.

פרק מתוך "הלילה בגרדנה" / ברוך דרור

.

10

שופטת צעירה וחייכנית יושבת על במה מוגבהת מאחורי שולחן עץ מוארך. מצדדיה יושבים שני אנשים מבוגרים שנראים משועממים ופניהם חיוורות וחתומות כפסלי שעווה. כנראה פסיכיאטרים מטעם ההגנה. דניאל וסרמן, עורך הדין שמייצג את משרד הביטחון, מתפתל כמו תולעת על קרס בקצה חכה סביב הדוכן שמאחוריו אני עומד. שוב ושוב הוא מטיח בי בקול מזלזל עובדות ושאלות שמטרתן לבלבל אותי ולגרום לי מבוכה. חקירתו הלעגנית תסתיים כאשר הוא יישיר מבט אל השופטת ויכריז בקול מתקתק: "כבודה, אין לי יותר שאלות." על סף דמעות אני נועץ מבט מכווץ בפניו זרועות הפצעים הארגמניים, בגבו המכופף, בגופו הארוך והשדוף הנע אחורה וקדימה, בגלימה השחורה המתנופפת עם כל תנועה ומשווה לו מראה של קוסם גיבן, ואני תוהה אם הוא מקבל בונוס ממשרד הביטחון על כל חייל שאת עדותו הוא מצליח לקעקע במשפטיו הארסיים, הנאמרים בטון צורמני עולה ויורד כמו יללה של מקדחה הנדחפת לתוך לוח אלומיניום.

חדר 221 בבית משפט השלום אינו נראה כלל כמו האולמות שהתרגלתי לראות בסרטים. הוא בעצם ממ"ד קטן של קירות בטון מחוספסים, צבועים בלבן. שני ספסלי עץ חורקים צמודים אל קירו האחורי וללי יושבת שם ומנסה בכל כוחה להקל את הסיטואציה הקשה בחיוך. לפני הספסלים ניצבים שני שולחנות פורמייקה שמאחוריהם יושבים עורכי הדין ובקצהו השני של החדר ניצבת עמדת השופטת, עם שני הטיפוסים החנוטים הכפופים לימינה ולשמאלה. למרגלות העמדה יושבת בחורה צעירה, עדינת מראה וממושקפת, המקלידה במהירות את הנאמר בחדר. מדי פעם מזדקפת בכיסאה ורד, עורכת הדין שלי, ופונה אל השופטת, מביעה את התנגדותה לדברים שעו"ד וסרמן אומר, מנסה לסתור את הטענות והשאלות שהוא שולף במין צהלה לא מוסברת, כאילו יש לו סוד מצחיק שרק הוא יודע. ורד מייצגת אותי במשפט שנמשך יותר משנה. כבר באחת הפגישות הראשונות היא אמרה לי שמשרד הביטחון הוא כמו ביטוח לאומי ‑ שונא לתת כסף ומוציא לחייליו את הנשמה עד שמסכים לתת, אבל הוסיפה שזה תיק די פשוט ורוב הסיכויים שבית המשפט יפסוק לזכותי ואהיה זכאי לקצבה חודשית. היא דיברה בקול נמוך ורגוע ואמרה שהיא בטוחה שעדותו של ד"ר פרנק תספיק כדי לשכנע את השופטת לטובתנו, מכיוון שהוא מתמחה במקרים כמו שלי, ואילו כל העדויות שתמציא ההגנה, בעיקר של אנשים ששירתו איתי במחלקה ואינם מוסמכים לקבוע שום דעה שיש לה תוקף רפואי, לא יוכלו לשנות את החלטתה. האדם היחיד שמסוגל לסתור את עדותו של ד"ר פרנק הוא הפסיכיאטר מטעם ההגנה ולו יש עשרות תיקים הנידונים במקביל והשליטה שלו בחומר היא תמיד חלקית.

עתה עובר עו"ד וסרמן אל עדויותיהם של האנשים שלמדתי איתם בתיכון. הוא שואל אותי אם אני זוכר שעישנתי לא פעם מריחואנה בחורשה שליד בית הספר. אני אומר לו שאיני זוכר. הוא מציין לפני שלפחות חמישה תלמידים העידו בפניו שעישנו יחד איתי יותר מפעם אחת. מכאן הוא ממשיך תוך המהום להביט בדפים שלפניו ושואל במבט מתנשא אם הייתי אומר שהייתי תלמיד שמח וחברותי ואני שוב עונה לו שאיני זוכר את ימי התיכון. הוא סונט בי איך ייתכן שאיני זוכר ואני מזכיר לו בפעם העשירית במהלך המשפט שהטיפולים שאני עובר פוגעים בזיכרון והוא מהנהן בשמחה ומפליט: "כמה נוח." הוא מדפדף בניירות ומציין לפני שעל פי עדויות של מורים ותלמידים בבית הספר הייתי תלמיד מופנם ושתקן שכמעט לא התרועע עם תלמידים אחרים ונחשב לעוף מוזר ואני שוב אומר לו שאיני זוכר את ימי התיכון. הוא מציץ שוב בדפים שלפניו ואז אומר שלפי עדויות של מפקד המחלקה מצוין שביקשתי לא פעם לעבור יחידה ולא לשרת בקרבי ואני משיב שסבלתי מהתעללויות של חיילים במחלקה עד שלא יכולתי לשאת את ההשפלה ולכן פניתי למפקד שיעזור לי. הוא שואל מה ענה המפקד ואני משיב בשיניים קפוצות שהוא אמר שאני כבר לא בבית של אמא ואבא ושאני צריך להתגבר. עו"ד וסרמן מחייך לעצמו כמי שעומד לשלוף את השפן העיקרי מהכובע ואז שואל אותי בקול מתגרה אם אני מכיר את אמא שלי או שגם אותה שכחתי. אני מחייך חיוך מאולץ ועונה שאני מכיר אותה, בערך. לפתע הוא קורא בקול מוטעם ויבשושי: "האם היית אומר שאמך סובלת גם היא מדיכאון?" בכעס אני אומר שאמי אינה סובלת מדיכאון יותר מאשר אנשים אחרים ששרדו את אושוויץ ומציין שאילו הוא היה שם יש סבירות גבוהה שגם הוא היה דיכאוני. הוא מחייך ואומר: "טוב… לא הייתי שם, כך שאף פעם לא נדע…" הוא נועץ בי את עיניו התכולות המימיות ושואל אם ייתכן שבשל משכורתי הנמוכה בחנות הספרים אני פשוט מנסה לסחוט את משרד הביטחון לממן אותי בלי שאצטרך להתאמץ ולהרוויח עוד כסף. ורד קמה ומוחה על ההשערה המחוצפת ואני עונה לו בגרון חנוק שבחיים לא הייתי מעז לעשות דבר כזה ושאשתי מרוויחה מספיק כסף כדי לכלכל את הבית. הוא מציין שאני יכול לרדת מהדוכן, פונה מיד אל השופטת ומבקש להכניס פנימה את הפסיכיאטר מטעם ההגנה כדי שייתן את חוות דעתו על המקרה שלפנינו. הוא פותח את הדלת, מציץ החוצה ומכריז בעליצות: "ד"ר שכטר… בבקשה." אל החדר נכנס איש מבוגר וצנום, על אפו משקפיים עגולים בעלי עדשות עבות וכהות, שערו הדליל דבוק בשכבה של בריליינטין לפדחתו המנומשת ושפם קטנטן מעטר את שפתו העליונה. ברגליים רועדות הוא משרך את דרכו אל הדוכן, אוחז בידו קלסר עבה ומתייצב תוך כדי נשימה עמוקה מול וסרמן הצוהל. וסרמן שואל אותו מה הן מסקנותיו בנוגע למקרה שלי ממה שקרא בתיק והדוקטור פוצח בנאום בקול צרוד וגבוה, מדבר באטיות ובהטעמת מילים כשפניו מביטות מטה אל הדפים ואינו מרים לרגע את ראשו. הוא אומר שיש בעברי סיטואציות שבהן השתמשתי בסם מסוג מריחואנה שאת מספרן המדויק אינו יודע אך סביר להניח שהן היו רבות ולאורך זמן. ורד קמה מהכיסא ואומרת שהוא אינו יכול לקבוע את מספר הפעמים ואת אורך התקופה לפי התיק שמונח לפניו. ד"ר שכטר מוציא מכיסו מטפחת בצבע תכלת ומוחה את מצחו בעצבנות. הוא מציין שלאורך כל תקופת השירות לפני האשפוז ניכר בעליל שהתנהגתי בצורה דיכאונית ושהמחלה התפרצה לדעתו עוד בתיכון רק שלא הייתי מודע לה באותו זמן. הוא מוסיף ואומר שהשימוש במריחואנה וכנראה גם בקוקאין ובאקסטזי האיץ את התפרצות המחלה. ללי ואני מיד מזדקפים וצועקים פה אחד שהוא לא יכול לקבוע דברים כאלה והשופטת מתרה בנו בקול שעוד תגובה אחת כזאת והיא תוציא אותנו מהחדר. ורד מרגיעה אותנו בעדינות ואומרת לשופטת שהדוקטור לא יכול לקבוע עובדות כאלה על סמך התיק שלפניו. ד"ר שכטר מוסיף ואומר שכפי הנראה הגעתי מבית עם רקע דיכאוני וסביר להניח שתמיד נשאתי את המחלה משום שרוב המחקרים מצביעים על כך שהמחלה מועברת בעיקרה באופן גנטי כך שהיא קיננה בי זמן רב לפני שהתפרצה. עו"ד וסרמן שואל אותו אם הוא מכיר הרבה מקרים שבהם עישון מריחואנה הוביל לדיכאון והדוקטור המיוזע משיב שהוא טיפל בעשרות, אם לא במאות מקרים כאלה, והוא יודע בוודאות שכן. הוא ממשיך לדבר שעה ארוכה על מסקנותיו ועל העובדה שמאז השחרור מהצבא חייתי כמעט שש שנים ללא דיכאון ולפי דעתו ייתכן מאוד שהשתמשתי בסמים גם במשך התקופה הזאת, ולפני שללי ואני מספיקים להגיב על ההערה המרושעת והקטנונית שלו קוטע אותו עורך הדין המתפתל ושואל בקול דרמטי אם לדעתו המקצועית אני סובל מתסמונת דחק פוסט‑טראומטית והדוקטור משיב בפסקנות שהוא בטוח שלא. עו"ד וסרמן מתיישב בסיפוק ניכר על כיסאו וּורד קמה ופוסעת לעבר דוכן העדים. היא שואלת את ד"ר שכטר מהו תחום ההתמחות שלו והוא משיב שעיקר עבודתו מתמקדת בבני נוער. היא שואלת אם טיפל בעבר במקרים של הפרעה פוסט‑טראומטית והוא משיב שלא. "אז אתה לא ממש מוסמך לקבוע אם התובע סובל או לא סובל מהתסמונת…" היא אומרת, והוא מיד משיב שהמקרה הזה אינו קשור לטראומה בהקשר צבאי אלא שזהו דיכאון שהתפרץ באופן ודאי עוד בימי התיכון, כשהייתי נער, ושזהו תחום שבו הוא מומחה בעל שם. ורד אומרת לו שבשלב הצגת הראיות של התביעה קבע ד"ר פרנק, המטפל בי ונחשב לאוטוריטה בתחום הפרעות פוסט‑טראומטיות, שהמקרה הנ"ל הוא בפירוש תוצאה של טראומה צבאית וכי אין לו ספק שהאירועים שעברתי מרגע שהתגייסתי ובמיוחד אלה שקרו בלבנון הם שגרמו להתפרצות המחלה. ד"ר שכטר משיב בגסות שאינו מכיר את ד"ר פרנק ושאין לו מושג כיצד הגיע למסקנות שלו ומכיוון שהוא מבין שד"ר פרנק אינו מטפל בבני נוער הרי שהוא אינו בקי כלל וכלל בהשפעות סמים על בני נוער ואינו מוסמך לפסוק מסקנות בנוגע למקרה שלפנינו. ורד מזכירה לו שמדובר ברופא בעל שלושים שנות ותק של טיפול בהפרעות מהסוג הזה וד"ר שכטר מפטיר בבוז שפסיכיאטריה אינה מדע מדויק ועל כל מקרה יהיו חמישים פסיכיאטרים עם חמישים אבחונים.

"כמוך?" ורד שואלת.

"כשתסיימי את לימודי הרפואה ותתמחי שנים בפסיכיאטריה אז תהיי זכאית לשאול אותי את השאלה הזאת…" הוא גוער בה.

"לא תודה… אני כבר סיימתי ללמוד," היא עונה בשקט.

כאן מסתיים המשפט. ורד מלווה אותנו החוצה ומעודדת אותנו ואומרת שאין לה ספק שנזכה. עו"ד וסרמן פוסע בצעדים ארוכים ומהירים בעקבותינו וכשהוא חולף על פנינו קורא בשמי ומנופף לי לשלום בחיוך לבבי כאילו היינו חברי ילדות. איני עונה לו. מוצף בדמעות אני מודה לוורד. היא אומרת שתהיה איתנו בקשר וללי מודה לה ומחבקת אותי ואנחנו עושים את דרכנו באטיות אל היציאה, שנראית עכשיו רחוקה יותר. מדי חודש, במשך שנה שלמה, נדבר עם ורד והיא תשיב שעדיין אין פסיקה ושעדיף לא להאיץ בשופטת מכיוון שזה עלול לחבל ולהטות את דעתה לכיוון ההגנה. שלושה‑עשר חודשים אחרי המשפט ורד מתקשרת לללי ומודיעה לה ביובש שהפסדנו בתיק ושהשופטת דחתה את התביעה שלנו. ללי מחכה שבוע עד שהיא מספרת לי ומיד אומרת שנגיש ערעור. אני אומר שאני לא אשרוד את ההשפלה הזאת שוב. היא מטלטלת את ראשה בכעס ואומרת שהיא לא מבינה את הפסיקה, במיוחד כי ורד היתה בטוחה שזה יסתיים לטובתנו, ואני עונה לה שכנראה גם השופטת מקבלת בונוס ממשרד הביטחון על כל תביעה שהיא פוסלת. ללי מחבקת אותי ולוחשת שיהיה בסדר. אני כובש את פני בכתפה. אני לא אומר לה שאני ממש לא חושב כך. למעשה אני בטוח שלא יהיה בסדר.

.

ברוך דרור, "הלילה בגרנדה", ידיעות ספרים, 2020.

.

 

» במדור מודל 2021 בגיליון קודם של המוסך: פרק מתוך "ספר רחל" מאת אסתר דוד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מיכל חרותי, מאזניים – דו ירחון לספרות

כשהתחלתי לערוך את מאזניים לא יכולתי לשער עד כמה מאתגר ומורכב יהיה לערוך את כתב העת של אגודת הסופרים, אבל עם כל המורכבות ראיתי ואני עדיין רואה בתפקיד הזה זכות ושליחות. עם כל גיליון שרואה אור אני נמלאת שמחה על הזכות לתת במה לשירה, למסות ספרותיות ובעיקר לסיפור הקצר – סוגה כה נחוצה לזירה הספרותית, שמטעמים מסחריים הידלדלה נוכחותה על מדף הספרים שלנו בעשור האחרון. הסיפור הקצר הוא הבסיס לכתיבת פרוזה, אבן בניין הכרחית לכל כותב/ת, הרבה לפני הרומן הראשון. כל כך חשוב בעיניי להמשיך לטפח אותו ולתת לו במה בכל כתבי העת, לבל יהיה בסכנת הכחדה. וכמו קובצי הסיפורים הקצרים, גם יצירות ביכורים מתקשות להתברג דרך קבע בהוצאות הספרים וגם אותן חשוב לי לקדם בכתב העת, להמשיך לגלות קולות חדשים מעניינים ונפלאים בשירה ובפרוזה, ולסייע לדור הבא של הספרות להיות הדור הבא. זו כנראה אחת הסיבות לפריחה הנוכחית של כתבי העת, שמשמשים במה חלופית והכרחית ומשרתים צורך דוחק של הרפובליקה הספרותית להביא לידי ביטוי מגוון זרמים, לאו דווקא מרכזיים, שפועמים ושוקקים במרחב הספרותי. מי תיתן ונמשיך לעזור להם לשקוק, למרות כל הקשיים.

.

» כתב העת מאזניים

.

***

.

יותם שווימר, הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים

עריכת כתב עת עבורי היא תנועה מתמדת. לשים את היד על הדופק של מה שקורה כאן ועכשיו, לתת לו ביטוי, לדבר עליו, לבחון אותו. לצד זאת, לחזור אחורה: להתבונן על מהלכים, עמדות ויצירות שכוננו רצף תרבותי משמעותי, ולהגיב להם. ואולי התנועה החשובה מכול: קדימה. לתת במה לכותבות וכותבים, יוצרות ויוצרים, שעבודתן/ם – הן בחזית, הן מאחורי הקלעים – עשויה לקדם את התרבות הלאה, אל עבר מחוזות חדשים, מפתיעים, מאתגרים ומעניינים.

לערוך כתב עת זה ליצור שיח, ולדאוג לשמר אותו. בעידן של התפוררות המלל הביקורתי ושל תגובות מהירות, חשוב לזכור שצריך גם להשתהות. לאפשר מרחב שאינו ניזון מקליק־בייטס ורייטינג, ובכך מהווה אלטרנטיבה לתקשורת המרכזית. לערוך כתב עת זה להימצא בשוליים כעמדה של כוח. זאת ריצה למרחקים ארוכים, שגם לאחר אחת־עשרה שנים אינה מאפשרת להסדיר את הנשימה. זאת עבודה במשרה מלאה ללא משרה מוגדרת, והמקום שבו הפאתוס פוגש את עבודת השטח – וזה השילוב האהוב עליי.

.

» אתר הפנקס

.

***

.

מירה רשתי, גרנטה – מגזין בינלאומי לספרות חדשה

"הסיפור הקצר, בניגוד לרומן, אוהב חברה. הוא זקוק לחברה; כתב העת, שהוא מקום של דיאלוג, מפגש ומעשה שותפות, הוא החברה שאליה משתוקק הסיפור הקצר." (רונית מטלון, מתוך ספר המסות עד ארגיעה, אפיק, 2018)

עריכת כתב עת קשורה בעיניי לתנועה שבין הכתיבה לקריאה, לקשב דק, לדריכות ולניסיון להתחקות אחר מנגינות טקסטואליות. גרנטה בעברית הוא מגזין בינלאומי לספרות חדשה, המביא טקסטים מתורגמים שראו אור במהדורות השונות של גרנטה, לצד יצירות מקור של כותבים בעברית, בערבית ובשפות מדוברות נוספות, הפועלים במרחב המקומי. המגזין מוקדש לפרוזה קצרה, מסות, שירה ורשימות אוטוביוגרפיות העוסקות בשאלות דחופות ובוחנות תהליכים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים, ותקופות היסטוריות מעוררות השראה. את עבודות הספרות מלוות יצירות אמנות חזותית, המאירות, מחוללות ומרחיבות את האופק הפרשני של המילה הכתובה. הייצוג הספרותי של ה"כאן ועכשיו" נבנה מהקשר המתמשך בין העבר לעתיד, בין כותבים/ות ותיקים שיצירותיהם פורסמו לראשונה בגרנטה, כגון הארוקי מורקמי, רוברטו בולניו, נאדין גורדינר ועוד רבים ורבות, לצד קולות וכותבים/ות צעירים/ות, כגון זיידי סמית', אליף בטומן, סייקה מורטה.

שלא כמו רבים מכתבי העת, לגרנטה אין אמנם מניפסט פוליטי או ספרותי מוצהר, אבל לאורך השנים העידו עורכיו על הרצון להתמקד ב”כוחו ובדחיפותו של הסיפור הבדיוני והתיעודי, וביכולתו המופלאה של הסיפור לתאר, להאיר ולהגשים". הצטרפותה של המהדורה העברית ומהדורות לשוניות נוספות לגרנטה – המהדורה הספרדית, הטורקית, היפנית ואחרות – היא חלק מאותה מגמה וניסיון לחשיפת ספרות ניסיונית מתפתחת ודיאלוג ספרותי רב־שפתי. באחת הרשימות שנכתבו על גרנטה ב־Observer, דוּמה כתב העת למי "שמצמיד את פניו בחוזקה אל החלון, נחוש לצפות בעולם". זו ירושה שקיבלתי על עצמי כעורכת המהדורה העברית, ועיקר תפקידי גלום בניסוח המשמעויות שלה במרחב השפתי־גאוגרפי המקומי.

המו"ל והבית של גרנטה בעברית היא חנות הספרים "סיפור פשוט". פירוש המילה Magazin בצרפתית הוא "חנות". מגזין ספרותי הוא בעיניי חלל וזירה למפגש בין יוצרים ויוצרות, להתנסות בכתיבה ויצירה נוקבת וסקרנית, לשיטוט ואיתור צורות ספרותיות חדשות שמחוללות את העתיד ומשכללות את מלאכת הסיפור הקצר הפנטסטית והמענגת שבה מתמקד המגזין. גרנטה היא הזדמנות נדירה להשתייך לקהילה ספרותית רחבה, משום כך, כל הדהוד של הבית הספרותי בחלל הפיזי, בעל חלונות של ממש, מגלם את הרצון של המגזין להיות בית. זה בא לידי ביטוי בין השאר בהשקעה ובהקפדה ביצירת האובייקט המודפס, שהמפגש עימו נעשה בקונטקסט של מדף ספרים עשיר, עידוד השיח סביב צאת הגיליון ומתן חסות לפרויקטים, ליוזמות ולכתבי עת נוספים, כחלק מאקוסיסטם ספרותי.

האתגר הגדול שמלווה אותי באופן אישי כעורכת גרנטה זהה לאתגר הספרותי של הכותבים: שמירה על הומור וביקורת עצמית, כזו המאפשרת להתבונן בדברים בפרספקטיבה, לצד מסירות ואחריות אישית המבוססת על הידיעה שכל פעולה יצירתית באשר היא מניעה יצירות נוספות, שבתורן יחזקו אותה, ואת יוצריה.

.

» אתר כתב העת גרנטה

.

***

.

רונה ברנס, עירובין – סדרת קבצים מודפסים לספרות ואמנות

עריכת עירובין מתבררת תמיד כמעשה של אנשים רבים, אף על פי שלכאורה רק אמיר מנשהוף ואני הם מקבלי ההחלטות הסופיות. עירובין נערך כך שיאפשר מקום לניסיונות ספרותיים ואמנותיים מעניינים, כדי להרבות יופי ועניין. בתחילה היינו חמישה עורכים, ובהדרגה נותרנו רק שניים, כך שמלכתחילה העריכה הייתה מעשה קומונאלי, חברי, המחייב פשרה. הפשרה היא לא רק בין העורכים (אמיר ואני עדיין לא מסכימים על רוב הדברים, ולמרות שאנחנו דומים בדברים רבים, איננו נמשכים לאותם הדברים…). הפשרה היא גם בין הקוראים הפוטנציאליים והעורכים. בסופו של דבר, אני חושבת שעירובין אינו שלי, ואינו של אמיר, אלא הוא במה המתעצבת מתוך המעשים השונים המתגלים עליה, מעשי שירה, סיפור, מחשבה ואמנות פלסטית, שהם מראה נוספת למתרחש אצלנו, במקומותינו.

מובן שהשער אינו פתוח לכל מי שיחפוץ. למרות האופי הקומונאלי, אנו מאמינים כי אנו מצליחים לקבוע אמת מידה של איכות ורמה. אבל מלאכת האוצרות קורית כמעט מעצמה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, כל קובץ נערך על סמך החומרים הנאספים אצלנו בעקבות פרסום הקול הקורא. מתוך הדברים המתקבלים אצלנו אנו מתאמצים לשמוע את הקול ולראות את הצורה של הקובץ החדש, ומתוך כך אנו ממשיכים הלאה בעריכה, שהיא למעשה חידוד הצורה הזאת שנגלתה לנו. לכן, כדי לענות על השאלה, עריכה עבורי היא קודם כל הדאגה לעצם אפשרות הבמה (משימה לא פשוטה מן הבחינה הטכנית והכלכלית), ולאחר מכן הדאגה לכך שהבמה תהיה כזו שירצו גם ליהנות ולהשכיל ממנה, וגם להיות חלק ממנה.

.

» אתר כתב העת עירובין

.

***

.

סיגל נאור פרלמן, אודות – כתב עת למסות וביקורת ספרות

את אודות הקמנו בשנת 2016 מתוך רעות. את שמו של כתב העת העניקה לו רונית מטלון ז"ל, שנהגה לומר שאנחנו כותבים ומפרסמים לידידים. ואכן, כך אירע, ולא מתוקף הנחיה או צו. פשוט רעות, ולצידה האהבה הגדולה לשדה המחשבה שבו אנו פועלים וההכרה בחשיבותו העצומה; לא רק חשיבות תאורטית אלא גם כזו שיכולה להפוך, בתקווה, לפעולה חברתית ופוליטית.

לפני כשנה הצטרפתי כעורכת שותפה למי שעורכים את כתב העת מראשיתו – ענת ויסמן ויפתח אשכנזי (אחר כך הצטרף גם עמרי הרצוג). אולי זו הדוגמה הטובה ביותר לרעות; אנחנו נפגשים, מחליפים רעיונות, ובכל פגישה מעצבים את הגיליון הקרוב בתוך התפיסה הרחבה יותר של מהותו וטבעו של כתב העת.

ז'אנר המסה, שבו אנו ממוקדים, הוא ז'אנר בסכנת הכחדה, לפחות בישראל. המסה שונה ממאמר, מסקירה או מביקורת, משום שתחת קביעות נחרצות יש בה תמיד ממד של גילוי. לעיתים אקט הגילוי מתרחש בזמן קריאת המסה, אבל לעיתים, גם הכותב מופתע מהגילוי בזמן הכתיבה עצמה בבחינת "וְלֹא יֵדְעוּ רְגָבִים מַה בְּתוֹכָם" (ר' יהודה הלוי); וכך, יד ביד, במה שהוא לא פחות מחסד, חווים הכותב והקורא מעין התגלות משותפת. זאת אולי הסיבה שז'אנר המסה הוא ספרותי, אף כי מכותב המסה – בניגוד לסופרים או למשוררים – נדרש להיות אינטלקטואל.

הנה שמותיהם המעורבבים של כותבי וכותבות מסות, העומדים לנגד עיניי כל העת, כמו מגדלור: מישל דה מונטיין, וירג'יניה וולף, לאה גולדברג, סמואל בקט, ג'ורג' אורוול, אלבר קאמי, נטליה גינצבורג, ז'אן אמרי, רונית מטלון, מיכל בן־נפתלי, דיוויד פוסטר וואלס, תמר ברגר, אדם גופניק. כך, בלי "ו", כי אין לי ספק שיש רבים ורבות ששכחתי.

.

» אתר כתב העת אודות

***

.

סיון בסקין, הו! – כתב עת לספרות

זה שנים אני משתתפת בעריכת כתב העת הו!, לצד העורך דורי מנור וחבר המערכת (לסירוגין) משה סקאל. מאז 2016 אני מתפקדת גם כיו"רית עמותת הו! לספרות עברית, המפרסמת את כתב העת, לכן המעורבות שלי היא גם אמנותית וגם ניהולית.

לא נמניתי עם מייסדי הו!, אבל הייתי שם מהגיליון הראשון – תחילה כמשוררת, לאחר מכן גם כמתרגמת, ועם הזמן גם כעורכת תרגום, חלק מהמערכת. אפשר לומר שאני חולקת עם הו! את מחזור הדם שלי: כתב העת הזה נתן במה לשירה מוקפדת מבחינה טכנית, סוחפת ואמיצה בימי השיממון הפואטי של שנות האלפיים המוקדמות, וחשוב לא פחות, נקט קו קוסמופוליטי, פתוח ועשיר תרבותית – הכול מתוך אותו "געגוע לתרבות העולם" שעליו דיבר אוסיפ מנדלשטם הנערץ עליי. זה היה בדיוק כתב העת שהיה חסר לי בישראל.

באותה שנה שבה קם הו! התחלתי לעבוד על התרגום הראשון שלי, סיפורה של סוניצ'קה מאת מרינה צווטאייבה, מתוך מחשבה שאין דרך טובה מזו להציג את עולמי לאנשים שאני אוהבת, מתוך רצון למלא את מה שהיה בעיניי חסר ומתוך תחושת "מה, את הכול אני צריכה לעשות פה לבד?" ובכן, השתתפות בעריכת הו! היא בדיוק זה: לעשות את מה שחסר לי, את מה שמייצג את עולמי, את מה שאני צריכה לעשות בעצמי אם אני רוצה שהוא יקרה, שכל התרבות העברית תהנה מאותן יצירות (מקוריות או מתורגמות, מאת יוצרים מרכזיים בעולם או יוצרים ישראלים צעירים מוכשרים, שגילינו וקידמנו רבים מהם בשנים הללו) שאני נהנית מהן. אבל היופי הגדול הוא שאני כבר לא צריכה לעשות את כל זה לבד, אלא יחד עם חברים ושותפים לשליחות, לחירוף הנפש, לגעגוע.

.

» גיליונות הו!

 

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורית נוימאיר פוטשניק

סדנת שירה אמירים יולי 2020

1.

לָשֶׁבֶת מוּל חַלּוֹן וּלְהַלֵּל כָּךְ אֶת הַנּוֹף
וּלְמַלֵּא דַּפִּים בְּטַל הַבֹּקֶר הַמַּזְהִיר.
לִגְמֹעַ אֶת הָאוֹר אֶת הָאֲוִיר וְלֹא לִרְדֹּף
אֶת כָּל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתִּי שָׁם מֵאֲחוֹרַי בָּעִיר.

לִנְשֹׁם עָמֹק, לִשְׁקֹעַ וּלְהִתְמַלֵּא בָּרֹגַע,
לִבְהוֹת בַּמֶּרְחָבִים, שָׁם מְרַחֶפֶת הַשַּׁלְוָה.
לְהִתְמַסֵּר כֻּלִּי לִכְנַף הַמֶּרְחַקִּים לַנֹּגַהּ
שֶׁל תְּכֵלֶת וְיָרֹק וְשֶׁל הַשֶּׁקֶט שֶׁלֹּא בָּא

כִּי שׁוּב עֵינֵי דְּבֵקוֹת בַּכֶּתֶם שֶׁעַל הַחַלּוֹן
וּמְנַסֵּר שׁוּב בְּאָזְנַי זִמְזוּם הַמַּזְגָנִים.
הַגַּב תָּפוּס, הָעֹרֶף מְעַקְצֵץ וּמְגָרֵד.

כִּי כַּמָּה כְּבָר אֶפְשָׁר לְהִתְפַּעֵל מֵעֵץ אַלּוֹן,
כִּי אֵין בִּי הַר וּמַעְיָן שׁוֹפֵעַ מִבִּפְנִים
וְדַי כְּבָר לְהַגִּיד לִי לְהַפְסִיק לְהִתְנַגֵּד.

 

2.

לָשֶׁבֶת עַל הָהָר כְּדֵי לִכְתֹּב

עוֹד שִׁיר עַל הָאַלּוֹן וְעַל הָאֹרֶן.

לְהִשְׁתָּאוֹת כְּיֶלֶד מוּל הַנּוֹף.

לְהִתְעַרְבֵּב בַּטֶּבַע, לֹא לִזְכֹּר אֶת

מַרְאֵה הָאֶגְרוֹפִים בָּרְחוֹבוֹת,

הַפַּחַד שֶׁזָּלַג מִתּוֹךְ הָרַדְיוֹ

בַּדֶּרֶךְ, אָז בִּקַּשְׁתִּי לְכַבּוֹת

וְהַנַּהָג צִיֵּת כִּי זֶה כְּדַאי לוֹ.

עַכְשָׁו כְּשֶׁמִּשְׁתּוֹלֶלֶת מַגֵּפָה,

וְאֵין לְדַעַת מָה יִהְיֶה מָחָר,

מְשׁוֹרְרִים זוֹ הַכְנָסָה יָפָה,

נִסַּע אֶל הָרִיטְרִיט בְּרֹאשׁ הָהָר.

כָּאן בַּשַּׁלְוָה כְּשֶׁהַגּוּף עָטוּף

וּמְפֻנָּק, אָז הַשִּׁירָה תָּעוּף.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

.

עדי קוגלר

על הכוח

תָּמִיד יֵשׁ צֹרֶךְ בְּכוֹחַ

קְצָת

כְּדֵי לִלְחֹץ עַל מֶתֶג הָאוֹר

קְצָת יוֹתֵר

כְּדֵי לָלֶדֶת

אוֹ

לָבוֹא אֶל הָעוֹלָם

כּוֹחַ סָבִיר

לִמְנֹעַ

מֵאָדָם לְבַקֵּר אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ

מֵעֵבֶר לַמַּחְסוֹם

לְהָטִיחַ בְּאִשָּׁה

מַעֲרוֹךְ

לִירוֹת

בְּמֶרְכַּז הַמָּסָה

שֶׁל חוֹלֵה הַנֶּפֶשׁ

כּוֹחַ

לְהִתְגַּבֵּר עַל סַרְטָן

לְהִתְנַצֵּל

לִנְשֹׁם

גַּם לְזֶה צָרִיךְ

כּוֹחַ

 

* הצירוף "לירות במרכז מסה" לקוח מפקודות הפתיחה באש הסטנדרטיות של צה"ל ("נוהל מעצר חשוד"). ירי כזה אמור להתבצע לאחר שמוצו את כל האפשרויות האחרות ובנסיבות של סכנת חיים מיידית.

 

עדי קוגלר, בת 27, היא סטודנטית לתואר שני לספרות עברית במסלול הכתיבה היצירתית באוניברסיטת בן גוריון. בעלת תואר ראשון בחינוך ותיאטרון־מחול. עובדת כאשת תוכן ומנגישת דיגיטל לאנשים עם מוגבלויות, כיום באגף הדוברות של עיריית רמת השרון. פרסמה בעבר בכתבי עת שונים, בהם הליקון, סלון הדחויים וצריף. בימים אלו עובדת על כתב ידה הראשון, אשר יכלול מסות, פרוזה ושירה.

.

.

לאה קליבנוף־רון

עוד חור

לאמא

יַלְדָּתִי, הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ קְרוּעָה.

הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ קְרוּעָה!

וּמִי וּמָה קָרְעוּ לָךְ אֶת הַשִּׂמְלָה?

תָּפְרוּ פַּעַם, תָּפְרוּ פַּעֲמַיִם, תָּפְרוּ רַב מִסְּפֹר,

רַק הִסְתּוֹבַבְתָּ וְהִנֵּה שׁוּב – הַחֹר.

 

וּכְבָר שׁוּרַת שְׂמָלוֹת קְרוּעוֹת.

אִמְרִי נָא, יַלְדָּתִי,

כָּל הַחֹרִים הַלָּלוּ – הַאִם זֶה אֲמִתִּי?

וָשׁוּב נִקְרַעַת, וָשׁוּב נִקְרַעַת, הַשְּׂמָלוֹת

שֶׁלָּךְ כְּבָר נוֹלָדוֹת קְרוּעוֹת, נוֹחוֹת לְנִגּוּב מָהִיר

שֶׁל

קְצָת נַזֶּלֶת אוֹ שֶׁל

קִיא.

 

אֵיפֹה אִמָּא, יַלְדָּתִי?

 

דֶּרֶךְ הַחֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת:

תַּחְתּוֹנִים (קְרוּעִים),

גַּרְבַּיִם (קְרוּעִים),

קְרוּמִים,

אֵבָרִים,

עוֹד חֹרִים.

 

שִׂמְלַת צֶמֶר, שִׂמְלַת כֻּתְנָה, שִׂמְלַת טְלָאִים, מְעִיל יָד־שְׁנִיָּה, מְעִיל פַּרְוָה, פִּגׇּ'מָה,

פְּרָחִים, נְקֻדּוֹת, פַּסִּים. יַלְדָּה, אֵיפֹה אִמָּא?

אִם הִיא לֹא תַּשְׁגִּיחַ עָלַיִךְ בִּקְפִידָה,

אַלְלַי, לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר

מֵהַשִּׂמְלָה

אוֹ מֵהַיַּלְדָּה.

 

הַאִם הַפַּעַם נִתְקַלְתְּ בַּדֶּלֶת אוֹ נָפַלְתְּ?

אוֹ שֶׁמָּא הָיָה אֵי־מִי שֶׁקָּרַע בְּצִפָּרְנָיו?

יַלְדָּתִי, הוֹ יַלְדָּתִי, אִמְרִי נָא מָה קָרָה וּמִי קָרַע

אוֹתָהּ,

הַאִם נָמֵר, עַכְבָּר אוֹ קוֹף,

אוֹ שֶׁמָּא זֶה הָיָה רוֹפֵא, שׁוֹטֵר אוֹ דּוֹד?

 

מָתַי תָּבִינִי שֶׁלֹּא רָאוּי לְהוֹפִיעַ בַּחֶבְרָה עִם

שִׂמְלָה קְרוּעָה, רוֹאִים לָךְ קְצָת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמְּנֻמָּס.

יַלְדָּתִי, זֶה בִּלְתִּי נִתְפָּס.

אֶת הַשַּׁעֲרוּרִיָּה אֵיךְ נִמְנָע?

הַשִּׂמְלָה שֶׁלְּךָ נִקְרַעַת כְּבָר כְּמוֹ מֵעַצְמָהּ!

 

דֶּרֶךְ הַחֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת:

עוֹד חֹרִים.

וְעוֹד

חֹרִים.

 

עַכְשָׁו גַּם לָךְ כְּבָר יֵשׁ

יַלְדָּה,

יֵשׁ לָךְ כְּבָר יַלְדָּה.

יַלְדָּתִי, אַתְּ מַלְבִּישָׁה אוֹתָהּ

בְּשִׂמְלָה כָּל־כָּךְ יָפָה.

פְּרָחִים, פַּרְפָּרִים, צִפּוֹרִים, לְבָבוֹת,

מִדֵּי בֹּקֶר קוֹלַעַת זוּג צַמּוֹת, מְסַדֶּרֶת אֶת הַיַּלְקוּט.

אוֹיָה, כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת לַגַּן פִּתְאוֹם מִתְבָּרֵר,

יָדַיִךְ יוֹדְעוֹת לְהַלְבִּישׁ אוֹתָהּ רַק

בִּשְׂמָלוֹת קְרוּעוֹת.

 

אִם אִמֵּךְ לֹא תָּבוֹא לְכָאן בִּמְהִירוּת הָאוֹר,

יִהְיֶה מְאֻחָר מִכְּדֵי לִתְפֹּר גַּם לְיַלְדָּתֵךְ

אֶת הַחֹר.

 

אֵיפֹה אִמָּא?

אֵיפֹה אִמָּא?

 

יַלְדָּתִי, הֲיִתָּכֵן?

הַשִּׂמְלָה שֶׁלְּךָ נִקְרַעַת גַּם אַחֲרֵי מוֹתֵךְ.

 

לאה קליבנוף־רון, משוררת, חברת מערכת המוסך. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 21 ו־77.

.

.

מרחב ישורון

הכלב בלק

יֶלֶד מְשֻׁנֶּה הִשְׁתִּין בַּחוֹף שֶׁל תֵּל בָּרוּךְ

וְכַמָּה עֲצָמוֹת פָּצְחוּ בִּצְחוֹק קָמוּ לְגוּף

שָׂעִיר יוֹתֵר מִכָּל מָה שֶׁזָּז

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

הִנֵּה הוּא חָזַר

וְהַפַּעַם הוּא אַכְזָר

יוֹתֵר מִמֶּלֶךְ מוּבָס

שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת בָּנָיו

נֶגֶד עֵינָיו

 

הוּא שָׁחֹר וְשָׂעִיר

נוֹרָא וְאַדִּיר

פֶּרֶא מִתְחָרֵעַ

הַבֶּן זוֹנָה מָהִיר

חוֹתֵךְ חָלָק אֶת בֵּגִין

קוֹרֵעַ אֶת הַפְּקָק

תּוֹלֵשׁ אַסְפַלְט עַל הֶרְצְל

זָנָב מַתִּיז בָּרָק

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

זֶה הוּא הוּא הוּא

 

הָעִיר מוּטֶלֶת עַל גַּבָּהּ

מְיַלֶּלֶת כְּמוֹ כַּלְבָּה

עָשָׁן עַל הַשִּׁמְשָׁה

עֶשְׂרִים לְאַרְבַּע

 

הִנֵּה גַּם בְּרֵנֶר

זוֹחֵל מֵהַקֶּבֶר

יוֹרֵק בֹּץ

שׁוֹאֵל מָה הוֹלֵךְ

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

זֶה הוּא הוּא הוּא

הוּוּ הוּוּוּ הוּוּוּ

 

וְאֵין צַדִּיק שֶׁיָּעֵז

לִקְרֹא אֶת הַכְּתָב

בְּאוֹתִיּוֹת פְרַנְק רִיהָל

בְּצֶבַע זָהָב

כָּתוּב לוֹ עַל הַגַּב

"אוֹר לַגּוֹיִים"

 

מנגן ושר: אמיר מאייר

 

מרחב ישורון נולד בקיבוץ אפיק. פרסם ספר עיון וחמישה ספרי שירה, האחרון עד כה – "תפילות לאחר גזר דין (מקום לשירה, 2021). כתב עבודת דוקטורט על ש"י עגנון.

הגרסה המולחנת של "הכלב בלק" – מתוך "הבוצינא דקרדינותא", הרכב פולק שחברים בו מיכל גולדשטיין, ענר פקר, אמיר מאייר ומרחב ישורון. הוא מתפרסם לכבוד מאה שנים למותו של ברנר, שנרצח בקריית שלום וגופתו נמצאה בבית הקברות הערבי בשכונת שפירא.

.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נחי וייס, משה ניסים, חבצלת שפירא ונועם ציפורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן