מודל 2017: חשיפה ראשונית לשירה וסיפורת מכותרים שראו אור לאחרונה

הַקַּיִץ הֶעָתִיד לָבוֹא / נִכְרָך רַכּוֹת סְבִיב גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב / וְשִׁבֳּלֵי הַבָּר הָרְכוּנוֹת./ אַט אַט / פּוֹשֶׂה/ לַחֲשׁוֹ שֶׁל צָהֹב / כְּנָחָשׁ.

צביה ליטבסקי

שירים מתוך "ערוגות האינסוף" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

ראשית קיץ

א
הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת דְּמָמָה
וְחֻמָּהּ נוֹשֵׂא אֶת עַלְוַת הָאַלּוֹנִים.
הַקַּיִץ הֶעָתִיד לָבוֹא
נִכְרָך רַכּוֹת סְבִיב גִּבְעוֹלֵי הָעֵשֶׂב
וְשִׁבֳּלֵי הַבָּר הָרְכוּנוֹת.
אַט אַט
פּוֹשֶׂה
לַחֲשׁוֹ שֶׁל צָהֹב
כְּנָחָשׁ.

ב
גִּבְעוֹלֵי הַקַּשׁ כּוֹרְעִים מֵחֶלְזוֹנוֹת
וְחַיַּי נִזְרִים לָרוּחַ
כְּרִבֹּאוֹת הָאוֹר דֶּרֶךְ נָפַת הָאֲוִיר.
הֶעָבָר לֹא עָבַר מֵעוֹדוֹ
וְהַבִּלְתִי צָפוּי
שָּׁרוּי, נִינוֹחַ, עַל הַכֹּל.

ג
מַבָּטִי מְחַלֵּץ נִיצָן מֵעֳבִי הָעַלְוָה
מְפַתֵּח כֹּתֶרֶת מִסְּגֹר הַגָּבִיעַ
יוֹנֵק בִּתְשׁוּקָה אֶת זִקְפַּת
הָעֵלִי, אֶת זְלִיפַת
הַזֶּרַע, עֲנַן
נִיחוֹחַ

ד
הָאֲדָמָה חוֹמֶדֶת אוֹתִי,
מְשַׁלַּחַת הֶבְלָהּ הַחַם לְאֹרֶךְ שׁוֹקַי לְעָטְפֵנִי.
גַּם הַסִּרְפָּדִים
מַעֲמִיקִים לְעֻמָּתִי את יַרְקוּתָם

אפיריון

בְּעֵינַי הֲרֵינִי בֶּן הַמִּקְרִיּוּת / רַבַּת הַחֶסֶד
(סופוקלס: אדיפוס, ש' 1080-1)
הֲרֵינִי בַּת הַמִּקְרִיּוּת הַנְדִיבָה,
צְפוּנָה בְּחֵיקָהּ.
אַחַי הַקְּטַנִּים רוֹחֲצִים בַּזֹּךְ,
מְטַפְּסִים עַל שׁוֹקֶיהָ, זְרוֹעוֹתֶיהָ,
בְּשִׁבְתָהּ עַל הַגָּדָה.
פָּנֶיהָ חוֹלְמוֹת.
עַל פְּנִים עַפְעַפֶּיהָ מֻקְרָנוֹת קוֹרוֹתַי הַגְּלוּמוֹת.
יָדַי וְרַגְלַי הַקְּטַנּוֹת בּוֹטְשׁוֹת בַּשָּׁמַיִם
בְּחֶדְוַת הֶעְדֵּר הַתַּכְלִית,
וִירִיעַת הַחֵרוּת הַגְּדוֹלָה
הִיא לִי אַפִּירְיוֹן.

דָּנָאֵה*

דָּנָאֵה הֲרָתּוּ לְגֶשֶׁם הַפָּז מִשָּׁמַיִם
(אובידיוס: מטמורפוזות, ד' 611)

בֵּין קִירוֹת הַנְּחֹשֶׁת יָרַד גֶּשֶׁם זָהָב
עַל אֵבָרַי הַחִוְּרִים, הַנִּלְאִים מִתְּשׁוּקָה,
וְהַיָּם הִתְדַּפֵּק מִבַּחוּץ
כְּלִבִּי
אֶל סְגוֹר צַלְעוֹתַי.

וּכְשָּיָצָאתִי לַחוֹף
וְהָרַךְ הַנּוֹלָד חָגוּר אֶל חָזִי,
יָרַד הַזָּהָב עַל סִירוֹת, רְשָׁתוֹת, דַּיָּגִים,
כִּנְחָשִׁים הִשְׁתַּלְחוּ לִקְרָאתוֹ עֲנָפִים
וְגוּפֵי אֲנָשִׁים מָלְאוּ בּוֹ,
סָמוּי וְנִרְאֶה
נֶעֱלָם וְנוֹדָע
נֶסֶךְ תָּמִיד

*דנאה – אמו של פרסאוס, הופרתה על ידי זאוס בדמות גשם זהב בהיותה כלואה במצוות אביה בתיבת נחושת שהושלכה לים.

אשוח

טֶרֶם עִידָנִים הָיִיתִי תָּא נֶבֶג קָטָן
בְּעֹמֶק קַרְחוֹן.

וּכְשֶׁנָּסֹג הַיָּם
וּמַיִם עֶלְיוֹנִים הָיוּ שַֹלְמָה לַשֶּׁמֶשׁ
וּמַיִם תַּחְתּוֹנִים חָפְזוּ בְּחֶדְוַת הַקִּלּוּחַ
לַחֲשֹף
אֶת קָדְקָדֵי הָרֶכֶס לְמַבָּט עֶלְיוֹן,
בָּקַע דְּבַר מָה אֶת חֲלוֹמִי
חֲדַל הַמִּשְׁאָלָה

וְנִשְׁלְחוּ מִמֶּנִּי אֶצְבָּעוֹת זְקוּפוֹת,
מְחֻשָּׁלוֹת כְּפוֹר, מַתְרִיסוֹת, עַזּוֹת רָצוֹן,
וּבְדַהֲרוֹת צְמִיחָה כִּסִּיתִי אֶת מוֹרְדוֹת הָהָר.

וּבְתֹם עִידָנִים
תָּא נֶבֶג אֶשְּכֹּן בְּעֹמֶק קַרְחוֹן.
חְַלוֹם נֶעֱדָר מִשְּׁאָלָה.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללה לחינוך ע"ש דויד ילין. זמרת קלסית בעבר. הוציאה עד כה שבעה ספרי שירה וספר מסות אחד.
ספריה אחרונים:  אמוּת כנולדת,  עיתון 77, 2013 (שירה); הכול מלא אלים, העצמי והעולם במיתוס, רסלינג 2013 (מסות). זכתה בפרס ע"ש נתן יונתן לכתב-יד בעילום שם מטעם אקו"ם לשנת 2014.

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     
     
     
     

"הדרך שלפניך חוסמה ע"י שריון האויב שנפגע" – הכירו את מונופול מלחמת ששת הימים

חגיגות הניצחון בארץ עוררו מבול של פרסומים: אלבומי ניצחון, בולים, דגלי תורה עם פרצופם הבוטח של דיין ורבין, ואפילו משחק קופסה אחד - "משחק הניצחון" שמו.

"משחק הניצחון" בהוצאת משחקי פרץ

השנה היא 1967 ומדינת ישראל זכתה בניצחון האדיר ביותר בתולדותיה: שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין הפכו זה מכבר לדמויות נערצות ברחבי העולם. יותר מ-20 גרסאות שונות של אלבומי ניצחון התפרסמו והפכו – כמעט ללא יוצא מן הכלל – לרבי מכר לאומיים. אפילו חגים דתיים דוגמת מתן תורה גויסו כדי לחגוג את האירוע. מוציאים לאור, יצרני משחקים ושאר יזמים זיהו את הפוטנציאל העסקי, ולא רק הלאומי, של המלחמה ומיהרו להצטרף לחגיגות הניצחון.

 

כלי המשחק

 

במסגרת אותן חגיגות ניצחון החלו להתפרסם מספר משחקי קופסה המאפשרים לשחקניות ולשחקנים להתחקות אחר מהלכי צה"ל ותבוסת צבאות ערב במלחמה. אחד ממשחקי הקופסה המוכרים ביותר נמצא בספרייה ושמו "משחק הניצחון". כמו מרבית המשחקים האחרים שפורסמו – מכיל גם "משחק הניצחון" הוראות בעברית ובאנגלית מתוך תקווה שיימכר גם בארץ וגם בקהילות היהודיות בארה"ב ובתפוצות.

 

כללי המשחק

 

אין צדדים למשחק: השחקנים אמנם צריכים להקדים האחד את השני, אך התקדמותם עוקבת (כמעט במדויק) אחר התקדמות צה"ל לאורך החזיתות השונות. שלל מכשולים ועיכובים מושלכים לעברם: "גילית מוקש", "הדרך שלפניך חוסמה ע"י שריון האויב שנפגע" ו"הדאר הגיע. הפלוגה מתעודדת וממשיכה ביתר רצון" ועוד.

 

"הותקפת מכיוון בלתי צפוי" – דוגמה למכשולים המוצבים בפני השחקן או השחקנית

 

המשחק הוא גם הזדמנות נהדרת עבורנו ללמוד על רוח התקופה והלקחים שביקשו יצרני המשחק ללמד את השחקניות והשחקנים הצעירים: מי הם אדריכלי הניצחון האמתיים? (משה דיין ויצחק רבין, המופיעים על האריזה) ומהם הגבולות החדשות של מדינת ישראל ("מוגשת בזאת מפת ישראל המורחבת מקונייטרה בצפון ועד לסואץ בדרום").

 

מפת ניצחונות ששת הימים

אולי תאהבו גם:

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

נתן אלתרמן מסלק את הביטוי "כצאן לטבח" מהלקסיקון הישראלי.

"הם לחמו על חירותנו", פוסטר משנת 1948

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, נפגשו שוב בני דודים קרובים-רחוקים והחלו לאמוד זה את זה במבטם. כשניסה היהודי ניצול השואה לספר על חוויותיו ולהחיות ולו לרגע עולם שאבד לבלי שוב, למד שלא סיפורים על "הגלות" מחכה לשמוע בן דודו הצבר, אלא הסברים: מדוע הלכת כצאן לטבח? מדוע לא הצטרפת למיעוט המורד בגטאות?

 

"הטור השביעי" של נתן אלתרמן, התפרסם ב-30 באפריל 1954 בעיתון דבר

 

לרגל יום הזיכרון לקרבנות השואה ב-30 באפריל 1954, פרסם נתן אלתרמן טור ביקורתי במדורו ה"טור השביעי" שהתפרסם בעיתון "דבר". הוא קרא לטור-שיר שחיבר, "זכר יום הזכרון והמורדים". אלתרמן החליט למוטט את המחיצה שקמה בין "קרבנות השואה" ל"לוחמי הגטאות". את הדרישה להכיר כגיבורים גם את אלו שלא לחמו, השמיע אלתרמן  דווקא מפיהם של המורדים והלוחמים המתים: האב שהאמין שהמחתרת תמיט אסון על משפחתו, האם שהתמסרה להגנת ילדיה והבנים והבנות שלא נשארה מהם "כי אם גרב לבנה קטנה בבית-ארכיון על אבן למזכרת".

העם היושב בציון סירב לקבל את התוכחה הזו, וטורו של אלתרמן ספג קיתונות של בוז. רק בזמן משפט אייכמן, כשייחשפו אזרחי המדינה לעדות אחר עדות מן התופת, יושלך סוף סוף הצידה הביטוי "כצאן לטבח", ובמקומו תיחשף תעוזת הנפש של קרבנות ושורדי השואה כולם.

 

אלבום תצלומים ממשפט אייכמן. צילום: דוד רובינגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות שאולי תאהבו:

אלבום התמונות שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

 

המסע הרוחני מהאשראם בהודו לספרייה הלאומית בירושלים

יונתן ברג בטור אישי, במסגרת השתתפותו במחזור ג' של תכנית "פרדס".

לפני שבועיים עוד הייתי בהודו. לפני שלושה שבועות שהיתי בטירובאנמאלי, עיר הודית המצויה מתחת להר ארנצ'ולה, הר מקודש שמולו ניצב מקדש שיווה מרובה כניסות ומבוכים. במקדש, ואז על ההר, ולאחר מכן במורד ההר ישב הראמנה מהרישי, חכם גדול, איש אמת, מורה בחסד. שהיתי באשראם רוב היום, מודט ומתפלל בבוקר, עולה למערות בהם ישב הראמנה, ואז יורד לאשראם, כל יום בשתיים, ובין שתיים לארבע יושב בספרייה המוקדשת, רובה ככולה, מטבע הדברים, לכתביו ולתפיסות רוחניות בכלל.

שבוע לאחר מכן כבר הייתי במהבליפורם, עיירת חוף מתוקה במפרץ בנגל, בקצה הדרום-מזרחי של תת היבשת שבה האמונה, שהיא המנוע הכביר ביותר שהאנושות יודעת בכדי לספר סיפורים, עדיין בוערת בכוח המיתי שלה, הקדום, שהוא הדלק המובחר ביותר לאותו מנוע. העיירה הקטנה מתהדרת בצמד שבילים היורדים אל הים, האחד בקצה העיירה, ליד מקדש החוף, שבו יורדים אלפי עולי הרגל לעבר הים ומרטיבים במים המלוחים את הסארי האדום לנשים והבגדים השחורים לגברים, בגדי ה"יאטרה", העלייה לרגל. השביל השני נכבש זה מכבר על ידי התיירות (המערבית) והוא מלא מסעדות ובתי מלון, חנויות למזכרות וציוד גלישה. שם, בקצה שביל קטן וצנוע ניצבת חנות ספרים, "אפולו" שמה, ובתוכה בחור בן המקום, ישוב על כיסא פלסטיק מול מדפי הספרים, קורא ובעיקר משוחח עם הלקוחות המעטים.

השהייה באשראם איננה קלה. היא רבת משמעות, יקרת ערך, אבל כל מפגש עם העצמי הוא מאבק עם הזיכרונות, עם המוסר, עם ההחמצה, ובעיקר עם התשוקה העזה מכולן: הרצון לשלווה. הספרייה, בצהריי היום, הייתה המקום שבו פגשתי את המורה הנעדר (הראמנה עזב את גופו ב-1947), הכתבים שלו החזיקו את הפילוסופיה שלו, כמובן, ההוראות למדיטציה, אבל חשוב מזה, הם החזיקו את מה שנמצא שם לאחר כל המשקעים, הידיעה שאנחנו מבקשים את אותו הדבר: מפה מקומטת של הדרך לעיר הפנימית, אותו מקום קשוב וילדי.

הקושי המשיך גם בעיירת החוף. לוקח זמן לפתיחה הנפשית להיסגר. הרגישות גדולה אחרי שבועיים של מדיטציה במערות, ועיר הודית, גם אם היא קטנה ועל החוף מעניקה לך בנדיבות רעש, כאוס ומראות של עוני והזנחה. וכל אלו, עוני והזנחה ורעש, הם גם שמות קוד לשבילים בנפש. נכנסתי ביום רועש כזה לחנות הספרים והתיישבתי, המוכר עזב אותי לנפשי, קראנו בשקט. על מדף מצאתי את ספרו של דן צלקה "ספר האלף בית", מטייל השאיר שם את הספר זוכה פרס ספיר שהוא מהספרים האהובים עלי, מסע יוצא דופן בעולמו של אחד האנשים החכמים שהחזיקו בתעודת זהות ישראלית. דפדפתי במהירות לקטע שבו צלקה מתאר מסע בהודו. הוא הסתובב כמה שבועות ומתאר את השיבה לארץ, מפגש עם בחורה יוצאת פונה בדרך למלון בלילה האחרון, אבדן מזוודה, לילה בבית מלון. הוא יושב במטוס וקורא, מניח אוזניות על אזניו, שותה יין ולפתע, אצל הגבר הזה, הנוטה לאגרוף, המחוספס, שעבר את החישול שבהגירה, מי שביקש לעצמו, בין השאר, את הישראליות, עולות, אחרי שנים, דמעות " מלוחות ולא בלתי נעימות".

והנה, שבוע לאחר מכן, אני יושב בספרייה הלאומית, עם חבריי לתכנית "פרדס" ואז לבדי. חדרי הקריאה, הארכיון, מכל עבר ספרים, מדפים עמוסים באותה בקשה, אותה מפה מקומטת, אותה תנועה אחת שמתפרקת לשפות רבות, לניבים, למכתבים, פתקים, קרעי מחשבות, כרכים עבים של שדה אחד – קבלה, הלכה, ספרות, אסלאם. מקום שלא מתבייש באותה כניעה לחקירה, לריכוז, להדיפה של "העולם", הדיפה של המערכת המסובכת, הבולימית, חסרת העצירה של מעשים והוראות, חישובים ומקומות, ההפרזה הידועה והבלתי מנוצחת של החומר. חוסר בושה שמגיח מכל עבר, שמציב ביטחון והכרה בכוחה של המילה להדריך אותך, להט שמגיע מכל אותן דמויות שמגיעות יום אחרי יום לבית הספרים הלאומי. כל אלו שמוצאים בו רחם והגנה.

זוהי כנראה המילה החשובה מכולן ביחס לספרים. ביחס לאולם הספרייה באשראם בטירובאנמאלי, ממנו נשקף פתח אולם המדיטציה, ובסופי שבוע הוא מגלה את מאות המקומיים שמגיעים לחלוק כבוד לגורו. אותה הגנה שנמצאת בחנות הקטנה, המוכר הנהן כשדיברנו על הפער בינו לבין הסביבה שלו, על ההחלטה לפתוח את החנות, על הבדידות שהוא חש, השיגעון לספרים שהפך למרכז חייו. אתה מוגן פה, אמרתי לו, והוא לא ענה, רק הנהן באטיות.

אבל המקומות הללו, האשראם והחנות בעיירת החוף בטאמיל נדמו חורגים מהנוף סביבם, מובלעות פרטיזניות של אותה חקירה ובקשת פשר ואילו בספרייה הלאומית, כך אני חש לאחר שבועיים של שהות, העולם עצמו הוא המובלעת, מעין יקום רחוק ומצומצם ובו מהלכים בריות בבלבול ובזבוז ואלו פה, במרחב העצום, שאין לו תחתית (ופה העובדה שאוצרות הספרים בספרייה, רובם, נמצאים במחסן מעניקה לאותו העדר תחתית סימן קריאה), שבו אם תפתח את כל הספרים, את כל אותן דלתות זעירות עשויות נייר תגיע לכל מקום, לכל זמן, לכל אותו יקום שלם של קיום אנושי, שתר, סומא, אחר אותה בהירות רגעית של הבנה, וכשהיא באה, הוא מתיישב לכתוב, ואז מוצא את עצמו על המדף.

עוד על תכנית פרדס