.
בשולי הנוחות / סייקה מורטה
ממליצה: תמר וייס גבאי
.
כשאת עובדת בחנות נוחות בגיל שמונה־עשרה, כולם מרוצים ממך וגאים בך. אבל מה קורה אם את ממשיכה לעשות שם משמרות גם אחרי גיל שלושים וחמש? קייקו פורוקורה לא לגמרי מבינה מדוע כל מה שהיא מצטיינת בו ומסורה לו, ואפילו רואה בו טעם לחייה, נתפס כבלתי מספק עבור העולם, שכביכול דורש את טובתה. הסופרת היפנית סייקה מורטה מספרת סיפור משונה, לא מהוקצע אך צובט לב ומטריד, על המקום הצר, הצר מדי, שמותירה החברה עבור אישה שלא שוחה במיומנות במסלולים שהותוו לה: קריירה ו/או משפחה. לקייקו אין עניין בחיי זוגיות או במיניות, וסדרי החנות האסתטיים ומנהגיה הברורים נותנים לה את כל הביטחון, הנינוחות, וגם העניין והריגוש שהיא זקוקה להם. שם היא יודעת לענות לציפיותיהם של הלקוחות והקולגות בצורה מושלמת. אבל העולם שבחוץ לא ירפה, וכדי לרצותו, קייקו תצטרך לתת לו נתח לנגוס בו, גם אם זה יכאב.
בלילות שבהם שנתי נודדת, אני מהרהרת בחלון הזכוכית השקוף והמתפתל. בתוך אקווריום הזכוכית המבהיק נעה וזעה חנות הנוחות במנגנון משלה. כשעולה המראה הזה לנגד עיניי, מתעוררת לחיים גם המולת החנות בתוך עור התוף שלי, ואני נרגעת, ומצליחה להירדם. בבוקר אני שוב "עובדת חנות", ויכולה להיות שוב גלגל שיניים בעולם.
סייקה מורטה, "בשולי הנוחות", כתר, 2020. מיפנית: עינת קופר
.
***
בעניין הבְּעֵרה / יעל סטטמן
ממליצה: לי ממן
.
בניגוד למה שנדמה לפעמים, מהפכות הן דבר שקורה לאט. למשל, עיסוק ספרותי בעניינים "נשיים" כגון הבית והאימהות – שעד לפני שנים לא רבות נתפס כעניין שולי למדי, ובכל אופן מתחת לכבודה של יצירת ספרות "רצינית" – נמצא במוקד התמטי של כמה ספרי שירה יפים ביותר אשר ראו אור לאחרונה. ומדוע לא? עבור נשים רבות, ומשוררות בכלל זה, מדובר בחומרי הקיום הבסיסיים והזמינים ביותר, המפרנסים תדיר את דאגותיהן ומחשבותיהן, ולפעמים גם את געגועיהן אל עצמן. ומה כבר אפשר לומר על המחשבות שחולפות בראשה של אם בשעת ההשכבה של ילדיה הרכים? על הבלגן, הכלים, האבק, רשימת המשימות שאינה נגמרת לעולם? מתברר שלא מעט בכלל.
אחת הדוגמאות היפות לכך היא בעניין הבְּעֵרה, ספר הביכורים של יעל סטטמן. דווקא השירים החשופים והכואבים יותר בספר, אלה שאינם חותרים לקומוניקטיביות או שורה תחתונה – הם המעניקים לו את ייחודו; השירים שבהם אנו עדים לזירה המאובקת שבה המשוררת מתגוששת ומשלימה לסירוגין עם הבחירה בחיי המשפחה והאימהות, שכמו תובעת ממנה להפקיד את הרכוש הפנימי היקר לה ביותר, שלד עצמותה – ולהמירו בשיעבוד כמעט מוחלט לתפקיד שהוקצה לה במערך המשפחתי־חברתי. בצד שפע הנחת והנחמה שמציע הקן המשפחתי ניצב העול והכורח, ובשירתה של סטטמן הם נוכחים מאד, גבוהים ועיקשים כקיר. היא מקוננת על ההכרח לדחוק החוצה את כל מה שעלול לחבל בקן הזה ולשמוט אותו מתחת רגליה: התשוקה, ההתמסרות המוחלטת, החירות להטיל את עצמך אל תוך הרגע מבלי להביא בחשבון את ההשלכות. והנה, באמצעות השירה היא מצליחה לבוא במגע עם כל האסור המזהיר והארוס המרוסן, ולהעניק בכל זאת מקום לאותו הדבר אשר במילותיה "בְּעֶטְיוֹ נֹאבַד אַךְ בִּזְכוּתוֹ / אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים חַיִּים", ולמענו היא "מְנַעְנַעַת אֶת הַהוֹוֶה / כְּמוֹ סוֹרָגִים / … שׁוֹכַחַת וְנוֹעֶצֶת / שִׁנַּיִם בָּרֶגַע כְּמוֹ בְּדָג טָרִי".
יעל סטטמן, "בעניין הבְּעֵרה", הקיבוץ המאוחד, 2020
.
***
קצה העולם / ציפור פרומקין
ממליצה: רתם וגנר
.
קצה העולם הוא סיפור מרהיב, שאלמלא הוא כתוב אי אפשר לאומרו.
ניתן לתאר אותו כסיפור שמעוגן באזור שוליים של המציאות הישראלית – מושב זנוח בדרום הארץ, שאליו מגיעות באקראי שתי שורדות שואה, חיות בקצהו ומגדלות ילדה. אולם הקרסים שאוחזים אותו בריאליה היסטורית־חברתית מסוימת משמשים בעיקר כדי להפוך על פיהם את כל המושגים שלנו על אודות הריאליה הזו ואיך ניתן לספר אותה. למעשה, סממני המציאות הם צידו הפארודי של סיפור פנטסטי וסוריאליסטי, שעשוי כעין סחרחרת עתירת דמיון של התרחשויות, דמויות ושברי טקסטים, הגיון ואי־גיון. סבתא זעירה, שדמותה היא צירוף של תמהונית המחטטת בפחים, אוד מוצל מאש, עוף החול, מכשפה וחייזרית, מגדלת את ילדתה עוֹדפַּ'ם על דייסה שעשויה מאפר כחול, כדי להכשירה לחזור אל המקום שממנו באה, כוכב אחר הנקרא חייזריה, המרוחק מכדור הארץ אלפי שנות חושך. זו תמצית העלילה הפנטסטית. אבל עיקרו של הסיפור טמון בשפה, העשויה מריאליזציה וירטואוזית של צירופי לשון, ביטויים, דימויים ואזכורים משלל יצירות. כך למשל מתגשמים בדמותה של הסבתא הביטויים "סבתא בישלה דייסה" ו"אילו לסבתא היו גלגלים", כמו גם שירו של פול צלאן "פוגת־מוות", שווריאציה שלו היא הפזמון ששרה הסבתא לילדתה בעודה כופה עליה לאכול דייסת אפר. הניגודיות הקשה מנשוא של "פוגת־מוות" היא במידה רבה התשתית של הסיפור כולו. בלב החשוך של המשחקיות הפראית שממנה הוא עשוי חבויה שאלה נוקבת על היחסים בין מציאות ודמיון בכל הנוגע לשואה ולשורדי שואה ולדרכים שבהן ניתן – או לא ניתן – לכתוב את סיפורם. קצה העולם הוא בעצם סיפור קצה, הכלאה בלתי אפשרית של סיפור על אודות השואה והרפתקאות אליס בארץ הפלאות.
.
ציפור פרומקין, "קצה העולם", ידיעות אחרונות וטל־מאי, 2019
.
ד"ר רתם וגנר, חוקרת ספרות עברית, מבקרת ספרות במוסך
.
***
קרן השמע / לאונורה קרינגטון
ממליצה: דפנה לוי
.
על הכריכה האחורית של קרן השמע מופיעה המלצונת, משפט קצר ומהלל של אלי סמית׳, ומאחר שסמית׳ היא מן הסופרות האהובות עליי – התחלתי מיד לקרוא. לא התאכזבתי. לאונורה קרינגטון, הידועה כציירת ופסלת סוריאליסטית, לקחה אותי להרפתקה מוזרה ומשעשעת, מלאת תהפוכות, לא תמיד ברורה, אבל מעניינת וגדושה דמויות מאוד לא שגרתיות והתבוננות חכמה.
גיבורת הסיפור, מריאן לת׳רבי, קשישה צמחונית נמרצת וסקרנית ששמיעתה נחלשת, מקבלת במתנה מכשיר דמוי משפך שנועד לסייע לה לשמוע, ובזכותו היא מגלה שבני משפחתה זוממים לעקור אותה מן הבית הבורגני הנינוח בפרבר מקסיקני ירוק ולשלוח אותה למוסד. המוסד מתגלה כמקום הזוי שיש בו איגלו ובו כלואים אסקימוסים, בתים בצורת עוגת יום הולדת, וגם פתח אל הגיהינום. קרינגטון מטילה אל התערובת גם אורגיות, אלות מיתולוגיות, קונספירציות והרעלות, ותמונת דיוקן חשודה של אם מנזר בעלת השם המפואר רוזלינדה אלווארז דלה קואבָה. קרינגטון מספרת סיפור שמתפתל ומתהפך שוב ושוב אך אינו מאבד את הקשר עם המציאות, והוא מאיר דקויות של אופי ורגש ויחסים אנושיים באופן שטקסטים מעטים בלבד מסוגלים לעשות בשילוב של כל כך הרבה המצאות והומור.
לאונורה קרינגטון, "קרן השמע", לוקוס, 2021. מאנגלית: דפנה רוזנבליט
.
***
דובים ויער / רחל שליטא
ממליצה: דורית שילה
.
את הספר דובים ויער לא קראתי, הקשבתי לו מוקלט בקולה של הסופרת במהלך הסגר השני. הייתי בפריז, בחוץ – עיר האורות כבויה וקרה, מתגוננת מפני המגפה, בפנים – אני נשאבת למלודיה השקטה אך רבת העוצמה של הספר היפה הזה, והוא לא היה יכול לבקש תפאורה ואווירה מתאימות יותר: פאר והדר מול התכנסות ואינטימיות.
שש הגיבורות בספרה של שליטא משוטטות, תועות וחושקות ביערות ניו אינגלנד בארצות הברית, כל אחת לבדה ומסיבותיה שלה, והיער העבות עומד במרכז הספר ומעורר שדים וזיכרונות מיערות אחרים לגמרי: מהשרפה בכרמל, דרך יער דמיוני של חיות דמיוניות ועד יער הרגה במזרח אירופה. דובים ויער הוא אמנם ספר שעל פני השטח מעלה סוגיות שהן ברומו של עולם, כמו חייהן של ישראליות באמריקה או של אמריקאיות שישראל נקלעה לחייהן, וכמובן גם מטפל בשאלת מקומה של המהגרת בעולם. אולם בעיניי, כל אלה הם רקע לשישה סיפורים אינטימיים מאוד, שכל אחד מהם, במעגלו המצומצם, עשיר, סוער ואימתני בדיוק כמו יער.
כמו בכל סיפור יער טוב, שליטא מצליחה במיומנות מרשימה ליצור שביל אבנים קטנות יציב ולשלב בעדינות רבה את סיפוריהן שובי הלב של כל אחת מהנשים, לפעמים בלי שהן תדענה עד כמה הן משמעותיות זאת בחייה של זאת. אבל שלא כמו בכמה ממעשיות הילדים, שביל האבנים של שליטא מוביל את הגיבורות לחוף מבטחים ספרותי, כלומר לרומן כתוב היטב, כן, מסעיר ומינורי בעת ובעונה אחת.
רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020
.
***
דיוקן זואולוגי: לקסיקון / עדנה גורני
ממליצה: ריקי כהן
.
כמעט בלתי אפשרי לסווג את דיוקן זואולוגי: לקסיקון, ובקושי הזה טמון גם מרכיב מרכזי ביופיו. לא במקרה פותח אותו ציטוט מספרו של יואל הופמן, מצבי רוח (כתר, 2010): "מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה?"
דיוקן זואולוגי הוא ספר רשימות המסודרות לפי אל"ף־בי"ת של שמות בעלי חיים, נושא הספר, ומשם יוצאת גורני למקומות עתירי הגות, פיוט וסיפורים מרתקים. גורני, משוררת וסופרת, עסקה בשמירת טבע ובמחקר אקולוגי בנושא נדידת ציפורים ושירתן. הידע שלה בנושאי מדע, תרבות וספרות מפעים, והדרך שבה היא שוזרת את ההקשרים התרבותיים, הפילוסופיים והזואולוגיים בסיפורים על בעלי החיים היא חלק מהבלתי אפשרי בקִטלוג הספר. מעל לכול גורני מתבוננת בבעלי החיים מנקודת מבט שחסרה בעולם הזה: היא מסרבת לנכס את הטבע ואת בעלי החיים לאדם, למשל במסגרת שבי או ביות, ותחת זאת קוראת קריאה חד־משמעית להתייחס אל בעלי החיים כאל יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה וזכויות, שאינם מתקיימים כדי לספק עבורנו צרכים שונים. משרתת את מטרתה זו גם בחירתה בבעלי חיים מוּכרים פחות, למשל סנונית רפתות, ביזון, שעיר מצוי, נחש העין – לצד מוכרים יותר כגון צוצלת או חמור הבית, שאיור דמותו מעטר את הכריכה. "האם אנחנו רוצים להרגיש שווים לחיה? האם אנחנו מסוגלים לכך או מפחדים מכך? … האם אנחנו מפחדים מן הפראיות? מהמגע עם הפראיות שבחוץ ובתוכנו?". גורני שואלת שאלות הומניסטיות ופוליטיות נוקבות, שנכון תמיד להעלות.
גם בחלקים הממואריים בסיפורים בולט כוחה של גורני ככותבת. הנה כך למשל:
ובתענוג השקט נמהל גם צער. כולם כבר קמו וגמרו לאכול ארוחת בוקר ושוב תהיה לבדה. הצער התערבב בתענוג. כמעט שלא היה הבדל בין התחושות. ואולי לא היה הבדל, ומן המזיגה הזו נולד געגוע גדול. לא ברור למה, אבל נולד. געגוע. אולי לא געגוע. אולי המיית הלב עם המיית הגוף. אולי המיית הלב עם המיית הצוצלות. שתי המיות. המיותיים.
עדנה גורני, "דיוקן זואולוגי: לקסיקון", פרדס, 2020
.
***
חרסים / אבות ישורון
ממליץ: גיא פרל
.
חרסים הוא מבחר קטעי שירים, פתקים, מכתבים ומחשבות מן השנים 1932–1991, כולם טיוטות שנותרו בניירותיו של אבות ישורון ולא נכנסו לספריו. אני ממליץ בחום על הספר, לא רק משום שהוא מאפשר מפגש עם תהליך יצירתו של אבות ישורון, אלא משום שהוא מקרב אותנו לחוות את השירה עצמה כתהליך מתמשך בעולם. "השיר מתחיל מלא כלום ומתחיל לחפש את דרכו", כותב ישורון, וכמשורר הוא מלווה את תהליך החיפוש ועוקב אחר המשך התגלותו והתחיוּתו של השיר. בפתח הדבר מאיר העיניים מאת הלית ישורון, שליקטה את החרסים הפזורים בארכיון, היא מספרת על ההשתנות המתמדת שעברו שיריו של ישורון עד שהגיעו לנוסחם המוכר. ניתן להבחין בשינויים בין טיוטה אחת לשנייה, היא כותבת, וידוע היה כי ישורון נהג להכניס שינויים אחרונים גם בבית הדפוס, רגע לפני שנדפסו שיריו, למורת רוחם של העורכים והדפסים.
.
בְּשִׁיר יֵשׁ הַרְבֵּה בָּתִּים. הַרְבֵּה דְּלָתֹת. הַרְבֵּה מְזֻזֹת.
וּכְשֶׁאֲנִי עוֹזֵב אֶת הַשִּׁיר אֵינֶנִּי זוֹכֵר דֶּלֶת יָצָאתִי.
אֲנִי מִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמַעֲבִיר אֶת יָדִי
עַל כָּל בַּיִת. עַל כָּל דֶּלֶת. עַל כָּל מְזֻזָה.
(כא אייר תשמז, 25 מאי 1987. נכתב בשולי "יהודית", עמ' 40)
.
השיר חי. ישורון מלווה אותו בדרכו ובכל מפגש מחודש ביניהם הוא עוקב אחר התפתחותו, וזה קסמו של חרסים, שכן איננו באים אל השיר העשוי, אלא אנו מעבירים את ידנו על הבתים, הדלתות, המזוזות, וקרבים אל הוויית השירה.
אבות ישורון, "חרסים", הביאה הלית ישורון, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 2021
.
***
עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה
ממליצה: טל ניצן
.
משטרים טוטליטאריים – והקומוניזם הסובייטי בכללם – הם לכאורה מן התופעות הפחות משעשעות העולות על הדעת. אבל הדוגמטיות, הנוקשות, הקיבעון האובססיבי, העקרונות המופרכים, הדיסוננסים על כל צעד ושעל, האכזריות הפומפוזית – לכל אלה גם צד מגוחך ואבסורדי, ולפיכך הם עתירי פוטנציאל קומי. הסיפורים השנונים והעשירים של טולסטיה הם פרי המפגש בין הפוטנציאל הזה לאחת הדמויות הבולטות בספרות הרוסית העכשווית. להוציא "האשנב" הפנטסטי־אלגורי, כל סיפורי הקובץ ריאליסטיים עד כאב ואוטוביוגרפיים במידה רבה, ורובם מתרחשים בסנט פטרסבורג. בשנות התשעים חייתה טולסטיה כמה שנים בארצות הברית, וכך זכתה גם זו לטעום ממקלדתה המחודדת. תלאות וענייני דיור תופסים מקום נכבד בסיפורים: החצרות הפנימיות והמטבחים המשותפים בפטרסבורג, שיפוץ בית קיט עתיק בפרווריה, רכישת "בית מביש" בארצות הברית והשכרתו לדייר מטורף, והניסיון לשפץ דירה ברוסיה, שאקדיש לו את שארית מכסת המילים שלי:
… נסעתי לשחד את הבנאים, כדי שיניחו את הפרקט לא בריבועים אלא בסגנון פישבון … לקחתי איתי בקבוק וודקה; הבנאים קיבלו אותו בלי להתפלא ובלי לשמוח, אלא כעניין מובן מאליו: נפתחת הדלת ונכנס בקבוק וודקה, ואיך אפשר אחרת? … ישבו על הררי פרקט פגום, שתו וקינחו בשימורי דגים ברוטב עגבניות, וצחקו על ברז'נייב, אני כבר לא זוכרת מדוע; נדמה לי שבאותה העת הוא העניק לעצמו מדליה נוספת; לקראת סוף חייו נאגרו אצלו … יותר ממאתיים. "שיתלה לעצמי בבית שחי, קיבינימט!" צחקו הבנאים.
טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים", עם עובד, 2020. מרוסית: דן ורשקוב
.
***
זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת / לואי־פרדינן סלין
ממליצה: מיכל קריסטל
.
בכיתה י' המליצה לנו המורה להיסטוריה על הספר זעקת האמהות, מאת מורטון תומפסון (הוצאת עידית, 1954; תרגם ש' שניצר), רומן היסטורי המגולל את סיפורו הטרגי, המתסכל כל כך, של איגנץ פיליפ זֶמֶלווייס, רופא הונגרי בן המאה התשע־עשרה: זמלווייס, שעבד במחלקת יולדות בווינה, החל לתהות על הסיבות לקדחת הלידה, מחלה שהמיתה אינספור יולדות בבתי החולים באותה עת. הוא ערך תצפיות, אסף נתונים, חיבר וקישר – והסיק שהסטודנטים לרפואה הם שנושאים במו ידיהם את המוות, מעבירים את הזיהום מחדרי נתיחת הגופות אל היולדות, וביניהן. הוא ניסה אפוא להנהיג הליך חדש: חיטוי הידיים. ניסיונו נתקל בהתנגדות עזה, הוא נוגח והוקע, איבד את עבודתו, ובסופו של דבר נטרפה עליו דעתו.
סיפורו של זמלווייס הצית את סקרנותו (ואת כישרונו) של פרח רפואה, לואי־פרדינן סלין, לימים הסופר הנודע, והוא בחר להציגו בעבודת הדוקטור שלו בשנת 1924. חיבורו זה מובא כעת בתרגום עברי בספר זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת. זה אינו דוקטורט במתכונת המוכרת לנו. זוהי פרוזה שוקקת, סוערת אפילו, שנעה ללא הרף, כמו ביוגרפיה טובה, מהאישי אל הכללי ובחזרה. סלין משבץ את תיאור חייו ועבודתו של זמלווייס – מזגו הקשה, חקירתו הנפרשת לאורך הספר מעשה בלש, נפשו בדמדומיה – בהיסטוריה רבת התהפוכות של אירופה, וקושר פרטים ביוגרפיים ותיאורי מעשים לתובנות מנוסחות להפליא על כמה מהתמות הגדולות של החיים, לרבות המוות, לרבות קטנותם של אנשים. שמחתי מאוד לפגוש שוב בסיפורו של זמלווייס, שלא עזב אותי מנעוריי, והוא מרתק (ומתסכל) כבראשונה.
לואי־פרדינן סלין, "זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת", הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2021. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון
.
***
תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים / נמרוד ברקו
ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק
.
הפותח את הספר תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים מוטל באחת אל תוך עולם מסויט. הישגו הגדול, בעיניי, של הספר הזה הוא הטמעתו המיידית של הקורא אל תוך עולם אפל, אל תוך אני שטרם נתפתחו בו עיניים ולכן עולמו זר ומפחיד, פולשני ואלים. השקיעה המיידית בתוך עולם האופל הזה אינה מושגת באמצעים נרטיביים. השירים מסרבים לפרשנות לוגית, הסברית. ברקו מפנה עורף למובן. כוחם של השירים הוא בתחושות הגוף באופן הייחודי, האנטי־תחבירי, שבו מתפלש בפה בשר המילים, בחזרות ההד מהקירות האפלים. ההדים – האפיפורות בשירת ברקו, המגיעות מהפיוט ונוסכות על הקובץ כולו תחושה דתית־מיסטית, אבל בניגוד לעמדת המאמין המוכרת לנו, אצל ברקו היראה מוחלפת באימה, ההוד – בכאוס שאין ממנו מפלט. הבשר הרמוס, הכאב, הרקב, הקיא, אינם ניגודם של עולמות טהורים ועליונים, אלא הם כל מה שניתן למשורר. מחוץ להם נמצא הפרוזאי, העולם שבו צריך לעבוד, להתפרנס, לרכוש השכלה, העולם שבו קיים ידע רפואי ופסיכיאטרי קוהרנטי. העולם הזה אינו מגיע אל סף ההבנה, כי הוא העולם ששפתו זרה לתחביר הגופני, הבראשיתי של ברקו. המשורר יודע שקיים שם בחוץ עולם שבו שורים פשר וסדר, אולם בכל המגעים איתו משתלטים שוב הכאוס, ההזיה והאפלה.
תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים הוא יצירה ייחודית בקולה ובשפתה, והוא מאפשר לקורא שבימים כתיקונם כלוא בתוך עולם הנרטיב, עולם הפשר והלוגוס, לשוב, לגעת ולחוש את האימה שאל מול הכאוס השורה בכול.
.
אפלה 12
מָה לְךָ שֶׁאַתָּה נִבְהָל שֶׁכָּל־עִקָּר
יָכֹלְתִּי לִפְנוֹת אֵלֶיךָ.
שֶׁהֱיוֹת־זֶה מַעֲמִיד עֲשָׂרָה רְחָמִים
וְעוֹד שְׁנַיִם.
שֶׁאֶהְיֶה דּוֹלֶה לֶאֱנוֹשִׁיּוּתְךָ מִמַּעֲמַקֶּיהָ שֶׁל בְּשָׂרָהּ
שֶׁל אִמִּי
שֶׁנַּעֲשֶׂה עָלֶיהָ חִדּוּדִין־חִדּוּדִין;
לֹא –.
אֲנִי נוֹתָר קָפוּא –.
נָשַׁמְתִּי־כָּל מַבִּיטָה־כָּל סְבִיבָה־כָּל בְּאֵימָה־כָּל.
כָּל־כֻּלָּהּ עֵינֵי־בָּשָׂר.
טִבְחַת־עָלַי טִפּוֹת־חַשְׁמַל.
שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי זָזוֹת כְּמוֹ רִמּוֹת.
זֶמֶר־חֲצוֹצְרוֹת בַּחֲלַל־הָעוֹלָם.
שֶׁמַּרְתִּיעִין וּמִתְבַּהֲלין וּמִתְעַלּפִין.
.
נמרוד ברקו, "תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים", פרדס, 2020
אורית נוימאיר פוטשניק, משוררת ומתרגמת שירה, מבקרת ספרות במוסך
.
***
שירֵי עזובה לָאהבה / ישראל דדון
ממליצה: נטלי תורג'מן
.
ישראל דדון הוא משורר סוּפי בן זמננו. דרוויש שבוחן בשיריו את מצבי התודעה, כל שיר הוא מסע מתחתיות להתרוממות רוח. אני מאמינה שלרבות ולרבים, כמוני, דדון היה משורר של "תורה שבעל פה", פרפורמר, נביא זעם מודרני. אבל בכל פעם ששמעתי שיר שלו – "חברתי", "פוליטי", "מזרחי" – לא יכולתי שלא לשמוע בתוכו ומתוכו קודם כול את מנגינת האהבה. וכך גם בספר הנפלא שירי עזובה לָאהבה. השפה המקראית שממנה הוא ניזון מוסיפה לכך, אבל לא רק היא; זה משהו עמוק ומובנה בשפה הלירית שלו, בשפת הלב שלו, בצליל, בניגון, באל־זמניות ובאֵין־אני.
.
גֹּלֶם אוֹ רִמַּת דְּבוֹרָה פּוֹרֵשׂ
כְּנָפַי אֵל צוּף
לְהָבִיא חַיִּים מִן הַמָּוֶת
(עמ' 32)
.
תפקיד המשורר של דדון הוא "להביא חיים מן המוות", והוא מסוגל לו. מ"האוניות" של קרית גת, "מספסלי הבטון", "מתחת לפיגומיה הקלוקלים של העירייה", מילותיו פורשות כנפיים אל הצוף. הוא המשורר שיכול לגעת במיסטי ולהיעלם.
.
אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר
מֵהַגָּלוּי
אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר
אֵינִי אָדָם רוֹאֶה
אֵינִי אָדָם
עֵינַיִם אֵינִי
אֵינִי
אֵינִי גָּלוּי
אֵינִי אֲנִי
(עמ' 18)
.
אפשר למצוא בשיריו של דדון את הרעיון ההיבלעות בתוך האני (האישיות, האגו) וההתמוססות, החיבור לכלום שהוא הכול. כך קרה למשורר הגדול ג'לאל א־דין רומי כשפגש במורהו שמס תבריזי. נעלמו עקבותיו והשתנו חייו. וכך במשל הסוּפי המפורסם על אודות פרפר שרואה נר דולק והוא נמשך אל האור (זהו איש הדת), אולם פרפר שאינו עוצר במסע, ממשיך וצולל אל אותה אש אקסטטית־מיסטית, מחבק את האור ומתאחד עם אללה – זהו המאמין הסופי.
.
כישוף
לְחַבֵּק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ
תִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ
כָּל כָּךְ לְאַט
עַד שֶׁלֹּא תָּשִׂים
לֵב שֶׁנִּגְמַרְתָּ
עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתָּ
קָשׁוּר לָעֵץ שֶׁמְּחֻבָּר
לַאֲדָמָה שֶׁמְּחֻבֶּרֶת לִכְלוּם.
.
וזהו הכישוף של הספר הזה. כמה חיכיתי לו, ואני ממליצה עליו מאוד.
ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה", הליקון, 2020
» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
