פרוזה | חושך

"הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים." סיפור מאת מורז ברנדיס

מיכל רובנר, שומרון, הקרנת וידאו, 337X320 ס"מ, 2021 (באדיבות סטודיו מיכל רובנר)

.

חושך

מורז ברנדיס

.

זה מבחן. את זה היא מבינה. אם כי היא לא לגמרי מבינה על מה היא נבחנת. אבא שלה שם וגם אחיה. הילדה לא יודעת איפה אמא, כנראה לא בבית. היא כן מבינה שהיא מוכיחה משהו לאבא. משהו שמכווץ את הגרון שלה כשהיא מעיזה לחשוב שאולי תיכשל בו. בחוץ חושך. חושך רגיל של ערב. אולי מוקדם בערב, אולי קצת אחרי שהשמש שקעה. אולי אמצע הלילה. אבל מרגע שאבא אמר את המילים, ללכת עד השדות בקצה השיכון ולחזור מצד שני, לגמרי לבד, החוץ הפך לממלכה של צללים מאיימים. היא לבושה במכנסיים קצרים, הרגליים שלה, דקות וחיוורות, נתונות בסנדלים שמשמיעים ווש־ווש עם כל צעד. השיחים לצד השביל גוחנים זה אל זה, מרשרשים, ענפים פרועים מתחככים בה כשהיא נדחקת במעבר הצר שבין הגדר החיה והמדרכה. מרגע שהיא יוצאת מהשביל הפנימי של הבניינים אל הכביש המקיף את השיכון, כל הקולות המוכרים נאלמים. היא שמה יד אחת על מעקה האבן של הקיר הנמוך לצד המדרכה. זה שמקיף את השיכון שלהם, מסמן את גבול השכונה. המעקה מחוספס והיד שלה מתכסה באבק דקיק, גירי. אמא שלה הייתה נוזפת בה אם הייתה הולכת איתה. ומכריחה אותה לנגב את הידיים במטפחת בד שהייתה מחזיקה תמיד מקופלת בכיס, ואז נפרשת ואחר כך מגולגלת ונטמנת בתיק של אמא.

בקצה השיכון קיר האבן הנמוך נבלע על ידי הצמחייה הסמיכה, הקוצנית, שתחת עצי האזדרכת, והיא מרימה את היד מהר, ומחזירה אותה אל צד הגוף. כל מיני לטאות וגמלי שלמה, ועוד דברים מתחבאים שם בסבך.

עכשיו היא בצומת שבו הכביש מתפצל לשני הצדדים. כאן כבר אין מדרכה. הכביש מיטשטש אל שוליים של עפר ואבנים קטנות. היא הולכת לאט. כדי לא לדרוך על משהו חי. חילזון, או חשופית, או נחש. זו הדרך שהיא עושה כל בוקר לבית־ספר. אבנים קטנטנות נכנסות לסנדלים שלה ודוקרות את כפות רגליה אבל היא לא מתעכבת ורק מנערת קצת את הרגליים כל כמה צעדים. מהחורשה שבקצה השיכון, שנמצאת עכשיו מאחוריה, עולה צווחה קצרה. אחריה נשיפה. ושוב צווחה. זו רק ציפור, זו רק ציפור, זו רק ציפור. בקצה הכביש הקצר יש פנס. עוד חמישים צעדים היא תגיע אליו. עוד ארבעים ושישה צעדים, ארבעים ושניים. שלושים. מעבר לפנס, השדות. אפשר לראות את גלי הפלסטיק החיוורים שמכסים על התותים, במקום שבו השדה נפגש עם הכביש. נמתחים אל עומק החושך של פנים השדות.

כשהיא ממש מתחת לפנס היא עוצרת לרגע. נדמה לה שהיא שומעת מכונית מרחוק, אבל העלייה מסתירה. והיא לא רואה את פסי האור שמכונית מתקרבת הייתה שולחת לפניה. נביחה של כלב מתפרצת מאחת החצרות. היא צריכה להחליט באיזה צד של הכביש ללכת. לאורך השדות הפתוחים מימין או החצרות מהצד השני. הכלב ששמעה אולי רחוק אבל באחת החצרות האלו בלקי, הכלב שכל השכונה מפחדת שישתחרר מהשרשרת יום אחד, בטוח אורב לה. השיער שלה נדבק על המצח והיא מנגבת את הזיעה ביד חשופה. כשהיד קרובה לאפה היא מריחה עפר ומליחות לחה. וריח של ירק מעוך. כמו הריח של ידיה אחרי שמוללה עלים או תלשה פרחי חמציץ או כובע הנזיר מהגינות של החצרות בדרך לבית־ספר.

היא חוצה אל צד הבתים. שם יש אור קלוש שנשפך מחלונות הבתים בעומק החצרות. אם תשמע את בלקי היא תעבור מהר לצד השני. שם הלילה לא מופרע בכלל. אחרי העלייה, היא יודעת, מחכה החלק הכי קשה. הסמטה. העלייה לא קשה, אבל היא מרגישה את הרגליים והזרועות שלה מתקשחים, הכתפיים מתגבהות, הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים. הענפים של העצים העמוסים הקרובים לשולי החצרות יכולים להיות מסתור לכל מיני דברים. אח שלה לימד אותה להשמיע קול כמו של אוח, אבל היא לא מעיזה להשמיע קול, שלא יענו לה פתאום כל מיני הדברים שגרים בעצים האפלים או בעשב הגבוה לרגליהם. אח שלה הולך בחושך לבד, בכל פעם שיש לו פעולה בתנועה או כשהוא מבקר חברים אחרי בית־ספר ונשאר אצלם עד מאוחר. אח שלה כבר בן שלוש־עשרה, כמעט. בחורף יעשו לו בר מצווה. והוא יודע לשרוק. היא רק בכיתה בי"ת. יודעת כבר לקרוא אבל אם היא הולכת לחברה, היא צריכה לחזור עד שבע. אלו החוקים של אמא. והחברות שלה גרות בתוך השיכון. אבל אבא הוא זה שאמר שאם היא תצא עכשיו כמו שאח שלה הציע, ותלך לגמרי לבד עד השדות ואז חזרה לשיכון הוא ידע שהיא באמת הילדה שלו.

היא מתקרבת לפתח הסמטה. אחריה היא תהיה שוב על הכביש שמקיף את השיכון ואז תיק־תק והיא בבית. סביב הפנס שעומד קצת מעבר לפתח, בהמשך הרחוב, מצטופפים עשי לילה. עש הוא רק פרפר, אמא אומרת תמיד. אבל הם לא נראים כמו פרפרים. היא לא אוהבת עשי לילה. היא עושה צעד אל תוך החושך הסמיך של הסמטה. היא עוברת בה כל יום, בדרך חזרה מבית־ספר. מעל הראש שלה הענפים של הגדרות החיות משני הצדדים מתחברים, ועל הקרקע יש עלים יבשים, אולי חלזונות זוחלים שם, היא לא רוצה לדרוך עליהם בחושך. ובצריף, בחצר הראשונה מצד שמאל, רואים ביום את המלונה של כלב זאב, שהיא לא יודעת את שמו. אבל עכשיו לא שומעים כלום. שקט לילי זוחל אליה מלמטה ומלמעלה. היא נושכת את שפתיה ופורצת בריצה. היא לא עוצרת עד שהיא מגיחה חזרה אל הכביש של השיכון והמכוניות החונות שם. גם האוטו של אבא שלה עומד שם. אפל, אבל מוכר. היא עוצרת כדי לסדר את הנשימה. מתקפלת מעל הברכיים לרגע ואז מנערת את כל האבנים הקטנות מתוך הסנדלים כשיד אחת נשענת על מכסה המנוע של ההנרי־ג'י של אבא שלה. שלא ברצונה, דמעות ממלאות את עיניה. אבל היא לא בוכה. היא עושה את הצעדים האחרונים, מהכביש אל השביל, בכניסה הראשונה של הבניין שלהם מהבהב אור, כאילו מנסה להידלק ולא מצליח. ואז היא בכניסה שלהם, חמש מדרגות, היא עולה בדילוג, ואז היד שלה על הידית של הדירה. היא לוחצת והדלת נפתחת.

אבא שלה, במכנסיים קצרים וגופיה, יושב על הכורסה בסלון עם עיתון. הוא לא קם כשהיא נכנסת. מהרדיו בעומק הסלון נשמעת הצפירה שלפני החדשות.

"אבא!" היא רוצה לקרוא, אבל הגרון שלה שוב מכווץ. אבא מניח את העיתון על השטיח הירקרק וקם להגביר את הרדיו. "השעה שמונה והרי החדשות", אומר הקריין. היא מתנשמת, הידיים שלה לחות, והרגליים שלה רועדות. "ששש…" אומר אבא. "חדשות."

.

מורז ברנדיס, מתגוררת ביפו, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגג של הדודה רוֹדה", סיפור מאת נטע ג. גִבתון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בזמן שהכבשנים בערו: סיפוריהם של הספרים שהודפסו בהונגריה בשנות השואה

בשנים שאירופה בערה ומיליוני יהודים נרדפו ונשלחו אל מותם, מכבשי הדפוס היהודיים המשיכו לפעול, במיוחד בהונגריה. עיון בספרי התקופה חושף מעט מהאווירה והתחושות, ולא תמיד מרמז על גורלם הטרגי של המחברים וקהילותיהם

מעצר יהודים הונגרים, בודפשט 1944

העבודה בספרייה הלאומית מזמנת לא מעט רגעים מפתיעים ומסקרנים. אחת התופעות שמושכות את עיני בכל פעם מחדש היא ספרים יהודיים שהוצאו לאור באירופה בתקופת השואה. לפעמים תוך כדי חיפוש ספרים באוספי הספרייה מתגלה ספר בעברית או יידיש שהודפס בין 1939 ל־1945, או מעט לאחר מכן, ואז הסקרנות מתעוררת ועוצרים רגע לבדוק. לרוב מתברר שמאחורי כל אחד מהספרים הללו מסתתר סיפור אנושי נוגע ללב.

לפי תפיסה רווחת, בשנות השואה הזמן עמד מלכת והעם היהודי הפסיק לתפקד בתחומים של חברה, תרבות ויצירה. אך המציאות הייתה שונה. השואה פגעה בקהילות באירופה וצפון אפריקה, בעוד החיים בחלקים אחרים של העולם היהודי נמשכו כמעט כרגיל. מלבד זאת גם במדינות הכבושות השתדלו היהודים להמשיך ככל יכולתם בחייהם, כל עוד היה זה אפשרי.

ספרים רבים הודפסו באירופה בזמן השואה. חלקם יצאו במקומות צפויים כמו לונדון ובאזל, ואחרים באזורים פחות צפויים. כך למשל ספרים חדשים יצאו לאור בריגה, קייב, קובנה, וילנה ומינסק בשנים 1941-1940, לפני מבצע ברברוסה והפלישה הגרמנית לברית המועצות.

מדהים ועצוב במיוחד הוא המקרה של יהדות הונגריה.

יהדות הונגריה כמעט הצליחה להתחמק מציפורניו של היטלר. הונגריה הושפעה משלטון הנאציזם והייתה חברה במדינות הציר, אך הגרמנים אפשרו לה ניהול עצמי במשך רוב שנות המלחמה. המדיניות האנטישמית הקשתה על יהודי הונגריה, אך מצבם היה טוב יחסית לאחיהם בצפון ובמערב שהובלו לבורות ההריגה ומחנות ההשמדה. הפחד מהצבא הרוסי המתקרב ותבוסותיה של גרמניה גרמו להונגריה לשקול הצטרפות לבעלות הברית. בעקבות זאת, ב־12 במרץ 1944 הורה היטלר לכוחותיו לפלוש להונגריה. הכיבוש המהיר והמפתיע של הונגריה הושלם שבוע לאחר מכן. היהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב, וב־15 במאי החל שילוחם לאושוויץ בניהולו של אדולף אייכמן.

תוך חודשים בודדים בשנת 1944 נספו כחצי מיליון מיהודי הונגריה.

עד לכיבוש הגרמני המשיכו המו"לים היהודים בהונגריה להדפיס ספרים עבור הקהילה. עשרות כותרים יצאו לאור במדינה בזמן שרוב אירופה בערה. חלק מהספרים הודפסו בזמן שזוועות מחנות ההשמדה כבר היו ידועות, בזמן שהיטלר נחל תבוסות בצפון אפריקה, בסטלינגראד ובחזית המזרחית, וכוחות אמריקאים ובריטים היו עסוקים בכיבוש איטליה ובהכנות לפלישה לצרפת. כל העת הזאת מכבשי הדפוס בהונגריה המשיכו לפעול.

נציין כמה מהספרים שהודפסו בהונגריה בשנים הללו ואת הסיפורים האנושיים העומדים מאחוריהם:

בתחילת שנות ה-40, כשידיה של גרמניה היו על העליונה בכל החזיתות, הדפיס הרב שמעון זאב עהרנרייך בעיר מישקולץ שבהונגריה דפוס צילום של מסכת חולין. לכאורה הדפסה שגרתית. לא הייתי מייחס לה חשיבות מיוחדת לולא שתי "הסכמות" שנכתבו בפתיחת המסכת.

בראשונה מסביר האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים את חשיבות ההדפסה דווקא בשעת החירום המדאיגה הזו:

היות שבעוונותינו הרבים ערי ישראל נחרבו ואלו שהתעסקו בהוצאות ספרי קודש נאספו, ומדפיסים כתבי קודש אבד מארץ זכרם ה' יתברך ירחם, ובעבור זה נחסרו הרבה ספרים וגמרות עבור התלמודי תורה והישיבות ועבור בחורי ישראל ויש לחוש לאפיסת התורה חס ושלום. ועתה נתעורר… מורינו הרב שמעון זאב נ"י… ומדפיס ועולה מסכתות בודדים עם המפרשים בכדי להמציא לתינוקות של בית רבן ותלמידי הישיבות…

ההסכמה השנייה נכתבה בידי הרב שלמה זלמן עהרנרייך, אביו של המדפיס. האב הגאה מתאר את איכות ההדפסה ומאחל לבנו לזכות להדפיס ספרים נוספים, במיוחד לנוכח המצוקה העכשווית:

בעיתים האלה בעולם נשרפו ונאבדו אלפי אלפים ספרים קדושים וש"סין וגם כלתה מלאכת הדפוס במדינת פולין ושאר מדינות.

כבר אז חששו המדפיסים מתחרות לא הוגנת והפסדים, ולכן הזהירו מהפרה של זכויות יוצרים. על כן הוסיף הרב שלמה זלמן עהרנרייך:

חלילה להדפיס… גמרות יחידות הנ"ל עד כלות עשרה שנים.

הוא לא היה יכול לדמיין שיהדות הונגריה כלל לא תשרוד עשר שנים. הרב שלמה זלמן עהרנרייך ובני קהילתו נרצחו באושוויץ.

ההסכמות במסכת חולין, דפוס מישקולץ תש"א

אחד הספרים המפורסמים שיצא בהונגריה בזמן השואה הוא "אם הבנים שמחה" של הרב יששכר שלמה טייכטל. עד השואה התנגד הרב טייכטל לציונות, אבל האירועים הקשים שהיה עד להם השפיעו עליו ושינו את גישתו. בספרו הוא מעודד עלייה לארץ ישראל ואף משבח את ההתיישבות הציונית. הספר יצא לאור בבודפשט ב־1943. כשנה לאחר מכן נרצח המחבר בידי הנאצים.

באוסף שלום שבספרייה הלאומית שמור עותק של הספר, ובו הקדשה בכתב ידו של המחבר לחברו הרב אפרים אברט לקראת נסיעת החבר לארץ ישראל. על אודות עותק מיוחד ונדיר זה כתבנו בפוסט אחר.

"אם הבנים שמחה", בודפשט תש"ג

פרסומים ידועים אחרים שראו אור בבודפשט נוגעים לסיפורו של רב חשוב נוסף שיצא מהונגריה לארץ ישראל באותה תקופה – האדמו"ר מבעלז הרב אהרון רוקח. האדמו"ר ואחיו, הרב מרדכי רוקח, היו מבוקשים בידי הגסטפו בפולין, ועל כן חסידיהם הבריחו אותם ממקום למקום. ב־1943 הגיעו האחים להונגריה והיו למנהיגים בקהילה. בינואר 1944 עזבו את בודפשט לארץ ישראל, ויום לפני עזיבתם נאם הרב מרדכי בשם אחיו את מה שכונה בהמשך "דרשת הפרידה". חודשיים לאחר הנאום פלשו הנאצים להונגריה, ולאחר חודשיים נוספים החלו השילוחים ההמוניים של יהודי הונגריה לאושוויץ.

בדרשה הסביר האדמו"ר את תשוקתו לעלות לארץ הקודש, הרגיע את בני הקהילה הנשארים בבודפשט ועודד אותם לסייע ככל יכולתם לאחיהם הפליטים שנמלטו ממדינות שבשליטת הנאצים. לימים עוררה הדרשה על מסריה המרגיעים פולמוס מתמשך ונוקב.

כמה מהמאזינים לדרשה כתבו את דברי האדמו"ר והוציאו אותם לאור מספר שבועות לאחר מכן בבודפשט. מנחם אהרן לעבאוויטש הדפיס את גרסתו לדרשה בחוברת שנקראה "הדרך", ואילו נתן צבי פרידמן הדפיס את גרסתו בשם "משמיע ישועה".

שתי גרסאות מודפסות של "דרשת הפרידה"

 

ספר נוסף הודפס זמן קצר ממש לפני פלישת הנאצים להונגריה. לקראת חג הפסח תש"ד (שחל באפריל 1944) יצאה לאור בבודפשט מהדורה רביעית של הספר "חקת הפסח הקצר", המפרט את הלכות החג. המדפיס בוודאי לא העלה על דעתו שאת החג יעבירו יהודי הונגריה תחת המגף הגרמני. העותק של הספר השמור בספרייה הלאומית היה שייך לארגון התורה "חברה ש"ס דקהל יראים", שהוקם בבירת הונגריה ב־1884. החברה נהגה לחלק את לימוד מסכתות הש"ס בכל שנה בין חברי בית המדרש. ספק אם הספיקו להיעזר בעותק זה של "חקת הפסח הקצר" לקראת פסח תש"ד.

"חקת הפסח הקצר", בודפשט תש"ד

לעומת הספר הקודם, שהודפס ברגע האחרון לפני פלישת הנאצים, גורלו של הספר הבא שונה. לציון יובל שנים בשנת תש"ד (1944) לחברת ש"ס שהזכרנו, החליטו רבני בית המדרש של החברה להדפיס ספר עם מבחר תשובות הלכתיות שכתבו רבני הונגריה בנושאים אקטואליים. התשובות נגעו לשימוש בטלפון ובתנור בשבת, חקיקת צורת פני המת על מצבתו, מתן צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס כשאי־אפשר לשלחה לארץ בגלל המלחמה, חובת הגילוח בשבת לחיילים שומרי מצוות, שמירה על קדושת עיתונים הכתובים בעברית ועוד. לקראת שנת תש"ד התחיל הרב שלמה שטרן מחברת ש"ס לערוך את הספר ולהדפיס את התשובות שהתקבלו. אך אז פלשו הנאצים להונגריה, ורוב התשובות, שעדיין היו בכתב יד, אבדו כמו גם כותביהן. גם עורך הספר, הרב שטרן, נרצח בידי הנאצים.

בזמן השואה הצטרפו פליטים יהודים רבים ללומדים בבית המדרש של החברה, וזו אף תמכה בהם כלכלית. בית המדרש נסגר בעת המצור הרוסי על בודפשט. לאחר השואה, ב־1946, החליטו שרידי חברת ש"ס להדפיס את מה שנותר מתשובות הרבנים לעילוי נשמתם של הנרצחים וכדי "לזכות את הרבים ולהגדיל תורה ולהאדירה". לכותרת הספר נבחר השם "ירושת פליטה".

צוות העורכים הוסיף לספר רשימה של 300 שמות רבני הקהילות שנרצחו. העורכים מסיימים את הקדמתם לספר במילים:

ותפלתנו עולה למרומים שכשם שזכינו לסיים תקופה זו [השואה], כן נזכה להתחיל תקופה חדשה של עליה תמידית וזכרון קדושינו יפקד לפני כסא כבודו לפליטת עולמים.

"ירושת פליטה", חברת ש"ס, תש"ו

המלצות המוסך | זר ספרים לחג האביב

אחד־עשר ספרים שראו אור בשנתיים האחרונות ולא כדאי לפספס

ראידה אדון, מתוך התערוכה ״זרות״, מוזיאון ישראל, 2020 (צילום סטילס: יורם אשהיים)

.

בשולי הנוחות / סייקה מורטה

ממליצה: תמר וייס גבאי

.

כשאת עובדת בחנות נוחות בגיל שמונה־עשרה, כולם מרוצים ממך וגאים בך. אבל מה קורה אם את ממשיכה לעשות שם משמרות גם אחרי גיל שלושים וחמש? קייקו פורוקורה לא לגמרי מבינה מדוע כל מה שהיא מצטיינת בו ומסורה לו, ואפילו רואה בו טעם לחייה, נתפס כבלתי מספק עבור העולם, שכביכול דורש את טובתה. הסופרת היפנית סייקה מורטה מספרת סיפור משונה, לא מהוקצע אך צובט לב ומטריד, על המקום הצר, הצר מדי, שמותירה החברה עבור אישה שלא שוחה במיומנות במסלולים שהותוו לה: קריירה ו/או משפחה. לקייקו אין עניין בחיי זוגיות או במיניות, וסדרי החנות האסתטיים ומנהגיה הברורים נותנים לה את כל הביטחון, הנינוחות, וגם העניין והריגוש שהיא זקוקה להם. שם היא יודעת לענות לציפיותיהם של הלקוחות והקולגות בצורה מושלמת. אבל העולם שבחוץ לא ירפה, וכדי לרצותו, קייקו תצטרך לתת לו נתח לנגוס בו, גם אם זה יכאב.

בלילות שבהם שנתי נודדת, אני מהרהרת בחלון הזכוכית השקוף והמתפתל. בתוך אקווריום הזכוכית המבהיק נעה וזעה חנות הנוחות במנגנון משלה. כשעולה המראה הזה לנגד עיניי, מתעוררת לחיים גם המולת החנות בתוך עור התוף שלי, ואני נרגעת, ומצליחה להירדם. בבוקר אני שוב "עובדת חנות", ויכולה להיות שוב גלגל שיניים בעולם.

 

סייקה מורטה, "בשולי הנוחות", כתר, 2020. מיפנית: עינת קופר

.

***

בעניין הבְּעֵרה / יעל סטטמן

ממליצה: לי ממן

.

בניגוד למה שנדמה לפעמים, מהפכות הן דבר שקורה לאט. למשל, עיסוק ספרותי בעניינים "נשיים" כגון הבית והאימהות – שעד לפני שנים לא רבות נתפס כעניין שולי למדי, ובכל אופן מתחת לכבודה של יצירת ספרות "רצינית" –  נמצא במוקד התמטי של כמה ספרי שירה יפים ביותר אשר ראו אור לאחרונה. ומדוע לא? עבור נשים רבות, ומשוררות בכלל זה, מדובר בחומרי הקיום הבסיסיים והזמינים ביותר, המפרנסים תדיר את דאגותיהן ומחשבותיהן, ולפעמים גם את געגועיהן אל עצמן. ומה כבר אפשר לומר על המחשבות שחולפות בראשה של אם בשעת ההשכבה של ילדיה הרכים? על הבלגן, הכלים, האבק, רשימת המשימות שאינה נגמרת לעולם? מתברר שלא מעט בכלל.

אחת הדוגמאות היפות לכך היא בעניין הבְּעֵרה, ספר הביכורים של יעל סטטמן. דווקא השירים החשופים והכואבים יותר בספר, אלה שאינם חותרים לקומוניקטיביות או שורה תחתונה – הם המעניקים לו את ייחודו; השירים שבהם אנו עדים לזירה המאובקת שבה המשוררת מתגוששת ומשלימה לסירוגין עם הבחירה בחיי המשפחה והאימהות, שכמו תובעת ממנה להפקיד את הרכוש הפנימי היקר לה ביותר, שלד עצמותה –  ולהמירו בשיעבוד כמעט מוחלט לתפקיד שהוקצה לה במערך המשפחתי־חברתי. בצד שפע הנחת והנחמה שמציע הקן המשפחתי ניצב העול והכורח, ובשירתה של סטטמן הם נוכחים מאד, גבוהים ועיקשים כקיר. היא מקוננת על ההכרח לדחוק החוצה את כל מה שעלול לחבל בקן הזה ולשמוט אותו מתחת רגליה: התשוקה, ההתמסרות המוחלטת, החירות להטיל את עצמך אל תוך הרגע מבלי להביא בחשבון את ההשלכות. והנה, באמצעות השירה היא מצליחה לבוא במגע עם כל האסור המזהיר והארוס המרוסן, ולהעניק בכל זאת מקום לאותו הדבר אשר במילותיה "בְּעֶטְיוֹ נֹאבַד אַךְ בִּזְכוּתוֹ / אֲנַחְנוּ מַרְגִּישִׁים חַיִּים", ולמענו היא "מְנַעְנַעַת אֶת הַהוֹוֶה / כְּמוֹ סוֹרָגִים / … שׁוֹכַחַת וְנוֹעֶצֶת / שִׁנַּיִם בָּרֶגַע כְּמוֹ בְּדָג טָרִי".

 

יעל סטטמן, "בעניין הבְּעֵרה", הקיבוץ המאוחד, 2020

.

***

קצה העולם / ציפור פרומקין

ממליצה: רתם וגנר

.

קצה העולם הוא סיפור מרהיב, שאלמלא הוא כתוב אי אפשר לאומרו.
ניתן לתאר אותו כסיפור שמעוגן באזור שוליים של המציאות הישראלית – מושב זנוח בדרום הארץ, שאליו מגיעות באקראי שתי שורדות שואה, חיות בקצהו ומגדלות ילדה. אולם הקרסים שאוחזים אותו בריאליה היסטורית־חברתית מסוימת משמשים בעיקר כדי להפוך על פיהם את כל המושגים שלנו על אודות הריאליה הזו ואיך ניתן לספר אותה. למעשה, סממני המציאות הם צידו הפארודי של סיפור פנטסטי וסוריאליסטי, שעשוי כעין סחרחרת עתירת דמיון של התרחשויות, דמויות ושברי טקסטים, הגיון ואי־גיון. סבתא זעירה, שדמותה היא צירוף של תמהונית המחטטת בפחים, אוד מוצל מאש, עוף החול, מכשפה וחייזרית, מגדלת את ילדתה עוֹדפַּ'ם על דייסה שעשויה מאפר כחול, כדי להכשירה לחזור אל המקום שממנו באה, כוכב אחר הנקרא חייזריה, המרוחק מכדור הארץ אלפי שנות חושך. זו תמצית העלילה הפנטסטית. אבל עיקרו של הסיפור טמון בשפה, העשויה מריאליזציה וירטואוזית של צירופי לשון, ביטויים, דימויים ואזכורים משלל יצירות. כך למשל מתגשמים בדמותה של הסבתא הביטויים "סבתא בישלה דייסה" ו"אילו לסבתא היו גלגלים", כמו גם שירו של פול צלאן "פוגת־מוות", שווריאציה שלו היא הפזמון ששרה הסבתא לילדתה בעודה כופה עליה לאכול דייסת אפר. הניגודיות הקשה מנשוא של "פוגת־מוות" היא במידה רבה התשתית של הסיפור כולו. בלב החשוך של המשחקיות הפראית שממנה הוא עשוי חבויה שאלה נוקבת על היחסים בין מציאות ודמיון בכל הנוגע לשואה ולשורדי שואה ולדרכים שבהן ניתן – או לא ניתן – לכתוב את סיפורם. קצה העולם הוא בעצם סיפור קצה, הכלאה בלתי אפשרית של סיפור על אודות השואה והרפתקאות אליס בארץ הפלאות.

.

ציפור פרומקין, "קצה העולם", ידיעות אחרונות וטל־מאי, 2019

.
ד"ר רתם וגנר, חוקרת ספרות עברית, מבקרת ספרות במוסך

.

***

קרן השמע / לאונורה קרינגטון

ממליצה: דפנה לוי

.

על הכריכה האחורית של קרן השמע מופיעה המלצונת, משפט קצר ומהלל של אלי סמית׳, ומאחר שסמית׳ היא מן הסופרות האהובות עליי – התחלתי מיד לקרוא. לא התאכזבתי. לאונורה קרינגטון, הידועה כציירת ופסלת סוריאליסטית, לקחה אותי להרפתקה מוזרה ומשעשעת, מלאת תהפוכות, לא תמיד ברורה, אבל מעניינת וגדושה דמויות מאוד לא שגרתיות והתבוננות חכמה.

גיבורת הסיפור, מריאן לת׳רבי, קשישה צמחונית נמרצת וסקרנית ששמיעתה נחלשת, מקבלת במתנה מכשיר דמוי משפך שנועד לסייע לה לשמוע, ובזכותו היא מגלה שבני משפחתה זוממים לעקור אותה מן הבית הבורגני הנינוח בפרבר מקסיקני ירוק ולשלוח אותה למוסד. המוסד מתגלה כמקום הזוי שיש בו איגלו ובו כלואים אסקימוסים, בתים בצורת עוגת יום הולדת, וגם פתח אל הגיהינום. קרינגטון מטילה אל התערובת גם אורגיות, אלות מיתולוגיות, קונספירציות והרעלות, ותמונת דיוקן חשודה של אם מנזר בעלת השם המפואר רוזלינדה אלווארז דלה קואבָה. קרינגטון מספרת סיפור שמתפתל ומתהפך שוב ושוב אך אינו מאבד את הקשר עם המציאות, והוא מאיר דקויות של אופי ורגש ויחסים אנושיים באופן שטקסטים מעטים בלבד מסוגלים לעשות בשילוב של כל כך הרבה המצאות והומור.

 

לאונורה קרינגטון, "קרן השמע", לוקוס, 2021. מאנגלית: דפנה רוזנבליט

.

***

דובים ויער / רחל שליטא

ממליצה: דורית שילה

.

את הספר דובים ויער לא קראתי, הקשבתי לו מוקלט בקולה של הסופרת במהלך הסגר השני. הייתי בפריז, בחוץ – עיר האורות כבויה וקרה, מתגוננת מפני המגפה, בפנים – אני נשאבת למלודיה השקטה אך רבת העוצמה של הספר היפה הזה, והוא לא היה יכול לבקש תפאורה ואווירה מתאימות יותר: פאר והדר מול התכנסות ואינטימיות.

שש הגיבורות בספרה של שליטא משוטטות, תועות וחושקות ביערות ניו אינגלנד בארצות הברית, כל אחת לבדה ומסיבותיה שלה, והיער העבות עומד במרכז הספר ומעורר שדים וזיכרונות מיערות אחרים לגמרי: מהשרפה בכרמל, דרך יער דמיוני של חיות דמיוניות ועד יער הרגה במזרח אירופה. דובים ויער הוא אמנם ספר שעל פני השטח מעלה סוגיות שהן ברומו של עולם, כמו חייהן של ישראליות באמריקה או של אמריקאיות שישראל נקלעה לחייהן, וכמובן גם מטפל בשאלת מקומה של המהגרת בעולם. אולם בעיניי, כל אלה הם רקע לשישה סיפורים אינטימיים מאוד, שכל אחד מהם, במעגלו המצומצם, עשיר, סוער ואימתני בדיוק כמו יער.

כמו בכל סיפור יער טוב, שליטא מצליחה במיומנות מרשימה ליצור שביל אבנים קטנות יציב ולשלב בעדינות רבה את סיפוריהן שובי הלב של כל אחת מהנשים, לפעמים בלי שהן תדענה עד כמה הן משמעותיות זאת בחייה של זאת. אבל שלא כמו בכמה ממעשיות הילדים, שביל האבנים של שליטא מוביל את הגיבורות לחוף מבטחים ספרותי, כלומר לרומן כתוב היטב, כן, מסעיר ומינורי בעת ובעונה אחת.

 

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020

.

***

דיוקן זואולוגי: לקסיקון / עדנה גורני

ממליצה: ריקי כהן

.

כמעט בלתי אפשרי לסווג את דיוקן זואולוגי: לקסיקון, ובקושי הזה טמון גם מרכיב מרכזי ביופיו. לא במקרה פותח אותו ציטוט מספרו של יואל הופמן, מצבי רוח (כתר, 2010): "מה הטעם לחלק את הספרים לספרי בדיה או ספרי הגות, למשל, כשהבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה?"

דיוקן זואולוגי הוא ספר רשימות המסודרות לפי אל"ף־בי"ת של שמות בעלי חיים, נושא הספר, ומשם יוצאת גורני למקומות עתירי הגות, פיוט וסיפורים מרתקים. גורני, משוררת וסופרת, עסקה בשמירת טבע ובמחקר אקולוגי בנושא נדידת ציפורים ושירתן. הידע שלה בנושאי מדע, תרבות וספרות מפעים, והדרך שבה היא שוזרת את ההקשרים התרבותיים, הפילוסופיים והזואולוגיים בסיפורים על בעלי החיים היא חלק מהבלתי אפשרי בקִטלוג הספר. מעל לכול גורני מתבוננת בבעלי החיים מנקודת מבט שחסרה בעולם הזה: היא מסרבת לנכס את הטבע ואת בעלי החיים לאדם, למשל במסגרת שבי או ביות, ותחת זאת קוראת קריאה חד־משמעית להתייחס אל בעלי החיים כאל יצורים אוטונומיים ובעלי תבונה וזכויות, שאינם מתקיימים כדי לספק עבורנו צרכים שונים. משרתת את מטרתה זו גם בחירתה בבעלי חיים מוּכרים פחות, למשל סנונית רפתות, ביזון, שעיר מצוי, נחש העין – לצד מוכרים יותר כגון צוצלת או חמור הבית, שאיור דמותו מעטר את הכריכה. "האם אנחנו רוצים להרגיש שווים לחיה? האם אנחנו מסוגלים לכך או מפחדים מכך? … האם אנחנו מפחדים מן הפראיות? מהמגע עם הפראיות שבחוץ ובתוכנו?". גורני שואלת שאלות הומניסטיות ופוליטיות נוקבות, שנכון תמיד להעלות.

גם בחלקים הממואריים בסיפורים בולט כוחה של גורני ככותבת. הנה כך למשל:

ובתענוג השקט נמהל גם צער. כולם כבר קמו וגמרו לאכול ארוחת בוקר ושוב תהיה לבדה. הצער התערבב בתענוג. כמעט שלא היה הבדל בין התחושות. ואולי לא היה הבדל, ומן המזיגה הזו נולד געגוע גדול. לא ברור למה, אבל נולד. געגוע. אולי לא געגוע. אולי המיית הלב עם המיית הגוף. אולי המיית הלב עם המיית הצוצלות. שתי המיות. המיותיים.

 

עדנה גורני, "דיוקן זואולוגי: לקסיקון", פרדס, 2020

.

***

חרסים / אבות ישורון

ממליץ: גיא פרל

.

חרסים הוא מבחר קטעי שירים, פתקים, מכתבים ומחשבות מן השנים 1932–1991, כולם טיוטות שנותרו בניירותיו של אבות ישורון ולא נכנסו לספריו. אני ממליץ בחום על הספר, לא רק משום שהוא מאפשר מפגש עם תהליך יצירתו של אבות ישורון, אלא משום שהוא מקרב אותנו לחוות את השירה עצמה כתהליך מתמשך בעולם. "השיר מתחיל מלא כלום ומתחיל לחפש את דרכו", כותב ישורון, וכמשורר הוא מלווה את תהליך החיפוש ועוקב אחר המשך התגלותו והתחיוּתו של השיר. בפתח הדבר מאיר העיניים מאת הלית ישורון, שליקטה את החרסים הפזורים בארכיון, היא מספרת על ההשתנות המתמדת שעברו שיריו של ישורון עד שהגיעו לנוסחם המוכר. ניתן להבחין בשינויים בין טיוטה אחת לשנייה, היא כותבת, וידוע היה כי ישורון נהג להכניס שינויים אחרונים גם בבית הדפוס, רגע לפני שנדפסו שיריו, למורת רוחם של העורכים והדפסים.

.

בְּשִׁיר יֵשׁ הַרְבֵּה בָּתִּים. הַרְבֵּה דְּלָתֹת. הַרְבֵּה מְזֻזֹת.

וּכְשֶׁאֲנִי עוֹזֵב אֶת הַשִּׁיר אֵינֶנִּי זוֹכֵר דֶּלֶת יָצָאתִי.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמַעֲבִיר אֶת יָדִי

עַל כָּל בַּיִת. עַל כָּל דֶּלֶת. עַל כָּל מְזֻזָה.

(כא אייר תשמז, 25 מאי 1987. נכתב בשולי "יהודית", עמ' 40)

.

השיר חי. ישורון מלווה אותו בדרכו ובכל מפגש מחודש ביניהם הוא עוקב אחר התפתחותו, וזה קסמו של חרסים, שכן איננו באים אל השיר העשוי, אלא אנו מעבירים את ידנו על הבתים, הדלתות, המזוזות, וקרבים אל הוויית השירה.

 

אבות ישורון, "חרסים", הביאה הלית ישורון, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 2021

.

***

עלמה בפריחה וסיפורים אחרים / טטיאנה טולסטיה

ממליצה: טל ניצן

.

משטרים טוטליטאריים – והקומוניזם הסובייטי בכללם – הם לכאורה מן התופעות הפחות משעשעות העולות על הדעת. אבל הדוגמטיות, הנוקשות, הקיבעון האובססיבי, העקרונות המופרכים, הדיסוננסים על כל צעד ושעל, האכזריות הפומפוזית – לכל אלה גם צד מגוחך ואבסורדי, ולפיכך הם עתירי פוטנציאל קומי. הסיפורים השנונים והעשירים של טולסטיה הם פרי המפגש בין הפוטנציאל הזה לאחת הדמויות הבולטות בספרות הרוסית העכשווית. להוציא "האשנב" הפנטסטי־אלגורי, כל סיפורי הקובץ ריאליסטיים עד כאב ואוטוביוגרפיים במידה רבה, ורובם מתרחשים בסנט פטרסבורג. בשנות התשעים חייתה טולסטיה כמה שנים בארצות הברית, וכך זכתה גם זו לטעום ממקלדתה המחודדת. תלאות וענייני דיור תופסים מקום נכבד בסיפורים: החצרות הפנימיות והמטבחים המשותפים בפטרסבורג, שיפוץ בית קיט עתיק בפרווריה, רכישת "בית מביש" בארצות הברית והשכרתו לדייר מטורף, והניסיון לשפץ דירה ברוסיה, שאקדיש לו את שארית מכסת המילים שלי:

… נסעתי לשחד את הבנאים, כדי שיניחו את הפרקט לא בריבועים אלא בסגנון פישבון … לקחתי איתי בקבוק וודקה; הבנאים קיבלו אותו בלי להתפלא ובלי לשמוח, אלא כעניין מובן מאליו: נפתחת הדלת ונכנס בקבוק וודקה, ואיך אפשר אחרת? … ישבו על הררי פרקט פגום, שתו וקינחו בשימורי דגים ברוטב עגבניות, וצחקו על ברז'נייב, אני כבר לא זוכרת מדוע; נדמה לי שבאותה העת הוא העניק לעצמו מדליה נוספת; לקראת סוף חייו נאגרו אצלו … יותר ממאתיים. "שיתלה לעצמי בבית שחי, קיבינימט!" צחקו הבנאים.

 

טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים", עם עובד, 2020. מרוסית: דן ורשקוב

.

***

זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת / לואי־פרדינן סלין

ממליצה: מיכל קריסטל

.

בכיתה י' המליצה לנו המורה להיסטוריה על הספר זעקת האמהות, מאת מורטון תומפסון (הוצאת עידית, 1954; תרגם ש' שניצר), רומן היסטורי המגולל את סיפורו הטרגי, המתסכל כל כך, של איגנץ פיליפ זֶמֶלווייס, רופא הונגרי בן המאה התשע־עשרה: זמלווייס, שעבד במחלקת יולדות בווינה, החל לתהות על הסיבות לקדחת הלידה, מחלה שהמיתה אינספור יולדות בבתי החולים באותה עת. הוא ערך תצפיות, אסף נתונים, חיבר וקישר – והסיק שהסטודנטים לרפואה הם שנושאים במו ידיהם את המוות, מעבירים את הזיהום מחדרי נתיחת הגופות אל היולדות, וביניהן. הוא ניסה אפוא להנהיג הליך חדש: חיטוי הידיים. ניסיונו נתקל בהתנגדות עזה, הוא נוגח והוקע, איבד את עבודתו, ובסופו של דבר נטרפה עליו דעתו.

סיפורו של זמלווייס הצית את סקרנותו (ואת כישרונו) של פרח רפואה, לואי־פרדינן סלין, לימים הסופר הנודע, והוא בחר להציגו בעבודת הדוקטור שלו בשנת 1924. חיבורו זה מובא כעת בתרגום עברי בספר זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת. זה אינו דוקטורט במתכונת המוכרת לנו. זוהי פרוזה שוקקת, סוערת אפילו, שנעה ללא הרף, כמו ביוגרפיה טובה, מהאישי אל הכללי ובחזרה. סלין משבץ את תיאור חייו ועבודתו של זמלווייס – מזגו הקשה, חקירתו הנפרשת לאורך הספר מעשה בלש, נפשו בדמדומיה – בהיסטוריה רבת התהפוכות של אירופה, וקושר פרטים ביוגרפיים ותיאורי מעשים לתובנות מנוסחות להפליא על כמה מהתמות הגדולות של החיים, לרבות המוות, לרבות קטנותם של אנשים. שמחתי מאוד לפגוש שוב בסיפורו של זמלווייס, שלא עזב אותי מנעוריי, והוא מרתק (ומתסכל) כבראשונה.

 

לואי־פרדינן סלין, "זֶמֶלְווייס: האיש שזעק אמת", הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2021. תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון   

.

***

תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים / נמרוד ברקו

ממליצה: אורית נוימאיר פוטשניק

.

הפותח את הספר תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים מוטל באחת אל תוך עולם מסויט. הישגו הגדול, בעיניי, של הספר הזה הוא הטמעתו המיידית של הקורא אל תוך עולם אפל, אל תוך אני שטרם נתפתחו בו עיניים ולכן עולמו זר ומפחיד, פולשני ואלים. השקיעה המיידית בתוך עולם האופל הזה אינה מושגת באמצעים נרטיביים. השירים מסרבים לפרשנות לוגית, הסברית. ברקו מפנה עורף למובן. כוחם של השירים הוא בתחושות הגוף באופן הייחודי, האנטי־תחבירי, שבו מתפלש בפה בשר המילים, בחזרות ההד מהקירות האפלים. ההדים – האפיפורות בשירת ברקו, המגיעות מהפיוט ונוסכות על הקובץ כולו תחושה דתית־מיסטית, אבל בניגוד לעמדת המאמין המוכרת לנו, אצל ברקו היראה מוחלפת באימה, ההוד – בכאוס שאין ממנו מפלט. הבשר הרמוס, הכאב, הרקב, הקיא, אינם ניגודם של עולמות טהורים ועליונים, אלא הם כל מה שניתן למשורר. מחוץ להם נמצא הפרוזאי, העולם שבו צריך לעבוד, להתפרנס, לרכוש השכלה, העולם שבו קיים ידע רפואי ופסיכיאטרי קוהרנטי. העולם הזה אינו מגיע אל סף ההבנה, כי הוא העולם ששפתו זרה לתחביר הגופני, הבראשיתי של ברקו. המשורר יודע שקיים שם בחוץ עולם שבו שורים פשר וסדר, אולם בכל המגעים איתו משתלטים שוב הכאוס, ההזיה והאפלה.

תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים הוא יצירה ייחודית בקולה ובשפתה, והוא מאפשר לקורא שבימים כתיקונם כלוא בתוך עולם הנרטיב, עולם הפשר והלוגוס, לשוב, לגעת ולחוש את האימה שאל מול הכאוס השורה בכול.

.

אפלה 12

מָה לְךָ שֶׁאַתָּה נִבְהָל שֶׁכָּל־עִקָּר

יָכֹלְתִּי לִפְנוֹת אֵלֶיךָ.

שֶׁהֱיוֹת־זֶה מַעֲמִיד עֲשָׂרָה רְחָמִים

וְעוֹד שְׁנַיִם.

שֶׁאֶהְיֶה דּוֹלֶה לֶאֱנוֹשִׁיּוּתְךָ מִמַּעֲמַקֶּיהָ שֶׁל בְּשָׂרָהּ

שֶׁל אִמִּי

שֶׁנַּעֲשֶׂה עָלֶיהָ חִדּוּדִין־חִדּוּדִין;

לֹא –.

אֲנִי נוֹתָר קָפוּא –.

נָשַׁמְתִּי־כָּל מַבִּיטָה־כָּל סְבִיבָה־כָּל בְּאֵימָה־כָּל.

כָּל־כֻּלָּהּ עֵינֵי־בָּשָׂר.

טִבְחַת־עָלַי טִפּוֹת־חַשְׁמַל.

שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי זָזוֹת כְּמוֹ רִמּוֹת.

זֶמֶר־חֲצוֹצְרוֹת בַּחֲלַל־הָעוֹלָם.

שֶׁמַּרְתִּיעִין וּמִתְבַּהֲלין וּמִתְעַלּפִין.

.
נמרוד ברקו, "תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים", פרדס, 2020

אורית נוימאיר פוטשניק, משוררת ומתרגמת שירה, מבקרת ספרות במוסך

.

***

שירֵי עזובה לָאהבה / ישראל דדון

ממליצה: נטלי תורג'מן

.

ישראל דדון הוא משורר סוּפי בן זמננו. דרוויש שבוחן בשיריו את מצבי התודעה, כל שיר הוא מסע מתחתיות להתרוממות רוח. אני מאמינה שלרבות ולרבים, כמוני, דדון היה משורר של "תורה שבעל פה", פרפורמר, נביא זעם מודרני. אבל בכל פעם ששמעתי שיר שלו – "חברתי", "פוליטי", "מזרחי" –  לא יכולתי שלא לשמוע בתוכו ומתוכו קודם כול את מנגינת האהבה. וכך גם בספר הנפלא שירי עזובה לָאהבה. השפה המקראית שממנה הוא ניזון מוסיפה לכך, אבל לא רק היא; זה משהו עמוק ומובנה בשפה הלירית שלו, בשפת הלב שלו, בצליל, בניגון, באל־זמניות ובאֵין־אני.

.

גֹּלֶם אוֹ רִמַּת דְּבוֹרָה פּוֹרֵשׂ

כְּנָפַי אֵל צוּף

לְהָבִיא חַיִּים מִן הַמָּוֶת

(עמ' 32)

.

תפקיד המשורר של דדון הוא "להביא חיים מן המוות", והוא מסוגל לו. מ"האוניות" של קרית גת, "מספסלי הבטון", "מתחת לפיגומיה הקלוקלים של העירייה", מילותיו פורשות כנפיים אל הצוף. הוא המשורר שיכול לגעת במיסטי ולהיעלם.

.

אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר

מֵהַגָּלוּי

אֵינִי רוֹאֶה שׁוּם דָּבָר

אֵינִי אָדָם רוֹאֶה

אֵינִי אָדָם

עֵינַיִם אֵינִי

אֵינִי

אֵינִי גָּלוּי

אֵינִי אֲנִי

(עמ' 18)

.

אפשר למצוא בשיריו של דדון את הרעיון ההיבלעות בתוך האני (האישיות, האגו) וההתמוססות, החיבור לכלום שהוא הכול. כך קרה למשורר הגדול ג'לאל א־דין רומי כשפגש במורהו שמס תבריזי. נעלמו עקבותיו והשתנו חייו. וכך במשל הסוּפי המפורסם על אודות פרפר שרואה נר דולק והוא נמשך אל האור (זהו איש הדת), אולם פרפר שאינו עוצר במסע, ממשיך וצולל אל אותה אש אקסטטית־מיסטית, מחבק את האור ומתאחד עם אללה – זהו המאמין הסופי.

.

כישוף

לְחַבֵּק אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

מִבְּלִי לָדַעַת שֶׁאַתְּ שֶׁמֶשׁ

תִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ

כָּל כָּךְ לְאַט

עַד שֶׁלֹּא תָּשִׂים

לֵב שֶׁנִּגְמַרְתָּ

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְחַלְתָּ

קָשׁוּר לָעֵץ שֶׁמְּחֻבָּר

לַאֲדָמָה שֶׁמְּחֻבֶּרֶת לִכְלוּם.

.

וזהו הכישוף של הספר הזה. כמה חיכיתי לו, ואני ממליצה עליו מאוד.

 

ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה", הליקון, 2020

 

 

» זר ההמלצות של המוסכניקיות לראש השנה

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מטיחה ראשה בַמֶלח

שירים מאת נורית זרחי, עמית זרקא, דקלה חיון ורות קינן

אתי אברג'ל, מתוך המיצב "פיסול", מוזיאון הנגב, 2018 (אוצרת: דליה מנור)

.

נורית זרחי

שושנה

ל־H.D

 

שׁוֹשַׁנַּת יָם וְחֶצְיָהּ

צְבָתוֹת

נִימְפֵאָה חֶצְיוֹ

צְלוֹפָח. הַלֹּא יֵאָמֵן

הִגִּיעַ. חֶצְיוֹ

תַּדְהֵמָה. הוֹפַעְתְּ

לְפָנַי, נִסְתֶּרֶת מֵאֲחוֹרֵי

סֶלַע. מִגַּבִּי, מַלְאָךְ

זוֹקֵף כִּתְרוֹ

בֵּינוֹת לָעֵשֶׂב, אוּלַי

כַּרְבּוׄלִי – תַּעְתּוּעַ

חָזָק מִבַּרְזֶל אוֹ

בְּרוֹם. קֶרֶן שֶׁמֶשׁ

בְּדַג זָהָב – רֶגַע

וְקַרְפִּיּוֹן לְבִשּׁוּל.

הָאֹשֶׁר? כְּחָפְרִי

קוֹדֵחַ בֶּעָפָר.

 

עיקש

נְבִיבַת דְּבוֹרִים

אֵין לְהַכְנִיס יָד לַשְּלִילְהוּב

רַק לְעִתִּים בַּלֹּא צָפוּי

מְטִיסוֹת לְךָ בְּדֹק חַרְסִינָה

נִפְצוּף שְׁבָרִים בַּגָּרוֹן

אֲחָיוֹת שְׁלוּחוֹת

מִטַּעַם הַפֶּתַע

בְּכֻלָּן חֻסְפַּס נִסָּיוֹן וְרוּחַ

שָׁאֲלוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם

כ"כ הַרְבֵּה עִקּוּץ

כ"כ מְעַט מֶתֶק

 

נורית זרחי היא כלת פרס ישראל לשנת תשפ"א. השירים מתוך ספר חדש בכתובים.

.

.

עמית זרקא

היום ראיתי

הַיּוֹם רָאִיתִי נַרְקוֹמָנִית

מִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי הַקִּיּוּם

בְּלִי דְּרִישָׁה

רַק הַכְנָעָה

מֻחְלֶטֶת

 

מָוֶת לְהַרְכָּנַת הָרֹאשׁ

 

וכבר איני נידף ברוח  

וּכְבָר אֵינִי נִדָּף בָּרוּחַ

הִסְתַּיְּמוּ הַיָּמִים שֶׁל זֵהָבָה

הָפְכָה דֹּב

זָכָר

בַּכַּוָּנוֹת שֶׁלּוֹ

זָכָר

אֶת שֶׁשָּׁלְחוּ יָדַיִם

לְזֵהָבָה זָכַר אֵיבָרִים

כְּמוֹ אוֹצְרוֹת מַסָּע

זָכַר אֶת הַבִּזָּה

 

כל אונס לדורות

כָּל אֹנֶס לְדוֹרוֹת

אַלִּימוּת בְּמֵחַ עֶצֶם

הַצַּלָּקוֹת וְהַחֹמֶר

אָנַרְכְיָה הִטָּבְּעוּת

וְאֵין פָּנַי

מִמֶּנִּי

וְאֵין פָּנִים אֵלַי

וְאֵין פִּי תְּהוֹם

אֲשֶׁר תָּנוּחַ

לְמַרְגְּלוֹתַי

אֵין רַעַל

שֶׁאֵינוֹ נִסְפָּג

מַחְזוֹר הַדָּם

מַחְזוֹר

נָשִׁים

רְחָמִים

וְקִלְשׁוֹנוֹת

 

*

מָתַי נִגְמָר

מָתַי הָאוֹטוֹבּוּס

שֶׁל חָזוֹר

אֲנִי רוֹצָה לָרֶדֶת.

 

כל החזיונות בחושך

פָארֶס מֵאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה

שֶׁהָפַכְתִּי לוֹ אֶת הַקִּיּוּם בְּרֶגַע

שֶׁל חֵרוּת

נִמְפִית מֻפְרַעַת

יֹפִי מֻפְקָר שַׁיָּךְ לַטֶּבַע וּזְרָמִים

כְּמוֹ שֶׁאֵין בְּאָלֶכְּסַנְדְּרִיָּה וּבְאַרְצוֹת עֲרָב

כְּמוֹ שֶׁאֵין.

פָּרַעְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה גְּבוּלוֹת שֶׁל אֲזִיקִים שֶׁלּוֹ

הֵנִיחַ כָּל חֲלוֹמוֹתָיו

שֶׁלֹּא יָדַע לִרְקֹם

וַאֲנִי

אֶלֶף שְׁנוֹת דִּכּוּי הָיִיתִי לוֹ לִגְאֻלָּה

עֶשְׂרִים דַּקּוֹת

לְמִיתוֹלוֹגְיָה

רָאִיתִי אֵיךְ אָדָם הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּתוֹךְ אָדָם

 

באהבה אין לי סיכוי                                                              

אֲנִי וְתֹם

נִפְגָּשׁוֹת בְּעֹמֶק הַחַגִּים

דְּרוֹם הָעִיר

מֻכַּת גּוֹרָל

מִסְתַּכְּלוֹת לַכְּאֵב בַּפַּרְצוּף

וְלֹא נִשְׁאַר פִּיּוּט בֵּינֵינוּ

הָאִישׁ אֲשֶׁר גִּדֵּל אוֹתִי לִיצִירָה

הֶעֱלָה אוֹתִי לְרַכֶּבֶת

מָוֶת מִשֶּׁלּוֹ

 

אָנוּ הַיְּלָדוֹת שֶׁלָּמַדְנוּ

לִשְׁכַּב עַל הַמִּדְרָכָה לִכְבוֹדְךָ

לְכוֹפֵף גֵּו

כְּמוֹ בָּלֵרִינָה וְגַם הָפוּךְ

לְחַיֵּךְ פָּעוּר אֶל הַזִּמָּה

לַעֲטֹף בַּנֶּצַח מֻכֵּי צָרַעַת

לְטַפְטֵף פִּיּוּט

לָתֵת דָּם

גַּם כְּשֶׁהֵן רַק עֲצָמוֹת

וְאֵין קֵץ בֶּחָזוֹן הַזֶּה

הַצַּלֶּקֶת מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּפָנִים שׁוֹנוֹת

מוֹשֶׁלֶת

כְּמוֹ הָאֱלֹהִים

 

תֹּם

שֶׁאֵין לָהּ סִכּוּי מוּל זְכָרִים סְתָם

אוֹמֶרֶת

בְּאַהֲבָה אֵין לִי סִכּוּי.

 

נוֹצַרְנוּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

וְנִדּוֹנוּ לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ מֵהָהָר

הָאֱלֹהִים שֶׁלָּנוּ חָרָא

 

עמית זרקא היא משוררת, מחזאית ובמאית תיאטרון. מתגוררת ביפו, בעברה מהעולם הדתי. ספר ביכוריה, "ומסתבך לה בדרך לשמים", ראה אור בשנת 2018 בהוצאת ספרי עיתון 77. מרצה לבימוי בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים.  

.

.

דקלה חיון

האי

סַבָּא הָיָה הַגֶּבֶר שֶׁל הַשְּׁכוּנָה וְהַנַּגָּר הֲכִי טוֹב בְּפֶתַח־תִּקְוָה,

"אֶלְוִיס!" הָיוּ אַטְבֵי הַכְּבִיסָה נֶאֱנָחִים רֶגַע לִפְנֵי שֶׁצָּנְחוּ בֶּחָצֵר

בֵּין מַצָּעִים חַסְרֵי שִׁנַּיִם.

אֲפַרְסֵקִים חָרוּצִים all shook up בְּאִסּוּף גּוּפוֹת הַפְּלַסְטִיק

כְּשֶׁסַּבָּא הָיָה מְנַוֵּט עִפָּרוֹן לָעוּס מֵאֲחוֹרֵי אָזְנוֹ, בֵּין הַנַּגָּרִיָּה אֶל הַבַּיִת.

 

הוּא תִּכְנֵן לְסָבְתָא אֶת הַמִּטְבָּח הֲכִי מְשֻׁכְלָל עֲבוֹדַת יָד:

סַגְסֹגֶת עֵץ מְיֻחֶדֶת, מִשְׁטָח שֶׁל בֵּית מָלוֹן.

כְּשֶׁהָיָה שׁוֹפֵךְ עָלֶיהָ סִיר רוֹתֵחַ קוּבֶּה סֶלֶק כִּי הִתְכַּוֵּן לְחָמוּסְטָה

הַנִּירוֹסְטָה לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה מִזֶּה עִנְיָן.

אֶת הַכִּירַיִם 3 לֶהָבוֹת בָּנָה כְּמוֹ קֶשֶׁת –

(שְׁתֵּי יָדַיִם וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם).

הוּא הִמְצִיא אֶת הָאִי לַמִּטְבָּח! 100% שַׁיִשׁ טִבְעִי מֵהֶחָבֵר שֶׁלּוֹ מִסְּגֻלָּה,

הֵם הָיוּ הַמִּשְׁפָּחָה הָרִאשׁוֹנָה בִּתְקוּמָה עִם תַּנּוּר בִּילְט־אִין שְׁתֵּי קוֹמוֹת.

פַּעַם הוּא הִכְנִיס לְסָבְתָא אֶת הָרֹאשׁ לַתַּנּוּר בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה,

וּבַתַּחְתּוֹנָה הִיא סִיְּמָה לְבַשֵּׁל אֶת הַטְּבִּיט לְשַׁבָּת בַּצָּהֳרַיִם.

 

לַיְּלָדִים בָּנָה אֲרוֹן שֵׁשׁ דַּלְתוֹת־הֲזָזָה עִם מַרְאוֹת בְּצֶבַע שָׁמַיִם

(עַל זֶה אֲפִלּוּ בְּתֵל אָבִיב לֹא שָׁמְעוּ עֲדַיִן). הָיָה הַרְבֵּה מָקוֹם בִּפְנִים,

לְאִמָּא וּלְכָל הַיְּלָדִים אֲפִלּוּ לְדַנְדִּי הַכֶּלֶב עִם הַשִּׁלְשׁוּל הַכְרוֹנִי

וְלַתַּרְנְגֹלֶת קוֹרִין הַחֵרֶשֶׁת, בְּלִי הַכְּנָפַיִם.

 

לְסָבְתָא וְלוֹ הוּא בָּנָה סְוִיטָה פְּרָטִית, מַרְאוֹת מִקִּיר לְקִיר,

מִטָּה קִינְג־סַיְז עִם רֹאשׁ גָּדוֹל מֻזְהָב וּפִתּוּחִים

(בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּאִיסְטַנְבּוּל)

כָּל עֶרֶב הִשְׁכִּיב אֶת סָבְתָא

(שְׁתֵּי יָדַיִם בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וַאֲרוּחַת בֵּינַיִם)

כָּל גַּבָּהּ שִׁרְבּוּטֵי עִפָּרוֹן

סָבְתָא הָיְתָה

טְיוּטָה שֶׁל גָּאוֹן.

 

לֹא, סַבָּא, לֹא

הָיָה סְתָם עוֹד אֵיזֶה כּוֹכַב רוֹק.

הוּא הִקְדִּים אֶת זְמַנּוֹ. פִילוֹסוֹף. מַהְפְּכָן, פּוֹרֵץ דֶּרֶךְ.

הַיָּחִיד שֶׁהֵבִין שֶׁבְּבֵיתָם שֶׁל תְּלוּיִים

לֹא עַל הַחֲבָלִים אֵין לְדַבֵּר

אֶלָּא עַל הָרָהִיטִים.

 

הוּא הִצְלִיחַ לְשַׁכְנֵעַ

מַקֵּל אַרְטִיק שֶׁהוּא תֹּרֶן שֶׁל סְפִינָה,

אִי־מִטְבָּח שֶׁהוּא מְדִינָה,

נְיַר שִׁיּוּף שֶׁהוּא דֶּגֶל,

מוֹעֵךְ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה הָיָה עֵץ דֶּקֶל,

נִירוֹסְטָה הָיְתָה חוֹל.

 

כָּל לַיְלָה הָיְתָה סָבְתָא מַפְלִיגָה לְאִי בּוֹדֵד,

שׁוֹכֶבֶת תַּחַת עֵץ דֶּקֶל

מַעֲבִירָה אֶצְבְּעוֹתֶיהָ בַּחוֹל הַחַם,

וְעוֹצֶמֶת עֵינַיִם חָזָק

רֶגַע לִפְנֵי יוֹם הָעַצְמָאוּת.

 

Nevermore  

אַיָּלָה שָׁלַחְתָּ אוֹתִי

מַהֲרִי אֶל הַמִּדְרָכוֹת וְהָאַסְפַלְט

שָׁם עֲתִידֵךְ מְחַכֶּה לָךְ.

פָּעוּר שָׁכַבְתָּ שָׁם,

מִן הַהוֹוֶה אֶל הֶעָבָר

בִּשְׁלוּלִית צִלָּם שֶׁל שְׁנֵי עוֹרְבִים

חוֹכְכִים: בְּמָה לְהַתְחִיל

תְּנוּכֵי הָאֹזֶן אוֹ בַּלּוּטַת הָאִצְטְרֻבָּל?

אֶת רֹאשְׁךָ זָקַפְתִּי וּבְדָמְךָ הַבּוֹהֵק לָרִאשׁוֹנָה צַדְתִּי

שָׁמַיִם, אֹפֶק שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

עָתִיד, מָה לְךָ וְלִי עַכְשָׁו?

 

"הַתְחִילוּ בַּלַּבְלַב" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ –

אַיָּלָה צָד אוֹתָךְ" אוֹמֵר הָעוֹרֵב.

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"זְאֵבִים מִתְחַבְּאִים גַּם בֵּין עֵצִים

מֻדְפָּסִים עַל סְדִינִים"

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תִּסְתַּתְּרִי בַּנְּקִיקִים,

הַמַּיִם מֵי שׁוֹפְכִין שֶׁל אֱלֹהִים".

"Nevermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"אַל תְּלַקְּקִי אֶת דָּמֵךְ

קִפְצִי! אַל תִּתְמַהְמְהִי! דַּלְּגִי!

אֶל הָאַנְטַרְקְטִיקוֹת שֶׁל הַכִּכָּרוֹת

בִּשְׂפָתַיִם מְשׁוּכוֹת גֶּלֶד צַוֵּי קַרְחוֹנִים:

הִפְכוּ נְהָרוֹת!"

"Nothingelse" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"הַמִּלְחָמָה, הִיא בִּשְׁבִילֵךְ עַכְשָׁו"

"Evermore" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

"עִם שַׁחַר אַיָּלָה שָׁלַח אוֹתָךְ

בַּעֲרֹב הַיּוֹם תַּחְזְרִי עוֹרֶבֶת"

"Nothingless" אֲנִי אוֹמֶרֶת.

 

אינתא עמרי בדרום דקוטה

חַמָּנִיָּה מְצוּיָה בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל,

כְּבָר לֹא מַאֲמִינָה לְאִמָּא שֶׁמָּחָר יִהְיֶה אַחֵר

וְאֶצְבְּעוֹת הַגְּבָרִים שֶׁתָּלְשׁוּ אוֹתָהּ בְּשֵׁם הָאַהֲבָה

צוֹרְבוֹת בָּהּ פָּחוֹת מֵאַחֲיוֹתֶיהָ הַמְּנַחֲמוֹת אוֹתָהּ

בְּשֵׁם הָאֲגַרְטָל.

וְהִיא רַק רוֹצָה לִשְׂחוֹת כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים, לָרוּץ

כְּמוֹ שֶׁמֵּסִי יוֹרֵק קְלִפּוֹת גַּרְעִינִים, לִבְרֹחַ

כְּמוֹ עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל, אֶל נַפְשָׁהּ הַתְּאוֹמָה בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה.

 

מַבִּיטָה הַיְשֵׁר אֶל אִמָּא, בִּשְׁבִיל הָעַכְשָׁו

וּמוֹצֶצֶת מֵהָאֲדָמָה מָחָר מָחָר

תַּחַת הַלְּבָנָה הִיא מְחַשֶּׁבֶת

כַּמּוּיוֹת מוּל מֶרְחַקִּים, עַד

לְאַרְצוֹת הַבְּרִית שֶׁל אָמֵרִיקָה.

 

וְהִיא לֹא שַׁיֶּכֶת, לֹא

לַפְּרָחִים וְלֹא לָאֲגַרְטָלִים לֹא

לַלּוֹחֲשׁוֹת לֹא לֶאֱכֹל יָשָׁר מֵהַמְּקָרֵר לֹא

לָרוֹפְאִים שֶׁמְּיַעֲצִים לְהִתְרַחֵק מִמְּקוֹמוֹת רְטֻבִּים

וְלֹא לְךָ שֶׁמַּזְהִיר אוֹתָהּ זֶה שָׁנִים: כִּי לַחְלֹק קָשִׁים זֶה נֶגֶד אֱלֹהִים.

מְטִיחָה רֹאשָׁהּ בַּמֶּלַח, סוֹטֶרֶת לַגַּלִּים

הִיא שַׁיֶּכֶת עַכְשָׁו לַתַּנִּים.

 

לֹא כֶּלֶב, לֹא אִשָּׁה, פְּלוּמָה

שֶׁנִּתְּקָה מִבָּשָׂר הִיא מְגִיחָה

שְׁזוּפָה מִתּוֹךְ סְדִינִים.

הִיא שְׁכוֹל צָף בְּכָחֹל,

אַוְרִירִית וְקַלָּה.

 

וְהִיא אִינְתַא עֹמְרִי בִּדְרוֹם דָּקוֹטָה

וְהִיא שׂוֹחָה כְּמוֹ שֶׁדּוֹלְפִינִים שָׁרִים

וְהִיא בּוֹעֶטֶת, אִמָּא, הִיא בּוֹעֶטֶת

(כְּמוֹ שֶׁלָּמָה יוֹרֶקֶת בִּפְנֵי כָּל מִי

שֶׁמֵּעֵז לֶאֱהֹב אוֹתָהּ).

 

דקלה חיון היא משוררת. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הליקון ועיתון 77. ספר שיריה הראשון, "90 אחוז דיו וקצת דם", עתיד לראות אור השנה בהוצאת עיתון 77.

.

.

רות קינן

דברים שאני מניחה לגבייך

שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּתִּיק אֹדֶם שֶׁהִתְיַבֵּשׁ, גְּלִיל בּוֹרְדּוֹ סָדוּק וּמִתְקַלֵּף, סָגוּר בְּמִכְסֵה פְּלַסְטִיק, שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל מִצַּד לְצַד כְּשֶׁאַתְּ מְגַשֶּׁשֶׁת לִמְצֹא מַשֶּׁהוּ. שֶׁכְּשֶׁהַטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל מִמִּסְפָּר חָסוּי אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּקֻּפְסָה הַשְּׁחוֹרָה, הַדַּקָּה, שֶׁרוֹטֶטֶת כְּמוֹ קַן צְרָעוֹת. שֶׁכְּשֶׁהִפְסַקְתְּ לְעַשֵּׁן אָמַרְתְּ שֶׁהֲכִי קָשֶׁה זֶה בֵּין חֲבֵרִים, כְּשֶׁיּוֹצְאִים בָּעֶרֶב, בְּהַפְסָקוֹת בַּעֲבוֹדָה, אֲבָל נִשְׁבַּרְתְּ כְּשֶׁהָיִית לְבַד. שֶׁהַמִּלָּה "צַמְרִירִי" מַעֲבִירָה בָּךְ צְמַרְמֹרֶת. שֶׁאֶת מָה שֶׁקָּרָה סִפַּרְתְּ לַחֲבֵרָה אַחַת וְלֹא דִּוַּחְתְּ לַמִּשְׁטָרָה. שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת מֵחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת וּמִמִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה לְטוֹבָה. שֶׁפַּעַם נָהַגְתְּ חֹדֶשׁ שָׁלֵם עִם רִשָּׁיוֹן פָּג תֹּקֶף, בְּלִי לָשִׁים לֵב. שֶׁאַתְּ מִתְגַּעְגַּעַת לְמִכְתָּבִים שֶׁנִּכְתָּבִים עַל נְיָר. שֶׁכְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת אֶת הַמִּלָּה "תְּשׁוּקָה" נִקְווֹת טִפּוֹת רֹק קְטַנּוֹת בְּזָוִית הַפֶּה שֶׁלָּךְ.

 

*

בְּיָמִים אֵלֶּה, כְּשֶׁמִּפְרְקֵי הָאֶצְבָּעוֹת מַלְבִּינִים מִזַּעַם,

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַלֵּב שֶׁצּוּרָתוֹ כְּאֶגְרוֹף. לֹא יְכוֹלָה

לִהְיוֹת חֶמְלָה בַּעֲבוֹדַת דְּחִיסַת הַדָּם, בְּהֶאָצַת

בְּשׂוֹרַת הַחַמְצָן דֶּרֶךְ מִנְהֲרוֹת וּתְעָלוֹת הַגּוּף.

אוּלַי רַק בַּסּוֹף, כְּשֶׁהִיא מַגִּיעָה אֶל הָעוֹר,

אוּלַי רַק כְּשֶׁנּוֹגַעַת בְּעוֹר כַּף יָד פְּתוּחָה,

וְאוּלַי לְשֵׁם־כָּךְ נִבְרָא הַכֹּל.

 

רות קינן היא מעצבת וכותבת שירה ופרוזה. שיריה התפרסמו בכתבי עת, בהם לכל הרוחות, משיב הרוח, צריף ומוטיב יומיומי. השירים מתוך ספר הביכורים שלה שיראה אור השנה בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן