.
חושך
מורז ברנדיס
.
זה מבחן. את זה היא מבינה. אם כי היא לא לגמרי מבינה על מה היא נבחנת. אבא שלה שם וגם אחיה. הילדה לא יודעת איפה אמא, כנראה לא בבית. היא כן מבינה שהיא מוכיחה משהו לאבא. משהו שמכווץ את הגרון שלה כשהיא מעיזה לחשוב שאולי תיכשל בו. בחוץ חושך. חושך רגיל של ערב. אולי מוקדם בערב, אולי קצת אחרי שהשמש שקעה. אולי אמצע הלילה. אבל מרגע שאבא אמר את המילים, ללכת עד השדות בקצה השיכון ולחזור מצד שני, לגמרי לבד, החוץ הפך לממלכה של צללים מאיימים. היא לבושה במכנסיים קצרים, הרגליים שלה, דקות וחיוורות, נתונות בסנדלים שמשמיעים ווש־ווש עם כל צעד. השיחים לצד השביל גוחנים זה אל זה, מרשרשים, ענפים פרועים מתחככים בה כשהיא נדחקת במעבר הצר שבין הגדר החיה והמדרכה. מרגע שהיא יוצאת מהשביל הפנימי של הבניינים אל הכביש המקיף את השיכון, כל הקולות המוכרים נאלמים. היא שמה יד אחת על מעקה האבן של הקיר הנמוך לצד המדרכה. זה שמקיף את השיכון שלהם, מסמן את גבול השכונה. המעקה מחוספס והיד שלה מתכסה באבק דקיק, גירי. אמא שלה הייתה נוזפת בה אם הייתה הולכת איתה. ומכריחה אותה לנגב את הידיים במטפחת בד שהייתה מחזיקה תמיד מקופלת בכיס, ואז נפרשת ואחר כך מגולגלת ונטמנת בתיק של אמא.
בקצה השיכון קיר האבן הנמוך נבלע על ידי הצמחייה הסמיכה, הקוצנית, שתחת עצי האזדרכת, והיא מרימה את היד מהר, ומחזירה אותה אל צד הגוף. כל מיני לטאות וגמלי שלמה, ועוד דברים מתחבאים שם בסבך.
עכשיו היא בצומת שבו הכביש מתפצל לשני הצדדים. כאן כבר אין מדרכה. הכביש מיטשטש אל שוליים של עפר ואבנים קטנות. היא הולכת לאט. כדי לא לדרוך על משהו חי. חילזון, או חשופית, או נחש. זו הדרך שהיא עושה כל בוקר לבית־ספר. אבנים קטנטנות נכנסות לסנדלים שלה ודוקרות את כפות רגליה אבל היא לא מתעכבת ורק מנערת קצת את הרגליים כל כמה צעדים. מהחורשה שבקצה השיכון, שנמצאת עכשיו מאחוריה, עולה צווחה קצרה. אחריה נשיפה. ושוב צווחה. זו רק ציפור, זו רק ציפור, זו רק ציפור. בקצה הכביש הקצר יש פנס. עוד חמישים צעדים היא תגיע אליו. עוד ארבעים ושישה צעדים, ארבעים ושניים. שלושים. מעבר לפנס, השדות. אפשר לראות את גלי הפלסטיק החיוורים שמכסים על התותים, במקום שבו השדה נפגש עם הכביש. נמתחים אל עומק החושך של פנים השדות.
כשהיא ממש מתחת לפנס היא עוצרת לרגע. נדמה לה שהיא שומעת מכונית מרחוק, אבל העלייה מסתירה. והיא לא רואה את פסי האור שמכונית מתקרבת הייתה שולחת לפניה. נביחה של כלב מתפרצת מאחת החצרות. היא צריכה להחליט באיזה צד של הכביש ללכת. לאורך השדות הפתוחים מימין או החצרות מהצד השני. הכלב ששמעה אולי רחוק אבל באחת החצרות האלו בלקי, הכלב שכל השכונה מפחדת שישתחרר מהשרשרת יום אחד, בטוח אורב לה. השיער שלה נדבק על המצח והיא מנגבת את הזיעה ביד חשופה. כשהיד קרובה לאפה היא מריחה עפר ומליחות לחה. וריח של ירק מעוך. כמו הריח של ידיה אחרי שמוללה עלים או תלשה פרחי חמציץ או כובע הנזיר מהגינות של החצרות בדרך לבית־ספר.
היא חוצה אל צד הבתים. שם יש אור קלוש שנשפך מחלונות הבתים בעומק החצרות. אם תשמע את בלקי היא תעבור מהר לצד השני. שם הלילה לא מופרע בכלל. אחרי העלייה, היא יודעת, מחכה החלק הכי קשה. הסמטה. העלייה לא קשה, אבל היא מרגישה את הרגליים והזרועות שלה מתקשחים, הכתפיים מתגבהות, הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים. הענפים של העצים העמוסים הקרובים לשולי החצרות יכולים להיות מסתור לכל מיני דברים. אח שלה לימד אותה להשמיע קול כמו של אוח, אבל היא לא מעיזה להשמיע קול, שלא יענו לה פתאום כל מיני הדברים שגרים בעצים האפלים או בעשב הגבוה לרגליהם. אח שלה הולך בחושך לבד, בכל פעם שיש לו פעולה בתנועה או כשהוא מבקר חברים אחרי בית־ספר ונשאר אצלם עד מאוחר. אח שלה כבר בן שלוש־עשרה, כמעט. בחורף יעשו לו בר מצווה. והוא יודע לשרוק. היא רק בכיתה בי"ת. יודעת כבר לקרוא אבל אם היא הולכת לחברה, היא צריכה לחזור עד שבע. אלו החוקים של אמא. והחברות שלה גרות בתוך השיכון. אבל אבא הוא זה שאמר שאם היא תצא עכשיו כמו שאח שלה הציע, ותלך לגמרי לבד עד השדות ואז חזרה לשיכון הוא ידע שהיא באמת הילדה שלו.
היא מתקרבת לפתח הסמטה. אחריה היא תהיה שוב על הכביש שמקיף את השיכון ואז תיק־תק והיא בבית. סביב הפנס שעומד קצת מעבר לפתח, בהמשך הרחוב, מצטופפים עשי לילה. עש הוא רק פרפר, אמא אומרת תמיד. אבל הם לא נראים כמו פרפרים. היא לא אוהבת עשי לילה. היא עושה צעד אל תוך החושך הסמיך של הסמטה. היא עוברת בה כל יום, בדרך חזרה מבית־ספר. מעל הראש שלה הענפים של הגדרות החיות משני הצדדים מתחברים, ועל הקרקע יש עלים יבשים, אולי חלזונות זוחלים שם, היא לא רוצה לדרוך עליהם בחושך. ובצריף, בחצר הראשונה מצד שמאל, רואים ביום את המלונה של כלב זאב, שהיא לא יודעת את שמו. אבל עכשיו לא שומעים כלום. שקט לילי זוחל אליה מלמטה ומלמעלה. היא נושכת את שפתיה ופורצת בריצה. היא לא עוצרת עד שהיא מגיחה חזרה אל הכביש של השיכון והמכוניות החונות שם. גם האוטו של אבא שלה עומד שם. אפל, אבל מוכר. היא עוצרת כדי לסדר את הנשימה. מתקפלת מעל הברכיים לרגע ואז מנערת את כל האבנים הקטנות מתוך הסנדלים כשיד אחת נשענת על מכסה המנוע של ההנרי־ג'י של אבא שלה. שלא ברצונה, דמעות ממלאות את עיניה. אבל היא לא בוכה. היא עושה את הצעדים האחרונים, מהכביש אל השביל, בכניסה הראשונה של הבניין שלהם מהבהב אור, כאילו מנסה להידלק ולא מצליח. ואז היא בכניסה שלהם, חמש מדרגות, היא עולה בדילוג, ואז היד שלה על הידית של הדירה. היא לוחצת והדלת נפתחת.
אבא שלה, במכנסיים קצרים וגופיה, יושב על הכורסה בסלון עם עיתון. הוא לא קם כשהיא נכנסת. מהרדיו בעומק הסלון נשמעת הצפירה שלפני החדשות.
"אבא!" היא רוצה לקרוא, אבל הגרון שלה שוב מכווץ. אבא מניח את העיתון על השטיח הירקרק וקם להגביר את הרדיו. "השעה שמונה והרי החדשות", אומר הקריין. היא מתנשמת, הידיים שלה לחות, והרגליים שלה רועדות. "ששש…" אומר אבא. "חדשות."
.
מורז ברנדיס, מתגוררת ביפו, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך.
..
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגג של הדודה רוֹדה", סיפור מאת נטע ג. גִבתון
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
