וּבְעִבְרִית | את צריכה להישאר עם בעלך

"אני במונית בדרך לחדר הכושר. באמצע הדרך הנהג מסתובב, מצביע על רגליי השלובות, פוקד עליי לשבת בשתי הרגליים על הרצפה." המשוררת טרה סקורטו, בתרגום דורית ויסמן

רותם עמיצור, תהליך עבודה (צילום: עידו מרקוס)

.

מגדר / טרה סקורטו (Tara Skurtu)

מאנגלית: דורית ויסמן

 

בעלי לא מופיע. הוא לא עונה לי לטלפון. לא עונה לטלפונים של עורך הדין שלי. החבר שלי ואני נוסעים לדירה שלו – לזו שעזבתי. אני דופקת בדלת, צועקת וצועקת. 10 בבוקר, שעה אחרי שהיינו אמורים לסיים את הגירושים שלנו אצל הנוטריון הציבורי היחיד בבְּרָגָדירוּ, הוא עונה: ישנתי עד מאוחר. הוא מופיע בדלת מריח כמו בית חרושת לבירה, עם שריטות טריות בפָּנים, בזרועות ובכפות הידיים – הוא לא היה שיכור כשנפל מהקורקינט, ובטח שהוא לא שיכור עכשיו, הוא אומר. הוא שיכור. הוא מתיישב במושב האחורי, ואנחנו לוקחים אותו לשם. הנוטריון מגיש לו את הניירות ואומר: תחתום אתה קודם כי אתה הגבר.

 

*

 

למה את צריכה להיות כל כך תובענית?

 

*

 

אני במונית בדרך לחדר הכושר. באמצע הדרך הנהג מסתובב, מצביע על רגליי השלובות, פוקד עליי לשבת בשתי הרגליים על הרצפה. אני אומרת לו שאני יושבת ממש בסדר. הוא מתחיל לצעוק, אני מבקשת ממנו לעצור. אני מנסה לצאת, אבל הוא תופס אותי בזרוע ומצמיד אותי למושב ביד אחת, תופס את התרמיל שלי ביד השנייה. איכשהו אני מצליחה לצאת מהמונית. אני לא יודעת איפה אני. הנהג יוצא, מלווה אותי על המדרכה. הוא לא יעזוב. אני מצלצלת לבעלי, אני מצלצלת 112. בעלי וידיד שלו מגיעים. הנהג נכנס למושב האחורי כדי לשחזר לבעלי איך ישבתי בצורה שאין להסכים לה ולא הקשבתי. שוטרים מגיעים; הם לא מסתכלים עליי, לא שואלים אותי מה קרה. הידיד נותן לנהג צרור מזומנים. השוטרים לוחצים את יד הנהג.

 

*

 

אני בתור ברגינה מריה. האיש שלפניי, זר, אומר לפקידת הקבלה: את יודעת, יש שתי דרכים להודות למישהו: אפשר לומר תודה ואפשר לתת נשיקה. ואני מעדיף לתת נשיקה קטנה. היא מחייכת בעצבנות ומודה לו. הוא מתכופף אליה. זה לא הולם, אני אומרת. כולם בתור נועצים מבטים. דיברתי אלייך? הוא אומר.

 

*

 

גבירותיי ורבותיי, הייתי רוצֶה להציג את המשוררת היפה, הגבוהה והבלונדינית, טרה סקורטו. אני בפסטיבל שירה בינלאומי, יושבת ליד נספחת התרבות של שגרירות ארצות הברית. היא בְּשוֹק, שואלת אם אני מרבה לקבל יחס כזה באירועים ציבוריים. באופן כללי, לא; ברומניה: כן.

 

*

 

שני בחורים נכנסים לַבַּר ולוחצים ידיים עם כל גבר בשולחן שלי: שלום, שלום, שלום. הם לא לוחצים את ידי, לא פונים אליי. מה נסגר עם זה, אני שואלת חבר. במקום שאני באה ממנו זה לא־מנומס. הוא אומר לי שהם פשוט מנומסים, הם לא רוצים שאיראה כמו זונה.

 

*

 

הספר שלךְ משתלט על היחסים שלנו. אבל רק שתדעי, עדיין לא שכבתי עם אף אחת.

 

*

 

אני במשא ומתן להצעת עבודה. את לא מתכננת להביא ילדים בעתיד הקרוב, נכון?

 

*

 

בטיפול הזוגי אני מדגישה כמה חשוב שכל אחד מאיתנו ייקח אחריות על המעשים שלו. בעלי מגיב: אבל אני כן לוקח אחריות על המעשים שלי: אני עושה לטרה גזלייטינג!

 

*

 

את צריכה להישאר עם בעלך לא משנה מה.

 

*

 

לפחות, בסופו של דבר, את עדיין אישה יפה.

 

*

 

באחד המיתוסים הרומניים המכוננים, הבעל קובר את אשתו בחיים בתוך קירות כנסייה. הוא מקריב אותה כדי לבנות את המקום שחלם עליו.*

בעלי לשעבר ואני גרנו ברחוב הזבחים. שאלתי אותו מה פירוש זבח. זה משהו שאת נותנת כדי לקבל משהו. כמו קורבן. כמו מה שאת עושה עבור אל.

 

_________________________________

* במיתוס הרומני הנזכר, הממונה על בניית כנסייה אינו מצליח לסיים את הבנייה כי הכנסייה קורסת שוב ושוב. נאמר לבנאים שכדי להשלים את המשימה בהצלחה עליהם לשים בתוך קירות הכנסייה, בבנייתה, אדם אהוב. הם מסכמים ביניהם שהאישה הראשונה שתבוא להביא לבעלה את ארוחת הצהריים שלו – אותה יקריבו. אשתו של הממונה על הבנייה היא הראשונה שבאה, ואותה הם קוברים בתוך הקיר.

.

טרה סקורטו (Tara Skurtu), משוררת אמריקאית שמתגוררת בבוקרשט, רומניה. בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת בוסטון, שבה למדה אצל המשוררת זוכת פרס נובל לואיס גליק ואצל המשורר רוברט פינסקי. סקורטו זכתה פעמיים במלגת פולברייט ובשני פרסים מטעם האקדמיה האמריקאית למשוררים: פרס מרסיה קיך לשירה ומענק רוברט פינסקי. שיריה פורסמו בעולם ותורגמו לעשר שפות. ספריה: Skurtu, Romania (מ־2016) ו־The Amoeba Game (מ־2017). סקורטו מאמנת בכתיבה אנשים ברחבי העולם ושוקדת על ספר שירה שיראה אור בקרוב, בשם Faith Farm.
הטקסט "מגדר" (Gender) פורסם לראשונה בכתב העת המקוון DoR.
דורית ויסמן, משוררת, מתרגמת ועורכת, פרסמה אחד־עשר ספרי שירה, שני ספרי תרגום – לשירתו של צ'רלס בוקובסקי, ושני ספרי פרוזה, וערכה שלוש אנתולוגיות בנושאים חברתיים (האחרונה, "נפש", בהוצאת כרמל, 2019). זכתה בפרס אקו"ם בעילום שם על כתב היד לספרה "דראגה קלרי" (הקיבוץ המאוחד, 2019). מבחר משיריה, "בוקר טוב עולם – Good Morning World", ראה אור בשנת 2020 במהדורה דו-לשונית (עברית ואנגלית), בהוצאת CCC – Cross-Cultural Communications. ויסמן מפרסמת פעם בשבוע שיר שתרגמה מאנגלית במסגרת הפרויקט הבינלאומי "שיר השבוע". מייסדת ועורכת אמנותית של תוכנית השירה בערוץ הטלוויזיה 98. החודש משודרת התוכנית ה־100 בעריכתה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: פרסום ראשון בעברית מיצירתו של דימיטריס ליאקוס, בתרגומה של ישראלה אזולאי־נחום

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | אנטי־מחיקון

"להתוודע ליצירות בימתיות דרך ארכיון זה כמו להיכנס בכניסה צדדית, לא בדיוק חוקית." עדי חבין על מלאכת הרכבת הארכיון של הרקדן והכוראוגרף משה אפרתי

משה אפרתי (צילום: מולה עשת וישראל הרמתי. מתוך ארכיון משה אפרתי)

.

אנטי־מחיקון: על הארכיון של הרקדן והכוראוגרף משה אפרתי

מאת עדי חבין

.

לכוראוגרף משה אפרתי היה אוסף ענק של חומרים ארכיוניים שאסף במשך שנים ושמר בביתו בקנאות ובבלגאן מוחלט: תעודות ופרסים תלויים על הקירות, מדפים עמוסים קלטות VHS של היצירות שלו, תיבות מלאות קלטות מוזיקה למופעים ולחזרות, ועל השולחן, על הספה, מתחת לספה ובכל מקום סלסילות, שקיות, קופסאות עם מסמכים, תמונות, מחברות, קלסרים שלמים מלאים ביקורות מעיתונים בארץ ובעולם, מכתבים, תוכניות של מופעים, פוסטרים מגולגלים, פלאיירים, סקיצות של תפאורה ותלבושות, יומנים אישיים, פסלים וציורים.

אפרתי, שמת בסוף ספטמבר 2020 בגיל 86, היה כוראוגרף ורקדן חתן פרס ישראל. בתחילת דרכו הוא היה תלמידה של מרתה גרהם ומראשוני רקדני להקת מחול בת־שבע, ובהמשך גם אחד הכוראוגרפים הישראלים הראשונים שיצרו ריקודים ללהקה. בשנות השבעים הוא הקים את להקת קול ודממה, שבה רקדנים חירשים ושומעים רקדו יחד באמצעות ״שיטת הוויברציה״ שפיתח. במשך כל הזמן הזה אפרתי תיעד את עבודתו, בעזרת רקדניות הלהקה גבי בר ואסתי נדלר, שהייתה גם בת זוגו באותן שנים. האוסף העצום שיצר נבחר לפני כארבע שנים להיות הראשון בפרויקט שימור דיגיטלי של הספרייה הלאומית, שבו קוטלגו ונסרקו אוסָפים של אמנים ישראלים בתחומים שונים. הייתי חברה בצוות שקטלג את האוסף של אפרתי, ואת העבודה עשינו בדירתו במרכז תל אביב, ארבעה אנשים, יום־יום במשך חודשיים. ישבנו בסלון הקטן בתוך הררי חומרים, ניסינו למיין אותם ולהכניס בהם סדר שישקף עשורים של יצירה. אפרתי היה איתנו כל הזמן. באחת הכתבות שמצאתי באוסף, מבקר המחול גיורא מנור מתאר אותו כך: ״ראש מלא תלתלים שחורים, שרשרת כסף כבדה על העורף, עיניים בוערות וכולו אומר אי שקט״. זה נכתב בשנות התשעים, אבל נשאר מדויק גם עשרים ומשהו שנה אחר כך, כשאנחנו פגשנו אותו. אולי הייתי מוסיפה לזה גם את הנייקי הצבעוניות שהוא נעל, כל יום זוג אחר. וגם את הסיגריה.

תכננו לעבוד מסודר. להוציא את החומרים, לברר מה זה מה, לתייג, לארוז. פשוט? מתברר שלא. מהר מאוד התגלה שטביעת האצבע של אמן ניכרת לא רק ביצירה שלו אלא גם בארכיון שלו. ואת הארכיון של אפרתי לא היה אפשר למיין בקלות, מעשה פקידוּת. נדרשה טוטליות. גם לא הייתה ברירה, כי החומרים לא הפסיקו לצוץ. כל בוקר הוא שלף עוד קלסר, עוד פוסטר, עוד מכתב. לפעמים דברים שנשבענו שכבר ראינו (הרי לכל גזיר עיתון היו גם עשרות עותקים שמישהו הקפיד מתישהו לצלם), ולפעמים חומרים חדשים לגמרי. את כל הפריטים – גדולים כקטנים, ממוסגרים כמקומטים – אפרתי זכר היטב וידע לספר מהו ההקשר שלהם. השילוב המיוחד הזה בין כמות החומר והמידע שליווה אותו עורר את התחושה שהכול חשוב, שכל פתק, כל מילה, צריכים להישמר לנצח. אבל איך אפשר? זאת שאלה שמטרידה את כל מי שמנסה לבנות ארכיון: איפה עובר הגבול בין חשוב ללא חשוב, בין בעל עניין לציבור לבין טריוויאלי, בין עדות היסטורית לבין סתם דף עם קשקוש. אבל אנחנו נדבקנו בלהט של משה כלפי החומרים שלו, וברוח זו התקשינו לוותר אפילו על קבלה מתחנת דלק. אז קטלגנו גם אותה.

ארכיון עשיר כמו של אפרתי משרטט מסלול חיים מקביל לזה של היוצר, והעיון בו נותן משהו מהרצף הזה. בהמוני התמונות באוסף ראינו אותו כרקדן צעיר בבת־שבע מבצע את הריקודים של מרתה גרהם על הבמות המונומנטליות שעיצב איסמו נוגוצ׳י, או מקבל את פני האורחים בפרמיירות של קול ודממה – סופרים, אמנים, פוליטיקאים. ראינו את המעורבות שלו בכל תהליכי היצירה, ראינו שינויים שחלו עם השנים בתפאורה ובתלבושות. בשנות התשעים, למשל, התחילו לצוץ על הבמה כמה פריטי לבוש חדשים, יומיומיים יותר, מלבד הלייקרה־מכף־רגל־ועד־ראש שעטפה את הרקדנים במשך כמה עשורים. ראינו גם שהיה שלב שבו כל רקדני הלהקה גידלו רעמת תלתלים כמו שלו והפכו למעין כפילים, חבורה של אפרתים שקופצים על הבמה. וזה נותן תחושת סיפוק, לראות רקדן בשיא כוחו ואמן בשיא מעורבותו והשפעתו. אבל בהמשך הדרך חיכו גם תחנות אחרות, אירועים שאפרתי חווה כשבר, וגם הם השתקפו בארכיון שלו. בשנת 2001 נסגרה קול ודממה לאחר שמשרד התרבות משך ממנה תמיכה כספית, ואפרתי לא יכול היה להוסיף ולהחזיק את הרקדנים והרקדניות. עומק המשבר הזה – מקצועי, אישי, כלכלי – יוצג היטב באוסף החומרים. היה קלסר אחד, במיוחד, שפחדנו ממנו. הוא איגד את החומרים שנוצרו סביב שנת פירוק הלהקה. פניות של אפרתי לאישים ולמוסדות בניסיון לשמר את התמיכה, הודעות לעיתונות על סגירת הלהקה, תכתובות עם רקדנים ועם יוצרים בנושא הפסקת השותפות איתם. בתקופה הזאת התרבו גם הטקסטים האישיים של אפרתי, יומנים מלאים בכתב יד צפוף. במחברות, על דפים, אפילו על פיסות קרטון ועל שוליים של דפי עיתון. בפריטים כאלה קשה לגעת, בוודאי בנוכחות האדם שיצר אותם, כי האירועים קרו בעבר אמנם, אבל ההשלכות שלהם עדיין ניכרות.

בארכיון – על הבלגאן שלו, על הערבוב המוחלט שיש בו בין תקופות, הקשרים, סוגי חומרים – היה הרבה מאוד מידע על העבודה של אפרתי ועליו כיוצר, אבל הדבר היחיד שלא היה בו הוא היצירות עצמן. להתוודע ליצירות בימתיות דרך ארכיון זה כמו להיכנס בכניסה צדדית, לא בדיוק חוקית. במקום לחוות את הדבר עצמו, מוצאים את ה״מסביב״ שבעיקר מסמן את החלל הריק במקום שפעם הייתה יצירה.

 

מתוך ארכיון משה אפרתי, הספרייה הלאומית

 

אפרתי לא סתם החזיק בבית את החומרים שלו, הוא חי איתם כמו בני משפחה. זאת הייתה מערכת היחסים שלתוכה התפרצנו אנחנו, נציגי הארכיון. מצד אחד, כולנו היינו שותפים לרצון לשמר את התיעוד, שותפים לאמונה שיש חשיבות אמיתית לגישה ציבורית לאוסף שלו. זה רלוונטי במיוחד לארכיונים של יוצרים בתחומי המופע, כשהיצירה עצמה (בניגוד לספר, לפסל, לבניין) נגוזה וכל מה שנשאר ממנה זה המסביב, ואם גם זה לא נשאר, אם אין אפילו פלאייר שיוכיח שהיא אי פעם הייתה, היא נשכחת. מחסור בחומרים גורר מחסור במחקר, מקשה לכתוב על היצירה או על היוצר, לכלול אותם בהיסטוריה של התחום. והחוסר הזה משפיע גם על היוצרים החדשים, שבמקום להכיר את השדה שלהם פועלים בתוך חלל ריק. כל דור מחדש. בלי להכיר מסורת, בלי לקבל ממנה השראה, לעבד אותה, להתנגד לה.

אפרתי היה אמן עם תודעה היסטורית והוא ידע ששימור האוסף שלו וחשיפתו לציבור הם צעדים חשובים. אבל הידיעה הזאת היא רציונלית, ולמסירת אוסף גדול כל כך לטיפולן של ידיים זרות יש צדדים אמוציונליים לא מבוטלים. ההחלטה הזאת מלווה בחששות: פחד שפריטים יאבדו או ייהרסו, פחד מריקנות שתורגש בהיעדרם, פחד מחוסר השליטה בסיפור שהארכיון יספר לבסוף. אבל זה לא רק זה. נציגי הארכיון עלולים להיתפס גם כמי שמנסים לקחת משהו חי ולקבור אותו בטרם עת. ארכיון מקושר עם העבר, וגם אם לנו, הצוות, נראה היה שאנחנו עושים את ההפך, כלומר מחזירים אל ההווה ידע שמרחפת מעליו סכנת אובדן, מבחינת אפרתי, כמו רבים באותו מצב, החומרים האלה כלל אינם שייכים לעבר. הם לידו, יחד איתו. דווקא המסגור מחדש שלהם כארכיון הוא שמכריז עליהם כעל מתים. וגם התהליך עצמו מאיים: ממרומי גילו אדם נדרש להיפגש עם זיכרונות של כל מה שעשה וכל מי שהכיר. אפשר להבין על נקלה איך תצלום ישן מעלה זיכרונות טעונים, אבל גם למסמכים שנדמים בנאליים יכול להיות אפקט כזה. חשבון ארנונה שממוען לכתובת של סטודיו שנסגר, למשל. האמת היא שהפריטים הסתמיים האלה כלל אינם סתמיים: דווקא החומריות שלהם, ה״יש״ שלהם, היותם מונחים על השולחן, עשויים מנייר, יש עליהם דיו, אבק, הם קרועים או דווקא שמורים היטב, אפשר לגעת בהם ולעיין בהם, הם עד כדי כך קיימים – דווקא זה מדגיש את כל מה שכבר איננו.

ובכל זאת, לפעמים כמעט בניגוד לרצונו, אפרתי נסחף לעבודה. גם כשניסה להתנתק הוא מצא את עצמו חוזר, מתעניין, מתערב. לא רק הסקרנות הטבעית שלו היא שמשכה אותו אל תהליך בניית הארכיון; לאפרתי היה עניין מיוחד במיתוסים מקומיים, בסיפורי התנ״ך, במסורת ובהיסטוריה של העם היהודי ובגלגוליו. החומרים האלה צצו שוב ושוב ביצירות, כפרספקטיבה שדרכה הוא שאל שאלות על ה״אני״ ועל ה״אנחנו״ האנושי, החברתי והפוליטי. בהזדמנויות שונות בעל פה ובראיונות הוא חזר ואמר שמה שמעניין אותו זה ״האדם, מהחיתולים ועד התכריכים״. ואולי פה היה טמון גם העניין שלו בארכיון, כמו עוד תחנה שנמצאת איפשהו על רצף החיים של האדם: מהחיתולים, דרך התכריכים, ועד הקלסרים והניילוניות.

.

מתוך ארכיון משה אפרתי, הספרייה הלאומית

.

רצף הזמן הזה מהאדם עצמו ועד הזיכרון שלו, מהאירוע שקרה ועד המיתוס, הוא שהעסיק את אפרתי בעבודה אנטי־מחיקון משנת 1997, עבודה שהוקדשה ליצחק רבין. השניים נפגשו לראשונה בשנות השבעים, ומאז היה רבין לאורח קבוע בכל ההופעות של קול ודממה. באוסף של אפרתי שמורים מכתבי תודה וברכות ששלח לו רבין, לצד תמונות משותפות בסטודיו של הלהקה ובאירועים שלה. כשרבין נרצח הייתה הלהקה בהופעה בברנדנבורג, ורק בסופה שמע אפרתי על מה שקרה. באנטי־מחיקון, שנוצרה בעקבות האירוע, באו לידי ביטוי עניינים שהעסיקו אותו באותה תקופה, בין היתר השילוב של מדיות נוספות עם המחול. העבודה כללה טקסט – שירים של נתן זך מתוך ספרו אנטי־מחיקון (הקיבוץ המאוחד, 1984), וגם סרט שאפרתי יצר, שהוקרן על מסך אחורי. מהבחינות האלה, אנטי־מחיקון הייתה עבודה חדישה ששיקפה את הכיוון היצירתי שבו הוא התקדם. אבל לצד החידוש שבמבעים האמנותיים כללה העבודה גם חומר אחר, משהו מהעבר – הארכיון של להקת קול ודממה. הסרט, שעל הרקע שלו רקדה הלהקה, היה ערוך מקטעי וידאו של הרקדנים והיוצרים שתועדו בכל מיני רגעים לאורך השנים. בעבודה הזאת, שעסקה בזיכרון ובסכנת השִכחה, הארכיון היה חומר יצירתי. השאלה איך אפשר להשאיר חלקים מהעבר חיים בהווה נשאלה בין היתר דרך הזמן שנמתח על הבמה: מהגוף החי ועד התיעוד הדו־ממדי שלו.

את אנטי־מחיקון לא ראיתי, פרט לקטעים בודדים שזמינים באינטרנט. ככל שהזמן עובר פוחתת הגישה לא רק ליצירות עצמן, אלא גם למדיה שתיעדה אותן. VHS, מיני די־וי, דיסקים. אבל תצלומים מסודרים באלבום – טכנולוגיית תיעוד שעדיין מוכיחה את עצמה – יש בשפע באוסף: של העבודות, של החזרות, של הלהקה, ושל אפרתי עצמו. כשהחמאנו לו על התמונות שלו הוא לא התרגש. הוא אמר שזה לא מעניין אותו: ״אין את מי שהיית, יש רק את מי שאתה עכשיו״. ואז, אולי כדי להראות שגם מה שיש עכשיו שווה משהו, הוא הרים את הרגל על הדלפק במטבח, מעל הקרטונים שמילאו את החדר, ועשה מתיחה. בכל זאת רקדן. כשיושבים ככה, מוקפים בארגזי ארכיון, קשה להרגיש שיש קשר בינם לבין יצירה. בעיקר מורגש היושן, העבר. אבל את העבר הזה – האנשים שהיו, האירועים שקרו, המיתוסים – אפרתי תפס כתשתית להווה, כתנאי לעתיד וכחומר בעל פוטנציאל יצירתי. וגם על הארכיון, אם שואלים מה מעניין בו בכלל, אפשר להסתכל מנקודת המבט של אפרתי: היצירה איננה, ואחר כך גם היוצר איננו. הארכיון, זה כל מה שיש עכשיו. אבל אולי גם עם זה אפשר לעשות משהו.

 

עדי חבין, בעלת תואר שני בתיאטרון, ערכה את הספר ״עלילה מקומית״ על קבוצת תיאטרון רות קנר (אסיה, 2019), ובשנים 2016–2018 עבדה בפרויקט ״האוסף הלאומי הדיגיטלי: אדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון״ בספרייה הלאומית.
ארכיון משה אפרתי זמין דיגיטלית במסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת־שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: גור זק על החמלה שמתגלה במדורי התופת וכור המצרף ב"קומדיה האלוהית"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ספרות ילדות.ים | קהילה של גיבורות־על

"האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך". על רקע השבעתה של קמלה האריס לסגנית נשיא ארצות הברית, יותם שווימר קורא בספרה האוטוביוגרפי לילדים

קמלה האריס (צילום: Gage Skidmore)

.

על גיבורות וגיבורי־על ועל סגנית נשיא ארצות הברית

מאת יותם שווימר

.

עם כל הכבוד לגל גדות ולוונדר וומן, להארי פוטר וממשיכיו, ואפילו לגרג הפלי, כוכב סדרת הספרים המצליחה של ג'ף קיני, יומנו של חנון, הגיבורים הספרותיים בספרות הילדים של השנים האחרונות הם אלו שהיינו מציינים את שמם תחת הקטגוריה "אישיות" במשחק "ארץ, עיר": פוליטיקאים, מדינאיות, ציירים, מדעניות ואקטיביסטים. כולם דמויות ציבוריות שהשפיעו על החברה, התרבות והמדע ברחבי העולם או במקומות גאוגרפיים ספציפיים, פורצי ופורצות דרך ששברו את "תקרת הזכוכית", כמו קָמָלָה האריס, שלספרה אתייחס בהמשך הרשימה. סיפורי החיים של אישים אלו הם מקור השראה לקידום הערך המרכזי של ספרות הילדים במאה העשרים ואחת – העצמה אישית.

המאה העשרים הוכתרה בתואר "המאה של הילד"; מאה שבה המושגים ילד וילדוּת עברו תמורות מרחיקות לכת, ובמהלכה לא זו בלבד שהילד התמקם במקום טוב במרכז – של החברה, של תרבות הצריכה, של המשפחה – אלא שהתפיסה השתנתה והפכה מקולקטיבית לפרסונלית. ספרות הילדים עברה לעסוק באופן מעמיק יותר בעולמו הפנימי של הילד, בתהליכים פסיכולוגיים שהוא עובר ובתגובה הרגשית שלו למצבים – זאת לעומת כתיבה על נושאים קולקטיביים יותר ועל מקומו של הילד כחלק מחברה מסוימת. גם ספרות הילדים העברית הגיבה לכך. אם לפני כן היה הילד הספרותי חלק מהמפעל הציוני, מבניין הארץ או מהחברה הקיבוצית, הוא נעשה לדמות אינדיווידואליסטית שנפשה היא הנמצאת במרכז. הסמן הבולט ביותר הוא ספרם של יהודה אטלס ודני קרמן, והילד הזה הוא אני, שראה אור בשנת 1977 (כתר), ועד היום הוא משמש דוגמה ומופת לטקסטים המבקשים לספר על חוויות קונקרטיות של ילדים ולהציג מנעד רגשי רחב המתאר את המציאות מנקודת מבט אישית של ילד.

הילד, אם כן, כבר אינו מושג כללי, או כמו שאמרה פעם הסופרת והמשוררת נורית זרחי, "אין דבר כזה הילד", יש הרבה ילדים וילדות, וכל ילד שונה מזולתו. גישה זו מתחברת למהפך דרמטי שהשפיע רבות על החינוך והספרות לילדים (שהיא גם כלי חינוכי־פדגוגי), מהפך שניתן לכנותו הייצוג כערך. במהפך פוליטי רחב היקף זה תבעו מגזרים מוחלשים ייצוג שוויוני, הגון ולא סטריאוטיפי בכל ההיבטים של החברה האנושית – בתרבות, בחינוך, בממשל ועוד. מאבק צודק וראוי זה הוביל לכמה פריצות דרך ששיפרו את הנראות ואת הייצוג של דמויות שאינן מהמיינסטרים הגברי הסטרייטי הלבן. גם בספרות הילדים והנוער חל שינוי בנורמות הייצוג. דוגמה טובה לכך היא הנוכחות הוויזואלית של דמויות שאינן לבנות בספרים המיועדים לגיל הרך ובהתמקדות של המו"לוּת האמריקאית בשנים האחרונות בפרסום סיפורים היסטוריים ועכשוויים של אפרו־אמריקאיים, מאת כותבות וכותבים אפרו־אמריקאים, היינו מנקודת המבט של אלו שחוו וחווים את האפליה הגזעית בארצות הברית.

.

והילד הזה הוא האחר

תהפוכות אלה – שהן פוליטיות במהותן, גם כאשר מדובר בספרי פעוטות – משפיעות על האופן שבו סוכני החִברוּת פונים לילדים ולילדות של המאה העשרים ואחת. בשנת תשע"ו (2015) בחר משרד החינוך בישראל לנושא השנתי שלו את "האחר הוא אני". הנושא, שנשמע כמו סלוגן קליט, זכה לתמיכה ולביקורת גם יחד, והוא מאפיין את רוח התקופה, ועימה את המוקשים שהיא מפזרת: מצד אחד הכרה בזהות הסובייקטיבית והאדרה שלה, ומצד שני – כל הזהויות ה"מופרדות" מכונסות תחת אותו "אחר" עמום, המשאיר אותן מחוץ למיינסטרים. על אף הכוונות הטובות בכל הנוגע לקבלת השונה, הנוסח הזה משמר את ההפרדה בין אחר ושונה ובין מקובל ו"דומה". אין פלא, אם כן, שבשנת תשע"ט (2018) היה הנושא השנתי של משרד החינוך: "שומרים על אחדות; שומרים על ייחודיות". באתר המשרד נכתב כי "הנושא נבחר לחזק את השייכות והזהות של כל קבוצה וקהילה תרבותית בישראל ובתפוצות, לקדם בתוך כך את ההיכרות ביניהן ולפתח מחויבות וערבות הדדית בין הקבוצות השונות". זה כבר נשמע יותר טוב.

הפרובלמטיקה הטמונה במהפכת הייצוג מעלה תהיות רבות: איך חוגגים את הזהות העצמית של כל קהילה וכל אינדיווידואל ויוצרים, עם זאת, קולקטיב אנושי, הרואה בחברה חזקה חברה המבוססת על הכרה בקשת הזהויות הקיימות ומתן ביטוי לכולן? ולענייננו, כיצד נרתמת ספרות הילדים לטיפוח גאווה בזהות העצמית באשר היא, לא מתוך בדלנות אלא כאמצעי למעורבות העשויה לחולל שינוי בחברה שעודנה נשלטת בידי פטריארכיה לבנה?

תהיות אלה מאתגרות במיוחד כיוון שספרות הילדים של המאה העשרים התבססה, כאמור, כספרות פרסונלית מאוד, שעניינה החוויות הרגשיות הסובייקטיביות של הילד, ואם כן, מה לה ולייצוגים החברתיים של המאה העשרים ואחת? אולם, תנועת הייצוג נעשתה משמעותית ואקטואלית כל כך עד שספרות הילדים נדרשה להתגייס למאבק. הסופרות והסופרים, בעידודן הנרחב של הוצאות הספרים, עיצבו את הגישה הפרסונלית הספרותית כביטוי של תפיסת ההעצמה האישית, שנהייתה רכיב מרכזי עד הכרחי בספרות העכשווית. גישת ההעצמה זלגה מספרי העזרה העצמית של המבוגרים אל התכנים לילדים. היא שמה את הדגש על האפשרויות הבלתי נדלות ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל ילדה וילד, ללא תלות בזהות האתנית, בזהות המגדרית או בשיוך הגאוגרפי או הסוציו־אקונומי.

אולם גם תפיסה זו מוגבלת ביכולותיה: היא מחזקת את האינדיווידואל, אך גם יוצרת מצג שווא כל עוד החברה פועלת על פי אותם מבנים היררכיים מפלים, ואף אינה יוצרת שייכות קהילתית או מסגרת חברתית מעוררת הזדהות כפי שתנועת הייצוג מבקשת לעשות. לפיכך, לתופעת ההעצמה נדרשו מודלים לחיקוי: מקרים פרטניים של גברים ונשים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי חיים שונים, שסיפוריהם יעוררו השראה ויחזקו את התפיסה העצמית והשיוך החברתי של דור העתיד.

.

מודל בשר ודם

ביוגרפיות על אישים מפורסמים אינן זרות למו"לות לילדים (ואינני מתייחס כעת לביוגרפיות הפונות לנוער, המוגשות לרוב במסגרת ספרותית של רומן סמי־בדיוני). גם במו"לות העברית זכינו לקרוא על גלילאו גליליי, אלברט איינשטיין, מארי קירי או אלכסנדר גרהם בל, אבל האיי־ליסט הייתה רשימה אקסקלוסיבית ומצומצמת מאוד, שהורכבה ברובה מכמה מדענים, ממציאים מפורסמים, ומגלה ארצות אחד או שניים. אלא שבמיוחד מאז תנועת #MeToo ופרסום הספר המצליח סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרצ'סקה קוואלו, הכולל "מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן" (כתר, כנפיים, 2018; תרגמה רונית רוקאס), עולה המו"לות לילדים על גדותיה בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות של גברים ונשים שעד כה לא נכללו ולא היה להם ולהן סיכוי להיכלל באותה רשימה גברית לבנה סטרייטית סגורה, למשל זהא חדיד, אלטון ג'ון או מאיה אנג'לו. זהו – נכון לעכשיו – שיאן של מהפכת תנועת הייצוג ושל תופעת ההעצמה האישית, שחוברות יחד כדי לחנך את הילדים והילדות לפי מודלים בשר ודם, בתקווה שכולם וכולן יוכלו למצוא דמות לחיקוי ולהשראה מכל גזע, מין ומגדר.

אבל גם כאן העניינים מסתבכים, וביקורת נמתחת על המהלך הזה דווקא בעניין ההזדהות: האם על ילדות להזדהות רק עם נשים פורצות דרך? האם איננו מלמדים כך ילד כהה עור מי הם מקורות ההזדהות הלגיטימיים לכאורה שלו? הרי אחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא לעורר בקורא הזדהות כלפי מי שאינו הוא, ולא כיוון שהוא "אחר", שונה ממנו, אלא כיוון שהספרות חושפת את מנעד החוויות הרגשיות האוניברסליות שאין להן גבולות והן אינן מבדילות בין זהויות. יתרה מכך, האין אנו, בחסותה של ההעצמה, מאדירים רק טיפוסים מסוימים ומועידים רק אותם להיות מושא להזדהות? ילד או ילדה שיפנו בבגרותם לעיסוק "זוהר" פחות מעורך דין, ממציאה, פוליטיקאי, סופרת או זמר – האם הם אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם? האם אנחנו למעשה משמרים את ההיררכיה שבה מנקָה, למשל, אינה מושא להערצה או להזדהות לעומת מדענית, כיוון שההישג שלה נתפס כפחות ערך?

.

כולנו גיבורי־על

בספר האוטוביוגרפי לילדים שכתבה קמלה האריס, Superheroes are Everywhere, שראה אור בשנת 2019, היא מנסה להתמודד עם האתגרים האינסופיים שמציבות הסוגיות הללו. הספר נכתב בגוף ראשון והוא מגולל את סיפור חייה לא כמו שהורגלנו לו בספרי הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות. האריס, סגנית נשיא ארצות הברית הנבחרת, שהושבעה אתמול לממשלו של ג'ו ביידן, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים בין השאר בזכות תגובותיה השנונות והחדות למהלכים של הנשיא היוצא, דונלנד טראמפ, וחוש הצדק המפותח שלה. האריס, שכיהנה כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה, היא האישה האפרו־אמריקאית והאסייאתית־אמריקאית הראשונה שתשמש סגנית נשיא ארצות הברית, ולא בכדי נושאים כגון זכויות אדם, שוויון זכויות והתנגדות לאלימות משטרתית ניצבים בחזית עשייתה.

.

קמלה האריס בטקס השבעתה לסגנית נשיא ארצות הברית (מתוך סרטון יוטיוב)

.

הספר – שאני מעריך כי בעקבות בחירתה לסגנית הנשיא יֵצא במהדורה חדשה, עם עדכון של "ציר הזמן" הביוגרפי המופיע בסופו – פונה לילדות ולילדים בנימה אישית, נעימה ומניעה לפעולה. האריס מתארת בו כיצד, מאז ילדותה, מצאה גיבורי־על בסביבתה. המבנה של הספר חזרתי וקל לזיהוי: בכל כפולת עמודים מתנוסס האפיון הרלוונטי, למשל: "גיבורי־על גורמים לך להרגיש מיוחד/ת", "גיבורי־על הם החברים הכי טובים", "גיבורי־על הם אדיבים"; והאריס מביאה סיפור קצר ואישי על הדמות הרלוונטית בכל הקשר – מאמה, אחותה ואביה, עבור בחבריה בבית הספר, ועד השופטים שהעריצה ומהם שאבה השראה להיות עורכת דין, כיוון שלחמו למען זכויות אדם. בסוף הסיפור הקצר היא מסבירה מדוע אותה דמות היא גיבור/ת־על, והכפולה נחתמת בפנייה ישירה אל הקוראות והקוראים: "מי גורם לך להרגיש מיוחד/ת?", "מי עוזר לך לחקור?" וכן הלאה.

האינטראקציה הזאת, פשטנית ככל שתהיה, מבקשת לשתף את הילדות והילדים ולגרום להזדהות להיות חלק מהותי מהחוויה הספרותית. האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך ותאפשר להם לזהות את עצמם ואת סביבתם בתוך הסיפור הביוגרפי. המבנה הקבוע של הספר מוצלח במיוחד משום שהוא מותאם לסוגו – הוא אינו מתחפש ליצירה ספרותית, אלא מכיר בכך שהוא ספר "Non Fiction" בעל כוונה ברורה ומהלך מוגדר מאוד. בשונה מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות רבות המנסות להידמות לספרות יפה, אך בפועל מחמיצות ביטוי של מורכבות רגשית לטובת מעבר מנקודת ציון אחת לשנייה, ספרה של האריס מבקש להנחיל תפיסת עולם ערכית מסוימת ונקודת מבט ספציפית על יסוד סיפור חייה, ומסירתן היא ליבו של הספר.

כאמור, מה שמבדיל את הספר הזה במיוחד מספרים אחרים בסוגה – ועושה אותו מתאים מאוד לקהל היעד, שאירועים היסטוריים־דרמתיים אינם נהירים לו עד תום – הוא שהאריס אינה מגוללת את סיפור חייה כפי שמודלים אחרים מוצגים בספרות העכשווית. היא אינה עוברת מנקודת שפל לנקודת שיא כדי להראות את התקדמותה כנגד כל הסיכויים או עוברת באופן סכמטי בין תחנות בחייה המקצועיים, אלא פורטת את המושג ההרואי "גיבור/ת־על" ומחילה אותו על כל אדם באשר הוא – אמא שמכינה איתה אוכל, אבא שמעודד אותה לרוץ, אחות שתמיד אפשר לסמוך עליה – ובזיקה לתכונות אופי חיוביות כגון עזרה לזולת, לחימה למען צדק, אדיבות. המהלך הזה משובץ באנקדוטות מחייה הפרטיים – מילדות עד בגרות. כך היא מציגה תפיסה המבקשת לשלב בין טיפוח הזהות וההעצמה הפרטיות, באמצעות חיזוק הביטחון העצמי, ובין ההכרה שכבר מילדות אנחנו חלק מקהילה, מחברה – המשפחה, חבורת הילדים בבית הספר או אזרחי המדינה – והביטוי של ההעצמה הפרטית מתאפיין ביחס שלנו לאותה קהילה ובחיזוק הקשר שלנו אליה.

האריס נוקטת עמדה ברורה ובהירה לכל אורך הספר, ובסופו מעודדת את הילדים והילדות להיות גיבורות וגיבורי־על באמצעות ציון התכונות ההולמות גיבורים, המגולמות בספר. בעשותה כך היא מעבירה מסר לילדים ולילדות: אתם/ן יכולים/ות לעשות הכול, אבל לשם כך עליכם/ן להתחייב לא רק להאמין בעצמכם/ן, אלא גם לדאוג לסביבתכם/ן ולחיי האנשים כולם. שכן אפילו ספר דידקטי במהותו כמו של האריס נדרש להפגין עיצוב מדויק של הרעיון והמסר כדי שהיצירה תתאים לרוח התקופה ותצליח לשלב בין ההעצמה של האינדיווידואל לתחושת אחריות קהילתית.

השילוב הזה הוא ניסיון התגובה של ספרות הילדים העכשווית לפרסונליות של ספרות הילדים של המאה העשרים. הייצוג בספר איננו רק ערך כשלעצמו, וההעצמה של הזהות הפרטית אינה מתקיימת בחלל ריק. האריס נתפסת כמודל לחיקוי אך פועלת בעולם שבו ההיררכיות עדיין שולטות, ועל כן מציעה נקודת מבט משלבת. נקודת מבט זו מזהה גיבורים בכל מקום, שכן הם אינם נדרשים להגיע להישגים מסוימים כדי להיתפס כך. היא מחזקת את תחושת הביטחון העצמי לילדים מכל רקע ומוצא, וגורסת שביטחון זה יכול להפוך אותך לגיבור/ה רק על פי האופן שבו תפעל/י בעולם כלפי הקהילה והאוכלוסייה הכללית. כך האריס חושפת את הפוטנציאל של כל בני האדם להיות מקור השראה – מהסבתא בג'מייקה ועד השופט האמריקאי הלבן.

 

יותם שווימר הוא עורך ראשי בהוצאת טל־מאי, עורך כתב העת "הפנקס" ומבקר ספרות. רשימה פרי עטו על ספרי ילדים מומלצים פורסמה בגיליון 29 של המוסך.

 

 Kamala Harris, Superheroes are Everywhere, Illustrated by Mechal Renee Roe, Philomel Books, 2019.

.

 

.

» בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי מתפעלת מבילבי בת־גרב, במלאת 75 שנה לצאת הספר הראשון בסדרה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | שַפּעת ארנבי מעבדה

"באחד הצ'אטים עם החברים כתב אריק: 'סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים. קברתי אתמול ארנב בשלג!' החברים התחילו להגיב מתוך המנעד הרגשי הקבוע של 'משתתף בצערך' עד 'חבל שלא טיגנתם אותו לפני'". סיפור מאת טלי עוקבי

נועה הגלעדי, This is my baby, he used to say, כ־400 עלים בגדלים שונים, איחוי זכוכית, 2006 (צילום: איליה מלניקוב)

.

ארנב בשלג

טלי עוקבי

.

בקורס לעזרה ראשונה אמרה המדריכה, "הלב הוא איבר עצמאי!" היא התכוונה לתפקוד שלו, לכך שהוא מחליט, מבחינה ביולוגית, מתי להמשיך ומתי להתפגר. היא הניחה בובת פלסטיק על הרצפה, חילקה מסכות גומי סטריליות להדגמה והסבירה לנו כיצד מנשימים במקרה חירום. היינו חייבים להצמיד את השפתיים חזק, לאטום את כל הפה של הבובה, להרפות וללחוץ שלושים פעם על עצם החזה. קבוצה של חמישה־עשר איש שאינם מכירים זה את זה, מדריכה אנטיפתית, בקושי בת עשרים, ובובת פלסטיק להדגמה. בסוף הקורס (תשע שעות עם הפסקות) היא רשמה קבלות כדי שנוכל לקבל החזרי תשלום מהמעסיק. רובנו הגענו לקורס מתוך מחויבות מקצועית. המדריכה התבלבלה בתאריך ונאלצה לכתוב כמה קבלות מחדש אחרי שהזכרנו לה שהגענו לשנת אלפיים ועשרים. קראו לה לנה, ובהפסקה היא אכלה סנדוויץ´ עם גבינה צהובה שהביאה מהבית ונראה עצוב ומשעמם כמוה. בהפסקה רשמתי בנייד את המשפט שהיא אמרה בקשר ללב. רשמתי אותו לא בגלל הידע הביולוגי החדש, אלא כדי לזכור את ענייני הבחירות שאנחנו עושים בחיים, המקומות והאנשים שאנחנו נוטים אליהם. בסוגריים הוספתי "אנחנו נוטים אל הדברים עצמאית. ברגשות שלנו התנועות עצמאיות" – ומובן ששנאתי את עצמי על המליציות. בכל מקרה, המדריכה הזכירה לי דבר־מה חשוב ששכחתי, ולא היה אכפת לי שבשביל זה נישקתי בובת פלסטיק עם הפה.

 קבעתי עם אריק להיפגש בעיר אחרי הקורס. היינו אמורים לסיים בחמש אחר הצהריים והמדריכה שחררה אותנו כבר בארבע וחצי. סימסתי לאריק שסיימתי. הוא ענה שייקח לו עשרים דקות להגיע ושניפגש בקפה הטבעוני החדש שנפתח בעיר והוא עוד לא ישב בו. לא ידעתי על איזה קפה הוא מדבר. עמדתי ליד חנות הספרים, היכן שסיכמנו בבוקר להיפגש, קפאתי מקור וכמו תמיד איבדתי אוריינטציה. אריק צרח לנייד שאני צריכה לתפוס את עצמי, "לנער את הראש", הוא אמר ו"אז ירד לך האסימון" ואזכור. הוא יצא מנקודת הנחה שאני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. כבר עשרים שנה אריק חושב שאני חיה בתוך המחשבות שלו ואני נאלצת לאכזב אותו בכל פעם מחדש ולסמן לו במילים שלא כך הדבר. שאני, למעשה, בקושי מצליחה לחיות בתוך המחשבות העצמאיות שלי, כל שכן של מישהו אחר. אחרי שהוא צרח שאני צריכה לנער את הראש כמעט ניתקתי, ואבד לי החשק לפגוש אותו בכלל. סיננתי לנייד, "תפסיק כבר לצרוח, ניפגש שם!"

התחלתי לצעוד לכיוון ששיערתי שהוא הנכון, וידעתי שהרגליים הן גם עצמאיות. "הרגליים הולכות לאן שהן רוצות ללכת", קראתי פעם באיזה ספר ניו־אייג´י. רוצות, במובן של יודעות לאן הן צריכות להגיע. הגעתי לקפה הטבעוני החדש וחיכיתי שהמלצרית תפנה אליי ותשאל אם אני רוצה משהו או אם אני מחכה למישהו. המלצרית לא פנתה אליי ואני התבוננתי בה מתרוצצת בחלל הקטן. היו שם עוגות, קפה עם חלב סויה, אגוזים, צ'יפס מבטטות בסגנון איטלקי והמבורגר טבעוני. אריק עדין לא הגיע, עשרים הדקות כבר חלפו. המלצרית ניגשה אליי והסבה את תשומת ליבי לכך שהשולחן הוזמן. "ראית את השלט?" אמרה והצביעה על השלט. אוי, סליחה לא ראיתי. כל השולחנות הוזמנו מראש היא התנצלה. התנצלתי גם אני ויצאתי מהקפה הטבעוני. סימסתי לאריק "הכול תפוס ניפגש בקולנוע ליד". אחרי דקה כתבתי שוב: "לא בקולנוע, אני מתה מרעב, בפיצה ליד".

אחרי עשר דקות בערך אריק הגיע. דיווחתי על הדרמה והוא אמר שעכשיו צריך להזמין כמעט בכל מקום מראש. ישבנו בפיצרייה, אכלנו פיצה עם בירה, והיו לו חדשות. הוא קרא בקול רם: "תקשיבי, יש ניוז!" זו הייתה הדרך שבה דיווחנו זה לזה על תוכניות חדשות או דברים שקצת חורגים מחיי היום־יום שלנו. רוני הזמין את כולנו ליום הולדתו החמישים. השנה הוא חוגג בגדול. ב"כולנו" הכוונה הייתה למרטין, רוני, אריק ושאר חבורת הגברים שבגרו יחד וחידשו עכשיו קשר. "התוכנית היא שכולנו נטוס אליו ביום שישי ונעביר סוף שבוע ארוך יחד", אמר אריק בהתלהבות. רוני גר מחוץ ללונדון וידאג למלון בקרבת מקום. אריק שאל אותי אם זה בסדר מבחינת התאריכים. אמרתי שכן ושמחתי בשבילו. הוא אמר שמתחשק לו עוד פיצה ובירה, או אולי נלך למקום אחר, שאל. אמרתי שיחכה קצת עם עוד פיצה ושאני מעדיפה לחזור כבר הביתה.

המשכנו לדבר, אחר כך שילמנו ונסענו הביתה. כבר החשיך והייתי עייפה. ברמזור אמרתי לו שהוא בעצם איש לילה, שמבחינתו הוא יכול היה להסתובב עכשיו עד חמש בבוקר בין פאב לפאב. אף שהאפיר וקמטים נכנסו לפניו, שנחלשו קצת בהחזקת השרירים, משהו בו, במראה שלו, נותר נערי וסקרן. הוא אמר כן, שזה נכון, אבל מאז שהוא איתי זה לא כך. את המשפט "מאז שהוא איתי זה לא כך" הוא לא אמר במילים האלו אלא במילים אחרות שהצביעו על המשפט הזה. לא העברנו את המשפט העייף והמשעמם הזה בינינו אבל הוא נכח כמו שדברים ברורים מאליהם נוכחים, נניח כמו הסנדוויץ׳ עם הגבינה הצהובה של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה. אריק אמר, שכשביקר בקיץ האחרון בלונדון, אשתו של רוני שאלה אותו "איפה אריק של פעם? לאן הוא נעלם, או שהוא עדין קיים?" הייתי עייפה והחלטתי בשנייה לא לפתוח דיון על כך שחיי הלילה שלו צומצמו וכנראה בגללי. וחוץ מזה אשתו של רוני, סו, לא הכירה את אריק באמת אלא את הסיפורים שרוני סיפר לה על עצמו ועל נעוריו ההוללים. אריק היה כנראה דמות בעלילה שחיזקה את דמותו שלו כפי שהוא רצה להציגה בפני סו. כשהגענו הביתה נרדמתי מהר והספקתי לשמוע את אריק אומר: "מזל שלא אכלתי עוד פיצה, יש לי צרבת". ביחסים שלנו אני זו שזיהיתי אצלו ראשונה מתי הגבול לדברים מגיע. הוא זיהה כמעט תמיד רק בדיעבד.

אריק חידש קשר עם חברי הילדות שלו כי הוא לא ממש הצליח למצוא חברים חדשים וגם כי הוא עצלן, מבחינה חברתית ומהרבה בחינות אחרות. הוא נפגש איתם כמה פעמים והם עשו את הדברים שהיו רגילים לעשות כנערים: להשתכר, לצחוק ולא להראות את מי שהם באמת. אריק לא היה באמת חבר של רוני אבל הרעיון של סוף שבוע בלונדון סחף אותו. הם סיכמו שגם מרטין יבוא והם ישלמו בשבילו את ההוצאות מכיוון שמרטין היה עני כרוני וחי מכספי ביטוח לאומי. אבל כסף לסיגריות, אלכוהול וסמים יש לו – יאמרו החברים מאחורי הגב. אריק הזמין טיסה לכולם ושלח להם חשבונית. אחרי יומיים כולם שילמו לו בחזרה את חלקם, רק ג'ורג' לא. לאריק ולג'ורג׳ הייתה מערכת יחסים משונה של אהבה־שנאה. הם רבו וניתקו קשר כמה פעמים בגלל כסף. אריק טען שג'ורג' מנצל אותו. כשהם נפגשים, הוא תמיד משלם וג'ורג' אף פעם לא מחזיר ונהנה מכך שאריק נאלץ להזכיר לו את החוב. אריק הזמין לג'ורג' כרטיס טיסה והכריז בפניי שהפעם הוא לא יאמר מילה על כך ומקסימום הוא יפסיד את הכסף. אריק אמר שהפעם הוא לא ייתן לג'ורג' את ההנאה הסדיסטית בלהשפיל אותו. באחד הצ'אטים רוני כתב איפה הוא גר: במרחק של חצי שעה מלונדון. החברים היו מאוכזבים, מכיוון שציפו שהוא ידאג להם למלון או יארח אותם. הם חיטטו בצ'אט כמו נערים עם חצ'קונים והחליטו למצוא בעצמם מלון בלונדון. ג'ורג' שאל את אריק אם הוא רוצה לקחת חדר יחד. אריק שמח ואמר לי "את רואה, אני הכי קרוב אליו". חשבתי על המשפט של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה, ושאלתי את אריק אם הוא רוצה שנראה סרט בנטפליקס. לקראת אמצע הסרט נרדמתי וכשהתעוררתי כבר לא זיהיתי את הדמויות ושכחתי לגמרי מה הייתה העלילה. אריק אמר שזה היה סרט נחמד.

בארבעה בפברואר הטיסות למאי הוזמנו. יום אחרי, מת הארנב הלבן של מיה באופן פתאומי. שלג עיקש ומוצק כיסה את האדמה ולא היה אפשר למצוא תחתית חמה לקבור אותו בה. עטפתי את הגופה בבד ישן, שמתי בצד והתפללתי שבימים הקרובים יפשיר. נזכרתי ביום שהבאנו אותו הביתה. זה היה כשמיה עזבה את בית ספר וולדורף ועברה לחינוך רגיל. הארנב הלבן היה מתנת נחמה. קראנו לו פלוקי, שזה בגרמנית משהו כמו פתית שלג. בדיעבד הבנו שהוא נוצר במעבדה, מה שהסביר את התנהגותו הסטרילית והבלתי מתקשרת. הוא היה איתנו שמונה שנים. טיפלנו בו מהתחלה כמו שמטפלים בקשיש אחרי אירוע מוחי. הוא נולד זקן וחסר חיים ולא נוצר שום קשר רגשי. מיה אהבה אותו בכל זאת, למרות המחסור ב"קשר רגשי". מבחינתה היה קשר, אף שהוא אף פעם לא זיהה את גילויי האהבה שלה כלפיו או הגיב להם. באחת העבודות בבית הספר החדש נדרשו הילדים לכתוב חיבור קצר על חיית המחמד שלהם. בבית הספר יצאו מנקודת הנחה שלכל ילד יש חיית מחמד, ואם למישהו מהם אין – הוא נדרש ללכת לגן החיות, לבחור חיה, להתבונן בה ולכתוב על אודותיה. מיה כתבה כמובן על פלוקי. היא תיארה אותו, את הבית שהקמנו עבורו, את מה שהוא אכל, את איך שהוא קפץ ואת זה שהיא אוהבת אותו ושמחה בו. צילמנו אותו מקפץ בדשא, לא היה אפשר באמת להחזיק אותו בשלווה על הידיים כמו חיית מחמד שמשתפת פעולה.

החיבורים על חיות המחמד מעולם לא הוחזרו לילדים, מכיוון שהמורה עזבה בפתאומיות את בית הספר ובמקומה באה מורה מחליפה, שעברה נושא. רק כשנגמרה השנה הבינו ההורים שהמורה הקודמת הייתה מאושפזת בשל דיכאון חמור. מההנהלה לא הגיע אף מכתב או הסבר: אחרי חופשת כריסמס הופיעה המורה החדשה, ועל השאלות שנשאלו מצד ההורים ניתנו תשובות תמוהות, ובמהרה אף אחד לא שאל יותר. באחד הצ'אטים עם החברים כתב אריק: "סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים. קברתי אתמול ארנב בשלג!" החברים התחילו להגיב מתוך המנעד הרגשי הקבוע של "משתתף בצערך" עד "חבל שלא טיגנתם אותו לפני".

אחרי שבוע הסתבר לנו שהארנב הלבן של מיה מת משפעת שתקפה שמונים אחוזים מארנבי המעבדה. העיתונים היו מלאים בדיווחים וכמה שבועות לאחר מכן נדבקו גם אנשים, כנראה באותה שפעת של ארנבי מעבדה לבנים. בתקשורת החלו לדבר על משהו שעלול להתפתח למגיפה והועברו הנחיות להתנהלות הגיינית ולהתנהגות חברתית. מיה הייתה פעילה בארגון לזכויות החיות וצמחונית מיליטנטית בעיניי אלו שאוכלים חיות. אריק ליווה אותה לכל ההפגנות בעיר מכיוון שהייתה עדיין קטינה, וגם בגלל שהיא ביקשה ממנו שיסיע את כל החברים שלה ואת הפלקטים שהם ציירו בעצמם. בעקבות השפעת הם תכננו הפגנה גדולה בעיר להעלאת מודעות נגד צריכת בשר וניצול ארנבי מעבדה. התוכנית הייתה שכל החברים יהיו מחופשים לארנבים לבנים ובפרפורמנס עצמו הם יובאו לשחיטה ברוטלית שתלווה בסאונד צורמני של צרחות. מישהו מהחבורה הציע שילבשו בדים לבנים ואימא אחת, מורה בוולדורף, תסרוג אוזניים ענקיות לכולם. מיה אמרה שזה מגוחך ואף אחד לא ייקח אותם ברצינות אם הם יבואו עם אוזניים ענקיות מצמר לבן והציעה שכולם יבואו עירומים, כלומר צבועים בצבע גוף לבן, ובפרפורמנס עצמו יקפצו כמו ארנבים וחוץ מזה על הפלקט יהיו ארנבים ובגלל השפעת והנושא האקטואלי אנשים יבינו במה מדובר. נוסף על זה, הסאונד של ארנבים צורחים לפני שחיטה והשפרצות צבע מאכל אדום יעשו את פעולתם. בסופו של דבר מתוך חבורה של עשרים ושלושה פעילים, נותרו רק תשעה שהסכימו ללכת עם הרעיון עד הסוף. מיה ביקשה מאריק שיאסוף אותה ואת החברים אחרי ההפגנה ביום שישי, בעוד שבוע. אריק הסכים ולא בירר את כל הפרטים: האם היוזמה היא עצמאית, או חלק מהפגנת יום שישי של גרטה תונברג, והאם יש להם אישור מהרשויות? הראש שלו היה במקום אחר. ההכנות לקראת הנסיעה ללונדון היו בעיצומן, ובאותו יום שישי של ההפגנה הוא קבע גם פגישת קפה עם מרטין, שכנראה חלה גם הוא באותה שפעת.

בצהריים, כשמיה והחברים היו בהפגנה, הגיע אריק הביתה ואמר לי, "שבי".

 "יש ניוז?" זרקתי לעברו בהקנטה. אריק היה רציני ואני נלחצתי. שאלתי אם קרה משהו למיה ואם הוא לא תכנן להיפגש עם מרטין לקפה בעיר.

אריק אמר שוב בשקט, "שבי".

התיישבתי ודחקתי בו: "נו, מה קרה? ספר כבר".

הוא הביט בי במבט של ארנב מעבדה קפוא ואמר: "אני עוזב אותך. התאהבתי באישה אחרת".

זרם חשמל רטט בתוך אוזניי, לא ראיתי מה מולי, ושאלתי שוב: ״מה?״

אריק חזר שוב על אותו משפט. כמה זמן הוא דקלם אותו לעצמו לפני שהצליח לומר לי?

אני חושבת שבנוסף הוא גם חזר ואמר "אני מצטער" או "אני יודע כמה זה קשה". הוא המשיך לדבר ואני כבר לא שמעתי את קולו ולא ראיתי את פניו.

בתוכי צפו התמונות מקורס העזרה הראשונה. לנה המדריכה מחזיקה בובת פלסטיק בידיה ואומרת: "הלב הוא איבר עצמאי". כל משתתפי הקורס נישקו והנשימו את הבובה ואף על פי כן היא לא קמה לתחייה.

 

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית־ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ובהם: הו!, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (אינדיבוק, 2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (בלה לונה, 2017), ו”בלוטת האושר" (כנרת זמורה דביר, 2018).

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שִׂטְנָה", סיפור מאת שחר קמיניץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן