איך מענישים את הרוע המוחלט? מה התגובה הראויה לפשעי מלחמה? האם יש לנקום על מעשי רצח בלתי נתפסים או שמטרתם של עונשים פליליים היא אחרת? מדובר בכמה מהשאלות הנצחיות של המשפט, אבל לפני 60 שנה בדיוק, גם בישראל התחבטו בהן. קברניטי המדינה, אנשי הרוח שלה ושל העם היהודי כולו, עסקו זמן רב בשאלה אחת: מהו העונש הראוי לפושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה אחד האחראים הבולטים להשמדת יהודי אירופה.
תקציר הפרקים הקודמים: במאי 1960 נחטף אייכמן מביתו בבואנוס איירס על ידי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הוא הובא לישראל ובאפריל 1961 נפתח משפטו המפורסם. המשפט היה אבן דרך בעיבוד זיכרון השואה בישראל, ונהוג לומר שהשפיע משמעותית על היחס לניצולי השואה שחיו בארץ. נאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר, העדויות הדרמטיות של אישים כמו הסופר ק. צטניק וצביה לובטקין, המסמכים והשיח הציבורי שעורר המשפט, זכורים היטב. המשפט צולם בוידאו בזכות אישור מיוחד, וסוקר על ידי עיתונאים רבים, ביניהם לדוגמא המשוררים נתן אלתרמן וחיים גורי.
בסוף השנה הוכרע המשפט ואייכמן נידון למוות. ערעורו נדחה וכך גם בקשתו לחנינה מנשיא המדינה. ההוצאה להורג יצאה לפועל בסופו של דבר ב-31 במאי 1962, שתי דקות לפני חצות הליל. במשך כל הזמן הזה ועד אז, ניטש דיון ציבורי סוער בשאלת מוסריותו של העונש. בעוד נקל אולי לדמיין את התמיכה בעונש מוות עבור איש הגסטפו הבכיר, היו גם לא מעט קולות בולטים שהתנגדו לעונש זה. הצצה בארכיוני הספרייה הלאומית ובאוסף העיתונות היהודית ההיסטורית של הספרייה מאפשרת לגלות טפח מההתנגדות הזו.
עניינו של אייכמן משך תשומת לב עולמית, וגם בתפוצות הביעו את דעתם בנושא. עיון בעיתונים מתקופת המשפט מגלה שגם יהודי העולם – ואזרחי העולם בכלל – ראו לנכון להשמיע את קולם, וחלקם בהחלט התנגדו לעונש המוות, אפילו עבור אדם שביצע פשעים מהסוג שביצע אדולף אייכמן. מכתב שהגיע ניו יורק ונמצא בארכיונו של שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית, הוא דוגמא אחת מבין כמה למחאות שנשמעו בעולם. המוען הפנה את המכתב ל"כל היהודים האמיתיים בארה"ב, בריטניה, ישראל, ובעלי רצון טוב בכל מקום". על נייר כחול שבתחתיתו הודפס שלוש פעמים הדיבר "לא תרצח", הוא טען שגזר דין מוות הוא נקמה בלבד ואינו מעשה יהודי. לבסוף ביקש מהנמענים השונים לפעול לשינוי ההחלטה.
אחת הדוגמאות המפורסמות להתנגדות מצד יהודי העולם היא התנגדותה של הסופרת זוכת פרס הנובל וניצולת השואה בעצמה, נלי זק"ש. זק"ש שלחה לראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב ובו ביקשה להמיר את עונש המוות בעונש אחר. המכתב עודו שמור בארכיון המדינה. לדבריה, "ישראל בורכה במילותיו של אברהם: 'אולי ימצאון שם [בסדום] עשרה צדיקים?', ואני עצמי מכירה צדיקים שכאלה, שסיכנו את חייהם ולעתים קרובות אף שילמו את המחיר רק על מנת להציל [אחרים]. הצדיקים הללו פעלו גם בתקופתו של היטלר, והחתומה מטה היא אחת מניצולותיהם. אל נא תאפשר גזר דין מוות לאייכמן. הצדיקים פעלו גם בגרמניה ולו רק בעבורם יש לקיים מידה של חסד". בסוף המכתב הוסיפה שיר שכתבה, ונפתח במילים:
"כה בודד הוא האדם
המחפש את המזרח
שם מופיעה העצבות לעת הדמדומים
אדום הוא המזרח מקריאות התרנגולים".
את תרגום המכתב המלא תוכלו למצוא באתר ארכיון המדינה, כאן.
לצד זאת, ההתנגדות הבולטת ביותר לעונש המוות לאייכמן הייתה מצד קבוצת אנשי רוח בישראל שהובילה את המחאה נגד התלייה. בין חבריה הבולטים היו הפילוסוף פרופ' מרטין בובר, חוקר הקבלה גרשם שלום, ואנשי המחלקה לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, שמואל הוגו ברגמן שהוזכר לעיל, נתן רוטנשטרייך ועוד. אפילו לאה גולדברג הייתה בין המעורבים. התנגדותם נבעה בעיקר ממניעים מוסריים והתנגדות עקרונית לעונש מוות. הם לא ביקשו להגן על אייכמן או להפחית מחומרת מעשיו. הם ביקשו, לדבריהם, למנוע מבני העם היהודי לבצע את מה שנראה ביניהם כעוולה מוסרית. מעבר לכך, חששו חלק מהמתנגדים שההוצאה להורג תספק בסיס לטענה שבכך נִרצה עוונם של הנאצים ונסתתמו טענותיו של העם היהודי כלפי מרצחיו ותלייניו.
הקבוצה הזו פנתה אל נשיא המדינה בשנת 1962, בעת שנידון ערעורו של אייכמן על פסק הדין, וביקשה להמיר את עונשו במאסר עולם. בארכיונו של מרטין בובר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו טיוטה של המכתב – ללא שמות החותמים עליו. "אין אנו מבקשים על נפשו", נכתב שם, "כי יודעים אנו שאין איש הראוי פחות ממנו לרחמים… אין אנו רוצים שהצורר יביאנו לכך שנעמיד תליין מתוכנו… שונאי ישראל בכל העולם רוצים שנילכד במלכודת זו. שהרי הוצאה לפועל של פסק דין מוות תניח בידיהם את האפשרות לטעון… ששולם לעם היהודי כופר דם על הדם ששפכו [הנאצים]".
פרסום דבר קיומה של העצומה הוביל למחאה מצד אלו שתמכו בעונש, או שלא הבינו מדוע מבקשים הפרופסורים על חייו של אייכמן. בארכיון של שמואל הוגו ברגמן, שהיה מנהל הספרייה הלאומית, מצאנו גם מכתב שכתבו שלוש סטודנטיות (ככל הנראה), וגם את טיוטת תשובתו של ברגמן. הסטודנטיות כתבו אל הפרופסור ביולי 1961 וביקשו הבהרות: "הגיעה אלינו שמועה אודות פטיציה בדבר חנינת אדולף אייכמן שאתה נמנה בין יוזמיה ומחתימיה… היינו מודות לך אילו היית מסביר גם לנו את הנימוקים שהניעו אותך לצעד כזה".
על הטענות הללו השיב ברגמן תחילה בהיתממות, ש"רק מתוך מכתבכן נודע לי על פטיציה שאני מיוזמיה ומחתימיה", אך מיד לאחר מכן הודה ש"מי שהמציא את השמועה הזאת… ידע לאן הוא קולע". ברגמן הסביר בתשובתו שהוא מתנגד באופן עקרוני לעונש המוות, ובפרט לרעיון שאנשים יורו לתלות אדם ולא יבצעו זאת בעצמם. הוא הדגיש שלדעתו רק מי שנותן חיים רשאי ליטול אותם מן האדם. במכתבו פירט גם עניינים נוספים: הוא סבר שהשנים הארוכות שחלפו מאז המעשים דורשות חשיבה נוספת, גם אם אין התיישנות על רצח עם. הוא טען שעונש מוות קל יותר מאשר מאסר עולם בישראל (והוסיף שאין עונש ראוי מספיק על מעשיו). בראש ובראשונה הודיע שהוא דואג לנשמת עם ישראל, ופירט את משנתו לפיה על ישראל להפיץ אהבה בעולם ואילו התלייה תביא להמשך מעגל השנאה.
איש רוח נוסף שעסק בנושא היה חוקר הקבלה גרשם שלום. בארכיונו מצאנו טיוטה של מאמר שפורסם בכתב העת "אמות" ב-1962 לערך, ועסק בסוגיית ההוצאה להורג. על פי הטיוטה גרס שלום שבכל מקרה אין עונש ראוי למעשיו של אייכמן, ושתלייתו עשויה להיראות כמעין "כפרה" שאינה ראויה. כך כתב שלום: "אין השאלה כלל אם אייכמן ראוי לעונש מוות. אין לי כל ספק בכך, אינני בא לגלות צדדים לזכותו, ובכלל איני דן בנימוקים הנוגעים למעשיו ולאחריותו על מעשיו. כל זה שייך לצד המשפטי של משפט זה. אני יוצא מן ההנחה שמבחינה זו אין מה לטעון והוא ראוי למות אלף מיתות ביום ואינו ראוי לרחמים… לפשעיו של אייכמן אין עונש מתאים בדיני החברה האנושית… בין שיתלוהו ובין שלא יתלוהו, אין כל יחס אפשרי בין הפשע ועונשו. אין בהמתתו גם משום "למען יראו וילמדו לקח" לשונאי ישראל למיניהם ולמשמידי עמנו… ביצוע גזר דין של מוות על אייכמן הוא סיום לא נכון (ההדגשה במקור – ע.נ.). הוא מסלף את משמעותו ההיסטורית של המשפט על ידי יצירת האשליה כאילו אפשר לסיים משהו מפרשה זו על ידי תלייתו של איש או חדל אישים אחד. אשליה זו היא מסוכנת ביותר, כי היא עשויה להוליד את ההרגשה שנעשה משהו ל'כפרה' על הנעשה, שאין לו כפרה".
כידוע, טענותיהם של המתנגדים לתלייתו של אייכמן לא נתקבלו. נשיא המדינה דחה את בקשות החנינה, העונש לא הומתק, וההוצאה להורג יצאה אל הפועל. אפרו של אייכמן פוזר בים התיכון. השנה אנו מציינים בדיוק 60 שנים לתחילת המשפט ששינה מקצה לקצה את היחס לשואה בישראל הצעירה.
אם יש ברשותכם פרטים נוספים על נושא הכתבה, ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
