.

כוח בהעדר כוח: על ספר שיריה השלישי של מאיה ויינברג, "מהיד אל הפה"

מאת שי שניידר־אֵילת

.

לָשֵׂאת אֶת הָעוֹלָם שׁוּב עִם אוֹר רִאשׁוֹן

כְּשֶׁכָּל הָעָוֶל נֶחֱשָׂף אֲבָל גַּם הַיֹּפִי

(מתוך "נהדר ואכזר")

.

בלב השיר "יום יום", השיר השביעי בספרה החדש של מאיה ויינברג, מרחפת בועה. "דַּקָּה, חֲשׂוּפָה" – המשוררת מפריחה אותה שם, בתזמון מדויק המאפיין את הספר כולו, כדי לתאר את עצמה, תוך הליכה ברחוב סואן: "לָשִׂים אֶת נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ וְלָצֵאת אֶל הָרְחוֹב. / מוּכָנָה לְהֵעָלֵב, לָלֶכֶת שׁוֹלָל, / לְהִשָּׂרֵט מִמָּה שֶׁעֵינַיִךְ רוֹאוֹת". המתח הנוצר ממעופה העדין של בועה ארעית, עשויה מאוויר וממים, בעולם יום־יום צופר, מוליך שולל, שורט – רוחש בפנימם של שירי מהיד אל הפה לכל אורכו ומעניק לספר את ייחודו.

לאותה איכות דקיקה, שברירית, עלול חיכוך קרוב מדי עם חומרי החיים להוות סכנה של ממש. אך חרף תחושת הסיכון החיה בהם והפיתוי "לא לנסות את הנפש", שבים שירי הספר ובאים במגע עם מרכיביו המחוספסים של הקיום – ילדות, בית, הורות, אובדן, יתמות, געגוע – ניצלים פעם אחר פעם ומחלצים מתוכם יופי עדין, זך, כשל אותה בועה. החולשה החשופה, המוצהרת, המעיזה לצאת ולהיות בעולם, מתבררת לאורך הקריאה כעוצמה גדולה, שכּוחה "בְּהֶעְדֵר הַכֹּחַ / בְּאִי הַכֹּחַ / כְּלוֹמַר בְּחֹסֶר הַצֹּרֶךְ / לִהְיוֹת קוֹל רָם אוֹ מַסְקָנָה. / אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לָאַחֲרוֹנָה שֶׁזּוֹ / הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה / תְּנוּעָה עֲדִינָה כְּמוֹ מַתָּן / תְּשׁוּבָה לְאַחַר הִרְהוּר." (מתוך [הכוח שלך בהעדר כוח])

הזהירות המתחייבת ממפגש בין תנועה עדינה מאוד ובין טלטלות עולם החוץ מכתיבה את הנימה הפואטית של ויינברג בספר ואת גווניה. מיעוט מילים. משלב יום־יומי, קונקרטי. משפטים קצרים, ישירים, טור שירי רזה. עיסוק ממוקד בנגלֶה. ההימנעות מגלישה מוחשית מאוד, מוזיקלית – אין אף מילה מיותרת. הכול מוחזק, "הכֹל בסדר", כפי שנקרא השער הפותח וכפי שכותבת ויינברג ב"שיר הרגעה קטן": "הַכֹּל בְּסֵדֶר / הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן. / הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת / הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן. / הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת / רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף / נַהֲמוֹת מֵאַיָּלוֹן." רק בהמשך השיר הסדר הופך לסדק: "הַכֹּל בְּסֶדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם" – ואנו מבינים ביתר שאת מדוע לא ייעשה כאן שום צעד בלתי מחושב.

על אף חומריהם הסמיכים של השירים ותחושת החרדה המחלחלת בתוכם, לשונם הגלויה מאפשרת קרבה וקריאה קולחת. הספר בנוי מארבעה שערים, שניים מהם – שער "הגיל הרך" ושער "תהליך תופס נפח" – נוגעים ללב במיוחד, ובמידה רבה הם מרכזו הנושאי של הספר. שער "הגיל הרך" עוסק בבני משפחתה החיים של הכותבת ובעיקר בקשר עם בנותיה. לשיריו אופי של דפי יומן – אוצרים רגעים מינוריים לכאורה וחושפים דרכם את האימה והחדווה שבאימהות, שבניסיון להיות בית: "לְחַמֵּם. לְהַאֲכִיל. לֹא לְהַפִּיל. / לֹא לִפֹּל. שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִנְשֹׁם / שֶׁלֹּא אֶתְחָרֵט. שֶׁלֹּא אֶהֱרֹס הַכֹּל." ("בתי")

מיד אחריו, בשער "תהליך תופס נפח", נופל דבר ומתנפץ – המשוררת נפרדת מהוריה ומתאבלת עליהם ועל בית ילדותה: "אִם נָפַל דָּבָר – יִפֹּל. / כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה / יִתְנַפֵּץ. / כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף – לֹא יֵאָסֵף." ("תקנה"). יחסי הגומלין הנוצרים בין הבית החי, הנוכחי, שעליו יש לשמור בכל מחיר מפני הנפילה, לבין זה שאינו עוד, שכבר נפל ונופץ ואולי מעולם לא היה מקום להתקיים בו בביטחון – אחראים לשבריריות המרתקת שבשירים ולמתח חיים־מוות שהם נושאים בתוכם.

אף שמהיד אל הפה מתחולל במרחבים נוספים, אין ספק שזירות ההתרחשות המרכזיות שלו הן הבית, בני המשפחה וחייה הפנימיים של הכותבת בתוכו ולצידם. המאמץ העצום שמחייבים החיים, כפי שהוא מובע בשיר "בתי" (לא ליפול, לא להפיל, להאכיל), מול אזלת היד שבשיר "אמא" – "מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל / אֲנִי מַפְשִׁירָה לֶחֶם / מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לוֹמַר / הִיא אֵינֶנָּה / מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת" – זו תמצית יחסי הכוחות בין החזקה לרפיון, הפועלים בעוצמות משתנות בכל שירי הספר.

מחוץ לכותלי הבית מתקיימים עוד מרחבים ודמויות, שהמשוררת מגיבה להם באותה רגישות חשופה וחדת הבחנה: נופי העיר, שממון פרוורים, ארץ זרה. עוולות המציאות, פגישה עם מטפלת, געגוע לאהוב נעדר, מפגש עם בעלי חיים. אך כל אלו נעים וחוזרים תמיד אל הציר שסביבו נע עולם הספר: הבית הנעדר וזה שיש לשמר תחתיו. לרגע יחיד, זה הנותן לספר את שמו, מרשה לעצמה המשוררת לתכנן בריחה. ביום שישי, לדמיין התחמקות מבעד סדק שבין חולין לקודש, מבלי לקחת "אֲפִלּוּ לֹא תִּיק קָטָן" ("יום שישי"). ברגע הזה, היא ערה ויכולה: "אֵלֵךְ מַהֵר. אֶבְרַח בַּחֲשֵׁכָה. אֶזָּכֵר / אֵיךְ לֹא מְגַדְּלִים, לֹא דּוֹאֲגִים, אֵיךְ לֹא יוֹצְאִים / מִכְּלִי. אֶהְיֶה קַלָּה. אֲתַכְנֵן מֵהַיּוֹם לְמָחָר וְנִרְאֶה / כְּבָר מָה. אֶחְיֶה מֵהַיָּד אַל הַפֶּה וְאֶהְיֶה / שְׂבֵעָה."' אנחנו נותרים לתהות אם יצאה, אם תצא התוכנית לפועל ותתגשם משאלת החופש מכבלי הבית ולו לרגע.

אי אפשר שלא לעקוב בדריכות אחר הבועה הצחה הרוחפת בין דפי הספר, יפה בזכות חד־פעמיותה, ולייחל לשלמותה: "הַשִּׁגָּעוֹן אוֹרֵב בַּפִּנָּה כְּמוֹ חָתוּל / וְאַתְּ קַלָּה לְהִטָּרֵף. / הִזָּהֲרִי מִתַּאֲוַת הָאֱמֶת הַמֻּחְלֶטֶת. / הִשָּׁמְרִי מִכָּל קָצֶה", מורה ויינברג בשיר "מי שמעז". אך אותה הישמרות עקבית, המאפיינת את ליבתם של השירים ומעניקה להם את יופיים, עלולה לעיתים להיות גם חולשתם. למרות הסכנה הגלומה בגלישה אל מעבר לבטוח, בבריחה, אי אפשר שלא לתהות מה יתרחש פואטית לו ייחצו הקווים. רגעי העזה כאלו מבליחים פה ושם, כשהמשוררת נותנת דרור למנגנון ראשוני יותר, ל"כִּשָּׁרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְגוּרִים נְטוּשִׁים" ("למטפלת"). רגעים אלו הם הצצה ליכולת שירית מסוג אחר – והם מעוררים רצון לקרוא עוד, גם ממנה.

.

למטפלת

אֵינֵךְ מַכִּירָה אוֹתִי. יֵשׁ לָךְ שִׁנַּיִם יְשָׁרוֹת. שֵׂעָר נוֹרְמָטִיבִי.

אֲנִי – בְּמִלָּה אַחַת – בְּסֵדֶר. בִּשְׁתֵּי מִלִּים – לֹא בְּסֵדֶר.

הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי חֲסַר תַּקָּנָה כְּמוֹ הַנֶּפֶשׁ. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת

לָשֵׂאת אֶת עַצְמִי, אֵלַיִךְ אוֹ מִמֵּךְ אִם צָרִיךְ.

יֵשׁ לִי יְכֹלֶת פַנְטַסְטִית לְהִתְחַבֵּב. אַתְּ תִּרְאִי.

אֲנִי יוֹדַעַת לְהַצְחִיק, לִמְצֹא אֶת הַנְּקֻדּוֹת הָרְגִישׁוֹת, לְלֹא מִלִּים וּלְלֹא

מוּדָע לְהַכְנִיס שָׁם אֶת עַצְמִי.

זֶה כִּשָּׁרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְגוּרִים נְטוּשִׁים. מַנְגָּנוֹן רִאשׁוֹנִי.

אֲנִי אֹכַל מִכַּף יָדֵךְ אֶת כָּל מַה שֶּׁתַּגִּישִׁי. גַּם אִם אַחַר כָּךְ אָקִיא.

אֲנִי יוֹדַעַת לְזַהוֹת, אֲפִלּוּ רַק לְפִי הרֵיחַ, מִי יִהְיֶה טוֹב אֵלַי.

תָּמִיד אֶרְצֶה אֶת זֶה שֶׁאֵינוֹ. זֶה נִסְיוֹן הַתִּקּוּן הָעִוֵּר שֶׁלִּי.

אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִתְמַסֵּר. לֹא לָךְ. לֹא לִבְנוֹתַי. לֹא לְעַצְמִי.

אֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בַּג'וּנְגֶּלִים שֶׁל הָרְחוֹב מִבְּלִי לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ

וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי לְסַפֵּר לֹא שָׁוֶה אַרְבַּע־מֵאוֹת שֶׁקֶל.

בָּאתִי לְפִתְחֵךְ לִגְוֹעַ וְתִרְאִי שֶׁלֹּא אָמוּת גַּם

לְלֹא אֹכֶל גַּם לְלֹא מַיִם. בָּאתִי

כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי עֵדָה לְסִבְלִי.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. טקסטים קצרים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 70 ו־95 של המוסך.

.

מאיה ויינברג, "מהיד אל הפה", פרדס, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן על "כאב מרחקים" מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ילדה שאולה

מוריה רוזנבלום

.

הילדה (היפה) עונה בכן ולא ובשולי דיבורה שותקת (אדם זקוק למישהו שישאל, שירצה לראות. אדם זקוק לרחם להרות בה מילים ולאם שתדלה אותן ממנו במבט קרוב. אדם זקוק למישהו שיראה אותו). הילדה הייתה נוסעת לילה־לילה בחלומותיה במכוניות דפוקות מכל הצדדים, שבורות פנסים וחיוורות, על הכבישים החשוכים (צריך לדעת איך לחלום), מישהו חייב היה לתת לזה מילים (גם בהם, בכל החלומות, שתיקתה אורבת).

הילדה הייתה ארנבת רכת קטיפה, שאפשר ללטף (אדם זקוק ליד שתלטף), אבל ארנבת זו – אף אחד לא היה מלטפה (סיגלה לעצמה הרגלי חימום מתנורים, אנשים לא היו כדי לתת). את הארנבת הזו ליטפו הזאבים, נמרי ההרים הטורפים, הנחשים המתלפפים עליה בחלום. ארנבת ללא ליטוף היא כמו ילדה בלי ידיים, שפתיה תפורות ועורה נושם, חשוף נקבוביות אל האוויר, מחכה, בחום ובקור.

ובארץ שבה היא גרה כל החורף היו נושבות רוחות הפרצים, עזות ושורפות פנים. והן שרפו את פני הילדים בייחוד והעיפו אותם באוויר, אוחזים זה בזה, לבל יפלו בטריקה אל הכביש. (גם הילדה הזו נאחזה. היא חושבת שהיא, רואה איך ידה נשלחת להיאחז, נפתחת מאגרוף לאצבעות חומות, נמתחת אל ידיים אחרות לבנות מבקשת לתפוס, כאן נגמר הזיכרון).

הילדה אהבה את אביה ואמה. נאחזה בהם כפי שנאחזים בעיפרון, כפי שתאחז בו כשתגדל, כמו במשוט סירת קאנו שיציל אותה מנפילת המפל. יציל במפל המילים שישפוך מעצמו אל הנייר, שיידלו מתוכה מבור חשכה שיש בה מים, או שאין, שכולה עקרבים ונחשים וילדים קטנים שנטרפים (זה קורה בשקט מופתי). השקט יודע להיות סמיך יותר מן המילים (השקט יודע להסמיך את כל הנביעות החשוכות מתחת לסלעים העגולים החלקלקים, שאפשר בקלות ליפול עליהם, לשבור ולהישבר לשברים). תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, כך נראית חשכתו של ילד שותק מבפנים, חשכת הילדים השותקים, אילמים, משותקים (משתוקקים ליד אחת, יחידה, באמת – כל מה שהם מבקשים, שתמשוך אותם מאותו הבור. לרוב אין כזו, הם מגלים). בכל מקרה, הילדה אחזה בהוריה כבעיפרון, ביד קטנה לוחצת מדי שרק מלמדת עצמה לכתוב, אולי יראו, יבינו איך לחבר את ההברות השותקות בה לכדי משפט שלם. אבל איך, לא ייתכן.

הילדה שוחה באקווריום דגי הזהב. הצהוב, הלבן, הכתמתם, כולם מתבוננים שתיקה בעיניה ובועות מתרוממות מפיהם הנפערים. (הם עדיין חיים, יש להם מזל, מזל של סינים יש לדגי זהב. מתנועעים לאין קץ, בין חומות האבן והסמטאות הצרות, בתעלות הצוחקות מנצנצות, המתפתלות, תחת מבטן של נשים בשפתיים אדומות וילדים רוקדים, נוצות קשורות על סינריהם ובעיניהם ניצוץ נשלח אל המים לגלות לבן־צהוב־כתמתם־זהוב, ילדי אור. אבל מישהו צריך לראות שאור כזה אכן ישנו. לאהבו ולהזמינו. להשתוקק לאור המשאלות הנפקחות לאהבה בעיגולי האישונים, לפליאה המצטמצמת ונפתחת כמו פרפר מגולם, בעדשה הרושמת כמיהה בלתי נגמרת של הטיפה לים שאינו מלא. המיית האהבה להיות אהבה, מישהו צריך להאמין.)

לילדה כואבת הבטן. הילדה אוכלת כל מה שבנמצא כדי להשלים חוסרים. אבל כל דבר חם, מרגיש קר כאבן. מול השמש חומה נבלע. כל דבר נבלע חסר טעם, בושל ללא רחמים, ללא כוונה להזין. כל דבר ננגס, נבלע, נעלם כלא היה בפנים ויוצא פסולת, יוצא כשם שנכנס. (אדם צריך להיות מוזן באהבה, תקווה, אמונה. אדם צריך אדם אחר מולו קרוב שיאמין.)

לילדה הייתה עין מצומצמת מאהבה צמוקה, במשך שנים (לוקחים את מה שיש, עם מה שיש מסתדרים, מה שאין אין ולא יודעים. אין איך לשער אחרת, עדיין אין כלים). כל תכולת גופה פרושה הייתה על המחצלת, על הדשא הכסוח מדי, הדוקרני. התכולה הפנימית: לב, כבד, טחול, ריאה. פרושה לפיקניק, בינות לילדים ולמבוגרים, בארץ המסוגרת ההיא, כל מי שרצה יכול היה לטרוף את הארוחה. חמה וטעימה. גם הילדים האחרים טרפו (אני לא מאשימה). אף אחד לא הכיר אחרת, אחרת הייתה בגדר שמועה (מסתדרים עם מה שיש ואיפה שיש אוכל בולעים, אין עניין להבחין). לילדה יש עכשיו כאב ראש, מנסה להיזכר בפרטים הקטנים והכול אטום לה במפות הדרכים, אטום ופקוק, כל הקולטנים והדוודים (ובין כל צינורות זיכרון הדרכים צמחו גבוה־גבוה אותם הסרפדים המוכרים).

כאב לה הראש שנים. הייתה לוקחת כדורים צהובים קשים, נתקעים בגרון, של אקמול, לא היה משהו אחר לעשות (בכל זאת הייתה בחברת עצמה לרוב וזו הייתה מחווה של אכפתיות, כלומר, הכדורים הללו, אותם דווקא כן קיבלה מאמה). מחשש שתתייבש הייתה הולכת לשתות בברזייה. בבית הספר, שורת ברזים על קיר מבריק קרמיקה רואה בזגוגית את השתקפות הבנים הבוגרים: עומדים בשורה מאחוריה, כשהיא שותה, חומסים יופייה הזר, לועגים ומתריסים (לעולם אינם ניגשים לאהוב יופי כזה, למדו רק לזרוע חמס והריסות. אין מה לבכות על זה, זו הייתה הארץ הזאת, הכללים הבלתי כתובים שבה אמרו שלא לאהוב את מה שאין לך. איזו זכות יש למישהי לאחוז בדבר בעל ערך שלא עבדה למענו. יש לדחות ואם אפשר להרוס).

הילדה (השאולה) הייתה מונחת (אולי זרוקה) כמו גנֵבה, אשם תלוי, עדות עיקשת לכישלון ילודה, לאי־השתייכות ופחד. מונחת כמו נעל מהוהה בקופסת הנעליים הלא נכונה. במקום לשים נעל חדשה, מישהו בחנות התבלבל עד מאוד התבלבל וטעה והעז לחשוב שזה רעיון טוב להכניס נעל משומשת דפוקה ועזובה לקופסה לגמרי חדשה. לזוג אחר, עשוי מחומר אחר, אבזמים ומתכות ועקב (והיא עור שחום משופשף, והיא חום הגוף הנעדר, והיא פחד הנטישה, ייאוש התהום והכפור של דצמבר בעיר אחרת, רחוקה כמו יבשת נפרדת על שפת העולם, רגע לפני שנופלת מהמצוק. משם הביאו אותה לתוך הקופסה הזאת). מישהו חשב שזה רעיון טוב.

(טוב תודה, תודה כן, תאמרי תודה, תמיד תודה. אסירת תודה, את ציפור דרור, צאי כבר, חופשייה! די, אין מה לבכות. יום אחד תראי אישה כמוך, שכבר יפתה מאוד, אהוב אחד העיד עליה, שמפירורי הריסותיה בנתה מבצר, צידו האחד מדבר, השני ים. בתוכו, סוד הגן הנעלם. הילדה הפכה עדן ובשערותיה קלועים סיגליות ואירוסים סגולים חומים של היכלות ומבועים ועיני חתולים כחולות־ירוקות בוהקות, קשורים בין שדיה הרכים ופטמותיה זקורות זהוב. עכשיו הקור נעים לאהבה, מנשק אותה קור תחת כווייה, מחמם את גופה על אדמה רכה עלי אביב בדשא. ביום אחר, הילדה תאמר לעצמה, זה בסדר את כבר יכולה לבכות, אבל לא תדע איך. אני עונה לה, אישה אחת שגדלה ממך עוד תבוא מולך, תאסוף אותך לזרועות, תבכה עבורך את הנעול תחת הסלע. נחלים יבקעו, ינביעו צליל שמש שמעולם לא שמעת, בתדרים שעדיין אינם קיימים בתודעה שלך.)

הייתה יורדת לבד במדרגות, משוטטת באין־אדם במבנים ציבוריים ריקים, בתים ריקים חשוכים, מדרכות חשופות שמש צמאות, שומעת עצב שקט כל כך שלא נברא לו הכלב שישמע. הולכת והולכת בארץ נגועה, מסולעת טרשים הננעצים נטולי חיבה. (אדם זקוק למישהו שיאסוף אותו בעיניו מן הלבד ולו לשנייה. תינוקת נולדת כי עולם אהב אותה ורצה בקיומה. לא בני אדם, עולם, יש לדייק. אהבה רחבה יותר מכל היקף דחפה אותה להיוולד ועם זאת) כל אדם, אפילו היא, זקוק שאמו תקום כשהוא חולה, לוהט מחום ובקושי יכול להחזיק את גופו הילדי שאינו אהוב דיו לקום ולגשת אליו, למלא לו כוס מים ולתת לו כדור, שאותו יקיא מיד אחר כך. (בזווית עינה דווקא זוכרת היטב למדי את אִמה לא קמה, רק מיטיבה את השמיכה הכבדה על גופה, מתהפכת לצד השני, הרחק מאותה הילדה).

הילדה (היפה והעצובה) למדה להיות חתול, היטב הפכה חתול בוהק. חתולה שחורה שבעיניה הירוקות רואה דרך החשכה. רואה אורות, דולה להבות נר מעיני בריות משונות, מוצאת במי להיאחז. בוחרת בפיקחות חתלתולית מי יהיו מגדלורי אהבה לה. מגדלי אור הפורשים אדוות אורה עמוק אל ים חשכתה, מוודאים שלא תטבע (היא רוצה נורא להיזכר בהם אבל זיכרונה משטה. הולך ובוכה ובוכה ומשטה בה, נופל מטורבינות הארץ ההיא ומתרסק, מת ושב ומתרומם).

הייתה לילדה משפחת החתולים שהתכרבלה בהם, חתולי המחסן. חתולה על גוריה המרובים שנהגה ללטף, הפכה לחלק מהם (מעולם לא הודתה בכמיהתה לאחוז באחת מפטמותיה של החתולה, להידחק לתוך שורת הגורים שאך נולדו, עיוורים, מתכרבלים זה בזה. לא, לא הודתה). בתוך העזובה הזו (היה ולא היה דבר) היו לה מגדלורים: חיות, עצים ואבנים, פרחים ואנשים שהפכו קרובים ובדרך שלא תיאמן בארצות החיים, הביאו לכך שתחיה, שתשחה כמו דג זהב סיני ממוזל, מבריכה לבריכה בעולם הזה (בזמן הווה, עיני הילדה הופכות בעיני האישה משחורות פחם נוגות, דיו שותק, לבוהק יהלום, אבן ירקן חתולי. בתוכן, בתוך העז והעמוק, מרשרשים מסתחררים פתיתי זהב־ירוק במים־אהבה אינסופית).

.

מוריה רוזנבלום היא אמנית, משוררת וכותבת. בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני בלימודי אסיה מאוניברסיטת חיפה. יצירותיה הוצגו בתערוכות שונות. שירים ופרוזה קצרה פרי עטה התפרסמו ביקום תרבות, רסיסים ועוד. סיפורה ״שיעורים של עבדים״ התפרסם בגיליון 73 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "עשרים ושבעה מטר", סיפור מאת דפנה פלדמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

נחי וייס

מכתב אהבה

כַּלְבֵי הַשְּׁמִירָה נֶאֱבָקִים בְּעַד מָה

וּגְרוֹנָם נִחָר עַל שׁוּם מָה

תַּחַת יָרֵחַ עֶרֶב סָבוּר שִׁגָּעוֹן

וְשָׁמַיִם נֶחְבְּאֵי בְּשׂוֹרָה

 

בְּקָצֶה אֶחָד:

סִימְפוֹנְיָה נִסְעֶרֶת שֶׁל מַאהְלֶר

צוֹבַעַת בְּעֹז צֵרוּפֵי גּוֹרָל וּמִקְרִיּוּת

שֶׁהֱבִיאוּנוּ מִבֶּטֶן

לְעוֹלָם שֶׁל פִּתּוּי וְשִׁכְחָה

 

בְּקָצֶה אַחֵר:

מִכְתַּב אַהֲבָה עַל דֶּלֶת אִשָּׁה

בְּיֶתֶר שְׂאֵת

נוֹשֵׂא עַל שִׁכְמוֹ חֲטָאִים סוֹדִיִּים

וּמִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁהִסְכִּימוּ לִחְיוֹת

 

אֵין לָדַעַת כַּמָּה זְמַן יִמָּשֵׁךְ הַלַּיְלָה

הַכֹּל כָּאן נִרְאֶה לִי נָכוֹן

יָפְיָהּ לֹא מְלֻכְלָךְ בִּבְגָדִים גַּסִּים

וְגוּפָהּ לֹא רוֹקֵד רַק בַּחֲלוֹמִי

.

נחי וייס, מוזיקאי, צלם ומשורר. נולד ברובע היהודי, גדל במאה שערים ועזב את הקהילה החרדית. למד דיפלומטיה ציבורית ופוליטיקה, היה עיתונאי, דובר בכנסת ועורך תוכן במשרד ראש הממשלה. כיום מפיץ בירושלים את הפרויקט "קירותיי אומרים שירה" ומקליט אלבום ראשון ב־The Village Records Productions. השיר שכאן – מתוך הספר "דברים שלא תלויים בדוור", שעתיד לראות אור השנה.

.

.

משה ניסים

מתוך המחזור "ירושלים של מטה"

אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים
(תענית, ה, ע"א)

ג. שוב תופים בירושלים

פַּעַם כָּתַבְתִּי בְּכָל מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
נִתָּן לִשְׁמֹעַ תֻּפִּים
מֵאָז
תֹּפֶת תֻּפִּים כִּסְּתָה שָׁמַיִם
וְאֵין שׁוֹמְעִים אֶת צִוְחַת הַתִּינוֹק הַמִּתְעַנֶּה
בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּירוּשָׁלַיִם
שָׁפַכְנוּ דָּם וְרָאִינוּ וְהֵרַחְנוּ הַכֹּל מִכֹּל כֹּל
וְשָׁמַעְנוּ בְּכִי וְאָטַמְנוּ לֵב וְרִסַּקְנוּ אֶת הַקִּירוֹת וְנֹאבַד

.
בבוקר 22 באפריל 2021 פורסם סרטון ברשת ובו נראים יהודים תוקפים בית ערבי בעיר העתיקה בירושלים. את בכי הילדים ניתן לשמוע רק אם מפעילים את הרמקולים.

.

משה ניסים, מלמד וכותב בירושלים. ספר הביכורים שלו, "גלות כזאת היא מן האפשר", ראה אור השנה בהוצאה עצמית.

.

.

חבצלת שפירא

*

אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁרִים שֶׁלָּהֶם הִשְׁתּוֹקַקְנוּ

שֶׁיָּעוּטוּ עָלֵינוּ מִמָּרוֹם

בְּצִפָּרְנַיִם שְׁלוּחוֹת

בִּצְוָחוֹת, בִּכְנָפַיִם הוֹמִיּוֹת.

לֹא נִקַּח אוֹתָנוּ

לְשׁוּם מָקוֹם.

נִגְזַר עָלֵינוּ לִהְיוֹת.

 

 

(עוד) סגר

הַמֶּרְחָב מִצְטַמְצֵם. הַצִּבּוּרִי הוֹלֵךְ וְנָמוֹג. הַחוּץ לוֹט בָּעֲרָפֶל.

הָאֲנִי מִתְכַּוֵּץ. מִתְגַּבֵּשׁ. נִדְחָס לִנְקֻדָּה

בְּרַדְיוּס X מֶטֶר……..הַבַּיִת

פּוֹשֶׂה בַּכֹּל, מִתְעַצֵּם מִתְעַנֵּק

דִּירָה הוֹפֶכֶת טִירָה, הַחֲדָרִים אוּלַמּוֹת הַמִּסְדְּרוֹנוֹת מְבוֹכִים

לְלֹא קָצֶה הַמַּדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת

מְטַפְּסוֹת מְטַפְּסוֹת עַד לְשָׁמַים אֲפֹרִים

וְהַדֶּלֶת

אֵיפֹה הַדֶּלֶת

 

חבצלת שפירא היא משוררת, עורכת ומידענית. שיריה התפרסמו בבמות שונות, ובהן המוסך. ספר שיריה, "שפתיים סדוקות מלח", ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.

.

.

נועם ציפורי

*
בְּכָל לַיְלָה כּוֹכָב נוֹפֵל אֶל חֹור

שָׁחֹר וְנִיצוֹץ נֶעְלָם וְאָדָם בְּבֵיתוֹ יוֹנֵק אָבָק וְקֹר

נִמְלַט מִן הַלַּהַב אֶל הֶבֶל הָרוּחוֹת

בֵּין חֲרִיצֵי מִרְצָפוֹת וַעֲנָנַי צֶמֶר

פִּסּוֹת בַּד אֲבוּדוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מֵחֲלוֹם

.

שינה

לִפְעָמִים הָרֹאשׁ נוֹטֶה עַל צִדּוֹ

נִכְנָע לְעֹל הַלַּיְלָה כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ

שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה לִנְשִׁימָה

וְנִרְאֶה שֶׁאֵין כְּלוּם מִלְּבַד

הָרֹאשׁ וְהַנְּטִיָּה וְהָרְחוֹב הַדּוֹמֵם

אוֹפַנּוֹעַ חוֹלֵף וְאִישׁ

וְאִשָּׁהּ בְּמִרְפֶּסֶת

וְאַתָּה הַמַּבִּיט

בְּעַצְמוֹ הַנִּרְדָּם

כְּעֵד רְאִיָּה לְרֶצַח

.

מעבר חצייה

יָד קְטַנָּה אוֹחֶזֶת בְּאֶצְבָּעִי

אֲנִי עוֹטֵף אוֹתָהּ, הִיא יוֹדַעַת

אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה

בּוֹא נָרוּץ הִיא מוֹשֶׁכֶת

וּמִנֶּגֶד הַיָּד הָאַחֶרֶת

נִצְמֶדֶת אֶל גַּבִּי, מִתְעַקֶּמֶת

וּבִתִּי הַשְּׁנִיָּה שֶׁצּוֹחֶקֶת –

עַכְשָׁו אַתָּה בַּכֶּלֶא,

כֶּלֶא, כֶּלֶא

 

נועם ציפורי הוא מוזיקאי ומשורר, בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים. ספר הביכורים שלו, "למות חולם", יצא בהוצאת עיתון 77 בשנת 2017. שוקד כעת על ספרו השני, על חומרים מוזיקליים חדשים ועל מופע בוסה נובה משיריו של קייטנו ולוזו.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת יפתח אלוני, גילי חיימוביץ' וגלעד מאירי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

פעם אחרונה בים

נועה לקס

.

עושה רושם שהזקן כתמול שלשום.

הוא לבוש באחת מהחליפות המחויטות שלו, מגבעת פרנק סינטרה לראשו, מגולח, מכופתר על הכפתור האחרון. המטפל עוזר לו להתמקם במושב הקדמי, מאחל להם טיול נעים וממהר ליום החופש שנפל עליו יש מאין, מותיר את אבא שלה עם מלאכת קיפול הכיסא ודחיסתו לתא המטען.

"שלום," היא אומרת לזקן אחרי כמה שניות של שתיקה. עיני מים מביטות בה מבעד לראי. אף קמט על מצחו לא מתאמץ לזהות אותה.

הם לא ביקרו אותו כבר שבועות. אילו הייתה יכולה, הייתה עולה על רכבת, אבל נאסר עליה. רכבות לא, מאות נערים שדוחפים אותך יום־יום במורד המדרגות, כן. כך או כך, זה לא היה משנה. גם אם הייתה מספיקה לתפוס ניצוץ של צלילות, על מה היו מדברים?

כשעוד התגורר ברמת גן, היו באים אליו כל שבוע לארוחת שישי. היה שואל מה שלומה, את כל הנכדים שאל, אחד־אחד, כמו במשפחת פון טראמפ. טוב תודה, הנהון ,יופי יופי וזהו. לא לקח חלק בשיחות ולא בריבים הפוליטיים מסביב לשולחן. פניו חתומות, מאורכות, הכול מוגש לו על ידי כלותיו. אמא שלה אמרה פעם במהלך שיחה על נושא אחר, "בגלל זה הלך לו בפוקר, קרחון."

כשהייתה צריכה להגיש "פרויקט שורשים" לבית הספר ולראיין קרובים, כולם אמרו לה שהוא לא ידבר איתה, שלא תנסה אפילו. ידעה כמה עובדות יבשות: שעונה בשבי הגסטפו ורק בעזרת שוחד הצליח לצאת. אחר כך עלה ארצה, התחתן עם סבתה, התגייס לקבע וטיפח עצי אבוקדו בחצר. זהו. זה מה שכתבה. אפילו תמונה לא השיגה. המורה הותירה סימן שאלה גדול ואדום.

ובכל זאת, נפגשו, הוא והיא, לפני שנים באיזה כיס שנפער באוויר הדחוס של ארוחות הערב. האם זכר את זה כשעוד זכר משהו? בת ארבע הייתה? אולי פחות. במהלך משחק עם בן דוד, נתקעה לה הזרוע בין קורות העץ של משענת הכיסא ולא יצאה. כל משיכה גרמה ליבבה שלא ידעה שהיא מסוגלת להוציא. בעיני רוחה כבר ראתה את עצמה הולכת כל חייה עם כיסא סביב זרועה. ואז הבכי. "פשוט תמשכי," צעקו המבוגרים, "תמשכי, תמשכי!". אמה תהתה איך בכלל הגיעה למצב הזה, למה דחפה לשם את היד מלכתחילה, לא הפסיקה לשאול מה גרם לה לעשות את זה גם שבועות לאחר מכן. הילדים צחקו, המבוגרים הפצירו. הגוף הקטן הלך והתקשה, כבר היו דיבורים על מסור (מסור!), עד שחריקת כיסא גרמה לכולם להשתתק בבת אחת. כנראה היה קיץ. היא ללא שרוולים והוא מושח את זרועה לכל אורכה בשמן חמים, עסוק כולו בזרוע הקטנה. כריות האצבע שלו טופחות עליה קלות. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שנגע בה, בטוח הפעם הראשונה שהיא זוכרת, והפעם היחידה מאז. הקולות דממו. המילים שלו כמעט בלתי נשמעות באוזן אבל רועמות במקום אחר. ככה תדמה את קול האלוהים בעוד כמה שנים כשילמדו תנ"ך. "צאי לך ___," קבע וקם. את שמה אמר לאט, אחרת מהם, ללא פניות, ללא שאלות בסוף או נזיפות בהתחלה, פשוט אמר. לא היה שום צורך למשוך. הזרוע החליקה מבעד לקורות העץ כמו נחש רטוב. הכאב פסק והשרירים נרפו. מה מרח עליה? אולי הייתה זאת מעין משחה בכל זאת? החמימות התפשטה בה. התאים התעוררו מאיזו תרדמת. פתאום הייתה מודעת למשהו, לה. לגבולות גופה. איפה היא מתחילה והם נגמרים. השתיקה המשיכה עד ששב למקומו וכולם חזרו אט־אט לשיחות שלהם, מגניבים אליה מדי פעם מבטים שלימים דימתה שמצאה בהם קנאה, משל משח אותה למלוכה. צאי לך.

קר והם כמעט לבד בטיילת. הרוח מלטפת לאחר שבוע של גערות, משרוקיות, הקנטות, הוראות. שנה ראשונה בחטיבת הביניים. "כאן זו לא חממה," נאמר להם שוב ושוב, כאילו היו שתילים שמישהו העמיד בשמש הקופחת כדי לבדוק מי יפרח ומי נדון לקמול ולדשן לאחרים.

על שפת הטיילת, בתים פרטיים, רובם ישנים מאוד, חלקם עברו שיפוץ. אביה ממקם את כיסא הגלגלים מול בית גדול בעל חלונות כהים. הוא רוכן מעט ומביט על הזקן, בודק את צלילותו. כלום. הוא פונה אליה.

"את יודעת למה עצרתי?"

היא מנידה בראשה.

"אה?"

"לא, אני לא יודעת."

לאחרונה הם מתעקשים על המילים שלה, כאילו היא תינוקת שצריך ללמד אותה לדבר מחדש.

"כאן גרנו."

היא מסתכלת מסביב. מבעד לחלונות הכהים אפשר לראות הים השטוח מאחוריהם.

"יפה, נכון? היה אפילו יותר יפה."

"אז למה עברתם?" היא שואלת.

"אה," הוא מגחך ושם יד על כתפו של הזקן. נדמה לה שהוא מניח עליו את כל כובד משקלו. היא תרה בפניו אחר רמז לכאב ולא מוצאת.

"קלפים. סבא אהב קלפים קצת יותר מדי, אה אבא?" שוב מניח את משקל.

אולי עכשיו תורה לחלץ אותו, אבל אין כבר מה. הוא לא שם. דבר לא זז מתחת לשמיכת הצמר. בקרוב גם זה ייעלם.

הוא תכנן את זה. הוא תכנן מה יגיד, איך יעצור פה, יסגור את המעגל. אבל חבל, הזקן כבר אזל. פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון, כמו שרשמו לה הבנות שהיו חברותיה בספר המחזור בסיום בית הספר היסודי.

"נעשה קר, בואי נזוז," אבא שלה מסובב את הכיסא לכיוון הנגדי.

היא משתרכת מאחור. הרוח מתחזקת, מרעידה את צמרות העצים. לא של אבוקדו. אלו נעקרו זה מכבר מהשורש. אביה מיטיב את השמיכה על הזקן תוך כדי הליכה, יד אחת אוחזת בידית הכיסא, השנייה מהדקת. מהר, כלאחר יד.

את פתאום קולטת את הרגעים האלה. רגע ועוד רגע, עד שהפילטר מתקבע ופתאום את רואה דרכו עולם של מילים שלא נאמרות, מסרים ומחוות חמקמקות, ואף אחד לא שואל אם זה מתאים לך, גם אם את מתפקעת בפנים, תסתגלי. עוד כמה שנים ישקלו אם להחליף לך באחר, בינתיים תראי איך שני הגברים הופכים לנקודות רחוקות באופק ואז הישירי מבט אל הגולשים שרצים אל הגלים שסוף־סוף החלו לעלות, ראי איך החליפות עוטפות אותם כמו שכבת עור נוספת, חלקה ועבה.

 

נועה לקס גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים, גג, עיתון 77 והמוסך. הסיפור "פעם אחרונה בים" לקוח מתוך קובץ סיפורים קצרים בכתובים.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת רונית ידעיה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן