1.
עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?
היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.
סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועיפ נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.
היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.
ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.
היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.
בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.
כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה.
לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.
2.
תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל.
המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.
הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.
פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש רגיל של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.
היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ופנתה אליה: אני אתך.
3.
שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.
אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, הייתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.
היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.
הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.
התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, ושהיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.
4.
אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.
בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.
הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.
כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.
*
מספריה של נעה ידלין: "חיי מדף", "בעלת הבית", "שטוקהולם" (כנרת זמורה ביתן). כלת פרס ספיר לשנת 2013.