.

הביאוהו לכאן: על "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים"

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

הקובץ סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים הוא קובץ שאפתני. אין לו פתח דבר, אני מאמין או הצהרת כוונות (יש אחרית דבר, שאליה אגיע), אבל ברור, כך נדמה, שחלק מכוונת העורכים הייתה לנפץ את הדעה שכמעט הושרשה כעובדה, שאי אפשר לכתוב על סקס בעברית. כמעט אין בספר מטאפורות המאפשרות לחמוק מתיאור הדברים עצמם. אין בו מבט המופנה ברגע האחרון הצידה (כמו שעושה מצלמת הקולנוע). אין בו חשש מהישיר והבוטה. כמעט לא ניתן למצוא בקובץ הזה כתיבה פיוטית מדי, מפל מילים מהונדס שנועד ליצור התמוגגות שבעת רצון ורגועה מתיאורי מין (כפי שניתן למצוא לא מעט בספרות העברית). כוונה נוספת, שאני לא יודעת אם ניתן לייחס לעורכי הספר, אבל זו מחשבה שעלתה בי בקריאתו, היא השאיפה לחרוג מעוד הנחה מובלעת בכתיבה ובקריאה על מין: לנפץ את ההנחה שהמיניות והתשוקה המינית צריכות תמיד להיות רכיב בתוך העלילה, מרכיב הנועד לשרת את הסיפור הגדול – יהיה זה הקונפליקט של אדם בתוך נפשו, או מלחמתו במוסכמות החברתיות וכולי וכולי. לא כאן. כאן המין הוא הסיפור, הגיבור הראשי, לא עוד שחקן משנה, שמאיר את הקונפליקט העיקרי, שרק נותן לו עוד קצת נפח. יש לכך חשיבות גדולה בעיניי. אנחנו חיות בתקופה קרתנית ופוריטנית, שבה משגשגות מצד אחד שמרנות, הסתגרות ותפיסות דתיות אולטרה־אורתודוקסיות, ומצד שני פורחים בה ייצוגים פורנוגרפיים סקסיסטיים בתרבות הפופולרית (הילכו שני אלה יחדיו בלתי אם נועדו?). באקלים כזה העיסוק הספרותי (והאמנותי בכלל) במין הוא חשוב מאין כמוהו; חשוב להתייצב באופן פעיל כנגד הכוחות הסוחפים לכליאתו של הארוטי, של המיני, של הגופני בתוך ארון חשוך וצר ממדים.

סקס. אינו קובץ סיפורים ארוטיים במובן השגור והמקובל היום. לא תמצאו כאן חמישים גוונים של קלישאות בנאליות. לא כל הסיפורים בקובץ נכתבו כדי להשיג גירוי מיני, אם כי רבים מאוד מצליחים בזה יפה ועושים את זה נהדר. תיאורי המין ישירים, מפורשים, אבל  ברובם כתובים היטב, הדמויות אינן קולב בעל איפיון סטראוטיפי שטוח המשמשות רק כדי לשאת על גבן הדק סצנות מין. יש בקובץ כמה ניסיונות פחות מוצלחים לטעמי, לכונן פואטיקה חדשה. הם רפטטיביים ומייגעים קמעה ומשרים תחושה של מנייריזם, אם כי גם הם מעניינים בדרכם. אבל הקובץ כולו סוחף, מרתק ומעורר, כמעט מכריכה לכריכה, ויש בו סיפורים רבים שהם מבריקים ממש. עשרים ושישה סיפורים זה הרבה מאוד, לא אוכל להקיף את כולם. ובכל זאת אנסה להתייחס לכמה מהם. מטבע הדברים גם הנושא המרכזי של הספר וגם סוגת הסיפור הקצר כופים על רבים מהסיפורים מבנה דחוס המתקדם אל קליימקס (או אנטי־קליימקס) מהדהד. לכן קשה לסקור אותם מבלי לבצע את העבירה הקרויה בפי העם ספויילר, אבל אנסה.

בסיפור המעולה "דיק פיק" מאת רון דהן, הקוראים נשאבים אל פנטזיית שליטה הכתובה באופן מהודק וקצבי ובו זמנית חותרת אל שורשי ההיקסמות המינית מכוח ואלימות, לא חתירה פסיכולוגית או אנליטית, אלא רגשית וספרותית. גם עבור הקוראים שלא יחושו עוררות מינית בתגובה לתיאורי האלימות, ייפתח חלון אל החוויה הזו, כמו בכל מעשה ספרותי ראוי לשמו.

יאיר אגמון, בסיפורו "דיפ לאב", מצליח להאיר באופן מופתי את הפיצול בתרבות הפורנוגרפית האופפת אותנו, באמצעות המפגש של נער אוטיסט והמטפל שלו באישה ששניהם חושקים בה. במיומנות של מספר משוכלל הוא מצליח לחשוף את השרירותיות והאכזריות של המחיצות בין הנורמטיבי לשאינו נורמטיבי, ואת המחיצות שהונחו לשימושם של גברים בין העדינות והאהבה ובין אובייקטיפיקציה ופורנוגרפיה.

טל יעקב, בסיפורו "החלון", מצליח לכתוב בלי לכתוב את מה שלא מדברים עליו. "הפרטים לא היו ממש חשובים כי הטרגדיה ברורה", מצהיר המספר. הסקס לעומת זאת מתואר לפרטים, ובאופן שאינו משאיר אדישים לא את הלב והריאות ולא את אברי המין. יעקב אורג ביד אמן את צירוף התודעות הזה (כפי שעשה בנובלה פורצת הדרך שלו, רכבת שלג [הוצאת עורבים, 2019], שגם בה זה היה מוטיב מרכזי), והמודעות והעדות לטרגדיה לא מצננות את החרמנות, לא מאיינות את הליבידו. אלה מתקיימים בכפיפה אחת בנפשו של המספר ובנפשו של הקורא, שנאלץ להסכין עם הקיום הקונפליקטואלי הזה בתוכו.

ב"שם חיבה R" מאת תהילה חכימי, היא מתחקה אחר רכישת המיומנות המינית והרגשית של פול גודמן, יציר תאגיד טכנולוגיה בינלאומי, שהמפתחת הישראלית המבריקה שלו לא מצליחה לעמוד בפני פיתוי ההבטחה המינית הגלומה בו. הסיפור מצחיק ובעיקר מבריק בתובנות האירוניות והמושחזות שלו על למידה וחניכה למניפולציה ושליטה בתוך ומתוך יחסי מין, בהיפוך המגדרי של האובייקטיפיקציה, המתחולל בחסות סיפור המסגרת הטכנולוגי וגם במבט המשועשע על ספרות סייברפאנק ואנדרואידים, ובהצעה שאפשר למצוא בו למבחן אמפתיה, או אנושיות, שאולי לא חשבתם עליו, כי הייתם עסוקים בלהיות גברים.

האירוניה, ובפרט האירוניה העצמית, נוכחת בכמה וכמה מהסיפורים בקובץ, למשל אצל ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואצל מאשה צור גלוזמן. הנימה האירונית עושה את הסיפור ומחדדת את נקודת המבט הנשית הבוחנת את עצמה כל הזמן מבחוץ, במבט מודע לעצמו, בעיניים זרות. אילנה ברנשטיין מביאה את האירוניה הזו לשיא בסיפור על דייט של שני פנסיונרים, וכך גם קובי עובדיה בסיפור על מסע ספרותי בעקבות ויקי כנפו, ההופך למרדף הומוארוטי שנועד לכישלון.

ייאמר לזכותם של העורכים, ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון, שהקובץ מגוון מאוד ומכיל קולות רבים ושונים, הן נרטיבית והן מגדרית. יש בו מגוון פרקטיקות מיניות ותחושות גופניות: עמרי חורש למשל מקדיש את סיפורו "חוקי הלשון" לרימינג ומתחקה באופן צמוד ונועז אחר תחושות הגוף והתודעה המלוות אותו. תמר סנדלר גורן כתבה סיפור נהדר ומכאיב על תשוקה לסבית מכאיבה של רקדנית בלט, תשוקה שלא ניתן להפריד אותה מהמשטור העצמי של הגוף. וכדאי לשים לב גם לסיפורו של יונתן ברג, "התחלפות". תמצאו בקובץ את התשוקה של נשים לגברים, נשים לנשים, גברים לגברים וגברים לנשים (ייצוגים טרנסג'נדריים וקוויריים אין בו, אבל יש בי ביטחון שזו לא כפפה שתישאר מוטלת סתם כך על רצפת החדר). עם זאת, תוך כדי קריאה רצופה בקובץ, לא יכולתי להשתחרר מהרושם שבחלק ניכר מהסיפורים המעולים שבו, האפקט הרגשי העז מושג בהתייחסות לזין, ובאופן ספציפי יותר – לאקט המציצה. הזין זוכה לתיאורים משובחים ועזים מאוד, למשל אצל מעיין בן הגיא, אמיר נעמן, רינת שיינדרובר ואור סניור, שהסיפור שלה "אדיפוס הבת" הוא מהפנינים הזוהרות בספר. לא יכולתי שלא לתהות, בעודי נשאבת בלב הולם שוב ושוב לתוך תיאורי המציצות, למה זה מרכזי כל כך, למה זה אפקטיבי כל כך? האם זו רק אני, הקוראת הפמיניסטית הכושלת, שלא מצליחה להשתחרר מהפאלוצנטריות הזו, או שמא אלה אנחנו?

את התשובה חיפשתי באחרית הדבר מאירת העיניים של ד"ר אפי זיו. זיו פותחת בשאלה כיצד ניתן להכיל בנקודת הזמן הזאת כתיבה על מיניות, על כל היבטיה המענגים והכואבים הדרים בכפיפה אחת ומעוררים תחושות סותרות ובו בזמן משלימות? בסופו של דבר, לאחר סקירה היסטורית של היחס הפמיניסטי למין ומיניות החל ממלחמות הסקס של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים ועד ל־MeToo, היא מסכמת שאין סקס מחוץ לשפת יחסי הכוח. אין סקס אחר. אבל מיד מסייגת שאולי יש. אולי באמת ניתן למצוא אותו בקובץ החתרני והשאפתני הזה. אולי אפשר לחפש ולמצוא סקס אחר, לא רק בביקורת התרבות, לאו דווקא בעמקי הניתוח הפסיכולוגי, אלא קודם כול בספרות.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון (עורכים), "סקס. 26 סיפורים עבריים עכשוויים", תשע נשמות, 2021.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "מתופף אחר", מאת ויליאם מלווין קלי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מתוך "בקטע אנתרופולוגי"

רונית ידעיה

.

אדם יושב על המדרגות בתוך עשן המבורגרים ונקניקיות (לא סטייקים) מהגריל של השכן, שמנקנקים לו את מצב הרוח הבטלני/רוחני שהוא שקוע בו מול הדשא הרבוע בעולמו הקטן המרובע, כמו ששרון אומרת, "עולם קטן – איש קטן", כאילו שאצלה העולם אינסופי ולא דבוק לה לתחת ולחשקים של אותו הרגע – וחושב לעצמו, "עשיתי את זה", או משהו בסגנון "אני נוכח בחיים שלי", או על "שליטה עצמית והונאה עצמית בהחלטות צריכה…" זה אולי מה ששרון חושבת על מה שהוא חושב, אבל אין לה שליטה על מה שהוא חושב כשהוא יושב מול הדשא לפני הבית שקנה בזיעת אפו, שבתוכו האישה שלו שבתוכה התינוקת החדשה שלו, ועבודת הדוקטורט שלו, והשכנה שמחרמנת אותו להשלמת התמונה המשפחתית המושלמת שלו. הוא, בניגוד לה, שאף פעם לא מרוצה ורק רוצה לשדרג את המקום שלה ואת האנשים סביבה – ואולי כדאי שהיא תתחיל בלשדרג את עצמה ולא רק ברשתות – הוא דווקא מרוצה מהשכונה. אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים את שמו. הם יודעים שהוא עובד בהייטק (יש לוגו של החברה על הרכב שלו), הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות. (יונדאי גטס). וזה גם לא מעניין אותם, ההיררכיות. אחרי הדוקטורט הוא אולי יעבור לחברה אחרת, ששם יעריכו יותר את היכולות שלו וישדרגו לו את הרכב לטויוטה הייבריד או משהו בסגנון, כך הוא גם יוכל לחסוך על הדלק.

שרון מציצה מהדלת:

מההה?

כלום.

זהו?

זהו. היא מגרדת את הבטן.

מה נסגר עם החלב סויה? להביא?

.

*

.

לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ערב הסעודית. היו שם הרבה סעודים עם גלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור, ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, בקטע אנתרופולוגי, כמו שהוא אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה טוב לראות את כל העוני שם. ו"בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טלפן לכל המלונות ארבעה וחמישה כוכבים שהיא הזמינה – "בגרושים!" – כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה. מה הקשר בין מלריה לכסף, הוא חשב וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר, בקטע אנתרופולוגי. באותו קטע שרון נאלצה כמעט בכל בוקר לרדת לקבלה ולהראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, בזהירות לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?", ובאותו הקטע, במלון בבומביי, עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית וצבעים אדמדמים, כילה אכולת עובש מעל המיטה, ושירותים? "אין שירותים!", שרון צווחה. היא סירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חרמן את אדם.

וגם בקטע אנתרופולוגי; הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שאליו הוא מגיע כאיש מכירות. היו כאלו שהגיבו לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או אחד המנהלים בסטארט־אפ שעוד מעט יצא לאקזיט וימכור מיליונים?). צחוקים(!?) .

ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לקח על עצמו – במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, כמו: אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות? וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה, ו"את השולחן הזה הוא קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת", והוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה!… כן, כן, שולחן בן לפחות מאתיים". או בענייני הקפה הטוב, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. אבל, כאמור, זה לא עבד על כל אחד והיו כאלו שהוא אפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.

אדם תמיד נקב בשמו הפרטי של הנמען כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, עופר… אתה עוד תודה לי אחי (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך והוא מיד מתקן, עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת של הנחה של עשרה אחוז…). כל מה שצריך זה יכולת להקשיב, אמפתיה, קולגיאליות עלאק, ריספקט שמלווה בכאילו הבנה של הלקוח, תחרותיות ברמה חברית ואינטליגנציה – כמו במקרה של עופר הטווסי (שרון הייתה מתה עליו) מהמרכז ביוקנעם, והכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת – הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך", ויקר רצח, והסתפק בלשלב את רגליו, מודע לאמירה האדומה החתרנית שנחשפה מהמשולבת: כן, גם לי יש מה להגיד – הטלפון של עופר רעד על השולחן, אדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה… עופר שלח יד לטלפון וחשף רולקס מוזהב.

הלו?

.

*

.

אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל – אם נשאר זמן וחשק.

קריית עתידים לדוגמה: בניין משרדים אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צעקה, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן שמופעל בכובד/שיווי משקל. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ותוך כדי כך מטלטל באצבע אחת את הפסל הקינטי, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה… ואולי זו בכלל המטרה של הצעצוע הנבזי הזה – השפלה. היה למר קינטי גם זקן אופנתי, כלומר המראה הלא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שהזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה. היה לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טי־שירט שחור וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.

השמש עלתה בחלון מאחורי בני וחדרה למשרד דרך תריס רפפות חצי פתוח, שסנוור את אדם וגם התווה גריד של פסי רוחב באור/צל על פניו, מה שבטח הצחיק את בני והוסיף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי המשיך לעלות ולרדת מתוך האינרציה, אדם חיכה במתח שייעצר, אבל אז בני נתן לו דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא הסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?

אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. האישה האומללה סבלה מ־Floaters, הפרעה בשדה הראייה: גופים זעירים שמתרוצצים לכל הכיוונים בשדה הראייה ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר חוזקה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים עם משקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה, קצת מנוגד לחזות ולתוכן של האישה הפשוטה הזאת… אבל הוא לא החמות שמולכת בטריטוריה הפרטית שלה, הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל והיה ידוע בכוח הסבל שלו, ובאימא שלו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני נהייתה מדריכת כושר עם כנפי צניחה! הוא המשיך לדבר אל בני שהפך עכשיו לצללית אפרפרה שסביבה קרני אור…

או משרד רהבתני, כמו במרכז ההייטק בהרצליה (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון הוא לא הצליח לסגור שם שום מכירה): המזכירה כיוונה אותו בידה אל המשרד והמשיכה לבהות במחשב. אדם פתח דלת זכוכית עם לוגו של החברה ונכנס. ספת עור קטנה צמודה לקיר, כיסא מנהלים מדגם חדשני, שולחן עתיק גדול או זכוכית עם רגלי אלומיניום, שטיח פרסי למרגלותיו. לפעמים הוא היה מדמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס, כמו שהוא מדמיין כשהוא נקרא לחדר של הבוס שלו – פנים רופסות נטולות סנטר, אבל עם פיצוי הולם בלחיים כאילו הוא אוגר אגוזים בצידי הפה. כאן, תאוריית קריאת הפנים שהוא ניסח מוכחת כלא נכונה מול הנחישות שבה עמיחי, הבוס שלו, נוזף בו על ירידה במכירות בטור גאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות בטור גאומטרי מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה) "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב"…

האור ממנורת ההלוגן מעל חדר דרך השיער הקוצני של אלון (ג'ל), שצמח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו; וגם הפנים העגולות עם המשקפיים העגולים שהקטינו את העיניים העכבריות שלו. מר אלון שידר בחזותו ובהתנהגותו משהו צלופחי, שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג במסגרת אנתרופולוגית.

אדם לא חלק עם שרון את ההשפלות בעבודה, היא לא הייתה בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא העדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי היה לשמר את הדימוי, למרות שבעבר הוא ניסה לנקב אותו או לחתור תחת חזות ה"כול יכול" ולא הצליח.

ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה רק אותו לשאת בעול הפרנסה. עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את מר אלון – לביטחון תעסוקתי, ולמרות החזות הצלופחית.

ודווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, עם מזכירה ששאלה לשמו וחייכה אליו ושאלה אם הוא קבע פגישה והוא שיקר שכן, עם יצירות מקוריות של אמנים שהמבקרים יכולים לזהות ולאמוד את המחיר, רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי ועוד ואזה או שתיים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ושיער מלח־פלפל על הראש של הלקוח, כמו של השנאוצר הבינוני של השכנים מהדלת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם… הלפטופ כבר פתוח ואדם מסובב אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום על פניו, מקשיב אבל תוך כדי משדר שהוא בעצם עושה לך טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד שניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא רק מעביר את הכמה דקות בציפייה לרגע שתסיים ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות עברו השנאוצר הודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; ה"תודה רבה" ניתזה מפיו בזמן שסגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו את הדלת בפרצוף.

רונית ידעיה, סופרת, עומדת בראש מחלקת הכתיבה של בית הספר ״מנשר״. בין הרומנים הקודמים שלה: ״ואקום״ (כנרת זמורה ביתן, 1995), ״שוש״ (כתר, 2005), ״שכן טוב״ (כתר, 2011), ״מלכת הממולאים״ (אפיק, 2016) ו״מינימי״ (אפיק, 2019). ספרה ״עור״ (כתר, 2001) עובד לסרט באותו שם. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ובאסופות של סיפורים קצרים. הקטע שלעיל – מתוך נובלה בכתובים, העתידה לראות אור במהלך 2021.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עשרים ושבעה מטר

דפנה פלדמן

.

בית האבות "תפארת אבות" נבחר בזכות נברשת הקריסטל הנוצצת בכניסה, והעובדה שלא עמדה בו צחנה של מוות וחיתולים מסריחים. לימים התברר שהעובדים היו משליכים את החיתולים מחלונות הבניין אל החצר ואל בתי השכנים הסמוכים, ונושאים עימם את הצחנה. כיוון שלא עבדתי באותה עת, קיבלתי על עצמי את הטיפול ברייזל. יום־יום ביקרתי אותה, מכתתת רגליי אל "תפארת אבות", חולפת על פני נברשת הקריסטלים המנצנצת. בלובי הענק מתגודדים דיירי המקום סביב נגן אקורדיון ושירי פלמ"ח. המעלית מטפסת מעלה, חולפת על פני קומת תשושי הנפש, עולה לקומת התשושים הסיעודיים. אני יורדת בקומה האחרונה, של התשושים הסיעודיים המורכבים. קומה מעלינו – אלוהים. כאן שוכנים דיירי הסוף. כאן שכבה רייזל. מאחר שנמנע ממני לקלח או לחתל אותה, העברתי עימה את הזמן בישיבה על המרפסת, מושחת את ציפורניה בלק נוצץ ומעסה את כפות רגליה המתות. העור נשר מהן על ירכיי כמו פתיתים של סוף שקית תפוצ'יפס.

לעיתים נדרשתי לסייע בארוחת הצהריים. באחת הפעמים האלה נשלחתי להביא את השיניים התותבות שהיו בצנצנת ליד מיטתה. כשהכניסה את השיניים לפה החלה להתאונן שהן לא שלה. היא הוציאה אותן והמשיכה להתעקש, חרף תחנוניי שתכניס אותן כבר לפה. נבוכה מהרטינות הקולניות של הזקנה הדמנטית, שלא הראתה סימני כניעה או הסתגלות, הסתכלתי על הצנצנת רק כדי לגלות שרשום עליה "שרה ממן". הזקנה צדקה.

"מי זו שרה ממן?" קראתי בחלל האולם.

"יש לי את השיניים שלך אצלי."

עובדת המקום הצביעה על שרה ממן, זקנה כהה ומקומטת, שכבר הייתה באמצע לעיסת ארוחת הצהריים שלה.

"הייתה טעות, נורא מצטערת."

הראיתי לה את השיניים שלה ביד אחת ואת היד השנייה הנחתי מתחת לסנטרה. היא ירקה את השיניים התותבות של רייזל, מלאות שיירי מזון, אל כף ידי, וביד השנייה מיהרה להכניס את השיניים שלה חזרה לפה. חזרתי אל רייזל עם השיניים בכף ידי, מתוך כוונה לאשר את זהות השיניים ולחטא אותן. אך היא מיהרה לקחת אותן מידי ולדחוף אותן לפיה, מהנהנת באישור את בעלותה.

לאחר שבוע התעלפה ונשלחה לבית החולים, שם נחשפתי לראשונה לפחד הגדול ביותר של הפאראפּלֶגים – פצעי לחץ. התלות הארורה של המשותק בחסדי מי שמרוויח שכר מינימום, שיואיל בטובו לסובב את ה"שיפוד" מצד לצד מדי פעם, היא מתכון בדוק לריקבון של הגוף בעוד הנשמה עדיין בו. החורים שדרכם התגלתה העצם, מוקפת בבשר שחור וירוק, ואותה צחנה מוכרת שעולה באף כשחולפים ליד חתול דרוס. האחיות במחלקה לא הגו את המילים "הזנחה פושעת", אך פסקו באופן נחרץ כי לשם היא לא חוזרת. חיכינו שיתפנה מקום בבית חולים סיעודי. השק הראשון יצא מביתן שבע בהלל הרופא. התפנתה מיטה לרייזל.

זה היה הבית החדש שלה. טרם ידעתי שזוהי תחנה אחרונה. לתומי, חשבתי שיטפלו בפצעי הריקבון שפשו בה ואוכל לקחת אותה הביתה.

*

יצאתי לתור את המקום החדש (פה לא הייתה נברשת קריסטל, וריח השתן ניכר באוויר). מסדרון ארוך, חדר אוכל־ביקורים־טלוויזיה. דרי ביתן שבע היו בקומה שבין תשושי הנפש הסיעודיים לאלוהים. זו שלא חשבתי שקיימת עד לרגע זה. ליד ביתן האחיות, בחדר, תחת השגחה צמודה, ראיתי אותה. אישה צעירה, עיניה פקוחות, גופה חפון בין כריות. תמונות של משפחה וציורי ילדים העידו שהיא פה מזמן. לצידה עמד בחור צעיר כהה עור, מזוקן ורזה, כפכפי פלסטיק, מכנסי טרנינג קצרים וטבעת זהב עבה על הזרת. הייתי סקרנית אך לא ידעתי אם מתאים שאפנה אליו. האחיות סירבו לספק לי מידע, אז חיכיתי להזדמנות.

*

במקומות שבהם גורלות עכורים מתאחדים, פינת העישון היא מתחם שובר שתיקה וגבולות. כעבור כמה ימים שבהם כל אחד קיים טקס הפרחת עשן בבדידות, ביקשתי אש, אולי סיגריה.

אצל בועז, הכול במספרים: חמש שנות חברות, שלושה חודשי נישואין, עשרים ושבעה מטרים עומק בזמן הטביעה, שנתיים שהיא צמח, מאתיים פעם שדמיין את ההלוויה וההספד שלה. בד בבד, הוא היה מלא אהבה מהולה בכעס. הוא ביקר בכל יום, לעיתים מלווה בבן משפחה, תמיד עם הלפטופ, מנסה לעבוד תוך כדי. מלא רעיונות, הוא שיתף אותי בכל הפרויקטים שניסה לקדם. אבל כמה כבר ניתן להתפתח, כשאתה כלוא בלימבו עם אשתך הטרייה.

*

כאן הכרתי את ימימה קופולוביץ, שלימים התברר ששמה בכלל סימונה. כך קרא לה הצוות בביתן שבע, אז גם אני. אצלה נקראתי "כמו בת של רייזל". ימימה הייתה נוכחת בכל הפסקת סיגריה בחצר עמוסת המאפרות וכיסאות הגלגלים. היא דידתה על כיסא הגלגלים שלה, גוררת עצמה ממקום למקום על רגל אחת. השנייה, לעיתים חבושה לעיתים חשופה, ומגלה כף רגל מעוותת ורקובה. כמו המקום הזה. הישורת האחרונה, המקום שבו שכבו או התגלגלו חלקי אדם. פונים אנה ואנה, זועקים למזור כלשהו.

עבת בשר, עטויה חלוק בית חולים מטונף ומכנסיים גדולים ממידותיה, שצנחו בכל פעם שהתרוממה, מותירים את ישבנה חשוף לעין כול. את מרבית שעות היום בילתה באותה חצר, מקוששת סיגריות מבני משפחה שבאו לבקר את ה״כמעט מתים״ בביתן. אם לא שפר מזלה, הייתה מלקטת ולועסת פילטרים של סיגריות מתוך המאפרות הפזורות סביב. שיניה היו חומות ולשונה צהובה, שערה הפזור והמדובלל בצבע צהוב דהוי. שפתיה, בשרניות וסדוקות, היו משתרבבות כשהייתה פוצחת בשטף של מילים חסרות משמעות. לעיתים דיברה לעניין, לרוב לא. היא אהבה כשבאתי, ואני אהבתי לבוא ולשוחח איתה. היא ידעה שתקבל סיגריה ואוזן קשבת לסיפורי האהבות הגדולות שהיו לה, שם באמריקה, וכמה זהב ויהלומים העתירו עליה. באחד הימים ביקשתי להפתיע אותה בזוג כפכפי פלסטיק חדשים שיחליפו את כפכפי האצבע הקרועים שהיו לרגליה. ימימה נפגעה וצעקה שבבית יש לה ארונות מלאים כפכפי זהב חדשים ויפים. היא פה רק זמנית, תכף עוזבת. רק שהרגל תסתדר והיא עפה מפה. התביישתי בעצמי וזרקתי את הכפכפים המוזהבים בפח האשפה הסמוך. ימימה מלמלה קללה וחזרה פנימה. למחרת הם היו על כפות הרגליים שלה.

*

יום־יום אני גוררת את רייזל לחצר. בדרך כלל לחצר הכניסה, בין ימימה לבועז, למאפרות ולכיסאות הגלגלים. אני משתדלת לבוא לקראת שעת ארוחת הצהריים. האחיות מבקשות שאשכנע אותה לאכול. הפצעים לא נרפאים ומזון הוא אקוטי. אז אני מכינה בבית, טוחנת לזניה, מרק עוף, קציצות, שמה בקופסאות פלסטיק ומביאה אליה. היא ממאנת לאכול ואני מפסיקה לבשל. במקום זאת אני מעבירה את הבלילה הדוחה של בית החולים לקופסאות הפלסטיק שלי, הופכת אותה באחת לבישול ביתי. אנחנו יושבות בחצר, אני ממשיכה לעסות את רגליה ומושחת את ציפורניה בלק אדום צעקני. היא מדברת אליי רומנית ומביטה בי דרך עיניים חלולות. החלטתי להפסיק לדבר אליה. במקום זה אני משמיעה לה שירים ברומנית ושותקת. בועז מצטרף לחצר, ימימה, בצד, מצטרפת כשיש מה להגיד ולועסת פילטרים בקדחתנות. הפכנו את הזמן לטקס מקודש, קשר תלוי זמן. לא שלי או שלו, אלא של אלו שהזמן שלהם כמעט אזל, או עמד מלכת.

"ואם תתעורר? ברור לך שהמוח שלה מחוק," אני מתעקשת לעמת אותו עם מציאות אפשרית.

"היא תצטרך ללמוד ללכת, לדבר, לאכול."

"אני יודע. אני אלמד אותה."

"היא לא תדע מי אתה," אני מקשה.

"אלמד אותה להתאהב בי מחדש."

כמה אהבתי אותו באותו הרגע, ותהיתי כמה זמן יוכל להמשיך לבוא לאותה אחת, ששוכבת בעיניים פקוחות ומבט חלול. אין כלום מאחורי העיניים, המוח נמחק לגמרי בעומק עשרים ושבעה מטרים של מים כחולים. האם ראתה אלמוגים ודגים זוהרים לפני שמולקולת החמצן האחרונה התנדפה?

*

האחיות מספרות שהיא מרגישה את נוכחותי כבר בכניסה לביתן. הייתה קוראת את שמי בחלל האולם עוד טרם נכנסתי, וכשהייתי יוצאת ממנה הייתה צועקת "אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי פה, קחי אותי איתך." הייתי בוכה, הבטן מתהפכת בכל פעם. מלכה, האחות הראשית, ניסתה לנחם אותי שרייזל נמצאת במקום היחיד שיכול להועיל לה. אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. נראה היה לי שהיא ממשיכה את חיי הזוועות שלה למעני. מתקיימת בעולם עבורי. הפסקתי להגיע, מאפשרת נשימה גם לי וגם לה. כעבור שלושה ימים חזרתי. מלכה מיהרה לקרוא לי "טוב שבאת, חיכינו לך. כנסי למשרד שלי." אני קודם ממהרת לרייזל, מצבה אכן הידרדר. היא כבר לא זזה, רק פוקחת עיניים ששקי הדמעות בהן כבר יבשו מרוב שימוש.

נכנסתי לחדר האחות.

 "חיכינו לך," היא מפתיעה אותי ומציעה לי כוס מים.

"אנחנו צריכים להחליט ולקבל את אישורך. את מבינה, אין לנו איך לעזור לה יותר. היא ממאנת לאכול. הבת שלה חתמה על טופס ט' 26, 'לא להאכיל בכפייה'. היא בסבל נוראי. עשינו כל מה שיכולנו. אני מבקשת שתאשרי לתת לה מורפיום, להקל על הסבל." היא ממהרת לדחוף לי את כוס המים ליד, ומתיישבת מולי. אני חושבת כמה פעמים כבר ישבה מול בני משפחה עם הטקסט הזה. מדי האחות הלבנים מתחלפים בגלימה שחורה, והעט שהיא מנופפת בו, אגב דיבור, הוא החרמש.

"למה אני?" אני שואלת. "אני לא הבת שלה."

"כן," היא עונה בקול רך, אך אסרטיבי ומכוון מטרה. "אבל את האדם הכי קרוב אליה. היא רואה בך את הדמות המטפלת שהיא קשורה אליה, וכך אנו רואים אותך. עלייך להחליט אם להמשיך את הסבל שלה או לסייע לה לסיים."

אולי ביקום מקביל הייתי מתעקשת לשמר אותה, מסרבת לשלוח אותה אל מותה, מאמינה שעוד ניתן להציל.

"שימי אותה על מורפיום, הסבל שלה צריך להסתיים."

האחות מלכה מחייכת בזוויות פיה. היא ממשיכה לדבר ולספר על המקרים הקשים, על הצער והכאב, מברכת אותי על ההחלטה שלי. אני מפסיקה לשמוע אותה. הפה שלה זז, אבל אני שומעת את קולה כמו יוצא מעומק של באר, או שאולי זו אני בעומק הבאר והקולות מהפתח. כעת הבנתי, אני חותמת על מותה. אל החדר של רייזל כבר לא חזרתי באותו היום.

*

למחרת בבוקר התייצבתי עם אצטון וצמר גפן. לא ידעתי מתי יגיע הרגע, אבל רציתי שתהיה מוכנה. לחסוך לחברה קדישא עבודה. היא התרוממה פעם אחת, נעצה בי עיניים קרועות וצנחה לתוך נירוונה שטפטפה משקית האינפוזיה. ביקשתי שתקרא לי כשיגיע הזמן לסיים, כמו שליוויתי שנים קודם את בעלה, כששחרר את נשימתו האחרונה. הסרתי ביסודיות את הלק האדום. ״הכנה ללוויה או למקווה זה היינו הך,״ חשבתי ויצאתי לחצר אפופת העשן, אל הספסל הקבוע, אל בועז וימימה.

"אני אצא מפה ראשונה," אמרתי לפתע. "מי יוצא שני?"

 בועז הביט בי ובימימה. "היא תצא שנייה," והשתתק.

"אתה רוצה לצאת מפה. אתה יודע איך?"

 "מקווה שבעמידה."

"גם אני."

באותו הלילה קראה לי. שלוש פעמים העירה אותי בנשימה גדולה שפרצה מתוכי, וקראה לי לצאת ולבוא אליה. הייתי עייפה כל כך והלכתי לישון. בבוקר התקשרה מלכה.

*

בני משפחה מעטים התגודדו בחצר שהייתה פעם הממלכה שלי, של בועז ושל ימימה. נכנסתי לסייע לאחיות לפנות את המיטה. האחות הייתה בחיפוש קדחתני אחר השיניים התותבות שלה. מתברר שקוברים את המתים עם השיניים התותבות. ״כמה מגוחך,״ חשבתי לעצמי. ״זה כמו סיליקון והתקנים תוך־רחמיים, לא מתכלה לעולם.״ אך בה בעת ביצעתי את המטלה וסגרתי את הרוכסן על מי שהייתה פעם חמותי.

יצאתי אל החצר. ימימה, בגבה אליי, ישבה בקצה החצר בין כיסאות הגלגלים, מרוכזת בחיטוט בתוך מאפרה. בועז לא נראה לעין, כאילו התקיים רק עבור הזמן של רייזל ושלי. הבטתי בפעם האחרונה בימימה, בכיסאות הגלגלים הפזורים ובמאפרות גדושות הסיגריות.

"יצאת ראשונה," היא אמרה וסובבה את ראשה אליי.

אני הנהנתי בראשי בשתיקה.

"להתראות שפרה."

ומיד הסתובבה והמשיכה לחטט במאפרה.

הפניתי את מבטי וקמתי ללכת עם השקית שעל האלונקה.

"להתראות סימונה."

*

השארתי את בועז וסימונה במקום שבו לזמן יש קצב משלו, מותאם יותר לדופק של הגרים בו. החלל שהשאיר מותה של רייזל התמלא בעשרות משימות, ועל אף הבטחתי לבוא לבקר, נשאבתי אל שגרת עמידה בזמנים. רציתי לחזור לספסלים החבוטים, אל המאפרות הגדושות, אל כיסאות הגלגלים. התגעגעתי אל אותה אחת שהזמן שלה תכף נגמר והיא "רק זמנית פה", ואל ההוא שהזמן שלו נעצר לפני שנתיים ועשרים ושבעה מטרים, בפינה הכי שקטה של אלוהים. אני מתגעגעת אל אי־הזמן.

לפעמים אני גם מתגעגעת לרייזל.

בדרך כלל לא.

 

דפנה פלדמן מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה פורסמו בחמש אנתולוגיות, אחת בחו"ל.

.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חושך", סיפור מאת מורז ברנדיס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הספר "קנאת סופרות" / מאיה ערד

.

"טוב," פתחה אחינועם, והפנתה את מבטה אל היושבות על הבמה. "נתתן לי הרבה על מה להגיב ומעט מאוד זמן לעשות את זה, אז לא נלך מסביב ונגיע ישר לעניין. אני רוצה להתחיל בטענה פשוטה שבעולם הספרותי והתרבותי של היום היא שנויה במחלוקת: יש דבר כזה, קנון ספרותי." היא עצרה לרגע, כמו לתת לקהל שהות לעכל את דבריה. "יש במערכת התרבותית יצירות שהן הרבה יותר נחשבות מהאחרות. זו עובדה. ואלה בדרך כלל יצירות ידועות, שכולם מכירים. לפחות מי שקורא ספרים," סייגה. "מה שחשוב לענייננו הוא שאין ניגוד בין הקנון לפופולריות." אביגיל הביטה בה כשדיברה. קווצת השיער האפורה בקדמת ראשה הסתירה ממנה את צדודיתה. ידיה נעו בלהט כשהמשיכה בהרצאה: "עוד עובדה: אף אחד לא נהיה קנוני אחרי מותו. אם נכנסת לקנון הספרותי, עשית זאת עוד בימי חייך, או לכל המאוחר רגע לאחר מותך, כשגווייתך חמה עדיין. זה," קבעה אחינועם בסיפוק, "מטפל במקרים ידועים כגון קפקא ויעקב שבתאי. דוגמאות הנגד שאני בטוחה שאתם מחפשים עכשיו יקוטלגו תחת יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל," הודיעה, ואביגיל הבחינה בחיוך על פניו של ניר תלמי. "עוד הבהרה, לפני שאנחנו ממשיכים: לעיתים קרובות משתמשים בביטוי 'סופר קנוני' באופן שגוי, לתאר סופר מכובד, שכותב על נושאים 'חשובים', וזוכה להערכה ולשבחים מאת פרופסורים ומבקרי ספרות. תסלח לי עמיתתי פרופסור שליט־גורן, אבל אני חושבת שזו הכוונה שלה כשהיא קוראת לסופרות שנמצאות איתנו 'סופרות קנוניות'. ובכן, תנו לי לומר לכם: אף אחת מארבע הסופרות כאן אינה קנונית."

אחינועם עצרה, נהנית מאי־הנחת שעוררה בקהל: איך היא מעזה, להעליב כך את האורחות! אביגיל נפגעה גם היא: לא שחשבה שהיא עמוס עוז, אבל להטיח את העובדה הזו כך, בפניה… אך לאחר שהתגברה על הצביטה הייתה גאה באחינועם על התעוזה שלה, על היכולת להטיח בקהל אמיתות לא נעימות לשמיעה.

"והסיבה שהסופרות שיושבות כאן אינן קנוניות פשוטה מאוד," המשיכה אחינועם. "התכונה הכי בולטת של הקנון היא שהוא מרוכז ברגעים ומקומות מסוימים. לא תמיד יש לתרבות את המנגנון לייצר קנון. עשר דקות זה זמן קצר מדי לכל הדעות, אז אני לא אתן לכם עכשיו הפניות. מי שמעוניין יכול לבוא אלי אחר־כך. בינתיים תצטרכו להאמין לי: יש תקופות שבהן הקנון סופח אליו יצירות, המועדון מקבל חברים חדשים, ויש תקופות שבהן הקנון, כמו התלמוד הבבלי, נחתם עד להודעה חדשה. אם לסכם את זה במילותיו של משורר קנוני לכל הדעות: פתוח, סגור, פתוח."

אביגיל עקבה אחריה כשדיברה. פשרם של הדברים היה סתום עבורה, אבל היא הייתה מוכנה ללכת אחרי אחינועם, להאמין לכל מה שתאמר.

"אל תסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח," ביקשה אחינועם. "הזכרתי כבר את התלמוד הבבלי בתור דוגמה. כמה מאות שנים של איסוף חומר, ואז זהו, סוגרים. מה שבא אחר־כך כבר לא חלק מזה. אותו דבר הקנון היווני הקלאסי. ה־קנון. שירה אפית, שירה ארכאית, שירה לירית, מחזות — מהומרוס ועד מנאנדרוס, וזהו, נסגר הקנון. עוד לא השתכנעתם? קחו דוגמה קרובה יותר. מוזיקה קלאסית. כל הקנון המבוצע היום הוא אוסף יצירות בערך מתקופת הבארוק ועד, אם להיות ממש נדיבים, אמצע המאה העשרים. מה שבא לפני נכנס תחת 'מוזיקה מוקדמת', מה שבא אחרי — עיינו ערך 'קקופוניה', או 'מוזיקה קלאסית בת זמננו', אם להיות מנומסים. תכלס, הקנון של המוזיקה הקלאסית סגור. תזמורות בכל העולם מנגנות קאברים לבאך ובטהובן."

אחינועם עצרה שוב, ניערה בתנועת כף יד את הקווצה האפורה מפניה, סקרה בחדווה את הקהל, שרטינה לא נשמעת כמעט החלה לתסוס בו, והמשיכה. "הקנון הספרותי הישראלי קצר הרבה יותר. לא מאות שנים כמו ביוון. כמה עשרות שנים. הוא נפתח בשנות העשרים של המאה שעברה, עם מותו של ברנר, וסגר את דלתו בחריקה איטית לאורך שנות השמונים, עם הופעתם של יעקב שבתאי, דוד גרוסמן ומאיר שלו, שהספיק להכניס רגל ממש רגע לפני שהדלת נטרקה, ב־1988. בסדק הצר הזה נכנסו כל הסופרים והמשוררים שיצירתם כלולה בקנון העברי הארצישראלי. שימו לב שבולט הצרור של המשוררים הקנוניים, שבא קצת יותר מוקדם, ואחריהם הפרוזאיקונים הקנוניים, ואז זהו, זה נגמר. אפשר להתווכח על התאריכים המדויקים, אפשר לטעון כל מיני טענות, אבל על עניין אחד אין עוררין: כבר שלושים שנה שלא נכנס לזירה הספרותית סופר עם אותו משקל סגולי של עמוס עוז, או דוד גרוסמן. זו עובדה. והנה עוד עובדה: יש משוררות קנוניות, שהשירים שלהן נכנסו לקנון במהלך התקופה הקצרה שבה הקנון היה פתוח. אין כותבות פרוזה קנוניות. פשוט אין. לא אני המצאתי את זה. שאלו כבר אלף פעמים לפני מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות ולמה אין לנו אישה במעמדו של עמוס עוז. אין לנו זמן עכשיו להרחיב את הדיון בשאלה הזו ולעמוד על ההבדלים בין שירה לפרוזה. אני מניחה שזה תלוי בגורמים פנים־ספרותיים וחוץ־ספרותיים בה במידה. אבל זו עובדה. ועכשיו אני יכולה לחזור לטענה שהתחלתי בה: אף אחת מהסופרות שיושבות כאן אינה קנונית. נעמי חן היא לא סופרת קנונית כי למרות שהייתה פעילה כשהקנון היה פתוח, הקנון, כאמור, לא קיבל אליו נשים כותבות פרוזה. הוא לא קיבל גם מזרחים או הומואים או כל מי שאינו גבר אשכנזי סטרייט, אבל זה לא מענייננו כרגע. אביגיל נגבי ואביגיל שלו אינן סופרות קנוניות מהסיבה הפשוטה שהן התחילו לכתוב אחרי שהקנון נסגר. הן סופרות פוסט קנוניות. המקרה הכי מעניין הוא זה של אריאלה גלר. הספר הראשון שלה יצא ב־1990. בדיוק ברגע הזה שאותו כינתה כאן פרופסור שליט־גורן 'המפץ הגדול' של הסופרות, רגע 'הפיכת היוצרות': הנשים כבר לא מסתננות יחידות אלא נוהרות בהמוניהן אל הספרות העברית. אני מבוגרת מספיק לזכור את הרגע הזה. הייתי שם, כשזה קרה. אני זוכרת את התחושה ברגע חילופי העשור, סביב 1990, הנה, סוף סוף, צומח קול נשי מובהק בספרות העברית. בדיעבד, ברור לכולם מה קרה: לא גדודי הנשים עלו על בריקדות ושברו את שערי הקנון הנעולים בפניהן, אלא בדיוק להיפך. הקנון נסגר — מי שיבוא עכשיו ממילא לא יזכה עוד להתקבלות קנונית נוסח גרוסמן ועוז. אין עוד שום יתרון להיותך גבר לבן. ועל כן התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה."

המיה של זעם ואי־הסכמה עלתה מהקהל. רות שליט־גורן נראתה כאילו היא מתקשה שלא להתפרץ.

"לא אני המצאתי את זה," התגוננה אחינועם. "עמליה כהנא כרמון בכבודה ובעצמה אמרה את הדברים האלה כבר בשנות התשעים. קשרה בין ריבוי הנשים הסופרות לירידת מעמדה של הספרות. יש לי הפניות למי שרוצה. כמובן, הנשים הן רק מקרה פרטי של סגירת הקנון. עכשיו כשהוא סגור, מה זה כבר משנה? שיבואו הנשים, שיבואו המזרחים. הלהט"בים. הערבים. שיבואו אפילו היורדים. בשנות השבעים, כשהקנון עוד פתוח, סופרת כמו רחל איתן מודרת מהזירה ברגע שהיא מהגרת לניו יורק. היום אביגיל נגבי כותבת רבי־מכר ולאף אחד לא איכפת שהיא לא חיה בישראל."

קריאות ביניים נשמעו. אביגיל לא הצליחה לפענח את רובן. "זה פשוט לא נכון!" קראה מישהי בקול נרגן. "על מה את מתבססת!" צעקה מישהי אחרת, ומקצה האולם נשמע קול גברי: "ומה עם אתגר קרת?"

אביגיל הביטה באחינועם ביראה. איך היא מסוגלת לעמוד כך על שלה, לטעון טענות שנויות במחלוקת בידיעה שיעוררו עליה את זעמו של הקהל? ועם זאת ידעה שיש צדק בדבריה. שהנה מתבהרים לה דברים שחשה בעצמה ולא הצליחה לעמוד על טיבם. אבל מה פירוש הטענה שלה? מה זה אומר, שנסגר הקנון? עד עכשיו הייתה דרכה הספרותית מותווית לה בבירור: היא תעבוד קשה, תכתוב ספר אחר ספר, תטפס במעלות ההצלחה וההתקבלות עד שתהפוך לסופרת החשובה בדורה. עכשיו הבהירה לה אחינועם: אין לה למה לצפות. בית העולם של פנתיאון הספרות העברית נסגר. היא תיקבר מחוץ לגדר.

"כמובן שאלה דברים שאנחנו מבינים בדיעבד, בראייה לאחור, עם משקפות של חוקרי ספרות. זה לא שב־1990 יצתה בת קול והודיעה לכולם שאפשר ללכת הביתה, סגרו את הקנון. ועל כן דור שלם, שגדל והתעצב תחת הסדר הישן, הגיע לפרקו הספרותי עם הנחות יסוד מוטעות. מי שהיה נער מושך בעט בשנות השמונים, מי שהייתה נערה ששירבטה סיפורים בסתר, הפכו בתום האלף לסופרים צעירים שציפו שמבקרים ופרופסורים יתייצבו מאחוריהם ויטילו את כל כובד משקלם על כפות המאזניים בשבילם. כמו שגרשון שקד עשה עבור עמוס עוז וא"ב יהושע. כמו שדן מירון עשה עבור יעקב שבתאי. כמו שמנחם פרי עשה עבור דוד גרוסמן. דור שלם של סופרים צעירים רצה שיאמרו עליהם: גבירותי ורבותי — מהפך. נפל דבר בספרות העברית. אלא שזה לא קרה. דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית. אבל הסופרים לא הבינו את זה. ברובם לא, לפחות. יש יחידי סגולה שהבינו שחוקי המשחק השתנו, אבל הם היוצאים מהכלל. שאר הסופרים, ובייחוד אלה שהם היום בשנות הארבעים והחמישים שלהם, פשוט לא מבינים מה השתבש להם, למה הם לא מקבלים את מנת התהילה שהם ראויים לה, את ההתקבלות של פעם. כל אחד מסתכל בצלחת שלו ומתמלא זעם שהוא מקבל חתיכה קטנה מדי מהעוגה הספרותית. אילו הסופרים היו טורחים להסתכל בתבנית, הם היו מגלים שהעוגה הזאת כבר מזמן לא שם. נשארו רק פירורים. אבל הם עסוקים מדי בלהשוות את הצלחת הריקה שלהם לצלחת של מישהו אחר, ואם נדמה להם שהוא קיבל כמה פירורים יותר מהם, אולי אפילו עם קצת שאריות קרם, הם לא יודעים את נפשם מרוב קנאה. תבינו," פנתה אחינועם אל הקהל, "שורש הצרה בכך שהסופרים לא קוראים את המפה הספרותית כמו שצריך. הם עדיין חושבים שהמועדון מקבל חברים חדשים, וכועסים שלא מקבלים אותם. אילו הם הבינו שאין יותר חברים חדשים, שאין יותר מועדון, הכל היה הרבה יותר קל. עכשיו," אחינועם זקפה אצבע, כמו לסמן את הטענה, "נכון שגם הסופרים הגברים מאוד מתוסכלים מההתקבלות שלהם, אבל התסכול של הסופרות הנשים גדול עוד יותר. הסופרים פשוט לא הבינו שחוקי המשחק השתנו. הסופרות טעו לפרש את שינוי כללי המשחק כפתיחת שערי הקנון לנשים. עכשיו, כשהוסרו המגבלות, יש הזדמנות שווה לכולן, וכל סופרת מאמינה שהיא זאת שתעשה את זה, היא תהיה הסופרת הראשונה שתצליח להיכנס אל הקנון. אלא שהקנון סגור, כזכור. אף אחת — ואף אחד — לא ייכנסו אליו עכשיו. אבל זה לא מפריע לסופרות להתאכזב כל פעם מחדש, ולהתפוצץ מקנאה בכל פעם שנדמה להן שמישהי הקדימה אותן בחצי צעד במירוץ לשומקום. התלמוד אומר לנו שקנאת סופרים תרבה חוכמה. וקנאת סופרות, מה היא תרבה?"

אחינועם עצרה והסתכלה בקהל, כאילו ציפתה ממנו לתשובה לשאלתה.

"האמת," אמרה אחרי רגע, "הפתגם הזה תמיד הטריד אותי. מה זאת אומרת שקנאת סופרים תרבה חוכמה? עכשיו לכבוד האירוע הזה טרחתי לבדוק את המקור שלו. הביטוי התלמודי מתייחס לסופרים במובן של מורים, והאמרה מופיעה בתוך דיון בשאלה כמה מורים צריך שיהיו בעיר, והאם גם בעיר קטנה כדאי שיהיה יותר ממורה אחד. התשובה שהתלמוד נותן היא שכן, גם בעיר קטנה צריך יותר ממורה אחד, מפני שקנאת סופרים תרבה חוכמה. במילים פשוטות, ברגע שהמורה יודע שיש לו תחרות, שהוא לא ההצגה היחידה בעיר, הוא יעשה מאמץ ויהיה המורה הכי טוב שהוא יכול. אותו דבר נכון גם לגבי סופרים: אם אתה יודע שקבוצת השווים שלך הם בלזק ופלובר, או דוסטוייבסקי וטולסטוי, אתה תעשה מאמץ באופן לא מודע לזקוף את הגב ולהתיישר הכי גבוה שאתה יכול. ועובדה באמת שבדרך כלל תור זהב של ספרות נוצר סביב קבוצה של סופרים גדולים, לא מספיק גאון אחד. חבר מביא חבר. חבר מקנא בחבר. זה המובן שבו קנאת סופרים תרבה חוכמה. בעולם אידיאלי גם קנאת סופרות הייתה מרבה חוכמה. ריבוי הנשים הסופרות היה גורם לכולן להתאמץ להתבלט על רקע הכותבות האחרות, לכתוב יצירות טובות ככל האפשר ולקבל בתור פרס נתח שמן מהעוגה. אבל זה, כאמור, בעולם אידיאלי, כשהעוגה הספרותית תופחת וגדלה. בפועל, גבירותי, כשהעוגה הולכת ונעלמת, קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת — תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת. אפשר, כמובן, להכחיש את המציאות," חייכה אחינועם אל רות, שנראתה לא מרוצה מדבריה. "אפשר להגיד 'כל אחת כאן לא פחות טובה מעמוס עוז, כולכן סופרות קנוניות, ומה פתאום, אין שום קנאה.' אבל מה נשיג בזה? חוץ מזה שזה פשוט לא נכון, גם לא אמרנו בזה שום דבר מעניין על הספרות שלנו. עד שלא נישיר מבט ונסתכל למציאות הספרותית בעיניים, עד שלא נודה בפה מלא שהקנון סגור וכולנו בחוץ, ושבמקום לריב על פרסים וכיבודים מוטב שנחשוב יחד איך מתמודדים עם המציאות החדשה, עד אז לא נוכל לפתח דיון משמעותי על נשים בספרות. תודה רבה לכן."

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: הרצאה של ויקטור פראנקל מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן