.
מתוך "בקטע אנתרופולוגי"
רונית ידעיה
.
אדם יושב על המדרגות בתוך עשן המבורגרים ונקניקיות (לא סטייקים) מהגריל של השכן, שמנקנקים לו את מצב הרוח הבטלני/רוחני שהוא שקוע בו מול הדשא הרבוע בעולמו הקטן המרובע, כמו ששרון אומרת, "עולם קטן – איש קטן", כאילו שאצלה העולם אינסופי ולא דבוק לה לתחת ולחשקים של אותו הרגע – וחושב לעצמו, "עשיתי את זה", או משהו בסגנון "אני נוכח בחיים שלי", או על "שליטה עצמית והונאה עצמית בהחלטות צריכה…" זה אולי מה ששרון חושבת על מה שהוא חושב, אבל אין לה שליטה על מה שהוא חושב כשהוא יושב מול הדשא לפני הבית שקנה בזיעת אפו, שבתוכו האישה שלו שבתוכה התינוקת החדשה שלו, ועבודת הדוקטורט שלו, והשכנה שמחרמנת אותו להשלמת התמונה המשפחתית המושלמת שלו. הוא, בניגוד לה, שאף פעם לא מרוצה ורק רוצה לשדרג את המקום שלה ואת האנשים סביבה – ואולי כדאי שהיא תתחיל בלשדרג את עצמה ולא רק ברשתות – הוא דווקא מרוצה מהשכונה. אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים את שמו. הם יודעים שהוא עובד בהייטק (יש לוגו של החברה על הרכב שלו), הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות. (יונדאי גטס). וזה גם לא מעניין אותם, ההיררכיות. אחרי הדוקטורט הוא אולי יעבור לחברה אחרת, ששם יעריכו יותר את היכולות שלו וישדרגו לו את הרכב לטויוטה הייבריד או משהו בסגנון, כך הוא גם יוכל לחסוך על הדלק.
שרון מציצה מהדלת:
מההה?
כלום.
זהו?
זהו. היא מגרדת את הבטן.
מה נסגר עם החלב סויה? להביא?
.
*
.
לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ערב הסעודית. היו שם הרבה סעודים עם גלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור, ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, בקטע אנתרופולוגי, כמו שהוא אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה טוב לראות את כל העוני שם. ו"בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טלפן לכל המלונות ארבעה וחמישה כוכבים שהיא הזמינה – "בגרושים!" – כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה. מה הקשר בין מלריה לכסף, הוא חשב וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר, בקטע אנתרופולוגי. באותו קטע שרון נאלצה כמעט בכל בוקר לרדת לקבלה ולהראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, בזהירות לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?", ובאותו הקטע, במלון בבומביי, עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית וצבעים אדמדמים, כילה אכולת עובש מעל המיטה, ושירותים? "אין שירותים!", שרון צווחה. היא סירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חרמן את אדם.
וגם בקטע אנתרופולוגי; הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שאליו הוא מגיע כאיש מכירות. היו כאלו שהגיבו לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או אחד המנהלים בסטארט־אפ שעוד מעט יצא לאקזיט וימכור מיליונים?). צחוקים(!?) .
ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לקח על עצמו – במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, כמו: אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות? וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה, ו"את השולחן הזה הוא קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת", והוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה!… כן, כן, שולחן בן לפחות מאתיים". או בענייני הקפה הטוב, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. אבל, כאמור, זה לא עבד על כל אחד והיו כאלו שהוא אפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.
אדם תמיד נקב בשמו הפרטי של הנמען כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, עופר… אתה עוד תודה לי אחי (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך והוא מיד מתקן, עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת של הנחה של עשרה אחוז…). כל מה שצריך זה יכולת להקשיב, אמפתיה, קולגיאליות עלאק, ריספקט שמלווה בכאילו הבנה של הלקוח, תחרותיות ברמה חברית ואינטליגנציה – כמו במקרה של עופר הטווסי (שרון הייתה מתה עליו) מהמרכז ביוקנעם, והכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת – הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך", ויקר רצח, והסתפק בלשלב את רגליו, מודע לאמירה האדומה החתרנית שנחשפה מהמשולבת: כן, גם לי יש מה להגיד – הטלפון של עופר רעד על השולחן, אדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה… עופר שלח יד לטלפון וחשף רולקס מוזהב.
הלו?
.
*
.
אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל – אם נשאר זמן וחשק.
קריית עתידים לדוגמה: בניין משרדים אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צעקה, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן שמופעל בכובד/שיווי משקל. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ותוך כדי כך מטלטל באצבע אחת את הפסל הקינטי, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה… ואולי זו בכלל המטרה של הצעצוע הנבזי הזה – השפלה. היה למר קינטי גם זקן אופנתי, כלומר המראה הלא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שהזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה. היה לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טי־שירט שחור וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.
השמש עלתה בחלון מאחורי בני וחדרה למשרד דרך תריס רפפות חצי פתוח, שסנוור את אדם וגם התווה גריד של פסי רוחב באור/צל על פניו, מה שבטח הצחיק את בני והוסיף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי המשיך לעלות ולרדת מתוך האינרציה, אדם חיכה במתח שייעצר, אבל אז בני נתן לו דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא הסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?
אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. האישה האומללה סבלה מ־Floaters, הפרעה בשדה הראייה: גופים זעירים שמתרוצצים לכל הכיוונים בשדה הראייה ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר חוזקה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים עם משקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה, קצת מנוגד לחזות ולתוכן של האישה הפשוטה הזאת… אבל הוא לא החמות שמולכת בטריטוריה הפרטית שלה, הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל והיה ידוע בכוח הסבל שלו, ובאימא שלו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני נהייתה מדריכת כושר עם כנפי צניחה! הוא המשיך לדבר אל בני שהפך עכשיו לצללית אפרפרה שסביבה קרני אור…
או משרד רהבתני, כמו במרכז ההייטק בהרצליה (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון הוא לא הצליח לסגור שם שום מכירה): המזכירה כיוונה אותו בידה אל המשרד והמשיכה לבהות במחשב. אדם פתח דלת זכוכית עם לוגו של החברה ונכנס. ספת עור קטנה צמודה לקיר, כיסא מנהלים מדגם חדשני, שולחן עתיק גדול או זכוכית עם רגלי אלומיניום, שטיח פרסי למרגלותיו. לפעמים הוא היה מדמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס, כמו שהוא מדמיין כשהוא נקרא לחדר של הבוס שלו – פנים רופסות נטולות סנטר, אבל עם פיצוי הולם בלחיים כאילו הוא אוגר אגוזים בצידי הפה. כאן, תאוריית קריאת הפנים שהוא ניסח מוכחת כלא נכונה מול הנחישות שבה עמיחי, הבוס שלו, נוזף בו על ירידה במכירות בטור גאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות בטור גאומטרי מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה) "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב"…
האור ממנורת ההלוגן מעל חדר דרך השיער הקוצני של אלון (ג'ל), שצמח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו; וגם הפנים העגולות עם המשקפיים העגולים שהקטינו את העיניים העכבריות שלו. מר אלון שידר בחזותו ובהתנהגותו משהו צלופחי, שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג במסגרת אנתרופולוגית.
אדם לא חלק עם שרון את ההשפלות בעבודה, היא לא הייתה בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא העדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי היה לשמר את הדימוי, למרות שבעבר הוא ניסה לנקב אותו או לחתור תחת חזות ה"כול יכול" ולא הצליח.
ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה רק אותו לשאת בעול הפרנסה. עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את מר אלון – לביטחון תעסוקתי, ולמרות החזות הצלופחית.
ודווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, עם מזכירה ששאלה לשמו וחייכה אליו ושאלה אם הוא קבע פגישה והוא שיקר שכן, עם יצירות מקוריות של אמנים שהמבקרים יכולים לזהות ולאמוד את המחיר, רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי ועוד ואזה או שתיים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ושיער מלח־פלפל על הראש של הלקוח, כמו של השנאוצר הבינוני של השכנים מהדלת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם… הלפטופ כבר פתוח ואדם מסובב אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום על פניו, מקשיב אבל תוך כדי משדר שהוא בעצם עושה לך טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד שניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא רק מעביר את הכמה דקות בציפייה לרגע שתסיים ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות עברו השנאוצר הודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; ה"תודה רבה" ניתזה מפיו בזמן שסגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו את הדלת בפרצוף.
רונית ידעיה, סופרת, עומדת בראש מחלקת הכתיבה של בית הספר ״מנשר״. בין הרומנים הקודמים שלה: ״ואקום״ (כנרת זמורה ביתן, 1995), ״שוש״ (כתר, 2005), ״שכן טוב״ (כתר, 2011), ״מלכת הממולאים״ (אפיק, 2016) ו״מינימי״ (אפיק, 2019). ספרה ״עור״ (כתר, 2001) עובד לסרט באותו שם. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ובאסופות של סיפורים קצרים. הקטע שלעיל – מתוך נובלה בכתובים, העתידה לראות אור במהלך 2021.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
