וּבְעִבְרִית | העין הקבועה בירכתי האופק

"המצפון", שיר מאת ויקטור הוגו, בתרגום דורית פרידמן

מורן קליגר, קין, שמן ודיו על נייר, 100X70 ס"מ, 2019

.

המצפון / ויקטור הוגו

מצרפתית: דורית פרידמן

.

שָׁעָה שֶׁיַּחַד עִם בָּנָיו, עוֹטֵי עוֹרוֹת חַיּוֹת,

פְּרוּעַ שֵׂעָר, חִוֵּר כַּסִּיד בְּלֵב הַסְּעָרוֹת,

נָשָׂא קַיִן רַגְלָיו לְהִמָּלֵט מִפְּנֵי הָאֵל,

עַד בּוֹא הָעֶרֶב בָּא הָאִישׁ, קוֹדֵר, נוֹאָשׁ, עַד אֶל

רַגְלָיו שֶׁל הַר, עַד אֶל מִישׁוֹר רְחַב יָדַיִם;

אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו, לְלֹא אֲוִיר בֵּינְתַיִם,

אָמְרוּ: "נִשְׁכַּב נָא עַל הָאָרֶץ, נָנוּחַ מִכָּל זֶה."

קַיִן, לְרַגְלֵי הָהָר, נְטוּל שֵׁנָה, הוֹזֶה,

בְּהָרִימוֹ רֹאשׁוֹ אֶל עֹמֶק שְׁחֹר שְׁחָקִים,

רָאָה אָז עַיִן, לִרְוָחָה פְּקוּחָה בַּמַּחְשַׁכִּים,

אֲשֶׁר מִתּוֹךְ הָאַפְלוּלִית, בְּלִי נִיד, נִנְעֶצֶת בּוֹ.

"אֲנִי קָרוֹב מִדַּי," אָמַר בִּרְעֹד לִבּוֹ.

הֵעִיר אֶת יְלָדָיו וְאֶת אִשְׁתּוֹ הַיְּגֵעָה

וְשָׂם פָּנָיו לְהִמָּלֵט, קוֹדֵר בְּמֶרְחַב יָהּ.

שְׁלוֹשִׁים יָמִים צָעַד, צָעַד שְׁלוֹשִׁים לֵילוֹת,

אִלֵּם, חִוֵּר, נִרְעָד הוּא לְמִשְׁמַע קוֹלוֹת,

בַּחֲשַׁאי, בְּלִי הַבֵּט אָחוֹר, בְּלִי סוֹף,

בְּלִי שֵׁנָה וּבְלִי מָנוֹחַ, בָּא אָז אֱלֵי חוֹף

יַמָּהּ שֶׁל אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת, לְיָמִים אַשּׁוּר,

"נַעֲצֹר," אָמַר, "בָּטוּחַ כָּאן לָדוּר.

נִשָּׁאֵר כָּאן, הֵן הִגַּעְנוּ עַד אֶל גְּבוּל תֵּבֵל."

אַךְ יָשַׁב, רָאָה שָׁם, בַּרָקִיעַ הֶאָבֵל,

אֶת הָעַיִן הַקְּבוּעָה בְּיַרְכְּתֵי הָאֹפֶק.

זִנֵּק הָמוּם, אֲכוּל יֵאוּשׁ, בְּזַעֲזוּעַ אֹפֶל.

"הַסְתִּירוּנִי!" הִזְדַּעֵק, כְּשֶׁאֶצְבַּע פִּיו מַסְתֶּרֶת.

כָּל בָּנָיו הִתְבּוֹנְנוּ בִּרְעֹד הָאָב הַפֶּרֶא.

קַיִן שָׂח אָז לְיָבֵל, אֲבִי כָּל מִי שֶׁגָּר

בְּאָהֳלֵי עוֹרוֹת־שֵׂעָר בְּעֹמֶק הַמִּדְבָּר:

"מְשֹׁךְ אֶת הַיְּרִיעָה, הָאֹהֶל לֹא מָתוּחַ!"

הֵקִימוּ לוֹ חוֹמָה שֶׁשָּׁטָה עִם הָרוּחַ;

וּכְשֶׁקְּבָעוּהָ תַּחַת מִשְׁקְלוֹת עוֹפֶרֶת:

"אֵינְךָ רוֹאֶה דָּבָר?" אָמְרָה לוֹ צִלָּה הַזּוֹהֶרֶת,

בַּת בָּנָיו הָעֲדִינָה כְּשַׁחַר הַוָּרֹד;

וְקַיִן: "אֶת הָעַיִן אֲנִי רוֹאֶה פֹּה עוֹד!"

יוּבָל, אֲבִי כָּל הָעוֹבְרִים בָּעֲיָרוֹת,

מַכִּים שָׁם בְּתֻפִּים, נוֹשְׁפִים בַּחֲצוֹצְרוֹת,

קָרָא: "יָכוֹל אֲנִי לִבְנוֹת לְךָ גָּדֵר,"

הֵקִים קִיר מֵאָרָד וְאֶת קַיִן כִּתֵּר.

קַיִן אָמַר: "הָעַיִן מַבִּיטָה בִּי כְּתָמִיד!"

אֱנוֹשׁ אָמַר: "נָקִים חוֹמָה וּמִגְדָּלִים אֲשֶׁר יַרְעִידוּ

מֵאֵימָה, עַד כִּי מְאוּמָה לֹא יִקְרַב,

וְעִיר נִבְנֶה עַל מִבְצָרָהּ,

עִיר נִבְנֶה, וְתִנָּעֵל."

תּוּבַל־קַיִן, אַב כָּל חָרָשֵׁי בַּרְזֶל,

בָּנָה עִיר עֲנָקִית, עַל־אֱנוֹשִׁית,

וּבְעוֹדוֹ עָמֵל, בָּנָיו, בְּנוֹף בְּרֵאשִׁית,

רָדְפוּ וְצָדוּ בְּנֵי אֱנוֹשׁ וְשֵׁת

וְנִקְּרוּ אֶת עֵינֵי הָעוֹבְרִים שָׁם כָּעֵת;

וּבָעֶרֶב, יָרוּ חִצֵּיהֶם לַכּוֹכָבִים,

קִירוֹת גְּרָנִיט הֶחְלִיפוּ אָהֳלֵי בַּדִּים עָבִים,

כָּל לְבֵנָה חֻבְּרָה לָהּ בְּקִשְׁרֵי פְּלָדָה

וְהָעִיר הָפְכָה כָּךְ לְעִיר תֹּפֶת מְנֻדָּה;

צֵל מִגְדָּלִים הוֹרִיד אָז לַיְלָה עַל שָׂדוֹת;

בְּעֹבִי שֶׁל הָרִים נִבְנוּ שָׁם הַקִּירוֹת;

עַל הַשַּׁעַר נֶחְרַט: "אֵין כְּנִיסָה לָאֵל".

וּמִשֶּׁסִּיְּמוּ לִנְעֹל וְלֶאֱטֹם כָּל חֵל,

הִנִּיחוּ אֶת הַסָּב בִּצְרִיחַ אֲבָנִים

וְהוּא נִשְׁאָר קוֹדֵר וּמְבֹעָת. "אָבִי!

הָעַיִן נֶעֶלְמָה?" שׁוֹאֶלֶת צִלָּה אָז בְּרַעַד.

וְקַיִן לָהּ מֵשִׁיב: "לֹא, כָּל הָעֵת נוֹכַחַת."

אוֹ אָז אָמַר: "קְחוּנִי אֶל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה,

כְּמוֹ שֶׁבְּקִבְרוֹ חַי הַגַּלְמוּד שֶׁבָּאָדָם.

דָּבָר לֹא עוֹד יִרְאֵנִי, וְלֹא אֶרְאֶה דָּבָר."

כָּרוּ אֵפוֹא הַבּוֹר: "זֶה טוֹב!" קַיִן אָמַר.

יָרַד לְבַד תַּחַת כִּפַּת הַחֹשֶׁךְ הַגְּדוֹלָה

וְעַל כִּסְּאוֹ יָשַׁב בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה.

וּכְשֶׁמֵּעַל מִצְחוֹ סָגְרוּ תַּת־קַרְקַע אֶל הָאַיִן,

הָעַיִן הָיְתָה בַּקֶּבֶר, מַבִּיטָה בְּקַיִן.

.

La conscience / Victor Hugo

Lorsque avec ses enfants vêtus de peaux de bêtes,
Echevelé, livide au milieu des tempêtes,
Caïn se fut enfui de devant Jéhovah,
Comme le soir tombait, l'homme sombre arriva
Au bas d'une montagne en une grande plaine;
Sa femme fatiguée et ses fils hors d'haleine
Lui dirent: «Couchons-nous sur la terre, et dormons.»
Caïn, ne dormant pas, songeait au pied des monts.
Ayant levé la tête, au fond des cieux funèbres,
Il vit un oeil, tout grand ouvert dans les ténèbres,
Et qui le regardait dans l'ombre fixement.
«Je suis trop près», dit-il avec un tremblement.
Il réveilla ses fils dormant, sa femme lasse,
Et se remit à fuir sinistre dans l'espace.
Il marcha trente jours, il marcha trente nuits.
Il allait, muet, pâle et frémissant aux bruits,
Furtif, sans regarder derrière lui, sans trêve,
Sans repos, sans sommeil; il atteignit la grève
Des mers dans le pays qui fut depuis Assur.
«Arrêtons-nous, dit-il, car cet asile est sûr.
Restons-y. Nous avons du monde atteint les bornes.»
Et, comme il s'asseyait, il vit dans les cieux mornes
L'oeil à la même place au fond de l'horizon.
Alors il tressaillit en proie au noir frisson.
«Cachez-moi!» cria-t-il; et, le doigt sur la bouche,
Tous ses fils regardaient trembler l'aïeul farouche.
Caïn dit à Jabel, père de ceux qui vont
Sous des tentes de poil dans le désert profond:
«Etends de ce côté la toile de la tente.»
Et l'on développa la muraille flottante;
Et, quand on l'eut fixée avec des poids de plomb:
«Vous ne voyez plus rien?» dit Tsilla, l'enfant blond,
La fille de ses Fils, douce comme l'aurore;
Et Caïn répondit: «je vois cet oeil encore!»
Jubal, père de ceux qui passent dans les bourgs
Soufflant dans des clairons et frappant des tambours,
Cria: «je saurai bien construire une barrière.»
Il fit un mur de bronze et mit Caïn derrière.
Et Caïn dit «Cet oeil me regarde toujours!»
Hénoch dit: «Il faut faire une enceinte de tours
Si terrible, que rien ne puisse approcher d'elle.
Bâtissons une ville avec sa citadelle,
Bâtissons une ville, et nous la fermerons.»
Alors Tubalcaïn, père des forgerons,
Construisit une ville énorme et surhumaine.
Pendant qu'il travaillait, ses frères, dans la plaine,
Chassaient les fils d'Enos et les enfants de Seth;
Et l'on crevait les yeux à quiconque passait;
Et, le soir, on lançait des flèches aux étoiles.
Le granit remplaça la tente aux murs de toiles,
On lia chaque bloc avec des noeuds de fer,
Et la ville semblait une ville d'enfer;
L'ombre des tours faisait la nuit dans les campagnes;
Ils donnèrent aux murs l'épaisseur des montagnes;
Sur la porte on grava: «Défense à Dieu d'entrer.»
Quand ils eurent fini de clore et de murer,
On mit l'aïeul au centre en une tour de pierre;
Et lui restait lugubre et hagard. «Ô mon père!
L'oeil a-t-il disparu?» dit en tremblant Tsilla.
Et Caïn répondit: "Non, il est toujours là.»
Alors il dit: «je veux habiter sous la terre
Comme dans son sépulcre un homme solitaire;
Rien ne me verra plus, je ne verrai plus rien.»
On fit donc une fosse, et Caïn dit «C'est bien!»
Puis il descendit seul sous cette voûte sombre.
Quand il se fut assis sur sa chaise dans l'ombre
Et qu'on eut sur son front fermé le souterrain,
L'oeil était dans la tombe et regardait Caïn.

.
ויקטור־מארי הוגו (26.2.1802–22.5.1885), מגדולי הסופרים והמשוררים בצרפת, ממייסדי זרם הרומנטיקה. בין היתר, מחברם של "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הפואמה "המצפון" היא מתוך יצירתו האפית "אגדת הדורות" (La légende des siècles), שחיבר בין השנים 1859 ו-1877, וכלל בה כמה שירים בהשראת כתבי הקודש.
.
דורית פרידמן, בעלת תואר שני בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בענייני ספרות ומקרא. בעברה הייתה מורה לספרות בתיכון ועורכת פרוזה עברית ותרגומי מופת מצרפתית בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. זהו לה פרסום ביכורים. 

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על וירג'יניה וולף והוצאת הוגארת', בתרגום ננה אריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רָעַד קוֹלֵךְ | קולאז' מתוך קולאז'

אלון פדן במחווה מוזיקלית לרומן "איש יָשֵן" מאת ז'ורז' פֶּרֶק

שברי משפטים. צילום מתוך הקליפ

.

איש יָשֵן, אלבום הבכורה של אלון פדן, מבוסס על הרומן בשם זה מאת ז'ורז' פֶּרֶק, שראה אור בצרפת בשנת 1967. שירי האלבום נכתבו בטכניקת קולאז׳: פדן גזר משפטים ושברי משפטים מתוך ספרו של פרק, הרכיב אותם מחדש והלחין אותם. מדובר למעשה בקולאז' מתוך קולאז', שכן איש ישן עצמו נכתב בטכניקה זו: כמעט כל המשפטים בו נלקחו מתוך רומנים אחרים (למשל המשפט, בארטלבי, מובי דיק ועוד).

הספר, שראה אור בעברית ב־2005 בהוצאת בבל, בתרגומה של מיכל סבו, עוסק ברצון לפרוש מהעולם ולעצור את החיים, ומתחיל כשיום אחד, ללא סיבה נראית לעין, גיבור הספר פשוט מפסיק לצאת מביתו. אחד־עשר שירי האלבום עוקבים אחר מהלך הספר ומציעים פרספקטיבות שונות, לעיתים מנוגדות, על המוטיבציה של גיבורו להיעלם ולשקוע באדישות מוחלטת. הם מהדהדים לא רק את הרומן של פרק אלא גם את תקופת הסגרים והריחוק החברתי שהאלבום רואה בה אור.

"הספר איש יָשֵן מעסיק אותי כבר חמש־עשרה שנה," מספר פדן. "כשהייתי סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב רציתי לכתוב על הספר דוקטורט. אלא שבמקום לכתוב על הספר, מצאתי את עצמי גוזר ממנו עוד ועוד משפטים, שוזר אותם לכדי שירים ומלחין אותם. עריכת הטקסטים וההלחנה התבררו כאמצעי מתאים ועוצמתי יותר להגיב ליצירה. הם אפשרו לי מצד אחד לשמר את הטקסט של פרק שאני כל כך אוהב, ומצד שני נתנו לי מקום לצקת לתוכו משהו מאוד אישי.

הלחנה של פרוזה התבררה כאתגר פורה: העובדה שלטקסטים המקוריים אין מבנה שירי הזמינה שימוש במבנים מוזיקליים שחורגים מהצורה הסטנדרטית של בית–פזמון–בית–פזמון. בנוסף, השפה היבשה והנייטרלית של פרק, העובדה שמילותיו הן לרוב חסרות צבע, שחררה את המוזיקה לצבוע אותן בחופשיות. זה אִפשר לי להלחין את הרעיונות יותר מאשר את המילים."

.

.

מחכה

וְאָז, בְּיוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם,

אַתָּה מְגַלֶּה לְלֹא הַפְתָּעָה

שֶׁמַּשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר

שֶׁמַּשֶּׁהוּ נִשְׁבַּר

וְאִם לְהִתְבַּטֵּא בְּלִי חֲשָׁשׁ

אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ

לִחְיוֹת.

 

אַתָּה פּוֹחֵד,

מְחַכֶּה שֶׁהַכֹּל יֵעָצֵר:

הַגֶּשֶׁם, הַשָּׁעוֹת

זֶרֶם הַמְּכוֹנִיּוֹת, הַחַיִּים

הָאֲנָשִׁים, הָעוֹלָם.

 

אֲבָל הַטִּפְטוּף

הַצָּפוּי שֶׁל הַמַּיִם מֵהַבֶּרֶז

לֹא חָדַל לִמְדֹּד אֶת

הַשָּׁעוֹת.

 

וְאָז, בְּיוֹם כְּמוֹ הַיּוֹם,

הַכֹּל מַתְחִיל מֵהַהַתְחָלָה –

הַכֹּל מַמְשִׁיךְ:

הַגֶּשֶׁם,

זֶרֶם הַמְּכוֹנִיּוֹת,

הָאֲנָשִׁים.

 

אַתָּה פּוֹחֵד,

אַתָּה מְחַכֶּה,

מְחַכֶּה שֶׁהַגֶּשֶׁם

יַפְסִיק.

 

.

אלון פדן, בן 38, גדל בתל אביב והצטרף לאחרונה עם משפחתו לקיבוץ רמת יוחנן. בעל תואר שני בפילוסופיה ותואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה. עבד בעבר ככלכלן באגף התקציבים במשרד האוצר. מנגן בגיטרה, בס ופסנתר. ״איש יָשֵן״ הוא אלבומו הראשון.

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: האחיות לוז מבצעות את שירו של חזי לסקלי, "השראה מתוקה"

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | באמת איך נראה בן־אדם שצודק

"בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות." מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי, שהלך לעולמו בחודש שעבר

דליה זרחיה, גן ילדים, עץ, צבע שמן ומזוודת אקורדיון, 40X64X72 ס"מ, 2019

.

קריאה בשיר אחד: הומאז' לאדם זגייבסקי

מאת מי־טל נדלר

 

איך נראה בן־אדם שצודק / אדם זגייבסקי

אֵיךְ נִרְאֶה בֶּן־אָדָם שֶׁצּוֹדֵק

אֵיזוֹ עֲנִיבָה הוּא עוֹנֵב

הַאִם הוּא מְדַבֵּר בְּמִשְׁפָּטִים שְׁלֵמִים

לוֹבֵשׁ בְּגָדִים בְּלוּיִים

הַאִם הוּא יָצָא מִיָּם שֶׁל דָּם אוֹ

מִיָּם הַשִּׁכְחָה כְּלוּם נוֹתְרוּ

עַל בְּגָדָיו שְֹרִידֵי מֶלַח חֲרִיף טַעַם

בֶּן אֵיזֶה עִדָּן הוּא אִישׁ זֶה

פָּנָיו – הַאִם בְּגוֹן אֲדָמָה הֵם

הַאִם הוּא בּוֹכֶה בִּשְׁנָתוֹ עַל מַה הוּא חוֹלֵם

הַאִם זֶה תָּמִיד אוֹתוֹ חֶדֶר

עִם כֹּתֶל הַלֵּב שֶׁהוּצָא הַאִם הוּא מְדַבֵּר

אֶל עַצְמוֹ הַאִם הוּא גָּר בְּגוּף שָׂכוּר

שֶׁל אִישׁ זָקֵן מַה גֹּבַהּ דְמֵי חֹסֶר הַמְּנוּחָה

שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם בְּעַד הַתָּא הַצַּר הַאִם הוּא גּוֹלֶה

מְאֵיזוֹ עִיר כְּלוּם סַקְרָנוּת

הִיא הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ הַאִם זֶה מִשְׁתַּלֵּם לוֹ

מִי אַחֲרַאי לְזֶה מִנַּיִן הַכֶּתֶם הַזֶּה

עַל מְעִילוֹ מִי עוֹמֵד מֵאֲחוֹרָיו

הַאִם תִּהְיֶה מְסֻגָּל לְהַגִּיד לוֹ כִּי הַכֹּל

יַחֲסִי תָּלוּי אֵיךְ מִסְתַּכְּלִים עַל זֶה

לֹא יָדוּעַ אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת

בְּדֹק אִם תּוּכַל לְזַהוֹת אוֹתוֹ

כְּשֶׁהוּא חוֹלֵף בָּרְחוֹב

כְּפוּף גַּב תַּחַת מַשָּׂא הַמֹּחַ.

 

(מתוך מיסטיקה למתחילים, קשב לשירה, 1999, מפולנית: דוד וינפלד)

 

זה היה אמור להתחיל כך שאפשר יהיה לגבש תמונה ברורה. שלוש השורות הראשונות יציבות באופן יחסי, חזרה כפולה על שאלה ללא סימני פיסוק. אחר כך הכֹל כבר יהיה ללא סימנים מנחים, מלבד אחד: "פניו – ", אבל בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות. בְּמה? לְשֵׁם מה? ואולי כשהרע יופיע, בכל זאת יהיה איזה דבר או שניים שיוכלו להגן עליו: תפיסה מסוימת של צדק, עניבה. ומה פתאום להגן, צריך בכלל להגן עליו? צודק ביחס לְמה? מישהו האשים אותו? מה האשמה? מי הם מושאי ונושאי הצדק העלומים שלו? היכן הם? באמת איך נראה בן־אדם שצודק. צדקני? עד לשורה השלישית השפה פחות או יותר יציבה. אפשרות סבירה: הוא מדבר במשפטים שלמים. ואולי לא? מי רואה אותו? מי שומע את דבריו? ובעצם גם עניבה לא, בגדיו בלויים. אולי. ולמעשה כל זה מסומן ללא סימנים. ומבטו של המתבונן התוהה על האיש הזה כבר מסביר. – לְמי? שלא ניתן למקם את האדם הזה, קשה להבין מניין בא ואם זיכרונות העבר מפלשים אותו, או שאולי שׂם הכל מאחוריו והמשיך, אבל לבש מה שלבש היה היכן שהיה, הכל כמו מֶלח עיקש ספח את הדברים אליו. בתודעת המתבונן בו המובן של השפה נטרף. נבלל. כמו מושא התבוננותו, חומק מכל מיקום, מכל ניסיון למסמרו, להכפיפו לתודעה יציבה, מארגנת. והרי גם אני כאן, הקוראת, הרי גם מן המובן שלי הוא חומק. האם הוא נבלל כמו מובנו של הצדק? איך נראה בן־אדם שצודק? ואם אתה חושב שאתה צודק אז מה הספק? בויקרא יט 15 אני קוראת: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְּנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". זה משתלם? זאת השאלה הנכונה? חוסר המנוחה כבר שוטף אותו, מַגְלה אותו, צריך לדאוג לו? למה הוא דואג? את מי למען השם הוא מסתיר בתוך המשא הצודק? מי הם מושאיו? נושאיו? מי אחראי לזה. מי אחראי למה? הכל יחסי? האם יחסיות היא כלי טוב לעבוד בו? מעדר או פטיש? מאזני שקילה? משוואות סימטריות? עמנואל לוינס כותב: "בתוך הקרבה אל ה'אחר', כל האחרים שאינם ה'אחר' רודפים אותי וכבר האובססיה זועקת צדק … הזולת הרודף אותי הוא כבר פנים בנות השוואה ובה־בעת בלתי ניתנות להשוואה, פנים חד־פעמיות ובזיקה לפנים אחרות, פנים הנראות במדויק בתוך הדאגה לצדק". אז אולי הצדק הוא שמפלש אותו? הצדק או משפט הצדק? מה הכתם הזה? דבק בו רבב? בגלל המעשה או מסגורו כצודק? מה טיב הקשרים בינו ובין המתבונן בו? כיצד ניתן בכלל לשקול, לחשוב, לשפוט, מבלי לקרוס תחת משא המוח? ומה על כותל הלב? האומנם עליו צריך לדבר? והיכן כל האחרים?

 

*

 

אדם זגייבסקי, משורר, סופר ומסאי, נולד ב־1945 בלבוב. מן המשוררים המרכזיים של השירה הפולנית ומבכירי המשוררים בעולם. הרבה לעסוק בשירתו בנושאים של אתיקה, צדק, חוק ואחריות – ומתוך כך במורכבות הכרוכה בכל ניסיון לשרטט ייצוג יציב ובהיר לנושאים אלו. בשירתו ניתן למצוא תדיר ביטוי פואטי לקושי שבהכרעה, המבקיע שאלות כגון האם ניתן לגלות אחריות לאדם מבלי להכפיפו למבטי? האם אחריות זו משתנה כאשר "אחרים" נוספים חוֹברים לתמונה? מהי המוטיבציה לפעולה אתית? מה המתח בין אתיקה וצדק? ומה תוצאות ההתנגשות בין הקטגוריות הללו? זגייבסקי נפטר ב־21.3.21 בקרקוב. בשנים האחרונות היה מועמד קבוע לפרס נובל לספרות.

 

.

הציטוט מתוך עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, מצרפתית: עידו בסוק, רסלינג, 2007, עמ' 117.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספר שיריה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. רשימה פרי עטה על יצירותיה המוקדמות של לאה גולדברג התפרסמה בגיליון 71 של המוסך.

 

אדם זגייבסקי, סלון ספרותי בקלן, 2017 (צילום: Udoweier)

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת ינטה סרדצקי ורשימה מאת שירי שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | חושך

"הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים." סיפור מאת מורז ברנדיס

מיכל רובנר, שומרון, הקרנת וידאו, 337X320 ס"מ, 2021 (באדיבות סטודיו מיכל רובנר)

.

חושך

מורז ברנדיס

.

זה מבחן. את זה היא מבינה. אם כי היא לא לגמרי מבינה על מה היא נבחנת. אבא שלה שם וגם אחיה. הילדה לא יודעת איפה אמא, כנראה לא בבית. היא כן מבינה שהיא מוכיחה משהו לאבא. משהו שמכווץ את הגרון שלה כשהיא מעיזה לחשוב שאולי תיכשל בו. בחוץ חושך. חושך רגיל של ערב. אולי מוקדם בערב, אולי קצת אחרי שהשמש שקעה. אולי אמצע הלילה. אבל מרגע שאבא אמר את המילים, ללכת עד השדות בקצה השיכון ולחזור מצד שני, לגמרי לבד, החוץ הפך לממלכה של צללים מאיימים. היא לבושה במכנסיים קצרים, הרגליים שלה, דקות וחיוורות, נתונות בסנדלים שמשמיעים ווש־ווש עם כל צעד. השיחים לצד השביל גוחנים זה אל זה, מרשרשים, ענפים פרועים מתחככים בה כשהיא נדחקת במעבר הצר שבין הגדר החיה והמדרכה. מרגע שהיא יוצאת מהשביל הפנימי של הבניינים אל הכביש המקיף את השיכון, כל הקולות המוכרים נאלמים. היא שמה יד אחת על מעקה האבן של הקיר הנמוך לצד המדרכה. זה שמקיף את השיכון שלהם, מסמן את גבול השכונה. המעקה מחוספס והיד שלה מתכסה באבק דקיק, גירי. אמא שלה הייתה נוזפת בה אם הייתה הולכת איתה. ומכריחה אותה לנגב את הידיים במטפחת בד שהייתה מחזיקה תמיד מקופלת בכיס, ואז נפרשת ואחר כך מגולגלת ונטמנת בתיק של אמא.

בקצה השיכון קיר האבן הנמוך נבלע על ידי הצמחייה הסמיכה, הקוצנית, שתחת עצי האזדרכת, והיא מרימה את היד מהר, ומחזירה אותה אל צד הגוף. כל מיני לטאות וגמלי שלמה, ועוד דברים מתחבאים שם בסבך.

עכשיו היא בצומת שבו הכביש מתפצל לשני הצדדים. כאן כבר אין מדרכה. הכביש מיטשטש אל שוליים של עפר ואבנים קטנות. היא הולכת לאט. כדי לא לדרוך על משהו חי. חילזון, או חשופית, או נחש. זו הדרך שהיא עושה כל בוקר לבית־ספר. אבנים קטנטנות נכנסות לסנדלים שלה ודוקרות את כפות רגליה אבל היא לא מתעכבת ורק מנערת קצת את הרגליים כל כמה צעדים. מהחורשה שבקצה השיכון, שנמצאת עכשיו מאחוריה, עולה צווחה קצרה. אחריה נשיפה. ושוב צווחה. זו רק ציפור, זו רק ציפור, זו רק ציפור. בקצה הכביש הקצר יש פנס. עוד חמישים צעדים היא תגיע אליו. עוד ארבעים ושישה צעדים, ארבעים ושניים. שלושים. מעבר לפנס, השדות. אפשר לראות את גלי הפלסטיק החיוורים שמכסים על התותים, במקום שבו השדה נפגש עם הכביש. נמתחים אל עומק החושך של פנים השדות.

כשהיא ממש מתחת לפנס היא עוצרת לרגע. נדמה לה שהיא שומעת מכונית מרחוק, אבל העלייה מסתירה. והיא לא רואה את פסי האור שמכונית מתקרבת הייתה שולחת לפניה. נביחה של כלב מתפרצת מאחת החצרות. היא צריכה להחליט באיזה צד של הכביש ללכת. לאורך השדות הפתוחים מימין או החצרות מהצד השני. הכלב ששמעה אולי רחוק אבל באחת החצרות האלו בלקי, הכלב שכל השכונה מפחדת שישתחרר מהשרשרת יום אחד, בטוח אורב לה. השיער שלה נדבק על המצח והיא מנגבת את הזיעה ביד חשופה. כשהיד קרובה לאפה היא מריחה עפר ומליחות לחה. וריח של ירק מעוך. כמו הריח של ידיה אחרי שמוללה עלים או תלשה פרחי חמציץ או כובע הנזיר מהגינות של החצרות בדרך לבית־ספר.

היא חוצה אל צד הבתים. שם יש אור קלוש שנשפך מחלונות הבתים בעומק החצרות. אם תשמע את בלקי היא תעבור מהר לצד השני. שם הלילה לא מופרע בכלל. אחרי העלייה, היא יודעת, מחכה החלק הכי קשה. הסמטה. העלייה לא קשה, אבל היא מרגישה את הרגליים והזרועות שלה מתקשחים, הכתפיים מתגבהות, הלב שלה הולם, דדום־דדום. היא לגמרי לבד. אם יש אנשים בבתים הקטנים שמתחבאים בחצרות הגדולות, עמוסות העצים והעשב, אין סימנים שהם קיימים. הענפים של העצים העמוסים הקרובים לשולי החצרות יכולים להיות מסתור לכל מיני דברים. אח שלה לימד אותה להשמיע קול כמו של אוח, אבל היא לא מעיזה להשמיע קול, שלא יענו לה פתאום כל מיני הדברים שגרים בעצים האפלים או בעשב הגבוה לרגליהם. אח שלה הולך בחושך לבד, בכל פעם שיש לו פעולה בתנועה או כשהוא מבקר חברים אחרי בית־ספר ונשאר אצלם עד מאוחר. אח שלה כבר בן שלוש־עשרה, כמעט. בחורף יעשו לו בר מצווה. והוא יודע לשרוק. היא רק בכיתה בי"ת. יודעת כבר לקרוא אבל אם היא הולכת לחברה, היא צריכה לחזור עד שבע. אלו החוקים של אמא. והחברות שלה גרות בתוך השיכון. אבל אבא הוא זה שאמר שאם היא תצא עכשיו כמו שאח שלה הציע, ותלך לגמרי לבד עד השדות ואז חזרה לשיכון הוא ידע שהיא באמת הילדה שלו.

היא מתקרבת לפתח הסמטה. אחריה היא תהיה שוב על הכביש שמקיף את השיכון ואז תיק־תק והיא בבית. סביב הפנס שעומד קצת מעבר לפתח, בהמשך הרחוב, מצטופפים עשי לילה. עש הוא רק פרפר, אמא אומרת תמיד. אבל הם לא נראים כמו פרפרים. היא לא אוהבת עשי לילה. היא עושה צעד אל תוך החושך הסמיך של הסמטה. היא עוברת בה כל יום, בדרך חזרה מבית־ספר. מעל הראש שלה הענפים של הגדרות החיות משני הצדדים מתחברים, ועל הקרקע יש עלים יבשים, אולי חלזונות זוחלים שם, היא לא רוצה לדרוך עליהם בחושך. ובצריף, בחצר הראשונה מצד שמאל, רואים ביום את המלונה של כלב זאב, שהיא לא יודעת את שמו. אבל עכשיו לא שומעים כלום. שקט לילי זוחל אליה מלמטה ומלמעלה. היא נושכת את שפתיה ופורצת בריצה. היא לא עוצרת עד שהיא מגיחה חזרה אל הכביש של השיכון והמכוניות החונות שם. גם האוטו של אבא שלה עומד שם. אפל, אבל מוכר. היא עוצרת כדי לסדר את הנשימה. מתקפלת מעל הברכיים לרגע ואז מנערת את כל האבנים הקטנות מתוך הסנדלים כשיד אחת נשענת על מכסה המנוע של ההנרי־ג'י של אבא שלה. שלא ברצונה, דמעות ממלאות את עיניה. אבל היא לא בוכה. היא עושה את הצעדים האחרונים, מהכביש אל השביל, בכניסה הראשונה של הבניין שלהם מהבהב אור, כאילו מנסה להידלק ולא מצליח. ואז היא בכניסה שלהם, חמש מדרגות, היא עולה בדילוג, ואז היד שלה על הידית של הדירה. היא לוחצת והדלת נפתחת.

אבא שלה, במכנסיים קצרים וגופיה, יושב על הכורסה בסלון עם עיתון. הוא לא קם כשהיא נכנסת. מהרדיו בעומק הסלון נשמעת הצפירה שלפני החדשות.

"אבא!" היא רוצה לקרוא, אבל הגרון שלה שוב מכווץ. אבא מניח את העיתון על השטיח הירקרק וקם להגביר את הרדיו. "השעה שמונה והרי החדשות", אומר הקריין. היא מתנשמת, הידיים שלה לחות, והרגליים שלה רועדות. "ששש…" אומר אבא. "חדשות."

.

מורז ברנדיס, מתגוררת ביפו, למדה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ובבית ספר מנשר, עבדה כמתרגמת. סיפורים פרי עטה פורסמו בבמות שונות, בהן המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הגג של הדודה רוֹדה", סיפור מאת נטע ג. גִבתון

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן