.
בועז הנרדם / ויקטור הוגו
מצרפתית: דורית פרידמן
בֹּעַז עָלָה עַל מִשְׁכָּבוֹ מֻתָּשׁ;
כָּל אוֹתוֹ יוֹם עָמַל בַּגֹּרֶן אֲשֶׁר לוֹ;
אוֹ אָז הִצִּיעַ יְצוּעוֹ כְּהֶרְגֵּלוֹ;
נִרְדַּם לְיַד מְכַל הַחִטָּה שֶׁנִּגְדַּשׁ.
לַזָּקֵן הָיוּ שְׂדוֹת חִטָּה וּשְׂעוֹרָה;
וְלַמְרוֹת עָשְׁרוֹ רָדַף צֶדֶק וְטוֹב;
רֶפֶשׁ לֹא עָכַר אֶת מֵימֵי טַחֲנָתוֹ;
שׁוּם תֹּפֶת תַּחַת מַפּוּחוֹ לֹא בָּעֲרָה.
זְקָנוֹ הָיָה כָּסוּף כְּמוֹ נַחַל בְּאַפְּרִיל.
אֲלֻמָּתוֹ, לֹא קַמְצָנִית הָיְתָה וְלֹא עוֹיֶנֶת;
בִּרְאוֹתוֹ מְלַקֶּטֶת עֲנִיָּה שֶׁגּוֹחֶנֶת,
הָיָה אוֹמֵר: – לֶקֶט שִׁבּוֹלִים לָהּ הַפִּילוּ.
הָאִישׁ הַזֶּה רָחַק מִדַּרְכֵי עֲקַלְקַלּוֹת,
לְבוּשׁוֹ הָיָה תֹּם־לֵב וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּה צְחֹרִים;
וְהָיוּ, לְמַרְגְּלוֹת הָעֲנִיִּים, נִגָּרִים
שַׂקֵּי גַּרְעִינָיו כְּמִזְרָקוֹת צִבּוּרִיּוֹת.
בֹּעַז הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב, וְלִקְרוֹבָיו קַשּׁוּב,
נָדִיב הָיָה, וְלֹא שֶׁאֶת כַּסְפּוֹ הִפְקִיר;
הַנָּשִׁים בִּכְּרוּהוּ עַל פְּנֵי גֶּבֶר צָעִיר
כִּי הַצָּעִיר נָאֶה, אַךְ הַזָּקֵן חָשׁוּב.
הַזָּקֵן, הַקָּרֵב אֶל מְקוֹר הַנִּבְרָא,
בָּא אֶל הַנֶּצַח מִזְּמַן אַל־חָזוֹר;
גַּם עֵינֵי צְעִירִים עֲשׂוּיוֹת לִבְעֹר,
אַךְ מֵעֵין הַזָּקֵן כְּבָר נִבֶּטֶת אוֹרָה.
בֹּעַז נָם בֵּין אֲנָשָׁיו בַּלַּיְלָה, אִם כָּךְ;
לְיַד רֵחַיִם שֶׁהוּבְאוּ לְעָדְפֵי יְבוּלִים,
הַקּוֹצְרִים שָׁכְבוּ כְּגוּשִׁים אֲפֵלִים;
וְכָל זֶה אֵרַע בְּעֵת כֹּה עַתִּיקָה.
אֶת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִנְהִיג אָז שׁוֹפֵט;
הָאֲדָמָה, לַנּוֹדֵד עִם אֹהֶל, מִתְיָרֵא
מִטְּבִיעוֹת רַגְלֵי עֲנָקִים בַּמִּרְעֶה,
עוֹד לַחָה מִמַּבּוּל הָיְתָה אוֹתָהּ עֵת.
כְּיַעֲקֹב הַנָּם, כִּיהוּדִית הַנָּמָה,
שָׁכַב בֹּעַז, עֲצוּם עֵינַיִם, תַּחַת הָעַלְוָה;
אַךְ בִּהְיוֹת שַׁעַר הַשָּׁמַיִם פָּתוּחַ בְּשַׁלְוָה
מִמַּעַל לְרֹאשׁוֹ, חֲלוֹם בָּא לוֹ בַּדְּמָמָה.
בַּחֲלוֹמוֹ רָאָה בֹּעַז אַלּוֹן צוֹמֵחַ,
אֲשֶׁר מֵחֲלָצָיו הִגִּיעַ עַד לִשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת;
גֶּזַע עָלָה מִשָּׁם כְּרֶצֶף שֶׁל שׁוֹשֶׁלֶת;
מֶלֶךְ שָׁר לְמַטָּה, בְּעוֹד אֵל לְמַעְלָה נִשְׁמָתוֹ נוֹפֵחַ.
וּבֹעַז מִלְמֵל בְּקוֹלָהּ שֶׁל נַפְשׁוֹ:
"אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנִּי כָּל אֵלֶּה נִבְנִים?
מִסְפַּר שְׁנוֹתַי מֵעַל לִשְׁמוֹנִים,
וְאֵין לִי בֵּן, וּכְבָר אֵין לִי אִשָּׁה.
"הֲרֵי מִזְּמַן זוֹ שֶׁעִמָּהּ יָשַׁנְתִּי,
הוֹ, אֵלִי! עָבְרָה מִיְּצוּעִי לָזֶה שֶׁלְּךָ;
וְעוֹדָנוּ יַחַד בַּמַּעֲרָכָה,
הִיא חַיָּה לְמֶחֱצָה, אֲנִי הֵן חֵצִי מַתִּי.
"גֶּזַע יִוָּלֵד מִמֶּנִּי! יִתָּכֵן? הַאִם נָכוֹן?
כֵּיצַד אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד יִהְיוּ לִי יְלָדִים?
שֶׁהַצָּעִיר אַלּוּף, שְׁמֵי הַבֹּקֶר עֵדִים;
יוֹמוֹ גָּח מִלֵּילוֹ כְּחוֹגֵג נִצָּחוֹן;
אַךְ בְּזִקְנָתֵנוּ, נִרְעַד כְּלִבְנֶה בַּחֹרֶף;
אֲנִי אַלְמָן, אֲנִי לְבַד, וְיוֹרֵד עָלַי עֶרֶב,
אֲנִי נִכְפָּף, הוֹ אֵלִי! נִשְׁמָתִי כְּבָר נִקְבֶּרֶת,
כְּשׁוֹר צָמֵא אֲשֶׁר אֶל מַיִם יַטֶּה עֹרֶף."
כָּךְ דִּבֵּר בֹּעַז בַּחֲלוֹם וּבְאֶקְסְטָזָה,
בְּהַפְנוֹתוֹ עֵינָיו, הֲלוּם שֵׁנָה, לֶאֱלֹהָיו;
הָאֶרֶז אֵינוֹ חָשׁ בַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁמִּתַּחְתָּיו,
וְהוּא לֹא חָשׁ בָּזוֹ שֶׁלְּרַגְלָיו לֹא זָזָה.
בְּעוֹדוֹ יָשֵׁן, רוּת, בַּת־מוֹאָב,
נִשְׁכְּבָה, חֵיקָהּ גָּלוּי, לְמַרְגְּלוֹת בֹּעַז,
וְהָיְתָה מְיַחֶלֶת לְמִין קֶרֶן שֶׁל פָּז,
כְּשֶׁבְּבוֹא הַיְּקִיצָה יוּאֲרוּ עֵינָיו.
בֹּעַז לֹא יָדַע כִּי הָאִשָּׁה נִמְצֵאת שָׁם
רוּת לֹא יָדְעָה צְפוּנוֹת הָאֵל לֶעָתִיד.
בֹּשֶׂם טוֹב עָלָה מִקְּוֻצּוֹת הָעִירִית;
נְשִׁימוֹת הָעֶרֶב רִפְרְפוּ מֵעַל רֹאשָׁם.
הָיָה צֵל שֶׁל כְּלוּלוֹת, חֲגִיגִי וְנִשְׂגָּב;
מַלְאָכִים עָפוּ, מִן הַסְּתָם, בַּמַּחְשַׁכִּים,
כִּי בַּלַּיְלָה נִצְפָּה בְּעוֹבְרוֹ, לִפְרָקִים,
דְּבַר־מָה כָּחֹל שֶׁנִּרְאָה כְּכָנָף.
נְשִׁימוֹת בֹּעַז בְּנִים־לֹא־נִים,
הִתְעָרְבוּ בְּרַחַשׁ פְּלָגִים עָנֹג.
הָיָה זֶה יֶרַח שֶׁל טֶבַע מָתוֹק,
אֶת רָאשֵׁי הַגְּבָעוֹת עִטְּרוּ שׁוֹשַׁנִּים.
רוּת הָזְתָה וּבֹעַז יָשַׁן; הָעֵשֶׂב הָיָה שָׁחֹר כְּפֶחָם;
פַּעֲמוֹנֵי הָעֲדָרִים רָטְטוּ כִּמְעַט בְּלִי נִיעַ;
חֶסֶד בְּלִי גְּבוּל יָרַד מִן הָרָקִיעַ;
דִּמְמַת אֲרָיוֹת הַמַּרְוִים צִמְאוֹנָם.
מְנוּחָה בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ־קֶדֶם שָׁרְתָה;
כּוֹכָבִים זִגְּגוּ שְׁמֵי עֹמֶק אֲפֵלִים;
סַהַר רַךְ וּבָהִיר, בֵּין פִּרְחֵי הַצְּלָלִים,
הִבְרִיק יַמָּה, וְרוּת בְּלִבָּהּ תָּהֲתָה,
בְּלִי נוֹעַ, עֵינָהּ פְּקוּחָה בֵּין צְעִיפִים,
מִיהוּ הָאֵל, אוֹתוֹ קוֹצֵר שֶׁל קַיִץ־עַד,
שֶׁבְּעוֹבְרוֹ הִשְׁלִיךְ, מַמָּשׁ כִּלְאַחַר־יָד,
חֶרְמֵשׁ זָהָב כָּזֶה בִּשְׂדֵה כּוֹכָבִים רוֹעֲפִים.
Booz endormi / Victor Hugo
Booz s'était couché de fatigue accablé;
Il avait tout le jour travaillé dans son aire;
Puis avait fait son lit à sa place ordinaire;
Booz dormait auprès des boisseaux pleins de blé.
Ce vieillard possédait des champs de blés et d'orge;
Il était, quoique riche, à la justice enclin;
Il n'avait pas de fange en l'eau de son moulin;
Il n'avait pas d'enfer dans le feu de sa forge.
Sa barbe était d'argent comme un ruisseau d'avril.
Sa gerbe n'était point avare ni haineuse;
Quand il voyait passer quelque pauvre glaneuse:
– Laissez tomber exprès des épis, disait-il.
Cet homme marchait pur loin des sentiers obliques,
Vêtu de probité candide et de lin blanc;
Et, toujours du côté des pauvres ruisselant,
Ses sacs de grains semblaient des fontaines publiques.
Booz était bon maître et fidèle parent;
Il était généreux, quoiqu'il fût économe;
Les femmes regardaient Booz plus qu'un jeune homme,
Car le jeune homme est beau, mais le vieillard est grand.
Le vieillard, qui revient vers la source première,
Entre aux jours éternels et sort des jours changeants;
Et l'on voit de la flamme aux yeux des jeunes gens,
Mais dans l'oeil du vieillard on voit de la lumière.
Donc, Booz dans la nuit dormait parmi les siens;
Près des meules, qu'on eût prises pour des décombres,
Les moissonneurs couchés faisaient des groupes sombres;
Et ceci se passait dans des temps très anciens.
Les tribus d'Israël avaient pour chef un juge;
La terre, où l'homme errait sous la tente, inquiet
Des empreintes de pieds de géants qu'il voyait,
Etait mouillée encore et molle du déluge.
Comme dormait Jacob, comme dormait Judith,
Booz, les yeux fermés, gisait sous la feuillée;
Or, la porte du ciel s'étant entre-bâillée
Au-dessus de sa tête, un songe en descendit.
Et ce songe était tel, que Booz vit un chêne
Qui, sorti de son ventre, allait jusqu'au ciel bleu;
Une race y montait comme une longue chaîne;
Un roi chantait en bas, en haut mourait un dieu.
Et Booz murmurait avec la voix de l'âme:
"Comment se pourrait-il que de moi ceci vînt?
Le chiffre de mes ans a passé quatre-vingt,
Et je n'ai pas de fils, et je n'ai plus de femme.
"Voilà longtemps que celle avec qui j'ai dormi,
O Seigneur ! a quitté ma couche pour la vôtre;
Et nous sommes encor tout mêlés l'un à l'autre,
Elle à demi vivante et moi mort à demi.
" Une race naîtrait de moi ! Comment le croire?
Comment se pourrait-il que j'eusse des enfants?
Quand on est jeune, on a des matins triomphants;
Le jour sort de la nuit comme d'une victoire;
Mais vieux, on tremble ainsi qu'à l'hiver le bouleau;
Je suis veuf, je suis seul, et sur moi le soir tombe,
Et je courbe, ô mon Dieu ! mon âme vers la tombe,
Comme un boeuf ayant soif penche son front vers l'eau."
Ainsi parlait Booz dans le rêve et l'extase,
Tournant vers Dieu ses yeux par le sommeil noyés;
Le cèdre ne sent pas une rose à sa base,
Et lui ne sentait pas une femme à ses pieds.
Pendant qu'il sommeillait, Ruth, une moabite,
S'était couchée aux pieds de Booz, le sein nu,
Espérant on ne sait quel rayon inconnu,
Quand viendrait du réveil la lumière subite.
Booz ne savait point qu'une femme était là,
Et Ruth ne savait point ce que Dieu voulait d'elle.
Un frais parfum sortait des touffes d'asphodèle;
Les souffles de la nuit flottaient sur Galgala.
L'ombre était nuptiale, auguste et solennelle;
Les anges y volaient sans doute obscurément,
Car on voyait passer dans la nuit, par moment,
Quelque chose de bleu qui paraissait une aile.
La respiration de Booz qui dormait
Se mêlait au bruit sourd des ruisseaux sur la mousse.
On était dans le mois où la nature est douce,
Les collines ayant des lys sur leur sommet.
Ruth songeait et Booz dormait ; l'herbe était noire;
Les grelots des troupeaux palpitaient vaguement;
Une immense bonté tombait du firmament;
C'était l'heure tranquille où les lions vont boire.
Tout reposait dans Ur et dans Jérimadeth;
Les astres émaillaient le ciel profond et sombre;
Le croissant fin et clair parmi ces fleurs de l'ombre
Brillait à l'occident, et Ruth se demandait,
Immobile, ouvrant l'oeil à moitié sous ses voiles,
Quel dieu, quel moissonneur de l'éternel été,
Avait, en s'en allant, négligemment jeté
Cette faucille d'or dans le champ des étoile
ויקטור־מארי הוגו (26.2.1802–22.5.1885), מגדולי הסופרים והמשוררים בצרפת, ממייסדי זרם הרומנטיקה. בין היתר, מחברם של "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הפואמה "המצפון" היא מתוך יצירתו האפית "אגדת הדורות" (La légende des siècles), שחיבר בין השנים 1859 ו־1877, וכלל בה כמה שירים בהשראת כתבי הקודש.
דורית פרידמן, בעלת תואר שני בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בענייני ספרות ומקרא. בעברה הייתה מורה לספרות בתיכון ועורכת פרוזה עברית ותרגומי מופת מצרפתית בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. תרגומה לשירו של הוגו, "המצפון", התפרסם בגיליון 97 של המוסך.
» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על וירג'יניה וולף והוצאת הוגארת', בתרגום ננה אריאל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
