.

אורית נוימאיר פוטשניק

סדנת שירה אמירים יולי 2020

1.

לָשֶׁבֶת מוּל חַלּוֹן וּלְהַלֵּל כָּךְ אֶת הַנּוֹף
וּלְמַלֵּא דַּפִּים בְּטַל הַבֹּקֶר הַמַּזְהִיר.
לִגְמֹעַ אֶת הָאוֹר אֶת הָאֲוִיר וְלֹא לִרְדֹּף
אֶת כָּל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתִּי שָׁם מֵאֲחוֹרַי בָּעִיר.

לִנְשֹׁם עָמֹק, לִשְׁקֹעַ וּלְהִתְמַלֵּא בָּרֹגַע,
לִבְהוֹת בַּמֶּרְחָבִים, שָׁם מְרַחֶפֶת הַשַּׁלְוָה.
לְהִתְמַסֵּר כֻּלִּי לִכְנַף הַמֶּרְחַקִּים לַנֹּגַהּ
שֶׁל תְּכֵלֶת וְיָרֹק וְשֶׁל הַשֶּׁקֶט שֶׁלֹּא בָּא

כִּי שׁוּב עֵינֵי דְּבֵקוֹת בַּכֶּתֶם שֶׁעַל הַחַלּוֹן
וּמְנַסֵּר שׁוּב בְּאָזְנַי זִמְזוּם הַמַּזְגָנִים.
הַגַּב תָּפוּס, הָעֹרֶף מְעַקְצֵץ וּמְגָרֵד.

כִּי כַּמָּה כְּבָר אֶפְשָׁר לְהִתְפַּעֵל מֵעֵץ אַלּוֹן,
כִּי אֵין בִּי הַר וּמַעְיָן שׁוֹפֵעַ מִבִּפְנִים
וְדַי כְּבָר לְהַגִּיד לִי לְהַפְסִיק לְהִתְנַגֵּד.

 

2.

לָשֶׁבֶת עַל הָהָר כְּדֵי לִכְתֹּב

עוֹד שִׁיר עַל הָאַלּוֹן וְעַל הָאֹרֶן.

לְהִשְׁתָּאוֹת כְּיֶלֶד מוּל הַנּוֹף.

לְהִתְעַרְבֵּב בַּטֶּבַע, לֹא לִזְכֹּר אֶת

מַרְאֵה הָאֶגְרוֹפִים בָּרְחוֹבוֹת,

הַפַּחַד שֶׁזָּלַג מִתּוֹךְ הָרַדְיוֹ

בַּדֶּרֶךְ, אָז בִּקַּשְׁתִּי לְכַבּוֹת

וְהַנַּהָג צִיֵּת כִּי זֶה כְּדַאי לוֹ.

עַכְשָׁו כְּשֶׁמִּשְׁתּוֹלֶלֶת מַגֵּפָה,

וְאֵין לְדַעַת מָה יִהְיֶה מָחָר,

מְשׁוֹרְרִים זוֹ הַכְנָסָה יָפָה,

נִסַּע אֶל הָרִיטְרִיט בְּרֹאשׁ הָהָר.

כָּאן בַּשַּׁלְוָה כְּשֶׁהַגּוּף עָטוּף

וּמְפֻנָּק, אָז הַשִּׁירָה תָּעוּף.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, היא משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

.

עדי קוגלר

על הכוח

תָּמִיד יֵשׁ צֹרֶךְ בְּכוֹחַ

קְצָת

כְּדֵי לִלְחֹץ עַל מֶתֶג הָאוֹר

קְצָת יוֹתֵר

כְּדֵי לָלֶדֶת

אוֹ

לָבוֹא אֶל הָעוֹלָם

כּוֹחַ סָבִיר

לִמְנֹעַ

מֵאָדָם לְבַקֵּר אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ

מֵעֵבֶר לַמַּחְסוֹם

לְהָטִיחַ בְּאִשָּׁה

מַעֲרוֹךְ

לִירוֹת

בְּמֶרְכַּז הַמָּסָה

שֶׁל חוֹלֵה הַנֶּפֶשׁ

כּוֹחַ

לְהִתְגַּבֵּר עַל סַרְטָן

לְהִתְנַצֵּל

לִנְשֹׁם

גַּם לְזֶה צָרִיךְ

כּוֹחַ

 

* הצירוף "לירות במרכז מסה" לקוח מפקודות הפתיחה באש הסטנדרטיות של צה"ל ("נוהל מעצר חשוד"). ירי כזה אמור להתבצע לאחר שמוצו את כל האפשרויות האחרות ובנסיבות של סכנת חיים מיידית.

 

עדי קוגלר, בת 27, היא סטודנטית לתואר שני לספרות עברית במסלול הכתיבה היצירתית באוניברסיטת בן גוריון. בעלת תואר ראשון בחינוך ותיאטרון־מחול. עובדת כאשת תוכן ומנגישת דיגיטל לאנשים עם מוגבלויות, כיום באגף הדוברות של עיריית רמת השרון. פרסמה בעבר בכתבי עת שונים, בהם הליקון, סלון הדחויים וצריף. בימים אלו עובדת על כתב ידה הראשון, אשר יכלול מסות, פרוזה ושירה.

.

.

לאה קליבנוף־רון

עוד חור

לאמא

יַלְדָּתִי, הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ קְרוּעָה.

הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּךְ קְרוּעָה!

וּמִי וּמָה קָרְעוּ לָךְ אֶת הַשִּׂמְלָה?

תָּפְרוּ פַּעַם, תָּפְרוּ פַּעֲמַיִם, תָּפְרוּ רַב מִסְּפֹר,

רַק הִסְתּוֹבַבְתָּ וְהִנֵּה שׁוּב – הַחֹר.

 

וּכְבָר שׁוּרַת שְׂמָלוֹת קְרוּעוֹת.

אִמְרִי נָא, יַלְדָּתִי,

כָּל הַחֹרִים הַלָּלוּ – הַאִם זֶה אֲמִתִּי?

וָשׁוּב נִקְרַעַת, וָשׁוּב נִקְרַעַת, הַשְּׂמָלוֹת

שֶׁלָּךְ כְּבָר נוֹלָדוֹת קְרוּעוֹת, נוֹחוֹת לְנִגּוּב מָהִיר

שֶׁל

קְצָת נַזֶּלֶת אוֹ שֶׁל

קִיא.

 

אֵיפֹה אִמָּא, יַלְדָּתִי?

 

דֶּרֶךְ הַחֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת:

תַּחְתּוֹנִים (קְרוּעִים),

גַּרְבַּיִם (קְרוּעִים),

קְרוּמִים,

אֵבָרִים,

עוֹד חֹרִים.

 

שִׂמְלַת צֶמֶר, שִׂמְלַת כֻּתְנָה, שִׂמְלַת טְלָאִים, מְעִיל יָד־שְׁנִיָּה, מְעִיל פַּרְוָה, פִּגׇּ'מָה,

פְּרָחִים, נְקֻדּוֹת, פַּסִּים. יַלְדָּה, אֵיפֹה אִמָּא?

אִם הִיא לֹא תַּשְׁגִּיחַ עָלַיִךְ בִּקְפִידָה,

אַלְלַי, לֹא יִשָּׁאֵר דָּבָר

מֵהַשִּׂמְלָה

אוֹ מֵהַיַּלְדָּה.

 

הַאִם הַפַּעַם נִתְקַלְתְּ בַּדֶּלֶת אוֹ נָפַלְתְּ?

אוֹ שֶׁמָּא הָיָה אֵי־מִי שֶׁקָּרַע בְּצִפָּרְנָיו?

יַלְדָּתִי, הוֹ יַלְדָּתִי, אִמְרִי נָא מָה קָרָה וּמִי קָרַע

אוֹתָהּ,

הַאִם נָמֵר, עַכְבָּר אוֹ קוֹף,

אוֹ שֶׁמָּא זֶה הָיָה רוֹפֵא, שׁוֹטֵר אוֹ דּוֹד?

 

מָתַי תָּבִינִי שֶׁלֹּא רָאוּי לְהוֹפִיעַ בַּחֶבְרָה עִם

שִׂמְלָה קְרוּעָה, רוֹאִים לָךְ קְצָת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁמְּנֻמָּס.

יַלְדָּתִי, זֶה בִּלְתִּי נִתְפָּס.

אֶת הַשַּׁעֲרוּרִיָּה אֵיךְ נִמְנָע?

הַשִּׂמְלָה שֶׁלְּךָ נִקְרַעַת כְּבָר כְּמוֹ מֵעַצְמָהּ!

 

דֶּרֶךְ הַחֹרִים אֶפְשָׁר לִרְאוֹת:

עוֹד חֹרִים.

וְעוֹד

חֹרִים.

 

עַכְשָׁו גַּם לָךְ כְּבָר יֵשׁ

יַלְדָּה,

יֵשׁ לָךְ כְּבָר יַלְדָּה.

יַלְדָּתִי, אַתְּ מַלְבִּישָׁה אוֹתָהּ

בְּשִׂמְלָה כָּל־כָּךְ יָפָה.

פְּרָחִים, פַּרְפָּרִים, צִפּוֹרִים, לְבָבוֹת,

מִדֵּי בֹּקֶר קוֹלַעַת זוּג צַמּוֹת, מְסַדֶּרֶת אֶת הַיַּלְקוּט.

אוֹיָה, כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת לַגַּן פִּתְאוֹם מִתְבָּרֵר,

יָדַיִךְ יוֹדְעוֹת לְהַלְבִּישׁ אוֹתָהּ רַק

בִּשְׂמָלוֹת קְרוּעוֹת.

 

אִם אִמֵּךְ לֹא תָּבוֹא לְכָאן בִּמְהִירוּת הָאוֹר,

יִהְיֶה מְאֻחָר מִכְּדֵי לִתְפֹּר גַּם לְיַלְדָּתֵךְ

אֶת הַחֹר.

 

אֵיפֹה אִמָּא?

אֵיפֹה אִמָּא?

 

יַלְדָּתִי, הֲיִתָּכֵן?

הַשִּׂמְלָה שֶׁלְּךָ נִקְרַעַת גַּם אַחֲרֵי מוֹתֵךְ.

 

לאה קליבנוף־רון, משוררת, חברת מערכת המוסך. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 21 ו־77.

.

.

מרחב ישורון

הכלב בלק

יֶלֶד מְשֻׁנֶּה הִשְׁתִּין בַּחוֹף שֶׁל תֵּל בָּרוּךְ

וְכַמָּה עֲצָמוֹת פָּצְחוּ בִּצְחוֹק קָמוּ לְגוּף

שָׂעִיר יוֹתֵר מִכָּל מָה שֶׁזָּז

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

הִנֵּה הוּא חָזַר

וְהַפַּעַם הוּא אַכְזָר

יוֹתֵר מִמֶּלֶךְ מוּבָס

שֶׁשָּׁחֲטוּ אֶת בָּנָיו

נֶגֶד עֵינָיו

 

הוּא שָׁחֹר וְשָׂעִיר

נוֹרָא וְאַדִּיר

פֶּרֶא מִתְחָרֵעַ

הַבֶּן זוֹנָה מָהִיר

חוֹתֵךְ חָלָק אֶת בֵּגִין

קוֹרֵעַ אֶת הַפְּקָק

תּוֹלֵשׁ אַסְפַלְט עַל הֶרְצְל

זָנָב מַתִּיז בָּרָק

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

זֶה הוּא הוּא הוּא

 

הָעִיר מוּטֶלֶת עַל גַּבָּהּ

מְיַלֶּלֶת כְּמוֹ כַּלְבָּה

עָשָׁן עַל הַשִּׁמְשָׁה

עֶשְׂרִים לְאַרְבַּע

 

הִנֵּה גַּם בְּרֵנֶר

זוֹחֵל מֵהַקֶּבֶר

יוֹרֵק בֹּץ

שׁוֹאֵל מָה הוֹלֵךְ

 

זֶה שׁוּבוֹ שֶׁל הַמֻּדְחָק

הַכֶּלֶב בָּלָק

זֶה הוּא הוּא הוּא

הוּוּ הוּוּוּ הוּוּוּ

 

וְאֵין צַדִּיק שֶׁיָּעֵז

לִקְרֹא אֶת הַכְּתָב

בְּאוֹתִיּוֹת פְרַנְק רִיהָל

בְּצֶבַע זָהָב

כָּתוּב לוֹ עַל הַגַּב

"אוֹר לַגּוֹיִים"

 

מנגן ושר: אמיר מאייר

 

מרחב ישורון נולד בקיבוץ אפיק. פרסם ספר עיון וחמישה ספרי שירה, האחרון עד כה – "תפילות לאחר גזר דין (מקום לשירה, 2021). כתב עבודת דוקטורט על ש"י עגנון.

הגרסה המולחנת של "הכלב בלק" – מתוך "הבוצינא דקרדינותא", הרכב פולק שחברים בו מיכל גולדשטיין, ענר פקר, אמיר מאייר ומרחב ישורון. הוא מתפרסם לכבוד מאה שנים למותו של ברנר, שנרצח בקריית שלום וגופתו נמצאה בבית הקברות הערבי בשכונת שפירא.

.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת נחי וייס, משה ניסים, חבצלת שפירא ונועם ציפורי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יונתן ברג

 

שרוע על חוף שטוף שמש בקוסטה בראווה

 בעקבות פייר בונאר,

חוף (אי הזהב), 1914

.

ווֹלְטֶר בֶּנְיָמִין גָּסַס כָּאן, פָּנָיו עוֹמְדוֹת עוֹד

לְצַד מִטַּת עֵץ, שִׁדַּת עֵץ וְעָלֶיהָ

טַבְלִית לְבָנָה. רַבִּים מֵאִתָּנוּ יָשְׁבוּ לַיְלָה שָׁלֵם

וּבְיָדָם מֹאזְנַיִם אֲרוּרִים. אֲנִי זוֹכֵר אֶת דִּמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר

בְּבַיִת שֶׁחָלַשׁ עַל מַחֲנֵה הַפְּלִיטִים

בְּגֶ'נִין.

 

*

 

עיון בקרב

בעקבות ניקולה פוסן,

חורבן בית־המקדש ובזיזתו, 1625–1626

.

אֵזוֹר שֶׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לוֹ.

אֶת פָּנַי אָחֲזָה עֲוִית, שַׁחַר

נִשְׁפַּךְ עַל חֳרָבוֹת, אֶבֶן פְּצוּעָה.

קִיסוֹס בְּצֶבַע אַרְגָּמָן טִפֵּס

וְנִקְרַשׁ. מִדּוֹת הַיּוֹם כְּמוֹ הִתְרַחֲבוּ

בְּמַעֲשִׂים מְפֹאָרִים שֶׁל אֵשׁ וּמַתֶּכֶת.

כֵּן, הַמְּנוֹרָה, מִקֶּשֶׁת הַזָּהָב

שֶׁהָלְכָה וְהִבְהֲבָה בְּתוֹכִי, הַנֶּפֶשׁ.

אֲחוּזָה בְּיָד גַּסָּה, נִגְרֶרֶת בַּבֹּץ

בְּשַׁיָּרָה עַלִּיזָה וּמְמַהֶרֶת.

 

*

 

קלאסי

בעקבות אמדאו מודיליאני,

ז'אן אבוטרן יושבת, 1918

.

הַיְּשִׁיבָה, הַיָּדַיִם, תְּנוּחַת הָרֹאשׁ.

בָּאִפּוּק הַזֶּה אָנוּ מְבַקְּשִׁים

מֵהַקְּלָאסִי לָשׁוּב.

יָמִים שֶׁבָּהֶם לֹא הָיָה חָשׁוּב

מֵהַקִּמּוּר: עִדּוּן הַצּוּרָה בְּדַרְכָּהּ הָלְאָה.

מָקוֹם בּוֹ הַכֹּל קָפוּא,

הַחוּשִׁים זְהִירִים, וְנוֹגְעִים לְאַט.

 

אֲבָל הִיא אָכֵן שָׁם, זָ'אן,

נוֹתְרָה בְּאוֹתָהּ תְּנוּחָה יְוָנִית.

מַטְלִית עוֹבֶרֶת עַל מִשְׁטָח מְאֻבָּק:

אֲנִי נִדְרָךְ מוּלָהּ, אָחוּז שׁוּב

בְּצָמָא לְיֹפִי.

 

*

 

פטרוס   

בעקבות רמברנדט,

פטרוס הקדוש בכלא, 1631

.

עוֹרוֹ מָתוּחַ וְשָׁבוּר, בְּגָדָיו לְלֹא רְבָב.

סְבִיבוֹ מְעַט עֵשֶׂב יָבֵשׁ, מַפְתְּחוֹת חֲלוּדִים, רֵיחַ יָם.

הוּא רוֹאֶה אֶת אָחִיו טוֹבֵל,

טִפּוֹת הוֹפְכוֹת אֶת הַבַּד שָׁקוּף:

גּוּפוֹ הַדַּל שֶׁל יֵשׁוּעַ נֶעֱצָר בְּפָנָיו הָרַכּוֹת.

 

הַתְּפִלָּה מוֹפִיעָה תָּמִיד כְּאוֹר,

אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים דָּבָר, מִכָּל עֵבֶר אֶבֶן.

מַשֶּׁהוּ נוֹסֵק לְפֶתַע, הָרִשְׁעוּת מִסְתַּלֶּקֶת בִּמְבוּכָה,

יָדֵינוּ אוֹחֲזוֹת זוֹ בָּזוֹ בִּידִידוּת.

 

*

 

פיצול

 בעקבות דוד ריב,

ארכיטקטורה יפה, 1997

.

וּמָה לַעֲשׂוֹת בַּשְּׁאֵלָה

אָנוּ נֶעֱצָרִים וְאֵיזוֹ טִרְדָּה הוֹלֶכֶת וְגוֹאָה

בַּחֲדָרָיו הַבְּהִירִים, שׁוֹחֲרֵי הַטּוֹב

שֶׁל הָאֲנִי.

הַיָּד מְבַקֶּשֶׁת לְסַלֵּק אֶת הַזְּבוּב הַמַּתִּישׁ אֶת יָמֵינוּ

עִם זִמְזוּם הָעָוֶל, חָג סְבִיבֵנוּ בִּצְרִידוּת נוֹרָאָה.

הַיּוֹם הָיָה מְרֻוָּח כָּל כָּךְ,

שָׁעוֹת שֶׁיָּשַׁבְנוּ לְיַד פֶּלֶא הַדְּבָרִים.

הוֹ, אֵיזֶה זֹהַר יָכוֹל לְהֵחָלֵץ מֵהַצְּבָעִים שֶׁלָּנוּ,

מֵהַפָּנִים שֶׁלָּנוּ, אֵלּוּ הַמְּתוּחוֹת לְעֵבֶר

עֲסָקִים מְעֻדָּנִים: הַנֶּפֶשׁ וּרְצוֹנָהּ בְּקוֹלוֹת שְׁמֵימִיִּים

הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת אֶת שִׁפּוּלֵי הָהָר

מוֹרִידִים מַיִם וְנוֹגְעִים בַּפֶּה הָרַךְ שֶׁל הַצְּבָאִים

אֲבָל כָּעֵת מְפַעְפַּעַת סְבִיבֵנוּ, כְּמוֹ לְהַכְעִיס

עוֹנָה חָרְפִּית וּרְעוּלַת פָּנִים,

גּוֹרֶרֶת עֲנָנִים מִמִּין אָפֹר וּמְכַבָּה רָקִיעַ שׁוֹחֵר אוֹר

וְיָדֵינוּ, אוֹתָהּ יָד שֶׁגָּאֲתָה בְּרֶטֶט

וְהִפְרִיחָה פַּרְפָּרִים עַל פְּנֵי מִשְׁטַח הַיּוֹם

נִגְרֶרֶת כָּעֵת, שְׁמוּטָה, כְּמוֹ אוֹחֶזֶת מַתֶּכֶת כְּבֵדָה

שֶׁסּוֹפָהּ עוֹפֶרֶת הַהוֹלֶכֶת וְנִכְנֶסֶת

בְּלֵב הָאוֹחֵז בָּהּ.

 

*

 

אגדה

 בעקבות אפרים משה ליליין,

חתונה אלגורית: מתווה לשטיח לדוד ופרומה וולפסון, 1906

.

מִתַּחַת לָאֳרָנִים נָצְצוּ נוֹצוֹת, מְדוּרָה

קְטַנָּה שֶׁרָמְזָה לְטֶרֶף, הָאֲגַם, בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם,

כִּנֵּס אֶת הָאוֹר וְהֶחְזִיר אוֹתוֹ.

שָׁלוֹשׁ סְפִינוֹת נָקְשׁוּ שׁוּב וָשׁוּב עַל הַמַּיִם

דַּיָּגִים נָחוּ מִן הַמָּוֶת וְהוּא הִשְׁחִיר

אֶת עוֹרָם, הֶעָשָׁן שֶׁעָלָה מֵהֶם נִדְמָה הָיָה לְבַקָּשַׁת סְלִיחָה.

בְּאַחַת נָפְלוּ דִּמְדּוּמִים וְהִצִּיתוּ

אֶת הַבִּקְתָּה הַמְּבוֹדֶדֶת וְאֶת שִׁירֵי הָעָם.

הַדַּיָּגִים עָזְבוּ. נִצָּב נְטוּל הַפְרָעָה, מְמֻשָּׁךְ

וְרוֹעֵד בִּמְתִינוּת עִם קֶצֶב הַמַּיִם – הָעוֹלָם –

הִשְׂתָּרֵעַ מֵעֵבֶר לַיּוֹם וְאֶל תְּחוּם הָעַתִּיק, הַגְּאֻלָּה,

הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל.

לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְהַזְרִים אַגָּדָה לְחַיֵּינוּ,

לַהֲפֹךְ אוֹתָם רְאוּיִים לְעַצְמָם.

 

 

 

יונתן ברג הוא משורר וסופר. שלושת ספרי השירה שלו עד כה – "מפרשים קשים" (2012), "שעות ליד העולם" (2014), "היסטוריה" (2016) – ראו אור בהוצאת קשב לשירה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 11 ובגיליון 45 של המוסך. ספר השירה "אור וזמן" צפוי לראות השנה בהוצאת מקום לשירה.

מערכת המוסך מודה ליעל ברשק ממוזיאון ישראל ולדוד ריב על עזרתם.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כוח בהעדר כוח: על ספר שיריה השלישי של מאיה ויינברג, "מהיד אל הפה"

מאת שי שניידר־אֵילת

.

לָשֵׂאת אֶת הָעוֹלָם שׁוּב עִם אוֹר רִאשׁוֹן

כְּשֶׁכָּל הָעָוֶל נֶחֱשָׂף אֲבָל גַּם הַיֹּפִי

(מתוך "נהדר ואכזר")

.

בלב השיר "יום יום", השיר השביעי בספרה החדש של מאיה ויינברג, מרחפת בועה. "דַּקָּה, חֲשׂוּפָה" – המשוררת מפריחה אותה שם, בתזמון מדויק המאפיין את הספר כולו, כדי לתאר את עצמה, תוך הליכה ברחוב סואן: "לָשִׂים אֶת נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ וְלָצֵאת אֶל הָרְחוֹב. / מוּכָנָה לְהֵעָלֵב, לָלֶכֶת שׁוֹלָל, / לְהִשָּׂרֵט מִמָּה שֶׁעֵינַיִךְ רוֹאוֹת". המתח הנוצר ממעופה העדין של בועה ארעית, עשויה מאוויר וממים, בעולם יום־יום צופר, מוליך שולל, שורט – רוחש בפנימם של שירי מהיד אל הפה לכל אורכו ומעניק לספר את ייחודו.

לאותה איכות דקיקה, שברירית, עלול חיכוך קרוב מדי עם חומרי החיים להוות סכנה של ממש. אך חרף תחושת הסיכון החיה בהם והפיתוי "לא לנסות את הנפש", שבים שירי הספר ובאים במגע עם מרכיביו המחוספסים של הקיום – ילדות, בית, הורות, אובדן, יתמות, געגוע – ניצלים פעם אחר פעם ומחלצים מתוכם יופי עדין, זך, כשל אותה בועה. החולשה החשופה, המוצהרת, המעיזה לצאת ולהיות בעולם, מתבררת לאורך הקריאה כעוצמה גדולה, שכּוחה "בְּהֶעְדֵר הַכֹּחַ / בְּאִי הַכֹּחַ / כְּלוֹמַר בְּחֹסֶר הַצֹּרֶךְ / לִהְיוֹת קוֹל רָם אוֹ מַסְקָנָה. / אֲנִי חוֹשֶׁבֶת לָאַחֲרוֹנָה שֶׁזּוֹ / הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה / תְּנוּעָה עֲדִינָה כְּמוֹ מַתָּן / תְּשׁוּבָה לְאַחַר הִרְהוּר." (מתוך [הכוח שלך בהעדר כוח])

הזהירות המתחייבת ממפגש בין תנועה עדינה מאוד ובין טלטלות עולם החוץ מכתיבה את הנימה הפואטית של ויינברג בספר ואת גווניה. מיעוט מילים. משלב יום־יומי, קונקרטי. משפטים קצרים, ישירים, טור שירי רזה. עיסוק ממוקד בנגלֶה. ההימנעות מגלישה מוחשית מאוד, מוזיקלית – אין אף מילה מיותרת. הכול מוחזק, "הכֹל בסדר", כפי שנקרא השער הפותח וכפי שכותבת ויינברג ב"שיר הרגעה קטן": "הַכֹּל בְּסֵדֶר / הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן. / הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת / הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן. / הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת / רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף / נַהֲמוֹת מֵאַיָּלוֹן." רק בהמשך השיר הסדר הופך לסדק: "הַכֹּל בְּסֶדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם" – ואנו מבינים ביתר שאת מדוע לא ייעשה כאן שום צעד בלתי מחושב.

על אף חומריהם הסמיכים של השירים ותחושת החרדה המחלחלת בתוכם, לשונם הגלויה מאפשרת קרבה וקריאה קולחת. הספר בנוי מארבעה שערים, שניים מהם – שער "הגיל הרך" ושער "תהליך תופס נפח" – נוגעים ללב במיוחד, ובמידה רבה הם מרכזו הנושאי של הספר. שער "הגיל הרך" עוסק בבני משפחתה החיים של הכותבת ובעיקר בקשר עם בנותיה. לשיריו אופי של דפי יומן – אוצרים רגעים מינוריים לכאורה וחושפים דרכם את האימה והחדווה שבאימהות, שבניסיון להיות בית: "לְחַמֵּם. לְהַאֲכִיל. לֹא לְהַפִּיל. / לֹא לִפֹּל. שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִנְשֹׁם / שֶׁלֹּא אֶתְחָרֵט. שֶׁלֹּא אֶהֱרֹס הַכֹּל." ("בתי")

מיד אחריו, בשער "תהליך תופס נפח", נופל דבר ומתנפץ – המשוררת נפרדת מהוריה ומתאבלת עליהם ועל בית ילדותה: "אִם נָפַל דָּבָר – יִפֹּל. / כְּנֶגֶד הָרִצְפָּה הָאֲדִישָׁה / יִתְנַפֵּץ. / כְּכָל שֶׁתְּנַסֶּה הַיָּד לֶאֱסֹף – לֹא יֵאָסֵף." ("תקנה"). יחסי הגומלין הנוצרים בין הבית החי, הנוכחי, שעליו יש לשמור בכל מחיר מפני הנפילה, לבין זה שאינו עוד, שכבר נפל ונופץ ואולי מעולם לא היה מקום להתקיים בו בביטחון – אחראים לשבריריות המרתקת שבשירים ולמתח חיים־מוות שהם נושאים בתוכם.

אף שמהיד אל הפה מתחולל במרחבים נוספים, אין ספק שזירות ההתרחשות המרכזיות שלו הן הבית, בני המשפחה וחייה הפנימיים של הכותבת בתוכו ולצידם. המאמץ העצום שמחייבים החיים, כפי שהוא מובע בשיר "בתי" (לא ליפול, לא להפיל, להאכיל), מול אזלת היד שבשיר "אמא" – "מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל / אֲנִי מַפְשִׁירָה לֶחֶם / מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לוֹמַר / הִיא אֵינֶנָּה / מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת" – זו תמצית יחסי הכוחות בין החזקה לרפיון, הפועלים בעוצמות משתנות בכל שירי הספר.

מחוץ לכותלי הבית מתקיימים עוד מרחבים ודמויות, שהמשוררת מגיבה להם באותה רגישות חשופה וחדת הבחנה: נופי העיר, שממון פרוורים, ארץ זרה. עוולות המציאות, פגישה עם מטפלת, געגוע לאהוב נעדר, מפגש עם בעלי חיים. אך כל אלו נעים וחוזרים תמיד אל הציר שסביבו נע עולם הספר: הבית הנעדר וזה שיש לשמר תחתיו. לרגע יחיד, זה הנותן לספר את שמו, מרשה לעצמה המשוררת לתכנן בריחה. ביום שישי, לדמיין התחמקות מבעד סדק שבין חולין לקודש, מבלי לקחת "אֲפִלּוּ לֹא תִּיק קָטָן" ("יום שישי"). ברגע הזה, היא ערה ויכולה: "אֵלֵךְ מַהֵר. אֶבְרַח בַּחֲשֵׁכָה. אֶזָּכֵר / אֵיךְ לֹא מְגַדְּלִים, לֹא דּוֹאֲגִים, אֵיךְ לֹא יוֹצְאִים / מִכְּלִי. אֶהְיֶה קַלָּה. אֲתַכְנֵן מֵהַיּוֹם לְמָחָר וְנִרְאֶה / כְּבָר מָה. אֶחְיֶה מֵהַיָּד אַל הַפֶּה וְאֶהְיֶה / שְׂבֵעָה."' אנחנו נותרים לתהות אם יצאה, אם תצא התוכנית לפועל ותתגשם משאלת החופש מכבלי הבית ולו לרגע.

אי אפשר שלא לעקוב בדריכות אחר הבועה הצחה הרוחפת בין דפי הספר, יפה בזכות חד־פעמיותה, ולייחל לשלמותה: "הַשִּׁגָּעוֹן אוֹרֵב בַּפִּנָּה כְּמוֹ חָתוּל / וְאַתְּ קַלָּה לְהִטָּרֵף. / הִזָּהֲרִי מִתַּאֲוַת הָאֱמֶת הַמֻּחְלֶטֶת. / הִשָּׁמְרִי מִכָּל קָצֶה", מורה ויינברג בשיר "מי שמעז". אך אותה הישמרות עקבית, המאפיינת את ליבתם של השירים ומעניקה להם את יופיים, עלולה לעיתים להיות גם חולשתם. למרות הסכנה הגלומה בגלישה אל מעבר לבטוח, בבריחה, אי אפשר שלא לתהות מה יתרחש פואטית לו ייחצו הקווים. רגעי העזה כאלו מבליחים פה ושם, כשהמשוררת נותנת דרור למנגנון ראשוני יותר, ל"כִּשָּׁרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְגוּרִים נְטוּשִׁים" ("למטפלת"). רגעים אלו הם הצצה ליכולת שירית מסוג אחר – והם מעוררים רצון לקרוא עוד, גם ממנה.

.

למטפלת

אֵינֵךְ מַכִּירָה אוֹתִי. יֵשׁ לָךְ שִׁנַּיִם יְשָׁרוֹת. שֵׂעָר נוֹרְמָטִיבִי.

אֲנִי – בְּמִלָּה אַחַת – בְּסֵדֶר. בִּשְׁתֵּי מִלִּים – לֹא בְּסֵדֶר.

הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי חֲסַר תַּקָּנָה כְּמוֹ הַנֶּפֶשׁ. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת

לָשֵׂאת אֶת עַצְמִי, אֵלַיִךְ אוֹ מִמֵּךְ אִם צָרִיךְ.

יֵשׁ לִי יְכֹלֶת פַנְטַסְטִית לְהִתְחַבֵּב. אַתְּ תִּרְאִי.

אֲנִי יוֹדַעַת לְהַצְחִיק, לִמְצֹא אֶת הַנְּקֻדּוֹת הָרְגִישׁוֹת, לְלֹא מִלִּים וּלְלֹא

מוּדָע לְהַכְנִיס שָׁם אֶת עַצְמִי.

זֶה כִּשָּׁרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְגוּרִים נְטוּשִׁים. מַנְגָּנוֹן רִאשׁוֹנִי.

אֲנִי אֹכַל מִכַּף יָדֵךְ אֶת כָּל מַה שֶּׁתַּגִּישִׁי. גַּם אִם אַחַר כָּךְ אָקִיא.

אֲנִי יוֹדַעַת לְזַהוֹת, אֲפִלּוּ רַק לְפִי הרֵיחַ, מִי יִהְיֶה טוֹב אֵלַי.

תָּמִיד אֶרְצֶה אֶת זֶה שֶׁאֵינוֹ. זֶה נִסְיוֹן הַתִּקּוּן הָעִוֵּר שֶׁלִּי.

אֲבָל אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִתְמַסֵּר. לֹא לָךְ. לֹא לִבְנוֹתַי. לֹא לְעַצְמִי.

אֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בַּג'וּנְגֶּלִים שֶׁל הָרְחוֹב מִבְּלִי לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ

וּמַה שֶּׁיֵּשׁ לִי לְסַפֵּר לֹא שָׁוֶה אַרְבַּע־מֵאוֹת שֶׁקֶל.

בָּאתִי לְפִתְחֵךְ לִגְוֹעַ וְתִרְאִי שֶׁלֹּא אָמוּת גַּם

לְלֹא אֹכֶל גַּם לְלֹא מַיִם. בָּאתִי

כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי עֵדָה לְסִבְלִי.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני עתיד לראות אור בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. טקסטים קצרים פרי עטה התפרסמו בגיליונות 70 ו־95 של המוסך.

.

מאיה ויינברג, "מהיד אל הפה", פרדס, 2021.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: ריקי כהן על "כאב מרחקים" מאת שרי שביט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בועז הנרדם / ויקטור הוגו

מצרפתית: דורית פרידמן

 

בֹּעַז עָלָה עַל מִשְׁכָּבוֹ מֻתָּשׁ;

כָּל אוֹתוֹ יוֹם עָמַל בַּגֹּרֶן אֲשֶׁר לוֹ;

אוֹ אָז הִצִּיעַ יְצוּעוֹ כְּהֶרְגֵּלוֹ;

נִרְדַּם לְיַד מְכַל הַחִטָּה שֶׁנִּגְדַּשׁ.

 

לַזָּקֵן הָיוּ שְׂדוֹת חִטָּה וּשְׂעוֹרָה;

וְלַמְרוֹת עָשְׁרוֹ רָדַף צֶדֶק וְטוֹב;

רֶפֶשׁ לֹא עָכַר אֶת מֵימֵי טַחֲנָתוֹ;

שׁוּם תֹּפֶת תַּחַת מַפּוּחוֹ לֹא בָּעֲרָה.

 

זְקָנוֹ הָיָה כָּסוּף כְּמוֹ נַחַל בְּאַפְּרִיל.

אֲלֻמָּתוֹ, לֹא קַמְצָנִית הָיְתָה וְלֹא עוֹיֶנֶת;

בִּרְאוֹתוֹ מְלַקֶּטֶת עֲנִיָּה שֶׁגּוֹחֶנֶת,

הָיָה אוֹמֵר: – לֶקֶט שִׁבּוֹלִים לָהּ הַפִּילוּ.

 

הָאִישׁ הַזֶּה רָחַק מִדַּרְכֵי עֲקַלְקַלּוֹת,

לְבוּשׁוֹ הָיָה תֹּם־לֵב וּבִגְדֵי פִּשְׁתָּה צְחֹרִים;

וְהָיוּ, לְמַרְגְּלוֹת הָעֲנִיִּים, נִגָּרִים

שַׂקֵּי גַּרְעִינָיו כְּמִזְרָקוֹת צִבּוּרִיּוֹת.

 

בֹּעַז הָיָה טוֹב וּמֵיטִיב, וְלִקְרוֹבָיו קַשּׁוּב,

נָדִיב הָיָה, וְלֹא שֶׁאֶת כַּסְפּוֹ הִפְקִיר;

הַנָּשִׁים בִּכְּרוּהוּ עַל פְּנֵי גֶּבֶר צָעִיר

כִּי הַצָּעִיר נָאֶה, אַךְ הַזָּקֵן חָשׁוּב.

 

הַזָּקֵן, הַקָּרֵב אֶל מְקוֹר הַנִּבְרָא,

בָּא אֶל הַנֶּצַח מִזְּמַן אַל־חָזוֹר;

גַּם עֵינֵי צְעִירִים עֲשׂוּיוֹת לִבְעֹר,

אַךְ מֵעֵין הַזָּקֵן כְּבָר נִבֶּטֶת אוֹרָה.

 

בֹּעַז נָם בֵּין אֲנָשָׁיו בַּלַּיְלָה, אִם כָּךְ;

לְיַד רֵחַיִם שֶׁהוּבְאוּ לְעָדְפֵי יְבוּלִים,

הַקּוֹצְרִים שָׁכְבוּ כְּגוּשִׁים אֲפֵלִים;

וְכָל זֶה אֵרַע בְּעֵת כֹּה עַתִּיקָה.

 

אֶת שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הִנְהִיג אָז שׁוֹפֵט;

הָאֲדָמָה, לַנּוֹדֵד עִם אֹהֶל, מִתְיָרֵא

מִטְּבִיעוֹת רַגְלֵי עֲנָקִים בַּמִּרְעֶה,

עוֹד לַחָה מִמַּבּוּל הָיְתָה אוֹתָהּ עֵת.

 

כְּיַעֲקֹב הַנָּם, כִּיהוּדִית הַנָּמָה,

שָׁכַב בֹּעַז, עֲצוּם עֵינַיִם, תַּחַת הָעַלְוָה;

אַךְ בִּהְיוֹת שַׁעַר הַשָּׁמַיִם פָּתוּחַ בְּשַׁלְוָה

מִמַּעַל לְרֹאשׁוֹ, חֲלוֹם בָּא לוֹ בַּדְּמָמָה.

 

בַּחֲלוֹמוֹ רָאָה בֹּעַז אַלּוֹן צוֹמֵחַ,

אֲשֶׁר מֵחֲלָצָיו הִגִּיעַ עַד לִשְׁמֵי הַתְּכֵלֶת;

גֶּזַע עָלָה מִשָּׁם כְּרֶצֶף שֶׁל שׁוֹשֶׁלֶת;

מֶלֶךְ שָׁר לְמַטָּה, בְּעוֹד אֵל לְמַעְלָה נִשְׁמָתוֹ נוֹפֵחַ.

 

וּבֹעַז מִלְמֵל בְּקוֹלָהּ שֶׁל נַפְשׁוֹ:

"אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנִּי כָּל אֵלֶּה נִבְנִים?

מִסְפַּר שְׁנוֹתַי מֵעַל לִשְׁמוֹנִים,

וְאֵין לִי בֵּן, וּכְבָר אֵין לִי אִשָּׁה.

 

"הֲרֵי מִזְּמַן זוֹ שֶׁעִמָּהּ יָשַׁנְתִּי,

הוֹ, אֵלִי! עָבְרָה מִיְּצוּעִי לָזֶה שֶׁלְּךָ;

וְעוֹדָנוּ יַחַד בַּמַּעֲרָכָה,

הִיא חַיָּה לְמֶחֱצָה, אֲנִי הֵן חֵצִי מַתִּי.

 

"גֶּזַע יִוָּלֵד מִמֶּנִּי! יִתָּכֵן? הַאִם נָכוֹן?

כֵּיצַד אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד יִהְיוּ לִי יְלָדִים?

שֶׁהַצָּעִיר אַלּוּף, שְׁמֵי הַבֹּקֶר עֵדִים;

יוֹמוֹ גָּח מִלֵּילוֹ כְּחוֹגֵג נִצָּחוֹן;

 

אַךְ בְּזִקְנָתֵנוּ, נִרְעַד כְּלִבְנֶה בַּחֹרֶף;

אֲנִי אַלְמָן, אֲנִי לְבַד, וְיוֹרֵד עָלַי עֶרֶב,

אֲנִי נִכְפָּף, הוֹ אֵלִי! נִשְׁמָתִי כְּבָר נִקְבֶּרֶת,

כְּשׁוֹר צָמֵא אֲשֶׁר אֶל מַיִם יַטֶּה עֹרֶף."

 

כָּךְ דִּבֵּר בֹּעַז בַּחֲלוֹם וּבְאֶקְסְטָזָה,

בְּהַפְנוֹתוֹ עֵינָיו, הֲלוּם שֵׁנָה, לֶאֱלֹהָיו;

הָאֶרֶז אֵינוֹ חָשׁ בַּשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁמִּתַּחְתָּיו,

וְהוּא לֹא חָשׁ בָּזוֹ שֶׁלְּרַגְלָיו לֹא זָזָה.

 

בְּעוֹדוֹ יָשֵׁן, רוּת, בַּת־מוֹאָב,

נִשְׁכְּבָה, חֵיקָהּ גָּלוּי, לְמַרְגְּלוֹת בֹּעַז,

וְהָיְתָה מְיַחֶלֶת לְמִין קֶרֶן שֶׁל פָּז,

כְּשֶׁבְּבוֹא הַיְּקִיצָה יוּאֲרוּ עֵינָיו.

 

בֹּעַז לֹא יָדַע כִּי הָאִשָּׁה נִמְצֵאת שָׁם

רוּת לֹא יָדְעָה צְפוּנוֹת הָאֵל לֶעָתִיד.

בֹּשֶׂם טוֹב עָלָה מִקְּוֻצּוֹת הָעִירִית;

נְשִׁימוֹת הָעֶרֶב רִפְרְפוּ מֵעַל רֹאשָׁם.

 

הָיָה צֵל שֶׁל כְּלוּלוֹת, חֲגִיגִי וְנִשְׂגָּב;

מַלְאָכִים עָפוּ, מִן הַסְּתָם, בַּמַּחְשַׁכִּים,

כִּי בַּלַּיְלָה נִצְפָּה בְּעוֹבְרוֹ, לִפְרָקִים,

דְּבַר־מָה כָּחֹל שֶׁנִּרְאָה כְּכָנָף.

 

נְשִׁימוֹת בֹּעַז בְּנִים־לֹא־נִים,

הִתְעָרְבוּ בְּרַחַשׁ פְּלָגִים עָנֹג.

הָיָה זֶה יֶרַח שֶׁל טֶבַע מָתוֹק,

אֶת רָאשֵׁי הַגְּבָעוֹת עִטְּרוּ שׁוֹשַׁנִּים.

 

רוּת הָזְתָה וּבֹעַז יָשַׁן; הָעֵשֶׂב הָיָה שָׁחֹר כְּפֶחָם;

פַּעֲמוֹנֵי הָעֲדָרִים רָטְטוּ כִּמְעַט בְּלִי נִיעַ;

חֶסֶד בְּלִי גְּבוּל יָרַד מִן הָרָקִיעַ;

דִּמְמַת אֲרָיוֹת הַמַּרְוִים צִמְאוֹנָם.

 

מְנוּחָה בְּרַחֲבֵי אֶרֶץ־קֶדֶם שָׁרְתָה;

כּוֹכָבִים זִגְּגוּ שְׁמֵי עֹמֶק אֲפֵלִים;

סַהַר רַךְ וּבָהִיר, בֵּין פִּרְחֵי הַצְּלָלִים,

הִבְרִיק יַמָּה, וְרוּת בְּלִבָּהּ תָּהֲתָה,

 

בְּלִי נוֹעַ, עֵינָהּ פְּקוּחָה בֵּין צְעִיפִים,

מִיהוּ הָאֵל, אוֹתוֹ קוֹצֵר שֶׁל קַיִץ־עַד,

שֶׁבְּעוֹבְרוֹ הִשְׁלִיךְ, מַמָּשׁ כִּלְאַחַר־יָד,

חֶרְמֵשׁ זָהָב כָּזֶה בִּשְׂדֵה כּוֹכָבִים רוֹעֲפִים.

 

 

Booz endormi / Victor Hugo

Booz s'était couché de fatigue accablé;
Il avait tout le jour travaillé dans son aire;
Puis avait fait son lit à sa place ordinaire;
Booz dormait auprès des boisseaux pleins de blé.

Ce vieillard possédait des champs de blés et d'orge;
Il était, quoique riche, à la justice enclin;
Il n'avait pas de fange en l'eau de son moulin;
Il n'avait pas d'enfer dans le feu de sa forge.

Sa barbe était d'argent comme un ruisseau d'avril.
Sa gerbe n'était point avare ni haineuse;
Quand il voyait passer quelque pauvre glaneuse:
– Laissez tomber exprès des épis, disait-il.

Cet homme marchait pur loin des sentiers obliques,
Vêtu de probité candide et de lin blanc;
Et, toujours du côté des pauvres ruisselant,
Ses sacs de grains semblaient des fontaines publiques.

Booz était bon maître et fidèle parent;
Il était généreux, quoiqu'il fût économe;
Les femmes regardaient Booz plus qu'un jeune homme,
Car le jeune homme est beau, mais le vieillard est grand.

Le vieillard, qui revient vers la source première,
Entre aux jours éternels et sort des jours changeants;
Et l'on voit de la flamme aux yeux des jeunes gens,
Mais dans l'oeil du vieillard on voit de la lumière.

Donc, Booz dans la nuit dormait parmi les siens;
Près des meules, qu'on eût prises pour des décombres,
Les moissonneurs couchés faisaient des groupes sombres;
Et ceci se passait dans des temps très anciens.

Les tribus d'Israël avaient pour chef un juge;
La terre, où l'homme errait sous la tente, inquiet
Des empreintes de pieds de géants qu'il voyait,
Etait mouillée encore et molle du déluge.

Comme dormait Jacob, comme dormait Judith,
Booz, les yeux fermés, gisait sous la feuillée;
Or, la porte du ciel s'étant entre-bâillée
Au-dessus de sa tête, un songe en descendit.

Et ce songe était tel, que Booz vit un chêne
Qui, sorti de son ventre, allait jusqu'au ciel bleu;
Une race y montait comme une longue chaîne;
Un roi chantait en bas, en haut mourait un dieu.

Et Booz murmurait avec la voix de l'âme:
"Comment se pourrait-il que de moi ceci vînt?
Le chiffre de mes ans a passé quatre-vingt,
Et je n'ai pas de fils, et je n'ai plus de femme.

"Voilà longtemps que celle avec qui j'ai dormi,
O Seigneur ! a quitté ma couche pour la vôtre;
Et nous sommes encor tout mêlés l'un à l'autre,
Elle à demi vivante et moi mort à demi.

" Une race naîtrait de moi ! Comment le croire?
Comment se pourrait-il que j'eusse des enfants?
Quand on est jeune, on a des matins triomphants;
Le jour sort de la nuit comme d'une victoire;

Mais vieux, on tremble ainsi qu'à l'hiver le bouleau;
Je suis veuf, je suis seul, et sur moi le soir tombe,
Et je courbe, ô mon Dieu ! mon âme vers la tombe,
Comme un boeuf ayant soif penche son front vers l'eau."

Ainsi parlait Booz dans le rêve et l'extase,
Tournant vers Dieu ses yeux par le sommeil noyés;
Le cèdre ne sent pas une rose à sa base,
Et lui ne sentait pas une femme à ses pieds.

Pendant qu'il sommeillait, Ruth, une moabite,
S'était couchée aux pieds de Booz, le sein nu,
Espérant on ne sait quel rayon inconnu,
Quand viendrait du réveil la lumière subite.

Booz ne savait point qu'une femme était là,
Et Ruth ne savait point ce que Dieu voulait d'elle.
Un frais parfum sortait des touffes d'asphodèle;
Les souffles de la nuit flottaient sur Galgala.

L'ombre était nuptiale, auguste et solennelle;
Les anges y volaient sans doute obscurément,
Car on voyait passer dans la nuit, par moment,
Quelque chose de bleu qui paraissait une aile.

La respiration de Booz qui dormait
Se mêlait au bruit sourd des ruisseaux sur la mousse.
On était dans le mois où la nature est douce,
Les collines ayant des lys sur leur sommet.

Ruth songeait et Booz dormait ; l'herbe était noire;
Les grelots des troupeaux palpitaient vaguement;
Une immense bonté tombait du firmament;
C'était l'heure tranquille où les lions vont boire.

Tout reposait dans Ur et dans Jérimadeth;
Les astres émaillaient le ciel profond et sombre;
Le croissant fin et clair parmi ces fleurs de l'ombre
Brillait à l'occident, et Ruth se demandait,

Immobile, ouvrant l'oeil à moitié sous ses voiles,
Quel dieu, quel moissonneur de l'éternel été,
Avait, en s'en allant, négligemment jeté
Cette faucille d'or dans le champ des étoile

 

ויקטור־מארי הוגו (26.2.1802–22.5.1885), מגדולי הסופרים והמשוררים בצרפת, ממייסדי זרם הרומנטיקה. בין היתר, מחברם של "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". הפואמה "המצפון" היא מתוך יצירתו האפית "אגדת הדורות" (La légende des siècles), שחיבר בין השנים 1859 ו־1877, וכלל בה כמה שירים בהשראת כתבי הקודש.

דורית פרידמן, בעלת תואר שני בספרות כללית מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בענייני ספרות ומקרא. בעברה הייתה מורה לספרות בתיכון ועורכת פרוזה עברית ותרגומי מופת מצרפתית בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים. תרגומה לשירו של הוגו, "המצפון", התפרסם בגיליון 97 של המוסך.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מאמר מאת מינה אוזיורט קיליץ' על וירג'יניה וולף והוצאת הוגארת', בתרגום ננה אריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן