.

נורית זרחי

שושנה

ל־H.D

 

שׁוֹשַׁנַּת יָם וְחֶצְיָהּ

צְבָתוֹת

נִימְפֵאָה חֶצְיוֹ

צְלוֹפָח. הַלֹּא יֵאָמֵן

הִגִּיעַ. חֶצְיוֹ

תַּדְהֵמָה. הוֹפַעְתְּ

לְפָנַי, נִסְתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי

סֶלַע. מִגַּבִּי, מַלְאָךְ

זוֹקֵף כִּתְרוֹ

בֵּינוֹת לָעֵשֶׂב, אוּלַי

כַּרְבּוׄלִי – תַּעְתּוּעַ

חָזָק מִבַּרְזֶל אוֹ

בְּרוֹם. קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

בְּדַג זָהָב – רֶגַע

וְקַרְפִּיּוֹן לְבִשּׁוּל.

הָאֹשֶׁר? כְּחָפְרִי

קוֹדֵחַ בֶּעָפָר.

 

עיקש

נְבִיבַת דְּבוֹרִים

אֵין לְהַכְנִיס יָד לַשְּלִילְהוּב

רַק לְעִתִּים בַּלֹּא צָפוּי

מְטִיסוֹת לְךָ בְּדֹק חַרְסִינָה

נִפְצוּף שְׁבָרִים בַּגָּרוֹן

אֲחָיוֹת שְׁלוּחוֹת

מִטַּעַם הַפֶּתַע

בְּכֻלָּן חֻסְפַּס נִסָּיוֹן וְרוּחַ

שָׁאֲלוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם

כ"כ הַרְבֵּה עִקּוּץ

כ"כ מְעַט מֶתֶק

 

נורית זרחי היא כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א. השירים מתוך ספר חדש בכתובים.

.

.

עמית זרקא

היום ראיתי

הַיּוֹם רָאִיתִי נַרְקוֹמָנִית

מִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי הַקִּיּוּם

בְּלִי דְּרִישָׁה

רַק הַכְנָעָה

מֻחְלֶטֶת

 

מָוֶת לְהַרְכָּנַת הָרֹאשׁ

 

וכבר איני נידף ברוח  

וּכְבָר אֵינִי נִדָּף בָּרוּחַ

הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֵהָבָה

הָפְכָה דֹּב

זָכָר

בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ

זָכָר

אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם

לְזֵהָבָה זָכַר אֵיבָרִים

כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע

זָכַר אֶת הַבִּזָּה

 

כל אונס לדורות

כָּל אֹנֶס לְדוֹרוֹת

אַלִּימוּת בְּמֵחַ עֶצֶם

הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר

אָנַרְכְיָה הִטָּבְּעוּת

וְאֵין פָּנַי

מִמֶּנִּי

וְאֵין פָּנִים אֵלַי

וְאֵין פִּי תְּהוֹם

אֲשֶׁר תָּנוּחַ

לְמַרְגְּלוֹתַי

אֵין רַעַל

שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג

מַחְזוֹר הַדָּם

מַחְזוֹר

נָשִׁים

רְחָמִים

וְקִלְשׁוֹנוֹת

 

*

מָתַי נִגְמָר

מָתַי הָאוֹטוֹבּוּס

שֶׁל חָזוֹר

אֲנִי רוֹצָה לָרֶדֶת.

 

כל החזיונות בחושך

פָארֶס מֵאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה

שֶׁהָפַכְתִּי לוֹ אֶת הַקִּיּוּם בְּרֶגַע

שֶׁל חֵרוּת

נִמְפִית מֻפְרַעַת

יֹפִי מֻפְקָר שַׁיָּךְ לַטֶּבַע וּזְרָמִים

כְּמוֹ שֶׁאֵין בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וּבְאַרְצוֹת עֲרָב

כְּמוֹ שֶׁאֵין.

פָּרַעְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה גְּבוּלוֹת שֶׁל אֲזִיקִים שֶׁלּוֹ

הֵנִיחַ כָּל חֲלוֹמוֹתָיו

שֶׁלֹּא יָדַע לִרְקֹם

וַאֲנִי

אֶלֶף שְׁנוֹת דִּכּוּי הָיִיתִי לוֹ לִגְאֻלָּה

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת

לְמִיתוֹלוֹגְיָה

רָאִיתִי אֵיךְ אָדָם הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ אָדָם

 

באהבה אין לי סיכוי                                                              

אֲנִי וְתֹם

נִפְגָּשׁוֹת בְּעֹמֶק הַחַגִּים

דְּרוֹם הָעִיר

מֻכַּת גּוֹרָל

מִסְתַּכְּלוֹת לַכְּאֵב בַּפַּרְצוּף

וְלֹא נִשְׁאַר פִּיּוּט בֵּינֵינוּ

הָאִישׁ אֲשֶׁר גִּדֵּל אוֹתִי לִיצִירָה

הֶעֱלָה אוֹתִי לְרַכֶּבֶת

מָוֶת מִשֶּׁלּוֹ

 

אָנוּ הַיְּלָדוֹת שֶׁלָּמַדְנוּ

לִשְׁכַּב עַל הַמִּדְרָכָה לִכְבוֹדְךָ

לְכוֹפֵף גֵּו

כְּמוֹ בָּלֵרִינָה וְגַם הָפוּךְ

לְחַיֵּךְ פָּעוּר אֶל הַזִּמָּה

לַעֲטֹף בַּנֶּצַח מֻכֵּי צָרַעַת

לְטַפְטֵף פִּיּוּט

לָתֵת דָּם

גַּם כְּשֶׁהֵן רַק עֲצָמוֹת

וְאֵין קֵץ בֶּחָזוֹן הַזֶּה

הַצַּלֶּקֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּפָנִים שׁוֹנוֹת

מוֹשֶׁלֶת

כְּמוֹ הָאֱלֹהִים

 

תֹּם

שֶׁאֵין לָהּ סִכּוּי מוּל זְכָרִים סְתָם

אוֹמֶרֶת

בְּאַהֲבָה אֵין לִי סִכּוּי.

 

נוֹצַרְנוּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

וְנִדּוֹנוּ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ מֵהָהָר

הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ חָרָא

 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובמאית תיאטרון. מתגוררת ביפו, בעברה מהעולם הדתי. ספר ביכוריה, "ומסתבך לה בדרך לשמים", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת ספרי עיתון 77. מרצה לבימוי בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.  

.

.

דקלה חיון

האי

סַבָּא הָיָה הַגֶּבֶר שֶׁל הַשְּׁכוּנָה וְהַנַּגָּר הֲכִי טוֹב בְּפֶתַח־תִּקְוָה,

"אֶלְוִיס!" הָיוּ אַטְבֵי הַכְּבִיסָה נֶאֱנָחִים רֶגַע לִפְנֵי שֶׁצָּנְחוּ בֶּחָצֵר

בֵּין מַצָּעִים חַסְרֵי שִׁנַּיִם.

אֲפַרְסֵקִים חָרוּצִים all shook up בְּאִסּוּף גּוּפוֹת הַפְּלַסְטִיק

כְּשֶׁסַּבָּא הָיָה מְנַוֵּט עִפָּרוֹן לָעוּס מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ, בֵּין הַנַּגָּרִיָּה אֶל הַבַּיִת.

 

הוּא תִּכְנֵן לְסָבְתָא אֶת הַמִּטְבָּח הֲכִי מְשֻׁכְלָל עֲבוֹדַת יָד:

סַגְסֹגֶת עֵץ מְיֻחֶדֶת, מִשְׁטָח שֶׁל בֵּית מָלוֹן.

כְּשֶׁהָיָה שׁוֹפֵךְ עָלֶיהָ סִיר רוֹתֵחַ קוּבֶּה סֶלֶק כִּי הִתְכַּוֵּן לְחָמוּסְטָה

הַנִּירוֹסְטָה לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה מִזֶּה עִנְיָן.

אֶת הַכִּירַיִם 3 לֶהָבוֹת בָּנָה כְּמוֹ קֶשֶׁת –

(שְׁתֵּי יָדַיִם וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם).

הוּא הִמְצִיא אֶת הָאִי לַמִּטְבָּח! 100% שַׁיִשׁ טִבְעִי מֵהֶחָבֵר שֶׁלּוֹ מִסְּגֻלָּה,

הֵם הָיוּ הַמִּשְׁפָּחָה הָרִאשׁוֹנָה בִּתְקוּמָה עִם תַּנּוּר בִּילְט־אִין שְׁתֵּי קוֹמוֹת.

פַּעַם הוּא הִכְנִיס לְסָבְתָא אֶת הָרֹאשׁ לַתַּנּוּר בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה,

וּבַתַּחְתּוֹנָה הִיא סִיְּמָה לְבַשֵּׁל אֶת הַטְּבִּיט לְשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם.

 

לַיְּלָדִים בָּנָה אֲרוֹן שֵׁשׁ דַּלְתוֹת־הֲזָזָה עִם מַרְאוֹת בְּצֶבַע שָׁמַיִם

(עַל זֶה אֲפִלּוּ בְּתֵל אָבִיב לֹא שָׁמְעוּ עֲדַיִן). הָיָה הַרְבֵּה מָקוֹם בִּפְנִים,

לְאִמָּא וּלְכָל הַיְּלָדִים אֲפִלּוּ לְדַנְדִּי הַכֶּלֶב עִם הַשִּׁלְשׁוּל הַכְרוֹנִי

וְלַתַּרְנְגֹלֶת קוֹרִין הַחֵרֶשֶׁת, בְּלִי הַכְּנָפַיִם.

 

לְסָבְתָא וְלוֹ הוּא בָּנָה סְוִיטָה פְּרָטִית, מַרְאוֹת מִקִּיר לְקִיר,

מִטָּה קִינְג־סַיְז עִם רֹאשׁ גָּדוֹל מֻזְהָב וּפִתּוּחִים

(בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאִיסְטַנְבּוּל)

כָּל עֶרֶב הִשְׁכִּיב אֶת סָבְתָא

(שְׁתֵּי יָדַיִם בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם)

כָּל גַּבָּהּ שִׁרְבּוּטֵי עִפָּרוֹן

סָבְתָא הָיְתָה

טְיוּטָה שֶׁל גָּאוֹן.

 

לֹא, סַבָּא, לֹא

הָיָה סְתָם עוֹד אֵיזֶה כּוֹכַב רוֹק.

הוּא הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ. פִילוֹסוֹף. מַהְפְּכָן, פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ.

הַיָּחִיד שֶׁהֵבִין שֶׁבְּבֵיתָם שֶׁל תְּלוּיִים

לֹא עַל הַחֲבָלִים אֵין לְדַבֵּר

אֶלָּא עַל הָרָהִיטִים.

 

הוּא הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ

מַקֵּל אַרְטִיק שֶׁהוּא תֹּרֶן שֶׁל סְפִינָה,

אִי־מִטְבָּח שֶׁהוּא מְדִינָה,

נְיַר שִׁיּוּף שֶׁהוּא דֶּגֶל,

מוֹעֵךְ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה הָיָה עֵץ דֶּקֶל,

נִירוֹסְטָה הָיְתָה חוֹל.

 

כָּל לַיְלָה הָיְתָה סָבְתָא מַפְלִיגָה לְאִי בּוֹדֵד,

שׁוֹכֶבֶת תַּחַת עֵץ דֶּקֶל

מַעֲבִירָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בַּחוֹל הַחַם,

וְעוֹצֶמֶת עֵינַיִם חָזָק

רֶגַע לִפְנֵי יוֹם הָעַצְמָאוּת.

 

Nevermore  

אַיָּלָה שָׁלַחְתָּ אוֹתִי

מַהֲרִי אֶל הַמִּדְרָכוֹת וְהָאַסְפַלְט

שָׁם עֲתִידֵךְ מְחַכֶּה לָךְ.

פָּעוּר שָׁכַבְתָּ שָׁם,

מִן הַהוֹוֶה אֶל הֶעָבָר

בִּשְׁלוּלִית צִלָּם שֶׁל שְׁנֵי עוֹרְבִים

חוֹכְכִים: בְּמָה לְהַתְחִיל

תְּנוּכֵי הָאֹזֶן אוֹ בַּלּוּטַת הָאִצְטְרֻבָּל?

אֶת רֹאשְׁךָ זָקַפְתִּי וּבְדָמְךָ הַבּוֹהֵק לָרִאשׁוֹנָה צַדְתִּי

שָׁמַיִם, אֹפֶק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

עָתִיד, מָה לְךָ וְלִי עַכְשָׁו?

 

"הַתְחִילוּ בַּלַּבְלַב" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ –

אַיָּלָה צָד אוֹתָךְ" אוֹמֵר הָעוֹרֵב.

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"זְאֵבִים מִתְחַבְּאִים גַּם בֵּין עֵצִים

מֻדְפָּסִים עַל סְדִינִים"

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תִּסְתַּתְּרִי בַּנְּקִיקִים,

הַמַּיִם מֵי שׁוֹפְכִין שֶׁל אֱלֹהִים".

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תְּלַקְּקִי אֶת דָּמֵךְ

קִפְצִי! אַל תִּתְמַהְמְהִי! דַּלְּגִי!

אֶל הָאַנְטַרְקְטִיקוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת

בִּשְׂפָתַיִם מְשׁוּכוֹת גֶּלֶד צַוֵּי קַרְחוֹנִים:

הִפְכוּ נְהָרוֹת!"

"Nothingelse" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"הַמִּלְחָמָה, הִיא בִּשְׁבִילֵךְ עַכְשָׁו"

"Evermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"עִם שַׁחַר אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ

בַּעֲרֹב הַיּוֹם תַּחְזְרִי עוֹרֶבֶת"

"Nothingless" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

אינתא עמרי בדרום דקוטה

חַמָּנִיָּה מְצוּיָה בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל,

כְּבָר לֹא מַאֲמִינָה לְאִמָּא שֶׁמָּחָר יִהְיֶה אַחֵר

וְאֶצְבְּעוֹת הַגְּבָרִים שֶׁתָּלְשׁוּ אוֹתָהּ בְּשֵׁם הָאַהֲבָה

צוֹרְבוֹת בָּהּ פָּחוֹת מֵאַחֲיוֹתֶיהָ הַמְּנַחֲמוֹת אוֹתָהּ

בְּשֵׁם הָאֲגַרְטָל.

וְהִיא רַק רוֹצָה לִשְׂחוֹת כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים, לָרוּץ

כְּמוֹ שֶׁמֵּסִי יוֹרֵק קְלִפּוֹת גַּרְעִינִים, לִבְרֹחַ

כְּמוֹ עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל, אֶל נַפְשָׁהּ הַתְּאוֹמָה בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה.

 

מַבִּיטָה הַיְשֵׁר אֶל אִמָּא, בִּשְׁבִיל הָעַכְשָׁו

וּמוֹצֶצֶת מֵהָאֲדָמָה מָחָר מָחָר

תַּחַת הַלְּבָנָה הִיא מְחַשֶּׁבֶת

כַּמּוּיוֹת מוּל מֶרְחַקִּים, עַד

לְאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אָמֵרִיקָה.

 

וְהִיא לֹא שַׁיֶּכֶת, לֹא

לַפְּרָחִים וְלֹא לָאֲגַרְטָלִים לֹא

לַלּוֹחֲשׁוֹת לֹא לֶאֱכֹל יָשָׁר מֵהַמְּקָרֵר לֹא

לָרוֹפְאִים שֶׁמְּיַעֲצִים לְהִתְרַחֵק מִמְּקוֹמוֹת רְטֻבִּים

וְלֹא לְךָ שֶׁמַּזְהִיר אוֹתָהּ זֶה שָׁנִים: כִּי לַחְלֹק קָשִׁים זֶה נֶגֶד אֱלֹהִים.

מְטִיחָה רֹאשָׁהּ בַּמֶּלַח, סוֹטֶרֶת לַגַּלִּים

הִיא שַׁיֶּכֶת עַכְשָׁו לַתַּנִּים.

 

לֹא כֶּלֶב, לֹא אִשָּׁה, פְּלוּמָה

שֶׁנִּתְּקָה מִבָּשָׂר הִיא מְגִיחָה

שְׁזוּפָה מִתּוֹךְ סְדִינִים.

הִיא שְׁכוֹל צָף בְּכָחֹל,

אַוְרִירִית וְקַלָּה.

 

וְהִיא אִינְתַא עֹמְרִי בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה

וְהִיא שׂוֹחָה כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים

וְהִיא בּוֹעֶטֶת, אִמָּא, הִיא בּוֹעֶטֶת

(כְּמוֹ שֶׁלָּמָה יוֹרֶקֶת בִּפְנֵי כָּל מִי

שֶׁמֵּעֵז לֶאֱהֹב אוֹתָהּ).

 

דקלה חיון היא משוררת. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הליקון ועיתון 77. ספר שיריה הראשון, "90 אחוז דיו וקצת דם", עתיד לראות אור השנה בהוצאת עיתון 77.

.

.

רות קינן

דברים שאני מניחה לגבייך

שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּתִּיק אֹדֶם שֶׁהִתְיַבֵּשׁ, גְּלִיל בּוֹרְדּוֹ סָדוּק וּמִתְקַלֵּף, סָגוּר בְּמִכְסֵה פְּלַסְטִיק, שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל מִצַּד לְצַד כְּשֶׁאַתְּ מְגַשֶּׁשֶׁת לִמְצֹא מַשֶּׁהוּ. שֶׁכְּשֶׁהַטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל מִמִּסְפָּר חָסוּי אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה, הַדַּקָּה, שֶׁרוֹטֶטֶת כְּמוֹ קַן צְרָעוֹת. שֶׁכְּשֶׁהִפְסַקְתְּ לְעַשֵּׁן אָמַרְתְּ שֶׁהֲכִי קָשֶׁה זֶה בֵּין חֲבֵרִים, כְּשֶׁיּוֹצְאִים בָּעֶרֶב, בְּהַפְסָקוֹת בַּעֲבוֹדָה, אֲבָל נִשְׁבַּרְתְּ כְּשֶׁהָיִית לְבַד. שֶׁהַמִּלָּה "צַמְרִירִי" מַעֲבִירָה בָּךְ צְמַרְמֹרֶת. שֶׁאֶת מָה שֶׁקָּרָה סִפַּרְתְּ לַחֲבֵרָה אַחַת וְלֹא דִּוַּחְתְּ לַמִּשְׁטָרָה. שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת מֵחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת וּמִמִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה לְטוֹבָה. שֶׁפַּעַם נָהַגְתְּ חֹדֶשׁ שָׁלֵם עִם רִשָּׁיוֹן פָּג תֹּקֶף, בְּלִי לָשִׁים לֵב. שֶׁאַתְּ מִתְגַּעְגַּעַת לְמִכְתָּבִים שֶׁנִּכְתָּבִים עַל נְיָר. שֶׁכְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת אֶת הַמִּלָּה "תְּשׁוּקָה" נִקְווֹת טִפּוֹת רֹק קְטַנּוֹת בְּזָוִית הַפֶּה שֶׁלָּךְ.

 

*

בְּיָמִים אֵלֶּה, כְּשֶׁמִּפְרְקֵי הָאֶצְבָּעוֹת מַלְבִּינִים מִזַּעַם,

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַלֵּב שֶׁצּוּרָתוֹ כְּאֶגְרוֹף. לֹא יְכוֹלָה

לִהְיוֹת חֶמְלָה בַּעֲבוֹדַת דְּחִיסַת הַדָּם, בְּהֶאָצַת

בְּשׂוֹרַת הַחַמְצָן דֶּרֶךְ מִנְהֲרוֹת וּתְעָלוֹת הַגּוּף.

אוּלַי רַק בַּסּוֹף, כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה אֶל הָעוֹר,

אוּלַי רַק כְּשֶׁנּוֹגַעַת בְּעוֹר כַּף יָד פְּתוּחָה,

וְאוּלַי לְשֵׁם־כָּךְ נִבְרָא הַכֹּל.

 

רות קינן היא מעצבת וכותבת שירה ופרוזה. שיריה התפרסמו בכתבי עת, בהם לכל הרוחות, משיב הרוח, צריף ומוטיב יומיומי. השירים מתוך ספר הביכורים שלה שיראה אור השנה בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת זהר אלמקייס

.

נדמה כי בשנים האחרונות מבקש מדף הספרים בעברית, לאט ובהיסוס מוגזם, להדביק איזה פער שנקרע לאורך השנים בינו לבין ספרות העולם, ובפרט עומדים על הפרק גופי הכתיבה מתוכה שמשמיעים קולות דמומים, שנותרו לפרקים בשולי הדברים. במבט קרוב יותר, זוהי הכללה: יש עולמות ספרותיים עצומים, רחבי יריעה, שטרם הגענו להכירם כראוי בשפתנו שלנו (שיטוט אקראי: תחת הקטגוריה ״ספרות ניגרית״ בעברית בוויקיפדיה מופיעים שלושה־עשר שמות של סופרות וסופרים; מתוכם תורגמו לעברית אך ורק שני ספרים של צ׳ינואה אצ׳בה, ורפרטואר מרשים של חמישה ספרים מאת צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה המדוברת).

זוהי הכללה גם משום שרבים מן הספרים שנתפסים כאן בטעות כשוליים, בפרט אלו שניתן להגדיר באופן רחב כספרות שחורה או ספרות של הדיאספורה האפריקאית או הקאריבית, נחשבים לנכסים מוכרים וחשובים בחזית העולמית. זורה ניל הרסטון, שספרה עיניהם צופות באלוהים יצא לאור בעברית לפני שנים אחדות (הכורסא, 2017; תרגמה רעות בן יעקב), אמנם נחשבה לפנינה נסתרת מעין משך עשורים, אך זה זמן רב כתביה הספרותיים והאתנוגרפיים (המופלאים) נכללים בתוכניות לימודים אקדמיות במדעי הרוח והחברה בארצות הברית. ג׳יימס בולדווין, ששלושה מספריו זכו לתרגומים לעברית בשנתיים האחרונות (החדר של ג'ובאני, כתר, 2019, תרגמה עדה פלדור; ארץ אחרת, עם עובד, 2019, תרגם גיא הרלינג; הולכים לפגוש את האיש, הקיבוץ המאוחד, 2020, תרגמו זהר אלמקייס ויואב רוזן), הוא אמנם מן הקולות הרדיקליים שיש לספרות האמריקאית של המאה העשרים להציע, אך הוא אינו בשום צורה קול שולי. ואלו הן דוגמאות רק מהעולם דובר האנגלית. לא נדרש יותר מרגע כדי לחשוב על האופנים שבהם השיח תוחם וממסגר תרגום משפות שאינן מערביות, וכיצד משתרעים עד האופק נופים עצומים, אפיים, של הספרות מהדרום הגלובלי – שכלל אינם נראים ממקום עומדנו.

ובכל זאת, גם מן העולם דובר האנגלית יכולה לעשות את דרכה אלינו יצירה ייחודית, בלתי מוכרת, של כותב נשכח באמת וזוהר באמת. צאתו לאור של מתופף אחר מאת ויליאם מלווין קלי (גם הוא בתרגומה המשובח של רעות בן יעקב) היא כשלעצמה צעד המהדהד את כותרת הספר, ואת הציטוט מפי הנרי דיוויד תורו המופיע בפתיחתו: ״אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת־הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב־טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה״. זהו ספר שאוזנו כרויה למתופף אחר, שדמויותיו אוזנן כרויה למתופף אחר, ושצאתו לאור בעברית כעת, בלב ליבו של משבר כלכלי ויצירתי עצום המטלטל את הספרות בישראל, היא צעד אמיץ וראוי, הנשמע לקצב משלו. עוד בטרם נעמיק אל החזון הספרותי והחברתי הייחודי שהספר מציע, יש לעמוד נכוחה אל מול הצעד הזה, להעריכו.

במסה משתאה על אודות ויליאם מלווין קלי שפורסמה בניו יורקר ב־2018 כותבת קת׳רין שולץ על היום שבו מצאה וקנתה, תמורת דולר שלם, ספר של המשורר לנגסטון יוז, מן הדמויות הבולטות של הרנסנס התרבותי של הארלם, ובתוכו הקדשה אישית מיוז לקלי. היא יוצאת למסע בעקבות קלי, ומנסחת באופן מדויק את נקודת מבטו הפוליטית הבלתי שגרתית, שאותה מצאתי אני בתורי גם לאורך עמוד השדרה של עלילת מתופף אחר:

.

קלי הפנה את האינטלקט והדמיון הבולטים שלו לשאלה איך זה להיות לבן בארץ הזאת, ואיך זה, בשביל כל האמריקאים, לחיות בתנאים של עליונות לבנה – לא רק התגלמויותיה הנאו־נאציות, מבעירות הצלבים והדרמטיות, הנפוצות לזמנו ולזמננו, אלא גם הצורות היומיומיות האנדמיות לתרבות הלאומית שלנו.

.

עבור מתופף אחר, רומן הביכורים שלו שפורסם כשהיה אך בן עשרים וארבע, ברא קלי עולם המאפשר לבחון את השאלות הללו בדיוק, ולעגנן בקיום בשר ודם של אסופת דמויות בנויות כהלכה, חיות ונושמות ופגומות. כדאי להתעכב לרגע על מעשה הבריאה־במילה של קלי.

עלילת הספר ממוקמת בסאטון, עיירה פיקטיבית במדינה פיקטיבית ממדינות הדרום של ארצות הברית. במובן זה, ניתן לקרוא אותו כספרות ספקולטיבית, המעגנת את הפיקציה שבמרכזה בזירה היסטורית רחבה יותר; או כוורסיה מוקדמת ושונה לסקרנות ולתעוזה חוצות הז׳אנרים של החשיבה האפרו־פיוצ׳ריסטית, שניתן לאתר בשנים האחרונות גם בתופעות מן התרבות הפופולרית, כגון הסרט והקומיקס פנתר שחור. עם יצירות המשתייכת לאותם העולמות ניתן למנות גם את ספרו של קולסון וייטהד, מחתרת המסילה (ידיעות, 2018; תרגמה עפרה אביגד), שמעמיד במרכזו תופעה היסטורית אמיתית – מסלולי ההימלטות שסייעו לעבדים לברוח ממוקדי העבדות האמריקאיים – אך מעניק לשם הדימויי הזה קיום ממשי, בצורת רשת מסילות רכבת תת־קרקעית אמיתית המסייעת לבריחה. כמו וייטהד, גם קלי אינו מרחיק אל העתיד, אך בלב ספרו עומד מסתורין מתוחכם הרבה יותר, שנדמה כמהדהד לתוכו דבר־מה המצוי מעבר למציאות שבהישג ידינו: טאקר קאליבן הוא חוואי שחור שלא מכבר קנה ממשפחה לבנה את חלקת האדמה שאותה עיבדו עבורם בני משפחתו משך דורות, כעבדים ואז כמשרתים. יום אחד הוא נראה צועד בשיטתיות על אותה אדמה יקרה ממש, זורה עליה מלח לעקרהּ, הורג את החיות שלו, שורף את ביתו, ועוזב. אחריו, בזה אחר זה, נוטשים כל התושבים השחורים את העיירה, ואת המדינה כולה.

סיפורו של החוואי הזה, ושל ההיסטוריה השחורה ורוויית העבדות של העיירה הכמעט ידידותית כעת, מסופר בפרגמנטים, מנקודות מבט מרובות של בני העיירה הלבנים דווקא. הדמויות הלבנות עמוקות ועגולות כהלכה, ומתקיימות על הטווח הנרחב והמציאותי שבין ילדים המתבוננים על העולם בעיניים צלולות, הורים שוחרי טוב אך קשי יום, ומשפחת וילסון, ליברלית ומפוארת, שבמטבחה ובחצרה משוטטים עובדים ומשרתות. ההתקוממות היא בלתי נמנעת. קלי שוזר יחדיו את כל אלו בספרותו, המקיימת שתי תכונות בה בעת: היא מורכבת וקשה לעיכול בתכניה, אך גם נגישה ומושיטת יד בעולמה הרגשי ובאופן הכתיבה. זה ספר שהאלימות בו מקופלת אל תוך הזמן והמרחב, לפרקים נסתרת מעין ולפרקים ממוּללת בין האצבעות. נדמה שכמעט לכל אורכו נמנע קלי מתיאורים גרפיים ואכזריים, משום שהאכזריות נוכחת כל העת, מוכמנת בכל מבט, בכל חילופי דברים, ובכל אבן ותלולית עפר. תיאור יפהפה שקלי רוקם לקראת סופו של הספר ממחיש זאת היטב: בן משפחת וילסון, שלמד בצפון ואף רכש חבר קרוב שחור באוניברסיטה, שב לעיירה מוכת התדהמה על עזיבתם של תושביה השחורים. דעותיו מתקדמות ונאורות, הוא בטוח, והוא כעת מביט נכוחה במקום הזה, שממנו בא, ומואשם על ידי אחד מתושביו הלבנים האחרים בסיוע למעשה ההימלטות ההמוני:

.

בשמונת החודשים שבהם היה בצפון הוא כמעט שכח את המבט הזה שמולו, המבט שהופיע במקרים כאלה, כי זה היה מבט שמי שבא מניו אינגלנד לעולם לא ישתמש בו להביע את נטיות לבו ואת דעתו; המבט הזה קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר אפילו מהמבט שתוקע חוואי מוורמונט בזר שמבקש הכוונה בדרכים; קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר … משום שהוא אטום לחלוטין, והאטימות הזאת היא סימן של ויתור על חלופות; על רכות או גסות, על הנאה או סבל, על הבנה או בורות, על אמון או אי־אמון, על חמלה או על אי־סובלנות, על היגיון או על פנאטיות נוקשה; המבט הזה סימן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי; מבט שמשמעותו: עכשיו יוצאים לקרב. אין עוד זמן או צורך בדיבורים; האלימות כבר פה איתנו, כבר נמצאת בנו.

..

ומבין קיפוליו העדינים של ספרו של קלי, האלימות מתפרצת אל פני השטח בעוצמה יתרה, באכזריות בלתי נסבלת, פעמיים. בפתיחת הספר מסופר לנו סיפור ההולדת, המקור, של קאליבן החוואי המרדן. זהו סיפור מיתי בממדיו ובטון שלו, אך ממשי מאוד במציאות ההיסטורית והחברתית שהוא מגולל, בפרק הקרוי ״האפריקאי״. קורותיו של אותו אפריקאי כביר ואגדי שהגיע כעבד לעיירה, בבטן אונייה, מסופרים כסיפור כפול ואף משולש: זהו סיפור בראשית של השחורים בסאטון; זהו סיפור אטיולוגי המעגן התרחשות אקטואלית ומטרידה בגורמים חברתיים, כן, אבל גם גנטיים וביולוגיים ממש (באופן גזעני, כמובן); ולבסוף, זהו כַּליא־ברק של אלימות, של שורשיה. בסיפור זה, המסופר בין גברים לבנים שיושבים על המרפסת, נדמה לרגע שהאפריקאי מתגבר על עובדת השעבוד, שהוא מצליח למרוד ולהמריד, להשתחרר ולשחרר. אולם לבסוף הוא מוכרע על ידי שילוב של אלימות פיזית ובוגדנות, בנו התינוק נלקח ממנו, ודבר־מה מן המרד הזה נותר בקרבם של צאצאיו שיבואו.

אנו שבים אל הגברים שעל המרפסת בסוף הספר, בפרקו האחרון, ופוגשים בהם מרירים ואלימים מתמיד, כמו שרק חזק שעורערה זחיחותו יכול להיות. הם מבקשים לכלות את זעמם – ואכן מכלים אותו בחברו השחור של בן הטובים, שנופל לידיהם. כאן סיפורו של קלי כבר אינו מתקיים מעבר למעטה של מיתולוגיה, או היסטוריה. האלימות שבו מזמרת, בועטת, מחליאה. כתיבתו של קלי עד עתה, קולחת ושובה, מחממת לב לפרקים, השתלמה: הקורא קשור אל כיסאו ומתבונן בעיניים פעורות בזוועה. זהו מעולם לא היה כיסא נוח במיוחד, האלימות כבר הייתה פה איתנו, כאמור, אך כעת הוא הופך למסויט ממש, שובר גב. בסופו של הספר היפה הזה מגיע סוף אחר, שאוזנו כרויה לקצב אחר לחלוטין; הוא מהפך ומסעיר ומטלטל וחסר מנוח. בזכותו הספר כולו הופך לדבר־מה חדש, מתעלה.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ביקורת פרי עטה על הספר "החד־קרן" מאת משה סקאל התפרסמה בגיליון 91 של המוסך.

.

» קת'רין שולץ במסה על ויליאם מלווין קלי: "The Lost Giant of American Literature"

 

ויליאם מלווין קלי, "מתופף אחר", הכורסא, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי שושן על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מי שם? (סיפור של ערירות) / ינטה סרדצקי

מתוך האסופה "עומדות בניסיון: ראשית סיפורת הנשים המודרנית ביידיש", בתרגומן של נורית אורחן, יהודית לוין וחוה פרסטיי

.

אני נכנסת לשם לעתים קרובות.

ארבעה מתגוררים בבית הזה.

 במסדרון הארוך יש שתי דלתות בכל צד. הדלת הראשונה מימין שייכת לחדר מרובע גדול; הקירות בו מצופים בטפטים בהירים, והרהיטים הנוחים שבו מרופדים בלבן. על שני החלונות הגדולים וילונות לבנים; מיטת ניקל גדולה ועליה מצעים לבנים; על השולחן מנורה מתחת לאהיל לבן; ליד הדלת מגבת לבנה.

בחדר הזה גר בעל הבית.

בעל הבית הוא גבר גבוה, כבן שישים וחמש, שזקנו ארוך ולבן ופניו חיוורות־לבנות. הוא אלמן. "הזקנה שלו" מתה לפני שנים אחדות, והוא כבר עייף וזקן מכדי לחשוב על אחרת. שני בנים, המתגוררים לא הרחק ממנו, מפרנסים אותו בכבוד. הוא אינו חסר דבר; הוא אוכל, שותה, ישן, קורא עיתון, מעיין לפעמים בספרי קודש, אף על פי שאינו דתי כל כך. אבל פניו הזקנות מכוסות תמיד בעננה של עצב. לעתים קרובות הוא נאנח בגעגועיו לזקנה שלו: מוקדם מדי, או אולי מאוחר מדי, היא מתה לו.

בדלת ממול – חדר קטן מוארך; הקירות צבועים בצבע נחושת־אדמדם; כוננית רבת מדפים עם כל מיני כלים; על כל המדף העליון מוצגים כלי נחושת מבריקים; כיריים גדולים מצופים אריחים; שולחן עץ קטן; כיסאות אחדים; וילון פרחוני אדום על החלון היחיד, מיטת ברזל מכוסה בשמיכה אדומה.

זה המטבח וממלכתה של "המשרתת".

"המשרתת" היא אשה גבוהה כבת שלושים. היא חובשת פאה צהובה, לובשת ז'קט אדום דהוי, שמלה ישנה, סינר, באוזניה זוג אבנים אדומות משובצות בזהב – מזכרת מחתונתה. עור פניה צהוב־אדום. מהשמש ומהכפור, היא אומרת, נצרבו פניה. בנעוריה הייתה מוכרת פירות ברחוב.

החתונה שלה, היא אומרת, התקיימה בשעה רעה. בעלה המופקר בזבז את כספה עד הפרוטה האחרונה. ילדים לא היו לה ממנו, והוא מסרב לתת לה גט. הוא רוצה לסחוט אותה. אם היא חוסכת כמה רובלים, הוא בא ולוקח לעצמו. אם היא אינה נותנת לו, הוא מעורר מהומה והיא מאבדת את "המשרה".

היא חרדה מאוד ל"משרה" הנוכחית שלה: בית שקט כזה, בלי ילדים. לכן היא כל כך מבוהלת, וחוששת שמא "הוא" יבוא. היא תמיד עצובה; לעתים תכופות היא מנגבת את העיניים בסינרה המלוכלך. "מה אכפת לאלוהים שכולנו נהיה מאושרים?" שומעים אותה לפעמים מדברת, בעיקר אל עצמה. "או אילו היה מכניס 'בו' רעיון טוב, בברנש הזה". לבה המסכן מתגעגע אליו למרות הכעס שהוא מעורר בה.

החדר השני מימין גם הוא מרובע, אך קטן בהרבה מהראשון. הקירות בו מצופים בטפטים פרחוניים צהובים. על החלון היחיד וילון בצבע צהוב בהיר, ועוד: שידה צהובה עם שולחן כתיבה, כמה תמונות טבע במסגרות ארד, רצועת שעוונית פרחונית צהובה נמתחת לאורך הרצפה, מיטה ישנה, שולחן קטן, מנורה על שולחן הכתיבה עם אהיל ירוק. בחדר זה גר "הדייר".

הדייר הוא גבר כבן שלושים ושמונה, בעל קומה בינונית וזקן צהוב־בלונדי. עיניו הכחולות, הקצרות רואי במקצת, מוסתרות מתחת לגבות הצהובות־בלונדיות. על האף – משקפיים ממוסגרים במתכת צהובה. פניו חיוורות, צהובות וחסרות ברק. הוא לובש תמיד חליפה צהובה־חומה.

אי שם, בעיירה נידחת כלשהי, יש ל"דייר" אשה ושלושה ילדים. את האשה קיבל מהוריו כשעוד היה חסיד צעיר דתי. היא נותרה מכוערת, גסה ובורה. הוא השתנה. הוא גר מזמן בעיר הגדולה, קורא ספרים בשפות רבות, כותב לפעמים בעיתונים ומלמד שיעורים פרטיים. הוא אינו מסוגל לנהוג כמו אנשים אחרים במצבו: לתת גט לאשה. רגשות הרחמים לא מניחים לו. על כן הוא שולח כסף לאשתו ולילדים, כותב לעתים מכתב ונוסע הביתה פעם בשנה. בבית הוא מתמלא צער: הילדים דומים לאמא, והוא אינו יכול להפוך אותם לבני אדם. רך לבב הוא ואינו מסוגל להשפיע, ואולי אין על מי להשפיע. הוא חוזר ממורמר ומשא כבד ונוגה מעיק על נשמתו במשך כל השנה.

הוא אינו נהנה מחיי הכרך החופשיים. ההוללות דוחה אותו, והוא נכסף לאהבת אשה רכה ועדינה. ייתכן שהיה מצליח בכך, אבל הוא אינו יכול: כשהוא מכיר אשה ומתחיל לחשוב עליה, מיד מציק לו מצפונו בשל אשתו והילדים.

הוא חי גלמוד ועצוב, לכוד ברשת של שאלות חובקות עולם ומחשבות מסובכות. לעתים קרובות הוא נתקף מעין אדישות ועייפות, מתחיל לפהק בחוזקה וחושף פה מלא שיניים צהובות־לבנות.

החדר ממול ארוך, כמו המטבח. הקירות בו צבועים באפור. פעם היה זה כחול בהיר, ועתה דהה ונראה אפור. בחלון שבחזית משתקף הקיר האפור של הבניין מולו. ובחדר שולחן קטן מכוסה בשעוונית כהה, כיסאות אחדים, מיטה מכוסה בשמיכה אפורה, כוננית עם ספרים. על השולחן מנורה קטנה, וילונות לבנים קצרים על החלון.

בחדר זה גרה ה"דיירת". הדיירת היא אשה כבת עשרים ושמונה. היא בעלת קומה בינונית, בלונדינית שקמלה. היא התחתנה לפני עשר שנים; אז הייתה עדיין בחורה צעירה, קלת דעת, מלאת חיים, שעיניה אפורות, מבריקות וחייכניות. לאחר מכן החלה לקרוא ספרים ולהתעניין בבעיות חובקות עולם. היא נהייתה רצינית. העיניים המאירות נעשו חסרות ברק וקצרות רואי מרוב קריאה, החזה הצעיר שקע מרוב רגשות, ואת הפנים השמחות כיסה ענן אפור.

היא חדלה למצוא חן בעיני בעלה. הוא החליף את חזהּ הנפול בעל הרגשות היפים בחזה נשי, גבוה ובריא, ללא רגשות יפים. את פניה הנבולים והעצובים החליף בפני אשה רעננים וצוחקים. הוא התאהב באחרת ואותה הוא עזב.

עכשיו היא גרה בחדר האפור. היא נותנת שיעורים לפרנסתה. את זמנה הפנוי היא מבלה בקריאה. היא חיה בבדידות ונמנעת מחיי חברה: אינה רוצה להיפגש עם גברים, מפני שהיא רואה את כולם בדמותו של בעלה לשעבר. היא קוראת עד שעה מאוחרת בלילה. אבל לפעמים, בעיקר בלילות הארוכים של הסתיו, כשהגשם מצליף בעצב על השמשות, ומבעד לחשיכה מתגלה הקיר האפור של הבניין הנגדי, היא מניחה את הספר ומהרהרת ארוכות.

לנגד עיניה ניצבת דמותו היפה והתמירה של בעלה. הלב מתחיל לפעום באי נעימות. היא מתעבת אותו. היא שונאת אותו. היא שונאת את כל הגברים. אבל הלב פועם ופועם. קשה לה ועצוב כל כך.

אלה הם הדיירים בארבעת החדרים. ארבעה גלמודים וערירים בבית אחד. ולמרות זאת הם חיים מנותקים לגמרי איש מרעהו, כאילו חוששים להכפיל את הבדידות אם ייצרו קשר ביניהם.

אני באה לשם כמעט בכל שבוע, ותמיד בערב. כשאני דופקת בדלת (לצלצל אסור, מפני שהם נבהלים) אני שומעת מכל החדרים רשרוש חסר שלווה: "מי שם?" שואל אותי מאחורי הדלת קול צרוד מבוהל. אני מזהה את "המשרתת". אני מרגישה איך לבה נרעד מפחד, שמא זה "הוא". ומיד אני שומעת מעין הד, ומצלצלים עוד שלושה קולות: "מי שם?" קול זקן, שבור ונואש, שאינו מצפה לשום דבר, אבל הדפיקה בדלת בכל זאת הבעירה ניצוץ של תקווה. מי שם? זה קול עצוב מלווה בפיהוק. "מי שם?" שואל קול נשי עדין ומלא געגועים ועצב.

אני באה אל "החדר הצהוב". העבר שלי דומה לשלו ואני מרגישה קשורה אליו. בשאר החדרים אני מעיפה מבט רק בעוברי דרכם. עמוק בלב אני חשה מין שנאה כלפי האחרים: אותם לא העניש הטבע בילדים, והם אינם מוכרחים לחיות את חייהם בודדים ועצובים כל כך. ביחס ל"חדר הלבן"  איני חשה טינה; הוא נראה לי עקר בעצבותו, כמו המוות עצמו.

אני עצמי איני מאושרת יותר מהם. חיי שבורים, עברי קודר ועתידי מעורפל ואפור. אך מטבעי אני עליזה וצוהלת. בשעה שהעצב מניח לי, עיני בהירות ומבריקות, ומגרוני מתגלגל צחוק עליז, מצלצל ולבבי כמו הרשרוש העליז של מפל מים.

מהבית אני יוצאת במצב רוח טוב. כשאני מדוכדכת איני הולכת לשום מקום. צעדי לאורך הפרוזדור העגום הם קלים ועליזים, הדפיקה שלי בדלת "החדר הצהוב" מהדהדת כבשורת חיים משמחת.

כשאני נכנסת קם "החדר הצהוב" לתחייה. הגבות הצהובות נמתחות והעיניים הכחולות בורקות. הזקן הארוך הצהוב מתנדנד, הפה צוחק. אני מדברת בשטף ובערנות, מתלוצצת, מספרת בדיחות, צוחקת בלבביות. דברי התוססים מהדהדים בכל החדרים ואני שומעת צעדים חסרי מנוחה מכל עבר. אני חשה איך בחדר "הלבן", "האדום" ו"האפור" מתגעגעים לחיים. אני מרגישה איך לבותיהם פועמים. איך הם שואפים לקצת שמחת חיים.

התחושה הטובה של לב פצוע ונשמה סובלת אינה יכולה להימשך זמן רב, ובמיוחד לא  באווירה כה מדוכדכת. מעיין השמחה שלי מתרוקן מהר. אני בורחת משם מהר, בלי לומר "לילה טוב".

כשאני סוגרת אחרי את הדלת אני חשה שעצב כבד מעיק על לבי; נדמה לי כי שם נמסך העצב של ארבעת הלבבות הסובלים, המתגעגעים. וקשה לי כל כך. כל כך קשה.

לעתים קרובות אני נשארת, עומדת זמן רב מאחורי הדלת ומקשיבה: כאילו נדמה לי שארבע הנשמות הגדושות כאב לא יצליחו עוד להתגבר על צערן ובדידותן. שכל ארבע הדלתות תיפתחנה פתאום; כולם יתנפלו איש על רעהו. ינעצו את ציפורניהם זה בבשרו של זה. הם ישפכו את זעמם איש על רעהו בנהמה מבוהלת. איני שומעת דבר, מלבד צעדים חלשים עצובים מ"החדר הלבן", הקרוב לדלת.

כבר מאוחר בערב. אבל איני ממהרת ללכת הביתה. כפי שאתם יודעים כבר, אני עצמי בודדה. אני שוכרת חדר קטן אצל אשה זקנה, אלמנה המתגוררת עם בתהּ המבוגרת. הבת היא תופרת. פעם הייתה צעירה ויפה, ובביתן היו מצלצלים קולות גבריים צעירים ועליזים. עכשיו היא רזה וחיוורת. המכרים התפזרו בזה אחר זה. היא אינה מבינה למה. היא מתגעגעת אליהם ומחכה שיחזרו. היא עצבנית ובכל פתיחה של הדלת הולם לבה וקולה שואל ברעדה עצבנית: "מי שם?" וכשהיא רואה אותי חולפת מופיעה על פניה הבעת פליאה חמוצה. אנחנו שונאות זו את זו, וכל אחת רואה בזולתה את בבואת בדידותה.

לכן אינני ממהרת ללכת הביתה. אני משוטטת ללא כיוון ברחובות הגדולים והרחבים, מסתכלת בבניינים הענקיים, מבטי נישא אל עליות הגג. מבעד לחלונות הרבים משתקף אור צהבהב ומלפניו מתנועעות צלליות. לבי נכמר: נדמה לי כי מאחורי החלונות ההם אני רואה הרבה־הרבה אנשים סובלים. אני שומעת צעדים, אני מרגישה לבבות פועמים, אני רואה עיניים עצובות ומצפות פונות אל הדלתות, אני שומעת איזה "מי שם" מיואש החומק משפתותיהן החיוורות.

"שם שוכנת הבדידות!"

באחד הרחובות אני נעצרת לשעה ארוכה לפני חלון ראווה של חנות אופנה גדולה. האור בחנות ובחלון הראווה כבה כבר. בחלון הראווה הגדול ניצבות שלוש דמויות נשיות מגבס. אחת לבושה בבגדי נשף לבנים, שמלת משי לבנה עם תחרה יקרה ופרחים. היא נושאת עליה ראש ששערו כהה, מקורזל ומסורק היטב; בעיניה השחורות, העגולות והמזוגגות, מבט קפוא של תשוקה. את זרועותיה המעורטלות והריקות היא מחזיקה פשוטות במקצת, כאילו רצתה להזמין את אהובה לריקוד. האהוב שלה לא הגיע. הוא גם לא יגיע. והיא עומדת בזרועות מושטות, מחכה ומחכה, ממתינה וממתינה. אני מסתכלת ארוכות לתוך עיניה המזוגגות. נדמה לי שעוד מעט הן יוציאו ניצוצות של קוצר רוח, של כעס, של תשוקה. אך לשווא! האומן איבן לנצח את הבעת עיניה, והן תישארנה כך תמיד, תמיד.

דמות הגבס השנייה היא אשה בגיל העמידה. היא לובשת בגדי אבל שחורים, מקושטים בתחרה אפורה כהה. שערותיה השחורות שזורות בפסים אפורים, עיניה מביטות בעצב אל תוך הלילה. ונדמה לי כי בתוך הגוף מגבס פועם לב חי, שאינו חדל מלהתאבל על אושרה האבוד.

השלישית היא בחורה צעירה כבת שמונה־עשרה. לרגליה העדינות והקטנות היא נועלת נעליים קיציות בהירות, על גזרתה התמירה – שמלה קיצית בהירה. על הראש – כובע גדול כצבע השמלה. בידה האחת שמשייה בהירה ובשנייה היא מחזיקה את הלולאה של שמלתה. פניה ורדרדות, עיניה כחולות וחייכניות, על מצחה הלבן נופלים כמה תלתלים מתחת לכובע הגדול. היא עומדת על מעמד קטן, רגל אחת נוטה קצת קדימה, כמו לברוח מכאן לעולם החופשי הרחב.

במבט ראשון היא נראית לי יצור חי, ובלבי מתעוררת קנאה אליה. אך מיד נופל מבטי על השמשה העבה, על דמותה חסרת התנועה, ורחמים שוב ממלאים את לבי כאילו הייתה חיה. "היא לא תנפץ אותה. לא תנפץ. לא תפרוץ". איני מרגישה בעצמי איך שפתותי החלו ללחוש.

_ _ _ _

אני מגיעה הביתה מאוחר בלילה. בבית שבו אני גרה כבר כבה האור. אני מטפסת בעצב למעלה על המדרגות הגבוהות. כשאני מתקרבת לדלת, אני שומעת את החריקה חסרת המנוחה של המיטה הקטנה שבה שוכבת הגברת. אני פותחת את הדלת בשקט. איני רוצה להעיר אותה, אבל היא כבר ערה. האם הערגה העצובה לא הניחה לה להירדם? האם העירה אותה התקווה שבצעדים הקרבים? מי יודע.

מי שם? מקבל את פני קולה העצבני, הצרוד. אני עונה בשקט ומזדחלת לחדרי. מעבר לדלת אני שומעת אנחה וחריקה חסרת מנוחה של המיטה הקטנה.

זמן מה אני שוכבת ערה, ומחשבות נוגות אינן מניחות לי להירדם. פתאום הולם בי לבי; במדרגות נשמעים צעדים. אני שומעת את המיטה בחדרה של הגברת חורקת, והצעדים קרבים. "מברק. מכתב שנשאר מזמן אצל השוער. ידיד ותיק הגיע", פועם לבי. הצעדים קרבים עוד, הלב הולם מהר יותר, המיטה בחדרה של הגברת חורקת, הצעדים קרובים כבר. "מי שם"? משתחרר מגרוני. הגברת משתעלת בעצבנות (כך היא עושה כל פעם לפני השאלה: מי שם?), ופתאום נפתחת דלת שכנה והצעדים נעלמים מאחוריה. משתררת דממה. שתי אנחות נשמעות בדממה החשוכה, ואחת שייכת לי.

רק עם שחר אני נרדמת. חלומות קשים מייסרים אותי. לנגד עיני מרחפים ארבעת החדרים הגלמודים, החלונות הקטנים בעליות הגג, שלפניהם מתנועעים צללים, שלוש הדמויות הנשיות שבחלון הראווה. באוזני מצלצל ה"מי שם?" המיואש, המתגעגע. במוחי עוברות תמונות מעברי, כל אחת עצובה יותר מקודמתה. לבי כבד, יגון מציק לוחץ בחזי.  אני בוכה בתוך שינה בכי כבד, בכי תמרורים נואש.

אני מתעוררת מאוחר למחרת היום. מרגישה כאב ראש חזק, אך איני יכולה להתפנות אליו כי עלי למהר לשיעורים הפרטיים.

.

***

 

על "מי שם? (סיפור של ערירות)" מאת ינטה סרדצקי

שירי שפירא

.

המספרת ב"מי שם?" אינה מציגה את עצמה, אלא מסתפקת בפתיחת דלת: "ארבעה מתגוררים בבית הזה". לפי מספר הנפשות טבעי להניח שמדובר בבית משפחה, אבל הסיור שהיא עורכת בכל חדר וחדר מגלה שהבית הוא בית משותף של יחידים, כל אחד מהם אדם בודד שנושל מתפקידו המשפחתי המסורתי או נטש אותו מיוזמתו: האלמן המכונה "בעל הבית" הוא אכן מי שהבית ברשותו, אך הוא כבר אינו בעל הבית במובן של ראש משפחה – בניו עזבו את הבית, ואשתו איננה. הדמות המכונה "המשרתת" היא אישה עגונה וערירית. בן הבית השלישי, "הדייר", הוא חסיד לשעבר שנטש את משפחתו בעיירה, וכל זאת לטובת חיי משכיל בעיר הגדולה, חיים שגם הם אינם מספקים אותו. ה"דיירת" הרביעית גם היא הלכה בעקבות האידאלים של תנועת ההשכלה, ועקב כך עזב אותה בעלה בשביל אישה אחרת. מאז היא בודדה ומלאת טינה.

המספרת מציגה את עצמה רק לאחר תום ההיכרות עם כל הדיירים וחדריהם, שכל אחד מהם מסומן בצבע משלו. אם לקוראת נדמה שהאווירה הקודרת של הסיפור מביעה שלילה של תהליכי העיור והמודרניזציה שעברו על יהודי מזרח אירופה באותן שנים – בתום העשור הראשון של המאה העשרים – חשוב להבהיר שחזרה לחיי העיירה המסורתיים גם היא אינה התשובה שהסיפור מציע. המספרת רומזת שאותה "העניש הטבע בילדים" (להבדיל מבני הבית העריריים, ובנימת הזדהות עם "הדייר" בחדר הצהוב), ועם זאת היא מתוודה שבתוך־תוכה היא בודדה ועצובה לא פחות מהם. לקראת הסוף מתברר שגם היא חיה בעיר לבדה, בבית שאינו שלה. הסיפור מתרחש בעיר גדולה, אך מגלם בעיות שחורגות מהניכור האורבני. הקריאה עלולה להסתיים בתחושה שלמרות הציפיות, העיר הגדולה אינה מקום ראוי לחיים, ועם זאת אין עוד מקום שראוי לחיות בו מלבדה.

זה סיפור סטטי באופיו, ואוכלוסייתו אינה מתפתחת אלא רק נצבעת בצבעים עזים ושבה ודוהה, משמיעה קולות רפים ודועכים במקצב קבוע. הקריאה החוזרת "מי שם?", הבוקעת מתושבי העיר ומגרונה של המספרת, היא קריאה של בדידות וציפייה נואשת לאורח, אך גם של חשש מפני הזולת. בגרסה המקורית ביידיש הקריאה "מי שם?" מצוטטת דווקא בפולנית – "קְטוֹ טאם?" – עדות לסביבה הלא־יהודית שהדמויות חיות בתוכה, שמוסיפה עוד שכבה של ניכור למצבן הקיומי.

ינטה סרדצקי (1877 [1879?]–1962) עצמה, ילידת אלקסוט שליד קובנה, עזבה את ילדיה כדי לחיות בעיר הגדולה ורשה. שם התחילה בקריירה ספרותית ושמרה על קשר עם י"ל פרץ, שעודד את כתיבתה. הסיפור "מי שם?" התפרסם לראשונה באחד מכתבי העת ביידיש בארצות הברית, כמה שנים לאחר הגירתה של סרדצקי, שהתיישבה בניו יורק ושם בילתה את שארית חייה. אותו סיפור מתפרסם כעת בתרגום לעברית כחלק מהאנתולוגיה עומדות בניסיון: ראשית סיפורת הנשים המודרנית ביידיש (הוצאת מאגנס בשיתוף בית שלום עליכם, 2021), בעריכת נורית אורחן ובתרגום משותף שלה ושל יהודית לוין וחוה פרסטיי. כפי שמתואר בהקדמה שהוסיפה אורחן לאנתולוגיה, יצירות הפרוזה המודרנית הראשונות שנכתבו בידי נשים ביידיש הופיעו בתקופה של תמורות מכריעות, והעיקרית בהקשר זה הייתה צמיחת עיתונות היידיש, שראשיתה ברוסיה הצארית.

אורחן מציינת את סרדצקי בתור בת הדור השני של הכתיבה הנשית החדשה ביידיש שהתפרסמה בעיתונים וכתבי עת, והתאפיינה בשיקוף של התפוררות המסגרות החברתיות, ובעיקר המסגרת המשפחתית. "מי שם?" ללא ספק עוסק באנשים שנפלטו ממסגרות כאלה או הרגישו בצורך לפרק אותן, וקשה לאתר בו חזון של צורות מיטיבות יותר של התארגנות חברתית.

האם סרדצקי מתייחסת כאן גם לביתה החדש באמריקה, שיהודים רבים מצאו בה מקום מפלט? אם כן, אולי היא עושה זאת באחת מסצנות השיטוט של המספרת בעיר. אז מופיעות הדמויות החיוניות ביותר בסיפור, שהן דווקא לא־דמויות, אלא בובות בחלון ראווה – רמז לשפע שמציעה תרבות הצריכה. אך בסופו של דבר, גם בהן המספרת אינה מקנאת. מבנה הסיפר ב"מי שם?" מבוֹדֵד כשלעצמו: כל דלת שהמספרת פותחת מובילה לחדר של אדם שחי בגפו ולא בשמחה, וכל דמות, אנושית ולא־אנושית, מתוארת בנפרד. האפשרות של מגע ביניהן נתפסת לכל היותר כאיום. ארבעת דיירי הבית "כאילו חוששים להכפיל את הבדידות אם ייצרו קשר ביניהם", והמספרת ובתה של בעלת הבית שהיא מתגוררת בו "שונאות זו את זו, וכל אחת רואה בזולתה את בבואת בדידותה". אפשר להעלות בהקשר זה את דמות "התלוש" מהספרות העברית של תקופת התחייה, אלא שסרדצקי אינה מאפשרת לאף אחד מה"תלושים" בסיפור לקבל מעמד של גיבור שלם או לפחות להשמיע את קולו ולפרוט את מצוקותיו, ולו בפני הקוראים.

הקוראים של היום חיים בתקופה שבה הבדידות מגיעה לשיאים חדשים, למרות, ובמידה רבה גם בגלל הקִדמה. אחרי תקופה של התבודדות כפויה, של ריחוק חברתי, התבוננות זה בזה כריבועים על מסך ומיאוס במסגרות משפחתיות תחומות ומבוצרות, אנו שואלים "מי שם?" בכמיהה, היסוס וחשש דומים לאלה שניסחה ינטה סרדצקי לפני יותר ממאה שנה.

.

שירי שפירא נולדה ב-1987 ומתגוררת בירושלים. היא מתרגמת מגרמנית, יידיש ואנגלית, עורכת לשון בעברית וכותבת את הבלוג "ספרים באוטובוסים". בקרוב יראה אור תרגומה לרומן "הקרתן הנצחי" מאת אדן פון הורבאט, בהוצאת אפרסמון.

.

.

נורית אורחן (עורכת), "עומדות בניסיון: ראשית סיפורת הנשים המודרנית ביידיש", מאגנס בשיתוף בית שלום עליכם, 2021. מיידיש: נורית אורחן, יהודית לוין וחוה פרסטיי.

.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: יהודית אוריה קוראת בשירו של עמוס נוי, "חמש שתיים חמש"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן