.
בקצה הילדות ניצב מוות: על "כאב מרחקים" מאת שרי שביט
ריקי כהן
.
"אני מנסה לכתוב את דרכי החוצה מן התבה הסגורה" (שרון אולדס, מתוך השיר "השטן אומר", קרקעית חיינו, אפיק–הליקון; תרגמה שירה סתיו).
התיבה הסגורה היא תיבת הילדות. שרי שביט אינה זקוקה לשטן, דמות מטונימית של אולדס, היא שוברת את המנעול של התיבה ומוצאת בה אקדח. בעליו היה אבא שלה שנפטר לפני שנים רבות, בקצה נעוריה, ונותר מוכר לה באופן חלקי ושבור. האקדח המתגלה הוא דרישת שלום וחתיכה בפאזל דמותו.
.
האקדח היה מונח
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת אַבָּא. שָׁנִים
אַחֲרֵי שֶׁמֵּת מָצָאתִי אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁלּוֹ
בַּעֲלִיַּת הַגָּג שֶׁל דּוֹדָתִי הַמְּנוֹחָה.
מַדְרֵגוֹת הָעֵץ הוֹבִילוּ
אַחַת אַחֲרֵי הַשְּׁנִיָּה,
אֶל קֻפְסַת קַרְטוֹן יְשָׁנָה. לֹא מְדֻבָּר
בְּאוֹצָר גָּנוּז. הָאֶקְדָּח, קָרִיר, מְצֻפֶּה אָבָק,
חִכָּה בִּדְמָמָה. אִישׁ מֵאִתָּנוּ לא הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ,
לֹא לָחַץ עַל הַהֶדֶק תּוֹךְ כְּדֵי שִׁבְעָה. וְגַם אַחַר כָּךְ
הָאֶקְדָּח הָיָה מֻנָּח.
הֶחְזַרְתִּי אוֹתוֹ לַמִּשְׁטָרָה.
אֵינִי יוֹדַעַת אִם אַבָּא שָׁמַר אוֹתוֹ חָסוּי
אוֹ הָלַךְ אִתּוֹ בָּרְחוֹב חָשׂוּף
עַל חֲגוֹרָה. אִם יָרָה.
בַּלֵּילוֹת אֲנִי פּוֹשֶׁטֶת אֶת יָדִי.
בַּחשֶׁךְ הִיא נִרְאֵית חֲזָקָה.
תַּחַת צִפּוֹת הָאֵבֶל הַדַּקִּיקוֹת
אֲנִי מוֹתַחַת אֶצְבָּעוֹת וּמוֹדֶדֶת.
השיר הזה מוצב בתחילת הספר, בשער נפרד משלו. הוא משמש מעין מוטו לשאר הספר. שביט מותחת את אצבעותיה תחת ציפות האבל המכסות אותה באשר תלך והאצבעות כותבות זיכרון ילדות בשירה. השירים בספרה החדש, כאב מרחקים, הם ממוארים פואטיים הטעונים בקליעים אפקטיביים, אלא שפעולתם אינה הרסנית. הם אף עשויים לשמש פנסי דרך של תקווה. השירים צלולים במבטם לאחור, הולמים באינפורמציה המזעזעת שבהם אך נטולי רחמים עצמיים או כתבי אישום סנסציוניים. המשוררת מתבוננת לאחור אבל רגליה נעוצות בהווה, וממנו היא יכולה להיזכר באירועי הילדות על פורענותם.
.
…
יָרַדְנוּ בַּסֻּלָּם וְרַצְנוּ בְּלִי לַעְצֹר
אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וַאֲנִי
אֶל כָּל הַמָּוֶת שֶׁחִכָּה לִי.
(מתוך "ברית")
.
בקצה הילדות של שביט ניצב המוות המכונן את חייה הבוגרים. הוריה של שביט מתו בנעוריה, שניהם ממחלת הסרטן. תמונות הילדות שלה עזות, חושניות, ויש בהן איכות קולנועית ברורה (בתחילת דרכה למדה שביט קולנוע). כישרונה לספר סיפורים דומיננטי, והאיכות הפרוזאית המינימליסטית לצד הזיכרון שלה לפרטים, המצלם את העבר, יוצרים מעין אלבום תמונות בשירים. בשיר "משפחתי בגינה" היא אף מתמללת תמונה מאלבום מוחשי או דמיוני כזה.
.
משפחתי בגינה
אָבִי בְּכוֹבַע טֶמְבֶּל רוֹכֵן לִשְׁתֹּל
וְרָדִים בְּשַׂקִּיּוֹת פְּלַסְטִיק שְׁחֹרוֹת,
חִפּוּשִׁית יְרֻקָּה חוֹנָה לְצִדּוֹ, צְמִיגֶיהָ לְבָנִים מֵחָצָץ.
אֲנִי בַּת שָׁלשׁ, תַּלְתַּלִּים עַל רֹאשִׁי.
פָּנַי נְקִיִּים מִנְּמָשִׁים.
אִמּי בְּכַפְכַּפִּים, בְּגוּפִיָּה בְּלִי חָזִיָּה.
פָּנֶיהָ טְמוּנוֹת בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ בְּצֶבַע אֲדָמָה
שַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים בְּעָרְפָּהּ.
מִי שֶׁלֹּא מַכִּיר אוֹתָנוּ לֹא יַבְחִין בְּעַצְבוּתָהּ.
הַשָּׁמַיִם נֶחְבָּאִים מֵאֲחוֹרֵי חֻרְשַׁת הָעֲטַלֵּפִים.
הָעֶרֶב מַתְחִיל לָרֶדֶת.
כֻּלָּנוּ מְחַכִּים.
.
המשוררת בוחרת שלא להתרכז בתיאור מצבה הרגשי מול האירועים, אלא בזיכרונות ממצבים קונקרטיים, ומותירה את הקוראת עם ההדף, ועם המאמץ התובעני לדמיין את כאב המרחקים. רק לאחר הקריאה בשירים החורכים של שביט אפשר לפענח את השם המרובד שנבחר לספר הזה, "כאב מרחקים": המרחקים שהתקיימו בינה לבין הוריה, המרחקים שגמעה מאז, המרחק הרגשי של השנים ומיומנות הכותבת שרכשה, שנדרשו לה כדי לתאר את העבר וחורבנו.
המיומנות הזו באה לידי ביטוי בחסכנות גם בטון שבו הדברים נמסרים, בריסון של המספרת בגוף ראשון, וגם בכלים האסתטיים והצורניים. שביט בחרה בדרך כלל להשאיר בחוץ את המטפורי, או את הדימוי המאלחש. היא נמנעת מבריחה אל הלשון המטשטשת את להבי הסכינים. לטעמי, זו בחירה אתית לא פחות מאסתטית, סירוב לכסות את הסימנים הכחולים בשמיכת המשי של השפה. הבחירה הזו מזכירה לי את ריימונד קארבר (שגם מוזכר באחד השירים בספר, "מה מרגיע אותך?"); האלימות הביוגרפית הופכת לתיאור כמעט רפורטאז'י, ספוג אירוניה, המחולל רגש עצום:
.
במסעדה
אִמָּא מַכִּירָה לִי אֶת הַמְּאַהֵב הֶחָדָשׁ
אֲנִי לוֹבֶשֶׁת גּוּפִיָּה וַחֲצָאִית יָפָה שֶׁל חַגִּים
מִתְחַכֶּכֶת בְּצִפּוּי הָעוֹר שֶׁל הַסַּפָּה
הַמְבּוּרְגֶּר וְצִ'יפְּס וּמְנַת יְלָדִים
הַמְּאַהֵב הֶחָדָשׁ מְעַשֵּׁן וּמִשְׁתַּעֵל
וְאִמָּא צוֹחֶקֶת
עַד שֶׁהַשֵּׁן הַפְּנִימִית מִתְגַּלָּה.
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אַנְגְּלִית.
מַתְחִילָה לָשִׁיר בְּאַנְגְּלִית.
שִׁתְקִי,
אִמָּא פּוֹקֶדֶת
הֶחָבֵר הֶחָדָשׁ נִדְרָךְ
הַשּׁיִר
פּוֹרֵץ מִמֶּנִּי כְּמוֹ קוֹל צִפּוֹר שֶׁמָּעֲכוּ אוֹתָהּ, כְּמוֹ צַעֲצוּעַ
מְקֻלְקָל כְּמוֹ הַפְרָעַת חַשְׁמַל
דַּקָּה.
כְּשֶׁהַקִּנּוּחַ מַגִּיעַ, פָּנֶיהָ שֶׁל אִמָּא אֲדֻמּוֹת.
בַּלַּיְלָה, שְׁכוּבָה בַּמִּטָּה, אֲנִי חוֹטֶפֶת מַכּוֹת.
מסקרן לחשוב אם ואיך תיחקר יום אחד השאלה למה דווקא העת הזו מאופיינת – כך נדמה – בסיפורים אישיים רבים המספרים את צדדיה האפלים של הילדות. אלו מוצאים גם קוראים וקוראות רבים, ושיחה עזה מתנהלת בשדה התקשורתי וברשתות. איתם צצים גם מבקרים, בדרך כלל גברים, הטורחים לבטל את משקלם הספרותי של השירה הווידויית, של אוטוביוגרפיות וממוארים הרואים אור, במעין רפלקס קבוע שטיעוניו צפויים מראש.
כדי לקבוע ערך ספרותי על־זמני נדרשת פרספקטיבה. כאן, כעת, אני מבקשת להאיר את מסלולי ההיחלצות מהביוגרפי הקונקרטי ששביט פורשת בספר הזה – את שדות הכוח של המודעות, התשוקה והארוס, האהבה וכמובן היצירה והמילה. כל אלו באים לידי ביטוי בחלקו השני של הספר, בתיאור חייה הבוגרים; גם אז סובבים אותה דמויות הרפאים של הוריה, כמו שהיא מתארת בסופו של שיר על חתונתה, "שוב התחתנתי":
.
…
דּוֹדָתִי הַבְּרִיטִית הִתְקָרְבָה מִן הַבּוּפֶה
חֻלְצָתָהּ הַפִּרְחוֹנִית מְתוּחָה עַל שָׁדֶיהָ,
מִתַּחַת לְעֵינֶיהָ, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִתְפַּשְּׁטוּ אִיֵּי שֶׁמֶשׁ,
הַמָּוֶת הִתְיַשֵּׁב, עֵירֹם.
הֵם בָּאוּ וְהָלְכוּ. אָמְרָה, הַהוֹרִים הַמֵּתִים שֶׁלָּךְְ.
הֵגִיחוּ רַק לְרֶגַע כְּשֶׁעָמַדְתְּ תַּחַת הַחֻפָּה.
.
מסיבת החיים נמשכת, בהודו, בתל אביב, המשוררת כותבת שירים על מפיות ומתארת מפגשים מיניים בעזות ארוטית. בסופו של הספר היא מגיעה אל ההכרה בכך שהגבר המסוים הזה עשוי להיות בית, ומונה כמה סיבות טובות, למשל – "בִּגְלַל שֶׁאַתָּה מַקְשִׁיב כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ עַל בֵּיתִי הַיָּשָׁן / עַל שִׂיחִים שֶׁפְּרָחִים אֲדֻמִּים הִתְפַּשְּׁטוּ בָּהֶם / עֲצוּמִים וּרְעִילִים" (מתוך "זבִגלל").
מכאן נפרש אופק של בית חדש, שבו יש דובדבנים והאהוב מחפש את הטמפרטורה הנכונה ומצהיר "עוד לא סיימתי איתך". ומה חשוב יותר בשמירה על הבית הזה ובריאותו מן הצו שהיא מנסחת לעצמה בסופו: "אַל תִּסְתּוֹבְבִי".
.
ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.
.
שרי שביט, "כאב מרחקים", מוסד ביאליק, סדרת כבר, 2021.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספרה של מרים גולן, "אל העיר קינה"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
