.
מאת זהר אלמקייס
.
נדמה כי בשנים האחרונות מבקש מדף הספרים בעברית, לאט ובהיסוס מוגזם, להדביק איזה פער שנקרע לאורך השנים בינו לבין ספרות העולם, ובפרט עומדים על הפרק גופי הכתיבה מתוכה שמשמיעים קולות דמומים, שנותרו לפרקים בשולי הדברים. במבט קרוב יותר, זוהי הכללה: יש עולמות ספרותיים עצומים, רחבי יריעה, שטרם הגענו להכירם כראוי בשפתנו שלנו (שיטוט אקראי: תחת הקטגוריה ״ספרות ניגרית״ בעברית בוויקיפדיה מופיעים שלושה־עשר שמות של סופרות וסופרים; מתוכם תורגמו לעברית אך ורק שני ספרים של צ׳ינואה אצ׳בה, ורפרטואר מרשים של חמישה ספרים מאת צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה המדוברת).
זוהי הכללה גם משום שרבים מן הספרים שנתפסים כאן בטעות כשוליים, בפרט אלו שניתן להגדיר באופן רחב כספרות שחורה או ספרות של הדיאספורה האפריקאית או הקאריבית, נחשבים לנכסים מוכרים וחשובים בחזית העולמית. זורה ניל הרסטון, שספרה עיניהם צופות באלוהים יצא לאור בעברית לפני שנים אחדות (הכורסא, 2017; תרגמה רעות בן יעקב), אמנם נחשבה לפנינה נסתרת מעין משך עשורים, אך זה זמן רב כתביה הספרותיים והאתנוגרפיים (המופלאים) נכללים בתוכניות לימודים אקדמיות במדעי הרוח והחברה בארצות הברית. ג׳יימס בולדווין, ששלושה מספריו זכו לתרגומים לעברית בשנתיים האחרונות (החדר של ג'ובאני, כתר, 2019, תרגמה עדה פלדור; ארץ אחרת, עם עובד, 2019, תרגם גיא הרלינג; הולכים לפגוש את האיש, הקיבוץ המאוחד, 2020, תרגמו זהר אלמקייס ויואב רוזן), הוא אמנם מן הקולות הרדיקליים שיש לספרות האמריקאית של המאה העשרים להציע, אך הוא אינו בשום צורה קול שולי. ואלו הן דוגמאות רק מהעולם דובר האנגלית. לא נדרש יותר מרגע כדי לחשוב על האופנים שבהם השיח תוחם וממסגר תרגום משפות שאינן מערביות, וכיצד משתרעים עד האופק נופים עצומים, אפיים, של הספרות מהדרום הגלובלי – שכלל אינם נראים ממקום עומדנו.
ובכל זאת, גם מן העולם דובר האנגלית יכולה לעשות את דרכה אלינו יצירה ייחודית, בלתי מוכרת, של כותב נשכח באמת וזוהר באמת. צאתו לאור של מתופף אחר מאת ויליאם מלווין קלי (גם הוא בתרגומה המשובח של רעות בן יעקב) היא כשלעצמה צעד המהדהד את כותרת הספר, ואת הציטוט מפי הנרי דיוויד תורו המופיע בפתיחתו: ״אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת־הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב־טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה״. זהו ספר שאוזנו כרויה למתופף אחר, שדמויותיו אוזנן כרויה למתופף אחר, ושצאתו לאור בעברית כעת, בלב ליבו של משבר כלכלי ויצירתי עצום המטלטל את הספרות בישראל, היא צעד אמיץ וראוי, הנשמע לקצב משלו. עוד בטרם נעמיק אל החזון הספרותי והחברתי הייחודי שהספר מציע, יש לעמוד נכוחה אל מול הצעד הזה, להעריכו.
במסה משתאה על אודות ויליאם מלווין קלי שפורסמה בניו יורקר ב־2018 כותבת קת׳רין שולץ על היום שבו מצאה וקנתה, תמורת דולר שלם, ספר של המשורר לנגסטון יוז, מן הדמויות הבולטות של הרנסנס התרבותי של הארלם, ובתוכו הקדשה אישית מיוז לקלי. היא יוצאת למסע בעקבות קלי, ומנסחת באופן מדויק את נקודת מבטו הפוליטית הבלתי שגרתית, שאותה מצאתי אני בתורי גם לאורך עמוד השדרה של עלילת מתופף אחר:
.
קלי הפנה את האינטלקט והדמיון הבולטים שלו לשאלה איך זה להיות לבן בארץ הזאת, ואיך זה, בשביל כל האמריקאים, לחיות בתנאים של עליונות לבנה – לא רק התגלמויותיה הנאו־נאציות, מבעירות הצלבים והדרמטיות, הנפוצות לזמנו ולזמננו, אלא גם הצורות היומיומיות האנדמיות לתרבות הלאומית שלנו.
.
עבור מתופף אחר, רומן הביכורים שלו שפורסם כשהיה אך בן עשרים וארבע, ברא קלי עולם המאפשר לבחון את השאלות הללו בדיוק, ולעגנן בקיום בשר ודם של אסופת דמויות בנויות כהלכה, חיות ונושמות ופגומות. כדאי להתעכב לרגע על מעשה הבריאה־במילה של קלי.
עלילת הספר ממוקמת בסאטון, עיירה פיקטיבית במדינה פיקטיבית ממדינות הדרום של ארצות הברית. במובן זה, ניתן לקרוא אותו כספרות ספקולטיבית, המעגנת את הפיקציה שבמרכזה בזירה היסטורית רחבה יותר; או כוורסיה מוקדמת ושונה לסקרנות ולתעוזה חוצות הז׳אנרים של החשיבה האפרו־פיוצ׳ריסטית, שניתן לאתר בשנים האחרונות גם בתופעות מן התרבות הפופולרית, כגון הסרט והקומיקס פנתר שחור. עם יצירות המשתייכת לאותם העולמות ניתן למנות גם את ספרו של קולסון וייטהד, מחתרת המסילה (ידיעות, 2018; תרגמה עפרה אביגד), שמעמיד במרכזו תופעה היסטורית אמיתית – מסלולי ההימלטות שסייעו לעבדים לברוח ממוקדי העבדות האמריקאיים – אך מעניק לשם הדימויי הזה קיום ממשי, בצורת רשת מסילות רכבת תת־קרקעית אמיתית המסייעת לבריחה. כמו וייטהד, גם קלי אינו מרחיק אל העתיד, אך בלב ספרו עומד מסתורין מתוחכם הרבה יותר, שנדמה כמהדהד לתוכו דבר־מה המצוי מעבר למציאות שבהישג ידינו: טאקר קאליבן הוא חוואי שחור שלא מכבר קנה ממשפחה לבנה את חלקת האדמה שאותה עיבדו עבורם בני משפחתו משך דורות, כעבדים ואז כמשרתים. יום אחד הוא נראה צועד בשיטתיות על אותה אדמה יקרה ממש, זורה עליה מלח לעקרהּ, הורג את החיות שלו, שורף את ביתו, ועוזב. אחריו, בזה אחר זה, נוטשים כל התושבים השחורים את העיירה, ואת המדינה כולה.
סיפורו של החוואי הזה, ושל ההיסטוריה השחורה ורוויית העבדות של העיירה הכמעט ידידותית כעת, מסופר בפרגמנטים, מנקודות מבט מרובות של בני העיירה הלבנים דווקא. הדמויות הלבנות עמוקות ועגולות כהלכה, ומתקיימות על הטווח הנרחב והמציאותי שבין ילדים המתבוננים על העולם בעיניים צלולות, הורים שוחרי טוב אך קשי יום, ומשפחת וילסון, ליברלית ומפוארת, שבמטבחה ובחצרה משוטטים עובדים ומשרתות. ההתקוממות היא בלתי נמנעת. קלי שוזר יחדיו את כל אלו בספרותו, המקיימת שתי תכונות בה בעת: היא מורכבת וקשה לעיכול בתכניה, אך גם נגישה ומושיטת יד בעולמה הרגשי ובאופן הכתיבה. זה ספר שהאלימות בו מקופלת אל תוך הזמן והמרחב, לפרקים נסתרת מעין ולפרקים ממוּללת בין האצבעות. נדמה שכמעט לכל אורכו נמנע קלי מתיאורים גרפיים ואכזריים, משום שהאכזריות נוכחת כל העת, מוכמנת בכל מבט, בכל חילופי דברים, ובכל אבן ותלולית עפר. תיאור יפהפה שקלי רוקם לקראת סופו של הספר ממחיש זאת היטב: בן משפחת וילסון, שלמד בצפון ואף רכש חבר קרוב שחור באוניברסיטה, שב לעיירה מוכת התדהמה על עזיבתם של תושביה השחורים. דעותיו מתקדמות ונאורות, הוא בטוח, והוא כעת מביט נכוחה במקום הזה, שממנו בא, ומואשם על ידי אחד מתושביו הלבנים האחרים בסיוע למעשה ההימלטות ההמוני:
.
בשמונת החודשים שבהם היה בצפון הוא כמעט שכח את המבט הזה שמולו, המבט שהופיע במקרים כאלה, כי זה היה מבט שמי שבא מניו אינגלנד לעולם לא ישתמש בו להביע את נטיות לבו ואת דעתו; המבט הזה קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר אפילו מהמבט שתוקע חוואי מוורמונט בזר שמבקש הכוונה בדרכים; קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר … משום שהוא אטום לחלוטין, והאטימות הזאת היא סימן של ויתור על חלופות; על רכות או גסות, על הנאה או סבל, על הבנה או בורות, על אמון או אי־אמון, על חמלה או על אי־סובלנות, על היגיון או על פנאטיות נוקשה; המבט הזה סימן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי; מבט שמשמעותו: עכשיו יוצאים לקרב. אין עוד זמן או צורך בדיבורים; האלימות כבר פה איתנו, כבר נמצאת בנו.
..
ומבין קיפוליו העדינים של ספרו של קלי, האלימות מתפרצת אל פני השטח בעוצמה יתרה, באכזריות בלתי נסבלת, פעמיים. בפתיחת הספר מסופר לנו סיפור ההולדת, המקור, של קאליבן החוואי המרדן. זהו סיפור מיתי בממדיו ובטון שלו, אך ממשי מאוד במציאות ההיסטורית והחברתית שהוא מגולל, בפרק הקרוי ״האפריקאי״. קורותיו של אותו אפריקאי כביר ואגדי שהגיע כעבד לעיירה, בבטן אונייה, מסופרים כסיפור כפול ואף משולש: זהו סיפור בראשית של השחורים בסאטון; זהו סיפור אטיולוגי המעגן התרחשות אקטואלית ומטרידה בגורמים חברתיים, כן, אבל גם גנטיים וביולוגיים ממש (באופן גזעני, כמובן); ולבסוף, זהו כַּליא־ברק של אלימות, של שורשיה. בסיפור זה, המסופר בין גברים לבנים שיושבים על המרפסת, נדמה לרגע שהאפריקאי מתגבר על עובדת השעבוד, שהוא מצליח למרוד ולהמריד, להשתחרר ולשחרר. אולם לבסוף הוא מוכרע על ידי שילוב של אלימות פיזית ובוגדנות, בנו התינוק נלקח ממנו, ודבר־מה מן המרד הזה נותר בקרבם של צאצאיו שיבואו.
אנו שבים אל הגברים שעל המרפסת בסוף הספר, בפרקו האחרון, ופוגשים בהם מרירים ואלימים מתמיד, כמו שרק חזק שעורערה זחיחותו יכול להיות. הם מבקשים לכלות את זעמם – ואכן מכלים אותו בחברו השחור של בן הטובים, שנופל לידיהם. כאן סיפורו של קלי כבר אינו מתקיים מעבר למעטה של מיתולוגיה, או היסטוריה. האלימות שבו מזמרת, בועטת, מחליאה. כתיבתו של קלי עד עתה, קולחת ושובה, מחממת לב לפרקים, השתלמה: הקורא קשור אל כיסאו ומתבונן בעיניים פעורות בזוועה. זהו מעולם לא היה כיסא נוח במיוחד, האלימות כבר הייתה פה איתנו, כאמור, אך כעת הוא הופך למסויט ממש, שובר גב. בסופו של הספר היפה הזה מגיע סוף אחר, שאוזנו כרויה לקצב אחר לחלוטין; הוא מהפך ומסעיר ומטלטל וחסר מנוח. בזכותו הספר כולו הופך לדבר־מה חדש, מתעלה.
.
זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ביקורת פרי עטה על הספר "החד־קרן" מאת משה סקאל התפרסמה בגיליון 91 של המוסך.
.
» קת'רין שולץ במסה על ויליאם מלווין קלי: "The Lost Giant of American Literature"
ויליאם מלווין קלי, "מתופף אחר", הכורסא, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב
.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי שושן על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
