.

פליטי אור – מעוף בעקבות עטלפים / מאיה ויינברג ודרור בורשטיין

ממליצה: תמר וייס

.

"עטלף תמיד נותר בגדר שמועה," מאבחן יפה ספרון קטן זה, בהתייחסו לכך שנוכחותם של עטלפים בחיי היום־יום שלנו היא מתעתעת: צללית חומקת בין הערביים, מחשבה חולפת.

כפי שאפשר להבין מן הציטוט הפיוטי הזה, זהו אינו ספר זואולוגי על עטלפים (אף שהוא משופע בעובדות מרתקות עליהם) אלא יצירה פוקחת עין ולב אל הסמוי בקרבנו. דרך שירים, ציורים, סיפורים, מדרשים, צילומים ודיווחים, מושטת יד אנושית אחת, חמש אצבעות, לגשש באפלה אחר יד כמו אנושית אחרת – חמש אצבעות ארוכות וכנף מתוחה עליהן.

זהו ספרון ראשון במה שאני מקווה מאוד שאכן יהיה לסדרה בשם "שכנים", סדרת ספרים שנועדה לעורר תשומת לב אל בעלי החיים המתגוררים לידינו. הזמנה להתבוננות כזאת במי שחי לצידנו ובינינו, היא בעיניי לא רק הזמנה להכיר בזולת, להתפעל ממנו, לחמול עליו, אלא הזדמנות להזרה מסוימת של חיינו כפי שהתנהלו עד עכשיו, בלי עטלפים, בעיוורון כלפי השכנים, ולהבטה מחודשת בכול, בעיניים פקוחות יותר, רואות.

.

מאיה ויינברג ודרור בורשטיין, "פליטי אור", אפיק, 2019.

.

.

***

.

ומסתבך לה בדרך לשמים / עמית זרקא

ממליצה: טל ניצן

.

קצת מסתבך להגיב בשפה שגורה וקוהרנטית על ספר שירה שעושה לא מעט פרעות בשפה, ולא מתוך אקספרימנטליות צורנית, אלא במאמץ להתבטא בדיוק ובעוצמה: "טוב שרכשתי בעיר שפה / מלוכלכת שמכילה את הזעם / ואפשר לירוק אותה / לאן שצריך". המלוכלכוּת הזו אינה המטרה – היא רתומה תמיד למשמעות. בין השאר לכמה פצעים ביוגרפיים שהשירים מתעקשים לחזור אליהם: ילד שלא נולד, פרידה־לא־פרידה מהילדוּת, התרחקות מאלוהים ומהדת.

בלשונה הפרועה, האלימה לעיתים, המשוררת ממחישה את ההיקרעות והאמביוולנטיות הכרוכות בחזרה בשאלה – האשְמה והגעגוע למשפחה: "אני מתגעגעת לשליח־הציבור / ולכמה שירים / עכשיו בבית כולם ישנים / רק הצדיקים אולי / מכינים עצמם לקדם שחרית", והשורות מוחצות הלב: "אמא שלי איפה את / הלכתי לך לאיבוד". הצורך, שלא נעלם, להישען על אלוהים ועל המצוות בעולם שהתרוקן מהם פתאום: "האֵל כסה כסה אותי בלחש / חולָה אני". הכורח לנסח את הקיום מחדש: "מתיידדת עם הפאקינג תבונה".

מרתק לעקוב לאורך הספר אחר גלגוליה של הילדה, שתחילתם ב"ילדת חלום" של יאיר הורביץ, והמשכם בילדה־סוסה, ילדה־דפקט, ילדה זונה, ילדת שדה, ילדת פלאות, ילדה־ציפור. מענג לגלות ספר ביכורים פורש כנפיים נועזות וחדשות כאלה.

.

עמית זרקא, "ומסתבך לה בדרך לשמים", ספרי עתון 77, 2019.

.

.

***

.

סוף / יעקב מישורי

ממליצה: דורית שילה

.

הדבר שהכה בי יותר מכול בקריאת סוף, רומן הביכורים של האמן יעקב מישורי, הוא היכולת לייצר יופי מתוך הרקוב. במובן זה הוא ממשיך מסורת מודרניסטית של משורר דקדנס מקולל שמחבר בין הנשגב והשפל ביצירת האמנות שלו. עם זאת, הקוראת מלווה את הגיבור בעת שיטוטיו על אופניו בתל אביב, בביקוריו בבית החולים אצל אימו הגוססת, ונדמה לה שהנה היא קוראת ספר המשתייך לזרם התודעה. אך גם הנחה זאת לא תהיה מדויקת שכן אין כאן הגיגים מופשטים. כל מה שחולק המספר עם קוראותיו נטוע בכאן ובעכשיו; ספר שכולו הווה גם אם עלילתו נעה קדימה ואחורה בזמן.  ופרטי הפרטים: התיאורים של מישורי מפורקים לגורמים הקטנים ביותר, מבודדים את המראה מהריח, את המחשבה מהמילה, את הצבע מהנוף, והרי לנו אמנות דקונסטרוקטיבית במיטבה. אם כן, זהו ספר שהוא תעתוע עד שנחשפת דלת הכניסה אליו.

סוף הוא ספר קשה לקריאה לא רק בשל תוכנו הברוטאלי והחושפני אלא גם משום שהוא דובר אמת. מישורי אינו מחשיך את המסך כאשר המספר שלו מתעכב על סצנת סקס מלאת חשק, על הפרשות הגוף, על גורלם הנורא של גורים בהמלטה אומללה, או על ריח גופם של זקנים בימיהם האחרונים בבתי החולים. אך מפעם לפעם, בין הפסקאות הנוקבות המישירות מבט אל אימת הזקנה והמוות, מופיעה פסקה רבת חן, טקסט מעודן עד השתאות, פלאי ממש, והיופי הזה נשפך על ראשה של הקוראת שכבר חשבה שאין מוצא.

.

יעקב מישורי, "סוף", תכלת, 2019.

.

.

***

.

החברות מגבעת הסלמנדרות / מיכל בת אור

ממליצה: נטלי תורג'מן

.

ספר הילדים החברות מגבעת הסלמנדרות, מאת מיכל בת אור, עוסק במפגש בין יעלה לאיבתיסאם ("חיוך", בערבית). הן נפגשות בחדר ההמתנה של רופא ילדים והאחת מזמינה את השנייה לצייר. "הן ציירו זו לצד זו מבלי להחליף מילה, שקועות בקוים, בצבעים ובצורות." אולם המפגש בין השתיים, המוביל לחברות, אינו פשוט כלל, שכן כל אחת מהן מתוודעת לנרטיב ההיסטורי של המקום שממנו באה חברתה: הנרטיבים הציוני והפלסטיני. זהו סיפור אמיץ שנוגע בישירות וברגישות בסוגיות שאינן מדוברות בחברה שבה חיה כל אחת מהילדות. חברי כיתתה של יעלה אומרים לה ש"כל הערבים רעים" והדוד של איבתיסאם כועס עליה שיש לה חברה יהודייה. ההזמנה ההדדית לחברות, לאיחוי ולפיוס עוטפת את הסיפור כולו והיא גם זו שמקנה לו את היכולת לגעת בסוגיות הקשות והכואבות.

אך יש כאן אלמנט נוסף: הספר עוסק למעשה בשפות עברית וערבית, אולם קיים בו רובד "שפתי" משמעותי יותר. בספרו איך עושים דברים עם מילים, הפילוסוף ג'ון אוסטין מצביע על שפה "ביצועית": מילים שאינן רק מדווחות על עובדות מסוימות, אלא השימוש בהן עושה את הפעולה עצמה. המילה "סליחה" היא דוגמה מובהקת לכך. החברות מגבעת הסלמנדרות עוסק למעשה במלאכת קירוב ופיוס בין שתי הילדות, אך גם בין שתי השפות. ויותר מכך – הוא יוצר שפה שלישית. הילדות נפגשות בגבעת הסלמנדרות, "שקיבלה את שמה בגלל בור עמוק וסודי בלב הגבעה, שבתוכו חיות סלמנדרות … וכשנכנסו אליו מצאו את שפת הבור. החושך ששרר בפנים נראה מאיים, ושתיהן חששו לרדת פנימה: בואי נחזיק ידיים, אמרה יעלה לאיבתיסאם, ככה נפחד פחות." נראה שלא העברית ולא הערבית מסוגלות ליצור חברות אמיתית אלא רק השפה החדשה, השלישית,  שפת הבור, השפה הפרטית של השתיים – שפה של ציורים ואמנות, שפה שקודמת לכל נרטיב, שפה שלפני השפה.

.

מיכל בת אור, "החברות מגבעת הסלמנדרות", הוצאה עצמית, 2019.

.

.

***

.

נשים קשות / רוקסן גיי

ממליצה: דפנה לוי

.

כמעט מאה שנה חלפו מאז אמרה הסופרת הבריטית רבקה ווסט את המשפט המצוטט כל כך: ״אני לא יודעת בדיוק מה זה פמיניזם, אבל אנשים קוראים לי פמיניסטית בכל פעם שאני מביעה דעה שמבדילה אותי מסמרטוט רצפה או זונה״ – ועדיין נשים רבות נרתעות מהמחיר החברתי הכבד של התואר ״פמיניסטית״. לא כך גיבורות סיפוריה הקצרים של רוקסן גיי. עשרים וכמה נשים, שכולן מוגדרות ״קשות״, כלומר מי שנסמכות בעיקר על החוסן הפנימי שלהן, מפלסות לעצמן דרך בעולם, ולא מתאמצות למצוא חן.

התואר ״נשים קשות״ הוא, כמובן, ניסיון השתקה, דחיקה לשוליים, אל מחוץ לספקטרום הנשיות המקובל על הפטריארכיה, וגיי משתמשת בו בכותרת ספרה באירוניה, משום שכל גיבורותיה – שחורות, לבנות, היספניות, עניות, עשירות, מהנדסות, עובדות בתעשיית המין, נשואות, רווקות, לסביות או סטרייטיות – פיתחו ציפוי קשיח כדי לשרוד בעולם, עולם שבו הגברים הם קשים, מדכאים ואלימים מאוד.

גיי עוסקת רבות באלימות נגד נשים, אלימות מינית וטראומה, ובאופן שבו אלה מתבטאות לעיתים בהמשך של הכאבה עצמית או ביטול עצמי. חלק מהסיפורים אפל מאוד (שתי אחיות נחטפות ואינן מצליחות להשתקם) באחרים יש אלמנטים קסומים או הזויים (גבר שמשפחתו וביתו עשויים מזכוכית) ובכולם הנשים מודעות לעצמן ולאופן שבו הנורמליות בעולם שסביבן היא סוג של מופע. הקובץ רחוק מלהיות מושלם, אבל גיי בוחנת באומץ רב רעיונות מטרידים על מיניות נשית, יחסי משפחה ועוד, ועושה זאת בפרוזה כובשת ומפתיעה.

.

רוקסן גיי, "נשים קשות", הוצאת בבל, 2019. מאנגלית: דבי אילון.

.

.

***

.

בזמן שחיכיתי לשמש / אלנתן מיה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

.

עדין, מדויק וצנוע. בזמן שחיכיתי לשמש, ספר הביכורים של אלנתן מיה, הוא ספר של משורר שמילותיו מניעות את השיר בטבעיות, כמו מאליהן. בקווי רישום מעטים אבל מלאי נוכחות משרטט מיה תמונת חיים: צעדים, המתנות, רגעים, נופים, קשרים, זיכרונות, כשאלו ארוגים בחוטים דקים של רגש והרהור, בדימויים הנובעים מתוך אותם חיים כאילו החלו הם עצמם לדבר. וכל שיר מגלה את הסדקים, או הבקיעים, שלו, שגם הם בעצם אותם חיים, ומיה כמעט לעולם אינו מתווכח עימם. וההסכמה הזו יוצרת ספר ביכורים יפה, שקצת כמו אותם קווי רישום שאפשר כמעט להחמיץ אם לא מביטים די, גם הוא נע בתוך שטף ספרי השירה היוצאים לאור ואפשר כמעט שלא לראות אותו אם לא מתבוננים היטב, וכדאי מאוד להתבונן.

.

רואים

בֶּן שָׁנָה וָחֵצִי בְּסַרְבָּל צָהֹב, חֻלְצַת פַּסִּים דַּקָּה

צֵל עֲנָנִים מְבַשְּׂרִים אֶת הַחֹרֶף, חֻרְשַׁת אֳרָנִים גְּלִילִית,

עוֹמֵד בְּכִוּוּץ גַּבּוֹת מֻכָּר, מַבָּט מְבַקֵּשׁ בְּאִמְּךָ

שֶׁלּוֹחֶצֶת עַל עַדְשַׁת הַמַּצְלֵמָה.

בְּמֶרְחָק שָׁנִים מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה

אֲנִי אוֹמֵר לְךָ, אַל תִּדְאַג

רוֹאִים אוֹתְךָ.

.

 אלנתן מיה, "בזמן שחיכיתי לשמש", פרדס, 2018.

.

.

***

.

חמש רגליים Five Legs / מרב שין בן־אלון

ממליצה: ריקי כהן

.

משהו מסתורי ויוצא דופן מתרחש בתודעה ובגוף כשקוראים את חמש רגליים, ספר המוגדר כרומן גרפי, מאת האמנית מרב שין בן־אלון. ההגדרה הזו אינה מספיקה כדי לתאר את הספר, המגולל סוד משפחתי דרמטי שהתגלה למספרת בשעה שאביה גסס במוסד הסיעודי, והיא שוהה לצידו עד מותו. בן־אלון, המוכרת לקהל חובבי האמנות העכשווית באיוריה המינימליסטים, בדמויות המאופיינות בקווים דקים וקטועים, כתבה סיפור (בעריכת שהם סמיט), שאי אפשר לקטלג כסוגה מוכרת בשדה הספרותי או לכנותו "ספר אמנות". זאת פרוזה ממוארית, כתובה בסגנונה הייחודי של בן־אלון שנדמה כאילו הוא גרסה כתובה של איוריה: מצומצם, קטוע, כזה שיוצר אפקט רגשי בשל החסכים והחורים שבו.

הסיפור מחולק לחמישה "מקומות": בית חולים, בית עלמין, בית הבראה, מרתף, ארגז. הסודות של האב הנוטה למות צצים בזה אחר זה בכל אחד מהמקומות האלה. קולה של המספרת מזכיר חקירה צבאית, ולא בכדי: אביה היה איש חקירות בצבא ובין היתר חקר שבויים ישראלים ששבו ממדינות אויב. הלאקוניות הזאת מציתה סקרנות גועשת.

עימוד הטקסט על הנייר, החומריות שלו, משרת גם הוא את קולה של המספרת. הפירוק העומד ביסוד הסיפור, פירוק ביוגרפי המוביל למשבר זהות מהותי, והניסיון לבנייה מחדש, עם החללים הפעורים, הוא כל הווייתו של הספר הזה, שהרעיש אותי. אחרית הדבר של שהם סמיט היא תוספת מענגת לחוויה הספרותית.

.

מרב שין בן-אלון, חמש רגליים Five Legs, הוצאה עצמית, 2020.

.

.

***

.

מלימלי / מירי גול

ממליצה: לי ממן

.

את הפרוזה של מירי גול הכרתי עוד לפני שקראתי את מלימלי. לפני שנים למדנו יחד, אני והיא, במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. הייתי מוקסמת מהסיפורים שהביאה לכיתה. תמיד היה להם איזה אפקט רב חושי. טעם וצבע. זו הייתה פרוזה גדושה, ובמובן הטוב של המילה: לא הגדוש מן הסוג המציף, אלא מן הסוג הדשֵן. וכבר אז היה בזה משהו מרענן – כי כידוע, הפרוזה העברית של עשרות השנים האחרונות נוטה להימנע מסוג כזה של דשנות; עקבות הפלירט עם הפוסט־מודרניזם עדיין ניכרים בה היטב, והשימוש בשפה רזה ויובש תיאורי על גבול העקר מאפיינת רבים מספרי הביכורים שרואים אור גם כעת.

בספרה של מירי גול יש משהו אחר. זהו סיפור על אישה צעירה, על יחסיה על גברים, על קשר משפחתי אמיץ וסבוך ועל שושלת נשית שבמרכזה דמויותיהן של הדודות – אבל סיכום עלילתי מן הסוג הזה עושה לו עוול. היד הכותבת של גול מחלצת את העלילה ממחוזותיה הצפויים ויוצרת משהו ייחודי לה, עשיר וצבעוני כמו שזכרתי מן הסיפורים הקצרים שלה, אלא שבמקרה הזה הוא נפרש לכדי יריעה משמעותית יותר של רומן. בדומה לרבים מספרי הביכורים, ההבטחה הטמונה בו עדיין לא מומשה במלואה, אבל היא קיימת ומורגשת, וזו סיבה טובה מאוד להצביע עליו כאן, ולהמליץ לקרוא בו.

.

מירי גול, "מלימלי", עם עובד, 2020.

.

.

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לפסח

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"שיר ידעתי": פניה ברגשטיין, שבעים שנה למותה

מאת רתם פרגר וגנר

.

שירי הילדים של פניה ברגשטיין (1908–1950) הם משירי הילדים העבריים האהובים והמוכרים ביותר בתרבות הישראלית. למעלה משבעים שנה הם מדוקלמים ומושרים בפי ילדים והוריהם, ובמידת מה, ועל אף ההבדלים, מעמדם מקביל לזה של שירי אמא אווזה בתרבויות דוברות אנגלית. כמותם הם חיים חיי על־פה, כאילו היו שירי עם אנונימיים, מצוטטים ומהדהדים בספרות הילדים ונוכחים ביצירה הישראלית במנעד שנפרס מאימוץ נטול סייגים ועד לעיבוד פארודי.

מה ל"שירת החצר הקיבוצית", כפי שכינה אותה מוקי צור, על הפעוטות, חיות המשק וכלי הרכב שמאכלסים אותה, ולחיי ילדים כאן ועכשיו? מה לחינוך הקיבוצי ואידאל הילדות שלו, כפי שמשתקף מדפי בוא אלי פרפר נחמד (הקיבוץ המאוחד, 1945), שעל פיו ילדי הקיבוץ גדלים מגיל רך כחלק מהחצר, מענפי המשק ומהמרחב שסביבם כאילו היו ילדי כפר "טבעיים", לבין תרבות הילד הישראלית? מה עושה את בוא אלי פרפר נחמד לספר אהוב כל כך על דורות של ילדים על אף המרחק הגדול שבין העולם הפיזי, התרבותי והאידאולוגי שהוא מגלם לבין המציאות הישראלית?

תשובות שונות ניתנו לשאלה הזו לאורך השנים: מרים רות, במאמרה "סוד הצלחתו של פרפר נחמד" (הד הגן נ, 1986), הדגישה את הריתמוס והמצלול, ואת העובדה שבשנות הארבעים היה מחסור בשירי ילדים טובים וקליטים, וכשאלה קנו אחיזה, הם הועברו מדור לדור. מוקי צור, בספרו פניה ברגשטיין: משוררת וחלוצה (הקיבוץ המאוחד, 2008) הציע פרספקטיבה היסטורית וטען שהוצאתם לאור של השירים בשנות המלחמה היה מעשה של הפחת תקווה. על רקע הימים הרעים ההם הוא רואה בהם שירי חרות ואחווה. פרשנות זו של צור קרובה ברוחה לגישה במחקר תרבות הילד, שעל פיה בעקבות מלחמת העולם השניה פנתה ספרות הילדים האירופית אל כתיבה שביסודה מונחות אהבת אדם, כבוד לאחרותו של האחר, נדיבות וחמלה. כך למשל, בילבי גרב־ברך מאת אסטריד לינדגרן, שראה אור ב־1945, והספר הראשון בסדרת המומינים של טובה ינסן שיצא ב־1946, הם מהיצירות המובהקות של ספרות הילדים שלאחר המלחמה. ובכל זאת שירי בוא אלי פרפר נחמד רחוקים עד מאוד מהיצירות הבדיוניות (והנפלאות) האלה, שנדרשו לברוא עולמות פנטסטיים ובריות פנטסטיות כדי להמציא עולם טוב יותר עבור ילדים. שירי פרפר נחמד נסמכים על תמונות מציאות יומיומיות וקונקרטיות, שמעוגנות בחברה מסוימת: קיבוץ גבת שבו חיה פניה ברגשטיין ועבור ילדיו כתבה את שיריה, בשנות השלושים והארבעים. אלו שירי ילדים של חברה חקלאית־פועלית־סוציאליסטית־ציונית שמכוונים לגיל הרך, ואת הרוח האופטימית והפרודוקטיבית שלהם יש להבין בהקשר האידאולוגי־לאומי שבו נכתבו.

יעל דר, בספרה קנון בכמה קולות (יד יצחק בן צבי, 2013), תיארה את בוא אלי פרפר נחמד, תוך התייחסות לטקסט ולאיור – איוריה של אילזה קנטור, גם היא חברת קיבוץ, נעשו לחלק בלתי נפרד מן הקובץ – בהקשרו החברתי־תרבותי, והראתה את השניוּת שמתקיימת בו, בין אידאל החינוך המשותף הקיבוצי הגלוי לבין איזו כמיהה סמויה לבית־משפחה. האידיאל החינוכי ניכר בחבורת הפעוטות שמתהלכת לה עצמאית ברחבי המשק, כלומר, בחוץ ה"טבעי" הקולקטיבי שמצטייר כבית. הכמיהה למשפחה ולהורים משתמעת מחיות המשק שהילדים פוגשים, שכולן מוצגות בסצנות "משפחתיות" של אימהות וגוריהן: "הספר שר שיר הלל לילדות הקיבוצית העצמאית ולמרחב הקיבוצי הפתוח, אך באותה עת הוא מעלה מודל של ילדות אחרת, משפחתית, הנזקקת ונהנית מאם אוהבת ומתנהלת בתוך הבית פנימה." (עמ' 168)

רויאל נץ ומאיה ערד ערכו דיון מקיף במקומו של קובץ השירים במרכז הקאנון הספרותי הישראלי (מקום הטעם, אחוזת בית, 2008). הם רואים בו יצירה מזהירה מבחינה פואטית ומוזיקלית, וגם הם מנסים להשיב על השאלה מה סוד כוחו. הדיון שלהם עוסק בפואטיקה ובאידאולוגיה של הקובץ וביחסים ביניהן. על פי פרשנותם הקובץ בן שמונת השירים הוא מחזור עשוי היטב שהרצף שלו הוא מעין סיפור התבגרות: מהפעוט העומד מול הטבע בשיר הפותח, "בוא אלי פרפר נחמד", דרך המפגש עם חיות המשק בשירי אמצע הקובץ: "הנה אמא הדוגרת", "יש בדיר טלה קטן", "לפרה האדומה", ועד לכיבוש הטבע לצורכי האדם בשירי כלי הרכב: "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"טרקטור בא אל החצר", ולבסוף – "מי נובח כל הזמן", השיר המסיים את הקובץ, שממחיש את חוויית היסוד של חברה הנתונה תחת איום מתמיד. המהלך הזה חושף את התשתית האידאולוגית של הקובץ: "מהמבט אל הפרפר ועד הכלב השומר, הפכו ילדיה של ברגשטיין מסתם פעוטות אוניברסליים, לשותפים לחברה הציונית הלוחמת" (עמ' 76). לטענת רויאל וערד הקובץ, שמתנהל בין הפרפר לבין הטרקטור, נע בין קטבים יסודיים של התרבות הציונית והישראלית: האחד שואף להשיב את היהודים לטבע באמצעות בנייתה של חברה חקלאית, ואילו השני חותר להתגבר על הטבע ולשלוט בו באמצעות חקלאות טכנולוגית. המגמה הראשונה היא רומנטית, השנייה מודרניסטית. נקודת המגע הזו שבין הרומנטיקה למודרניזם אפיינה, לטענתם, את האידאולוגיה הציונית ובה בעת את הפואטיקה של השירה המודרניסטית העברית־רוסית. אם כן, באופן מטריד, השלמות הפואטית של שיר הילדים התמים, השקול והחרוז מפתה אותנו מבלי שנדע, אל עמדה אידאולוגית־לאומית כוחנית: כיבוש הטבע והאתוס של חברה במצור.

ההסברים הטובים והלא בהכרח מתיישבים אלה עם אלה עונים בדרכים שונות לשאלת קסמו של הקובץ. ובכל זאת, ואף שהם מעניקים לו תחתית כפולה, נדמה לי שהפשטות המוזיקלית שלו עולה על הכול. הפרוזודיה המודרניסטית הזו, שהלכה ונדחקה לשולי השירה העברית מסוף שנות החמישים ואילך, המשיכה להתנגן בספרות ילדים. הסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס הצביע על תופעה שאפיינה את תרבות הילד בחברה האירופית בראשית העת המודרנית: היא זוהתה עם מה שהתיישן. חפצים, בגדים ושאר אביזרים שיצאו מהאופנה התגלגלו לחדר הילדים. מתברר שהכלל הזה, ששוב אינו נכון בנוגע לתרבות הילד החומרית, עדיין נכון בנוגע לפרוזודיה.

עבורי, מכל מקום, שני ספריה הידועים ביותר של פניה ברגשטיין, בוא אלי פרפר נחמד ונִסע אל השדה (הקיבוץ המאוחד, 1952), הם ספרים אוטוביוגרפיים והדפדוף בהם הוא מעין דפדוף באלבום.

זר לא יבין זאת אבל זהו דפדוף באלבום קבוצתי, כי בעצם מדובר באוטוביוגרפיה קולקטיבית. היא אמנם גם שלי, כמי שנולדה בקיבוץ ועשתה בו את ילדותה ונעוריה, אבל היא קודם כול אוטוביוגרפיה של קולקטיב, שכולל את הקבוצה – זו יחידת ההתייחסות הטוטאלית שבה גדלנו – ואת כל הפעוטים והפעוטות שעברו דרך בתי הילדים והחינוך המשותף משנות הארבעים ועד שנות השמונים פחות או יותר, שאז השיטה שבה התחנכנו עברה מן העולם, והפכה לסיפור.

בשני הספרים משורטט המרחב שבו גדלנו, שאכן היה הבית, במובן המהפכני שהעניקו לו הורינו, החלוצים שבנו אותו. לא בית בורגני, אלא "הביתה, לחצר": בית שהוא חצר ומשק, בתי ילדים וחדרי הורים, שבילים ודמויות של חברים וחברות. בשניהם מפולש הבית הזה אל החוץ והשדות והגבעות סביב.

בבוא אלי פרפר נחמד אכן יש סיפור. יש בו קול של ילד או ילדה ושל אנחנו. הילדים דוברים בו, ונקודת המבט שלהם היא שחולשת על המפגשים עם אמא הדוגרת, הטלה הקטן, הפרה האדומה, האוטו שלנו והטרקטור־בא־אל־החצר. כלומר, הילדים הם חלק מהנוף המסוים הזה. בשונה מפרשנותם של נץ וערד, אני חושבת שבין חיות המשק לרכביו יש שוויון ערך. הכלים החקלאיים, כמו חיות המשק, כמו העצים שניטעו במחנה, היו כולם נפש־חיה ואפילו שמות היו להם. הם אכן היו טבע מתורבת, רתום ליצרנות ולחדווה טכנולוגית, אבל בה בעת הם היו מעין שותפים בחיים המשותפים. הסיפור, אם כן, אינו אלא יום בחיי פעוטים בחברה ההיא, שביקשה להיות אחרת. המבנה שלו הוא דוגמאי. כך צעדנו מדי יום שני בבוקר, בבגדי בוקר, שהיו קצת פחות חגיגיים מאלה שאיירה קנטור, בחורף באביב בקיץ ובסתיו. כך נראה המסע השבועי שלנו בחצר המשק, ובמקום כל אחד מאיוריו הייתי יכולה – כמו כל אחד ואחת מבני ובנות קבוצתי – לשלוף צילום שחור־לבן שמקביל לו מאלבומי התמונות שלנו. הסצנה שחותמת את הספר היא אכן מבעיתה, והאיור ממחיש אותה. זו תמונה ריאליסטית של חדר בבית הילדים, בשעת לילה, וארבעה ילדים. אחד ישן ושלושה ערים. ירח עגול ובהיר, שלושה כוכבים וכלב נובח במקום הורים.

האוטוביוגרפיה הזו היא ללא ספק תוצר של אידאולוגיה – יש בה רומנטיזציה של ילדים ושל היחסים שבין ילדים לחיות המשק וכליו, יש בה גיוס של הילדים למען ערכים יצרניים ולאומיים, יש בה הכחשה של ההזדקקות ההדדית שבין ילדים להוריהם, והיא מספרת סיפור אידילי על מהפכה לאומית ואנושית. אבל – ובזה אני מסייגת את טענתם של נץ וערד על אודות טקסט אידאולוגי־לאומי מהודק ואינדוקטרינטיבי – יש בה, להבנתי, גם שיבושים של הפרקטיקה האידאולוגית.

כך, העדרם של ההורים ממרבית שירי הקובץ נוכח באופן מובלע דרך חיות המשק, כפי שהראתה יעל דר, וכך, למשל, שני שירי הפתיחה משאירים איזה מרווח בין האני לאנחנו ובין התכליתי לאסתטי. אם אתייחס לטקסט ולא לאיור, יש בו ילד/ה אל מול פרפר ויש בו ילד/ה שמגיש/ה פרח לאם. פרפר ופרח הם לא חיות משק שרתומות לצורכי האדם. הם שייכים ליפה הלא תכליתי. הפנייה אל הפרפר היא רכה, נדיבה ויש בה איזו בדידות של ילד מול העולם שמחוצה לו. היא מזכירה את השיר "הפרח לפרפר" של ביאליק: "פרפר, פרפר / פרח חי, / רד נא מהר, / שב עלי" וגו'. בשיר של ביאליק הפרח הוא שפונה אל הפרפר ומזמין אותו אליו, כאן זו ילדה או ילד. כלומר, הילד הוא מעין פרח בגן. אבל, כמו בשיר של ביאליק, הפנייה של הילד אל הפרפר היא לא רכושנית. היחס בינו לבין הטבע הוא ביסודו יחס של מפגש וחופש. בשיר השני בקובץ, "פרח לי יפה ורוד", ילד/ה מגיש/ה פרח לאם. האם נוכחת – באיור היא מתפנה לרגע מעבודתה בחצר המשק – והנוכחות שלה מהדהדת בשירי החיות וגוריהן. גם לגור האדם הקיבוצי, מתברר, יש אמא.

פניה ברגשטיין לא הייתה משוררת סוציאליסטית וחברת קיבוץ הולכת בתלם. היא העניקה לאוטוביוגרפיה שלנו את פס הקול הקולקטיבי, הפרוגרסיבי כל כך, על יומו ולילו, ובה בעת היא הטתה אותו בעדינות גם למחוזות אחרים, סמויים ואף אסורים.

.

רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית ומרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מחקריה בשנים האחרונות עוסקים במפגש שבין ספרות עברית, חקר הילדוּת ומגדר. ספרה "הילד הלז אני הוא ולא אחר: ילדים וילדוּת בסיפורת העברית במאה התשע־עשרה" יצא לאור ב־2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

דורין מרגלית

מַלְכוּת מְסֻתֶּרֶת

הָה עוֹלָם,

שֶׁנִּבְרֵאתָ בְּטִפַּת זֶרַע סְרוּחָה,

בְּהֶבֶל פִּיהָ שֶׁל רוּחַ מִדְבָּרִית, מַבְדִּילָה,

הַמִתְגַּלֵּית וְנִסְתֶּרֶת, קַנָּאִית בְּאַהֲבָתָהּ,

אֲשֶׁר תּוֹבַעַת מִמְּךָ, בֶּן־אָדָם,

לִדְבֹּק בָּהּ מְאֹד, כָּל עוֹד נַפְשְׁךָ בְּךָ,

לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.

הֵא לְךָ מַלְכוּת נִגְזֶרֶת מֵאֶרֶץ מִזְרָח,

וּפָנֶיהָ פְּנֵי אֹדֶם, כְּאֶבֶן חֹשֶׁן,

שֶׁנִּתְלְשָׁה מֵאֵפוֹד כֹּהֲנִים,

הַסוֹגְדִים לְטֵין גְ'ה דָּאוּ.*

יֵשׁוּת זָרָה מִתְחַלֶּקֶת לְתָאֵי תָּאִים,

מְמַלְּאִים בְּדֹחַק אֶת נְשִׁימַת הָעוֹלָם.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת שֶׁל דְּרָקוֹן אֵשׁ הֲרֵה גּוֹרָל,

שֶׁנִּשְׁמַט מֵעַל שֻׁלְחַן מַעְבָּדָה, וְלֹא בְּיַד הַמִּקְרֶה,

שֶׁל חוֹקְרִים מְלֻמָּדִים, מְלֻכְסְנֵי עֵינַיִם,

הֵגִיפָה אוֹתָנוּ, בְּנֵי־אֱנוֹשׁ, לְתוֹךְ בֵּית מַרְפֵּא

חוֹצֶה גְּבוּלוֹת, וְנַפְשׁוֹתֵינוּ פְּזוּרוֹת,

גּוֹלִים אָנוּ, בְּעַל־כָּרְחֵנוּ עוֹלִים לְרֶגֶל לַמִּרְפָּסוֹת,

שָׁרִים וּמְחוֹלְלִים מִזְמוֹרֵי הוֹדָיָה,

עוּרָה הַתֹּף הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

וְרוֹפְאִים וּנְזִירוֹת אֲחָיוֹת הָפְכוּ עַתָּה

לְמַלְאָכִים עִם כְּנָפַיִם,

וְשָׂרִים וְרָאשֵׁי מְדִינוֹת לִנְבִיאֵי פֻּרְעָנוּת –

מוֹתִירִים אוֹתָנוּ, בְּנֵי־מֵטֵאוֹר, כֹּה שַׁבְרִירִיִּים,

בְּנֵי אַחְלָמָה מְכֻנָּסִים, חַדֵי־קֶרֶן מְמֻלְכָּדִים,

בְּתָכְנַת zoom מִתְפַּצֶּלֶת, זוּם בָּעַיִן זוּם בָּרֹאשׁ.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

 

מַלְכוּת חֲדָשָׁה שֶׁל מַגֵפָה מְפֻשֶּׁטֶת,

אַי, אַחְדוּת מְתוּקָה, אַחְדוּת בְּזוּיָה –

כְּמַשְׁקֶה שֶׁל לֶתֶת וְחִיטָה זְהֻבָּה,

הַמְבַעְבַּעַת בְּנֹאד הַשַּׁלְפּוּחִית וְהַמֵּעַיִם.

לִכְבוֹדֵךְ אָנוּ מְשַׂרְטְטִים עֲקֻמּוֹת

עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת, סוֹפְרִים בִּשְׁקִיקָה חֲשָׁאִית

אֶת מֵתֵינוּ לְעֵת עֶרֶב, מִי נִצֵּחַ הַפַּעַם מִי הִפְסִיד.

הָה עוֹלָם נִפְשָׁע וְעָצֵל –

כֵּיצַד זֶה הָפַכְתָּ בְּאַחַת לְאֱנוֹשׁוּת חוֹמֶלֶת,

אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת,* שֶׁל הַכֹּל בַּכֹּל,

אֶל מוּל אוֹתוֹתֶיךָ אֱלֹהִים מִי יָכוֹל.

 

וְהָאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת. וְכָל מָה שֶׁצּוֹמֵחַ בָּהּ

וּמֵעָלֶיהָ, זוֹכֶה לְהֶאָרָה, וְלוּ לְרֶגַע קַל כַּנֶּצַח.

.

_____________

* טֵין גְ'ה דָּאוּ – הדרך הטבעית.

** "אהבה מְסֻתֶּרֶת" – ספרה של חנה טואג.

 

דורין מרגלית היא מוזיקאית, משוררת ומסאית, מנחה לרסיטלי בגרות בקונסרבטוריון. ב־2017 ראה אור ספרה "סנפלינג על כחול הזקן – 30 פרלודים" (גוונים). פרסמה שירה, מאמרים ומסות על ספרות, הגות יהודית ואמנות במגוון כתבי עת. בשלוש השנים האחרונות עורכת ומשדרת את התוכנית "שירת המוזות ומה שביניהן" ברדיו החברתי הראשון.

.

.

ישראל בר־כוכב

נחזור הביתה

נַחְזֹר הַבַּיְתָה –

 

אַבָּא יָשׁוּב מִן הָעֲבוֹדָה וְאִמָּא מִטִּיּוּלֶיהָ הַיּוֹמִיִּים

שׁוּב יִשָּׁמַע קוֹל הַמַּעְדֵּר בַּגַּן וְצִקְצוּק מַזְמֵרָה וְגִפּוּר הַגֶּפֶן,

אָכֵן יָפִים הַדְּבָרִים מֵעֵבֶר לְמִדָּתָם, מֵעֵבֶר לְשִׁעוּרָם, מֵעֵבֶר לִשְׁעָתָם,

אָכֵן יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

 

כְּשֵׁם שֶׁבְּכָל פְּרוּדַת אַהֲבָה רוֹבֶצֶת פְּרֵדָה וּמְחַכָּה לִשְׁעָתָהּ,

וּכְכָל שֶׁאַבָּא הָלַךְ לָעֲבוֹדָה, כֵּן הָלַךְ בְּדֶרֶךְ כָּל בָּשָׂר

וּכְשֵׁם שֶׁאִמָּא שָׁבָה מִטִּיּוּלֶיהָ, הֲרֵי הִיא שָׁטָה בֶּחָלָל הָרֵיק כַּאֲשֶׁר שָׂנְאָה: בְּלִי פְּרָחִים, לְבַדָּהּ, לְבַדָּהּ,

 

יַם הַתְּמוּרָה הוּא עָמֹק וְנוֹרָא וְנוֹהֵג בְּסַחַף

גּוֹהֵר וְנוֹשֵׁב וְרוֹשֵׁף בְּכָל אָטוֹם וְאָטוֹם וּמְזַמֵּן

"רַק צָרוֹת, לֹא כָּכָה?"

 

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ בָּעוֹלָם

בִּפְנֵי הַגַּלְגַּל הָעֲנָק שֶׁל הָעוֹנוֹת, כִּי בְּכָל אִי שִׁנּוּי נוֹבֵט סֶדֶק,

 

הֶחָכָם הוֹלֵךְ לְאוֹר מַבּוּל הַשִּׁנּוּיִים?

דַּי לוֹ בַּנְּבִיטָה כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקְּמִילָה,

דַּי לוֹ בָּאַהֲבָה כְּדֵי לָדַעַת עַל פְּרֵדָה

דַּי לוֹ בָּאוֹר כְּדֵי לָדַעַת עַל הַחֲשֵׁכָה

דַּי לוֹ בְּפָעֳלֵי הָאָדָם הַגְּדוֹלִים כְּדֵי לָדַעַת

עַל זְמַנִּיּוּת הַדְּבָרִים,

יֵשׁ מִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה שֶׁדְּבָרִים לֹא יִשְׁתַּנּוּ

 

לָמָּה חָל הַשֵּׁפֶל אַחֲרֵי הַגֵּאוּת, לָמָּה פּוֹרְחִים הָעֵצִים אַחֲרֵי שְׁנָתָם בַּסְּתָו

לָמָּה הֶסְתֵּר הַפָּנִים, לָמָּה לְעוֹלָם לֹא לְבַדּוֹ הָאָדָם

תָּמִיד דְּבָרִים מְדַבְּרִים,

הָאֹזֶן לָעֵץ, הָאֹזֶן לַמַּיִם,

גַּם לַשַּׁלֶּכֶת וְגַם לַפְּרִיחָה יֵשׁ מָה לוֹמַר בְּתוֹכְךָ, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לְךָ אִמְּךָ בִּזְמַן שֶׁחָסִיתָ בְּעִיר הַמִּקְלָט שֶׁל חֵיקָהּ

רַק תַּקְשִׁיב וְשׁוּב הָאָבִיב

וְיֶתֶר עוֹנוֹת הַשָּׁנָה

כָּל דָּבָר יְדַבֵּר בַּעַדְךָ הַשֵּׁנָה, הַמַּיִם, הַתְּמוּרָה וְאִי הַתְּמוּרָה.

.

ישראל בר־כוכב הוא פסיכולוג, משורר, מסאי ומרצה בין־תחומי לפסיכולוגיה ואמנויות. שימש כמשורר הבית בפסטיבל ברלין לספרות (2010). פרסם שנים־עשר ספרי שירה. בשנת 2010 ראה אור הספר "מבחר השירים 1975–2010" (מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד). בשנת 2016 ראה אור ספרו האחרון עד כה, "דם וחלב" (מוסד ביאליק). זוכה פרס הרשון של האוניברסיטה העברית, פרס היצירה תשנ"ו, פרס נתן יונתן, ועוד. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 22 של המוסך.

.

.

סוזי רזניק

כֹּל יוֹמָם אֶשְׁתֹּק אֶת אֵינְךָ

כּוֹאֵב לִי לְמַטָּה הַ

דָּבָר שֶׁאוֹהֵב אוֹתְךָ

כַּמָּה

נוֹצוֹת עַל גְּוִיַּת הַגּוֹזָל יִתְבַּדְּרוּ לָעַד

כְּעִפְעוּף גִּבְעוֹלִים בְּחַגְוֵי סֶלַע

וְאֵין הֵם מְצֵרִים

בְּבוּשָׁתָם

כִּי

חֵץ לוֹחֵשׁ שְׂרֵפָה נוֹרָה אֶל

לֵב הָאֲדָמָה יָשָׁר

וְלַצְּדָדִים

לֹא

.

ריגול נגדי

פִּגְיוֹן הַיְּדִיעָה הִבְקִיעַ

כְּצַעַר צָעִיר שֶׁאֵין דֶּרֶךְ

לְהַסְתִּירוֹ מְחֻתָּל בֵּין הַבְּגָדִים

וְהוּא עִקְבִי

נְטוּל בִּינָה

וּמְתֻכְנָת לְהַכְאִיב

.

טָרֹף טֹרַף          

דִּרְדּוּר הָאֲבָנִים חֲרִישִׁי.

הָאֲדָמָה הַזֹּאת הַמְּקֻלֶּפֶת

מִבּוּשָׁה וְהַנָּהָר הַזּוֹכֵר שֶׁהוּא בּוֹר

פָּתוּחַ לִתְעָלָה

וְכָל הַקּוֹלוֹת וְהַכֵּלִים מִתְגּוֹדְדִים

מַבִּיטִים לִפְנִים

וּשְׁחוֹר הָאִישׁוֹנִים חֹרִים

וּבַחֲגוֹרָתְךָ חֹרִים, וּבַחַלּוֹנוֹת הַפְּעוּרִים

וּבְרֶשֶׁת הַגָּדֵר חֹרִים

וּבָאֶבֶן הַגִּירִית חֹרִים

וְכָל נֶקֶב מֻכַּר שֶׁבַּמֻּכָּרִים

זָנִיחַ שֶׁבַּזְּנוּחִים

קוֹרֵא כְּמוֹ בּוֹר

וּבַבּוֹר קְפוּאִים כָּל הַמְּחוֹלְלִים בִּתְנוּעַת תַּדְהֵמָתָם הָאַחֲרוֹנָה

הַמְּנֻקָּבִים בְּגַבָּם, וּבִפְנֵיהֶם וּבְרַגְלֵיהֶם וּבַאֲחוֹרֵי רֹאשָׁן וּבְבִטְנָן, הַנִּשְׁנָקִים בְּדָמָם וְהַנִּשְׁנָקוֹת

הַנֶּחֱנָקִים וְהַמְּשֻׁסְּפוֹת

נִטְמְנוּ וְנִשְׁאֲרוּ צְרוּבִים פְּרוּשִׂים

כַּמַּמְרִיאִים

כֶּתֶם חַי עַל הָאֲדָמָה הַטְּלוּאָה

לְדֵרָאוֹן עוֹלָם

לִמְצוּקָתוֹ

לְחֶרְדָתוֹ

הֵגִיפוּ עֲלֵיהֶם

וְהִיא אֵינָהּ מוּגֶפֶת.

.

וְדָבָר אֵין לְהָשִׁיב

בַּזְּמַן הַסּוּמָא הַמִּתְעַוֵּת לְאָחוֹר

לְהַתְרִיעַ.

וְלוּ יָכֹלְתָּ, כָּךְ הִנְּךָ אוֹמֵר, אַתָּה  הָעֵד  הַיּוֹדֵעַ –

לוּ יָכֹלְתִּי אֲנִי תַּחְתָּם!

.

ליקוי חמה

כֶּתֶם הָאִי סְלִיחָה התְפַּשֵּׁט כְּנֶגַע בּוֹלְעָנִי

מְעַרְבֵּל עָנָן קַדְרוּת בְּקַדְרוּת מַשְׁחִיר

אֶת חֻדֵּי הָעֵצִים, סוֹפֵחַ כָּחֹל מִגַּגּוֹת הַבָּתִּים הַמִּתְחַפְּרִים בַּקַּרְקַע

מְרוֹצֵץ אֶת כִּתְפֵי הָאֲנָשִׁים

מַכְהָה אֲגַמֵּי עֵינֵיהֶם

מְמוֹסֵס אֶת צִלָּם הַמְּקַרְטֵעַ

תַּחַת עֵין הַמַּרְאָה הַלְּטוּשָׁה

.

וּבְכָל זֹאת

נְמָלָה אַחַת מִזְדַּמֶּנֶת

מִתְעַשֶּׁתֶת לְהִתְרוֹמֵם כְּסוּס שֶׁכָּשַׁל

רְאִיתִיהָ עַל צֵלָע תְּלוּלִית

מְרוּטָה חִישׁ מְנִיעָה רַגְלֶיהָ חוֹמֶקֶת

חַיְשָׁנִית לְעִנְיָנֶיהָ

וְלוּ

לְרֶגַע קָט

מַשֶּׁהוּ נִצַּל.

.

סוזי רזניק כותבת שירה ופרוזה, עורכת, רושמת, מצלמת וצורפת. עובדת במרכז לאמנות ותרבות של המדרשה בתל אביב. מלמדת צ'יקונג טיפולי במרכז לחולי אלצהיימר ובמרכז יום לאוכלוסייה בוגרת. ספר שיריה הראשון, "פניו האחרונים של המלך" (הוצאת פרדס 2015) זכה בפרס משרד התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה התפרסמו בגיליון 21 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת עומר ברקמן, מיכל מוגרבי, אהוד עינת וענת חנה לזרע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אריה

עינת בדי

לליקו

.

הוא נכנס למטבח כשאני ואביטל היינו תורניות שטיפת כלים. במטבח הריק, מול הגבים הכפופים שלנו, הוא קרא בשמי. הסתובבנו ובהינו בו.

"את יכולה לבוא רגע?"

הסתכלתי על אביטל. היא משכה בכתפיה. הלכתי אחריו.

הוא דמה לאריה. גוף זהוב וקטיפתי שהאיברים בו זורמים ומשתלבים זה בזה. מהמטבח צעד אל תוך חדר האוכל. האולם הגדול היה ריק ואפלולי. הוא נשען על שולחן. השתיקה הריקה טפחה באצבע גרומה על כתפו והזכירה לו שעליו למלא אותה.

"אני יכול לקבל מחר שני סוסים. רוצה לבוא לרכב?"

"כן," אמרתי בקול שעוצמתו הייתה כרחש שמשמיע קן נמלים.

"אני אבוא בשלוש לאורווה," הוא חייך.

חייכתי בחזרה.

הוא על סוסה אפורה ואני על חוּמה. הוא היה אחד מהם, רק להם נתנו לקחת את הסוסים של הפנימייה לשדות. הם היו יפים, חזקים ומבוגרים מאיתנו בשנתיים. הבנים חלמו להיות כמוהם, הבנות רצו להיות האהובות שלהם.

הוא על האפורה ואני על החומה. לא מצליחה להוציא מילה. עונה לשאלות בכן ולא לחשניים.

הוא מהדק את השוקיים לבטן של האפורה והיא פוצחת בריצת טרוט קלה שהופכת לדהרה משחררת. אני לא ידעתי לפצוח בדהרות משחררות ככה סתם, ידעתי לרכוב רק בתוך המאנז' תחת השגחת מדריך, אלא שסוסים לפי טבעם נוטים לנוע בעדר. החומה כמעט לא היססה לפני שפרצה קדימה. היא חלפה על פני האפורה ומכוח תאוצתה שלה המשיכה הלאה, ואני השתדלתי להחזיק מעמד על גבה. ההר שלמרגלותיו רכבנו התקרב אלינו במהירות, ואז, באמצע שדה העגבניות, הסוסה עצרה פתאום. מבוהלת מאוד חשבתי עד כמה מגושמת נראתה נפילתי אל האדמה.

הוא, שצפה בזה מרחוק, הגיע עד אליי רכוב על סוסתו האפורה והתעניין אם נבהלתי.

"לא, זה בסדר. זה לא כל כך נורא." הגוף שלי רעד.

הוא לקח את שתי הסוסות באפסריהן והשחיל את הרצועות על ברז השקיה שהזדקר מתוך מערכת צינורות במרכז השדה. אחר כך התיישב לידי על האדמה. ערב אפריל נכנע לשרידי החורף שבו והצינה והחשכה נפלו במהירות.

השתיקה הריקה התיישבה לידו, לא מפריעה הפעם בבקשות להתמלא.

יכולתי להריח אותו. לא ידעתי שאפשר ליהנות מריחו של אדם אחר.

בחושך הוא קם ומשך אותי אליו וחיבק אותי. רק הוריי חיבקו אותי לפניו. חיבקתי אותו בחזרה, נלחמת בתחושת הזרות.

אחר כך נישק אותי על פי. לא ידעתי מה לעשות עם השפתיים, פיתלתי ופתחתי וסגרתי אותן מפני שחשבתי שזה טוב יותר מאשר לא להניע אותן כלל. הוא צחק ואמר, "מוזר."

אחר כך היד שלו ליטפה את השדיים שלי מעל החולצה. הוא נע לאט בחסות החשכה כמו החתול הגדול שהיה בעיניי, לאט ובגמישות. כל מנהגו מנהג חיית בר אשר לעולם איננה עושה תנועה שאינה במקומה ולעולם אינה נבוכה. וכך הוא היה כשלקח את ידי והוביל אותה אל תוך מכנסי שיעור הספורט שלבש. אפילו הכוח שהפעיל כנגד ההתקשות המתנגדת של היד שלי היה כוח של מים, נחוש וחלק. בהדרכה שקטה הוא הניע את היד שלי למעלה ולמטה.

במהלך השנים קיוויתי, חלמתי והגיתי תכסיסים מושכי תשומת לב בתקווה לעורר עניין באחד מאותם אלילים מבוגרים בשנתיים. האמת הייתה שדי היה לי בכל אחד מהם, אבל עליו, עליו לא העזתי אפילו לחלום.

ואז הוא נצמד אליי וצרח, צרחה של בית מטבחיים, חשבתי שמשהו נורא קרה לו, שכל האגדות על אודות דובים היורדים מההר בחשכה יתבררו כאמת האוחזת אותו בכתפו או ברגלו ומיד תחסל גם אותי. אבל הוא נשם נשימה עמוקה והמון אוויר הכניס אל תוך המילים, אוויר ופליאה, "את יודעת מה קרה עכשיו? אני גמרתי! גמרתי!"

בהפסקה הגדולה הוא חצה את הדשא הגדול שעליו השתרעו הבנים בני גילי, חלק מהם קמו וניסו לעכב אותו, לדבר איתו, הוא השתהה שם מעט אבל מיד המשיך ללכת לכיוון המדרגות. על המדרגות יושבות תמיד הבנות. הוא התקרב, חייך וסימן עם הראש "בואי", רק אני ואביטל ידענו למי קרא. קמתי והלכתי אחריו. הוא שאל אם אני רוצה להיפגש איתו בחדר שלו, היום, אחרי השיעור האחרון. בעודי משיבה לו הרגשתי בגבי את המבטים שננעצו בנו מכל העברים. חלק ממני התנהג כמו מעודדת ראשית מסרט אמריקאי שקופצת אל ראש פירמידת הבנות, מותחת את גופה בגאון, משליכה את עצמה באוויר, מתגלגלת חמישה גלגלונים, שׂערה מבהיק, הקהל משתולל סביבה. אולי כך הרגישו הבנות שנבחרו לשיר או לרקוד בטקסי בית הספר או אלו שצוינו לשבח כאשר קיבלו ציונים גבוהים. השתיקה הריקה הביטה מן הצד, מחייכת חיוך רחב אך לא חושפת שיניים.

וכך, אחרי השיעור האחרון, יושב האריה עירום במיטתו. אני רכונה מולו, במכנסי בד רכים ובחזה חשוף, קולות לחות נצבטת נשמעים בשעה שהיד שלי עולה ויורדת, משמשת מלווה לשפתיים שלי.

הוא מסביר, "צריך לעשות את זה כל הזמן באותו קצב, להיזהר עם השיניים ואת היד גם להוריד גם להעלות וגם לסובב, כמו בהברגה. שימי הרבה רוק אחרת זה כואב."

שלב אחד בתריסים פתוח וסוף היום נפרש כמו תאורת במה על הרצפה. הוא אומר שזה מאוד נעים גם לראות את מה שאני עושה, אחרי עשרים דקות שרירי הלסת כואבים נורא, אני חושבת, מספיק. ומרימה את הראש, מחייכת אליו וזוחלת במעלה בטנו אל פניו.

הוא אומר, "אסור להפסיק," אמנם הוא מחייך אך בקולו שזורות נימות רבות של רצינות והן מצטופפות ונשמעות כמעט כמו אזהרה. אני מחכה שהחיוך יתרחב ויהפוך לצחוק, אני מסתכלת עליו מחפשת במבט שלו סימני התרככות שיאפשרו לי להמשיך לעלות למעלה אבל הוא מניח את כפו הגדולה על ראשי ודוחף כלפי מטה.

נוכחותו בחיי קצת אחרי שמלאו לי שש־עשרה הבטיחה לי שהדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, שש־עשרה הוא סוויט ולכן גם לי יש סוף כל סוף סיבה לשמוח. ואכן, תור הזהב: הבנות מבקשות את חברתי השתקנית והגאה, הן מספרות לי את הסודות שלהן ומבקשות לדעת את שלי. אני מהלכת בשבילים ובעונג חושבת מה חושבים עליי.

"איזה שפתיים יפות יש לה."

"כמה מיוחדת היא."

"היא כל כך לא רגילה, מעניין על מה היא חושבת."

"איך לא שמנו לב אליה עד היום?"

"על מה הם מדברים כשהם ביחד?"

במקום להתחבר איתן אני מעמיקה את המוזרות שלי, בוחרת לדחוק את עצמי מאפרוריות אל שולי החברה, בוחרת (עכשיו, כשאני יכולה לבחור) לחברים את הנידחים, המכוערים והדחויים. זה מבריק בעיניי את הניצחון שלי ומעניק לו גוון מסתורי, מתובל בשמץ של סנסציה, כעת זוהי אהבה חוצת מעמדות, זה הופך אותי בעיני עצמי למוצלחת יותר, מעניינת יותר.

בפינת ההזיה הבהירה על אודות יחסיי עם מלך החיות, נבט צמח בעל שורשים חזקים במיוחד. פחדתי להיכשל, לא ידעתי אם אני מצליחה למלא אותו באהבה כלפיי, חששתי לאבד את מבקשי חברתי החדשים. פחדתי שיגלה מי אני באמת, פחדתי לשעמם אותו, להימאס עליו. בכוח המחשבה הייתי דוחקת את כל הפחדים האלה אל תוך ארון מטאטאים צר במוח, כדי לסגור אותם שם נאלצתי להשעין עליהם את כל כובד משקלי ולטרוק את הדלת בזריזות.

בכל פעם שהרהורים קלי דעת היו נודדים אל האזור הזה ובלי משים פותחים את הארון, הייתה ערמת הפחדים האיומה והסרוחה נשפכת על ראשם ומציפה את המציאות. זה קרה בדרך כלל בין הפעם הראשונה שהוא גמר לבין הפעם השנייה. אז היה נח את הנים לא נים שמשכו לא היה ידוע לי. בהקיצו היה שואל לשלומי, השתדלתי למצוא תשובות קצרות ומקוריות שיצחיקו אותו.

אחר כך היינו מסתובבים מסביב לנושא.

"כמה חברות היו לך?"

"למה נפרדת מזו?"

"ולמה מזו?"

"סתם, אני שואלת סתם."

"בכל הפעמים אתה גמרת איתן?"

"מה אני בשבילך?"

"למה אתה רוצה להיות דווקא איתי?"

"איך יכול להיות שאתה לא יודע למה?"

פעם, בעיצומו של רצף שאלות כזה, לחש לי, מצמיד את שפתיו אל האוזן שלי ומשתמש בפליאה הידועה, "אני אוהב אותך".

בכיתי קצת, התנשפתי כמוהו ואמרתי לו שגם אני אוהבת אותו.

למעלה למטה לאט, להוסיף את היד, רק אחרי שהרטבתי אותה ברוק, את יכולה להמשיך, הכאב רק מנסה להפחיד, לא יקרה ללסת שום דבר. הנה תראי איך אפשר לחשוב על משהו אחר, אני משננת פעלים יוצאים מהכלל לבחינה באנגלית מחר, הנה זה אפילו עוזר לי בלימודים. הכאב נסוג לירכתיים, אני חשה גאווה על שהבסתי אותו. כמו רקדנית בלט ששומרת על קלילות התנועה בכל מחיר.

"יותר מהר, יותר מהר," ושוב הצווחה, בטון גבוה, מתמשך, של חיה עדינה, כמו עז או פרה שהשוחט משסף את גרונה. בעידוד הכף המונחת על ראשי, המשכתי לעטוף את הפין בשפתיי ופי לכל אורך הצעקה. בלעתי את הזרע. הבליעה הייתה השלב האחרון של לימודיי, חשתי שהיא מבטיחה את מקומי בהיכל הנצח של לחישות ה"אני אוהב אותך".

עת המנוחה. הכאב פולט את עצמו בפעימות מן הלסת שלי, הרוק לאחר זמן־מה הופך מתוק בפי. אני משתדלת להמשיך לשנן פעלים למבחן, אולם מעת לעת עליי להדוף בחוזקה את דלת הארון. מי שמסייעת לי היא המחשבה: עדיין לא הורדתי את המכנסיים.

לכבוד חג השבועות העלו מחזה. אביטל והצוות שלה יצרו תפאורה מרהיבה, פרחי ענק זוהרים באדום וכתום השתלשלו מענפי העצים, שטיח ארוך שיער וסמיך היה לקרקע מכוסה מיני דשאים, הרקע מאחור היה כחול של סוף היום ואביטל בחוכמתה פיזרה עליו נקודות כסופות זעירות מחומר שנצנץ בעדינות. המחזה הצית את דמיוני, צפיתי בחזרות בוהה בתפאורה היפהפייה. מייחלת להפוך להיות חלק מהעלילה, הצעתי לאריה להיפגש בלילה על הבמה. זיק של עניין נדלק בחרכי עיניו הכחולות, הוא זיכה אותי במבט של הערכה, שמיהרתי לתלות על חזי כעיטור קרב.

וכך מאוחר בלילה שכבנו על הבמה בתוך יער, וכוכבים עיטרו את שמי ראשית הקיץ. פתאום פחדתי, מה יקרה אם יצווח כשיגמור? לאריה אמרתי, "אולי לא כדאי שנרעיש," הוא קיפל את ידו למשולש תחת ראשו ולחש, "אל תתרגשי." ואז נעמד על שש ובחן את טרפו המונח לפניו. הוא ליקק את הפנים שלי ואת הצוואר נישק. הוא הסיר ממני את החולצה והחזייה. דעתי עלתה ונשפכה על גדותיה, הוא הושיט יד אחת אל הגומי של מכנסי הבד שלי ואני סברתי שעליי להוכיח את אהבתי. המכנסיים ירדו והוא ליטף את רגליי שלא היו חלקות דיין לדעתי, הוא העביר אז את ידיו על כל הגוף שלי, בלטיפות ארוכות וחזקות שאמורות היו להסיח את דעתי מכך שבדרכן, לראשונה, אינן פוסחות על האזור שבין רגליי, לבסוף הוא הניח יד אחת על הגומי של התחתונים שלי ולחש "אפשר"? אפשר, החלטתי, אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. עצמתי את עיניי והנחתי את ידיי על שלו ועזרתי לו להוריד אותם.

ואז לא ידעתי מה לעשות, שכבתי עירומה במרכז הבמה ולא היה לי ולו רמז לגבי הבאות. האריה התפשט בשורה של תנועות חינניות ושכב לצדי חמים וריחני. הרגשתי את העירום שלו נוגע בשלי. עירום נוגע בעירום בפעם הראשונה הוא כמו מראה המשקפת גם בחשכה, שכן בהרף אחד ידעתי מהי צורתו של גופי והיכן נמצאים כל איבריי, האריה שימש להם קו מתאר. אחר כך הוא סידר אותי כמו מקק שהתהפך על גבו, הוא שכב עליי, בין רגליי המקופלות, המקרטעות באוויר. האיבר שהתחכך בי פעמים אין ספור מבעד לבד המכנסיים התחכך בי עכשיו בלי שום מחיצות.

"אני רוצה להכניס אותו, טוב?"

טוב, אבל אין לי מושג איך.

הוא ידע. לאט נגח את דרכו פנימה ותוך כדי כך כמו מתוך עצמן באו המילים, אני לא כאן, אני לא כאן. גופי, מאולף וממושמע, מתעלם מהכאב.

חלק מן הזמן הייתי כוכב קטן, מודבק לרקע בכחול של לפנות ערב, מייחל להיות אי שם, כוכב ברקיע כוכבי האמת.

נגיחה קטנה פנימה ומיד לסגת. זאת השיטה שלו, לאט נכנעות הרקמות הגמישות עד שהוא נמצא כולו בתוכי ואני דומה בעיני עצמי לתרנגולת ממולאת חציל. פתאום אני יוצאת להצלת עצמי, מנסה למשוך בחדות את גופי משלו אך הוא ממהר להישען עליי, לא נותן לי להוציא את מה שעמל להכניס בי, "לא," הוא אומר ואז מלטף את ראשי ומוסיף, "יש לנו את כל הזמן שבעולם." אני מוסיפה אם כן לשייט בעולמות אחרים, אני הרקדנית ההיא שמניעה כעת את גופה הדואב כנגד שלו כדי לשמור על שלמות המופע. עד שנגמר. בשקט התגלגלה חיית הפרא הזהובה והנרגשת על גבה, אחזה בכפותיה בחציל החי ושפשפה אותו עד שהתרצה.

התלבשנו וישבנו בקצה הבמה, רגלינו משתלשלות אל הדשא. אחר כך חזרנו אל המגורים, מותירים מאחורינו את התפאורה והבמה שהפכו לנקודת צבע ברקע.

.

עינת בדי, ילידת 1976, מתגוררת בוורונה שבאיטליה, ובתל אביב. לומדת באוניברסיטה הפתוחה ובאוניברסיטת בר־אילן. סיפור פרי עטה פורסם ב"מכאן ואילך – מאסף לעברית עולמית", 2016.  ספרה הראשון, ״חג המכשפה״, עומד לראות אור בחודשים הקרובים בהוצאת כתר.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "You have one wish left", סיפור מאת לי ממן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן