.
אורית צמח
בידוד
1.
שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה, רוּחַ מִקְרֶה בָּאָה אֶל מַדָּף,
מְנַדְנֶדֶת סוּס עֵץ עַל קְנוֹקְנוֹת מַתֶּכֶת.
הִיא מְרַצֶּדֶת בְּתוֹךְ אֻרְווֹת הַמִּלִּים, פְּרָסוֹת וּרְתָמוֹת.
מָה הִיא בְּלִי רֶסֶן, מַשָּׂא ויְָד מוֹשֶׁכֶת?
עוֹלָה עַל הַסּוּס, דּוֹהֶרֶת בֵּין סִפְרֵי בִּשּׁוּל
לְקַקְטוּס שֶׁלֹּא יָדַע מִדְבָּר.
I'm the sheriff in charge!
מְנִיפָה חֶבֶל עַל צַוַּאר שְׁעוֹן חוֹל,
אֶפְשָׁר עוֹד לִשְׁמֹעַ יָם.
2.
אַרְבַּע בַּבֹּקֶר.
שֶׁקֶט טִקְסִי נִמְהָל בַּהֲמֻלַּת טְרוֹם־חָרִיצוּת
מָתַי יְשֵׁנוֹת הַנְּמָלִים? מָתַי עֵרִים הָעֲצֵלִים?
מָתַי תִּמְשֹׁל חָכְמָה וְיֻסַּר עֹל נְחִיצוּת.
3.
יֵשׁ יָמִים בֵּין אַטְלָס לְסִיזִיפוּס הִיא
אוֹמֶרֶת תַּעֲשֶׂה טוֹבָה, תַּחְזִיק רֶגַע
אֲנִי הוֹלֶכֶת לְגַלְגֵּל כַּמָּה אֲבָנִים
וְלֹא חוֹזֶרֶת.
4.
בְּיוֹם אֵין־שְׂחוֹק וּדְלָתוֹת טְרוּקוֹת בִּמְשׁוּבָה
וְאֵין חִכּוּךְ סוּלְיוֹת וְאַף אֶחָד לֹא בָּא,
הִיא טוֹבֶלֶת בְּחֶלְמוֹנֵי זִכְרוֹנוֹת שְׁפוּכִים,
גּוֹזֶרֶת חִסָּכוֹן עַל חֲמָמַת הָאֶפְרוֹחִים,
חֹשֶׁךְ אֲפַרְפַּר כְּמַפַּת תָּאִים יוֹרֵד עַל כְּלֵי הַתַּעֲרֹבֶת.
אֵין לָהּ מָה לוֹמַר לְאַחֲיוֹתֶיהָ הַגְּדֵלוֹת כְּדֵי מִסְפַּר סוֹרְגֵי סוֹרָגִים,
רַק זֵכֶר הַחוֹרִין וְעֶלְבּוֹן הַכַּרְבֹּלֶת שֶׁהִשִּׁילָה.
עֶשְׂרִים יוֹם יְכוֹלָה תַּרְנְגֹלֶת לָצוּם, אֲבָל כְּשֶׁהִיא צְמֵאָה
הִיא מְנַקֶּרֶת בֵּיצִים שֶׁהֵטִילָה.
5.
חָמֵשׁ בַּבֹּקֶר וּשְׁנֵי שִׁירִים אַחֲרֵי הִיא חוֹשֶׁבֶת
מָה קָדַם לְמָה, פַּח אוֹ פָּחַת. אֶפְשָׁר שֶׁהַיּוֹם הַקָּרֵב
פָּשַׁט מֵעָלֶיהָ אֶת חֲגִיגִיּוּת הַלַּיִל וְזָרַק בְּשֵׂיבָתָהּ
לַעַג לָרָשׁ כְּלַפֵּי עַצְמָהּ.
בְּרָחֵל בִּתֵּךְ הַקְּטַנָּה, הִיא פּוֹנָה אֶל בָּבוּאָתָהּ
עַל פִּי בְּאֵר, גּוֹלְלִי הָאֶבֶן מֵעַל עַפְעַפַּי
וְתָבוֹא עָלַי הַשֵּׁנָה. וְלִבִּי עֵר.
6.
וּבַחֲלוֹמָהּ נוֹשְׁרוֹת שִׁנַּיִם כִּתְאֵנִים
תְּשׁוּשׁוֹת. קָשָׁה כַּשְּׁאוֹל הַדּוּמִיָּה הָרוֹבֶצֶת —
עַזָּה כַּמָּוֶת הַהִתְבּוֹשְּשוּת.
אורית צמח היא עורכת ספרות ולשון. שיריה פורסמו בבמות שונות, בהן שְׁבוֹ, הליקון, פועם, בגלל והמוסך. פרסמה שני ספרי ילדים ובימים אלה משלימה את כתיבתו של הכרך הראשון ברומן פנטזיה למבוגרים שעוסק במטמורפוזה ובתפיסת האחר.
.
.
יוני יחיאלי
טיפוס
לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס חַד פַּעֲמִי
הָיִיתִי טוֹבָה מְאֹד בְּלַעֲשׂוֹת דְּבָרִים
שֶׁעָשׂוּ לְפָנַי
לֹא הָיְתָה לִי חַדּוּת הַמַּחְשָׁבָה
לֹא הָיָה בִּי טֵרוּף
שֶׁל עוֹף דּוֹרֵס אוֹ צִבְעוֹנִיּוֹּת שֶׁל טַוָּס
יָדַעְתִּי רַק לְהַנִּיחַ אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמָם.
בְּדִיּוּק בִּמְקוֹמָם זֶה
בַּא לִי בַּחֲלוֹמוֹת, אֵיפֹה לְהַנִּיחַ אֶת הַמִּלִּים
כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה נָכוֹן. וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ בְּסֵדֶר גָּמוּר,
טוֹב מְאֹד, לֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.
אוּלַי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל
בְּבֵינוֹנִיוֹתוֹ, בֶּהֱיוֹתוֹ מְמֻצָּע, מַמָּשׁ אֵין טְעָנוֹת.
לֹא הָיִיתִי טִיפּוּס שֶׁבָּאִים אֵלָיו בִּטְעָנוֹת.
הָעִיר הַמְּרֻסֶּקֶת שֶׁשְּׁבָרֶיהָ עוֹד מְנַצְנְצִים בְלוֹבֵן הַיָּרֵחַ
לקים מידן
מִדְבָּר סַהֲרוּרִי זוֹחֵל אֶל מְבוֹאוֹת יְרוּשָׁלַיִם,
מִתְפַּתֵּל אֶל תּוֹךְ נִימֵיה הָרַכִּים שֶׁל הָעִיר.
בַּקֶּצֶב הַזֶּה
בְּקָרוֹב כְּבָר לֹא יִהְיֶה פֹּה כְּלוּם
וַאֲנַחְנוּ נִזָּכֵר אֵיךְ הָלַכְנוּ בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה,
אֵיךְ הֶעֱלֵינוּ אוֹתָהּ עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ,
עַל גַּג הַהוֹסְפִּיס הָאוֹסְטְרִי
צָפִינוּ בַּכִּפּוֹת הַבּוֹהֲקוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת וּכְנֵסִיָּת הַקֶּבֶר,
וְאַתְּ אָמַרְתְּ לָנוּ שֶׁהַמִּלְחָמָה פֶּה הִיא חֵלֶק
מֵהַקֶּסֶם,
וּבְעוֹדֵךְ מְחַיֶּכֶת
הָיְתָה הָעֲרָבָה מִתְפַּשֶּׁטֶת לְעֶבְרֵנוּ.
טרום הורות
בִּבְדִיקַת הַאוּלְטְרָסָאוּנְד רָאִיתִי
אֶת הַבֵּן שֶׁלָּנוּ
יוֹשֵׁב עַל כֻּרְסָה
בַּחֲדַר הַטִּפּוּל
וּמַאֲשִׁים אוֹתָנוּ.
רָאִיתִי אֶת הַאֲסִימוֹנִים הַגְּדוֹלִים
נוֹפְלִים כּוֹאֵב
כְּמוֹ מִשְׁקוֹלוֹת כְּבֵדוֹת עַל כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.
יוני יחיאלי, ילידת 1989, חיה בגליל המערבי ומחנכת בארגון החלוץ מבית המדרשה באורנים. השירים כאן מתוך ספר ביכוריה שבכתובים.
.
.
עמית שמרת
חול או דבש
ל־ל', באיחור ניכר
הַאִם שְׂעָרֵךְ הוּא דְּבַשׁ אוֹ חוֹל?
הַאִם הַקְּנוֹקָנוֹת הֵן
מַפֹּלֶת הַדְּבַשׁ הַמַּטְבִּיעָה
אֶת עָרֵי הַדְּבוֹרִים הַשַּׁאֲנַנּוֹת,
אוֹ הַחוֹל הַמַּזְכִּיר לְגוּפֵךְ
אֶת הַכְּאֵב
כֻּלּוֹ?
כָּל גַּרְגִּיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא בְּרָכָה,
בְּרֵכָה שֶׁל הֱיוֹת־לְבַד שֶׁל הַיֶּלֶד־יַלְדָּה
שֶׁהָיִית, שֶׁהָיִינוּ כֻּלָּנוּ:
אַךְ הָעֲרֵמָה, אוֹ נוֹרָא מִזֶּה – הַחוֹף,
הַטּוֹטָלִיּוּת הַמְשֻׁגַּעַת הַזּוֹ
שֶׁל גַּרְגִּיר וְעוֹד גַּרְגִּיר וְעוֹד:
אֵיזֶה כְּאֵב – כַּמָּה כְּאֵב? –
הִיא מְעוֹרֶרֶת בִּכְנָפַיִךְ,
מַלְכָּתִי הָעִוֶּרֶת מִשֶּׁפַע
הַדְּבַשׁ?
הַאִם הַדְּבוֹרִים יְשֵׁנוֹת
עַכְשָׁו
בְּתַלְתַּלַּיִךְ,
הַאִם הַדְּבוֹרִים בִּכְלָל
יְשֵׁנוֹת?
עוּרוּ, דְּבוֹרִים, חוֹלְלוּ
עַל עוֹרָהּ
הַכָּתֹם, הַנִּפְלָא, הַחוֹלֶה,
שֶׁל זוֹ שֶׁהִדְבִּישָׁה אוֹתִי,
וְהַדְבִּיקוּ בְּרַגְלֵיכֶן הַדַּקּוֹת
נְשִׁיקוֹת וְעוֹד נְשִׁיקוֹת
לַפְּטָמוֹת
וְלַשְּׂפָתַיִם הַפְּשׂוּקוֹת,
וְחַפְּשׂוּ לַשָּׁוְא אַבְקָנֵי זָהָב
בֵּין רִיסֶיהָ
בְּעוֹד עֵינֶיהָ חֲצִי עֲצוּמוֹת
וַחֲצִי פְּקוּחוֹת,
וְיַחֲלוּ בַּשְּׁמוֹנֶה הָאֵינְסוֹפִי
שֶׁלָּכֶן,
בְּשֵׁם כָּל מִי שֶׁהָיְתָה
מֵעֵבֶר לַמָּתוֹק,
שֶׁלְּמַעַן הַשֵּׁם
הַחוֹל יֵעָרֵם וְיִשְׁתֹּק.
הנותן לשכוי בינה
צְאִי וְשִׁכְבִי בַּגִּנָּה,
גַּם אֲנִי אַשְׁכִּים, שַׂק אֶלְבַּשׁ וְאֵצֵא –
שֶׁנָּתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה
לֹא לַגֶּבֶר הַזֶּה יִתֵּן מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
תְּנִי לְחוּמָהּ, לִירֻקָּהּ לְטָרְפֵךְ
כְּוָגִינָה אַרְצִי וְצִמְחִי,
וַאֲנִי בְּשָׁכְבִי עַל קִבְרֵךְ אֶתְהַפֵּךְ,
כּוֹכָבִים בְּגַבִּי, אֲדָמָה לְפִתְחִי.
לרדות
כִּי יִהְיוּ לְאִישׁ מֵאָה כְבָשִׂים וְתָעָה אֶחָד מֵהֶם הֲלֹא יַעֲזֹב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה עַל הֶהָרִים וְהָלַךְ לְבַקֵּשׁ אֶת הַתּוֹעֶה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם כִּי יִשְׂמַח עָלָיו יוֹתֵר מֵעַל הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה אֲשֶׁר לֹא תָּעוּ.
(מתי יח 12)
הוֹ אֱלֹהִים, אֵיךְ
לַעֲמֹד בְּכָבְדָּהּ
שֶׁל הַיֹּפִי הַזֹּאת?
אֵיךְ לְהֵעָשׂוֹת אֲדָמָה,
מַה לַּעֲשׂוֹת בְּלַחֲמָהּ,
אֵיךְ לְהֵאָפוֹת? לִתְפֹּחַ
מִבְּלִי לְיַפּוֹת
אֶת הַקְּרוּם הָרָזֶה – לִקְרֹעַ,
לִפְתֹּחַ,
מִבְּלִי לִשְׁכֹּחַ לְכַסּוֹת?
יוֹנֵק־הַדְּבַשׁ הַזֹּאת
תָּשִׁיר לָנוּ עַכְשָׁו
כָּתֹם אַחֵר
הַרְבֵּה יוֹתֵר קוֹדֵחַ, גַּם לְבָבוֹת.
הוֹ, שְׁנֵי גְּדָיִים שֶׁלִּי, אֵיךְ
לַעֲמֹד עַל דּוֹבְרָה,
אֶל הַשִּׂמְחָה לֹא לִמְעֹד, לֹא פָּחוֹת
מִזֶּה לְרַעַשׁ־הַסּוֹד,
שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ
נֶחָמָה לֹא
קְטַנָּה,
מַפָּל לְאָחוֹר?
עַכְשָׁו יוֹנֵק הַדְּבַשׁ
פּוֹעֶה,
אֶלֶף פִּיּוֹת:
אֲנִי עַצְמִי
נֶחָמָה לֹא קְטַנָּה?
הוֹ, אֱלֹהִים, אֵיךְ
לִרְדּוֹת בְּכָל הַדְּבַשׁ הַזֶּה,
לִרְעֹד?
עוֹד.
עוֹד.
עמית שמרת מלמד מתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון, פעיל סביבתי ויו"ר ועד עובדים לשעבר. למד פילוסופיה, לימודים קלאסיים ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בוגר מסלול השירה של הליקון. זוכה הפרס ע"ש עופר לידר לעידוד היצירה הספרותית בקרב מדענים.
.
.
מגי אוצרי
הסקה קַרְטֶזְיָאנית
אֲדוני אֵל נְקָמוֹת
אִלְמָלֵא אֲדוני אֵל נְקָמוֹת
הָיוּ הַנְּקָמוֹת בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ
לֹא נָכוֹן
מִנֶּגֶב וְעַד דָּן
רָאשִׁים נִנְעֲצוּ עַל חֲנִיתוֹת
אֲנַחְנוּ לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם
כְּדֵי לָדַעַת שֶׁהֵם שָׁם
מגי אוצרי היא סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ודוקטור למשפטים. פרסמה את הספרים "שתי השמשות של דדיקה" (2015), "כותבת הנאומים" (2017) ו"עיניים אדומות" (2019), כולם בהוצאת כנרת זמורה־דביר.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נורית זרחי, עמית זרקא, דקלה חיון ורות קינן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
