וַתִּקרא | באמת איך נראה בן־אדם שצודק

"בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות." מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי, שהלך לעולמו בחודש שעבר

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
07.04.2021
דליה זרחיה, גן ילדים, עץ, צבע שמן ומזוודת אקורדיון, 40X64X72 ס"מ, 2019

.

קריאה בשיר אחד: הומאז' לאדם זגייבסקי

מאת מי־טל נדלר

 

איך נראה בן־אדם שצודק / אדם זגייבסקי

אֵיךְ נִרְאֶה בֶּן־אָדָם שֶׁצּוֹדֵק

אֵיזוֹ עֲנִיבָה הוּא עוֹנֵב

הַאִם הוּא מְדַבֵּר בְּמִשְׁפָּטִים שְׁלֵמִים

לוֹבֵשׁ בְּגָדִים בְּלוּיִים

הַאִם הוּא יָצָא מִיָּם שֶׁל דָּם אוֹ

מִיָּם הַשִּׁכְחָה כְּלוּם נוֹתְרוּ

עַל בְּגָדָיו שְֹרִידֵי מֶלַח חֲרִיף טַעַם

בֶּן אֵיזֶה עִדָּן הוּא אִישׁ זֶה

פָּנָיו – הַאִם בְּגוֹן אֲדָמָה הֵם

הַאִם הוּא בּוֹכֶה בִּשְׁנָתוֹ עַל מַה הוּא חוֹלֵם

הַאִם זֶה תָּמִיד אוֹתוֹ חֶדֶר

עִם כֹּתֶל הַלֵּב שֶׁהוּצָא הַאִם הוּא מְדַבֵּר

אֶל עַצְמוֹ הַאִם הוּא גָּר בְּגוּף שָׂכוּר

שֶׁל אִישׁ זָקֵן מַה גֹּבַהּ דְמֵי חֹסֶר הַמְּנוּחָה

שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם בְּעַד הַתָּא הַצַּר הַאִם הוּא גּוֹלֶה

מְאֵיזוֹ עִיר כְּלוּם סַקְרָנוּת

הִיא הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ הַאִם זֶה מִשְׁתַּלֵּם לוֹ

מִי אַחֲרַאי לְזֶה מִנַּיִן הַכֶּתֶם הַזֶּה

עַל מְעִילוֹ מִי עוֹמֵד מֵאֲחוֹרָיו

הַאִם תִּהְיֶה מְסֻגָּל לְהַגִּיד לוֹ כִּי הַכֹּל

יַחֲסִי תָּלוּי אֵיךְ מִסְתַּכְּלִים עַל זֶה

לֹא יָדוּעַ אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת

בְּדֹק אִם תּוּכַל לְזַהוֹת אוֹתוֹ

כְּשֶׁהוּא חוֹלֵף בָּרְחוֹב

כְּפוּף גַּב תַּחַת מַשָּׂא הַמֹּחַ.

 

(מתוך מיסטיקה למתחילים, קשב לשירה, 1999, מפולנית: דוד וינפלד)

 

זה היה אמור להתחיל כך שאפשר יהיה לגבש תמונה ברורה. שלוש השורות הראשונות יציבות באופן יחסי, חזרה כפולה על שאלה ללא סימני פיסוק. אחר כך הכֹל כבר יהיה ללא סימנים מנחים, מלבד אחד: "פניו – ", אבל בינתיים קוד הלבוש יכול אולי להעיד: הוא בא מהעיר הנכונה או מהמקום הנכון, גופו נושא את ההביטוס היציב, את המאמץ הסביר, יאפשר לו אולי להפעיל אסטרטגיות וטקטיקות בנסיבות מתחלפות. בְּמה? לְשֵׁם מה? ואולי כשהרע יופיע, בכל זאת יהיה איזה דבר או שניים שיוכלו להגן עליו: תפיסה מסוימת של צדק, עניבה. ומה פתאום להגן, צריך בכלל להגן עליו? צודק ביחס לְמה? מישהו האשים אותו? מה האשמה? מי הם מושאי ונושאי הצדק העלומים שלו? היכן הם? באמת איך נראה בן־אדם שצודק. צדקני? עד לשורה השלישית השפה פחות או יותר יציבה. אפשרות סבירה: הוא מדבר במשפטים שלמים. ואולי לא? מי רואה אותו? מי שומע את דבריו? ובעצם גם עניבה לא, בגדיו בלויים. אולי. ולמעשה כל זה מסומן ללא סימנים. ומבטו של המתבונן התוהה על האיש הזה כבר מסביר. – לְמי? שלא ניתן למקם את האדם הזה, קשה להבין מניין בא ואם זיכרונות העבר מפלשים אותו, או שאולי שׂם הכל מאחוריו והמשיך, אבל לבש מה שלבש היה היכן שהיה, הכל כמו מֶלח עיקש ספח את הדברים אליו. בתודעת המתבונן בו המובן של השפה נטרף. נבלל. כמו מושא התבוננותו, חומק מכל מיקום, מכל ניסיון למסמרו, להכפיפו לתודעה יציבה, מארגנת. והרי גם אני כאן, הקוראת, הרי גם מן המובן שלי הוא חומק. האם הוא נבלל כמו מובנו של הצדק? איך נראה בן־אדם שצודק? ואם אתה חושב שאתה צודק אז מה הספק? בויקרא יט 15 אני קוראת: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְּנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". זה משתלם? זאת השאלה הנכונה? חוסר המנוחה כבר שוטף אותו, מַגְלה אותו, צריך לדאוג לו? למה הוא דואג? את מי למען השם הוא מסתיר בתוך המשא הצודק? מי הם מושאיו? נושאיו? מי אחראי לזה. מי אחראי למה? הכל יחסי? האם יחסיות היא כלי טוב לעבוד בו? מעדר או פטיש? מאזני שקילה? משוואות סימטריות? עמנואל לוינס כותב: "בתוך הקרבה אל ה'אחר', כל האחרים שאינם ה'אחר' רודפים אותי וכבר האובססיה זועקת צדק … הזולת הרודף אותי הוא כבר פנים בנות השוואה ובה־בעת בלתי ניתנות להשוואה, פנים חד־פעמיות ובזיקה לפנים אחרות, פנים הנראות במדויק בתוך הדאגה לצדק". אז אולי הצדק הוא שמפלש אותו? הצדק או משפט הצדק? מה הכתם הזה? דבק בו רבב? בגלל המעשה או מסגורו כצודק? מה טיב הקשרים בינו ובין המתבונן בו? כיצד ניתן בכלל לשקול, לחשוב, לשפוט, מבלי לקרוס תחת משא המוח? ומה על כותל הלב? האומנם עליו צריך לדבר? והיכן כל האחרים?

 

*

 

אדם זגייבסקי, משורר, סופר ומסאי, נולד ב־1945 בלבוב. מן המשוררים המרכזיים של השירה הפולנית ומבכירי המשוררים בעולם. הרבה לעסוק בשירתו בנושאים של אתיקה, צדק, חוק ואחריות – ומתוך כך במורכבות הכרוכה בכל ניסיון לשרטט ייצוג יציב ובהיר לנושאים אלו. בשירתו ניתן למצוא תדיר ביטוי פואטי לקושי שבהכרעה, המבקיע שאלות כגון האם ניתן לגלות אחריות לאדם מבלי להכפיפו למבטי? האם אחריות זו משתנה כאשר "אחרים" נוספים חוֹברים לתמונה? מהי המוטיבציה לפעולה אתית? מה המתח בין אתיקה וצדק? ומה תוצאות ההתנגשות בין הקטגוריות הללו? זגייבסקי נפטר ב־21.3.21 בקרקוב. בשנים האחרונות היה מועמד קבוע לפרס נובל לספרות.

 

.

הציטוט מתוך עמנואל לוינס, חירות קשה: מסות על היהדות, מצרפתית: עידו בסוק, רסלינג, 2007, עמ' 117.

 

מי־טל נדלר היא משוררת וחוקרת ספרות ותרבות ישראלית. ספר שיריה "ניסויים בחשמל" ראה אור ב־2014 בהוצאת ידיעות ספרים. רשימה פרי עטה על יצירותיה המוקדמות של לאה גולדברג התפרסמה בגיליון 71 של המוסך.

 

אדם זגייבסקי, סלון ספרותי בקלן, 2017 (צילום: Udoweier)

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: סיפור מאת ינטה סרדצקי ורשימה מאת שירי שפירא

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation