.

יומן אשפוז עם תמונות (וקצת חום)

חוה ראוכר

.

6 ביוני 2020

שלוש לפנות בוקר, אני יוצאת מהסינוס אל פרפור פרוזדורים. הפרעות קצב, דופק מהיר, הפסקות בקצב הלב, חושך בעיניים, קצת חום. במיון דנים אותי למחלקת חשודים בקורונה. אני נכנסת לבד, עם בקבוק מים קטן, לאולם ענק מחולק בווילונות לחללים של ארבעה מ"ר. כל חשוד מוחזק בבידוד. אני מקבלת מיטה צרה. ליד המיטה פח אשפה לבן גדול. אפשר להניח עליו את בקבוק המים. אני מנסה להתרגל לאור הנאון החזק, לטפטוף האינפוזיה ביד שמאל, לצפצופים החזקים של המוניטור בצד ימין. המוניטור העתיק מקרטע, משמיע מדי פעם אזעקות, מהבהב באורות אדומים. האחות בשולחן הפיקוח שואלת בתדירות מונוטונית, "חוה מה כתוב שם?". בתא ממול אישה מבוגרת מחרחרת מתחת למסכת חמצן. שתי אחיות ניגשות אליה, הופכות אותה מצד אל צד. אחת מהן, צעירה מאוד, אומרת לשנייה בקול ילדותי, "תראי איזה חמודה היא."

אני שלווה, לא פוחדת, כבר למדתי להתיידד עם המוות. באשפוז הראשון, לפני שנה, הייתי קרובה אליו מאוד, אפילו עצמתי עיניים ומצמצתי חזק כדי לראות מסדרון ארוך עם אור לבן ובני משפחה הבאים ללוות אותי לעולם הבא. במקום זה קיבלתי חסימה, מסך אור מגורען מהבהב כמו טלוויזיה מקולקלת. צללתי לתוך שלווה נפלאה, דממת אלחוט מלטפת ואוהבת. לא נורא, אמרתי לעצמי, זה לא סוף העולם, אפשר לחיות עם זה. ומאז אנחנו ידידים, הוא ואני. כבר שנה שהוא מלווה אותי; לא מציץ מעבר לכתף וגם לא נושף בעורפי, אלא נמצא שם בתוך השקט שאני כל כך אוהבת. ״מי שמפחד מהמוות, לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו, למן הרגע הראשון שבא לעולם, שגורלו כבר נקבע, ינהל את חייו ביתר שלווה." כך אמר סנקה, הפילוסוף הרומי.

בין העבודות שהשארתי בסטודיו מחכה לי "מותו של סנקה", על גרסאותיו הרבות, ואיתו ההתלבטויות הנצחיות – מתי העבודה גמורה ומהי הגרסה הסופית.

.

בציור שתי דמויות: דיוקן של אפרים, בן זוגי, מעל דמותו של סנקה, המצוּטטת מציור של רובנס. זה משעשע, כי הם קצת דומים. אפרים הסכים לשמש לי מודל בתקופת הסגר הראשון. את דמותו המוקטנת של סנקה הוספתי אחר כך. בגרסה הראשונה ציירתי את אפרים ברגליים מפושקות. אפרים הטיל עליה וטו. "זה נראה כאילו אני מזיין את סנקה." ואני, האישה שתמיד הולכת עד הסוף, כי באמנות מותר הכול ולאמנות אין גבולות, מחקתי את הרגליים. בחמש לפנות בוקר, במחלקת חשודים בקורונה, אני מקבלת החלטה נועזת: הרגליים המפושקות יישארו. אבל ככה ברמז.

.

.

אור הנאון בוהק, מטריד, קשה לעיניים כמו בחדר חקירות חשודים. יש לי תחושה עמומה שהוא יתעכב, המוות. לא יגיע הנה. יותר מדי רעש ואור מסנוור.

.

*

.

עשר בבוקר. תוצאות הבדיקה מגיעות: "חוה, אין לך קורונה!"

.

*

.

בשתיים בצהריים אני עוברת לבית החולים וולפסון. בתי אלונה, קרדיולוגית ילדים, מנהלת שם את יחידת לב ילדים. אלונה קיבלה על עצמה להשאיר אותי בחיים ובעיקר להציל אותי מעצמי. "למה הלכת למיון של קפלן אתמול? למה את עושה בלגנים?" כן, היא המבוגר האחראי. אני יושבת על הספסל בכניסה, מרגישה רע מאוד, שמה לב שאין לי מסכה, מרכינה את הראש. אלונה מגיעה. "בטח שאת לא מרגישה טוב, את על דופק שלושים." במחלקת טיפול נמרץ לב כבר מכירים אותי מהשנה שעברה, באים לומר שלום. אני עולה למיטה ומתחברת למכשירים. "אסור לרדת בלי רשות!" אלונה מזכירה לי. "את צריכה משהו? – יש פעמון. לא הולכים לשירותים לבד, רק עם ליווי ובכיסא גלגלים." אני נרדמת מיד, שפוכה לגמרי.

.

*

.

8 ביוני

תשע בבוקר, ביקור רופאים. "הצלחנו לייצב אותך, תוכלי להשתחרר, ורק ליתר בטחון נשאיר אותך להשגחה עוד לילה." אני מתיישבת בכורסה בפינת החדר, מחפשת שקט כדי להתבונן בפלאפון בעשרות הגרסאות של הציור "האמבטיה", ומנסה להחליט.

.

זהו ציור מתוך סדרת פראפרזות על יצירות מופת. רק בשנים האחרונות העזתי להתמודד עם יצירות המופת בצורה כל כך בוטה. יש כאן אתגר אדיר ורף מאוד גבוה. אני מרשה לעצמי לנסח אותן מחדש ולהרחיב בצורה הומוריסטית. ההומור משחרר ומקל. הציור "האמבטיה" מפרש את הציור הידוע של ז׳אק־לואי דוד, ״מותו של מארָה״. הצייר מספר את סיפור רציחתו של חברו, ז׳אן־פול מארה, ממנהיגי המהפכה הצרפתית. הציור מלא חמלה לאדם גוסס, ומציג אותו כמעין קדוש מעונה. מדובר באחד המייסדים של שלטון הטרור המהפכני, בהנהגתו של רובספייר הרצחני, שלטון ששם קץ לחלומות על רפובליקה של חופש ואחווה בצרפת. התרשמתי מהחמלה הרבה שיש בציור כלפי הדמות ברגע של מוות. בגרסה שלי דמותו המתה של מארה הופכת למלאך המוביל את אפרים באמבטיה אל עבר מחוזות נעלמים. אפרים עשה מעשה נדיב כשהסכים להכניס את כל 190 הסנטימטרים שלו לפיילה, גיגית הפח הישנה שאימו נהגה לכבס בה. נכנס, נתקע בה ובקושי יצא, וכל זאת כדי לשמש לי מודל.

אני נוהגת לתעד תהליכים של הציור בגלל הקושי הזה שלי להחליט מה תהיה הגרסה הסופית. תמיד מוחקת, מגרדת, מציירת, בוהה, עוצמת עין, מנסה דימוי חדש, ממצמצת, בוהה שוב, מחליטה סופית, מרוצה מאוד, מצלמת – ומוחקת. העינוי הזה יכול להימשך שנה. אני מחליטה עכשיו להשאיר רק שלוש מתוך עשרות הגרסאות. אני מביטה בתצלומים, מזיזה את המבט מאחד לשני אין־סוף פעמים וכמעט נכנסת למצב של מדיטציה, מתנתקת מכל מה שקורה סביב.

"הייתה לך יציאה היום?" קולה של האחות מחזיר אותי למציאות.

– "לא."

– "מתי הייתה בפעם האחרונה?"

– "לפני שלושה ימים."

– "טוב, ניתן לך משהו."

היא מביאה נוזל בתוך כוס פלסטיק שקופה. אני שותה וחוזרת למיטה. נרדמת לשעתיים, מתעוררת עם בלגן במעיים. השירותים רחוקים, בקצה המסדרון. אני מנתקת את המוניטור, מתחברת למוניטור הנייד, מכניסה אותו לכיס החולצה, יוצאת החוצה והולכת מהר. טניה רצה אחריי עם כיסא הגלגלים.

אלונה מגיעה לביקור. "אמא, את לא יכולה לצאת בלי לבקש רשות מהאחיות, הן צריכות לדעת איפה את, יש לך שוב פאוזות." אני מתנצלת בפני טניה. אני מאוד מאוד עייפה, מחליטה להתעלם מהפאוזות, מהבלק אאוט, מהחושך בעיניים. אם הוא החליט לבוא – שיבוא, הרי אנחנו כבר ידידים. אני הולכת לישון.

.

*

.

9 ביוני

שתיים לפנות בוקר, אנשי הצוות הרפואי נכנסים בבהילות לחדר, דוחפים מכשיר. הם מחברים אותי אליו מיד, באלקטרודות גדולות מאוד, תוספת לאין־ספור האלקטרודות הקטנות שכבר יש עליי. אני מרגישה חנוטה בשריון קשקשים, מגרד מאוד. "חיברנו אותך לקוצב לב חיצוני, חוה, כי עשית פאוזה של ארבע וחצי שניות."

.

*

.

שמונה בבוקר. "החלטנו להשאיר אותך פה בהשגחה, עד שנחליט מה עושים איתך." אני לא יכולה לזוז מהמיטה.

בציור "הברכה" מלאך משתין על דמות מפוחדת שמתכנסת לתוך עצמה. המלאך המשתין הוא ציטטה מתוך ציור של לורנצו לוֹטוֹ, ״ונוס וקופידון״.

.

.

בגרסה השנייה של הציור הדמות המבוהלת עוטה מסכה, להגן על עצמה מהמגפה שמכה בנו בימים אלו. המלאך המשתין יכול להתפרש כמלגלג, כי דינו של האיש כבר נחרץ, אך גם כמברך ומפרה, כמו בציור של לוטו.

.

.

את המסכה הוספתי בגרסה הדיגיטלית. האם לצייר אותה גם על הציור עצמו? הרי לציור יהיו חיים גם אחרי הקורונה. הוא מרובד, על־זמני, נצחי! – נצחי? נו באמת, חוה. אחרי שתלכי לעולמך, מה יעלה בגורלו? הציור הוא חומר, וחומר מתפורר עם הזמן.

.

*

.

תשע בבוקר, ביקור רופאים. חמישה רופאים בכירים עומדים במעגל סביב המיטה. קונסיליום. "אנחנו שוקלים לעשות לך אַבְּלָציה, נצרוב בצנתור אזורים בעלייה השמאלית של הלב." ד"ר ש', חרדי, כיפה שחורה, עיניים חייכניות, דיבור רהוט, אומר: "אני ממליץ על אבלציה, אני יודע לעשות את זה, יש סיכוי גבוה מאוד להצליח." ד"ר ג', איש גדול עם נוכחות פיזית וקול חזק, מרעים: "מה, השתגעתם, אתם רוצים להרוג אותה?" הרופאים מתלבטים. ד"ר ק', מנהל המחלקה, שואל אותי מה דעתי. "נמאס לי," אני עונה. "אני מוכנה לקחת סיכון, לא יכולה יותר ככה."

.

*

.

10 ביוני

שעות הצהריים המוקדמות. עושים לי אבְּלָציה. חדר צנתורים, אורות עמומים, קר מאוד, ד"ר ש' מחייך, הצוות מכין אותי בזריזות, אני מורדמת.

כשאני מתעוררת אני עדיין בחדר צנתורים. ד"ר ש' רוכן מעליי: "חוה, הצלחנו!" אני מרימה שני אגודלים בתנועת ניצחון. מאוחר יותר אלונה מגלה לי, "ש' היה כל כך מבסוט, לא הפסיק לעוף על עצמו."

.

*

.

11 ביוני

אני מתאוששת במחלקה, מרגישה הרבה יותר טוב. אני חוזרת עכשיו אל "בונקר". גם "בונקר" היה עינוי שנמשך שנה. היו לו בזמנו שתי גרסאות. היום, בדיעבד, אני רואה שהראשונה הייתה טובה מאוד. כיסיתי אותה אז בגרסה שנייה, ולא כל כך אהבתי אותה. הנחתי בצד לשלושים שנה. לאחרונה חזרתי אליו וניסיתי לעשות לו עוד גרסאות, בתקווה להגיע לגרסה הסופית, "האולטמיטיבית". עשרות גרסאות, זו על גבי זו. "בונקר" הופך למרתף עינויים אפל. כבר שלושה עשורים אני שם, מרתף התמודדות עם הספק וחוסר הוודאות, עם שאלות כמו מי צריך אמנות, שהיא כמו פצע פתוח שמגרדים ומגרדים בו והוא לעולם לא מגליד. תמיד בסביבה עוינת, תמיד במקום ובזמן הלא נכון.

.

 

 

 

מסך הפלאפון מסנוור, העיניים צורבות, עייפות. אני נותנת לעצמי לנוח. פתאום – הארה! לעזאזל עם הגרסה הסופית, כל מה שצריך זה לשחרר את הדימוי מהחומר! כמו נשמה שמשתחררת ומתחילה במסע הארוך של גלגול מגוף לגוף. הציור חשוב כדי לייצר דימוי אותנטי. מתחת לציור קבורים עשרות דימויים, דימויים שנמחקו. את הדימויים המחולצים אפשר לשחרר אל החלל הווירטואלי, לתת להם לרחף בענן כמו להקת ציפורי דרור. החומר הוא שברירי, הזמן מכרסם בו, עושה בו שמות. זו אולי ההזדמנות להעניק לדימויים חיי נצח.

.

*

.

14 ביוני

אני חוזרת הביתה. אני עדיין חלשה, לא יכולה לעמוד מול כן ציור. הולכת למחשב ומתחילה לחלץ עשרות דימויים כדי לשלח אותם אל החלל הווירטואלי. אל חיי הנצח? האם הם יתקיימו לעד, יעמדו בכל תהפוכות העולם? ולמה זה כל כך חשוב לך, מה אכפת לך כל כך, אלה בסך הכול דימויים שציירה בת אנוש שהלכה לעולמה. אז תחזרי בבקשה לעולם הפיזי שלך, לשיח האמנות של בני מינך, שיכול אמנם להיות מייגע ומעצבן, תציגי מדי פעם בתערוכה, אולי איזה שומר סף מהמוזיאון יבוא לבקר ואת תרגישי חשובה. די חוה, רדי מהבולשיט. תתחילי לחיות.

.

 

חוה ראוכר היא אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, פיסול, מיצב, וידאו ועבודות במרחב הציבורי. בעבודותיה מרבה להתמקד בגוף. הציגה בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם – במוזיאון ישראל, במוזיאון מאנה כץ בחיפה, במוזיאון ההיברו יוניון קולג' בניו יורק, במוזיאון אוונסוויל באילינוי, ועוד.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

.

מיכל חרותי, מאזניים – דו ירחון לספרות

כשהתחלתי לערוך את מאזניים לא יכולתי לשער עד כמה מאתגר ומורכב יהיה לערוך את כתב העת של אגודת הסופרים, אבל עם כל המורכבות ראיתי ואני עדיין רואה בתפקיד הזה זכות ושליחות. עם כל גיליון שרואה אור אני נמלאת שמחה על הזכות לתת במה לשירה, למסות ספרותיות ובעיקר לסיפור הקצר – סוגה כה נחוצה לזירה הספרותית, שמטעמים מסחריים הידלדלה נוכחותה על מדף הספרים שלנו בעשור האחרון. הסיפור הקצר הוא הבסיס לכתיבת פרוזה, אבן בניין הכרחית לכל כותב/ת, הרבה לפני הרומן הראשון. כל כך חשוב בעיניי להמשיך לטפח אותו ולתת לו במה בכל כתבי העת, לבל יהיה בסכנת הכחדה. וכמו קובצי הסיפורים הקצרים, גם יצירות ביכורים מתקשות להתברג דרך קבע בהוצאות הספרים וגם אותן חשוב לי לקדם בכתב העת, להמשיך לגלות קולות חדשים מעניינים ונפלאים בשירה ובפרוזה, ולסייע לדור הבא של הספרות להיות הדור הבא. זו כנראה אחת הסיבות לפריחה הנוכחית של כתבי העת, שמשמשים במה חלופית והכרחית ומשרתים צורך דוחק של הרפובליקה הספרותית להביא לידי ביטוי מגוון זרמים, לאו דווקא מרכזיים, שפועמים ושוקקים במרחב הספרותי. מי תיתן ונמשיך לעזור להם לשקוק, למרות כל הקשיים.

.

» כתב העת מאזניים

.

***

.

יותם שווימר, הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים

עריכת כתב עת עבורי היא תנועה מתמדת. לשים את היד על הדופק של מה שקורה כאן ועכשיו, לתת לו ביטוי, לדבר עליו, לבחון אותו. לצד זאת, לחזור אחורה: להתבונן על מהלכים, עמדות ויצירות שכוננו רצף תרבותי משמעותי, ולהגיב להם. ואולי התנועה החשובה מכול: קדימה. לתת במה לכותבות וכותבים, יוצרות ויוצרים, שעבודתן/ם – הן בחזית, הן מאחורי הקלעים – עשויה לקדם את התרבות הלאה, אל עבר מחוזות חדשים, מפתיעים, מאתגרים ומעניינים.

לערוך כתב עת זה ליצור שיח, ולדאוג לשמר אותו. בעידן של התפוררות המלל הביקורתי ושל תגובות מהירות, חשוב לזכור שצריך גם להשתהות. לאפשר מרחב שאינו ניזון מקליק־בייטס ורייטינג, ובכך מהווה אלטרנטיבה לתקשורת המרכזית. לערוך כתב עת זה להימצא בשוליים כעמדה של כוח. זאת ריצה למרחקים ארוכים, שגם לאחר אחת־עשרה שנים אינה מאפשרת להסדיר את הנשימה. זאת עבודה במשרה מלאה ללא משרה מוגדרת, והמקום שבו הפאתוס פוגש את עבודת השטח – וזה השילוב האהוב עליי.

.

» אתר הפנקס

.

***

.

מירה רשתי, גרנטה – מגזין בינלאומי לספרות חדשה

"הסיפור הקצר, בניגוד לרומן, אוהב חברה. הוא זקוק לחברה; כתב העת, שהוא מקום של דיאלוג, מפגש ומעשה שותפות, הוא החברה שאליה משתוקק הסיפור הקצר." (רונית מטלון, מתוך ספר המסות עד ארגיעה, אפיק, 2018)

עריכת כתב עת קשורה בעיניי לתנועה שבין הכתיבה לקריאה, לקשב דק, לדריכות ולניסיון להתחקות אחר מנגינות טקסטואליות. גרנטה בעברית הוא מגזין בינלאומי לספרות חדשה, המביא טקסטים מתורגמים שראו אור במהדורות השונות של גרנטה, לצד יצירות מקור של כותבים בעברית, בערבית ובשפות מדוברות נוספות, הפועלים במרחב המקומי. המגזין מוקדש לפרוזה קצרה, מסות, שירה ורשימות אוטוביוגרפיות העוסקות בשאלות דחופות ובוחנות תהליכים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, ותקופות היסטוריות מעוררות השראה. את עבודות הספרות מלוות יצירות אמנות חזותית, המאירות, מחוללות ומרחיבות את האופק הפרשני של המילה הכתובה. הייצוג הספרותי של ה"כאן ועכשיו" נבנה מהקשר המתמשך בין העבר לעתיד, בין כותבים/ות ותיקים שיצירותיהם פורסמו לראשונה בגרנטה, כגון הארוקי מורקמי, רוברטו בולניו, נאדין גורדינר ועוד רבים ורבות, לצד קולות וכותבים/ות צעירים/ות, כגון זיידי סמית', אליף בטומן, סייקה מורטה.

שלא כמו רבים מכתבי העת, לגרנטה אין אמנם מניפסט פוליטי או ספרותי מוצהר, אבל לאורך השנים העידו עורכיו על הרצון להתמקד ב”כוחו ובדחיפותו של הסיפור הבדיוני והתיעודי, וביכולתו המופלאה של הסיפור לתאר, להאיר ולהגשים". הצטרפותה של המהדורה העברית ומהדורות לשוניות נוספות לגרנטה – המהדורה הספרדית, הטורקית, היפנית ואחרות – היא חלק מאותה מגמה וניסיון לחשיפת ספרות ניסיונית מתפתחת ודיאלוג ספרותי רב־שפתי. באחת הרשימות שנכתבו על גרנטה ב־Observer, דוּמה כתב העת למי "שמצמיד את פניו בחוזקה אל החלון, נחוש לצפות בעולם". זו ירושה שקיבלתי על עצמי כעורכת המהדורה העברית, ועיקר תפקידי גלום בניסוח המשמעויות שלה במרחב השפתי־גאוגרפי המקומי.

המו"ל והבית של גרנטה בעברית היא חנות הספרים "סיפור פשוט". פירוש המילה Magazin בצרפתית הוא "חנות". מגזין ספרותי הוא בעיניי חלל וזירה למפגש בין יוצרים ויוצרות, להתנסות בכתיבה ויצירה נוקבת וסקרנית, לשיטוט ואיתור צורות ספרותיות חדשות שמחוללות את העתיד ומשכללות את מלאכת הסיפור הקצר הפנטסטית והמענגת שבה מתמקד המגזין. גרנטה היא הזדמנות נדירה להשתייך לקהילה ספרותית רחבה, משום כך, כל הדהוד של הבית הספרותי בחלל הפיזי, בעל חלונות של ממש, מגלם את הרצון של המגזין להיות בית. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהשקעה ובהקפדה ביצירת האובייקט המודפס, שהמפגש עימו נעשה בקונטקסט של מדף ספרים עשיר, עידוד השיח סביב צאת הגיליון ומתן חסות לפרויקטים, ליוזמות ולכתבי עת נוספים, כחלק מאקוסיסטם ספרותי.

האתגר הגדול שמלווה אותי באופן אישי כעורכת גרנטה זהה לאתגר הספרותי של הכותבים: שמירה על הומור וביקורת עצמית, כזו המאפשרת להתבונן בדברים בפרספקטיבה, לצד מסירות ואחריות אישית המבוססת על הידיעה שכל פעולה יצירתית באשר היא מניעה יצירות נוספות, שבתורן יחזקו אותה, ואת יוצריה.

.

» אתר כתב העת גרנטה

.

***

.

רונה ברנס, עירובין – סדרת קבצים מודפסים לספרות ואמנות

עריכת עירובין מתבררת תמיד כמעשה של אנשים רבים, אף על פי שלכאורה רק אמיר מנשהוף ואני הם מקבלי ההחלטות הסופיות. עירובין נערך כך שיאפשר מקום לניסיונות ספרותיים ואמנותיים מעניינים, כדי להרבות יופי ועניין. בתחילה היינו חמישה עורכים, ובהדרגה נותרנו רק שניים, כך שמלכתחילה העריכה הייתה מעשה קומונאלי, חברי, המחייב פשרה. הפשרה היא לא רק בין העורכים (אמיר ואני עדיין לא מסכימים על רוב הדברים, ולמרות שאנחנו דומים בדברים רבים, איננו נמשכים לאותם הדברים…). הפשרה היא גם בין הקוראים הפוטנציאליים והעורכים. בסופו של דבר, אני חושבת שעירובין אינו שלי, ואינו של אמיר, אלא הוא במה המתעצבת מתוך המעשים השונים המתגלים עליה, מעשי שירה, סיפור, מחשבה ואמנות פלסטית, שהם מראה נוספת למתרחש אצלנו, במקומותינו.

מובן שהשער אינו פתוח לכל מי שיחפוץ. למרות האופי הקומונאלי, אנו מאמינים כי אנו מצליחים לקבוע אמת מידה של איכות ורמה. אבל מלאכת האוצרות קורית כמעט מעצמה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, כל קובץ נערך על סמך החומרים הנאספים אצלנו בעקבות פרסום הקול הקורא. מתוך הדברים המתקבלים אצלנו אנו מתאמצים לשמוע את הקול ולראות את הצורה של הקובץ החדש, ומתוך כך אנו ממשיכים הלאה בעריכה, שהיא למעשה חידוד הצורה הזאת שנגלתה לנו. לכן, כדי לענות על השאלה, עריכה עבורי היא קודם כל הדאגה לעצם אפשרות הבמה (משימה לא פשוטה מן הבחינה הטכנית והכלכלית), ולאחר מכן הדאגה לכך שהבמה תהיה כזו שירצו גם ליהנות ולהשכיל ממנה, וגם להיות חלק ממנה.

.

» אתר כתב העת עירובין

.

***

.

סיגל נאור פרלמן, אודות – כתב עת למסות וביקורת ספרות

את אודות הקמנו בשנת 2016 מתוך רעות. את שמו של כתב העת העניקה לו רונית מטלון ז"ל, שנהגה לומר שאנחנו כותבים ומפרסמים לידידים. ואכן, כך אירע, ולא מתוקף הנחיה או צו. פשוט רעות, ולצידה האהבה הגדולה לשדה המחשבה שבו אנו פועלים וההכרה בחשיבותו העצומה; לא רק חשיבות תאורטית אלא גם כזו שיכולה להפוך, בתקווה, לפעולה חברתית ופוליטית.

לפני כשנה הצטרפתי כעורכת שותפה למי שעורכים את כתב העת מראשיתו – ענת ויסמן ויפתח אשכנזי (אחר כך הצטרף גם עמרי הרצוג). אולי זו הדוגמה הטובה ביותר לרעות; אנחנו נפגשים, מחליפים רעיונות, ובכל פגישה מעצבים את הגיליון הקרוב בתוך התפיסה הרחבה יותר של מהותו וטבעו של כתב העת.

ז'אנר המסה, שבו אנו ממוקדים, הוא ז'אנר בסכנת הכחדה, לפחות בישראל. המסה שונה ממאמר, מסקירה או מביקורת, משום שתחת קביעות נחרצות יש בה תמיד ממד של גילוי. לעיתים אקט הגילוי מתרחש בזמן קריאת המסה, אבל לעיתים, גם הכותב מופתע מהגילוי בזמן הכתיבה עצמה בבחינת "וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם" (ר' יהודה הלוי); וכך, יד ביד, במה שהוא לא פחות מחסד, חווים הכותב והקורא מעין התגלות משותפת. זאת אולי הסיבה שז'אנר המסה הוא ספרותי, אף כי מכותב המסה – בניגוד לסופרים או למשוררים – נדרש להיות אינטלקטואל.

הנה שמותיהם המעורבבים של כותבי וכותבות מסות, העומדים לנגד עיניי כל העת, כמו מגדלור: מישל דה מונטיין, וירג'יניה וולף, לאה גולדברג, סמואל בקט, ג'ורג' אורוול, אלבר קאמי, נטליה גינצבורג, ז'אן אמרי, רונית מטלון, מיכל בן־נפתלי, דיוויד פוסטר וואלס, תמר ברגר, אדם גופניק. כך, בלי "ו", כי אין לי ספק שיש רבים ורבות ששכחתי.

.

» אתר כתב העת אודות

***

.

סיון בסקין, הו! – כתב עת לספרות

זה שנים אני משתתפת בעריכת כתב העת הו!, לצד העורך דורי מנור וחבר המערכת (לסירוגין) משה סקאל. מאז 2016 אני מתפקדת גם כיו"רית עמותת הו! לספרות עברית, המפרסמת את כתב העת, לכן המעורבות שלי היא גם אמנותית וגם ניהולית.

לא נמניתי עם מייסדי הו!, אבל הייתי שם מהגיליון הראשון – תחילה כמשוררת, לאחר מכן גם כמתרגמת, ועם הזמן גם כעורכת תרגום, חלק מהמערכת. אפשר לומר שאני חולקת עם הו! את מחזור הדם שלי: כתב העת הזה נתן במה לשירה מוקפדת מבחינה טכנית, סוחפת ואמיצה בימי השיממון הפואטי של שנות האלפיים המוקדמות, וחשוב לא פחות, נקט קו קוסמופוליטי, פתוח ועשיר תרבותית – הכול מתוך אותו "געגוע לתרבות העולם" שעליו דיבר אוסיפ מנדלשטם הנערץ עליי. זה היה בדיוק כתב העת שהיה חסר לי בישראל.

באותה שנה שבה קם הו! התחלתי לעבוד על התרגום הראשון שלי, סיפורה של סוניצ'קה מאת מרינה צווטאייבה, מתוך מחשבה שאין דרך טובה מזו להציג את עולמי לאנשים שאני אוהבת, מתוך רצון למלא את מה שהיה בעיניי חסר ומתוך תחושת "מה, את הכול אני צריכה לעשות פה לבד?" ובכן, השתתפות בעריכת הו! היא בדיוק זה: לעשות את מה שחסר לי, את מה שמייצג את עולמי, את מה שאני צריכה לעשות בעצמי אם אני רוצה שהוא יקרה, שכל התרבות העברית תהנה מאותן יצירות (מקוריות או מתורגמות, מאת יוצרים מרכזיים בעולם או יוצרים ישראלים צעירים מוכשרים, שגילינו וקידמנו רבים מהם בשנים הללו) שאני נהנית מהן. אבל היופי הגדול הוא שאני כבר לא צריכה לעשות את כל זה לבד, אלא יחד עם חברים ושותפים לשליחות, לחירוף הנפש, לגעגוע.

.

» גיליונות הו!

 

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן