לפני שבועיים עוד הייתי בהודו. לפני שלושה שבועות שהיתי בטירובאנמאלי, עיר הודית המצויה מתחת להר ארנצ'ולה, הר מקודש שמולו ניצב מקדש שיווה מרובה כניסות ומבוכים. במקדש, ואז על ההר, ולאחר מכן במורד ההר ישב הראמנה מהרישי, חכם גדול, איש אמת, מורה בחסד. שהיתי באשראם רוב היום, מודט ומתפלל בבוקר, עולה למערות בהם ישב הראמנה, ואז יורד לאשראם, כל יום בשתיים, ובין שתיים לארבע יושב בספרייה המוקדשת, רובה ככולה, מטבע הדברים, לכתביו ולתפיסות רוחניות בכלל.
שבוע לאחר מכן כבר הייתי במהבליפורם, עיירת חוף מתוקה במפרץ בנגל, בקצה הדרום-מזרחי של תת היבשת שבה האמונה, שהיא המנוע הכביר ביותר שהאנושות יודעת בכדי לספר סיפורים, עדיין בוערת בכוח המיתי שלה, הקדום, שהוא הדלק המובחר ביותר לאותו מנוע. העיירה הקטנה מתהדרת בצמד שבילים היורדים אל הים, האחד בקצה העיירה, ליד מקדש החוף, שבו יורדים אלפי עולי הרגל לעבר הים ומרטיבים במים המלוחים את הסארי האדום לנשים והבגדים השחורים לגברים, בגדי ה"יאטרה", העלייה לרגל. השביל השני נכבש זה מכבר על ידי התיירות (המערבית) והוא מלא מסעדות ובתי מלון, חנויות למזכרות וציוד גלישה. שם, בקצה שביל קטן וצנוע ניצבת חנות ספרים, "אפולו" שמה, ובתוכה בחור בן המקום, ישוב על כיסא פלסטיק מול מדפי הספרים, קורא ובעיקר משוחח עם הלקוחות המעטים.
השהייה באשראם איננה קלה. היא רבת משמעות, יקרת ערך, אבל כל מפגש עם העצמי הוא מאבק עם הזיכרונות, עם המוסר, עם ההחמצה, ובעיקר עם התשוקה העזה מכולן: הרצון לשלווה. הספרייה, בצהריי היום, הייתה המקום שבו פגשתי את המורה הנעדר (הראמנה עזב את גופו ב-1947), הכתבים שלו החזיקו את הפילוסופיה שלו, כמובן, ההוראות למדיטציה, אבל חשוב מזה, הם החזיקו את מה שנמצא שם לאחר כל המשקעים, הידיעה שאנחנו מבקשים את אותו הדבר: מפה מקומטת של הדרך לעיר הפנימית, אותו מקום קשוב וילדי.
הקושי המשיך גם בעיירת החוף. לוקח זמן לפתיחה הנפשית להיסגר. הרגישות גדולה אחרי שבועיים של מדיטציה במערות, ועיר הודית, גם אם היא קטנה ועל החוף מעניקה לך בנדיבות רעש, כאוס ומראות של עוני והזנחה. וכל אלו, עוני והזנחה ורעש, הם גם שמות קוד לשבילים בנפש. נכנסתי ביום רועש כזה לחנות הספרים והתיישבתי, המוכר עזב אותי לנפשי, קראנו בשקט. על מדף מצאתי את ספרו של דן צלקה "ספר האלף בית", מטייל השאיר שם את הספר זוכה פרס ספיר שהוא מהספרים האהובים עלי, מסע יוצא דופן בעולמו של אחד האנשים החכמים שהחזיקו בתעודת זהות ישראלית. דפדפתי במהירות לקטע שבו צלקה מתאר מסע בהודו. הוא הסתובב כמה שבועות ומתאר את השיבה לארץ, מפגש עם בחורה יוצאת פונה בדרך למלון בלילה האחרון, אבדן מזוודה, לילה בבית מלון. הוא יושב במטוס וקורא, מניח אוזניות על אזניו, שותה יין ולפתע, אצל הגבר הזה, הנוטה לאגרוף, המחוספס, שעבר את החישול שבהגירה, מי שביקש לעצמו, בין השאר, את הישראליות, עולות, אחרי שנים, דמעות " מלוחות ולא בלתי נעימות".
והנה, שבוע לאחר מכן, אני יושב בספרייה הלאומית, עם חבריי לתכנית "פרדס" ואז לבדי. חדרי הקריאה, הארכיון, מכל עבר ספרים, מדפים עמוסים באותה בקשה, אותה מפה מקומטת, אותה תנועה אחת שמתפרקת לשפות רבות, לניבים, למכתבים, פתקים, קרעי מחשבות, כרכים עבים של שדה אחד – קבלה, הלכה, ספרות, אסלאם. מקום שלא מתבייש באותה כניעה לחקירה, לריכוז, להדיפה של "העולם", הדיפה של המערכת המסובכת, הבולימית, חסרת העצירה של מעשים והוראות, חישובים ומקומות, ההפרזה הידועה והבלתי מנוצחת של החומר. חוסר בושה שמגיח מכל עבר, שמציב ביטחון והכרה בכוחה של המילה להדריך אותך, להט שמגיע מכל אותן דמויות שמגיעות יום אחרי יום לבית הספרים הלאומי. כל אלו שמוצאים בו רחם והגנה.
זוהי כנראה המילה החשובה מכולן ביחס לספרים. ביחס לאולם הספרייה באשראם בטירובאנמאלי, ממנו נשקף פתח אולם המדיטציה, ובסופי שבוע הוא מגלה את מאות המקומיים שמגיעים לחלוק כבוד לגורו. אותה הגנה שנמצאת בחנות הקטנה, המוכר הנהן כשדיברנו על הפער בינו לבין הסביבה שלו, על ההחלטה לפתוח את החנות, על הבדידות שהוא חש, השיגעון לספרים שהפך למרכז חייו. אתה מוגן פה, אמרתי לו, והוא לא ענה, רק הנהן באטיות.
אבל המקומות הללו, האשראם והחנות בעיירת החוף בטאמיל נדמו חורגים מהנוף סביבם, מובלעות פרטיזניות של אותה חקירה ובקשת פשר ואילו בספרייה הלאומית, כך אני חש לאחר שבועיים של שהות, העולם עצמו הוא המובלעת, מעין יקום רחוק ומצומצם ובו מהלכים בריות בבלבול ובזבוז ואלו פה, במרחב העצום, שאין לו תחתית (ופה העובדה שאוצרות הספרים בספרייה, רובם, נמצאים במחסן מעניקה לאותו העדר תחתית סימן קריאה), שבו אם תפתח את כל הספרים, את כל אותן דלתות זעירות עשויות נייר תגיע לכל מקום, לכל זמן, לכל אותו יקום שלם של קיום אנושי, שתר, סומא, אחר אותה בהירות רגעית של הבנה, וכשהיא באה, הוא מתיישב לכתוב, ואז מוצא את עצמו על המדף.
בסערת מבצע קדש מסר ראש הממשלה דוד בן גוריון איגרת מלאת פתוס לרמטכ"ל משה דיין ובה הכריז על כיבוש רצועת סיני בתור תחילתה של "מלכות ישראל השלישית".
"קול העם". 7 בנובמבר, 1956. לחצו על התמונה לכתבה המלאה
ההתלהבות שסחפה את הארץ, ואת העומד בראש, הצטננה משהבינו כולם כי הלחצים הבינלאומיים חזקים יותר מכל חלום מפואר על ממלכה עתידית, ושעל ישראל לפנות במהרה את חצי האי סיני.
לכבוד אותן תקוות נכזבות חיבר דן אלמגור את המילים ומשה וילנסקי את הלחן לגרסה הומוריסטית ל"חד גדיא".
מילות השיר המלא שחיבר אלמגור
שושנה דמארי ביצעה את השיר עבור תכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת".
השיר הוקלט ב-5.4.1957 מיד לאחר השלמת הנסיגה שהתרחשה לפני פסח. את מסע הלחצים הוביל מזכ"ל האו"ם דאז דג המרשפלד השוודי, וכך זכה להיות ה"דג הצפוני צחור כשלג" שמופיע בסוף השיר ("ומולם צוחק בפלג דג צפוני צחוק כשלג").
איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים
במלחמת יום כיפור, חוסר הסדר בצבא הוליד אלתור ישראלי. טנקיסטים שהצטרפו לקרב בעמק הבכא לא הכירו את האזור ולא מצאו מפה. גזיר עיתון ששמר אחד מהם סייע בקרב שהסתיים בניצחון. אנחנו עזרנו למצוא אותו.
שרה, 3:22pm תודה על בחירתך לשוחח איתנו. ספרן יתפנה מיד לקבל את שיחתך. שרה, 3:22pm הנכם משוחחים כעת עם שרה. שרה, 3:22pm שלום, וברוכים הבאים לשרות הצ'ט של הספרייה הלאומית. במה אוכל לעזור? אמנון, 3:23pm שלום שרה, אני מבקש לדעת אם אוכל למצוא אצלכם עותק מהעמוד הראשון בעיתון הארץ מתאריך 7.10.1973 ? (שיחה שהתקיימה בצ'ט בין אמנון כפכפי לשרה יהלומי משירותי הייעוץ של הספרייה)
***
אמנון כפכפי שהה בבית הוריו ברמת השרון בחופשה מהצבא, כשלפניו עוד ארבעה חודשי שירות סדיר לפני השחרור. בסמוך לשעה שתיים בצהריים הפרה אזעקה את השקט של יום כיפור 1973.
כמה חודשים לפני כן עזב כפכפי את תפקידו כמפקד טנק בגדוד 82 חטיבה 7 של השיריון. לכן גם לא הוזעק חזרה לגדוד. למרות זאת, הוא מיהר ללבוש מדים בעודו מנסה להרגיע את אמו ש"יהיה בסדר", ואביו הסיע אותו לכביש גהה. משם התקדם כפכפי בטרמפים לבסיס הקבע של הגדוד, מחנה נתן ליד באר שבע.
כשהגיע לבסיס מצא אותו כמעט ריק. הוא לא ידע אז שחבריו לגדוד עלו כבר בערב יום כיפור בטיסה משדה התעופה שליד באר שבע לשדה התעופה מחניים שבצפון, קיבלו טנקים וציוד ממחסני החירום במחנה פילון שליד ראש פינה, ונשלחו להילחם בחזית רמת הגולן. שליש הגדוד, הסגן שהיה בבסיס, הורה לו ולחיילים הבודדים הנוספים שהגיעו לבסיס להישאר שם ולסייע במטלות שונות.
החיילים היו רחוקים מהחזית הקריטית, היכן שנמצא הגדוד שלהם. כפכפי התקשר למפקדת גייסות השריון. מפקד הגייס, קצין שמונה להחליף את האלוף שהפך למפקד האוגדה בשדה הקרב, שאל אם יש טנקים במחנה. כפכפי השיב שמול לשכת המג"ד יש טנק T-54, שלל ממלחמת ששת הימים. מפקד הגייס אמר: "אני שולח מוביל לקחת את הטנק", וכפכפי נאלץ להודות שהתבדח, וששלד הטנק משמש כאנדרטה ואינו שמיש. לשאלתו ענה לו מפקד הגייס שהם זקוקים לטנקיסטים בחזית אך לא יכולים לשלוח רכב לאסוף אותו ואת האחרים.
כפכפי אמר לשליש בבסיס, נתן, שאחרי יומיים של עבודה קשה, הוא וחבריו מבקשים לצאת להתרעננות ב"גלידה מונטנה", שהייתה במרחק הליכה מהבסיס. הסגן אמר לו: "אין בעיה, ואל תשכחו להביא גלידה גם לי כשתחזרו". החיילים אכן הלכו לאכול גלידה, כפכפי התקשר לאמו מטלפון ציבורי והסביר לה שהוא בבסיס ליד באר שבע ואין מקום לדאגה, ואז חצו שבעת הטנקיסטים את הכביש והחלו במסע טרמפים צפונה, אל החזית.
***
טנקים סוריים פגועים ליד תעלת הנ"ט בעמק הבכא (ארכיון צה"ל)
אמנון, 3:27pm ביום זה, היום שלאחר פרוץ מלחמת יום כיפור התפרסמה מפה של איזור הקרבות בגולן. המפה הזו היתה המפה היחידה שהיתה לי בעת שנלחמתי באיזור עמק הבכא. האם אוכל לקבל עותק ממפה זו או מהעמוד הראשון כולו? שרה, 3:29pm נוכל לשלוח לך את התמונה, אך אם תגיע לכאן, תוכל לצלם בעלות הרבה יותר נמוכה אמנון, 3:29pm אני לא בטוח אם המפה התפרסמה ב-7 או ב-8 באוקטובר, איך אוכל לברר זאת קודם שאזמין את הדף? שרה, 3:30pm אני מוכנה לבדוק לך אמנון, 3:30pm אהיה אסיר תודה…
"נתבקשתי על ידי היסטוריון שחוקר את המלחמה לכתוב את כל מה שהיה", מספר כפכפי. "מה שהיה בעצם, ומייחד את הסיפור של הטנק שלי במלחמה, זה שבגלל הברדק שהיה בימים הראשונים של המלחמה בעצם נאלצנו, אני וחבריי לטנק, לפעול בצורה מאוד מאוד לא שגרתית. אף אחד בצבא לא באמת חשב שככה ייצאו אנשים למלחמה. זו הייתה יוזמה של החבר'ה שבאו מחופשות, כבר לא היו שייכים ליחידה ובעצם הפסיקו להיות טנקיסטים כמה חודשים קודם לכן, חבר'ה שבחרו לנסוע לחזית והגיעו לשם בטרמפים. לקחו טנק בלי זיווד – שאי אפשר לירות בו מהתותח ושאין בו מקלעים, רק אפשר לדרוס איתו – והשלימו ציוד בטנק (כשמצאו טנקים נטושים של צה"ל ליד בית המכס העליון). השלמנו הכול חוץ ממפה, כי אסור להשאיר מפות".
***
"טיפסנו במעלה הגבעה והגענו, עם שחר של יום שני, ה-8 באוקטובר למחנה פילון. במשרד המבצעים לא ידעו לעדכן אותנו היכן בדיוק נמצאת היחידה שלנו, אבל באופן כללי נאמר שחטיבה 7 קיבלה אחריות על הגזרה הצפונית ושגדוד 82 כבר לא קיים. 'חדשות' אלו נשמעו לי מופרכות שהרי אנו עוסקים ב'יום קרב' שהתארך לו. כולנו זכרנו את הבטחת המפקדים שצוות שיפגע בטנק אויב יזכה בבקבוק שמפניה.
אמנון כפכפי בטנק במהלך במלחמת יום הכיפורים
במחנה פילון התאחדנו עם ארבעת החבר'ה שיצאו לדרך איתנו מ'גלידה מונטנה' ויחד החלטנו שכדאי שנלך לאכול ארוחת בוקר. איתרנו את חדר האוכל וביקשנו מהנגד האחראי שיתן לנו אוכל או לפחות כמה ככרות לחם וגבינה. הוא סירב בטענה שאין לנו אישורי הצבה לבסיס ולכן אנחנו לא זכאים למזון. עזבנו את המקום בידיים ריקות. מצאתי עיתון של יום האתמול ובו מפות קטנות של 'זירות הלחימה בדרום ובצפון'. גזרתי מתוך העמוד את מפת רמת הגולן שהיתה בגודל של כ-5X9 ס"מ ובה ציור של הכנרת ומימינה קו קשתי המסמל את הגבול… טמנתיה בכיס הסרבל וזו היתה המפה ששימשה אותנו מעתה ואילך".
(מתוך הספר "אשנב 3 – מלחמת יום הכיפורים שלי, קורותיו של צוות טנק" מאת אמנון כפכפי)
***
שרה, 3:30pm
אתה ראית את העיתון, ולקחת אותו אתך כשיצאת למלחמה?
אמנון, 3:31pm
ראיתי את העיתון וגזרתי את המפה הקטנה ושמרתי אותה בכיסי. כשהגעתי לימ"ח לקבל טנק כבר לא היו מפות לחלוקה וכך ניווטתי על פי הגזיר עיתון…
שרה, 3:32pm
לא יאמן…
אמנון, 3:32pm
אכן.
שרה, 3:32pm
לפני שלכל בן שש היה כלי ניווט בטלפון
אמנון, 3:32pm
אני כעת כותב זכרונות ואשמח לצרף להם את אותה מפה שהייתה מפה סכמטית לחלוטין.
אמנון, 3:33pm
ב-1973 לא היו טלפונים ניידים…
"ידעתי שלא אוכל למצוא את המפה במאגר עיתונות יהודית היסטורית ושצריך לחפש מיקרופילם", מספרת יהלומי. "ידעתי שצריך לעזור לו פה. הוא חשב שהמפה התפרסמה בעיתון "הארץ" וחיפשתי ומצאתי במיקרופילם מפה כזאת מה-8 באוקטובר, יומיים אחרי פרוץ המלחמה. הייתי בטוחה שזו המפה שליוותה אותה ושלחתי לו אותה."
***
2017-01-01 18:02 GMT+02:00 Sara Yahalomi:
שלום אמנון,
שוחחנו בצ'ט ביום רביעי בשבוע שעבר, לגבי מפת רמת הגולן שחיפשת בעיתון "הארץ".
אני שמחה לבשר לך שהיא נמצאה, בעמוד השני של העיתון שהודפס ב- 8.10.1973 (בתקווה שזו אכן המפה הנכונה).
היא מצורפת למייל הזה, בשני פורמטים : כ-pdf וגם כ-jpg.
אני חייבת להודות שהסיפור שלך מאד ריגש אותי, והיה לי הכבוד למצוא את המפה ששרתה אותך נאמנה בקרבות.
(רק רציתי להבהיר, על מנת שלא ליצור ציפיות מוטעות בעתיד, שזה אינו שרות סטנדרטי שהספרייה נותנת).
בברכה,
שרה יהלומי | ספרנית
מחלקת יעץ, אגף שרותי קהל
***
שרה שלום,
מאד נעים לפגוש (ולו רק בצ'ט) מישהו (או מישהי) שמבטיח וגם מקיים, מישהו שמוכן לחרוג מדפוסי העבודה הרגילים ומישהו שסיפור פשוט מלפני 43 שנים עדיין מרגש אותו.
המון תודה לך על עזרתך.
[…]
האם בדקת את עיתון הארץ של ה-7.10.73? נדמה לי ששם התפרסמה מפה עוד פחות מפורטת ובלי ההסבר היכן הסורים תקפו. אני לא משוכנע שזו אכן המפה שהייתה לי אז. אולי אני בכלל טועה והמפה המדוברת פורסמה בידיעות או מעריב. בכל מקרה אני חושב שהיא היתה בעמוד הראשון ב 7.10.
[…]
אין לי ספק שרה שמה שעשית עבורי הוא יוצא דופן ולא שרות סטנדרטי שהספרייה נותנת, ועל כך אני מודה לך מאוד.
דרשי בבקשה בשלום אחיינך השריונר ומסרי לו שישמור על עצמו.
בברכה,
אמנון כפכפי.
***
יהלומי המשיכה לחפש את המפה בארכיון הממחושב של ידיעות אחרונות שהספרייה מקושרת אליו, ומצאה שם מפה שמתאימה לתיאור ושאותה שלחה לאמנון כפכפי.
המפה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" 7.10.1973
2017-01-12 18:15 GMT+02:00 Sara Yahalomi:
שלום אמנון,
מצורף צילום מפה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות מ-7 לאוקטובר 1973.
בברכה,
שרה יהלומי | ספרנית
מחלקת יעץ, אגף שרותי קהל
***
שרה שלום,
אין כמוך!
זו המפה בדיוק כפי שזכרתי אותה. אמנם היא לא ב"הארץ" ולא בעמוד הראשון אבל אחרי כל כך הרבה שנים הזיכרון מתעתע. מכל מקום זו היא ללא ספק המפה היחידה שהייתה בידי ושבעזרתה ניווטנו את הטנק שלנו בכל הזמן שהיינו בגולן עד שהטנק שלנו נפגע והושמד בקרב הבלימה האחרון בעמק הבכא.
תודה מקרב לב על כל העבודה שהשקעת.
בברכה,
אמנון כפכפי.
***
ושרה יהלומי מוסיפה: "זו הייתה פנייה מרגשת במיוחד. את מדמיינת את המצב? ארבעה בחורים בטנק ואין להם מפה ביד! לכל דבר קטן היום אנחנו משתמשים ב-waze והם נלחמים עם מפה מעיתון! זה נשמע כל כך הזוי ויוצא דופן שהחלטתי להתגייס ולעזור. היה מרגש גם למצוא את המפה וגם לקבל מאמנון את האישור שזו אכן המפה שהוא חיפש.
"יש לי אחיין שהוא טנקיסט אז הסיפור נגע בי בצורה יותר אישית", מספרת יהלומי. "העבודה ביעץ טכנית הרבה פעמים, אבל מה שמרגש בה הוא שמאחורי החיפושים הטכנים יש אדם שיש משמעות גדולה עבורו למידע שנמצא. אמנון יצר קשר בצ'ט אבל כל אחד מאיתנו פה משיב לכ-800 צ'אטים בשנה ולמרות זאת, היה משהו מיוחד בפנייה הזאת."
***
ההיכרות של כפכפי ושאר הטנקיסטים עם הגיאוגרפיה של רמת הגולן הייתה מוגבלת. את האימונים שלהם הם עשו בסיני. לפני גיוסו היו כפכפי והוריו בשליחות בשגרירות ישראל בוושינגטון, ולכן לא הכיר את רמת הגולן, שנכבשה זמן לא רב קודם לכן.
"המפה שגזרתי מהעיתון (והייתם נפלאים בלאתר אותה) הייתה מפה של כמה ס"מ, סכמטית לחלוטין," אומר כפכפי. "היו משורטטים ומצוינים בה הכנרת וקו הגבול. מפה שכמעט אין לה שום ערך, אבל בכל זאת זו הייתה המפה היחידה שהייתה בנמצא. ולכן גזרתי אותה ושמתי בכיס.
"מעבר לקטע הנוסטלגי, 43 שנים אני זוכר את המפה שאיתה הסתובבנו, זו אינדיקציה שמצביעה על עניין חוסר המוכנות וחוסר היכולת שלנו להתארגן בצורה טובה. לצאת עם טנק לא כשיר, לצאת עם אנשים שכבר לא טנקסיטים והיו טנקיסטים רק בעברם, שעל דעת עצמם וביוזמתם האישית החליטו לצאת למלחמה והגיעו לחזית ולקחו חלק בקרבות הכי משמעותיים והכי חשובים שהתחוללו במהלך מלחמת יום כיפור ברמת הגולן. הלחימה על רמת הגולן הייתה על גבולות הארץ ממש. הסורים הגיעו כמעט עד לכנרת".
המפה שנתלשה מהעיתון
***
כפכפי בראיון ל"ישראל היום", 12.9.2013, על חידוש הקשר עם שמוליק זמל, שהיה איתו בטנק באותו קרב: "עברנו יחד קטע קצר אבל מאוד אינטנסיבי. לא הכרנו לפני המלחמה ובסך הכל היינו יחד יומיים, אבל היינו בקרבות הבלימה הקשים ביותר. בסוף קרב הבלימה האחרון בעמק הבכא הטנק שלנו נפגע, חבר שלנו לטנק נהרג והרביעי בטנק נהרג זמן קצר לאחר מכן, בדרך לאזכרה של אחיו שנהרג במלחמה. זמל ואני נפצענו. נוצר מצב שידעתי ששניים מהצוות שלי נהרגו ואחד אני לא יודע מה מצבו, אם הוא חי או לא ואם כן מה עבר עליו מאז, ולכן היה לי חשוב למצוא אותו ולשחזר זיכרונות".
שלום בורשטיין ז"ל, חברו לטנק של אמנון כפכפי. בורשטיין נהרג בקרב בעמק הבכא
***
אימייל משמואל זמל לכפכפי:
"היינו 'בורג קטן' מכלל המערכת אך כמו שנאמר בחנוכה – 'כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן…'
וכן, אפשר לתאר את אותו הבוקר בעמק הבכא כשובר שוויון, בו ניצח הצד שלא נשבר כי בסוף בסוף היה לו עוד קצת כח ואנחנו היינו (כמו כל אחד מהלוחמים האחרים) ה'עוד קצת' שהכריע!
מסור ד"ש חמה למיקי ושמור על עצמך.
מאחל לכם בריאות טובה והנאה מהנכדים.
ברעות ובהוקרה רבה
שמוליק"
***
"יצאנו עם חשש לגורל המדינה", מסכם כפכפי, "ורפול באמת אמר על הלוחמים בחזית הצפון: 'אתם אלה שהצלתם את המדינה'. היום קוראים לדברים חתירה למגע / יוזמה / היינו חברה שהבינו את המשמעות ועשינו את מה שצריך כדי לנסות ולסייע בעניין, ובסופו של דבר גם הצלחנו. ועשינו את זה ללא מפה אמיתית".
האשמה בהשפעות זרות, בבגידה או באי פטריוטיות, אינן תופעות חדשות ביהדות. מי שיגולל בזיכרונו את סיפורי התנ"ך, את ספר המכבים או את כתביו של יוסף בן-מתתיהו, יכיר וודאי בעובדה המצערת: יהודים ידועים בנטייתם להתפלג בינם לבין עצמם.
לא נמהר לטעון, חלילה, כי ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. אך לא ניתן להתעלם מהצליל המוכר שמעלה סיפור המאבק בין העיתונאי והעורך איתמר בן-אב"י, לבין עיתון הארץ.
איתמר בן אב"י היה חלוץ "העיתונות הצהובה" בארץ. כבר בשנת 1908 הפך בנו של אליעזר בן-יהודה את העיתון של אביו, "הצבי", לעיתון מבדר במתכונת האירופאית הקלילה.
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר גלות ארוכה באירופה ובצפון אמריקה, שבו בן-אב"י ואליעזר בן יהודה לירושלים, ועמלו לקבלת רישיון להוצאת עיתון. עד שקיבלו אישור, הוזמנו שני העורכים הוותיקים להצטרף למערכת "הארץ", אך היה זה בן-אב"י שמיהר להתפקח מהניסיון.
מה השתבש?
הארץ – "עיתון לאנשים משכילים"
בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, תחת השם "חדשות מהארץ הקדושה".
הגיליון הראשון של עיתון הארץ שיצא ב-4.4.1917
העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ומתוך כך היה כפוף למרות צבא האימפריה. תוך חודש כבר עברה מערכת העיתון לקהיר, בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים.
העברת מערכת העיתון מירושלים "לקהירה", גיליון ו' של "חדשות מהארץ" שהתפרסם בתאריך ה-16 במאי 1918
לאחר שהבריטים החליטו לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם, החליטה ההנהגה הציונית לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים.
במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ את המידע הנחוץ להם. המטרה המרכזית שעמדה לנגד עיניהם הייתה לספק "עיתונות הגונה" שתשרת את האינטרסים של התנועה הציונית (כפי שהבינו אותם עורכיה). גולדברג ועובדי העיתון לא העלו בדעתם שייאלצו להיאבק בתחרות מבחוץ.
"לעתון יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חכתה ארץ-ישראל זה מכבר", מערכת עיתון "חדשות מהארץ" מבטיחה "עתון הגון" לקוראי עברית ביישוב המתחדש וברחבי העולם היהודי. מתוך מאמר המערכת שהתפרסם ב-18 ביוני 1919 – היום בו עבר עיתון "הארץ" לידיה הבלעדיות של התנועה הציונית
איך אומרים "דיילי מייל" בעברית?
באוטוביוגרפיה מאת בן-אב"י מסופר על אנשי מערכת "הארץ", "שעורכיו היו סופרים טובים ובעלי מוניטין אך עתונאים גרועים, שלא היה להם כל מושג ממהות העתונות בימינו". מה עשו עורכי הארץ כדי להרגיזו?
הם דחו ידיעות מרעישות מחוץ לארץ מכיוון שלא היו "חשובות מספיק" לדעתם, או כיוון שהעיתון כבר היה בדרכו לדפוס. כל מה שראו עורכי "הארץ" כגישה אחראית לעיתונות, הוקע על ידי בן-אב"י ונחשב בעיניו כהשתלטות גלותית על התרבות העברית. "בימים ההם חזרו אלי געגועי לבמה משלי, לעתונות חופשית, לבמה עממית באמת, לעיתון שהכל יכולים לקראו ולמצוא בו את מבוקשם במבט ראשון, עם כותרות מתאימות ומושכות, עם אותיות גדולות ובולטות במקומות הרצויים, עם סיפורים נמשכים ומדורים לכל הוויות החיים".
"קבוצת צעירים ירושלמים עומדת להוציא לאור בקרוב מאוד עתון יומי גדול… להוכיח לגולה כי הגיע זמנה של א"י הצעירה לא לקחת כי אם לתת". איתמר בן-אב"י במכתב לחברו ד"ר חיים הררי, מודיע על ההערכות להוצאת "דאר היום". מתוך אוסף שבדרון שבארכיון הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו
ברגע שקיבל בן-אב"י את הרישיון בו חפץ, מיהר לאמץ את הסגנון החדש לו התוודע בחוץ לארץ. הוא פצח במיזם העיתונאי החדש שלו: "דאר היום" – תרגום של ה"דיילי מייל" הבריטי – הוקם.
מערכת עיתון "דאר היום", איתמר בן-אב"י יושב משמאלה של אשתו, לאה אבושדיד. התמונה צולמה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. מקור: הארכיון הציוני המרכזי. צלם: צבי אורון
ב-8 באוגוסט 1919, עם הוצאת הגיליון הראשון של "דאר היום", החלה אחת המריבות הראשונות בספרות הארץ-ישראלית. וכך כותב בן-אב"י:
"גדלה הייתה הצלחתנו כבר בשבועות הראשונים להופעת עתוננו, שלא נשאר להם, ליריבינו, כל אמצעי-מגן אחר מאשר לכנות את עתוננו בכינוי "העתון הצהוב" לעומת "העתון ההגון שלהם"".
לא ברור לחלוטין מי היה הראשון לתקוף, אך הקרב הפך במהרה להטחת האשמות הדדית ומכוערת: בן-אב"י טען שהעיתון שהקים ישמש תרופה לעיתונות הגלותית שמייצג הארץ, באמצעות המודל החדש וה"בריא" שלו.
מערכת "הארץ" לא נשארה חייבת והאשימה את בן-אב"י בהוזלת הספרות העברית ובפגיעה אנושה בערכי הציונות הסוציאליסטית. "העיתון הצהוב" של בן-אב"י, טענו מעל דפי "העיתון ההגון", מתנהל כעסק פרטי לכל דבר, המוכן לזנוח את אחריותו כלפי קוראיו בעבור כותרות רעשניות וזולות המוכרות עותקים.
מבשרים על "עתון יומי חדש". הידיעה הקצרצרה התפרסמה בעיתון "חדשות מהארץ" ב-10 באוגוסט 1919. האם זו הוכחה לכך שבן-אב"י תקף ראשון? בהחלט ייתכן
מי צודק? בהתחשב בעובדה ש"הארץ" חי וקיים, ועיתונים ברוח בן-אב"י קיימים גם הם – דומה כי לא הוכרעה הסוגיה.
