.
על וירג'יניה וולף ו"בין המערכות"
מאת עינת יקיר
.
המילים הן הנושאות באשמה, הן הפרועות ביותר, המשוחררות ביותר, חסרות האחריות ביותר. הבלתי ניתנות להוראה ביותר. … אך המילים אינן חיות במילונים; הן חיות בנפש. … טבען הוא שהן משתנות בלי הרף. אולי זה ייחודן הבולט – הצורך להשתנות … חוסר התודעה שלנו הוא הפרטיות שלהן; האפלה שלנו היא האור שלהן…
(וירג'יניה וולף, "אוּמָנות" – שידור רדיו, 20.4.1937, בתוך מות העש, כתר, 2008; תרגמה כרמית גיא)
.
שמונים שנה חלפו. ההוויה הרב־זמנית התעצמה; הנפש התפצלה עוד, גם הזהויות; האי־אמון בשפה. וולף, שמעולם לא קראה לדבר בשמו, שדיברה מתוך תנודה מתמדת בין נפש למרחב לקול, שצמצמה כל מרחק – רחוקה מלמות. התודעה ממשיכה להתפזר, להתפרק. וולף נשאה בתוכה, מתוקף אישיותה יוצאת הדופן, ידיעה פנימית עמוקה של טריפת מערכות. ברבות השנים, הכוח השברירי, הנדיר, הגאוני והעקשן שלה גויס בשיח הרווח למערכות פוליטיות צרות מהכיל, ששמרו על הרלוונטיות הספרותית שלה כחרב פיפיות: "ספרות נשית", "בשורת הפמיניזם", או זיהויה החיוור עם קוטב הדיכאון, מחלת הנפש וכיוצא באלה זיהויים, שקיבעו באופן מקומם לפרקים את דמותה העשירה, החריפה, הנועזת, המהפכנית.
יש איזה חוסר מנוחה, לא סנטימנטלי בעליל, בכתיבה שלה. יש איזה פער מטריף בין עולמן הפנימי החושי־תודעתי של דמויותיה לבין היעדר הגוף שלהן. מה הן עושות כשהן נשמעות? לא במקרה, לא אחת, לא יודעים היכן הן, וברגעים שכבר מתפתים להאמין שהשפה היא־היא הגוף, מוכנים לגן עדן החצוי הזה שמייצרת הליריות היחידאית שלה, באה ההצלפה להזכיר שלא, לא לגמרי – פרסיבל, למשל, מת (הגלים, 1931). ספטימוס, למשל, התאבד (מרת דאלוויי, 1925). העולם מלא אסונות ממשיים שהמגע עימם משברי, מפוזר ומלא יופי. מגע עם אסון, שבמובן מסוים, תמיד כבר התרחש.
.
.
*
.
ליל־קיץ היה והם היו מסיחים, בחדר הגדול שחלונותיו פתוחים אל הגן, על בור־השפכים. המועצה הבטיחה להביא מים לכפר, אלא שלא עמדה בדיבורה.
מרת היינס, אשתו של בעל־האחוזה, אישה שפני־אווז לה ועיניים בולטות משל כאילו ראו משהו יאה לבליעה בתעלת־הביוב, אמרה באנינות־דעת מעושה: "איזה נושא לדבר עליו בלילה שכזה!"
ואחר כך היתה דממה; ופרה אחת פלטה שיעול; ודבר זה עורר אותה לומר מה־מוזר הוא שבילדותה מעולם לא התייראה מפני פרות, רק מפני סוסים. אלא שאז, בהיותה פעוטה בעגלת ילדים, עבר סוס־הובלה גדול בריחוק כזרת מפניה. משפחתה, כך סיפרה לזקן שבכורסה, התגוררה ליד ליסקירד הרבה מאות־שנים. בית־הקברות של הכנסייה יוכיח.
ציפור צחקקה בחוץ. "זמיר?" שאלה מרת היינס. לא, זמירים אינם מרחיקים צפונה כל־כך. ציפור של יום היא זו, השוחקת בהנאה – מן הממש והדשן שביום, מתולעים, שבלולים, גרגרים קשים אפילו בשנתה.
(בין המערכות, הפתיחה. זמורה־ביתן, 1981; תרגם אהרון אמיר)
ליל קיץ – ציפור של יום; גן – בור־שפכים; אשת בעל האחוזה – פני אווז, אנינות דעת מעושה; אישה בחלון – גבר בכורסה; מרת היינס מדברת – מר אוליבר שותק; פרה משתעלת – ציפור מצחקקת; פעוטה בעגלת ילדים – זקן בכורסה; מר אוליבר, גברת היינס, אווז, פרה, סוס, ציפור, תולעים, שבלולים; חדר, גן, בור־שפכים, ליסקירד, בית־קברות, כנסייה: ארצי מתערבב בנשגב, שירה בבירוקרטיה, טפל בעיקר. המרחב האנושי נפרט־עד־דק ומתנחל להרף עין כל פעם במקום אחר, מתנייד בין מאות שנים לרגע אחד, צלול ושברירי, שכולו זהב ועופרת. ונכון שוולף עסקה בעיקר בעולם מעמדי מסוים, בבורגנות הגבוהה / אצולה מתפוררת, ואולי כאן חל מן הסתם השינוי ההיסטורי הגדול בין הדמויות שלה לדמויות שלנו, אבל בכל מישור אחר היא מנכיחה שוב ושוב את המפגש עם הממשי כטריפת מערכות חושית, מנטלית, נפשית, לשונית, פוליטית; כקקופוניה שכולה הרמוניה אסתטית מוקפדת, מתבוננת לעומק, הומוריסטית ומלאת סקרנות וחמלה, בתנועות דחף וליבידו אצל אנשים ובאנרכיה התודעתית, גם הפוליטית, המתגלמת מכוח המחשתה המאלפת כחוש־של־ממש.
.
*
.
בין המערכות, הרומן האחרון של וירג'יניה וולף, שהתפרסם זמן קצר לאחר התאבדותה במרץ 1941, מגולל יום אחד ביוני 1939, ערב מלחמת העולם, שבו מתרכזים תושבי הסביבה בפוינטס הול – אחוזתה הכפרית של משפחת אוליבר, כדי לצפות במסכת השנתית המסורתית שהכנסותיה קודש להתקנת תאורה חשמלית בכנסייה המקומית. אלא שהפרובינציאליות החובבנית הטמונה בחובה של כל הסיטואציה הזו אינה גורעת ולו במעט מכוונותיה האמנותיות העמוקות של יוצרת המסכת – מיס לה טרוב, מן היומרות האסתטיות־תרבותיות ומן השאיפה להעמיד בפני הקהל בתמונות קצרות את סיפורה ההיסטורי של אנגליה לדורותיה – לא יותר ולא פחות.
נדמה שוולף, שהתניידה בכל כתיבתה בין שאיפות ותקוות גדולות לבין פיכחון אכזרי ואירוני, מתממשת כאן בכל אספקט אפשרי. לא רק תודעה וגוף נטרפים – הדרמה עצמה מתפרקת לדרמה שעל הבמה ושמחוצה לה. התיאטרון והספרות, שתי האמנויות הגדולות של הממלכה הגדולה, הופכות למדיום אחד, כפול; העיניים מרצדות, פוזלות ממש, כדי לתפוס בעת ובעונה אחת את הדרמה שעל הבמה כמו את זו שמחוצה לה, מסביבה, בתוכה. על הבמה מזיעים, מחליפים תמונה בתמונה, תלבושת בתלבושת, משנעים את התפאורה והאביזרים – בקהל אחד מפלרטט עם אחרת; אחת כמהה למבטו של האחר; אחד שואל על משמעות ואחרת על פשר; מלמולים נזרקים אל מול החיזיון. לפרקים ימצאו להם מקבילה לירית על הבמה ולפעמים יבהו נכחם בחוסר כול, בשעמום, ישכחו, יבוזו או יגחכו, יתווכחו, ייזכרו בדברים אחרים, מקבילים, אחרים, יתמסרו ושוב ישקעו בעולמם המשלים, הסותר. מיס לה טרוב המיוזעת תנצח על הכול ביד רמה, עקשנית, בלתי מתפשרת. דמותה של וולף כמחברת תרצד מתוכה בחומרה מהולה בקריצה כצופה לבית אנגליה. המשמעות תיבנה מתוך האקלקטיות הזו שהיא בד בבד פראית ובנויה לתלפיות. מסורת הספרות והתיאטרון האנגליים ברוח שייקספיר וצ'וסר, עבור בתולדותיה של אנגליה על העידן האליזבתני והתקופה הוויקטוריאנית, תוביל בדרך הספירלה עד היותם של הכול נטועים שם, בתוך הפרובינציה הלירית הזו, ערב מלחמה.
.
*
.
פזורים אנחנו, הודיעם הגרמופון ושילח אותם לדרכם.
…
"באמת אני סבור", אומר היה מישהו, "שמיס מה־שמה היתה צריכה להופיע ולא להשאיר זאת לכוהן… אחרי הכל, היא כתבה את זה… לי היה נדמה שהכתיבה פקחית ומזהירה… הוא ריבון־ העולמים, בעיניי זה היה הבל גמור. אתה הבינות את המשמעות? כי־כן, הוא אמר שהתכוונה לכך שאנו כולנו משחקים בכל התפקידים… הוא גם אמר, אם ירדתי לסוף דעתו, שהטבע משתתף… וחוץ מזה היה שוטה… ועוד, מדוע לפסוח על הצבא, כמו שאמר בעלי, אם זאת היסטוריה? ואם רוח אחת מפעמת את הכל, מה בדבר האווירונים? …. הה, אבל את תובענית יותר מדי. אחרי הכל, זכרי, זה היה רק מחזה כפרי…."
.
הנה כאן, נפלט החוצה כמו קיא בליל הרשמים בסוף החיזיון: מיס מה־שמה; כל העולם במה וכולנו שחקנים; הטבע משתתף; האווירונים חסרים. משהו נכנס פנימה – משהו נשאר בחוץ. משא ומתן של קבלה ודחייה. התבונה והסכלות אוחזות ידיים ורוקדות ריקוד. במובן מסוים, אולי, זה הספר הארס־פואטי ביותר של וולף. דרמה של מבטים המופנים פנימה־חוצה ומנסים להתלכד יחד ברגע אחד שכולו משמעות. אבל מי כמו וולף יודעת שהכמיהה הזו, המובנת, העומדת בבסיסה של כל יצירה ובדמיונו של כל יוצר, היא מוות־ידוע־מראש. כמעט לאורך כל ההצגה עומדת מיס לה טרוב ליד העץ, נאחזת בו, ומתבוננת ביצירתה נבראת־נחרבת, רואה את חוסר הדיוק שבעבודת השחקנים, רואה את פיזור הדעת של הקהל, מתמוגגת רגע ומקללת באחר, מצויה בפער מתמיד, נצחי, אל מול האחד הגדול הנשאף המדומיין, הקרוב־רחוק מתמיד, ממלמלת ממקומה "ייקח אותם השד" פעם על השחקנים ופעם על הקהל: "שם מאחרי העץ חרקה מיס לה־טרוב את שיניה."
"פזורים אנחנו", מודיע הגרמופון בפעם המי יודע, ומפזר, הפעם לתמיד, את הקהל והשחקנים, מותיר את הבמה לקרשיה, משיב לנצח את פירוקה האפרורי בידי בעלי המלאכה. אבל אנחנו יודעים כבר שרגע כזה הוא שייקספירי לא פחות. שייקספיר, שעסק במלכים, עסק גם בבעלי המלאכה – בהבלם, בכמיהתם, ביציריהם; כמו וולף, הוא נגע באדמה כשם שנגע בשמים. הספר נגמר. הזקנים עולים על משכביהם. "ביחידותם, נחשפה האיבה; גם האהבה. בטרם יישנו, שומה עליהם לריב; לאחר שיריבו, יתחבקו. מן המחבוק ההוא ייוולדו אולי חיים חדשים. אך תחילה שומה עליהם לריב, כמו שהשועל רב עם השועלה בלב החשיכה בשדות הלילה." הזמיר לא היה כאן. זמירים אינם מרחיקים צפונה כל־כך. היתה כאן ציפור של יום, אבל באשר היא של יום היא מצחקקת בחוץ, שוחקת בהנאה, נהנית מן הממש והדשן שביום, מתולעים, שבלולים, גרגרים קשים. באשר היא של יום היא גרמופון, המודיע בצער, פזורים אנחנו. כולנו פזורים. תודעות פזורות המבקשות להתלכד לרגע אחד של משמעות. ואולי המשמעות היא בדיוק הניסיון הזה להתלכד, הכמיהה לחבר יחד אספקטים נפשיים, לשוניים, פוליטיים, היסטוריים, תרבותיים, הדוהרים זה כנגד זה לכדי תאונת שרשרת. הסף הוא תמיד ערנות פעורה, נדרכת, נבנית. ומנגד, במקום שבו עומדים – לא חדלים לחצות אותו.
.
החלון היה כולו שמים בלי צבע. הבית שוב לא היה בו משום מחסה. רד לילה בטרם ייבּנו כבישים, או בתים. רד הלילה שבּו צפו שוכני־מערות מאיזה מקום גבוה בין הסלעים.
ואז עלה המסך. הם דיבּרו.
.
הנה, להרף רגע, התלכדו המסך והדיבור, הספרות והתיאטרון, החוץ והפנים, למשך צלול אחד.
להרף רגע, אחרי הכול, היה כאן זמיר.
עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת.
» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
