.
מיכל חרותי, מאזניים – דו ירחון לספרות
כשהתחלתי לערוך את מאזניים לא יכולתי לשער עד כמה מאתגר ומורכב יהיה לערוך את כתב העת של אגודת הסופרים, אבל עם כל המורכבות ראיתי ואני עדיין רואה בתפקיד הזה זכות ושליחות. עם כל גיליון שרואה אור אני נמלאת שמחה על הזכות לתת במה לשירה, למסות ספרותיות ובעיקר לסיפור הקצר – סוגה כה נחוצה לזירה הספרותית, שמטעמים מסחריים הידלדלה נוכחותה על מדף הספרים שלנו בעשור האחרון. הסיפור הקצר הוא הבסיס לכתיבת פרוזה, אבן בניין הכרחית לכל כותב/ת, הרבה לפני הרומן הראשון. כל כך חשוב בעיניי להמשיך לטפח אותו ולתת לו במה בכל כתבי העת, לבל יהיה בסכנת הכחדה. וכמו קובצי הסיפורים הקצרים, גם יצירות ביכורים מתקשות להתברג דרך קבע בהוצאות הספרים וגם אותן חשוב לי לקדם בכתב העת, להמשיך לגלות קולות חדשים מעניינים ונפלאים בשירה ובפרוזה, ולסייע לדור הבא של הספרות להיות הדור הבא. זו כנראה אחת הסיבות לפריחה הנוכחית של כתבי העת, שמשמשים במה חלופית והכרחית ומשרתים צורך דוחק של הרפובליקה הספרותית להביא לידי ביטוי מגוון זרמים, לאו דווקא מרכזיים, שפועמים ושוקקים במרחב הספרותי. מי תיתן ונמשיך לעזור להם לשקוק, למרות כל הקשיים.
.
.
***
.
יותם שווימר, הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים
עריכת כתב עת עבורי היא תנועה מתמדת. לשים את היד על הדופק של מה שקורה כאן ועכשיו, לתת לו ביטוי, לדבר עליו, לבחון אותו. לצד זאת, לחזור אחורה: להתבונן על מהלכים, עמדות ויצירות שכוננו רצף תרבותי משמעותי, ולהגיב להם. ואולי התנועה החשובה מכול: קדימה. לתת במה לכותבות וכותבים, יוצרות ויוצרים, שעבודתן/ם – הן בחזית, הן מאחורי הקלעים – עשויה לקדם את התרבות הלאה, אל עבר מחוזות חדשים, מפתיעים, מאתגרים ומעניינים.
לערוך כתב עת זה ליצור שיח, ולדאוג לשמר אותו. בעידן של התפוררות המלל הביקורתי ושל תגובות מהירות, חשוב לזכור שצריך גם להשתהות. לאפשר מרחב שאינו ניזון מקליק־בייטס ורייטינג, ובכך מהווה אלטרנטיבה לתקשורת המרכזית. לערוך כתב עת זה להימצא בשוליים כעמדה של כוח. זאת ריצה למרחקים ארוכים, שגם לאחר אחת־עשרה שנים אינה מאפשרת להסדיר את הנשימה. זאת עבודה במשרה מלאה ללא משרה מוגדרת, והמקום שבו הפאתוס פוגש את עבודת השטח – וזה השילוב האהוב עליי.
.
.
***
.
מירה רשתי, גרנטה – מגזין בינלאומי לספרות חדשה
"הסיפור הקצר, בניגוד לרומן, אוהב חברה. הוא זקוק לחברה; כתב העת, שהוא מקום של דיאלוג, מפגש ומעשה שותפות, הוא החברה שאליה משתוקק הסיפור הקצר." (רונית מטלון, מתוך ספר המסות עד ארגיעה, אפיק, 2018)
עריכת כתב עת קשורה בעיניי לתנועה שבין הכתיבה לקריאה, לקשב דק, לדריכות ולניסיון להתחקות אחר מנגינות טקסטואליות. גרנטה בעברית הוא מגזין בינלאומי לספרות חדשה, המביא טקסטים מתורגמים שראו אור במהדורות השונות של גרנטה, לצד יצירות מקור של כותבים בעברית, בערבית ובשפות מדוברות נוספות, הפועלים במרחב המקומי. המגזין מוקדש לפרוזה קצרה, מסות, שירה ורשימות אוטוביוגרפיות העוסקות בשאלות דחופות ובוחנות תהליכים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, ותקופות היסטוריות מעוררות השראה. את עבודות הספרות מלוות יצירות אמנות חזותית, המאירות, מחוללות ומרחיבות את האופק הפרשני של המילה הכתובה. הייצוג הספרותי של ה"כאן ועכשיו" נבנה מהקשר המתמשך בין העבר לעתיד, בין כותבים/ות ותיקים שיצירותיהם פורסמו לראשונה בגרנטה, כגון הארוקי מורקמי, רוברטו בולניו, נאדין גורדינר ועוד רבים ורבות, לצד קולות וכותבים/ות צעירים/ות, כגון זיידי סמית', אליף בטומן, סייקה מורטה.
שלא כמו רבים מכתבי העת, לגרנטה אין אמנם מניפסט פוליטי או ספרותי מוצהר, אבל לאורך השנים העידו עורכיו על הרצון להתמקד ב”כוחו ובדחיפותו של הסיפור הבדיוני והתיעודי, וביכולתו המופלאה של הסיפור לתאר, להאיר ולהגשים". הצטרפותה של המהדורה העברית ומהדורות לשוניות נוספות לגרנטה – המהדורה הספרדית, הטורקית, היפנית ואחרות – היא חלק מאותה מגמה וניסיון לחשיפת ספרות ניסיונית מתפתחת ודיאלוג ספרותי רב־שפתי. באחת הרשימות שנכתבו על גרנטה ב־Observer, דוּמה כתב העת למי "שמצמיד את פניו בחוזקה אל החלון, נחוש לצפות בעולם". זו ירושה שקיבלתי על עצמי כעורכת המהדורה העברית, ועיקר תפקידי גלום בניסוח המשמעויות שלה במרחב השפתי־גאוגרפי המקומי.
המו"ל והבית של גרנטה בעברית היא חנות הספרים "סיפור פשוט". פירוש המילה Magazin בצרפתית הוא "חנות". מגזין ספרותי הוא בעיניי חלל וזירה למפגש בין יוצרים ויוצרות, להתנסות בכתיבה ויצירה נוקבת וסקרנית, לשיטוט ואיתור צורות ספרותיות חדשות שמחוללות את העתיד ומשכללות את מלאכת הסיפור הקצר הפנטסטית והמענגת שבה מתמקד המגזין. גרנטה היא הזדמנות נדירה להשתייך לקהילה ספרותית רחבה, משום כך, כל הדהוד של הבית הספרותי בחלל הפיזי, בעל חלונות של ממש, מגלם את הרצון של המגזין להיות בית. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהשקעה ובהקפדה ביצירת האובייקט המודפס, שהמפגש עימו נעשה בקונטקסט של מדף ספרים עשיר, עידוד השיח סביב צאת הגיליון ומתן חסות לפרויקטים, ליוזמות ולכתבי עת נוספים, כחלק מאקוסיסטם ספרותי.
האתגר הגדול שמלווה אותי באופן אישי כעורכת גרנטה זהה לאתגר הספרותי של הכותבים: שמירה על הומור וביקורת עצמית, כזו המאפשרת להתבונן בדברים בפרספקטיבה, לצד מסירות ואחריות אישית המבוססת על הידיעה שכל פעולה יצירתית באשר היא מניעה יצירות נוספות, שבתורן יחזקו אותה, ואת יוצריה.
.
.
***
.
רונה ברנס, עירובין – סדרת קבצים מודפסים לספרות ואמנות
עריכת עירובין מתבררת תמיד כמעשה של אנשים רבים, אף על פי שלכאורה רק אמיר מנשהוף ואני הם מקבלי ההחלטות הסופיות. עירובין נערך כך שיאפשר מקום לניסיונות ספרותיים ואמנותיים מעניינים, כדי להרבות יופי ועניין. בתחילה היינו חמישה עורכים, ובהדרגה נותרנו רק שניים, כך שמלכתחילה העריכה הייתה מעשה קומונאלי, חברי, המחייב פשרה. הפשרה היא לא רק בין העורכים (אמיר ואני עדיין לא מסכימים על רוב הדברים, ולמרות שאנחנו דומים בדברים רבים, איננו נמשכים לאותם הדברים…). הפשרה היא גם בין הקוראים הפוטנציאליים והעורכים. בסופו של דבר, אני חושבת שעירובין אינו שלי, ואינו של אמיר, אלא הוא במה המתעצבת מתוך המעשים השונים המתגלים עליה, מעשי שירה, סיפור, מחשבה ואמנות פלסטית, שהם מראה נוספת למתרחש אצלנו, במקומותינו.
מובן שהשער אינו פתוח לכל מי שיחפוץ. למרות האופי הקומונאלי, אנו מאמינים כי אנו מצליחים לקבוע אמת מידה של איכות ורמה. אבל מלאכת האוצרות קורית כמעט מעצמה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, כל קובץ נערך על סמך החומרים הנאספים אצלנו בעקבות פרסום הקול הקורא. מתוך הדברים המתקבלים אצלנו אנו מתאמצים לשמוע את הקול ולראות את הצורה של הקובץ החדש, ומתוך כך אנו ממשיכים הלאה בעריכה, שהיא למעשה חידוד הצורה הזאת שנגלתה לנו. לכן, כדי לענות על השאלה, עריכה עבורי היא קודם כל הדאגה לעצם אפשרות הבמה (משימה לא פשוטה מן הבחינה הטכנית והכלכלית), ולאחר מכן הדאגה לכך שהבמה תהיה כזו שירצו גם ליהנות ולהשכיל ממנה, וגם להיות חלק ממנה.
.
.
***
.
סיגל נאור פרלמן, אודות – כתב עת למסות וביקורת ספרות
את אודות הקמנו בשנת 2016 מתוך רעות. את שמו של כתב העת העניקה לו רונית מטלון ז"ל, שנהגה לומר שאנחנו כותבים ומפרסמים לידידים. ואכן, כך אירע, ולא מתוקף הנחיה או צו. פשוט רעות, ולצידה האהבה הגדולה לשדה המחשבה שבו אנו פועלים וההכרה בחשיבותו העצומה; לא רק חשיבות תאורטית אלא גם כזו שיכולה להפוך, בתקווה, לפעולה חברתית ופוליטית.
לפני כשנה הצטרפתי כעורכת שותפה למי שעורכים את כתב העת מראשיתו – ענת ויסמן ויפתח אשכנזי (אחר כך הצטרף גם עמרי הרצוג). אולי זו הדוגמה הטובה ביותר לרעות; אנחנו נפגשים, מחליפים רעיונות, ובכל פגישה מעצבים את הגיליון הקרוב בתוך התפיסה הרחבה יותר של מהותו וטבעו של כתב העת.
ז'אנר המסה, שבו אנו ממוקדים, הוא ז'אנר בסכנת הכחדה, לפחות בישראל. המסה שונה ממאמר, מסקירה או מביקורת, משום שתחת קביעות נחרצות יש בה תמיד ממד של גילוי. לעיתים אקט הגילוי מתרחש בזמן קריאת המסה, אבל לעיתים, גם הכותב מופתע מהגילוי בזמן הכתיבה עצמה בבחינת "וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם" (ר' יהודה הלוי); וכך, יד ביד, במה שהוא לא פחות מחסד, חווים הכותב והקורא מעין התגלות משותפת. זאת אולי הסיבה שז'אנר המסה הוא ספרותי, אף כי מכותב המסה – בניגוד לסופרים או למשוררים – נדרש להיות אינטלקטואל.
הנה שמותיהם המעורבבים של כותבי וכותבות מסות, העומדים לנגד עיניי כל העת, כמו מגדלור: מישל דה מונטיין, וירג'יניה וולף, לאה גולדברג, סמואל בקט, ג'ורג' אורוול, אלבר קאמי, נטליה גינצבורג, ז'אן אמרי, רונית מטלון, מיכל בן־נפתלי, דיוויד פוסטר וואלס, תמר ברגר, אדם גופניק. כך, בלי "ו", כי אין לי ספק שיש רבים ורבות ששכחתי.
.
***
.
סיון בסקין, הו! – כתב עת לספרות
זה שנים אני משתתפת בעריכת כתב העת הו!, לצד העורך דורי מנור וחבר המערכת (לסירוגין) משה סקאל. מאז 2016 אני מתפקדת גם כיו"רית עמותת הו! לספרות עברית, המפרסמת את כתב העת, לכן המעורבות שלי היא גם אמנותית וגם ניהולית.
לא נמניתי עם מייסדי הו!, אבל הייתי שם מהגיליון הראשון – תחילה כמשוררת, לאחר מכן גם כמתרגמת, ועם הזמן גם כעורכת תרגום, חלק מהמערכת. אפשר לומר שאני חולקת עם הו! את מחזור הדם שלי: כתב העת הזה נתן במה לשירה מוקפדת מבחינה טכנית, סוחפת ואמיצה בימי השיממון הפואטי של שנות האלפיים המוקדמות, וחשוב לא פחות, נקט קו קוסמופוליטי, פתוח ועשיר תרבותית – הכול מתוך אותו "געגוע לתרבות העולם" שעליו דיבר אוסיפ מנדלשטם הנערץ עליי. זה היה בדיוק כתב העת שהיה חסר לי בישראל.
באותה שנה שבה קם הו! התחלתי לעבוד על התרגום הראשון שלי, סיפורה של סוניצ'קה מאת מרינה צווטאייבה, מתוך מחשבה שאין דרך טובה מזו להציג את עולמי לאנשים שאני אוהבת, מתוך רצון למלא את מה שהיה בעיניי חסר ומתוך תחושת "מה, את הכול אני צריכה לעשות פה לבד?" ובכן, השתתפות בעריכת הו! היא בדיוק זה: לעשות את מה שחסר לי, את מה שמייצג את עולמי, את מה שאני צריכה לעשות בעצמי אם אני רוצה שהוא יקרה, שכל התרבות העברית תהנה מאותן יצירות (מקוריות או מתורגמות, מאת יוצרים מרכזיים בעולם או יוצרים ישראלים צעירים מוכשרים, שגילינו וקידמנו רבים מהם בשנים הללו) שאני נהנית מהן. אבל היופי הגדול הוא שאני כבר לא צריכה לעשות את כל זה לבד, אלא יחד עם חברים ושותפים לשליחות, לחירוף הנפש, לגעגוע.
.
.