מה השתנה מאז ששרוליק סיקר את הבחירות?

הקריקטורות הפוליטיות של דוש לפני הבחירות מוכיחות שלא הרבה, אם בכלל, השתנה

קריקטורה משנת 1981, שרוליק כאויב העם

אומרים עלינו שאנחנו לא עם נורמלי, אלא משפחה יהודית מרובת ילדים עם אהבות ושנאות לוהטות. למשל אותו ריב-אחים מר ונמהר שכיער את שנות ה-50 ופילג את התנועה הקיבוצית. מחלוקת זו חלפה במשך השנים. לעומתה השתרשו בעומק חברתנו עימותי-קבע כגון האיבה המסורתית והמפחידה בין מפא"י והרביזיוניסטים. היום הם מתבטאים בשמאל-ימין, יונים-ניצים, אוהדי השטחים ומתנגדיהם. כל זאת מבלי לדבר על מלחמות היהודים בנושאי דת, עדות וכו'.

היתכן שאנחנו נהנים מזה?…

מתוך הספר: יליד ארץ חלומותי: בין דוש לשרוליק, הוצאת המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, 2009

 

44 שנים שימשה המצאתו המוכרת ביותר של דוש בתפקיד פורסט גאמפ גרסת הצבר. מהופעתו הראשונה ב-1956 כישראליק ועד מות יוצרו הקריקטוריסט קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בפברואר 2000, הגיב שרוליק על כל תעלול פוליטי, לקח חלק כצופה או כדמות פעילה בכל אירוע טראגי או משמח, ובעצם בכל פעם שמשהו עלה לחדשות היה שם – להגיב, לצחקק, להוכיח וברוב המקרים – פשוט להסתבך על לא עוול בכפו.

היות ששרוליק לקח חלק בכל דבר והיה בכל מקום, אנחנו – הצופים בדיעבד – יכולים ללמוד דרכו על עובדה שהיסטוריונים לא אוהבים להודות בה: כל העדויות מצביעות על כך שבישראל אין עתיד ואין עבר – יש רק הווה מתמשך. אז לכבוד בחירות 2021 אספנו כמה קריקטורות נבחרות שמדגימות כמה מעט, אם בכלל, השתנו הבחירות בישראל.

כל הקריקטורות לקוחות מתוך ארכיון קָרִיאֵל (דוש) גַרדוֹש בספרייה הלאומית. הן התפרסמו בעיתון מעריב.

 

ראשית כל, כן, גם פעם בחירות הרגישו כמו מלכוד (או כמו מאסר עולם):

קריקטורה משנות השמונים, שרוליק כאסיר בין בחירות ומשבר

 

או דלת מסתובבת:

קריקטורה משנת 1979, הממשל והציבור בדלתות מסתובבות

 

רגע, לא הבטיחו לנו ממשלת אחדות יציבה ומאריכת שנים?

קריקטורה משנת 1987, אז כיהנה הממשלה העשרים ושתים בראשותו של יצחק שמיר. ממשלה זו והקודמת לה כונו 'ממשלת הרוטציה'

 

כבר כתב מאיר אריאל שמפלגות מנציחות פילוג:

קריקטורה משנת 1972. בכיתוב: אם אנחנו דורשים בחירות מוקדמות והמערך מסכים, סימן שלא כדאי לנו!

 

ולקראת כל בחירות יש תעמולת בחירות שמלאה בהכפשות (והשחרות) פוליטיות של מפלגות ופוליטיקאים שאחרי הבחירות ישתפו פעולה:

קריקטורה משנות הששים. בכיתוב: אל תתייאש! עוד כמה ימים וגמרנו…

 

כנסת הולכת, וכנסת באה ואנחנו יוצאים לבחור:

קריקטורה משנת 1988, הכנסת ה-11 מולידה את הבחירות לכנסת ה-12

 

ורמז לא מאוד דק על כך שאנחנו הבוחרים צריכים לאכול את מה שבישלנו:

קריקטורה משנת 1988, ראש הממשלה יצחק שמיר מגיש לבוחר את תוצאות הבחירות

שירה | כמו אדם לעוּף

שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

סיגלית לנדאו, בנות הים מוחקות את חופי עזקלון, צילום מתוך וידאו, 12:16 דקות, 2011. מתוך התערוכה "מלח הארץ וכלת הים", בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות (אוצרת: ענת לידרור)

.

צוריאל אסף

*

נֹאמַר אֱמֶת –

הַדְּבָרִים שׁוֹתְתִים מֵעָמְקָם כָּעֵת.

בַּל נַפְרִיז בְּאַשְׁמַת הָאָבָק הַמְּכַסֶּה

עֵצִים, דְּרָכִים, לְבָבוֹת.

בַּל נִתְנַעֵר מֵחֲלוֹמוֹת הַמּוֹשְׁכִים בְּשַׁרְווּלֵנוּ

לְבַקֵּשׁ מְעַט אֹמֶץ.

נִהְיֶה כֵּנִים, הַסִּילוֹנִים

הַחוֹרְשִׁים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב תְּלָמִים

בְּזֹהַר מְהַסֶּה

לֹא יֶאֶצְרוּ אֶת הַכֹּבֶד מֵרַגְלֵינוּ

וְלֹא יִבְלְמוּ אֶת הַחֶסֶד

הָרוֹעֵף עַל כְּתֵפֵינוּ

וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק

.

*

אֲנִי מַצְמִיד רְגָעִים חֲזָקִים וַעֲגֻלִּים

זֶה לָזֶה בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף סָגוּר

מְנַסֶּה לִפְצֹחַ מֵהֶם אֹשֶׁר

בְּתוֹךְ דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַגִּישׁ לְתִינוֹק

וַאֲפִלּוּ הוּא בּוֹכֶה תַּחֲנוּנִים

 

בֶּחָצֵר שֶׁלִּי עֵצִים גְּבוֹהִים

שֶׁאֲנִי שֶׁלָּהֶם עוֹשִׂים

בִּי כִּרְצוֹנָם הַכָּמוּס בַּשָּׁרָשִׁים

וַאֲנִי מְרוֹקֵן עֵינַיִם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ

לִרְאוֹת אֶת שֶׁלְּפָנַי אוּלַי

אוּכַל

.

*

הַיֹּפִי מַנִּיחַ יָד עַל יָדָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה

הָאוֹחֶזֶת בְּמַטְאֲטֵא מָרוּט

לְהָזִיחַ אֶת הַכְּאֵב

לְהַעֲרִים אוֹתוֹ וְעָלָיו

 

הַיָּד הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַיֹּפִי

מְסַמֶּנֶת בִּכְאֵב בְּאֶצְבַּע מוֹרָה

כְּמוֹ נָתִיב בָּדוּק הַמְּכַסֶּה

חַלּוֹן שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לִי לִרְאוֹת-

עוֹמֵד וּבוֹהֶה בַּחוּץ

אוֹתִי

 

צוריאל אסף, יוצר ומחנך תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן, בוגר מסלול השירה שנתי של הליקון. ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם", זוכה פרס כליל לאקו־פואטיקה, ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריו התפרסמו בבמות שונות.

.

.

אפרת בלום

טאבולה ראסה

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה

כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְיַשֵּׁב בְּכָל בֹּקֶר מוּל אוֹתָהּ צַלַּחַת.

 

יוֹם אַחַר יוֹם,

אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מָרוּט,

אוֹתָם סַכִּין וּמַזְלֵג.

 

הַשִּׁיר מַתְחִיל מִשָּׁם.

כְּמוֹ עוּגָה, נֶאֱפֶה

מִן הַשּׁוּלַיִם.

 

אֵיךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים

לִפְנֵי הַדִּבּוּר. אֵיךְ נִרְאֶה הַבַּיִת

בְּדִמְיוֹנָהּ שֶׁל אֶבֶן הַפִּנָּה.

 

אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶצְבַּע בַּקֶּמַח הַלָּבָן וְכוֹתֶבֶת:

שֻׁלְחָן. צַלַּחַת. סַכִּין. מַזְלֵג. יָדִית. דֶּלֶת.

.

מה שהתחיל ממקום אחר

שְׁמִי, שֶׁאַתָּה הוֹגֶה

כְּאִלּוּ בָּאתָ אֵלָיו מִמֶּרְחָק.

 

הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי, שֶׁמְּסָרֶבֶת לִגְזֹר

אֶת מָה שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַצְּרָחָה.

 

"מוֹפַע הַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁל רוֹקִי" בִּמְסִבַּת סִיּוּם

כִּתָּה י"ב. הָעֻבָּר הַהוּא. יוֹם רִאשׁוֹן.

 

כָּל מָה שֶׁנָּמוּךְ: סַכִּין. מַגֶּבֶת פָּנִים. הַתַּת מוּדָע.

כָּל מָה שֶׁגָּבוֹהַּ: נִימוּסִים. הַקָּפֶה שֶׁלְּךָ. בִּידֶרְמָאיֶר.

 

הַסִּפּוּר שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל הָאַרְיֵה

שֶׁהִרְכִּיב עוֹרֵב עַל גַּבּוֹ.

 

שְׁתִיקָתִי,

שֶׁנִּדְנַדְתָּ כְּמוֹ עֲרִיסָה.

 

וְעַכְשָׁו דַּמְיֵן: מִישֶׁהוּ מִלֵּא אֶת כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח עַד שְׂפָתוֹ

וְהַבַּיִת עוֹשֶׂה אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום. עיקר עבודתה עוסק בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בשיקגו. השירים מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 35, 55 ו-72.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

ילדוּת

דְּבָרִים שֶׁאִמָּא אָמְרָה בִּי מְאוֹד,

חָלָב וְדָם שֶׁל עוֹלַם הַיַּלְדוּת.

לְהַגִּיד תּוֹדָה. יוֹתֵר בְּקוֹל.

יוֹתֵר רַע הָיָה בַּגָּלוּת.

לֹא לְהַגִּיד סְתָם.

לֹא לִדְחוֹת לְמָחֳרָתַיִם.

לֹא לְהָשִׁיב פּוֹשְׁטֵי יָד רֵיקָם,

שֶׁקֶל אֶחָד מַסְפִּיק.

עִם אָמָּנוּת לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת. תָּמִיד

לִזְכֹּר לָקַחַת מַפְתֵּחַ.

לִרְשֹׁם עַל נְיָר אֶת הַכְּתֹבֶת,

וְאַל תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר,

בַּסּוֹף אַתָּה הֲרֵי שׁוֹכֵחַ.

בְּמִדָּה אָמַרְתִּי, בְּמִדָּה,

אֵין טַעַם לְהִתְוַכֵּחַ.

 

וְלֹא לְהַבִּיט בַּמְּרַתְּכִים,

שׁוֹמֵעַ?

בַּנְּתָזִים הַמְּסַמְּאִים הַחוֹרְכִים בַּזָּהָב.

וְלֹא לְהַבִּיט כְּשֶׁהָאוֹר הֶחָזָק מוֹשֵׁךְ בְּמֶלְקָחַיִם,

וְלֹא לְהַבִּיט

בִּכְלָל,

זֶה הוֹרֵס אֶת הָעֵינַיִם.

.

לעוף

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ חֲלָלִית, בְּלִי כּוֹחַ כְּבִידָה.

בְּלִי כּוֹחַ לָעוּף, לָעוּף.

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ מָטוֹס

בְּרַעַשׁ עַל קוֹלִי.

כְּמוֹ מַסּוֹק לִמְּדוּ אוֹתְךָ

לַעֲלוֹת בְּלִי תְּנוּפָה,

יָשָׁר מֵהַמָּקוֹם.

כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וּמָלֵא חֹם.

כְּמוֹ בָּלוֹן שֶׁבָּרַח

מִיָּדוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ

וְעַכְשָׁו שָׁכַח.

כְּמוֹ שַׂקִּית רֵיקָה,

כְּמוֹ צִפּוֹר נְדִירָה,

מַקּוֹר כָּתֹם גּוֹזֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

כְּמוֹ מַלְאָךְ

מִתְכַּנֵּף נִשְׂרָף

וְנֶעֱלָם

 

אֲבָל כְּמוֹ אָדָם לָעוּף,

כְּמוֹ אָדָם.

 

דעאל רודריגז גארסיה, מוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות ומנחה סדנאות כתיבה. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 ו-74 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מעט אור גשמי

"מישהו ריסס על הדלת את המילה LOVE בכחול, ולא השאיר מספיק מקום ל־E, כך ששלושת הקווים האופקיים של האות גולשים אל המשקוף." סיפור מאת שרון סילבר־מרת

פסי גירש, חלימה בהקיץ, צילום, 2017. מתוך התערוכה "סופה להתקיים: רגישויות משותפות", הביאנלה של ירושלים, 2019 (אוצרת: ד"ר סמדר שפי)

.

מעט אור גשמי

שרון סילבר־מרת

.

אני פוסעת לצד אַליק, פעם צעד לפניו, פעם צעד אחריו. אליק מנגן בגיטרת בס־אוויר, בייסליין של שיר של סנטנה שהוא גילה באיזה פוסט של חבר. אני רוקדת תוך כדי הליכה.

השכונה הזאת לא מוכרת לי, אבל נראה שאליק יכול היה לעשות את הדרך בעיניים עצומות.

היום, למרות שקשה לי עם הסיפור הזה, אני באה איתו.

"אל תכעסי," הוא אומר, בין בית־בס־אוויר לפזמון־בס־אוויר, "אצלה זה בא עם בְּרָכָה. אני קונה רק אצלה."

אליק חבר. הוא שם לב לחוש ההומור שלי, שהרוב מפספסים, וגם אוהב את הציורים שאני מציירת בדיו שחור.

הוא מראה אותם לכל האורחים שמגיעים לדירה שלו ושל פושקין, שעכשיו היא גם בית שלי. החברים של אליק ופושקין לא מתעניינים בציורים, חוץ מבֶּנדָה שמתלהב מכל דבר, ויכול לדבר שעה רק על ציור אחד, עם מאה פעמים "וואו" ונפנופי ידיים, אבל בנדה לא שם לב לפרטים.

לפעמים מגיעים לדירה בני משפחה מודאגים, לרוב מהצד של אליק, ומנסים לשכנע את אליק ופושקין להתאפס על עצמם. לפעמים הם שואלים אותי איפה ההורים. גם הם לא ממש מעוניינים בציורים שלי.

אבל אליק אוהב את הציורים, והוא שם לב לכל הפרטים. לא אמרתי לו את זה, אבל אני מצפינה דברים קטנים בציורים כי אני אוהבת שאליק לוקח ציור להראות לפושקין, ומהסלון אני שומעת אותו אומר "תראי, זה גאוני!" כשהוא מגלה פרט חדש.

אליק הסביר לי פעם שפושקין זה שיבוש של פושטית, הכינוי שסבא של פושקין הדביק לה כשהייתה קטנה.

כולם קוראים לה פושקין, וככה היא מציגה את עצמה. רק אליק קורא לה בשמה האמיתי, וכיוון שהוא היחיד, זה נשמע כמו כבוד גדול. הוא באמת מכבד אותה, גם כשהיא חצי מעולפת על הספה עם עיניים הפוכות. והאמת, אליק מכבד את כולם. לפעמים אני רוצה להגיד לו שבשביל משתמש הוא ממש לא כמו משתמש, אבל אני לא יודעת אם זה מחמיא או מעליב.

אנחנו פונים עוד כמה פניות, ואליק עבר לבייסליין של שיר אחר.

הבתים נהיים יותר ויותר מלוכלכים וקלופים. אנחנו מגיעים לבית מתקלף במיוחד, עולים לקומה השלישית, ועוצרים מול דלת לבנה ושרוטה. אליק דוחף את הדלת דחיפה קלה והיא נפתחת. נראה שהוא ידע שאין צורך לדפוק. לפני שאנחנו נכנסים הוא עוצר לרגע ומוציא כיפה סרוגה קצת מלוכלכת מהכיס האחורי. הוא מניח את הכיפה על הראש וממלמל "ישתבח שמו" לעבר המזוזה שמקובעת על המשקוף. אנחנו נכנסים למסדרון אפל עם שטיח מחורר והרבה שקיות זבל לאורך הקיר. מצד ימין הדלת פתוחה לסלון לא גדול שעומדות בו שלוש ספות, כולן בשלבים שונים של התפרקות. על הספות שוכבות כמה בחורות, רובן נראות צעירות מאוד, ויושבים גברים. אף אחד מהגברים לא חובש כיפה, ואליק מרים יד ומניח אותה על הכיפה שלו, כאילו חוסר הכיפות בחדר יגרום לכיפה שלו לגלוש לרצפה.

אחד הגברים, נעול נעליים מבריקות, ניגש אליי ושואל "צריכה השגחה?". אני מנידה ראש בנימוס וממשיכה עם אליק שחוזר למסדרון ועכשיו עומד מול דלת אפורה שגם במשקוף שלה מקובעת מזוזה. אליק מרים יד לדפוק בדלת כשמסוף המסדרון נשמעים כמה צלילים נמוכים. מישהו מכוון גיטרה־בס בחדר האחורי. אליק משאיר את היד באוויר ומביט בי. הוא זוקף אצבע, ומפנה אותה לכיוון הצלילים.

"שנייה" הוא אומר, "בואי, זה עופר."

הדלת לחדר של עופר נמצאת בסוף המסדרון, וגם היא אפורה. מישהו ריסס עליה את המילה LOVE בכחול, ולא השאיר מספיק מקום ל־E, כך ששלושת הקווים האופקיים של האות גולשים אל המשקוף. לדלת הזאת אין מזוזה, ואליק דופק עליה ולוחץ על הידית בלי לחכות לתשובה.

עופר לא נראה בן יותר מחמש־עשרה. יש לו משקפיים עבים במסגרת שחורה ושיער שחור ופרוע. החדר כמעט ריק מלבד מיטת יחיד קצת משופעת, רגל אחת שלה שבורה. הוא יושב במיטה בין שמיכות צמר אפורות ומנגן על גיטרת-בס שמחוברת למגבר קטן שגם עליו כתוב LOVE בכחול. הפעם יש מקום לכל האותיות, אבל הלב הקטן שמצויר ליד המילה גולש לדופן הצדדית של המגבר. על הרצפה פזורים בגדים, גרביים, טישו מקומט, ושאריות נייר כסף.

בפעם הבאה שאליק ואני נבוא לכאן לא ניכנס לחדר הזה, כי לעופר נשארו רק כמה ימים לחיות, אבל היום לא הוא ולא אנחנו יודעים את זה. אליק נכנס לחדר ונותן לו כיף. אליק ועופר מדברים על גיטרות ואני נשארת בפתח החדר ומביטה במילה LOVE שעל הדלת. עכשיו, כשהדלת פתוחה ושלושת הקווים האופקיים של ה־E נשארים על המשקוף, המילה נהפכת ל־LOVI. אני מנסה, בשקט, כמה דרכים להגות את המילה החדשה הזאת. לָאבי? לוֺבי? לוֺבאַיי?

אליק מתיישב על המיטה העקומה של עופר ומנגן. זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מנגן על גיטרה אמיתית. את הבס שלו הוא מכר מזמן, ובדירה יש לו מין קרש שהוא צייר עליו ארבעה מיתרים ועליו הוא מתאמן. נראה שהתרגול שלו משתלם, כי הוא מנגן ממש יפה.

אני עדיין עומדת בפתח כשמאחוריי נשמע קול רך, "היי". אני מסתובבת ובפתח הדלת הראשונה, זאת שאליק כמעט דפק עליה, עומדת בחורה גבוהה עם קארה קצת מבולגן ושמלה כתומה ורחבה.

"היי," אני אומרת.

"באת עם אליק?" היא שואלת, ומחווה עם הראש לכיוון החדר שלה.

קוראים לה ענהאל. היא נראית בערך בגילי, שזה לא הרבה יותר מהחמש־עשרה של עופר, אבל על פי החוק אני, ונראה שגם היא, בעלות שיקול דעת בוגר.

החדר של ענהאל מסודר ונקי, ונראה כמעט כמו חדר רגיל של נערה בבית רגיל. לפחות כמו שאני מדמיינת חדר כזה. על המיטה פרוש כיסוי עשוי טלאים צבעוניים. ליד הדלת עומדת כוננית מקש ועליה מסודרים ספרים. לפי הפסים המוזהבים שעל הכריכות אני מנחשת שרובם ספרי קודש. ליד הספרים מונח פסלון קטן של פיה עם כנפיים נוצצות. באמצע החדר עומד שולחן נמוך מזכוכית שעליו מונח ספר פתוח, גם הוא נראה כמו משהו מקראי, ולידו שאריות נייר כסף שרוף ומצית.

"את לא צריכה להיות כאן," ענהאל אומרת, ואני לא בטוחה אם היא מתכוונת לחדר שלה, שנדמה ששייך לבית אחר, או לבית המתקלף הזה, או לחיים בכלל.

אני לא יודעת מה לענות ומביטה אל הספר הפתוח על השולחן.

"התַּנְיָא," היא אומרת וסוגרת את הספר, "שניאור זלמן הקדוש. הוא לקח אלוקים גדול והכניס אותו לספר הקטן הזה." ענהאל מרימה את הספר לשפתיה. היא בוחנת אותי בראש מוטה הצידה, ושואלת, "את שומרת שבת?"

"לא" אני מושכת בכתפיים.

בחדר השני אליק מלמד את עופר את השיר של סנטנה. ענהאל מחזירה את הספר למדף, מאחורי הפיה המנצנצת. "אמרתי לעופר שהוא יכול להישאר כאן אם יבטיח לא לנגן בשבת. הוא נגן גאון. הוא רק צריך להתנקות והוא יהיה כוכב ענק." היא מתיישבת על המיטה ובמחוות ראש מזמינה אותי לשבת לידה.

"מה את עושה כל היום?" היא שואלת. כבר שמעתי את הניסוח המוזר הזה ממשתמשים. כאילו החיים מצטמצמים ליום אחד, שאולי מקבל בכל בוקר שם חדש כמו "שני" או "שבת", אבל מבעדו אין עוד יום, או המשך החיים.

ניסוח הזמן הנקודתי הזה התאים לי. גרתי עם אליק ופושקין בקומה השנייה של בניין אפור מול תחנת הרכבת בדרום תל אביב. אני ואליק היינו יוצאים לעשות קניות כי לפושקין תמיד הייתה בחילה. ציירתי ציורים קטנים בדיו שחור. בערבים דגמנתי בחוגי ציור. היינו מעין תא משפחתי, אבל אליק ופושקין היו מכורים להרואין, ואני לא באמת ידעתי איך לעזור.

בחדר הסמוך עופר כבר למד לנגן את הבייסליין, ואליק שר באנגלית המשובשת שלו.

ענהאל רוכנת אל מתחת למיטה המסודרת. היא מוציאה צנצנת, ושולפת מתוכה חתיכת ניילון נצמד קטנה שקופלה כמה פעמים סביב עצמה לחבילה. היא פותחת את הניילון בזהירות עד שהוא פרוש על השולחן, ועליו מתגלה ערימה קטנה של אבקה בצבע בז'. היא מרימה את נייר הכסף שעל השולחן ומחזיקה אותו אל מול החלון. "מלא חורים," היא אומרת, ובכל זאת שופכת ערימת אבקה קטנה מהניילון לנייר הכסף. היא מוציאה מכיס השמלה שטר מגולגל ומושיטה לי אותו.

"לא, אני לא…" אני מגמגמת, וביד אחת כאילו מוחקת משהו מלוח לא־נראה.

"את לא? כל הכבוד, צדיקה!" ענהאל שולחת יד אל המצית. "מעט אור גשמי דוחה הרבה מהחושך," היא אומרת ומדליקה את המצית, "זה שניאור זלמן אמר." אני תוהה אם התכוונה לאור הצדיקוּת שלי, אבל ענהאל מביטה בריכוז בלהבה ואז עוצמת עיניים, כמו רוצה לשמור בזיכרון את השילוש הזה: נייר הכסף המחורר, ערימת האבקה, האור הכתום שהמצית מפיץ. ביד שמאל היא עדיין אוחזת בנייר הכסף. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני בשׂמים." היא מניחה את נייר הכסף. אני מנסה לזכור באיזה הקשר שמעתי את הברכה הזאת, ואם זה מתאים לעישון הרואין. ענהאל רואה את השאלה בעיניים שלי ומסבירה שצריך לברך על הכול, כי את הכול הקדוש־ברוך־הוא ברא. היא נועצת את השטר המגולגל בין שפתיה וממקמת את נייר הכסף מעל למצית. ערמת האבקה מתחילה להינמס. נחיל נוזלי ושחור מזגזג לאורך ולרוחב נייר הכסף השרוף, וענהאל רודפת אחריו עם קצה השטר ושואפת את העשן האפור שעולה ממנו. היא מספיקה למלמל "ישתבח שמו" בעיניים חצי עצומות, ואז נשכבת לאחור, השטר ונייר הכסף נשמטים מידיה, ושוקעת בעילפון שאני מכירה כל כך טוב מאליק ופושקין.

הגיטרה בחדר השני השתתקה ועכשיו אליק עומד בפתח החדר. אני שמה לב שהוא בלי הכיפה. אולי נפלה לו, ואולי עופר חזר בתשובה בעשר הדקות האחרונות.

ענהאל פוקחת עין אחת ומתיישבת. היא מצביעה על הצנצנת שעל השולחן. "כמה? שתיים? ארבע?"

אליק מוציא מהצנצנת ארבע חבילות ניילון קטנות ומכניס במקומן כמה שטרות מקופלים שהוציא מהכיס השני, לא זה שהייתה בו הכיפה.

"אני לא סופרת, סומכת עליך, צדיק," ענהאל מושיטה יד לצעיף כחול שפרוש בראש המיטה. "והיום הבאת צדיקה טהורה," היא מצביעה לכיווני. "ברכה גדולה. בעזרת השם נתנקה וניטהר כולנו."

"אמן," אליק מטה ראש בזווית שלא מוכרת לי. "רק תני ברכה, בחייאת."

"ברור, בשביל פושקין," ענהאל כורכת את הצעיף על ראשה ומניחה ידיים על ארבע המנות שאליק הוציא מהצנצנת.

כשהיא ממלמלת מילים שאני לא שומעת אליק מניח כף יד על הקודקוד במקום הכיפה.

כשהוא שומע בין המלמולים את המילה "פושקין" הוא מתקן אותה:

"תגידי איילה בת נעמי. קוראים לה איילה."

.

שרון סילבר־מרת עוסקת בתחומים שונים של אמנות חזותית, יוצרת ומלמדת תיאטרון בובות. פתיחה של סיפור שכתבה ("מאיר") נבחרה להתפרסם בשנה שעברה בפרויקט ההתחלות של "המוסך". זהו פרסום ראשון של סיפור מלא פרי עטה.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חילוץ", סיפור מאת דפנה לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

"הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח." מאת שי שניידר־אֵילת

טל ירושלמי, לא יום, אקריליק ושמן על בד, 240X170 ס"מ, 2018 (צילום: יובל חי)

.

מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

שי שניידר־אֵילת

.

א.

יש זוהר השמור לשעת לידתנו ולשעת מותנו. את האפשרות לראותו בחולין כָּמְסה הבריאה בגופהּ של קרפדת נהר, גנזה בבלוטות עורה. בחושך בא השמאן אל שפת מימי הקולורדו, לקרוא לה בשירו אל בין כפות ידיו, להקיז ממנה, בלחיצה, מנת ארס זהובה.

.

ב.

השואף שאיפה יחידה מן האבקה הבוערת המופקת מתרעלת גופה, יחזה, מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה, במלוא זיוו של אור אינסוף שמלפני הצמצום. ייטבל בה, באותה נהרה בהירה, מובטחת, ולהרף יונפו המחיצות. תתגלה לו מעין אמת: מקורנו אהבה צרופה. הנה הבריאה כולה: חמלה אחת ויופי חנון, באנו מהנוגה ואל הנוגה נשוב.

.

ג.

יש מי שהאור הזה משכָם אליו, בלעם אל קרבו, אינם עוד. לא מ', שנסע עד מדברה של מקסיקו לטעום מן הארס. מששאף, סָכר המרַפא על פיו באצבעו, כדי שייטמע בו העשן. תחילה, כך סיפר, חצתה הווייתו שדה של גאומטריוֹת זרחניות. אחריו זינקה־הגיעה אל האור בכבודו ושהתה במחיצתו, עד שלבסוף הושבה אל גופו הגדול, החי, השכוב על החול.

.

ד.

לילה אחד בא אליי חולה. שתה מהיין והניח ראשו בחיקי. ומתוך שליטפתי התלטפנו, ומתוך שהתלטפנו התלהטנו, ומתוך שהתלהטנו, ומפני הילד הישן במיטתי – נשא אותי אל חדר האמבטיה. החשכנו, נעלנו את הדלת. ומתוך שנעלנו את הדלת התערטלנו, ומתוך שהתערטלנו ישבתי עירומה על סף כיור, ומ' מעורטל מנשקני. ומתוך שהתנשקנו, אם מפני היין או מפני הילד או מפני המחלה, לא עמדו לנו גופינו למעשה האהבה. מפני המנעול, מפני החושך, מפני סיפם הקר, הדק, של הדברים. למחרת, על הספה, מוסתר מאחורי כרית, מצאתי את שהשאיר: חץ מעוקם בתוך לב, מצויר בעט על דף תלוש.

.

ה.

הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח. כשיישלחו אליה ידיים חומדות, תנסה לנוס, תנוע בלילות. אם ישחק בה כלב, יפרכס וימות, בתוך שהוא רואה את פניו הזורחים של אלוהים. הארס הזהוב שפוזר בה, פוזר כדי לשמור על חייה הרכים, מנגנון אוהב, טבעי, של הגנה. שלושה ימים אחרי הגשם תטיל במים מתוקים את ביציה המשונות: שחורות, רבבות על רבבות. שמורות ומסודרות בתוך מין חבל לא נגמר – שקוף, רירי, נמשך ונמשך ונמשך.

.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. "הסימוך", טקסט קצר פרי עטה, פורסם בגיליון 70 של המוסך.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "כביסה מלוכלכת", סיפור קצר מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן