בעבודה | בקטע אנתרופולוגי

"אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים שהוא עובד בהייטק, הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות." קטע מתוך נובלה בכתובים מאת רונית ידעיה

ארז אוזן, BBQ, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2018

.

מתוך "בקטע אנתרופולוגי"

רונית ידעיה

.

אדם יושב על המדרגות בתוך עשן המבורגרים ונקניקיות (לא סטייקים) מהגריל של השכן, שמנקנקים לו את מצב הרוח הבטלני/רוחני שהוא שקוע בו מול הדשא הרבוע בעולמו הקטן המרובע, כמו ששרון אומרת, "עולם קטן – איש קטן", כאילו שאצלה העולם אינסופי ולא דבוק לה לתחת ולחשקים של אותו הרגע – וחושב לעצמו, "עשיתי את זה", או משהו בסגנון "אני נוכח בחיים שלי", או על "שליטה עצמית והונאה עצמית בהחלטות צריכה…" זה אולי מה ששרון חושבת על מה שהוא חושב, אבל אין לה שליטה על מה שהוא חושב כשהוא יושב מול הדשא לפני הבית שקנה בזיעת אפו, שבתוכו האישה שלו שבתוכה התינוקת החדשה שלו, ועבודת הדוקטורט שלו, והשכנה שמחרמנת אותו להשלמת התמונה המשפחתית המושלמת שלו. הוא, בניגוד לה, שאף פעם לא מרוצה ורק רוצה לשדרג את המקום שלה ואת האנשים סביבה – ואולי כדאי שהיא תתחיל בלשדרג את עצמה ולא רק ברשתות – הוא דווקא מרוצה מהשכונה. אנשים כאן מכירים אותו והוא מכיר אותם. הם יודעים את שמו. הם יודעים שהוא עובד בהייטק (יש לוגו של החברה על הרכב שלו), הם לא יודעים שהוא לא מהנדס תוכנה או אבטחה, או מתכנת. הוא איש מכירות. (יונדאי גטס). וזה גם לא מעניין אותם, ההיררכיות. אחרי הדוקטורט הוא אולי יעבור לחברה אחרת, ששם יעריכו יותר את היכולות שלו וישדרגו לו את הרכב לטויוטה הייבריד או משהו בסגנון, כך הוא גם יוכל לחסוך על הדלק.

שרון מציצה מהדלת:

מההה?

כלום.

זהו?

זהו. היא מגרדת את הבטן.

מה נסגר עם החלב סויה? להביא?

.

*

.

לירח הדבש הם נסעו בטיסה מוזלת להודו דרך ערב הסעודית. היו שם הרבה סעודים עם גלביות לבנות מלווים בנשים בניקאב שחור, ששמרו מרחק של צעד־שניים אחרי הבעלים. שרון לא אהבה את המראה. אדם דווקא אהב, בקטע אנתרופולוגי, כמו שהוא אמר על הנסיעה להודו אחרי שהיא אמרה שלא בא לה טוב לראות את כל העוני שם. ו"בקטע אנתרופולוגי" הוא גם טלפן לכל המלונות ארבעה וחמישה כוכבים שהיא הזמינה – "בגרושים!" – כדי שהם ילונו במקומות טובים ועם מיזוג ולא יצטרכו להתחסן נגד מלריה. מה הקשר בין מלריה לכסף, הוא חשב וביטל את ההזמנות ולקח מלונות עממיים יותר, בקטע אנתרופולוגי. באותו קטע שרון נאלצה כמעט בכל בוקר לרדת לקבלה ולהראות לפקיד את אחד היתושים שהיא הרגה, בזהירות לא למעוך אותם, ולשאול, "זה יתוש מלריה?", ובאותו הקטע, במלון בבומביי, עם תפאורה עלאק קולוניאליסטית וצבעים אדמדמים, כילה אכולת עובש מעל המיטה, ושירותים? "אין שירותים!", שרון צווחה. היא סירבה לבדוק את מצב השירותים בקצה המסדרון וגררה שרפרף מתחת לכיור והתיישבה עליו. זה דווקא חרמן את אדם.

וגם בקטע אנתרופולוגי; הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שאליו הוא מגיע כאיש מכירות. היו כאלו שהגיבו לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון בו ובתוכנות. קיפאון בכיסא: חוסר ביטחון מול הביטחון השופע לכאורה של איש המכירות (אולי הוא גם מהנדס תוכנה או אחד המנהלים בסטארט־אפ שעוד מעט יצא לאקזיט וימכור מיליונים?). צחוקים(!?) .

ולא, אדם לא חש מושפל, זה חלק מהסיכון שהוא לקח על עצמו – במכירות כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא אותם גדולים, כמו: אהה, איזה שולחן יפה! אתה אוהב עתיקות? וכאן בא הסבר מלומד של הלקוח שאוהב לשוטט בשוק העתיקות וכבר מחזיק מעצמו מומחה, ו"את השולחן הזה הוא קלט בפינת החנות, כמעט הרוס ועם פטינה שחורה שכיסתה את העץ היפה ואת החריטה המוזהבת", והוא "קנה אותו בגרושים ועבד עליו במרתף שלו עד שהצליח להוציא ממנו את כל היופי הזה!… כן, כן, שולחן בן לפחות מאתיים". או בענייני הקפה הטוב, ממקינטה או ממכונת אספרסו, שמלווה בהסבר מלומד על סוגי מכונות האספרסו ועל אפשרויות ההקצפה ועל טחינת גרעיני הקפה, והוא, אדם, מגלה עניין רב בעולם החדש והמופלא שנחשף לחיכו ובמומחיות של הלקוח. אבל, כאמור, זה לא עבד על כל אחד והיו כאלו שהוא אפילו לא הספיק לנסות עליהם את הטכניקה.

אדם תמיד נקב בשמו הפרטי של הנמען כמה פעמים בזמן השיחה, טכניקה שלמד מפוליטיקאים שמתראיינים בטלוויזיה: תראה עופר, מה שאני מציע זה חיסכון בזמן אמת, עופר… אתה עוד תודה לי אחי (הפנים של העופר מתכרכמות למשמע הכינוי הנמוך והוא מיד מתקן, עופר, יש לך הזדמנות בלתי חוזרת של הנחה של עשרה אחוז…). כל מה שצריך זה יכולת להקשיב, אמפתיה, קולגיאליות עלאק, ריספקט שמלווה בכאילו הבנה של הלקוח, תחרותיות ברמה חברית ואינטליגנציה – כמו במקרה של עופר הטווסי (שרון הייתה מתה עליו) מהמרכז ביוקנעם, והכיסא הארגונומי והמשרד האנין שלו והחולצה הממותגת – הוא כבר הצטער שהשאיר באוטו את ז'קט הפשתן הכחול ששרון שכנעה אותו לקנות, "כחול כמו העיניים שלך", ויקר רצח, והסתפק בלשלב את רגליו, מודע לאמירה האדומה החתרנית שנחשפה מהמשולבת: כן, גם לי יש מה להגיד – הטלפון של עופר רעד על השולחן, אדם תהה אם הוא מקליט את השיחה ואת הבטחת הסרק להנחה… עופר שלח יד לטלפון וחשף רולקס מוזהב.

הלו?

.

*

.

אדם מתחיל את יום המכירות בקריית עתידים ברמת החייל, ואחר כך נוסע לרחובות, משם למרכז ההייטק בהרצליה וממשיך מזרחה לקריית אריה, סגולה וקריית מטלון בפתח תקווה והלאה, צפונה למרכזים הקטנים יותר ביוקנעם, חיפה וכרמיאל – אם נשאר זמן וחשק.

קריית עתידים לדוגמה: בניין משרדים אפור, משרד אפור, מזכירה אפורה שלא זזה מהמקום ורק צעקה, "בני, הבחור הגיע!" רהיטי איקאה פשוטים, תמונה גנרית על הקיר ופסל קינטי על השולחן שמופעל בכובד/שיווי משקל. "הבחור" מתיישב מול בני ופותח את הלפטופ. בני בוהה במסך ותוך כדי כך מטלטל באצבע אחת את הפסל הקינטי, מסיח את דעתו של אדם משטף ההרצאה… ואולי זו בכלל המטרה של הצעצוע הנבזי הזה – השפלה. היה למר קינטי גם זקן אופנתי, כלומר המראה הלא מגולח, כלומר, זיפים של ארבעה־חמישה ימים, דבר שהזכיר לאדם את היבלית שאורבת לו בשני מטר גינה, אסוציאציה לא נעימה. היה לו גם שיער בלונדיני דליל, ז'קט כחול מקומט, טי־שירט שחור וחיוך שאומר בלי אומר: יש לי הרבה כסף.

השמש עלתה בחלון מאחורי בני וחדרה למשרד דרך תריס רפפות חצי פתוח, שסנוור את אדם וגם התווה גריד של פסי רוחב באור/צל על פניו, מה שבטח הצחיק את בני והוסיף לרפרטואר ההשפלות הפרטי שלו. הפסל הקינטי המשיך לעלות ולרדת מתוך האינרציה, אדם חיכה במתח שייעצר, אבל אז בני נתן לו דחיפה קטנה באצבע והעינוי נמשך. עולה־יורד־עולה־יורד, אדם כבר נכנס לקצב המהפנט. בני גם לא הסיר את משקפי השמש שלו (אופטיות?) ומי בכלל יושב במשרד שלו עם משקפי שמש כמו אורח לרגע?

אדם נזכר בשושנה חמותו שלא הייתה מהססת, גם ברגע מכריע מהסוג הזה, ומרכיבה את משקפי השמש הכהים שלה. האישה האומללה סבלה מ־Floaters, הפרעה בשדה הראייה: גופים זעירים שמתרוצצים לכל הכיוונים בשדה הראייה ומוקרנים על כל מה שהיא רואה, וביתר חוזקה על קירות לבנים. הרכבת משקפי שמש עם זגוגית כהה גם בבית מעמעמת את הניגוד וצובעת הכול בצבע כהה מרגיע. דמיינו אישה מבוגרת מגישה ממולאים עם משקפי שמש כמו אום כולתום בהופעה, קצת מנוגד לחזות ולתוכן של האישה הפשוטה הזאת… אבל הוא לא החמות שמולכת בטריטוריה הפרטית שלה, הוא נמצא עכשיו בטריטוריה עוינת, מנסה לא למצמץ אל מול האור המסנוור, נזכר באבא שלו ששירת בסיירת מטכ"ל והיה ידוע בכוח הסבל שלו, ובאימא שלו, שאחרי האפיזודה הקצרה בסיירת גולני נהייתה מדריכת כושר עם כנפי צניחה! הוא המשיך לדבר אל בני שהפך עכשיו לצללית אפרפרה שסביבה קרני אור…

או משרד רהבתני, כמו במרכז ההייטק בהרצליה (היום אדם החליט לוותר על המרכז ברחובות, בזמן האחרון הוא לא הצליח לסגור שם שום מכירה): המזכירה כיוונה אותו בידה אל המשרד והמשיכה לבהות במחשב. אדם פתח דלת זכוכית עם לוגו של החברה ונכנס. ספת עור קטנה צמודה לקיר, כיסא מנהלים מדגם חדשני, שולחן עתיק גדול או זכוכית עם רגלי אלומיניום, שטיח פרסי למרגלותיו. לפעמים הוא היה מדמיין שמונח שם מרבד עור נמר עם ראש מפוחלץ שפונה אליו בשאגה, להראות לו מי כאן הבוס, כמו שהוא מדמיין כשהוא נקרא לחדר של הבוס שלו – פנים רופסות נטולות סנטר, אבל עם פיצוי הולם בלחיים כאילו הוא אוגר אגוזים בצידי הפה. כאן, תאוריית קריאת הפנים שהוא ניסח מוכחת כלא נכונה מול הנחישות שבה עמיחי, הבוס שלו, נוזף בו על ירידה במכירות בטור גאומטרי, מסובב אליו את המחשב ומצביע על הטבלה הרלוונטית: "כן, אתה אחד שלא מוותר בקלות גם אם ההוכחות בטור גאומטרי מול הפרצוף שלך, נכון?" (שאגה) "אני דווקא מכבד את זה, כמו איש מכירות טוב"…

האור ממנורת ההלוגן מעל חדר דרך השיער הקוצני של אלון (ג'ל), שצמח בקווצות קטנות מסודרות (השתלת שיער? בטורקיה? בישראל?) כמו אחרי שתילת דשא עצמונית, לא במרבדים, ושוב הוא נזרק לצערו לדשא היבליתי שלו; וגם הפנים העגולות עם המשקפיים העגולים שהקטינו את העיניים העכבריות שלו. מר אלון שידר בחזותו ובהתנהגותו משהו צלופחי, שלא ניתן לשים עליו אצבע או לקטלג במסגרת אנתרופולוגית.

אדם לא חלק עם שרון את ההשפלות בעבודה, היא לא הייתה בנויה לשמוע על כישלונות או השפלות, היא העדיפה קלישאה של גבר חזק ומצליח. התפקיד שלו בתא המשפחתי היה לשמר את הדימוי, למרות שבעבר הוא ניסה לנקב אותו או לחתור תחת חזות ה"כול יכול" ולא הצליח.

ומה עם הכישלונות שלה? על זה אנחנו לא מדברים. ומה עם זה שהיא מעדיפה להתנדב ומשאירה רק אותו לשאת בעול הפרנסה. עאלק פמיניסטית. אולי בשם הפמיניזם היא גם הייתה מעדיפה את מר אלון – לביטחון תעסוקתי, ולמרות החזות הצלופחית.

ודווקא בקריית אריה הצנועה, בפתח תקווה, נפתח לפניו משרד עשיר באמת, עם מזכירה ששאלה לשמו וחייכה אליו ושאלה אם הוא קבע פגישה והוא שיקר שכן, עם יצירות מקוריות של אמנים שהמבקרים יכולים לזהות ולאמוד את המחיר, רצפת פרקט אמיתי ועליה שטיח פרסי ועוד ואזה או שתיים משושלת סינית עתיקה, ואנג או צ'אנג, ושיער מלח־פלפל על הראש של הלקוח, כמו של השנאוצר הבינוני של השכנים מהדלת מולם. אדם חשב שיהיה ביניהם קשר טוב, אולי מר שנאוצר בינוני יראה איך אדם מעריך את ההשקעה במשרד, את הטעם… הלפטופ כבר פתוח ואדם מסובב אותו אליו ומתחיל להריץ את התוכנה. ההוא לא מסתיר את הבעת השעמום על פניו, מקשיב אבל תוך כדי משדר שהוא בעצם עושה לך טובה שהוא בכלל מקדיש לך כמה דקות מזמנו היקר, במיוחד שניכר בעליל שאין בדעתו לרכוש ממך שום דבר והוא רק מעביר את הכמה דקות בציפייה לרגע שתסיים ותטרוק מאחוריך את הדלת. הכמה דקות עברו השנאוצר הודיע שאינו מעוניין לרכוש שום תוכנה; ה"תודה רבה" ניתזה מפיו בזמן שסגר את הלפטופ בטריקה כאילו הוא טורק לו את הדלת בפרצוף.

רונית ידעיה, סופרת, עומדת בראש מחלקת הכתיבה של בית הספר ״מנשר״. בין הרומנים הקודמים שלה: ״ואקום״ (כנרת זמורה ביתן, 1995), ״שוש״ (כתר, 2005), ״שכן טוב״ (כתר, 2011), ״מלכת הממולאים״ (אפיק, 2016) ו״מינימי״ (אפיק, 2019). ספרה ״עור״ (כתר, 2001) עובד לסרט באותו שם. סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ובאסופות של סיפורים קצרים. הקטע שלעיל – מתוך נובלה בכתובים, העתידה לראות אור במהלך 2021.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | אפשר ללכת הביתה, סגרו את הקנון

"דור שלם של סופרים צעירים רצה שיאמרו עליהם: גבירותי ורבותי — מהפך. נפל דבר בספרות העברית. אלא שזה לא קרה. דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית." קטע מתוך הספר "קנאת סופרות", מאת מאיה ערד

אליסיה שחף, ללא שם, צילום, 40X30 ס"מ, 2016

.

קטע מתוך הספר "קנאת סופרות" / מאיה ערד

.

"טוב," פתחה אחינועם, והפנתה את מבטה אל היושבות על הבמה. "נתתן לי הרבה על מה להגיב ומעט מאוד זמן לעשות את זה, אז לא נלך מסביב ונגיע ישר לעניין. אני רוצה להתחיל בטענה פשוטה שבעולם הספרותי והתרבותי של היום היא שנויה במחלוקת: יש דבר כזה, קנון ספרותי." היא עצרה לרגע, כמו לתת לקהל שהות לעכל את דבריה. "יש במערכת התרבותית יצירות שהן הרבה יותר נחשבות מהאחרות. זו עובדה. ואלה בדרך כלל יצירות ידועות, שכולם מכירים. לפחות מי שקורא ספרים," סייגה. "מה שחשוב לענייננו הוא שאין ניגוד בין הקנון לפופולריות." אביגיל הביטה בה כשדיברה. קווצת השיער האפורה בקדמת ראשה הסתירה ממנה את צדודיתה. ידיה נעו בלהט כשהמשיכה בהרצאה: "עוד עובדה: אף אחד לא נהיה קנוני אחרי מותו. אם נכנסת לקנון הספרותי, עשית זאת עוד בימי חייך, או לכל המאוחר רגע לאחר מותך, כשגווייתך חמה עדיין. זה," קבעה אחינועם בסיפוק, "מטפל במקרים ידועים כגון קפקא ויעקב שבתאי. דוגמאות הנגד שאני בטוחה שאתם מחפשים עכשיו יקוטלגו תחת יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל," הודיעה, ואביגיל הבחינה בחיוך על פניו של ניר תלמי. "עוד הבהרה, לפני שאנחנו ממשיכים: לעיתים קרובות משתמשים בביטוי 'סופר קנוני' באופן שגוי, לתאר סופר מכובד, שכותב על נושאים 'חשובים', וזוכה להערכה ולשבחים מאת פרופסורים ומבקרי ספרות. תסלח לי עמיתתי פרופסור שליט־גורן, אבל אני חושבת שזו הכוונה שלה כשהיא קוראת לסופרות שנמצאות איתנו 'סופרות קנוניות'. ובכן, תנו לי לומר לכם: אף אחת מארבע הסופרות כאן אינה קנונית."

אחינועם עצרה, נהנית מאי־הנחת שעוררה בקהל: איך היא מעזה, להעליב כך את האורחות! אביגיל נפגעה גם היא: לא שחשבה שהיא עמוס עוז, אבל להטיח את העובדה הזו כך, בפניה… אך לאחר שהתגברה על הצביטה הייתה גאה באחינועם על התעוזה שלה, על היכולת להטיח בקהל אמיתות לא נעימות לשמיעה.

"והסיבה שהסופרות שיושבות כאן אינן קנוניות פשוטה מאוד," המשיכה אחינועם. "התכונה הכי בולטת של הקנון היא שהוא מרוכז ברגעים ומקומות מסוימים. לא תמיד יש לתרבות את המנגנון לייצר קנון. עשר דקות זה זמן קצר מדי לכל הדעות, אז אני לא אתן לכם עכשיו הפניות. מי שמעוניין יכול לבוא אלי אחר־כך. בינתיים תצטרכו להאמין לי: יש תקופות שבהן הקנון סופח אליו יצירות, המועדון מקבל חברים חדשים, ויש תקופות שבהן הקנון, כמו התלמוד הבבלי, נחתם עד להודעה חדשה. אם לסכם את זה במילותיו של משורר קנוני לכל הדעות: פתוח, סגור, פתוח."

אביגיל עקבה אחריה כשדיברה. פשרם של הדברים היה סתום עבורה, אבל היא הייתה מוכנה ללכת אחרי אחינועם, להאמין לכל מה שתאמר.

"אל תסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח," ביקשה אחינועם. "הזכרתי כבר את התלמוד הבבלי בתור דוגמה. כמה מאות שנים של איסוף חומר, ואז זהו, סוגרים. מה שבא אחר־כך כבר לא חלק מזה. אותו דבר הקנון היווני הקלאסי. ה־קנון. שירה אפית, שירה ארכאית, שירה לירית, מחזות — מהומרוס ועד מנאנדרוס, וזהו, נסגר הקנון. עוד לא השתכנעתם? קחו דוגמה קרובה יותר. מוזיקה קלאסית. כל הקנון המבוצע היום הוא אוסף יצירות בערך מתקופת הבארוק ועד, אם להיות ממש נדיבים, אמצע המאה העשרים. מה שבא לפני נכנס תחת 'מוזיקה מוקדמת', מה שבא אחרי — עיינו ערך 'קקופוניה', או 'מוזיקה קלאסית בת זמננו', אם להיות מנומסים. תכלס, הקנון של המוזיקה הקלאסית סגור. תזמורות בכל העולם מנגנות קאברים לבאך ובטהובן."

אחינועם עצרה שוב, ניערה בתנועת כף יד את הקווצה האפורה מפניה, סקרה בחדווה את הקהל, שרטינה לא נשמעת כמעט החלה לתסוס בו, והמשיכה. "הקנון הספרותי הישראלי קצר הרבה יותר. לא מאות שנים כמו ביוון. כמה עשרות שנים. הוא נפתח בשנות העשרים של המאה שעברה, עם מותו של ברנר, וסגר את דלתו בחריקה איטית לאורך שנות השמונים, עם הופעתם של יעקב שבתאי, דוד גרוסמן ומאיר שלו, שהספיק להכניס רגל ממש רגע לפני שהדלת נטרקה, ב־1988. בסדק הצר הזה נכנסו כל הסופרים והמשוררים שיצירתם כלולה בקנון העברי הארצישראלי. שימו לב שבולט הצרור של המשוררים הקנוניים, שבא קצת יותר מוקדם, ואחריהם הפרוזאיקונים הקנוניים, ואז זהו, זה נגמר. אפשר להתווכח על התאריכים המדויקים, אפשר לטעון כל מיני טענות, אבל על עניין אחד אין עוררין: כבר שלושים שנה שלא נכנס לזירה הספרותית סופר עם אותו משקל סגולי של עמוס עוז, או דוד גרוסמן. זו עובדה. והנה עוד עובדה: יש משוררות קנוניות, שהשירים שלהן נכנסו לקנון במהלך התקופה הקצרה שבה הקנון היה פתוח. אין כותבות פרוזה קנוניות. פשוט אין. לא אני המצאתי את זה. שאלו כבר אלף פעמים לפני מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות ולמה אין לנו אישה במעמדו של עמוס עוז. אין לנו זמן עכשיו להרחיב את הדיון בשאלה הזו ולעמוד על ההבדלים בין שירה לפרוזה. אני מניחה שזה תלוי בגורמים פנים־ספרותיים וחוץ־ספרותיים בה במידה. אבל זו עובדה. ועכשיו אני יכולה לחזור לטענה שהתחלתי בה: אף אחת מהסופרות שיושבות כאן אינה קנונית. נעמי חן היא לא סופרת קנונית כי למרות שהייתה פעילה כשהקנון היה פתוח, הקנון, כאמור, לא קיבל אליו נשים כותבות פרוזה. הוא לא קיבל גם מזרחים או הומואים או כל מי שאינו גבר אשכנזי סטרייט, אבל זה לא מענייננו כרגע. אביגיל נגבי ואביגיל שלו אינן סופרות קנוניות מהסיבה הפשוטה שהן התחילו לכתוב אחרי שהקנון נסגר. הן סופרות פוסט קנוניות. המקרה הכי מעניין הוא זה של אריאלה גלר. הספר הראשון שלה יצא ב־1990. בדיוק ברגע הזה שאותו כינתה כאן פרופסור שליט־גורן 'המפץ הגדול' של הסופרות, רגע 'הפיכת היוצרות': הנשים כבר לא מסתננות יחידות אלא נוהרות בהמוניהן אל הספרות העברית. אני מבוגרת מספיק לזכור את הרגע הזה. הייתי שם, כשזה קרה. אני זוכרת את התחושה ברגע חילופי העשור, סביב 1990, הנה, סוף סוף, צומח קול נשי מובהק בספרות העברית. בדיעבד, ברור לכולם מה קרה: לא גדודי הנשים עלו על בריקדות ושברו את שערי הקנון הנעולים בפניהן, אלא בדיוק להיפך. הקנון נסגר — מי שיבוא עכשיו ממילא לא יזכה עוד להתקבלות קנונית נוסח גרוסמן ועוז. אין עוד שום יתרון להיותך גבר לבן. ועל כן התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה."

המיה של זעם ואי־הסכמה עלתה מהקהל. רות שליט־גורן נראתה כאילו היא מתקשה שלא להתפרץ.

"לא אני המצאתי את זה," התגוננה אחינועם. "עמליה כהנא כרמון בכבודה ובעצמה אמרה את הדברים האלה כבר בשנות התשעים. קשרה בין ריבוי הנשים הסופרות לירידת מעמדה של הספרות. יש לי הפניות למי שרוצה. כמובן, הנשים הן רק מקרה פרטי של סגירת הקנון. עכשיו כשהוא סגור, מה זה כבר משנה? שיבואו הנשים, שיבואו המזרחים. הלהט"בים. הערבים. שיבואו אפילו היורדים. בשנות השבעים, כשהקנון עוד פתוח, סופרת כמו רחל איתן מודרת מהזירה ברגע שהיא מהגרת לניו יורק. היום אביגיל נגבי כותבת רבי־מכר ולאף אחד לא איכפת שהיא לא חיה בישראל."

קריאות ביניים נשמעו. אביגיל לא הצליחה לפענח את רובן. "זה פשוט לא נכון!" קראה מישהי בקול נרגן. "על מה את מתבססת!" צעקה מישהי אחרת, ומקצה האולם נשמע קול גברי: "ומה עם אתגר קרת?"

אביגיל הביטה באחינועם ביראה. איך היא מסוגלת לעמוד כך על שלה, לטעון טענות שנויות במחלוקת בידיעה שיעוררו עליה את זעמו של הקהל? ועם זאת ידעה שיש צדק בדבריה. שהנה מתבהרים לה דברים שחשה בעצמה ולא הצליחה לעמוד על טיבם. אבל מה פירוש הטענה שלה? מה זה אומר, שנסגר הקנון? עד עכשיו הייתה דרכה הספרותית מותווית לה בבירור: היא תעבוד קשה, תכתוב ספר אחר ספר, תטפס במעלות ההצלחה וההתקבלות עד שתהפוך לסופרת החשובה בדורה. עכשיו הבהירה לה אחינועם: אין לה למה לצפות. בית העולם של פנתיאון הספרות העברית נסגר. היא תיקבר מחוץ לגדר.

"כמובן שאלה דברים שאנחנו מבינים בדיעבד, בראייה לאחור, עם משקפות של חוקרי ספרות. זה לא שב־1990 יצתה בת קול והודיעה לכולם שאפשר ללכת הביתה, סגרו את הקנון. ועל כן דור שלם, שגדל והתעצב תחת הסדר הישן, הגיע לפרקו הספרותי עם הנחות יסוד מוטעות. מי שהיה נער מושך בעט בשנות השמונים, מי שהייתה נערה ששירבטה סיפורים בסתר, הפכו בתום האלף לסופרים צעירים שציפו שמבקרים ופרופסורים יתייצבו מאחוריהם ויטילו את כל כובד משקלם על כפות המאזניים בשבילם. כמו שגרשון שקד עשה עבור עמוס עוז וא"ב יהושע. כמו שדן מירון עשה עבור יעקב שבתאי. כמו שמנחם פרי עשה עבור דוד גרוסמן. דור שלם של סופרים צעירים רצה שיאמרו עליהם: גבירותי ורבותי — מהפך. נפל דבר בספרות העברית. אלא שזה לא קרה. דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית. אבל הסופרים לא הבינו את זה. ברובם לא, לפחות. יש יחידי סגולה שהבינו שחוקי המשחק השתנו, אבל הם היוצאים מהכלל. שאר הסופרים, ובייחוד אלה שהם היום בשנות הארבעים והחמישים שלהם, פשוט לא מבינים מה השתבש להם, למה הם לא מקבלים את מנת התהילה שהם ראויים לה, את ההתקבלות של פעם. כל אחד מסתכל בצלחת שלו ומתמלא זעם שהוא מקבל חתיכה קטנה מדי מהעוגה הספרותית. אילו הסופרים היו טורחים להסתכל בתבנית, הם היו מגלים שהעוגה הזאת כבר מזמן לא שם. נשארו רק פירורים. אבל הם עסוקים מדי בלהשוות את הצלחת הריקה שלהם לצלחת של מישהו אחר, ואם נדמה להם שהוא קיבל כמה פירורים יותר מהם, אולי אפילו עם קצת שאריות קרם, הם לא יודעים את נפשם מרוב קנאה. תבינו," פנתה אחינועם אל הקהל, "שורש הצרה בכך שהסופרים לא קוראים את המפה הספרותית כמו שצריך. הם עדיין חושבים שהמועדון מקבל חברים חדשים, וכועסים שלא מקבלים אותם. אילו הם הבינו שאין יותר חברים חדשים, שאין יותר מועדון, הכל היה הרבה יותר קל. עכשיו," אחינועם זקפה אצבע, כמו לסמן את הטענה, "נכון שגם הסופרים הגברים מאוד מתוסכלים מההתקבלות שלהם, אבל התסכול של הסופרות הנשים גדול עוד יותר. הסופרים פשוט לא הבינו שחוקי המשחק השתנו. הסופרות טעו לפרש את שינוי כללי המשחק כפתיחת שערי הקנון לנשים. עכשיו, כשהוסרו המגבלות, יש הזדמנות שווה לכולן, וכל סופרת מאמינה שהיא זאת שתעשה את זה, היא תהיה הסופרת הראשונה שתצליח להיכנס אל הקנון. אלא שהקנון סגור, כזכור. אף אחת — ואף אחד — לא ייכנסו אליו עכשיו. אבל זה לא מפריע לסופרות להתאכזב כל פעם מחדש, ולהתפוצץ מקנאה בכל פעם שנדמה להן שמישהי הקדימה אותן בחצי צעד במירוץ לשומקום. התלמוד אומר לנו שקנאת סופרים תרבה חוכמה. וקנאת סופרות, מה היא תרבה?"

אחינועם עצרה והסתכלה בקהל, כאילו ציפתה ממנו לתשובה לשאלתה.

"האמת," אמרה אחרי רגע, "הפתגם הזה תמיד הטריד אותי. מה זאת אומרת שקנאת סופרים תרבה חוכמה? עכשיו לכבוד האירוע הזה טרחתי לבדוק את המקור שלו. הביטוי התלמודי מתייחס לסופרים במובן של מורים, והאמרה מופיעה בתוך דיון בשאלה כמה מורים צריך שיהיו בעיר, והאם גם בעיר קטנה כדאי שיהיה יותר ממורה אחד. התשובה שהתלמוד נותן היא שכן, גם בעיר קטנה צריך יותר ממורה אחד, מפני שקנאת סופרים תרבה חוכמה. במילים פשוטות, ברגע שהמורה יודע שיש לו תחרות, שהוא לא ההצגה היחידה בעיר, הוא יעשה מאמץ ויהיה המורה הכי טוב שהוא יכול. אותו דבר נכון גם לגבי סופרים: אם אתה יודע שקבוצת השווים שלך הם בלזק ופלובר, או דוסטוייבסקי וטולסטוי, אתה תעשה מאמץ באופן לא מודע לזקוף את הגב ולהתיישר הכי גבוה שאתה יכול. ועובדה באמת שבדרך כלל תור זהב של ספרות נוצר סביב קבוצה של סופרים גדולים, לא מספיק גאון אחד. חבר מביא חבר. חבר מקנא בחבר. זה המובן שבו קנאת סופרים תרבה חוכמה. בעולם אידיאלי גם קנאת סופרות הייתה מרבה חוכמה. ריבוי הנשים הסופרות היה גורם לכולן להתאמץ להתבלט על רקע הכותבות האחרות, לכתוב יצירות טובות ככל האפשר ולקבל בתור פרס נתח שמן מהעוגה. אבל זה, כאמור, בעולם אידיאלי, כשהעוגה הספרותית תופחת וגדלה. בפועל, גבירותי, כשהעוגה הולכת ונעלמת, קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת — תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת. אפשר, כמובן, להכחיש את המציאות," חייכה אחינועם אל רות, שנראתה לא מרוצה מדבריה. "אפשר להגיד 'כל אחת כאן לא פחות טובה מעמוס עוז, כולכן סופרות קנוניות, ומה פתאום, אין שום קנאה.' אבל מה נשיג בזה? חוץ מזה שזה פשוט לא נכון, גם לא אמרנו בזה שום דבר מעניין על הספרות שלנו. עד שלא נישיר מבט ונסתכל למציאות הספרותית בעיניים, עד שלא נודה בפה מלא שהקנון סגור וכולנו בחוץ, ושבמקום לריב על פרסים וכיבודים מוטב שנחשוב יחד איך מתמודדים עם המציאות החדשה, עד אז לא נוכל לפתח דיון משמעותי על נשים בספרות. תודה רבה לכן."

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: הרצאה של ויקטור פראנקל מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

האנשים שאמרו לא: מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?

משפטו של אדולף אייכמן השפיע עמוקות על תודעת השואה בישראל הצעירה. במקביל אליו התנהל גם דיון ציבורי סוער בשאלת העונש הראוי לפושע המלחמה הנאצי - עונש מוות, כן או לא?

1

משפט אייכמן. צילום: דוד רובינגר

איך מענישים את הרוע המוחלט? מה התגובה הראויה לפשעי מלחמה? האם יש לנקום על מעשי רצח בלתי נתפסים או שמטרתם של עונשים פליליים היא אחרת? מדובר בכמה מהשאלות הנצחיות של המשפט, אבל לפני 60 שנה בדיוק, גם בישראל התחבטו בהן. קברניטי המדינה, אנשי הרוח שלה ושל העם היהודי כולו, עסקו זמן רב בשאלה אחת: מהו העונש הראוי לפושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה אחד האחראים הבולטים להשמדת יהודי אירופה.

תקציר הפרקים הקודמים: במאי 1960 נחטף אייכמן מביתו בבואנוס איירס על ידי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הוא הובא לישראל ובאפריל 1961 נפתח משפטו המפורסם. המשפט היה אבן דרך בעיבוד זיכרון השואה בישראל, ונהוג לומר שהשפיע משמעותית על היחס לניצולי השואה שחיו בארץ. נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר, העדויות הדרמטיות של אישים כמו הסופר ק. צטניק וצביה לובטקין, המסמכים והשיח הציבורי שעורר המשפט, זכורים היטב. המשפט צולם בוידאו בזכות אישור מיוחד, וסוקר על ידי עיתונאים רבים, ביניהם לדוגמא המשוררים נתן אלתרמן וחיים גורי.

בסוף השנה הוכרע המשפט ואייכמן נידון למוות. ערעורו נדחה וכך גם בקשתו לחנינה מנשיא המדינה. ההוצאה להורג יצאה לפועל בסופו של דבר ב-31 במאי 1962, שתי דקות לפני חצות הליל. במשך כל הזמן הזה ועד אז, ניטש דיון ציבורי סוער בשאלת מוסריותו של העונש. בעוד נקל אולי לדמיין את התמיכה בעונש מוות עבור איש הגסטפו הבכיר, היו גם לא מעט קולות בולטים שהתנגדו לעונש זה. הצצה בארכיוני הספרייה הלאומית ובאוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה מאפשרת לגלות טפח מההתנגדות הזו.

עניינו של אייכמן משך תשומת לב עולמית, וגם בתפוצות הביעו את דעתם בנושא. עיון בעיתונים מתקופת המשפט מגלה שגם יהודי העולם – ואזרחי העולם בכלל – ראו לנכון להשמיע את קולם, וחלקם בהחלט התנגדו לעונש המוות, אפילו עבור אדם שביצע פשעים מהסוג שביצע אדולף אייכמן. מכתב שהגיע ניו יורק ונמצא בארכיונו של שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית, הוא דוגמא אחת מבין כמה למחאות שנשמעו בעולם. המוען הפנה את המכתב ל"כל היהודים האמיתיים בארה"ב, בריטניה, ישראל, ובעלי רצון טוב בכל מקום". על נייר כחול שבתחתיתו הודפס שלוש פעמים הדיבר "לא תרצח", הוא טען שגזר דין מוות הוא נקמה בלבד ואינו מעשה יהודי. לבסוף ביקש מהנמענים השונים לפעול לשינוי ההחלטה.

1
מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן, הספרייה הלאומית

אחת הדוגמאות המפורסמות להתנגדות מצד יהודי העולם היא התנגדותה של הסופרת זוכת פרס הנובל וניצולת השואה בעצמה, נלי זק"ש. זק"ש שלחה לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב ובו ביקשה להמיר את עונש המוות בעונש אחר. המכתב עודו שמור בארכיון המדינה. לדבריה, "ישראל בורכה במילותיו של אברהם: 'אולי ימצאון שם [בסדום] עשרה צדיקים?', ואני עצמי מכירה צדיקים שכאלה, שסיכנו את חייהם ולעתים קרובות אף שילמו את המחיר רק על מנת להציל [אחרים]. הצדיקים הללו פעלו גם בתקופתו של היטלר, והחתומה מטה היא אחת מניצולותיהם. אל נא תאפשר גזר דין מוות לאייכמן. הצדיקים פעלו גם בגרמניה ולו רק בעבורם יש לקיים מידה של חסד". בסוף המכתב הוסיפה שיר שכתבה, ונפתח במילים:

"כה בודד הוא האדם

המחפש את המזרח

שם מופיעה העצבות לעת הדמדומים

אדום הוא המזרח מקריאות התרנגולים".

את תרגום המכתב המלא תוכלו למצוא באתר ארכיון המדינה, כאן.

1
עמוד אחד ממכתבה של נלי זק"ש לדוד בן גוריון. באדיבות ארכיון המדינה

לצד זאת, ההתנגדות הבולטת ביותר לעונש המוות לאייכמן הייתה מצד קבוצת אנשי רוח בישראל שהובילה את המחאה נגד התלייה. בין חבריה הבולטים היו הפילוסוף פרופ' מרטין בובר, חוקר הקבלה גרשם שלום, ואנשי המחלקה לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, שמואל הוגו ברגמן שהוזכר לעיל, נתן רוטנשטרייך ועוד. אפילו לאה גולדברג הייתה בין המעורבים. התנגדותם נבעה בעיקר ממניעים מוסריים והתנגדות עקרונית לעונש מוות. הם לא ביקשו להגן על אייכמן או להפחית מחומרת מעשיו. הם ביקשו, לדבריהם, למנוע מבני העם היהודי לבצע את מה שנראה ביניהם כעוולה מוסרית. מעבר לכך, חששו חלק מהמתנגדים שההוצאה להורג תספק בסיס לטענה שבכך נִרצה עוונם של הנאצים ונסתתמו טענותיו של העם היהודי כלפי מרצחיו ותלייניו.

1
הזמנה לדיון על סוגיית עונש המוות לאייכמן שנשלחה לפרופ' דב סדן מפרופ' מרטין בובר. מתוך ארכיון דב סדן, הספרייה הלאומית

הקבוצה הזו פנתה אל נשיא המדינה בשנת 1962, בעת שנידון ערעורו של אייכמן על פסק הדין, וביקשה להמיר את עונשו במאסר עולם. בארכיונו של מרטין בובר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו טיוטה של המכתב – ללא שמות החותמים עליו. "אין אנו מבקשים על נפשו", נכתב שם, "כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים… אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו… שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו. שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תניח בידיהם את האפשרות לטעון… ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו [הנאצים]".

1
מכתב לנשיא יצחק בן צבי בבקשה לשקול להמיר את עונשו של אדולף אייכמן. מתוך ארכיון דב סדן, הספרייה הלאומית

פרסום דבר קיומה של העצומה הוביל למחאה מצד אלו שתמכו בעונש, או שלא הבינו מדוע מבקשים הפרופסורים על חייו של אייכמן. בארכיון של שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית, מצאנו גם מכתב שכתבו שלוש סטודנטיות (ככל הנראה), וגם את טיוטת תשובתו של ברגמן. הסטודנטיות כתבו אל הפרופסור ביולי 1961 וביקשו הבהרות: "הגיעה אלינו שמועה אודות פטיציה בדבר חנינת אדולף אייכמן שאתה נמנה בין יוזמיה ומחתימיה… היינו מודות לך אילו היית מסביר גם לנו את הנימוקים שהניעו אותך לצעד כזה".

1
מכתב שכתבו סטודנטיות לפרופ' שמואל הוגו ברגמן בנוגע להתנגדותו לעונש המוות לאייכמן. מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן, הספרייה הלאומית

על הטענות הללו השיב ברגמן תחילה בהיתממות, ש"רק מתוך מכתבכן נודע לי על פטיציה שאני מיוזמיה ומחתימיה", אך מיד לאחר מכן הודה ש"מי שהמציא את השמועה הזאת… ידע לאן הוא קולע". ברגמן הסביר בתשובתו שהוא מתנגד באופן עקרוני לעונש המוות, ובפרט לרעיון שאנשים יורו לתלות אדם ולא יבצעו זאת בעצמם. הוא הדגיש שלדעתו רק מי שנותן חיים רשאי ליטול אותם מן האדם. במכתבו פירט גם עניינים נוספים: הוא סבר שהשנים הארוכות שחלפו מאז המעשים דורשות חשיבה נוספת, גם אם אין התיישנות על רצח עם. הוא טען שעונש מוות קל יותר מאשר מאסר עולם בישראל (והוסיף שאין עונש ראוי מספיק על מעשיו). בראש ובראשונה הודיע שהוא דואג לנשמת עם ישראל, ופירט את משנתו לפיה על ישראל להפיץ אהבה בעולם ואילו התלייה תביא להמשך מעגל השנאה.

1
העמוד הראשון מתשובתו של פרופ' ברגמן לשאלת הסטודנטיות. מתוך ארכיון שמואל הוגו ברגמן, הספרייה הלאומית

איש רוח נוסף שעסק בנושא היה חוקר הקבלה גרשם שלום. בארכיונו מצאנו טיוטה של מאמר שפורסם בכתב העת "אמות" ב-1962 לערך, ועסק בסוגיית ההוצאה להורג. על פי הטיוטה גרס שלום שבכל מקרה אין עונש ראוי למעשיו של אייכמן, ושתלייתו עשויה להיראות כמעין "כפרה" שאינה ראויה. כך כתב שלום: "אין השאלה כלל אם אייכמן ראוי לעונש מוות. אין לי כל ספק בכך, אינני בא לגלות צדדים לזכותו, ובכלל איני דן בנימוקים הנוגעים למעשיו ולאחריותו על מעשיו. כל זה שייך לצד המשפטי של משפט זה. אני יוצא מן ההנחה שמבחינה זו אין מה לטעון והוא ראוי למות אלף מיתות ביום ואינו ראוי לרחמים… לפשעיו של אייכמן אין עונש מתאים בדיני החברה האנושית… בין שיתלוהו ובין שלא יתלוהו, אין כל יחס אפשרי בין הפשע ועונשו. אין בהמתתו גם משום "למען יראו וילמדו לקח" לשונאי ישראל למיניהם ולמשמידי עמנו… ביצוע גזר דין של מוות על אייכמן הוא סיום לא נכון (ההדגשה במקור – ע.נ.). הוא מסלף את משמעותו ההיסטורית של המשפט על ידי יצירת האשליה כאילו אפשר לסיים משהו מפרשה זו על ידי תלייתו של איש או חדל אישים אחד. אשליה זו היא מסוכנת ביותר, כי היא עשויה להוליד את ההרגשה שנעשה משהו ל'כפרה' על הנעשה, שאין לו כפרה".

1
קטע מטיוטת מאמר שכתב גרשם שלום בנוגע לעונש המוות של אייכמן. מתוך ארכיון גרשם שלום, הספרייה הלאומית

כידוע, טענותיהם של המתנגדים לתלייתו של אייכמן לא נתקבלו. נשיא המדינה דחה את בקשות החנינה, העונש לא הומתק, וההוצאה להורג יצאה אל הפועל. אפרו של אייכמן פוזר בים התיכון. השנה אנו מציינים בדיוק 60 שנים לתחילת המשפט ששינה מקצה לקצה את היחס לשואה בישראל הצעירה.

אם יש ברשותכם פרטים נוספים על נושא הכתבה, ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

פרצופה של המדינה: כך נראה יום העצמאות הראשון

כיצד חגגו עצמאות עוד לפני שהיה יום העצמאות? מה היה "המצעד שלא צעד"? תמונות מאת הצלם בנו רותנברג חושפות

צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

איך נוצר חג יש מאין? חוק יום העצמאות, תש"ט-1949 קובע בסך הכל את מועד יום העצמאות ליום ה' באייר, ומסדיר את סדרי דחייתו או הקדמתו בשל שבת. את ענייני סמלי החג וטיב החגיגות מפקיד החוק בידי ראש הממשלה שזכאי על פיו גם להורות על הנפת דגלים. השאלה איך קיבל יום העצמאות את דמותו כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא מורכבת. כאן ברצוננו לחזור אל רגע אחד אל ה' באייר תש"ט – שנה אחת אחרי הכרזת המדינה, ובסך הכל כשלושה שבועות אחרי שחוקק החוק שהזכרנו לעיל.

חוסר הבהירות שלט באותו ה' באייר. למען האמת, ה' באייר 1949 לא היה בדיוק "יום העצמאות הראשון" היחיד. קדם לו "יום המדינה" שהתקיים ב-כ' בתמוז תש"ח, 27 ביולי 1948, כמה חודשים בלבד לאחר הכרזת העצמאות. התאריך נבחר משום שזהו יום פטירתו של בנימין זאב הרצל, ורשויות המדינה ביקשו להדגיש את הקשר בין חזונו לבין מדינת ישראל שזה עתה קמה. החגיגה המרכזית ב"יום המדינה" נסובה בפעם הראשונה – סביב מצעד צבאי של צה"ל הצעיר.

1
דגלן עם דגל ישראל לקראת מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון בתל אביב. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

אבל נשוב לאותו ה' באייר תש"ט, שנפל על ה-4 במאי 1949. איך חוגגים עצמאות? אף אחד לא ידע בדיוק, אבל בכל זאת היו דברים ברורים מאליהם: למשל, שיהיו ריקודי עם ברחובות, שהזכירו לכולם את ליל כ"ט בנובמבר. כבר ביום העצמאות הראשון הכינו העיריות ברחבי המדינה תכניות חגיגיות לכבוד החג שכללו הדלקת אורות, הנפת דגלים, הקמת במות בידור (עליהן ניגנה התזמורת העירונית, ולא – כפי שהתרגלנו – הזמרת או הזמר הנחשקים של השנה) ושלל תהלוכות ומסדרים. בגליל השיאו משואות, מצעדים ותהלוכות לפידים התקיימו בערים כמו רמת גן, חולון ופתח תקווה. בגני הילדים ובבתי הספר נערכו מסדרים חגיגיים ונופפו בדגלים, אל חלקם הגיעו גם פוליטיקאים כדי לשאת דברים.

1
תכנית ליום העצמאות תש"ט, מתוך אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

בערב החג נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום מיוחד ליום העצמאות, שפורסם למחרת בעיתון. אז עוד לא נקבע יום הזיכרון לחללי צה"ל, אם כי באירועי החג שילבו לעיתים גם תפילות "יזכור". מלבד זאת, אירח בן גוריון בביתו שבקריה בתל אביב אורחים נכבדים מחו"ל שהגיעו לקבלת פנים מיוחדת לכבוד עצמאותה של מדינת ישראל המתחדשת.

1
ראש הממשלה דוד בן גוריון ואשתו פולה אירחו אורחים נכבדים לקבלת פנים חגיגית בערב יום העצמאות הראשון. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

גולת הכותרת של החגיגות הייתה – איך לא – מצעד צבאי של צה"ל, "צבאנו המנצח והמשחרר". לא אחד, אלא שני מצעדי תפארת שכאלו תוכננו להתקיים, גם בירושלים וגם בתל אביב. המצעד הירושלמי יצא לדרך ללא תקריות חריגות, אך הסיפור הגדול של יום העצמאות הראשון היה המצעד הצבאי בתל אביב.

1
כרזה של עיריית תל אביב המזמינה את הקהל למצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון. מתוך אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית.

"המצעד שלא צעד", זעקה הכותרת בעיתון "מעריב" למחרת. השם נקלט ומאז כך נזכר המצעד הזה. עורך "מעריב" דאז, ד"ר עזריאל קרליבך, כתב על התקרית כך: "אנשים עמדו ובכו. כילדים ממש. כי הרי כילדים היו, היינו כולנו אתמול. והם בכו – כילד זה שנשבר תחת ידו צעצועו החביב ביותר. עם שחר ועם לילה קמו…וניטלטלו לעיר, והסתובבו בה, ותכנית לא הייתה להם, ומה לעשות לא היה להם – רק לצפות למאורע היחיד הזה של היום, למצעד.

וכאשר נאמר להם כי המשיח הזה לא יבוא – צחקו. אי אפשר. הרי כבר חשו אותו בכל אבריהם. וכאשר נאמר להם בשנייה שלא יבוא – לא תפסו…וכאשר נאמר להם בשלישית שלא יבוא, מפני שאינו יכול לפנות לעצמו דרך מכיכר מוגרבי עד רחוב אידלסון, מרחק מאתיים מטרים בערך, – לא האמינו. זה ודאי לא נכון. הצבא ש ל נ ו? אשר עד אילת הגיע, אשר בקלות לדמשק יכול היה להיכנס – לרחוב אליעזר בן יהודה לא יוכל? מגוחך, טפשי".

1
קהל רב בתל אביב. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
מטוס מעל הקהל שמילא את רחובות תל אביב. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בתחילה עוד הצליח איכשהו המצעד לצאת לדרך. ברחובות תל אביב צעדו נציגים מחילות שונים: חיל הים, חיל הרפואה, וגם ותיקי "ההגנה" הציגו את נשקם. ברחובות נסעו ג'יפים והוצגו תותחי ארטילריה, ומעל חלפו מדי פעם טייסים עם מעט המטוסים שהיו ברשות צה"ל באותה תקופה. בין הצועדים בלטו גם נציגי המיעוטים, כלומר חיילים דרוזים ששירתו גם הם בצבא. גם תזמורת הייתה בין הצועדים, כמו במצעד צבאי ראוי לשמו.

1
ותיקי "ההגנה" צועדים. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
צועדים עם הדגל בכיכר צינה דיזנגוף. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
חיילים דרוזים צועדים במצעד. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

אך לקראת השעה ארבע, כשהצועדים היו צפויים להגיע לבימת הכבוד לטקס הצדעה מיוחד מול קברניטי המדינה, בעלי תפקידים נכבדים ואורחים מחו"ל, כבר עברה השמועה מפה לאוזן כי המצעד בוטל. הצועדים כבר לא יגיעו לבימת הכבוד ברחוב דיזנגוף בשל הצפיפות הרבה בפינת הרחובות אלנבי ובן-יהודה. הקהל הרב שהגיע לצפות במצעד פשוט גלש אל הכבישים וחסם את הדרכים. כל הניסיונות של השוטרים שהוצבו במקום לפתוח את הכבישים כשלו. בסופו של דבר, כאמור, הודיעו על ביטול המצעד והקהל נאלץ להתפזר, מאוכזב. "צבא ההגנה לישראל כבש בכל מקום, רק את רחובות תל אביב לא הצליח לכבוש", צוטט בעיתון "חרות" קצין צבא בכיר שנכח במקום.

1
תותח במצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון בתל אביב. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בדיעבד, נראה שכשלי ארגון גרמו למצב הזה. המארגנים לא צפו, ככל הנראה, את כמות הקהל שתגיע לצפות בחיילים צועדים. על פי הדיווחים הגיעו מאות אלפים מכל רחבי הארץ – במדינה שאוכלוסייתה הייתה רק כ-800 אלף איש. מלבד זאת, הכבישים לא נחסמו מראש לתנועה, אלא רק זמן קצר לפני מועד פתיחת המצעד. ביום למחרת כבר בישרו העיתונים על הקמת ועדת חקירה לבירור הסיבות לכישלון.

1
השוטרים מנסים לפנות את הקהל מן הכביש. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
ניסיון לפלס דרך בין הצופים. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית
1
שוטרים מנסים למנוע מהקהל לרדת לכביש. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לנוכח הפארסה הקטנה שהתרחשה בתל אביב הוחלט לחגוג את "יום המדינה" שוב בתמוז תש"ט, כלומר ב-17 ביולי 1949. אז שוב נערך מצעד חגיגי, צנוע יותר, כדי להשלים את זה שנקטע באמצעו, וגם חולקו אותות גבורה ל-12 לוחמי מלחמת העצמאות. זו הייתה הפעם האחרונה בה נחגגה עצמאות ישראל ביום מותו של הרצל, ו-ה' באייר התקבע כיום העצמאות הרשמי של מדינת ישראל. בשנת 1951 נתקבע מועד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, באותה השנה הושאו לראשונה משואות על הר הרצל, בשנת 1953 חולקו לראשונה פרסי ישראל, בשנת 1958, שנת העשור, נערך חידון התנ"ך הראשון. כך לאט לאט עוצב יום העצמאות הישראלי כפי שאנו מכירים אותו היום.

כל התמונות בכתבה זו – אלא אם צוין אחרת – הן מתוך ארכיון הצלם בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית. רותנברג תיעד במצלמתו תחומים רבים בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. תוכלו לראות עוד דוגמאות מתצלומיו למשל כאן, כאן וכאן. אם יש לכם מידע נוסף על אותו המצעד שלא צעד, אתם מוזמנים לספר לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.