ביקורת | שירה מתוך הקריעה

"להבדיל משירת הודאה על ילד שנולד, זו אינה שירה חגיגית, כי אם מוכרחת. היא אולי אינה מעניקה מנוחה, אבל גם התגלות הכאב היא סוג של התגלות." דעאל רודריגז גארסיה על ספרה של מרים גולן, "אל העיר קינה"

מיכל בלייר, אמא היא לא שלי, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

שירה מתוך הקריעה: על הספר "אל העיר קינה" מאת מרים גולן

דעאל רודריגז גארסיה

.

שירה מתוך הקריעה

שני מפתחות ניתנים לקוראים כשהם באים להיכנס בשערי ספר השירה של מרים גולן, אל העיר קינה. הראשון הוא המוטו הלקוח מפיוטו הידוע של רבי שמואל אבן עבאס "עת שערי רצון": "וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל / וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל / (יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח)". הפיוט מתאר את פרשת העקדה אך מדובב רגשות ותחושות שנעדרים מן הסיפור המקראי, ובכלל זה מעניק קול לשׂרה, ששתיקתה בולטת בו במיוחד. שכן למרות הקושי הגדול של העוקד והנעקד, מי שהקרבתה אילמת היא שׂרה. היא כביכול אינה קיימת, ולא ניתנה לה אפילו האפשרות להיות חלק מן ההתרחשות. לשתיקתה מחיר כבד, ועל פי המדרש דווקא היא מתה משברון לב בעקבות בשורת העקדה.

המפתח השני הוא השיר "אחרי שנקרע", שהוא שיר המבוא לספר (עמ' 5, ומופיע גם על גב הכריכה): "וּמָה עַל זוֹ שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה / לַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֶלְמָה מוּל קִירוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת / וְכֹבֶד הַלֵּב וְהַכִּשָּׁלוֹן / וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת שֶׁנּוֹתְרָה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר / בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּחֹמֶר עַד בִּרְכָּיו הִתְרַחֵק שׁוֹמֵעַ / קוֹלוֹת זָרִים. זוֹ שֶׁשִּׂמְלוֹתֶיהָ נִפְרְשׂוּ // וְרָווּ, שֶׁיָּדְעָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִזֶּה וְיָכְלָה רַק לָשִׁיר".

"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", אומר התלמוד, אך בשעה שהדימוי התלמודי מצביע על מציאת הזיווג כעל קושי העיקרי, השיר מזכיר לנו שישנו גם השלב הבא, והוא קיומה של הזוגיות. או אם נרצה, חציית הים אל הארץ המובטחת.

זו שנשארה באמצע הים הקרוע ואינה מצליחה לעבור הלאה חשופה עדיין לסכנה ממשית. כל עוד אין היא מצליחה להגיע לגדה השנייה, היא אינה יכולה להודות על הנס. אדרבה, הים הקרוע נעשה לה כעין מלכודת. היא נאלמת ונעלמת, קולה לא נשמע באוזני אחרים, אולי מפני שצעקתה כבר נתקבלה והים נקרע עבורה. וגם לא באוזני בעלה, שנמצא שם איתה, אך שומע קולות זרים ולא את קולה שלה.

אבל דווקא מתוך אותו מצב של חוסר מוצא עולה שירתה של מרים גולן. ובשונה ממרים המקראית אין זו שירה הנאמרת על חוף מבטחים בהתפרצות של שמחה והודאה על הנס. ההפך, זוהי שירה של מי שמבינה שהאפשרות היחידה שלה לצלוח את המצב שהיא נתונה בו הוא לשורר אותו. השירה איננה הודאה על המוצא, היא עצמה המוצא האחרון.

בהמשך השיר מתמזגת דמותה של מרים עם דמותה של אופליה, האישה שמצאה את עצמה במערכת יחסים בלתי אפשרית עם המלט. כשאופליה מבינה שאין קיום לאהבתם היא הולכת ושרה לעצמה, גם כשהיא טובעת במי הנחל. אבל להבדיל מאופליה, שמשתגעת או טורפת את נפשה, השירה מתוך הים הקרוע אינה אובדנית אלא מתגברת. דווקא בעקבות ההכרה בחסרונו של הקול, הוא מוכרח להישמע.

העקדה וקריעת הים, שני המיתוסים הללו חוצים זה את זה וחוצים את הספר לכל אורכו. לעומת שׂרה, שלא יכלה אפילו למלל את אובדנה, הדוברת בספר בוחרת להתמודד עם ההעדר בכך שהיא מעניקה לו קול: "אֶת שְׁנֵי יְלָדַי שֶׁלּא נוֹלְדוּ אֲנִי שָׁרָה / בְּזַעֲקוֹת שֶׁבֶר בְּתוֹךְ רֹאשִׁי / וּפוֹסַעַת בָּעוֹלָם רְגִילָה. / כְּאִילּוּ לֹא הָיְתָה הַשִּׁירָה עַל יְלָדַי שֶׁאֵינָם / בּוֹעֶרֶת בִּי בְּאֵשׁ שֶׁאֵינֶנָּהּ מְכַלָּה / רַק בּוֹעֶרֶת וּבוֹעֶרֶת / וְאֵינֶנָּה חֲדֵלָה" (עמ' 38). להבדיל משירת הודאה על ילד שנולד, זו אינה שירה חגיגית, כי אם מוכרחת. היא אולי אינה מעניקה מנוחה, אבל גם התגלות הכאב היא סוג של התגלות.

העקדה חוזרת גם בשיר "שווא" (עמ' 34): "בִּשְׁעוֹת הָעֵרוּת קוֹלוֹת הַבַּיִת / מְכַסִּים. הַשִּׁירָה הַגְּדוֹלָה עוֹלָה / אַךְ מִבַּעַד לְמָסַךְ הַקֹּדֶשׁ / צְרָחוֹת הַנֶּעֱקָדִים קוֹרְעוֹת אֶת הַלֵּב". גם הוא עוסק בקול שאיננו נשמע, הנחבא מאחורי שגרת היום־יום או מאחורי מסך מתוחכם יותר, "מָסַךְ הַקֹּדֶשׁ", המצדיק הקרבה וממילא אינו מאפשר לזעקתה להישמע. כך למשל, בשעת ברית המילה בכיו של הילד נבלע בתוך המוזיקה, ויותר ממנו – קולה של האם שלא מאפשרים לה לגשת. השיר מעלה שאלה נוקבת: האם כל ברית, בין איש לאישה או בין אדם לאלוהיו, פירושה היאלמות קולו של אחד הצדדים? "הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת צַעֲקוֹת הָעֲקוּדִים / אֵיפֹה אַתָּה כְּשֶׁבָּתִּים נִשְׂרָפִים / וִילָדִים אֲבוּדִים בּוֹרְחִים הַחוּצָה / מְכַבִּים עַצְמָם בַּנַּדְנֵדוֹת וּבְחוֹל / אֵיפֹה אַתָּה". הקריעה שָבה גם בשיר המתאר את טקס הגירושין. התפאורה של הטקס הדתי יכולה להזכיר בה במידה חתונה או הלוויה. הרי בכל קריעה של אִשָּׁה מֵאִישָׁהּ יש מן המוות, אך נדמה שגירושין חסרים את תהליך האבל והאפשרות למלל אותו. "הֵיכָן הַמְּקוֹנְנוֹת שֶׁיִּפְרְעוּ אֶת שְׂעָרִי / הֵיכָן הַסַּכִּין שֶׁתִּקְרַע בְּשִׂמְלָתִי" (עמ' 62). שוב מתבקש להישמע הקול מתוך הקריעה.

.

לידתו של הקול

כמו בכל חורבן, הרמזים המטרימים מתפענחים רק בדיעבד, ורבים מהם קשורים להיאלמות הקול. "הִשְׁתַּדְּלִי שֶׁלֹּא לְהָרִים אֶת הַקּוֹל", אומרת מדריכת הכלות (עמ' 43). ובשיר אחר מתואר הקושי הרגשי כשתיקה המצטברת בגוף: "יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַקּוֹל לֹא יוֹצֵא מֵהַגּוּף כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה מִתְדַּפֶּקֶת" (עמ' 45). השירים הללו מתארים קיום מתמשך שאינו מצליח לכוון ולבטא את הקול הפנימי, אלא רק "קְלִפַּת קוֹל" (עמ' 17); כזו שפירושה עצמיות שאינה מובחנת, שהרי "בְּאוֹתָהּ מִדָּה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת" (עמ' 18). קיום שהשתיקה האופפת אותו נדמית עטופה בהילה של הוד, אבל למעשה זוהי שתיקה של קדושה מעונה, "כְּמוֹ בִּכְנֵסִיָּה קָתוֹלִית מִרְיָם שׁוֹתֶקֶת" (עמ' 53).

לאורך הספר אנו עדים לדרכים שבהן מנסה השיר הפנימי להבקיע את קולו: "שַׁרְתִּי בִּשְׂפָתַיִם לֹא נָעוֹת בָּאָזְנִיּוֹת … רַק זוֹכֶרֶת שֶׁשַּׁרְתִּי / פְּנִימָה שַׁרְתִּי בְּעֵינַיִם רְחוֹקוֹת בְּפֶה סָגוּר" (עמ' 9). גם תוך כדי המריבה, העלבונות מביטים מאחורי המילים אבל אין להם קול (עמ' 55), ומתברר שהקול איננו נשמע לאו דווקא מחוסר מילים. אדרבה, לעיתים דווקא המילים מכסות את עוצמת הכאב, מסתירות את הקול הפנימי. זוהי אולי סכנה האורבת לכל שירה, ולפיכך התביעה העולה מן הספר היא לשירה הבאה מתוך הקריעה. שירה המדובבת את מקום הכאב, שהמילים שלה יגלו ולא יכסו. בהמשך הספר, למרות החששות והמבוכה, למרות הקולות האחרים שמכסים אותו, הקול הולך ומתגלה – עד ללידת העצמי: "מַשֶּׁהוּ בּוֹקֵעַ, נִצָּן / רֵאשִׁית, מוֹשֶׁכֶת עַד שֶׁפּוֹקֵעַ … אִשָּׁה לְבַד/ בְּעַצְמִי קָרַעְתִּי / (אִשָּׁה לְבַד שָׁרָה בַּלֵּילוֹת)" (עמ' 32).

הבחירה לשורר את העקדה ואת הקריעה מובילה למציאת הקול האישי, ובהימצאו  נמצא גם הכוח להפוך את המצב חסר המוצא לאפשרות של דרך עצמאית: "בַּיּוֹם הַהוּא / וּבְכָל הַיָּמִים הָאֲחֵרִים הָאוֹרְבִים./ אֵין אַיִל בַּסְּבַךְ …  אֱלֹהִים הוּא טוֹב בִּתִּי / וְהוּא לֹא יוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם" (עמ' 36).

.

הוא והוא

"כְּאֵב מְבַקֵּשׁ כְּאֵב. אָמַרְתִּי לְךָ / וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ / אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי." (עמ' 20). פעמים רבות פונים השירים בספר אל נמען שאיננו בטוחים מי הוא. האם הוא מי שהיה אהובה של הדוברת או שמא אלוהיה? כפל הפנים איננו מקרי, התפרקות האחדות של התא המשפחתי סודקת את האמונה באחדות האל, בטובו ובהשגחתו. כל שיחה עם מה שמתפרק היא גם שיחה פנימית עם מי שקרע את הים אך לא הוציא אותה מתוכו. הכפילות חוזרת כמה פעמים במחזור "על הטבילה", שהרי הטבילה היא מחד גיסא מעשה דתי שבו עומדת האישה מול אלוהיה ומאידך גיסא מעשה של התקרבות בין אישה לבעלה: "וּלְכַתְּחִלָּה / הָיִיתָ אַתָּה הַדֶּרֶךְ / אֶל הַבָּשָׂר. רַק אֶחָד / בִּקַּשְׁתִּי, בְּלִי חֲזָרוֹת גֶּנֶרָלִיּוֹת אֶחָד / בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי. בָּרַחְתִּי מֵהֶם כְּמוֹ בִּדְלֵקָה / אֵלֶיךָ, שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי אַתָּה בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְחֻלֶּלֶת בִּלְשׁוֹנָם שֶׁאֵינָם רוֹאִים / אֵיךְ לָבְשָׁה הַנְּשָׁמָה לְבוּשׁ דַּק מִדַּק / וְכָל מַגָּע הִיא נִרְעֶדֶת נְסוֹגָה / אֶל מוֹצָאָהּ אֵלֶיךָ." (עמ' 40)

וכך גם בשיר "בדרך אל העיר: "קַח אֶת כָּל חַיַּי / אַךְ אֶת הַיּוֹם הַזֶּה הָשֵׁב לִי / בַּיּוֹם הַהוּא / לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי בָּאתִי אֵלֶיךָ // חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ / חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר" (עמ' 12). האמונה באל ששומע ושומר, גם אם איננו עונה מיד ובבירור, נסדקת. שהרי פצע האִילמוּת מול בן הזוג מבהיר שלעיתים ייתכן שהקול כלל אינו נשמע.

.

אל העיר ועל העיר

הקינה על חורבן הבית היא אל העיר ועל העיר. אל העיר, שהיא כמו האם הגדולה המגדלת את הדוברת ברחמה; מי שליוותה אותה תמיד, שהייתה עדה לראשית האהבה: "אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ שָׁאַל מוּל הָעִיר / וּבָחַר בִּי מִכֻּלָּן" (עמ' 51), וגם לכל תהפוכותיה. אך זו גם קינה על העיר, שלמרות עדותה, קצרה ידה מלהציל: "וְהִיא / שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי / בְּעָנְיִי / בָּעֲווֹנִי / קוֹנָה עוֹלָמוֹת / בָּאֲוִיר / אֵין לָהּ מִדַּת הַחֶסֶד / הִיא מַנִּיחָה לִי / לְהִתְנַפֵּץ" (עמ' 12). כמו אם, היא שהייתה אמורה לזהות את הסימנים ולהזהיר את בתה בעוד מועד.

"עָזַבְתִּי אוֹתָךְ בִּשְׁבִילוֹ וּמִיָּד עֲזָבַנִי / כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל בּוֹגְדִים לְהִבָּגֵד" (עמ' 23). העיר, כמו אם, נעזבת עבור האיש, ולכן גם אולי מתנקמת. אך היא גם מי שאפשר תמיד לשוב אל רחמה: "כְּשֶׁאָמוּת / אָשׁוּב אֵלַיִךְ" (עמ' 14). אפשר לראות באל ובעיר השוזרים את שירי הספר, אב ואם. הם אכזבו כשלא הצליחו למנוע את השבר, ובכל זאת אפשר לשוב אליהם ולהתנחם גם כשהקשר הזוגי מתפרק. למרות הקביעה המרה, "כְּבָר לֹא יָבוֹא. לֹא אֶהְיֶה מְעֻרְסֶלֶת / כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִיתִי", בסופו של דבר, אחר טקס הגירושין, כשאין שושבינים ואין מלווים, העיר היא שנמצאת שם בשבילה. "וְאַתְּ מְעַרְסֶלֶת אוֹתִי בָּאֲוִיר שֶׁלָּךְ / שׂוֹרֵק רַק לְאָזְנַי… אֲנִי אֵצֵא אֶל הָרְחוֹבוֹת שֶׁלָּךְ / אַתְּ תְּלַטְּפִי אֶת פָּנַי" (עמ' 63).

.

דעאל רודריגז גארסיה, בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 , 74 ו־95 של המוסך.

.

מרים גולן, "אל העיר קינה", הוצאת כנרית, 2020.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על שירתו של טל חסן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המלצות המוסך | זר ספרים לחג האביב

אחד־עשר ספרים שראו אור בשנתיים האחרונות ולא כדאי לפספס

ראידה אדון, מתוך התערוכה ״זרות״, מוזיאון ישראל, 2020 (צילום סטילס: יורם אשהיים)

.

בשולי הנוחות / סייקה מורטה

ממליצה: תמר וייס גבאי

.

כשאת עובדת בחנות נוחות בגיל שמונה־עשרה, כולם מרוצים ממך וגאים בך. אבל מה קורה אם את ממשיכה לעשות שם משמרות גם אחרי גיל שלושים וחמש? קייקו פורוקורה לא לגמרי מבינה מדוע כל מה שהיא מצטיינת בו ומסורה לו, ואפילו רואה בו טעם לחייה, נתפס כבלתי מספק עבור העולם, שכביכול דורש את טובתה. הסופרת היפנית סייקה מורטה מספרת סיפור משונה, לא מהוקצע אך צובט לב ומטריד, על המקום הצר, הצר מדי, שמותירה החברה עבור אישה שלא שוחה במיומנות במסלולים שהותוו לה: קריירה ו/או משפחה. לקייקו אין עניין בחיי זוגיות או במיניות, וסדרי החנות האסתטיים ומנהגיה הברורים נותנים לה את כל הביטחון, הנינוחות, וגם העניין והריגוש שהיא זקוקה להם. שם היא יודעת לענות לציפיותיהם של הלקוחות והקולגות בצורה מושלמת. אבל העולם שבחוץ לא ירפה, וכדי לרצותו, קייקו תצטרך לתת לו נתח לנגוס בו, גם אם זה יכאב.

בלילות שבהם שנתי נודדת, אני מהרהרת בחלון הזכוכית השקוף והמתפתל. בתוך אקווריום הזכוכית המבהיק נעה וזעה חנות הנוחות במנגנון משלה. כשעולה המראה הזה לנגד עיניי, מתעוררת לחיים גם המולת החנות בתוך עור התוף שלי, ואני נרגעת, ומצליחה להירדם. בבוקר אני שוב "עובדת חנות", ויכולה להיות שוב גלגל שיניים בעולם.

 

סייקה מורטה, "בשולי הנוחות", כתר, 2020. מיפנית: עינת קופר

.

***

בעניין הבְּעֵרה / יעל סטטמן

ממליצה: לי ממן

.

בניגוד למה שנדמה לפעמים, מהפכות הן דבר שקורה לאט. למשל, עיסוק ספרותי בעניינים "נשיים" כגון הבית והאימהות – שעד לפני שנים לא רבות נתפס כעניין שולי למדי, ובכל אופן מתחת לכבודה של יצירת ספרות "רצינית" –  נמצא במוקד התמטי של כמה ספרי שירה יפים ביותר אשר ראו אור לאחרונה. ומדוע לא? עבור נשים רבות, ומשוררות בכלל זה, מדובר בחומרי הקיום הבסיסיים והזמינים ביותר, המפרנסים תדיר את דאגותיהן ומחשבותיהן, ולפעמים גם את געגועיהן אל עצמן. ומה כבר אפשר לומר על המחשבות שחולפות בראשה של אם בשעת ההשכבה של ילדיה הרכים? על הבלגן, הכלים, האבק, רשימת המשימות שאינה נגמרת לעולם? מתברר שלא מעט בכלל.

אחת הדוגמאות היפות לכך היא בעניין הבְּעֵרה, ספר הביכורים של יעל סטטמן. דווקא השירים החשופים והכואבים יותר בספר, אלה שאינם חותרים לקומוניקטיביות או שורה תחתונה – הם המעניקים לו את ייחודו; השירים שבהם אנו עדים לזירה המאובקת שבה המשוררת מתגוששת ומשלימה לסירוגין עם הבחירה בחיי המשפחה והאימהות, שכמו תובעת ממנה להפקיד את הרכוש הפנימי היקר לה ביותר, שלד עצמותה –  ולהמירו בשיעבוד כמעט מוחלט לתפקיד שהוקצה לה במערך המשפחתי־חברתי. בצד שפע הנחת והנחמה שמציע הקן המשפחתי ניצב העול והכורח, ובשירתה של סטטמן הם נוכחים מאד, גבוהים ועיקשים כקיר. היא מקוננת על ההכרח לדחוק החוצה את כל מה שעלול לחבל בקן הזה ולשמוט אותו מתחת רגליה: התשוקה, ההתמסרות המוחלטת, החירות להטיל את עצמך אל תוך הרגע מבלי להביא בחשבון את ההשלכות. והנה, באמצעות השירה היא מצליחה לבוא במגע עם כל האסור המזהיר והארוס המרוסן, ולהעניק בכל זאת מקום לאותו הדבר אשר במילותיה "בְּעֶטְיוֹ נֹאבַד אַךְ בִּזְכוּתוֹ / אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים חַיִּים", ולמענו היא "מְנַעְנַעַת אֶת הַהוֹוֶה / כְּמוֹ סוֹרָגִים / … שׁוֹכַחַת וְנוֹעֶצֶת / שִׁנַּיִם בָּרֶגַע כְּמוֹ בְּדָג טָרִי".

 

יעל סטטמן, "בעניין הבְּעֵרה", הקיבוץ המאוחד, 2020

.

***

קצה העולם / ציפור פרומקין

ממליצה: רתם וגנר

.

קצה העולם הוא סיפור מרהיב, שאלמלא הוא כתוב אי אפשר לאומרו.
ניתן לתאר אותו כסיפור שמעוגן באזור שוליים של המציאות הישראלית – מושב זנוח בדרום הארץ, שאליו מגיעות באקראי שתי שורדות שואה, חיות בקצהו ומגדלות ילדה. אולם הקרסים שאוחזים אותו בריאליה היסטורית־חברתית מסוימת משמשים בעיקר כדי להפוך על פיהם את כל המושגים שלנו על אודות הריאליה הזו ואיך ניתן לספר אותה. למעשה, סממני המציאות הם צידו הפארודי של סיפור פנטסטי וסוריאליסטי, שעשוי כעין סחרחרת עתירת דמיון של התרחשויות, דמויות ושברי טקסטים, הגיון ואי־גיון. סבתא זעירה, שדמותה היא צירוף של תמהונית המחטטת בפחים, אוד מוצל מאש, עוף החול, מכשפה וחייזרית, מגדלת את ילדתה עוֹדפַּ'ם על דייסה שעשויה מאפר כחול, כדי להכשירה לחזור אל המקום שממנו באה, כוכב אחר הנקרא חייזריה, המרוחק מכדור הארץ אלפי שנות חושך. זו תמצית העלילה הפנטסטית. אבל עיקרו של הסיפור טמון בשפה, העשויה מריאליזציה וירטואוזית של צירופי לשון, ביטויים, דימויים ואזכורים משלל יצירות. כך למשל מתגשמים בדמותה של הסבתא הביטויים "סבתא בישלה דייסה" ו"אילו לסבתא היו גלגלים", כמו גם שירו של פול צלאן "פוגת־מוות", שווריאציה שלו היא הפזמון ששרה הסבתא לילדתה בעודה כופה עליה לאכול דייסת אפר. הניגודיות הקשה מנשוא של "פוגת־מוות" היא במידה רבה התשתית של הסיפור כולו. בלב החשוך של המשחקיות הפראית שממנה הוא עשוי חבויה שאלה נוקבת על היחסים בין מציאות ודמיון בכל הנוגע לשואה ולשורדי שואה ולדרכים שבהן ניתן – או לא ניתן – לכתוב את סיפורם. קצה העולם הוא בעצם סיפור קצה, הכלאה בלתי אפשרית של סיפור על אודות השואה והרפתקאות אליס בארץ הפלאות.

.

ציפור פרומקין, "קצה העולם", ידיעות אחרונות וטל־מאי, 2019

.
ד"ר רתם וגנר, חוקרת ספרות עברית, מבקרת ספרות במוסך

.

***

קרן השמע / לאונורה קרינגטון

ממליצה: דפנה לוי

.

על הכריכה האחורית של קרן השמע מופיעה המלצונת, משפט קצר ומהלל של אלי סמית׳, ומאחר שסמית׳ היא מן הסופרות האהובות עליי – התחלתי מיד לקרוא. לא התאכזבתי. לאונורה קרינגטון, הידועה כציירת ופסלת סוריאליסטית, לקחה אותי להרפתקה מוזרה ומשעשעת, מלאת תהפוכות, לא תמיד ברורה, אבל מעניינת וגדושה דמויות מאוד לא שגרתיות והתבוננות חכמה.

גיבורת הסיפור, מריאן לת׳רבי, קשישה צמחונית נמרצת וסקרנית ששמיעתה נחלשת, מקבלת במתנה מכשיר דמוי משפך שנועד לסייע לה לשמוע, ובזכותו היא מגלה שבני משפחתה זוממים לעקור אותה מן הבית הבורגני הנינוח בפרבר מקסיקני ירוק ולשלוח אותה למוסד. המוסד מתגלה כמקום הזוי שיש בו איגלו ובו כלואים אסקימוסים, בתים בצורת עוגת יום הולדת, וגם פתח אל הגיהינום. קרינגטון מטילה אל התערובת גם אורגיות, אלות מיתולוגיות, קונספירציות והרעלות, ותמונת דיוקן חשודה של אם מנזר בעלת השם המפואר רוזלינדה אלווארז דלה קואבָה. קרינגטון מספרת סיפור שמתפתל ומתהפך שוב ושוב אך אינו מאבד את הקשר עם המציאות, והוא מאיר דקויות של אופי ורגש ויחסים אנושיים באופן שטקסטים מעטים בלבד מסוגלים לעשות בשילוב של כל כך הרבה המצאות והומור.

 

לאונורה קרינגטון, "קרן השמע", לוקוס, 2021. מאנגלית: דפנה רוזנבליט

.

***

דובים ויער / רחל שליטא

ממליצה: דורית שילה

.

את הספר דובים ויער לא קראתי, הקשבתי לו מוקלט בקולה של הסופרת במהלך הסגר השני. הייתי בפריז, בחוץ – עיר האורות כבויה וקרה, מתגוננת מפני המגפה, בפנים – אני נשאבת למלודיה השקטה אך רבת העוצמה של הספר היפה הזה, והוא לא היה יכול לבקש תפאורה ואווירה מתאימות יותר: פאר והדר מול התכנסות ואינטימיות.

שש הגיבורות בספרה של שליטא משוטטות, תועות וחושקות ביערות ניו אינגלנד בארצות הברית, כל אחת לבדה ומסיבותיה שלה, והיער העבות עומד במרכז הספר ומעורר שדים וזיכרונות מיערות אחרים לגמרי: מהשרפה בכרמל, דרך יער דמיוני של חיות דמיוניות ועד יער הרגה במזרח אירופה. דובים ויער הוא אמנם ספר שעל פני השטח מעלה סוגיות שהן ברומו של עולם, כמו חייהן של ישראליות באמריקה או של אמריקאיות שישראל נקלעה לחייהן, וכמובן גם מטפל בשאלת מקומה של המהגרת בעולם. אולם בעיניי, כל אלה הם רקע לשישה סיפורים אינטימיים מאוד, שכל אחד מהם, במעגלו המצומצם, עשיר, סוער ואימתני בדיוק כמו יער.

כמו בכל סיפור יער טוב, שליטא מצליחה במיומנות מרשימה ליצור שביל אבנים קטנות יציב ולשלב בעדינות רבה את סיפוריהן שובי הלב של כל אחת מהנשים, לפעמים בלי שהן תדענה עד כמה הן משמעותיות זאת בחייה של זאת. אבל שלא כמו בכמה ממעשיות הילדים, שביל האבנים של שליטא מוביל את הגיבורות לחוף מבטחים ספרותי, כלומר לרומן כתוב היטב, כן, מסעיר ומינורי בעת ובעונה אחת.

 

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020

.

***

דיוקן זואולוגי: לקסיקון / עדנה גורני

ממליצה: ריקי כהן

.

כמעט בלתי אפשרי לסווג את דיוקן זואולוגי: לקסיקון, ובקושי הזה טמון גם מרכיב מרכזי ביופיו. לא במקרה פותח אותו ציטוט מספרו של יואל הופמן, מצבי רוח (כתר, 2010): "מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה?"

דיוקן זואולוגי הוא ספר רשימות המסודרות לפי אל"ף־בי"ת של שמות בעלי חיים, נושא הספר, ומשם יוצאת גורני למקומות עתירי הגות, פיוט וסיפורים מרתקים. גורני, משוררת וסופרת, עסקה בשמירת טבע ובמחקר אקולוגי בנושא נדידת ציפורים ושירתן. הידע שלה בנושאי מדע, תרבות וספרות מפעים, והדרך שבה היא שוזרת את ההקשרים התרבותיים, הפילוסופיים והזואולוגיים בסיפורים על בעלי החיים היא חלק מהבלתי אפשרי בקִטלוג הספר. מעל לכול גורני מתבוננת בבעלי החיים מנקודת מבט שחסרה בעולם הזה: היא מסרבת לנכס את הטבע ואת בעלי החיים לאדם, למשל במסגרת שבי או ביות, ותחת זאת קוראת קריאה חד־משמעית להתייחס אל בעלי החיים כאל יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה וזכויות, שאינם מתקיימים כדי לספק עבורנו צרכים שונים. משרתת את מטרתה זו גם בחירתה בבעלי חיים מוּכרים פחות, למשל סנונית רפתות, ביזון, שעיר מצוי, נחש העין – לצד מוכרים יותר כגון צוצלת או חמור הבית, שאיור דמותו מעטר את הכריכה. "האם אנחנו רוצים להרגיש שווים לחיה? האם אנחנו מסוגלים לכך או מפחדים מכך? … האם אנחנו מפחדים מן הפראיות? מהמגע עם הפראיות שבחוץ ובתוכנו?". גורני שואלת שאלות הומניסטיות ופוליטיות נוקבות, שנכון תמיד להעלות.

גם בחלקים הממואריים בסיפורים בולט כוחה של גורני ככותבת. הנה כך למשל:

ובתענוג השקט נמהל גם צער. כולם כבר קמו וגמרו לאכול ארוחת בוקר ושוב תהיה לבדה. הצער התערבב בתענוג. כמעט שלא היה הבדל בין התחושות. ואולי לא היה הבדל, ומן המזיגה הזו נולד געגוע גדול. לא ברור למה, אבל נולד. געגוע. אולי לא געגוע. אולי המיית הלב עם המיית הגוף. אולי המיית הלב עם המיית הצוצלות. שתי המיות. המיותיים.

 

עדנה גורני, "דיוקן זואולוגי: לקסיקון", פרדס, 2020

.

***

חרסים / אבות ישורון

ממליץ: גיא פרל

.

חרסים הוא מבחר קטעי שירים, פתקים, מכתבים ומחשבות מן השנים 1932–1991, כולם טיוטות שנותרו בניירותיו של אבות ישורון ולא נכנסו לספריו. אני ממליץ בחום על הספר, לא רק משום שהוא מאפשר מפגש עם תהליך יצירתו של אבות ישורון, אלא משום שהוא מקרב אותנו לחוות את השירה עצמה כתהליך מתמשך בעולם. "השיר מתחיל מלא כלום ומתחיל לחפש את דרכו", כותב ישורון, וכמשורר הוא מלווה את תהליך החיפוש ועוקב אחר המשך התגלותו והתחיוּתו של השיר. בפתח הדבר מאיר העיניים מאת הלית ישורון, שליקטה את החרסים הפזורים בארכיון, היא מספרת על ההשתנות המתמדת שעברו שיריו של ישורון עד שהגיעו לנוסחם המוכר. ניתן להבחין בשינויים בין טיוטה אחת לשנייה, היא כותבת, וידוע היה כי ישורון נהג להכניס שינויים אחרונים גם בבית הדפוס, רגע לפני שנדפסו שיריו, למורת רוחם של העורכים והדפסים.

.

בְּשִׁיר יֵשׁ הַרְבֵּה בָּתִּים. הַרְבֵּה דְּלָתֹת. הַרְבֵּה מְזֻזֹת.

וּכְשֶׁאֲנִי עוֹזֵב אֶת הַשִּׁיר אֵינֶנִּי זוֹכֵר דֶּלֶת יָצָאתִי.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמַעֲבִיר אֶת יָדִי

עַל כָּל בַּיִת. עַל כָּל דֶּלֶת. עַל כָּל מְזֻזָה.

(כא אייר תשמז, 25 מאי 1987. נכתב בשולי "יהודית", עמ' 40)

.

השיר חי. ישורון מלווה אותו בדרכו ובכל מפגש מחודש ביניהם הוא עוקב אחר התפתחותו, וזה קסמו של חרסים, שכן איננו באים אל השיר העשוי, אלא אנו מעבירים את ידנו על הבתים, הדלתות, המזוזות, וקרבים אל הוויית השירה.

 

אבות ישורון, "חרסים", הביאה הלית ישורון, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 2021

.

***

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

ממליצה: טל ניצן

.

משטרים טוטליטאריים – והקומוניזם הסובייטי בכללם – הם לכאורה מן התופעות הפחות משעשעות העולות על הדעת. אבל הדוגמטיות, הנוקשות, הקיבעון האובססיבי, העקרונות המופרכים, הדיסוננסים על כל צעד ושעל, האכזריות הפומפוזית – לכל אלה גם צד מגוחך ואבסורדי, ולפיכך הם עתירי פוטנציאל קומי. הסיפורים השנונים והעשירים של טולסטיה הם פרי המפגש בין הפוטנציאל הזה לאחת הדמויות הבולטות בספרות הרוסית העכשווית. להוציא "האשנב" הפנטסטי־אלגורי, כל סיפורי הקובץ ריאליסטיים עד כאב ואוטוביוגרפיים במידה רבה, ורובם מתרחשים בסנט פטרסבורג. בשנות התשעים חייתה טולסטיה כמה שנים בארצות הברית, וכך זכתה גם זו לטעום ממקלדתה המחודדת. תלאות וענייני דיור תופסים מקום נכבד בסיפורים: החצרות הפנימיות והמטבחים המשותפים בפטרסבורג, שיפוץ בית קיט עתיק בפרווריה, רכישת "בית מביש" בארצות הברית והשכרתו לדייר מטורף, והניסיון לשפץ דירה ברוסיה, שאקדיש לו את שארית מכסת המילים שלי:

… נסעתי לשחד את הבנאים, כדי שיניחו את הפרקט לא בריבועים אלא בסגנון פישבון … לקחתי איתי בקבוק וודקה; הבנאים קיבלו אותו בלי להתפלא ובלי לשמוח, אלא כעניין מובן מאליו: נפתחת הדלת ונכנס בקבוק וודקה, ואיך אפשר אחרת? … ישבו על הררי פרקט פגום, שתו וקינחו בשימורי דגים ברוטב עגבניות, וצחקו על ברז'נייב, אני כבר לא זוכרת מדוע; נדמה לי שבאותה העת הוא העניק לעצמו מדליה נוספת; לקראת סוף חייו נאגרו אצלו … יותר ממאתיים. "שיתלה לעצמי בבית שחי, קיבינימט!" צחקו הבנאים.

 

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים", עם עובד, 2020. מרוסית: דן ורשקוב

.

***

זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת / לואי־פרדינן סלין

ממליצה: מיכל קריסטל

.

בכיתה י' המליצה לנו המורה להיסטוריה על הספר זעקת האמהות, מאת מורטון תומפסון (הוצאת עידית, 1954; תרגם ש' שניצר), רומן היסטורי המגולל את סיפורו הטרגי, המתסכל כל כך, של איגנץ פיליפ זֶמֶלווייס, רופא הונגרי בן המאה התשע־עשרה: זמלווייס, שעבד במחלקת יולדות בווינה, החל לתהות על הסיבות לקדחת הלידה, מחלה שהמיתה אינספור יולדות בבתי החולים באותה עת. הוא ערך תצפיות, אסף נתונים, חיבר וקישר – והסיק שהסטודנטים לרפואה הם שנושאים במו ידיהם את המוות, מעבירים את הזיהום מחדרי נתיחת הגופות אל היולדות, וביניהן. הוא ניסה אפוא להנהיג הליך חדש: חיטוי הידיים. ניסיונו נתקל בהתנגדות עזה, הוא נוגח והוקע, איבד את עבודתו, ובסופו של דבר נטרפה עליו דעתו.

סיפורו של זמלווייס הצית את סקרנותו (ואת כישרונו) של פרח רפואה, לואי־פרדינן סלין, לימים הסופר הנודע, והוא בחר להציגו בעבודת הדוקטור שלו בשנת 1924. חיבורו זה מובא כעת בתרגום עברי בספר זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת. זה אינו דוקטורט במתכונת המוכרת לנו. זוהי פרוזה שוקקת, סוערת אפילו, שנעה ללא הרף, כמו ביוגרפיה טובה, מהאישי אל הכללי ובחזרה. סלין משבץ את תיאור חייו ועבודתו של זמלווייס – מזגו הקשה, חקירתו הנפרשת לאורך הספר מעשה בלש, נפשו בדמדומיה – בהיסטוריה רבת התהפוכות של אירופה, וקושר פרטים ביוגרפיים ותיאורי מעשים לתובנות מנוסחות להפליא על כמה מהתמות הגדולות של החיים, לרבות המוות, לרבות קטנותם של אנשים. שמחתי מאוד לפגוש שוב בסיפורו של זמלווייס, שלא עזב אותי מנעוריי, והוא מרתק (ומתסכל) כבראשונה.

 

לואי־פרדינן סלין, "זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת", הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2021. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון   

.

***

תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים / נמרוד ברקו

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

.

הפותח את הספר תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים מוטל באחת אל תוך עולם מסויט. הישגו הגדול, בעיניי, של הספר הזה הוא הטמעתו המיידית של הקורא אל תוך עולם אפל, אל תוך אני שטרם נתפתחו בו עיניים ולכן עולמו זר ומפחיד, פולשני ואלים. השקיעה המיידית בתוך עולם האופל הזה אינה מושגת באמצעים נרטיביים. השירים מסרבים לפרשנות לוגית, הסברית. ברקו מפנה עורף למובן. כוחם של השירים הוא בתחושות הגוף באופן הייחודי, האנטי־תחבירי, שבו מתפלש בפה בשר המילים, בחזרות ההד מהקירות האפלים. ההדים – האפיפורות בשירת ברקו, המגיעות מהפיוט ונוסכות על הקובץ כולו תחושה דתית־מיסטית, אבל בניגוד לעמדת המאמין המוכרת לנו, אצל ברקו היראה מוחלפת באימה, ההוד – בכאוס שאין ממנו מפלט. הבשר הרמוס, הכאב, הרקב, הקיא, אינם ניגודם של עולמות טהורים ועליונים, אלא הם כל מה שניתן למשורר. מחוץ להם נמצא הפרוזאי, העולם שבו צריך לעבוד, להתפרנס, לרכוש השכלה, העולם שבו קיים ידע רפואי ופסיכיאטרי קוהרנטי. העולם הזה אינו מגיע אל סף ההבנה, כי הוא העולם ששפתו זרה לתחביר הגופני, הבראשיתי של ברקו. המשורר יודע שקיים שם בחוץ עולם שבו שורים פשר וסדר, אולם בכל המגעים איתו משתלטים שוב הכאוס, ההזיה והאפלה.

תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים הוא יצירה ייחודית בקולה ובשפתה, והוא מאפשר לקורא שבימים כתיקונם כלוא בתוך עולם הנרטיב, עולם הפשר והלוגוס, לשוב, לגעת ולחוש את האימה שאל מול הכאוס השורה בכול.

.

אפלה 12

מָה לְךָ שֶׁאַתָּה נִבְהָל שֶׁכָּל־עִקָּר

יָכֹלְתִּי לִפְנוֹת אֵלֶיךָ.

שֶׁהֱיוֹת־זֶה מַעֲמִיד עֲשָׂרָה רְחָמִים

וְעוֹד שְׁנַיִם.

שֶׁאֶהְיֶה דּוֹלֶה לֶאֱנוֹשִׁיּוּתְךָ מִמַּעֲמַקֶּיהָ שֶׁל בְּשָׂרָהּ

שֶׁל אִמִּי

שֶׁנַּעֲשֶׂה עָלֶיהָ חִדּוּדִין־חִדּוּדִין;

לֹא –.

אֲנִי נוֹתָר קָפוּא –.

נָשַׁמְתִּי־כָּל מַבִּיטָה־כָּל סְבִיבָה־כָּל בְּאֵימָה־כָּל.

כָּל־כֻּלָּהּ עֵינֵי־בָּשָׂר.

טִבְחַת־עָלַי טִפּוֹת־חַשְׁמַל.

שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי זָזוֹת כְּמוֹ רִמּוֹת.

זֶמֶר־חֲצוֹצְרוֹת בַּחֲלַל־הָעוֹלָם.

שֶׁמַּרְתִּיעִין וּמִתְבַּהֲלין וּמִתְעַלּפִין.

.
נמרוד ברקו, "תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים", פרדס, 2020

אורית נוימאיר פוטשניק, משוררת ומתרגמת שירה, מבקרת ספרות במוסך

.

***

שירֵי עזובה לָאהבה / ישראל דדון

ממליצה: נטלי תורג'מן

.

ישראל דדון הוא משורר סוּפי בן זמננו. דרוויש שבוחן בשיריו את מצבי התודעה, כל שיר הוא מסע מתחתיות להתרוממות רוח. אני מאמינה שלרבות ולרבים, כמוני, דדון היה משורר של "תורה שבעל פה", פרפורמר, נביא זעם מודרני. אבל בכל פעם ששמעתי שיר שלו – "חברתי", "פוליטי", "מזרחי" –  לא יכולתי שלא לשמוע בתוכו ומתוכו קודם כול את מנגינת האהבה. וכך גם בספר הנפלא שירי עזובה לָאהבה. השפה המקראית שממנה הוא ניזון מוסיפה לכך, אבל לא רק היא; זה משהו עמוק ומובנה בשפה הלירית שלו, בשפת הלב שלו, בצליל, בניגון, באל־זמניות ובאֵין־אני.

.

גֹּלֶם אוֹ רִמַּת דְּבוֹרָה פּוֹרֵשׂ

כְּנָפַי אֵל צוּף

לְהָבִיא חַיִּים מִן הַמָּוֶת

(עמ' 32)

.

תפקיד המשורר של דדון הוא "להביא חיים מן המוות", והוא מסוגל לו. מ"האוניות" של קרית גת, "מספסלי הבטון", "מתחת לפיגומיה הקלוקלים של העירייה", מילותיו פורשות כנפיים אל הצוף. הוא המשורר שיכול לגעת במיסטי ולהיעלם.

.

אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר

מֵהַגָּלוּי

אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר

אֵינִי אָדָם רוֹאֶה

אֵינִי אָדָם

עֵינַיִם אֵינִי

אֵינִי

אֵינִי גָּלוּי

אֵינִי אֲנִי

(עמ' 18)

.

אפשר למצוא בשיריו של דדון את הרעיון ההיבלעות בתוך האני (האישיות, האגו) וההתמוססות, החיבור לכלום שהוא הכול. כך קרה למשורר הגדול ג'לאל א־דין רומי כשפגש במורהו שמס תבריזי. נעלמו עקבותיו והשתנו חייו. וכך במשל הסוּפי המפורסם על אודות פרפר שרואה נר דולק והוא נמשך אל האור (זהו איש הדת), אולם פרפר שאינו עוצר במסע, ממשיך וצולל אל אותה אש אקסטטית־מיסטית, מחבק את האור ומתאחד עם אללה – זהו המאמין הסופי.

.

כישוף

לְחַבֵּק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ

תִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ

כָּל כָּךְ לְאַט

עַד שֶׁלֹּא תָּשִׂים

לֵב שֶׁנִּגְמַרְתָּ

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתָּ

קָשׁוּר לָעֵץ שֶׁמְּחֻבָּר

לַאֲדָמָה שֶׁמְּחֻבֶּרֶת לִכְלוּם.

.

וזהו הכישוף של הספר הזה. כמה חיכיתי לו, ואני ממליצה עליו מאוד.

 

ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה", הליקון, 2020

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מטיחה ראשה בַמֶלח

שירים מאת נורית זרחי, עמית זרקא, דקלה חיון ורות קינן

אתי אברג'ל, מתוך המיצב "פיסול", מוזיאון הנגב, 2018 (אוצרת: דליה מנור)

.

נורית זרחי

שושנה

ל־H.D

 

שׁוֹשַׁנַּת יָם וְחֶצְיָהּ

צְבָתוֹת

נִימְפֵאָה חֶצְיוֹ

צְלוֹפָח. הַלֹּא יֵאָמֵן

הִגִּיעַ. חֶצְיוֹ

תַּדְהֵמָה. הוֹפַעְתְּ

לְפָנַי, נִסְתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי

סֶלַע. מִגַּבִּי, מַלְאָךְ

זוֹקֵף כִּתְרוֹ

בֵּינוֹת לָעֵשֶׂב, אוּלַי

כַּרְבּוׄלִי – תַּעְתּוּעַ

חָזָק מִבַּרְזֶל אוֹ

בְּרוֹם. קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

בְּדַג זָהָב – רֶגַע

וְקַרְפִּיּוֹן לְבִשּׁוּל.

הָאֹשֶׁר? כְּחָפְרִי

קוֹדֵחַ בֶּעָפָר.

 

עיקש

נְבִיבַת דְּבוֹרִים

אֵין לְהַכְנִיס יָד לַשְּלִילְהוּב

רַק לְעִתִּים בַּלֹּא צָפוּי

מְטִיסוֹת לְךָ בְּדֹק חַרְסִינָה

נִפְצוּף שְׁבָרִים בַּגָּרוֹן

אֲחָיוֹת שְׁלוּחוֹת

מִטַּעַם הַפֶּתַע

בְּכֻלָּן חֻסְפַּס נִסָּיוֹן וְרוּחַ

שָׁאֲלוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם

כ"כ הַרְבֵּה עִקּוּץ

כ"כ מְעַט מֶתֶק

 

נורית זרחי היא כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א. השירים מתוך ספר חדש בכתובים.

.

.

עמית זרקא

היום ראיתי

הַיּוֹם רָאִיתִי נַרְקוֹמָנִית

מִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי הַקִּיּוּם

בְּלִי דְּרִישָׁה

רַק הַכְנָעָה

מֻחְלֶטֶת

 

מָוֶת לְהַרְכָּנַת הָרֹאשׁ

 

וכבר איני נידף ברוח  

וּכְבָר אֵינִי נִדָּף בָּרוּחַ

הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֵהָבָה

הָפְכָה דֹּב

זָכָר

בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ

זָכָר

אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם

לְזֵהָבָה זָכַר אֵיבָרִים

כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע

זָכַר אֶת הַבִּזָּה

 

כל אונס לדורות

כָּל אֹנֶס לְדוֹרוֹת

אַלִּימוּת בְּמֵחַ עֶצֶם

הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר

אָנַרְכְיָה הִטָּבְּעוּת

וְאֵין פָּנַי

מִמֶּנִּי

וְאֵין פָּנִים אֵלַי

וְאֵין פִּי תְּהוֹם

אֲשֶׁר תָּנוּחַ

לְמַרְגְּלוֹתַי

אֵין רַעַל

שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג

מַחְזוֹר הַדָּם

מַחְזוֹר

נָשִׁים

רְחָמִים

וְקִלְשׁוֹנוֹת

 

*

מָתַי נִגְמָר

מָתַי הָאוֹטוֹבּוּס

שֶׁל חָזוֹר

אֲנִי רוֹצָה לָרֶדֶת.

 

כל החזיונות בחושך

פָארֶס מֵאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה

שֶׁהָפַכְתִּי לוֹ אֶת הַקִּיּוּם בְּרֶגַע

שֶׁל חֵרוּת

נִמְפִית מֻפְרַעַת

יֹפִי מֻפְקָר שַׁיָּךְ לַטֶּבַע וּזְרָמִים

כְּמוֹ שֶׁאֵין בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וּבְאַרְצוֹת עֲרָב

כְּמוֹ שֶׁאֵין.

פָּרַעְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה גְּבוּלוֹת שֶׁל אֲזִיקִים שֶׁלּוֹ

הֵנִיחַ כָּל חֲלוֹמוֹתָיו

שֶׁלֹּא יָדַע לִרְקֹם

וַאֲנִי

אֶלֶף שְׁנוֹת דִּכּוּי הָיִיתִי לוֹ לִגְאֻלָּה

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת

לְמִיתוֹלוֹגְיָה

רָאִיתִי אֵיךְ אָדָם הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ אָדָם

 

באהבה אין לי סיכוי                                                              

אֲנִי וְתֹם

נִפְגָּשׁוֹת בְּעֹמֶק הַחַגִּים

דְּרוֹם הָעִיר

מֻכַּת גּוֹרָל

מִסְתַּכְּלוֹת לַכְּאֵב בַּפַּרְצוּף

וְלֹא נִשְׁאַר פִּיּוּט בֵּינֵינוּ

הָאִישׁ אֲשֶׁר גִּדֵּל אוֹתִי לִיצִירָה

הֶעֱלָה אוֹתִי לְרַכֶּבֶת

מָוֶת מִשֶּׁלּוֹ

 

אָנוּ הַיְּלָדוֹת שֶׁלָּמַדְנוּ

לִשְׁכַּב עַל הַמִּדְרָכָה לִכְבוֹדְךָ

לְכוֹפֵף גֵּו

כְּמוֹ בָּלֵרִינָה וְגַם הָפוּךְ

לְחַיֵּךְ פָּעוּר אֶל הַזִּמָּה

לַעֲטֹף בַּנֶּצַח מֻכֵּי צָרַעַת

לְטַפְטֵף פִּיּוּט

לָתֵת דָּם

גַּם כְּשֶׁהֵן רַק עֲצָמוֹת

וְאֵין קֵץ בֶּחָזוֹן הַזֶּה

הַצַּלֶּקֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּפָנִים שׁוֹנוֹת

מוֹשֶׁלֶת

כְּמוֹ הָאֱלֹהִים

 

תֹּם

שֶׁאֵין לָהּ סִכּוּי מוּל זְכָרִים סְתָם

אוֹמֶרֶת

בְּאַהֲבָה אֵין לִי סִכּוּי.

 

נוֹצַרְנוּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

וְנִדּוֹנוּ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ מֵהָהָר

הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ חָרָא

 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובמאית תיאטרון. מתגוררת ביפו, בעברה מהעולם הדתי. ספר ביכוריה, "ומסתבך לה בדרך לשמים", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת ספרי עיתון 77. מרצה לבימוי בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.  

.

.

דקלה חיון

האי

סַבָּא הָיָה הַגֶּבֶר שֶׁל הַשְּׁכוּנָה וְהַנַּגָּר הֲכִי טוֹב בְּפֶתַח־תִּקְוָה,

"אֶלְוִיס!" הָיוּ אַטְבֵי הַכְּבִיסָה נֶאֱנָחִים רֶגַע לִפְנֵי שֶׁצָּנְחוּ בֶּחָצֵר

בֵּין מַצָּעִים חַסְרֵי שִׁנַּיִם.

אֲפַרְסֵקִים חָרוּצִים all shook up בְּאִסּוּף גּוּפוֹת הַפְּלַסְטִיק

כְּשֶׁסַּבָּא הָיָה מְנַוֵּט עִפָּרוֹן לָעוּס מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ, בֵּין הַנַּגָּרִיָּה אֶל הַבַּיִת.

 

הוּא תִּכְנֵן לְסָבְתָא אֶת הַמִּטְבָּח הֲכִי מְשֻׁכְלָל עֲבוֹדַת יָד:

סַגְסֹגֶת עֵץ מְיֻחֶדֶת, מִשְׁטָח שֶׁל בֵּית מָלוֹן.

כְּשֶׁהָיָה שׁוֹפֵךְ עָלֶיהָ סִיר רוֹתֵחַ קוּבֶּה סֶלֶק כִּי הִתְכַּוֵּן לְחָמוּסְטָה

הַנִּירוֹסְטָה לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה מִזֶּה עִנְיָן.

אֶת הַכִּירַיִם 3 לֶהָבוֹת בָּנָה כְּמוֹ קֶשֶׁת –

(שְׁתֵּי יָדַיִם וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם).

הוּא הִמְצִיא אֶת הָאִי לַמִּטְבָּח! 100% שַׁיִשׁ טִבְעִי מֵהֶחָבֵר שֶׁלּוֹ מִסְּגֻלָּה,

הֵם הָיוּ הַמִּשְׁפָּחָה הָרִאשׁוֹנָה בִּתְקוּמָה עִם תַּנּוּר בִּילְט־אִין שְׁתֵּי קוֹמוֹת.

פַּעַם הוּא הִכְנִיס לְסָבְתָא אֶת הָרֹאשׁ לַתַּנּוּר בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה,

וּבַתַּחְתּוֹנָה הִיא סִיְּמָה לְבַשֵּׁל אֶת הַטְּבִּיט לְשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם.

 

לַיְּלָדִים בָּנָה אֲרוֹן שֵׁשׁ דַּלְתוֹת־הֲזָזָה עִם מַרְאוֹת בְּצֶבַע שָׁמַיִם

(עַל זֶה אֲפִלּוּ בְּתֵל אָבִיב לֹא שָׁמְעוּ עֲדַיִן). הָיָה הַרְבֵּה מָקוֹם בִּפְנִים,

לְאִמָּא וּלְכָל הַיְּלָדִים אֲפִלּוּ לְדַנְדִּי הַכֶּלֶב עִם הַשִּׁלְשׁוּל הַכְרוֹנִי

וְלַתַּרְנְגֹלֶת קוֹרִין הַחֵרֶשֶׁת, בְּלִי הַכְּנָפַיִם.

 

לְסָבְתָא וְלוֹ הוּא בָּנָה סְוִיטָה פְּרָטִית, מַרְאוֹת מִקִּיר לְקִיר,

מִטָּה קִינְג־סַיְז עִם רֹאשׁ גָּדוֹל מֻזְהָב וּפִתּוּחִים

(בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאִיסְטַנְבּוּל)

כָּל עֶרֶב הִשְׁכִּיב אֶת סָבְתָא

(שְׁתֵּי יָדַיִם בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם)

כָּל גַּבָּהּ שִׁרְבּוּטֵי עִפָּרוֹן

סָבְתָא הָיְתָה

טְיוּטָה שֶׁל גָּאוֹן.

 

לֹא, סַבָּא, לֹא

הָיָה סְתָם עוֹד אֵיזֶה כּוֹכַב רוֹק.

הוּא הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ. פִילוֹסוֹף. מַהְפְּכָן, פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ.

הַיָּחִיד שֶׁהֵבִין שֶׁבְּבֵיתָם שֶׁל תְּלוּיִים

לֹא עַל הַחֲבָלִים אֵין לְדַבֵּר

אֶלָּא עַל הָרָהִיטִים.

 

הוּא הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ

מַקֵּל אַרְטִיק שֶׁהוּא תֹּרֶן שֶׁל סְפִינָה,

אִי־מִטְבָּח שֶׁהוּא מְדִינָה,

נְיַר שִׁיּוּף שֶׁהוּא דֶּגֶל,

מוֹעֵךְ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה הָיָה עֵץ דֶּקֶל,

נִירוֹסְטָה הָיְתָה חוֹל.

 

כָּל לַיְלָה הָיְתָה סָבְתָא מַפְלִיגָה לְאִי בּוֹדֵד,

שׁוֹכֶבֶת תַּחַת עֵץ דֶּקֶל

מַעֲבִירָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בַּחוֹל הַחַם,

וְעוֹצֶמֶת עֵינַיִם חָזָק

רֶגַע לִפְנֵי יוֹם הָעַצְמָאוּת.

 

Nevermore  

אַיָּלָה שָׁלַחְתָּ אוֹתִי

מַהֲרִי אֶל הַמִּדְרָכוֹת וְהָאַסְפַלְט

שָׁם עֲתִידֵךְ מְחַכֶּה לָךְ.

פָּעוּר שָׁכַבְתָּ שָׁם,

מִן הַהוֹוֶה אֶל הֶעָבָר

בִּשְׁלוּלִית צִלָּם שֶׁל שְׁנֵי עוֹרְבִים

חוֹכְכִים: בְּמָה לְהַתְחִיל

תְּנוּכֵי הָאֹזֶן אוֹ בַּלּוּטַת הָאִצְטְרֻבָּל?

אֶת רֹאשְׁךָ זָקַפְתִּי וּבְדָמְךָ הַבּוֹהֵק לָרִאשׁוֹנָה צַדְתִּי

שָׁמַיִם, אֹפֶק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

עָתִיד, מָה לְךָ וְלִי עַכְשָׁו?

 

"הַתְחִילוּ בַּלַּבְלַב" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ –

אַיָּלָה צָד אוֹתָךְ" אוֹמֵר הָעוֹרֵב.

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"זְאֵבִים מִתְחַבְּאִים גַּם בֵּין עֵצִים

מֻדְפָּסִים עַל סְדִינִים"

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תִּסְתַּתְּרִי בַּנְּקִיקִים,

הַמַּיִם מֵי שׁוֹפְכִין שֶׁל אֱלֹהִים".

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תְּלַקְּקִי אֶת דָּמֵךְ

קִפְצִי! אַל תִּתְמַהְמְהִי! דַּלְּגִי!

אֶל הָאַנְטַרְקְטִיקוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת

בִּשְׂפָתַיִם מְשׁוּכוֹת גֶּלֶד צַוֵּי קַרְחוֹנִים:

הִפְכוּ נְהָרוֹת!"

"Nothingelse" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"הַמִּלְחָמָה, הִיא בִּשְׁבִילֵךְ עַכְשָׁו"

"Evermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"עִם שַׁחַר אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ

בַּעֲרֹב הַיּוֹם תַּחְזְרִי עוֹרֶבֶת"

"Nothingless" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

אינתא עמרי בדרום דקוטה

חַמָּנִיָּה מְצוּיָה בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל,

כְּבָר לֹא מַאֲמִינָה לְאִמָּא שֶׁמָּחָר יִהְיֶה אַחֵר

וְאֶצְבְּעוֹת הַגְּבָרִים שֶׁתָּלְשׁוּ אוֹתָהּ בְּשֵׁם הָאַהֲבָה

צוֹרְבוֹת בָּהּ פָּחוֹת מֵאַחֲיוֹתֶיהָ הַמְּנַחֲמוֹת אוֹתָהּ

בְּשֵׁם הָאֲגַרְטָל.

וְהִיא רַק רוֹצָה לִשְׂחוֹת כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים, לָרוּץ

כְּמוֹ שֶׁמֵּסִי יוֹרֵק קְלִפּוֹת גַּרְעִינִים, לִבְרֹחַ

כְּמוֹ עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל, אֶל נַפְשָׁהּ הַתְּאוֹמָה בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה.

 

מַבִּיטָה הַיְשֵׁר אֶל אִמָּא, בִּשְׁבִיל הָעַכְשָׁו

וּמוֹצֶצֶת מֵהָאֲדָמָה מָחָר מָחָר

תַּחַת הַלְּבָנָה הִיא מְחַשֶּׁבֶת

כַּמּוּיוֹת מוּל מֶרְחַקִּים, עַד

לְאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אָמֵרִיקָה.

 

וְהִיא לֹא שַׁיֶּכֶת, לֹא

לַפְּרָחִים וְלֹא לָאֲגַרְטָלִים לֹא

לַלּוֹחֲשׁוֹת לֹא לֶאֱכֹל יָשָׁר מֵהַמְּקָרֵר לֹא

לָרוֹפְאִים שֶׁמְּיַעֲצִים לְהִתְרַחֵק מִמְּקוֹמוֹת רְטֻבִּים

וְלֹא לְךָ שֶׁמַּזְהִיר אוֹתָהּ זֶה שָׁנִים: כִּי לַחְלֹק קָשִׁים זֶה נֶגֶד אֱלֹהִים.

מְטִיחָה רֹאשָׁהּ בַּמֶּלַח, סוֹטֶרֶת לַגַּלִּים

הִיא שַׁיֶּכֶת עַכְשָׁו לַתַּנִּים.

 

לֹא כֶּלֶב, לֹא אִשָּׁה, פְּלוּמָה

שֶׁנִּתְּקָה מִבָּשָׂר הִיא מְגִיחָה

שְׁזוּפָה מִתּוֹךְ סְדִינִים.

הִיא שְׁכוֹל צָף בְּכָחֹל,

אַוְרִירִית וְקַלָּה.

 

וְהִיא אִינְתַא עֹמְרִי בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה

וְהִיא שׂוֹחָה כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים

וְהִיא בּוֹעֶטֶת, אִמָּא, הִיא בּוֹעֶטֶת

(כְּמוֹ שֶׁלָּמָה יוֹרֶקֶת בִּפְנֵי כָּל מִי

שֶׁמֵּעֵז לֶאֱהֹב אוֹתָהּ).

 

דקלה חיון היא משוררת. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הליקון ועיתון 77. ספר שיריה הראשון, "90 אחוז דיו וקצת דם", עתיד לראות אור השנה בהוצאת עיתון 77.

.

.

רות קינן

דברים שאני מניחה לגבייך

שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּתִּיק אֹדֶם שֶׁהִתְיַבֵּשׁ, גְּלִיל בּוֹרְדּוֹ סָדוּק וּמִתְקַלֵּף, סָגוּר בְּמִכְסֵה פְּלַסְטִיק, שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל מִצַּד לְצַד כְּשֶׁאַתְּ מְגַשֶּׁשֶׁת לִמְצֹא מַשֶּׁהוּ. שֶׁכְּשֶׁהַטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל מִמִּסְפָּר חָסוּי אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה, הַדַּקָּה, שֶׁרוֹטֶטֶת כְּמוֹ קַן צְרָעוֹת. שֶׁכְּשֶׁהִפְסַקְתְּ לְעַשֵּׁן אָמַרְתְּ שֶׁהֲכִי קָשֶׁה זֶה בֵּין חֲבֵרִים, כְּשֶׁיּוֹצְאִים בָּעֶרֶב, בְּהַפְסָקוֹת בַּעֲבוֹדָה, אֲבָל נִשְׁבַּרְתְּ כְּשֶׁהָיִית לְבַד. שֶׁהַמִּלָּה "צַמְרִירִי" מַעֲבִירָה בָּךְ צְמַרְמֹרֶת. שֶׁאֶת מָה שֶׁקָּרָה סִפַּרְתְּ לַחֲבֵרָה אַחַת וְלֹא דִּוַּחְתְּ לַמִּשְׁטָרָה. שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת מֵחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת וּמִמִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה לְטוֹבָה. שֶׁפַּעַם נָהַגְתְּ חֹדֶשׁ שָׁלֵם עִם רִשָּׁיוֹן פָּג תֹּקֶף, בְּלִי לָשִׁים לֵב. שֶׁאַתְּ מִתְגַּעְגַּעַת לְמִכְתָּבִים שֶׁנִּכְתָּבִים עַל נְיָר. שֶׁכְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת אֶת הַמִּלָּה "תְּשׁוּקָה" נִקְווֹת טִפּוֹת רֹק קְטַנּוֹת בְּזָוִית הַפֶּה שֶׁלָּךְ.

 

*

בְּיָמִים אֵלֶּה, כְּשֶׁמִּפְרְקֵי הָאֶצְבָּעוֹת מַלְבִּינִים מִזַּעַם,

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַלֵּב שֶׁצּוּרָתוֹ כְּאֶגְרוֹף. לֹא יְכוֹלָה

לִהְיוֹת חֶמְלָה בַּעֲבוֹדַת דְּחִיסַת הַדָּם, בְּהֶאָצַת

בְּשׂוֹרַת הַחַמְצָן דֶּרֶךְ מִנְהֲרוֹת וּתְעָלוֹת הַגּוּף.

אוּלַי רַק בַּסּוֹף, כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה אֶל הָעוֹר,

אוּלַי רַק כְּשֶׁנּוֹגַעַת בְּעוֹר כַּף יָד פְּתוּחָה,

וְאוּלַי לְשֵׁם־כָּךְ נִבְרָא הַכֹּל.

 

רות קינן היא מעצבת וכותבת שירה ופרוזה. שיריה התפרסמו בכתבי עת, בהם לכל הרוחות, משיב הרוח, צריף ומוטיב יומיומי. השירים מתוך ספר הביכורים שלה שיראה אור השנה בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | אלימות ממוּללת בין האצבעות

"נדמה שכמעט לכל אורכו נמנע קלי מתיאורים גרפיים ואכזריים, משום שהאכזריות נוכחת כל העת, מוכמנת בכל מבט, בכל חילופי דברים, ובכל אבן ותלולית עפר." זהר אלמקייס על "מתופף אחר", מאת ויליאם מלווין קלי

מיכל גולדמן, Studio Scene III, שמן על פשתן, 122X92 ס"מ, 2000

.

מאת זהר אלמקייס

.

נדמה כי בשנים האחרונות מבקש מדף הספרים בעברית, לאט ובהיסוס מוגזם, להדביק איזה פער שנקרע לאורך השנים בינו לבין ספרות העולם, ובפרט עומדים על הפרק גופי הכתיבה מתוכה שמשמיעים קולות דמומים, שנותרו לפרקים בשולי הדברים. במבט קרוב יותר, זוהי הכללה: יש עולמות ספרותיים עצומים, רחבי יריעה, שטרם הגענו להכירם כראוי בשפתנו שלנו (שיטוט אקראי: תחת הקטגוריה ״ספרות ניגרית״ בעברית בוויקיפדיה מופיעים שלושה־עשר שמות של סופרות וסופרים; מתוכם תורגמו לעברית אך ורק שני ספרים של צ׳ינואה אצ׳בה, ורפרטואר מרשים של חמישה ספרים מאת צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה המדוברת).

זוהי הכללה גם משום שרבים מן הספרים שנתפסים כאן בטעות כשוליים, בפרט אלו שניתן להגדיר באופן רחב כספרות שחורה או ספרות של הדיאספורה האפריקאית או הקאריבית, נחשבים לנכסים מוכרים וחשובים בחזית העולמית. זורה ניל הרסטון, שספרה עיניהם צופות באלוהים יצא לאור בעברית לפני שנים אחדות (הכורסא, 2017; תרגמה רעות בן יעקב), אמנם נחשבה לפנינה נסתרת מעין משך עשורים, אך זה זמן רב כתביה הספרותיים והאתנוגרפיים (המופלאים) נכללים בתוכניות לימודים אקדמיות במדעי הרוח והחברה בארצות הברית. ג׳יימס בולדווין, ששלושה מספריו זכו לתרגומים לעברית בשנתיים האחרונות (החדר של ג'ובאני, כתר, 2019, תרגמה עדה פלדור; ארץ אחרת, עם עובד, 2019, תרגם גיא הרלינג; הולכים לפגוש את האיש, הקיבוץ המאוחד, 2020, תרגמו זהר אלמקייס ויואב רוזן), הוא אמנם מן הקולות הרדיקליים שיש לספרות האמריקאית של המאה העשרים להציע, אך הוא אינו בשום צורה קול שולי. ואלו הן דוגמאות רק מהעולם דובר האנגלית. לא נדרש יותר מרגע כדי לחשוב על האופנים שבהם השיח תוחם וממסגר תרגום משפות שאינן מערביות, וכיצד משתרעים עד האופק נופים עצומים, אפיים, של הספרות מהדרום הגלובלי – שכלל אינם נראים ממקום עומדנו.

ובכל זאת, גם מן העולם דובר האנגלית יכולה לעשות את דרכה אלינו יצירה ייחודית, בלתי מוכרת, של כותב נשכח באמת וזוהר באמת. צאתו לאור של מתופף אחר מאת ויליאם מלווין קלי (גם הוא בתרגומה המשובח של רעות בן יעקב) היא כשלעצמה צעד המהדהד את כותרת הספר, ואת הציטוט מפי הנרי דיוויד תורו המופיע בפתיחתו: ״אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת־הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב־טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה״. זהו ספר שאוזנו כרויה למתופף אחר, שדמויותיו אוזנן כרויה למתופף אחר, ושצאתו לאור בעברית כעת, בלב ליבו של משבר כלכלי ויצירתי עצום המטלטל את הספרות בישראל, היא צעד אמיץ וראוי, הנשמע לקצב משלו. עוד בטרם נעמיק אל החזון הספרותי והחברתי הייחודי שהספר מציע, יש לעמוד נכוחה אל מול הצעד הזה, להעריכו.

במסה משתאה על אודות ויליאם מלווין קלי שפורסמה בניו יורקר ב־2018 כותבת קת׳רין שולץ על היום שבו מצאה וקנתה, תמורת דולר שלם, ספר של המשורר לנגסטון יוז, מן הדמויות הבולטות של הרנסנס התרבותי של הארלם, ובתוכו הקדשה אישית מיוז לקלי. היא יוצאת למסע בעקבות קלי, ומנסחת באופן מדויק את נקודת מבטו הפוליטית הבלתי שגרתית, שאותה מצאתי אני בתורי גם לאורך עמוד השדרה של עלילת מתופף אחר:

.

קלי הפנה את האינטלקט והדמיון הבולטים שלו לשאלה איך זה להיות לבן בארץ הזאת, ואיך זה, בשביל כל האמריקאים, לחיות בתנאים של עליונות לבנה – לא רק התגלמויותיה הנאו־נאציות, מבעירות הצלבים והדרמטיות, הנפוצות לזמנו ולזמננו, אלא גם הצורות היומיומיות האנדמיות לתרבות הלאומית שלנו.

.

עבור מתופף אחר, רומן הביכורים שלו שפורסם כשהיה אך בן עשרים וארבע, ברא קלי עולם המאפשר לבחון את השאלות הללו בדיוק, ולעגנן בקיום בשר ודם של אסופת דמויות בנויות כהלכה, חיות ונושמות ופגומות. כדאי להתעכב לרגע על מעשה הבריאה־במילה של קלי.

עלילת הספר ממוקמת בסאטון, עיירה פיקטיבית במדינה פיקטיבית ממדינות הדרום של ארצות הברית. במובן זה, ניתן לקרוא אותו כספרות ספקולטיבית, המעגנת את הפיקציה שבמרכזה בזירה היסטורית רחבה יותר; או כוורסיה מוקדמת ושונה לסקרנות ולתעוזה חוצות הז׳אנרים של החשיבה האפרו־פיוצ׳ריסטית, שניתן לאתר בשנים האחרונות גם בתופעות מן התרבות הפופולרית, כגון הסרט והקומיקס פנתר שחור. עם יצירות המשתייכת לאותם העולמות ניתן למנות גם את ספרו של קולסון וייטהד, מחתרת המסילה (ידיעות, 2018; תרגמה עפרה אביגד), שמעמיד במרכזו תופעה היסטורית אמיתית – מסלולי ההימלטות שסייעו לעבדים לברוח ממוקדי העבדות האמריקאיים – אך מעניק לשם הדימויי הזה קיום ממשי, בצורת רשת מסילות רכבת תת־קרקעית אמיתית המסייעת לבריחה. כמו וייטהד, גם קלי אינו מרחיק אל העתיד, אך בלב ספרו עומד מסתורין מתוחכם הרבה יותר, שנדמה כמהדהד לתוכו דבר־מה המצוי מעבר למציאות שבהישג ידינו: טאקר קאליבן הוא חוואי שחור שלא מכבר קנה ממשפחה לבנה את חלקת האדמה שאותה עיבדו עבורם בני משפחתו משך דורות, כעבדים ואז כמשרתים. יום אחד הוא נראה צועד בשיטתיות על אותה אדמה יקרה ממש, זורה עליה מלח לעקרהּ, הורג את החיות שלו, שורף את ביתו, ועוזב. אחריו, בזה אחר זה, נוטשים כל התושבים השחורים את העיירה, ואת המדינה כולה.

סיפורו של החוואי הזה, ושל ההיסטוריה השחורה ורוויית העבדות של העיירה הכמעט ידידותית כעת, מסופר בפרגמנטים, מנקודות מבט מרובות של בני העיירה הלבנים דווקא. הדמויות הלבנות עמוקות ועגולות כהלכה, ומתקיימות על הטווח הנרחב והמציאותי שבין ילדים המתבוננים על העולם בעיניים צלולות, הורים שוחרי טוב אך קשי יום, ומשפחת וילסון, ליברלית ומפוארת, שבמטבחה ובחצרה משוטטים עובדים ומשרתות. ההתקוממות היא בלתי נמנעת. קלי שוזר יחדיו את כל אלו בספרותו, המקיימת שתי תכונות בה בעת: היא מורכבת וקשה לעיכול בתכניה, אך גם נגישה ומושיטת יד בעולמה הרגשי ובאופן הכתיבה. זה ספר שהאלימות בו מקופלת אל תוך הזמן והמרחב, לפרקים נסתרת מעין ולפרקים ממוּללת בין האצבעות. נדמה שכמעט לכל אורכו נמנע קלי מתיאורים גרפיים ואכזריים, משום שהאכזריות נוכחת כל העת, מוכמנת בכל מבט, בכל חילופי דברים, ובכל אבן ותלולית עפר. תיאור יפהפה שקלי רוקם לקראת סופו של הספר ממחיש זאת היטב: בן משפחת וילסון, שלמד בצפון ואף רכש חבר קרוב שחור באוניברסיטה, שב לעיירה מוכת התדהמה על עזיבתם של תושביה השחורים. דעותיו מתקדמות ונאורות, הוא בטוח, והוא כעת מביט נכוחה במקום הזה, שממנו בא, ומואשם על ידי אחד מתושביו הלבנים האחרים בסיוע למעשה ההימלטות ההמוני:

.

בשמונת החודשים שבהם היה בצפון הוא כמעט שכח את המבט הזה שמולו, המבט שהופיע במקרים כאלה, כי זה היה מבט שמי שבא מניו אינגלנד לעולם לא ישתמש בו להביע את נטיות לבו ואת דעתו; המבט הזה קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר אפילו מהמבט שתוקע חוואי מוורמונט בזר שמבקש הכוונה בדרכים; קר יותר, מרושע יותר, אכזר יותר … משום שהוא אטום לחלוטין, והאטימות הזאת היא סימן של ויתור על חלופות; על רכות או גסות, על הנאה או סבל, על הבנה או בורות, על אמון או אי־אמון, על חמלה או על אי־סובלנות, על היגיון או על פנאטיות נוקשה; המבט הזה סימן את כיבוי המתג ששולט במנגנון העושה אדם ליצור אנושי; מבט שמשמעותו: עכשיו יוצאים לקרב. אין עוד זמן או צורך בדיבורים; האלימות כבר פה איתנו, כבר נמצאת בנו.

..

ומבין קיפוליו העדינים של ספרו של קלי, האלימות מתפרצת אל פני השטח בעוצמה יתרה, באכזריות בלתי נסבלת, פעמיים. בפתיחת הספר מסופר לנו סיפור ההולדת, המקור, של קאליבן החוואי המרדן. זהו סיפור מיתי בממדיו ובטון שלו, אך ממשי מאוד במציאות ההיסטורית והחברתית שהוא מגולל, בפרק הקרוי ״האפריקאי״. קורותיו של אותו אפריקאי כביר ואגדי שהגיע כעבד לעיירה, בבטן אונייה, מסופרים כסיפור כפול ואף משולש: זהו סיפור בראשית של השחורים בסאטון; זהו סיפור אטיולוגי המעגן התרחשות אקטואלית ומטרידה בגורמים חברתיים, כן, אבל גם גנטיים וביולוגיים ממש (באופן גזעני, כמובן); ולבסוף, זהו כַּליא־ברק של אלימות, של שורשיה. בסיפור זה, המסופר בין גברים לבנים שיושבים על המרפסת, נדמה לרגע שהאפריקאי מתגבר על עובדת השעבוד, שהוא מצליח למרוד ולהמריד, להשתחרר ולשחרר. אולם לבסוף הוא מוכרע על ידי שילוב של אלימות פיזית ובוגדנות, בנו התינוק נלקח ממנו, ודבר־מה מן המרד הזה נותר בקרבם של צאצאיו שיבואו.

אנו שבים אל הגברים שעל המרפסת בסוף הספר, בפרקו האחרון, ופוגשים בהם מרירים ואלימים מתמיד, כמו שרק חזק שעורערה זחיחותו יכול להיות. הם מבקשים לכלות את זעמם – ואכן מכלים אותו בחברו השחור של בן הטובים, שנופל לידיהם. כאן סיפורו של קלי כבר אינו מתקיים מעבר למעטה של מיתולוגיה, או היסטוריה. האלימות שבו מזמרת, בועטת, מחליאה. כתיבתו של קלי עד עתה, קולחת ושובה, מחממת לב לפרקים, השתלמה: הקורא קשור אל כיסאו ומתבונן בעיניים פעורות בזוועה. זהו מעולם לא היה כיסא נוח במיוחד, האלימות כבר הייתה פה איתנו, כאמור, אך כעת הוא הופך למסויט ממש, שובר גב. בסופו של הספר היפה הזה מגיע סוף אחר, שאוזנו כרויה לקצב אחר לחלוטין; הוא מהפך ומסעיר ומטלטל וחסר מנוח. בזכותו הספר כולו הופך לדבר־מה חדש, מתעלה.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ביקורת פרי עטה על הספר "החד־קרן" מאת משה סקאל התפרסמה בגיליון 91 של המוסך.

.

» קת'רין שולץ במסה על ויליאם מלווין קלי: "The Lost Giant of American Literature"

 

ויליאם מלווין קלי, "מתופף אחר", הכורסא, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אסתי אדיבי שושן על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן