שירה | להחליק, להישפך, להיכשל

שירים מאת יפתח אלוני, גילי חיימוביץ' וגלעד מאירי

אסף רהט, ללא כותרת, צבעי מים ועט כדורי על נייר, 29.5X21 ס"מ, 2019

.

יפתח אלוני

השיחה

מָה שֶׁקּוֹרֶה לְעוֹלָם לֹא קוֹרֶה דַּי.

וְהַיּוֹשֵׁב לְיָדִי עַל הַסַּפְסָל אוֹמֵר, "יוֹם יָפֶה הַיּוֹם",

כְּאִלּוּ הַיֹּפִי מַשְׁפִּיעַ עַל הַגּוֹרָל,

עַל אֶצְבְּעוֹת הַדֶּשֶׁא הַנִּשְׁלָחוֹת לְלַחֵךְ אֶת כַּפּוֹת רַגְלַי,

עַל רֵיחַ הַטַּחַב הַנּוֹשֵׁב מֵהַבָּתִּים, מֵהָאַסְפַלְט, מִזֵּעָתוֹ.

 

שׁוּב וְשׁוּב אֲנִי חוֹרֵץ אֶת גָּבְהִי עַל גֶּזַע אֵשֶׁל.

אֵינִי צוֹמֵחַ עוֹד, רַק מְסַמֵּן אֶת גֹּבַהּ חֲלוֹמוֹתַי.

וְאִם יַאֲפִירוּ, יִסָּפְגוּ בַּעֲרָפֶל שֶׁל שְׁנַת זְקֵנִים

הַאִם גַּם קוֹל בַּקָּשׁוֹתַי לֹא יוּכַל לְהִשָּׁמַע?

 

לָאַחֲרוֹנָה שְׁכֵנִי עַל הַסַּפְסָל שׁוֹתֵק. אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁיְּדַבֵּר עַל מֶזֶג הָאֲוִיר,

אַחַר כָּךְ מִתְרוֹמֵם לְגַשֵּׁשׁ בְּאֶצְבְּעוֹתַי אַחַר הֶחָרִיץ. וּמְבַקֵּשׁ.

מְבֻגָּר שֶׁאֵינֶנּוּ מֵעֵז לְהַיְשִׁיר מַבָּט אֶל בַּגְרוּתוֹ

וּמוֹסִיף לְהַצִּיג אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ כְּעֵין רְאִינוֹעַ

הַמֻּקְרָן עַל הָעַפְעַפַּיִם הַסְּחוּטִים.

 

אֶתְמוֹל אָמַרְתִּי לִשְׁכֵנִי, "אֲנִי מִתְעַוֵּר".

כְּבָר יָרַד הַלַּיְלָה כְּשֶׁעָנָה, "לֹא,

אֵלֶּה עֵינֵי רוּחֲךָ הַמִּסְתַּפְּקוֹת בְּפָנָסִים

כְּאִלּוּ הָיוּ כּוֹכָבִים."

 

לידה

אֲנִי כִּמְעַט רוֹאֶה

אֶת אֲגַם הַבְּדֹלַח שֶׁבְּעֵינֵךְ הָאַחַת

הַמְּסַפֶּרֶת יָפֶה כָּל כָּךְ עַל הַבֻּסְתָּנִים

כְּשֶׁהָאַחֶרֶת קוֹרֶצֶת לְמֶלְפּוֹמֵנֶה הָאוֹמֶנֶת,

הַמּוּזָה שֶׁל הַטְּרָגֶדְיוֹת,

שֶׁמְּאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל בֵּין שָׁדֶיהָ

הַנּוֹטְפִים מֵי סֻכָּר.

 

אֵינִי זוֹכֵר מָתַי פִּרְזְלוּ אֶת כַּפּוֹתַי,

רַק אֶת נְעִיצַת הַמַּסְמְרִים

וְאֶת חוֹתַם הַפְּרָסוֹת בַּחוֹל,

עַכְשָׁו הֵן מְתוֹפְפוֹת אֶת חַיַּי הַנֶּחְלָשִׁים

בְּשַׁלְוָה כָּלְשֶׁהִי – נְטִישָׁה, כְּנִיעָה,

אִלְחוּשׁ, סַחַף. לְהַחְלִיק, לְהִשָּׁפֵךְ, לְהִכָּשֵׁל:

לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן, לְהִשָּׁעֵן עַל הַמַּרְפְּקִים,

לְחַפֵּשׂ אֶת פָּנַי בַּאֲגַם שֶׁהִבְטִיחַ, אֶת הַקְּרִיצָה

בָּעַיִן הַשְּׁנִיָּה.

 

הכיס הקר

פַּעַם הָאֲבָנִים הָיוּ מְנַתְּרוֹת

עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

הַלֵּב הִתְנַשֵּׂא מֵעַל מַעְגְּלֵי הָאֲדָווֹת

מִתְרַחֵב עוֹד וָעוֹד.

עַכְשָׁו הָאֲבָנִים שׁוֹקְעוֹת,

נְמוֹגִים הַגַּלִּים, הַמַּעְגָּלִים כּוֹשְׁלִים

 

צְלִיל הַצְּלִילָה מִתְפַּשֵּׁט בֵּין הָאֹזֶן לָעַיִן,

אַנְחַת יָם, אוֹ דְּאָבַת לֵב?

 

וּבְכָל פַּעַם

הָאֲבָנִים גְּדֵלוֹת

הַיָּם מִתְרַחֵק.

 

יָרֵחַ שָׁבוּר עוֹלֶה עַכְשָׁו

מְפוֹרֵר אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.

מוּכְנִית אֲנִי שׁוֹלֵחַ יָד, מְחַפֵּשׂ

בַּכִּיס הַקַּר שֶׁל הַזִּכָּרוֹן.

 

מבעד ל־O

הָיִיתָ שְׁנַיִם: אֶחָד עַל סוּס־עֵץ מִתְנַדְנֵד,

הָאַחֵר בְּשָׂדוֹת דּוֹהֲרִים.

הָרוּחַ בָּעֵשֶׂב מְסַחְרֶרֶת

עַיִט צוֹוֵחַ, נְפִילָה.

הַבֶּטֶן צְמוּדָה לָאָרֶץ. גִּשּׁוּשׁ וּזְחִילָה

עַד שֶׁלְּפֶתַע –

אֶחָד נִשְׁבָּה.

 

עֵינַיִם פַּעֲמַיִם O

לָשׁוֹן חָרוּצָה

בִּתְלָמֶיהָ חוֹרְשִׁים שׁוֹרֵי־הַמִּלָּה.

בְּבוֹרוֹת הַנְּחִירַיִם שׁוֹקֵעַ שָׂרוּף,

שָׁכוּב שָׁם בַּאֲלַכְסוֹן,

מָה שֶׁעוֹד־הִנְּךָ.

 

וּלְפֶתַע שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה נוֹשֶׁכֶת דַּרְכָּהּ

מְצִיצָה לְתוֹךְ הַ־O: רוֹאֶה?!

שָׂדֶה

קוֹל עָזוּב,

נִיחוֹחַ אֵפֶר עוֹנוֹת

 

קוּם!

שְׁמֹט אֶת מוֹשְׁכוֹת הַמִּלִּים,

שְׁתֹק בְּדִיּוּק

בְּזָ'נֶר שֶׁל סוּסִים לְבָנִים.

 

יפתח אלוני, ארכיטקט, רתך בעברו, סופר, משורר, מוציא לאור. ייסד את "פרויקט הסיפור הקצר – מעבורת" ואת הוצאת הספרים "אפיק ספרות ישראלית". ספריו האחרונים: בפרוזה – "מבטה של גארודה" (2015), ו"לאיבוד" (2021), בשירה – "שימותו הקוצים" (2013) ו"כוח המשיכה" (2014), כולם בהוצאת אפיק. במוסך התפרסמו סיפור ופואמה פרי עטו. השירים שכאן – מתוך ספר שעתיד לראות אור השנה, "הפתקים הקשורים לאצבעותַי".

.

.

גילי חיימוביץ'

ימים מפכים 

זוֹ אֲנִי שֶׁצְּרִיכָה לְהִשָּׁאֵר עֵרָה,

לִפְקֹחַ אֶת הַכּוֹכָבִים

כְּשֶׁכֻּלְּכֶם נֶעֱצָמִים,

לְהַמְתִּין לִתְכֵלֶת הַיָּמִים

כְּדֵי לָצוּף,

לְהִשְׁתַּהוֹת,

לֹא לְהִתְמַקְצֵעַ בְּדָבָר

מִלְּבַד מָזוֹר.

 

ניסויים בפרידה

פַּעַם הָרוּחַ פָּסַק מִנְּשֹׁב,

עֲצִיצֵי הַדִּירָה הִתְיָאֲשׁוּ כְּבָר,

אֲפִלּוּ כִּתְמֵי הַמִּרְצָפוֹת

הִתְמָרְקוּ מִדְבָּר.

נִתְאַמֵּץ לֶאֱהֹב, לִדְבֹּק.

הַמּוֹץ הָפַךְ תֶּבֶן

הָאַהֲבָה לְהֶרְגֵּל, לְהַכָּרַת תּוֹדָה.

 

עוֹד תִּשְׁכְּחִי שֶׁפַּעַם לֹא הִכַּרְתְּ

אֶת הַקַּוִּים בְּכַף הַיָּד

אֶת שֶׁהָיְתָה פַּעַם פְּתוּחָה

אֶת טְבִיעַת הַחֹם.

 

עוֹד תִּשְׁכְּחִי שֶׁפַּעַם לֹא הִכַּרְתְּ

שֶׁפַּעַם לֹא הָיָה לָךְ בַּיִת

לִטְרֹק.

 

אבא בבית חולים

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאַבָּא בָּא לְבֵית חוֹלִים הוּא מֵבִיא אִתּוֹ סֵפֶר עַל טוֹלְסְטוֹי, "הַבְּרִיחָה מִגַּן עֵדֶן".

בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה, לֹא.

 

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הוּא מְמַהֵר לְהַגִּיד לָנוּ אַחֲרֵי הַנִּתּוּחַ כַּמָּה אֲנַחְנוּ יָפִים.

גַּם בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה.

 

מְחַכִּים לְד"ר נָאדוֹ.

מְחַכִּים לְד"ר גּוֹדוֹ.

 

גילי חיימוביץ', משוררת בעברית ואנגלית, מתרגמת ומנחה בכתיבה. מחברת שישה ספרי שירה בעברית, ארבעה באנגלית, ואת ספר השירה הרב־לשוני "פתק". זוכת פרס המשוררת הזרה הטובה בתחרויות Colori dell'anima (2020), Ossia di Seppia (2019). שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 31 של המוסך, ותרגומה לשיר מאת נינה קוסמן – בגיליון 87.  

.

.

גלעד מאירי

בֶּל בּוֹי

עֲבוֹדָה אַחֲרֵי צָבָא –

יֶלֶד פַּעֲמוֹן בִּפְּלָאזָה,

מְשָׁרֵת קָטֹן בְּשֶׁרָתוֹן.

סַבָּלוּת מְחוּיֶכֶת בְּמַדִּים.

אֲמֶרִיקָאִים טְחוּנִים, לָרֹב יְהוּדִים,

גּוֹנְגִּים שֶׁל פְּקִידֵי קַבָּלָה בַּחֲלִיפוֹת,

שְׁאֵרִית סְעוּדוֹת שֵׁף חֲטוּפוֹת.

מַעְתִּיק גִּנוּנִים מִדּוֹר־מֶן וָתִיק,

לוֹמֵד אֶת תֵּיאוֹרְיַת הַתֶּשֶׁר.

מְתַמְרֵן טְרִיק

בֵּין תִּיק לְתִיק.

דִּיל נִסְתָּר עִם חָאפֶּר מִנֶּשֶׁר,

חוֹסֵךְ לְטִיּוּל, שֶׁקֶל לְשֶׁקֶל.

רֶגַע אִינְטִימִי בְּחֶדֶר –

פּוֹרֵק עֲגָלָה שֶׁל גְּבֶרֶת

מְטֻפַּחַת כְּבַת חֲמִשִּׁים, אֲמִידָה,

אִשָּׁה לְבַדָּהּ.

מְפַזֵּר אֶת הַכְּבֻדָּה

לְפִי בַּקָּשָׁתָהּ – מִזְוָדָה

חוּמָה עַל הַמִּטָּה,

אֲדֻמָּה עַל הַשִּׁדָּה.

יָדַיו מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב,

חִיּוּךְ מְעֻנָּב.

אָה, מְחַכֶּה לְטִיפּ.

יָדָהּ לֹא מְגַשֶּׁשֶׁת בַּכִּיס.

הִיא מְמַלְמֶלֶת בְּאַנְגְּלִית

בֵּין שְׂפָתַיִם גְּדוּשׁוֹת לִיפְּסְטִיק:

"יוּ אָר קְיוּט. אִיטְס

טוּ בֵּד, אַיי קוּד

הֵאב טֶיְקֶן יוּ וּיד' מִי".

מַסֵּכַת הַסְּמַיְילִי הַסְּטֵרִילִית

שֶׁל נַעַר הַמַּעֲלִית לֹא מַצְלִיחָה לְסַנֵּן

אֶת דְּבָרֶיהָ מִבַּעַד לָאַקְצֵנְט

הַנְיוּ יוֹרְקִי: הֵיכָן בְּדִיּוּק הָרִילוֹקֶיְשֶׁן?

מָה תַּעֲשֶׂה בִּמְשׁוֹרֵר צָעִיר אֵי שָׁם?

מוּזָר שֶׁרַק נָחֲתָה וּכְבָר חוֹשֶׁבֶת עַל חֲזָרָה.

הִיא לֹא שָׁאֲלָה אוֹתוֹ בִּכְלָל,

אָז לָמָּה זֶה טוּ בֵּד?

כֵּיצַד תְּקַפֵּל אֶת גּוּפוֹ בְּמִטְעָן בַּד,

הַאִם תַּצְהִיר בַּמֶּכֶס – גִּלְעָד?

.

טיול שנתי

מִתְנַשֵּׁף אַחֲרֵי טִפּוּס, מְמַשֵּׁשׁ אֶת הַכִּיס

מְוַדֶּא שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַשְׁאֵף. בַּשָּׁמַיִם

שְׁאֵרִית לוּנָרִית שֶׁתֵּעָלֵם תֵּכֶף בְּבִּיס

קוֹסְמִי אֶחָד. מַזְכִּירִים לָנוּ, שְׁתוּ מַיִם.

 

אָנוּ מַבִּיטִים בְּצִפִּיָּה דְּרוּכָה מִזְרָחָה

מְדַמְיְנִים, כָּל בֹּקֶר קָמוּ כָּכָה לַזְּרִיחָה.

הַמּוֹרָה לְשֵׁלָ"ח, פְּרוּשִׁית בְּדַגְמַ"ח

כּוֹבַע בֵּית, נַעַלֵי פָּלַדְיוּם וְאֶקְדָּח

 

מַפְרִידָה בֵּין הִיסְטוֹרְיָה לְאַגָּדָה,

כְּמוֹ בָּשָׂר וְחָלַב. הַסִּיקְרִיִּים, בְּלָטִינִית,

רוֹצְחִים שְׂכִירִים, חִסְּלוּ אֶת חֵיל הַמַּצָּב

הָרוֹמָאִי וְכָבְשׁוּ אֶת מְצָדָה.

 

פַּרְטִיטוּרָה פַּטְרִיוֹטִית לְסוֹף הַלִּמּוּדִים

אַךְ הֵם חָיוּ עַל בִּזָּה. הָיוּ שׁוֹדְדִים.

בְּפֶסַח גַּם לֹא פָּסְחוּ עַל עֵין גֶּדִי.

שָׁחֲטוּ 700 יְהוּדִים, כּוֹלֵל נָשִׁים וִילָדִים.

 

עוֹמְדִים בּוֹהִים בַּאוֹסְטְרֶקוֹנִים,

שְׂרִידֵי סַדְנַת יְצִירָה בְּמָוֶת הֲמוֹנִי

אוּלָם בָּהָר אֵין דֵּי מִמְצָאִים הַמְּעִידִים

עַל טֶבַח אוֹ הִתְאַבְּדוּת הֲמוֹנִית.

 

מַשָּׁב מִזְרָחִי וּמַעֲרָבִי מִשְׁתַיְפִים כְּסַכִּינִים,

מְלַטְּשִׁים פָּנִים שֶׁהָיוּ פֹּה לְפָנִים.

הָיוּ אֲמוּרִים לִהְיוֹת כְּאֶלֶף שְׁלָדִים

וּבַחֲפִירוֹת חָשְׂפוּ רַק 28 מוֹרְדִים.

 

אִוְשַׁת שַׂקִּית צִ'יפְּס שֶׁלֹּא בְּעִתָּהּ,

הַפְּלַסְטִיק מְשַׁחְרֵר פִּצְפּוּץ כְּקַטָפּוּלְטָה,

פּוֹרֵם אֶת מֵיתָר הַקֶּשֶׁב שֶׁל הַכִּתָּה,

הָרִכּוּז מוּסָט הַצִּדָּה כְּמוֹ כֻּמְתָּה. לְדַעְתָּהּ

 

הַנְּצוּרִים כַּנִּרְאֶה נִכְנְעוּ וְנִמְכְּרוּ כַּעֲבָדִים.

תַּחַת יָדַי כְּבָר מוּבָלִים חֲטִיפִים מְעֻבָּדִים.

פָּנָס תַּפּוּז מֵאִיר אוֹתָהּ מִכִּוּוּן הֲרֵי מוֹאָב,

הַדְרָן בְּהַצָּגַת פְרִינְג' שֶׁרָצָה לְפָנֵינוּ עַכְשָׁו.

 

גלעד מאירי, משורר, מנהל שותף של עמותת "מקום לשירה" ובית הספר לאמנויות המילה. מחבר ספר שירי הילדים "שובבים שווים, ספר האלפבית החברתי" ועורך הספר "לאין שיעור: אנתולוגיית שירי בית ספר", שניהם יצאו לאור בהוצאת מקום לשירה בשנת 2020.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית צמח, יוני יחיאלי, עמית שמרת ומגי אוצרי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | לחפש ולמצוא סקס אחר

"העיסוק הספרותי (והאמנותי בכלל) במין הוא חשוב מאין כמוהו; חשוב להתייצב באופן פעיל כנגד הכוחות הסוחפים לכליאתו של הארוטי בתוך ארון חשוך וצר ממדים." אורית נוימאיר פוטשניק על אנתולוגיית הסיפורים הקצרים "סקס."

רונית ברנגה, עוגה ופרוסת עוגה, טכניקה מעורבת, 10X26X50 ס"מ, 2020

.

הביאוהו לכאן: על "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים"

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

הקובץ סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים הוא קובץ שאפתני. אין לו פתח דבר, אני מאמין או הצהרת כוונות (יש אחרית דבר, שאליה אגיע), אבל ברור, כך נדמה, שחלק מכוונת העורכים הייתה לנפץ את הדעה שכמעט הושרשה כעובדה, שאי אפשר לכתוב על סקס בעברית. כמעט אין בספר מטאפורות המאפשרות לחמוק מתיאור הדברים עצמם. אין בו מבט המופנה ברגע האחרון הצידה (כמו שעושה מצלמת הקולנוע). אין בו חשש מהישיר והבוטה. כמעט לא ניתן למצוא בקובץ הזה כתיבה פיוטית מדי, מפל מילים מהונדס שנועד ליצור התמוגגות שבעת רצון ורגועה מתיאורי מין (כפי שניתן למצוא לא מעט בספרות העברית). כוונה נוספת, שאני לא יודעת אם ניתן לייחס לעורכי הספר, אבל זו מחשבה שעלתה בי בקריאתו, היא השאיפה לחרוג מעוד הנחה מובלעת בכתיבה ובקריאה על מין: לנפץ את ההנחה שהמיניות והתשוקה המינית צריכות תמיד להיות רכיב בתוך העלילה, מרכיב הנועד לשרת את הסיפור הגדול – יהיה זה הקונפליקט של אדם בתוך נפשו, או מלחמתו במוסכמות החברתיות וכולי וכולי. לא כאן. כאן המין הוא הסיפור, הגיבור הראשי, לא עוד שחקן משנה, שמאיר את הקונפליקט העיקרי, שרק נותן לו עוד קצת נפח. יש לכך חשיבות גדולה בעיניי. אנחנו חיות בתקופה קרתנית ופוריטנית, שבה משגשגות מצד אחד שמרנות, הסתגרות ותפיסות דתיות אולטרה־אורתודוקסיות, ומצד שני פורחים בה ייצוגים פורנוגרפיים סקסיסטיים בתרבות הפופולרית (הילכו שני אלה יחדיו בלתי אם נועדו?). באקלים כזה העיסוק הספרותי (והאמנותי בכלל) במין הוא חשוב מאין כמוהו; חשוב להתייצב באופן פעיל כנגד הכוחות הסוחפים לכליאתו של הארוטי, של המיני, של הגופני בתוך ארון חשוך וצר ממדים.

סקס. אינו קובץ סיפורים ארוטיים במובן השגור והמקובל היום. לא תמצאו כאן חמישים גוונים של קלישאות בנאליות. לא כל הסיפורים בקובץ נכתבו כדי להשיג גירוי מיני, אם כי רבים מאוד מצליחים בזה יפה ועושים את זה נהדר. תיאורי המין ישירים, מפורשים, אבל  ברובם כתובים היטב, הדמויות אינן קולב בעל איפיון סטראוטיפי שטוח המשמשות רק כדי לשאת על גבן הדק סצנות מין. יש בקובץ כמה ניסיונות פחות מוצלחים לטעמי, לכונן פואטיקה חדשה. הם רפטטיביים ומייגעים קמעה ומשרים תחושה של מנייריזם, אם כי גם הם מעניינים בדרכם. אבל הקובץ כולו סוחף, מרתק ומעורר, כמעט מכריכה לכריכה, ויש בו סיפורים רבים שהם מבריקים ממש. עשרים ושישה סיפורים זה הרבה מאוד, לא אוכל להקיף את כולם. ובכל זאת אנסה להתייחס לכמה מהם. מטבע הדברים גם הנושא המרכזי של הספר וגם סוגת הסיפור הקצר כופים על רבים מהסיפורים מבנה דחוס המתקדם אל קליימקס (או אנטי־קליימקס) מהדהד. לכן קשה לסקור אותם מבלי לבצע את העבירה הקרויה בפי העם ספויילר, אבל אנסה.

בסיפור המעולה "דיק פיק" מאת רון דהן, הקוראים נשאבים אל פנטזיית שליטה הכתובה באופן מהודק וקצבי ובו זמנית חותרת אל שורשי ההיקסמות המינית מכוח ואלימות, לא חתירה פסיכולוגית או אנליטית, אלא רגשית וספרותית. גם עבור הקוראים שלא יחושו עוררות מינית בתגובה לתיאורי האלימות, ייפתח חלון אל החוויה הזו, כמו בכל מעשה ספרותי ראוי לשמו.

יאיר אגמון, בסיפורו "דיפ לאב", מצליח להאיר באופן מופתי את הפיצול בתרבות הפורנוגרפית האופפת אותנו, באמצעות המפגש של נער אוטיסט והמטפל שלו באישה ששניהם חושקים בה. במיומנות של מספר משוכלל הוא מצליח לחשוף את השרירותיות והאכזריות של המחיצות בין הנורמטיבי לשאינו נורמטיבי, ואת המחיצות שהונחו לשימושם של גברים בין העדינות והאהבה ובין אובייקטיפיקציה ופורנוגרפיה.

טל יעקב, בסיפורו "החלון", מצליח לכתוב בלי לכתוב את מה שלא מדברים עליו. "הפרטים לא היו ממש חשובים כי הטרגדיה ברורה", מצהיר המספר. הסקס לעומת זאת מתואר לפרטים, ובאופן שאינו משאיר אדישים לא את הלב והריאות ולא את אברי המין. יעקב אורג ביד אמן את צירוף התודעות הזה (כפי שעשה בנובלה פורצת הדרך שלו, רכבת שלג [הוצאת עורבים, 2019], שגם בה זה היה מוטיב מרכזי), והמודעות והעדות לטרגדיה לא מצננות את החרמנות, לא מאיינות את הליבידו. אלה מתקיימים בכפיפה אחת בנפשו של המספר ובנפשו של הקורא, שנאלץ להסכין עם הקיום הקונפליקטואלי הזה בתוכו.

ב"שם חיבה R" מאת תהילה חכימי, היא מתחקה אחר רכישת המיומנות המינית והרגשית של פול גודמן, יציר תאגיד טכנולוגיה בינלאומי, שהמפתחת הישראלית המבריקה שלו לא מצליחה לעמוד בפני פיתוי ההבטחה המינית הגלומה בו. הסיפור מצחיק ובעיקר מבריק בתובנות האירוניות והמושחזות שלו על למידה וחניכה למניפולציה ושליטה בתוך ומתוך יחסי מין, בהיפוך המגדרי של האובייקטיפיקציה, המתחולל בחסות סיפור המסגרת הטכנולוגי וגם במבט המשועשע על ספרות סייברפאנק ואנדרואידים, ובהצעה שאפשר למצוא בו למבחן אמפתיה, או אנושיות, שאולי לא חשבתם עליו, כי הייתם עסוקים בלהיות גברים.

האירוניה, ובפרט האירוניה העצמית, נוכחת בכמה וכמה מהסיפורים בקובץ, למשל אצל ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואצל מאשה צור גלוזמן. הנימה האירונית עושה את הסיפור ומחדדת את נקודת המבט הנשית הבוחנת את עצמה כל הזמן מבחוץ, במבט מודע לעצמו, בעיניים זרות. אילנה ברנשטיין מביאה את האירוניה הזו לשיא בסיפור על דייט של שני פנסיונרים, וכך גם קובי עובדיה בסיפור על מסע ספרותי בעקבות ויקי כנפו, ההופך למרדף הומוארוטי שנועד לכישלון.

ייאמר לזכותם של העורכים, ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, שהקובץ מגוון מאוד ומכיל קולות רבים ושונים, הן נרטיבית והן מגדרית. יש בו מגוון פרקטיקות מיניות ותחושות גופניות: עמרי חורש למשל מקדיש את סיפורו "חוקי הלשון" לרימינג ומתחקה באופן צמוד ונועז אחר תחושות הגוף והתודעה המלוות אותו. תמר סנדלר גורן כתבה סיפור נהדר ומכאיב על תשוקה לסבית מכאיבה של רקדנית בלט, תשוקה שלא ניתן להפריד אותה מהמשטור העצמי של הגוף. וכדאי לשים לב גם לסיפורו של יונתן ברג, "התחלפות". תמצאו בקובץ את התשוקה של נשים לגברים, נשים לנשים, גברים לגברים וגברים לנשים (ייצוגים טרנסג'נדריים וקוויריים אין בו, אבל יש בי ביטחון שזו לא כפפה שתישאר מוטלת סתם כך על רצפת החדר). עם זאת, תוך כדי קריאה רצופה בקובץ, לא יכולתי להשתחרר מהרושם שבחלק ניכר מהסיפורים המעולים שבו, האפקט הרגשי העז מושג בהתייחסות לזין, ובאופן ספציפי יותר – לאקט המציצה. הזין זוכה לתיאורים משובחים ועזים מאוד, למשל אצל מעיין בן הגיא, אמיר נעמן, רינת שיינדרובר ואור סניור, שהסיפור שלה "אדיפוס הבת" הוא מהפנינים הזוהרות בספר. לא יכולתי שלא לתהות, בעודי נשאבת בלב הולם שוב ושוב לתוך תיאורי המציצות, למה זה מרכזי כל כך, למה זה אפקטיבי כל כך? האם זו רק אני, הקוראת הפמיניסטית הכושלת, שלא מצליחה להשתחרר מהפאלוצנטריות הזו, או שמא אלה אנחנו?

את התשובה חיפשתי באחרית הדבר מאירת העיניים של ד"ר אפי זיו. זיו פותחת בשאלה כיצד ניתן להכיל בנקודת הזמן הזאת כתיבה על מיניות, על כל היבטיה המענגים והכואבים הדרים בכפיפה אחת ומעוררים תחושות סותרות ובו בזמן משלימות? בסופו של דבר, לאחר סקירה היסטורית של היחס הפמיניסטי למין ומיניות החל ממלחמות הסקס של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים ועד ל־MeToo, היא מסכמת שאין סקס מחוץ לשפת יחסי הכוח. אין סקס אחר. אבל מיד מסייגת שאולי יש. אולי באמת ניתן למצוא אותו בקובץ החתרני והשאפתני הזה. אולי אפשר לחפש ולמצוא סקס אחר, לא רק בביקורת התרבות, לאו דווקא בעמקי הניתוח הפסיכולוגי, אלא קודם כול בספרות.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון (עורכים), "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים", תשע נשמות, 2021.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "מתופף אחר", מאת ויליאם מלווין קלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הרחק מחרושת הדפוס

"לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר 'אמת' ולומר 'צדק', הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי." לילך נתנאל על המיזמים החדשים "דפוס בית" והוצאת תרסט

מאיה אטון, 51#2018, מתוך ספר אמן החוגג 200 שנה לפרנקנשטיין, עיפרון על נייר, 40X30 ס"מ, 2018

.

בית דפוס. דפוס בית: על "דפוס בית" והוצאת תרסט

מאת לילך נתנאל

.

הילדה הקטנה בבית רוצה להגיע גבוה ועומדת, לכן, על שלושה או ארבעה ספרים מסודרים בערמה גבוהה דייה: כל כתבי אחד־העם, קובץ סיפורים של קלריס ליספקטור, עיר היונה לאלתרמן, הכרך המתפרק של יומני קפקא. אומרים לה, אני אומרת לה: לא עומדים על ספרים. היא אומרת לי: את לא צריכה אותם. אני מתווכחת איתה כמה אני צריכה את הספרים האלה. היא שואלת בשביל מה. אני קוראת, אני אומרת לה. היא חותכת אותי: את לא קוראת אף־פעם. אני נכלמת.

באחת האידיליות של טשרניחובסקי, אני נזכרת עכשיו, קם רבי אליקים מכורסת הקריאה שלו,  מקפל יפה־יפה גיליון של עיתון הצפירה ומניח אותו על הארון. וגם, עולה בדעתי פתאום הספרייה המעגלית של מונטן בבורדו, עם השדרה המוזהבת של הכרכים העתיקים. והסיפור הקצר ההוא, של בורחס, על פייר מנאר מעתיק את דון קישוט. ואני, שישבתי פעם על השטיח הישן בקומה ב של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ואהבתי את לאה גולדברג כמו מישהו שמחפשים את קרבתו. אבל עכשיו, ככלות כך וכך שנים, אמרתי לילדה שלי, הקטנה, נכון. אני כבר לא קוראת. אני לא צריכה אותם יותר. ובאיזו החלטה גורפת, התחלנו שתינו לערום יחד את הספרים. בהתחלה שלפנו אותם מן המדפים. לא עוד שלושה או ארבעה ספרים בלבד, אלא פירקנו, ממש, את הספרייה כולה. רוקנו אותה. אחר כך עמדנו בתוך עננה כבדה של אבק. אחר כך שיחקנו, כמו משחק קוביות למבוגרים, הנחנו ספר על ספר. הספרים לא התאימו, הם היו גדולים מדי או קטנים מדי, עבים או דקים ממש, כך שערמת הספרים שלנו נראתה לבסוף כמו מגדל ספרי הבטון של אנסלם קיפר: מגדל שמטיל צל של חורבה.

מה קורה לספרים שנותרו בבתים של אנשים. מה מתרחש שם עם כל היתרה של הדפוס. האם לספר יש בית? האם ניתן לחזור הביתה, כלומר האם ניתן למצוא את הדרך חזרה אל הספר? לא בתנועה מעוורת של נוסטלגיה, לא בפטישיזם של תשוקה, לא. השאלה היא האם ניתן לברוא התחלה ממשית חדשה לספרות? האם ניתן למצוא לבדיון צורה אחרת להתגלות דרכה?

לשאלות הללו מתנסחת לאחרונה תשובה חדשה. מעין גילוי דעת, או מוטב לומר "גילוי דפוס", לגבי העתיד המסתמן של הספר. שני מיזמים חדשים מציגים את התשובה הזאת: "דפוס בית: הוצאה לאור ודפוס זעיר" מייסודם של אורי יואלי וננה אריאל, והוצאת תרסט שהקים ועורך עודד מנדה־לוי. כל אחד מן הדפוסים הללו מציע בדרכו ספרות קטנת מידות (רשימה, נובלה קצרה, שירה, הגות), שנדפסת בצורת קונטרסים רכים מהודקים בנייר סיכות (תרסט) או תפורים בתפירה ידנית ("דפוס בית"), ומופצת בחנויות הפרטיות או בשיווק ישיר.

הספרות מוצאת את מקומה שוב בבית. הבית החדש של הספרות הוא היפוכם של השעתוק וההפצה ההמונית, של קהל המנויים ושל רשתות הספרים. אם לקחת בהשאלה את המונח שקבעו אריאל ויואלי, "הדפוסים הזעירים" של הספרות מתמקמים הרחק מחרושת הדפוס, הרחק מהפופולריזציה של הספרות, בנתק אידאולוגי מוצהר מן המוסדות שבהם הספרויות הלאומיות מצאו חסות, ובנתק כלכלי עקרוני מן ההגדרה של הספר כמוצר סחיר. המאפיינים הללו מזכירים את המורשת של התנועות המודרניסטיות מתחילת המאה שעברה, אבל ההקשר האקטואלי שונה לחלוטין: "הדפוסים הזעירים" של הספרות הם המענה היחיד, כרגע, לדיגיטציה של הספר. הם מציעים אפשרות להמשך קיומו של הספר המודפס.

.

סדר הדברים: קטלוג (דפוס בית, הדפסה רביעית, 2020)

תרבות הספר המודפס משנה את ייעודה: מתחשיב הכדאיות הכלכלית של דפוס חסכוני (ולאחרונה גם דיגיטציה של הדפוס) לשם מכירה המונית של עותקים, הספר שב להיות אובייקט אמנותי בפני עצמו. המיזם של יואלי ואריאל "מביית" את כל שלבי ההתקנה והייצור של הספר: דפוס, קיפול או חיתוך קונטרסים, תפירת הגיליונות וכריכה. האומנויות הללו, השייכות לבעלי־מלאכה מן העבר הרחוק, שבות ומופיעות כאן עם משחק של "טעות" יזומה, כזו הנלווית לכל מעשה מודע של שחזור: פועלי דפוס לא פרולטריים בעידן הדיגיטלי, המייצרים "לכלוך" של דיו במקום איקונוגרפיה "נקייה" המיוצגת על מסך.

הברית החדשה שמתחילה להתהוות עכשיו עם החומר נסמכת על עובדת דפוס פשוטה: הספרות הולכת ומתקצרת. הקונטרסים שנדפסו ב"דפוס בית" מונים כשלושים עד חמישים עמודים, בכל עמוד שדרה דקה של טקסט, משחקי דפוס (צבע, מחיקה, איורים, סימנים גרפיים) וקיפולי נייר. הקונטרס סדר הדברים: קטלוג מאת ננה אריאל (דפוס בית, 2020), מציג פרקי מחשבה על חלוקות וסיווגים של הדברים בעולם. למעשה, סדר הדברים מסגיר מחשבה על ההיתכנות שלו עצמו ושואל לא על סדר הדברים בעולם, אלא על סדר הדברים האלה כפי שהם נגלים בספר המודפס. כלומר, כיצד ניתן לסווג את תצורות ההתגלות של הספרות: דפוס וכתב, שחור על לבן, לבן על לבן, סימן מים.

הקונטרס סדר הדברים עשוי להיקרא כמבוא עקרוני למיזם של "דפוס בית" ולשאר הקונטרסים החדשים שנדפסו בו. אלה מציגים בפנינו אחד משני דברים: או שאנחנו קוראים התחלות חדשות לספרות אפשרית, או שאנחנו מקבלים את הסוף של הספרות, תרתי משמע. המשל הזה מתברר במיוחד באוסף האפיגרפים שערכו אריאל ויואלי, תחת הכותרת אפיגרף (דפוס בית, 2019). פנקס כיס קטן שבו נאספו אפיגרפים מארבעים ספרי מקור שהופיעו באותה שנה עברית (תשע"ט). "הזזנו אותם מהמקום", כותבים יואלי ואריאל בפתח הקובץ, "הוצאנו אותם מהקשר, והכנסנו אותם לשיחה חדשה: בינם לבין עצמם".

.

משירי פהמי נורין (הוצאת תרסט, 2020)

משום גודלם הקטן ואורכם הקצר, נראה כי הדפוסים הזעירים של הספרות הם פעולה זהירה של כפירה בגורלה העכשווי של הספרות. הם מתעצבים כנגד הדיכוי של הבדיון, שהחל עם הופעתם המחודשת של סוגות "הסיפור האמיתי" למיניהן – autofiction, true crime, ממואר, סיפורים "מציאותיים" מוצהרים או מרומזים. קשה להתקיים בתרבות שנגדע בה הכוח של בדיון, שבה האפשרי נסוג מפני העובדתי לכאורה. תרבות שבה הספרות הופכת להיות מסמך בעל תוקף, המשמש לשם שיפוט והוקעה, ביזוי וביוש (מלשון בושה) ברשתות החברתיות ובעיתונות הדיגיטלית. מעין מימוש מוזר ואלים של השם הפרטי (של הסופר, הדמויות וכו') ושל הקניין (הבעלות על הסיפור).

אני קוראת את הדפוסים הזעירים של הספרות כמעין אפשרות שכנגד. גזירי נייר דקים ובודדים המזכירים את האפשרות לבדיון, לאפשרי, לתעלומה היפה והבלתי גמורה של היקום הספרותי. כך קראתי בפרוזה הלירית של מורן שוב רובשוב, משירי פהמי נורין (תרסט, 2020). מחברת תכולה ודקה, מהודקת בנייר סיכות, המגוללת עדות מהוסה על אירוע של גירוש צבאי, אונס, אלימות והטרדה. סיפור האירוע הזה היה עשוי להתנסח ככתב אשמה כנגד העוולות ההומניטריות של הגירוש ההיסטורי בארבעים ושמונה, או של פינוי והריסת בתים בצידה "האחר" של ישראל היום. בבחירה מודעת, משירי פהמי נורין הוא חלק מתוך שלם עלום, שאינו ניתן לנו. זוהי פרוזה לירית קצרה, המלוקטת אולי מתוך שירים נוספים, או מתוך מחברת אחרת שאיננה ברשותנו. לא השלם, אפוא, אלא החלקי, ולא הארוך אלא הקצר. לקט של רשמים המגיע, דך ועני וזוהר, אל מעבר לחולין של השיפוט הפוליטי והעדות ההיסטורית, עד לקוטב הלירי, החושני והנוגה של האובדן. הלירי איננו עדות בעלת תוקף אובייקטיבי, אלא הוא מורכב מרשמי התבוננות מעובדים, חלקיים ומוטים, מחליקים במורדות הזיכרון ועולים. כמו, "ילד אחד כל הזמן חזר על אותו סיפור. וכל הזמן זה היה אחרת. אותו דבר אבל אחרת. הבנתי שזה הסיפור הנכון" (עמ' 25), וכמו "איך מתארים רעב? לא מתארים רעב. מי שיָדַע רעב ידע. למה לתאר למי שלא ידע? לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה" (עמ' 26).

מה שנכתב בלשון המשל הפוליטי משתמע גם כמשל על הספרות עצמה ועל האפשרות לביטוי: הסיפור הנכון יסופר בכל פעם אחרת. לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה.

לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר "אמת" ולומר "צדק", הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי. התשוקה לסיפור אינה צריכה לעבור בחיוב המציאות, אלא להפך, בשלילתה, בהכחשתה, בהלעגתה, במשחק עם המציאות, בסיבוך שלה, בשאלה ובפקפוק.

המַחברת משירי פהמי נורין מסתיימת כך: "פִּלְאִי הוא חסד המרחק". פלאי הוא המרחק בין אמנות הייצוג לבין המישור הצחיח של העובדות, ובין ה־rêverie של הביטוי הספרותי לבין הפרטים המפלילים של העולם הסובב. זה מה שהייתי צריכה לומר לילדה הקטנה שלי על הספרים ועל הקריאה, ולא אמרתי עדיין. אני מחכה שתגדל, שתתבגר, שתיפרד מבית הספרייה שלנו, אני מחכה לחסד המרחק בינינו, ואז נראה.

.

לילך נתנאל היא סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בקרוב יראה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

ננה אריאל, "סדר הדברים: קטלוג", דפוס בית, 2019
מורן שוב רובשוב, "משירי פהמי נורין", תרסט, 2020

.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | בקטע אנתרופולוגי

"אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים שהוא עובד בהייטק, הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות." קטע מתוך נובלה בכתובים מאת רונית ידעיה

ארז אוזן, BBQ, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2018

.

מתוך "בקטע אנתרופולוגי"

רונית ידעיה

.

אדם יושב על המדרגות בתוך עשן המבורגרים ונקניקיות (לא סטייקים) מהגריל של השכן, שמנקנקים לו את מצב הרוח הבטלני/רוחני שהוא שקוע בו מול הדשא הרבוע בעולמו הקטן המרובע, כמו ששרון אומרת, "עולם קטן – איש קטן", כאילו שאצלה העולם אינסופי ולא דבוק לה לתחת ולחשקים של אותו הרגע – וחושב לעצמו, "עשיתי את זה", או משהו בסגנון "אני נוכח בחיים שלי", או על "שליטה עצמית והונאה עצמית בהחלטות צריכה…" זה אולי מה ששרון חושבת על מה שהוא חושב, אבל אין לה שליטה על מה שהוא חושב כשהוא יושב מול הדשא לפני הבית שקנה בזיעת אפו, שבתוכו האישה שלו שבתוכה התינוקת החדשה שלו, ועבודת הדוקטורט שלו, והשכנה שמחרמנת אותו להשלמת התמונה המשפחתית המושלמת שלו. הוא, בניגוד לה, שאף פעם לא מרוצה ורק רוצה לשדרג את המקום שלה ואת האנשים סביבה – ואולי כדאי שהיא תתחיל בלשדרג את עצמה ולא רק ברשתות – הוא דווקא מרוצה מהשכונה. אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים את שמו. הם יודעים שהוא עובד בהייטק (יש לוגו של החברה על הרכב שלו), הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות. (יונדאי גטס). וזה גם לא מעניין אותם, ההיררכיות. אחרי הדוקטורט הוא אולי יעבור לחברה אחרת, ששם יעריכו יותר את היכולות שלו וישדרגו לו את הרכב לטויוטה הייבריד או משהו בסגנון, כך הוא גם יוכל לחסוך על הדלק.

שרון מציצה מהדלת:

מההה?

כלום.

זהו?

זהו. היא מגרדת את הבטן.

מה נסגר עם החלב סויה? להביא?

.

*

.

לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ערב הסעודית. היו שם הרבה סעודים עם גלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור, ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, בקטע אנתרופולוגי, כמו שהוא אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה טוב לראות את כל העוני שם. ו"בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טלפן לכל המלונות ארבעה וחמישה כוכבים שהיא הזמינה – "בגרושים!" – כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה. מה הקשר בין מלריה לכסף, הוא חשב וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר, בקטע אנתרופולוגי. באותו קטע שרון נאלצה כמעט בכל בוקר לרדת לקבלה ולהראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, בזהירות לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?", ובאותו הקטע, במלון בבומביי, עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית וצבעים אדמדמים, כילה אכולת עובש מעל המיטה, ושירותים? "אין שירותים!", שרון צווחה. היא סירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חרמן את אדם.

וגם בקטע אנתרופולוגי; הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שאליו הוא מגיע כאיש מכירות. היו כאלו שהגיבו לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או אחד המנהלים בסטארט־אפ שעוד מעט יצא לאקזיט וימכור מיליונים?). צחוקים(!?) .

ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לקח על עצמו – במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, כמו: אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות? וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה, ו"את השולחן הזה הוא קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת", והוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה!… כן, כן, שולחן בן לפחות מאתיים". או בענייני הקפה הטוב, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. אבל, כאמור, זה לא עבד על כל אחד והיו כאלו שהוא אפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.

אדם תמיד נקב בשמו הפרטי של הנמען כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, עופר… אתה עוד תודה לי אחי (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך והוא מיד מתקן, עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת של הנחה של עשרה אחוז…). כל מה שצריך זה יכולת להקשיב, אמפתיה, קולגיאליות עלאק, ריספקט שמלווה בכאילו הבנה של הלקוח, תחרותיות ברמה חברית ואינטליגנציה – כמו במקרה של עופר הטווסי (שרון הייתה מתה עליו) מהמרכז ביוקנעם, והכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת – הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך", ויקר רצח, והסתפק בלשלב את רגליו, מודע לאמירה האדומה החתרנית שנחשפה מהמשולבת: כן, גם לי יש מה להגיד – הטלפון של עופר רעד על השולחן, אדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה… עופר שלח יד לטלפון וחשף רולקס מוזהב.

הלו?

.

*

.

אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל – אם נשאר זמן וחשק.

קריית עתידים לדוגמה: בניין משרדים אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צעקה, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן שמופעל בכובד/שיווי משקל. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ותוך כדי כך מטלטל באצבע אחת את הפסל הקינטי, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה… ואולי זו בכלל המטרה של הצעצוע הנבזי הזה – השפלה. היה למר קינטי גם זקן אופנתי, כלומר המראה הלא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שהזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה. היה לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טי־שירט שחור וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.

השמש עלתה בחלון מאחורי בני וחדרה למשרד דרך תריס רפפות חצי פתוח, שסנוור את אדם וגם התווה גריד של פסי רוחב באור/צל על פניו, מה שבטח הצחיק את בני והוסיף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי המשיך לעלות ולרדת מתוך האינרציה, אדם חיכה במתח שייעצר, אבל אז בני נתן לו דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא הסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?

אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. האישה האומללה סבלה מ־Floaters, הפרעה בשדה הראייה: גופים זעירים שמתרוצצים לכל הכיוונים בשדה הראייה ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר חוזקה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים עם משקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה, קצת מנוגד לחזות ולתוכן של האישה הפשוטה הזאת… אבל הוא לא החמות שמולכת בטריטוריה הפרטית שלה, הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל והיה ידוע בכוח הסבל שלו, ובאימא שלו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני נהייתה מדריכת כושר עם כנפי צניחה! הוא המשיך לדבר אל בני שהפך עכשיו לצללית אפרפרה שסביבה קרני אור…

או משרד רהבתני, כמו במרכז ההייטק בהרצליה (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון הוא לא הצליח לסגור שם שום מכירה): המזכירה כיוונה אותו בידה אל המשרד והמשיכה לבהות במחשב. אדם פתח דלת זכוכית עם לוגו של החברה ונכנס. ספת עור קטנה צמודה לקיר, כיסא מנהלים מדגם חדשני, שולחן עתיק גדול או זכוכית עם רגלי אלומיניום, שטיח פרסי למרגלותיו. לפעמים הוא היה מדמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס, כמו שהוא מדמיין כשהוא נקרא לחדר של הבוס שלו – פנים רופסות נטולות סנטר, אבל עם פיצוי הולם בלחיים כאילו הוא אוגר אגוזים בצידי הפה. כאן, תאוריית קריאת הפנים שהוא ניסח מוכחת כלא נכונה מול הנחישות שבה עמיחי, הבוס שלו, נוזף בו על ירידה במכירות בטור גאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות בטור גאומטרי מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה) "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב"…

האור ממנורת ההלוגן מעל חדר דרך השיער הקוצני של אלון (ג'ל), שצמח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו; וגם הפנים העגולות עם המשקפיים העגולים שהקטינו את העיניים העכבריות שלו. מר אלון שידר בחזותו ובהתנהגותו משהו צלופחי, שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג במסגרת אנתרופולוגית.

אדם לא חלק עם שרון את ההשפלות בעבודה, היא לא הייתה בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא העדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי היה לשמר את הדימוי, למרות שבעבר הוא ניסה לנקב אותו או לחתור תחת חזות ה"כול יכול" ולא הצליח.

ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה רק אותו לשאת בעול הפרנסה. עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את מר אלון – לביטחון תעסוקתי, ולמרות החזות הצלופחית.

ודווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, עם מזכירה ששאלה לשמו וחייכה אליו ושאלה אם הוא קבע פגישה והוא שיקר שכן, עם יצירות מקוריות של אמנים שהמבקרים יכולים לזהות ולאמוד את המחיר, רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי ועוד ואזה או שתיים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ושיער מלח־פלפל על הראש של הלקוח, כמו של השנאוצר הבינוני של השכנים מהדלת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם… הלפטופ כבר פתוח ואדם מסובב אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום על פניו, מקשיב אבל תוך כדי משדר שהוא בעצם עושה לך טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד שניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא רק מעביר את הכמה דקות בציפייה לרגע שתסיים ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות עברו השנאוצר הודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; ה"תודה רבה" ניתזה מפיו בזמן שסגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו את הדלת בפרצוף.

רונית ידעיה, סופרת, עומדת בראש מחלקת הכתיבה של בית הספר ״מנשר״. בין הרומנים הקודמים שלה: ״ואקום״ (כנרת זמורה ביתן, 1995), ״שוש״ (כתר, 2005), ״שכן טוב״ (כתר, 2011), ״מלכת הממולאים״ (אפיק, 2016) ו״מינימי״ (אפיק, 2019). ספרה ״עור״ (כתר, 2001) עובד לסרט באותו שם. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ובאסופות של סיפורים קצרים. הקטע שלעיל – מתוך נובלה בכתובים, העתידה לראות אור במהלך 2021.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן