.

המלכה פרנק־ריהל: דוב אברמסון ויואב וינפלד בשיחה על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

מאת דפנה לוי

.

היא נולדה בשנת 1908 ומאז יושבת לה בנחת על כס המלוכה: האות העברית פרנק־ריהל היא השליטה הבלתי מעורערת של הספרות העברית, חביבת המעצבים והקוראים. מעטים יודעים שהיא נכנסה לחיינו כטיפול חירום, כדי לרענן את הדפים, לפטור את הדפוס העברי מההכרח להשתמש בגופנים הנחשבים כבדים יותר, שמקורם באותיות יצוקות ששימשו להדפסת סידורי תפילה (למשל הגופן וילנא). ומעטים עוד פחות זוכרים את המהומות (טוב, כחכוחי חוסר שביעות רצון) שהתעוררו כשאנשי מעריב ניסו להמיר את הפרנק־ריהל שלהם באות אחרת. פרנק־ריהל הגיעה – ונשארה. וגם בגיל 113 היא עדיין נחשבת אות דינמית, שאינה מכבידה על העין ועם זאת משדרת כובד ראש ספרותי.

.

הגופנים וילנא (מימין) ופרנק־ריהל

.

״זה פלא גדול בטיפוגרפיה העברית, שאין לו מקבילה בשפות אחרות,״ אומר דוב אברמסון, אמן ומעצב, שהסטודיו שלו עוסק בעיקר בפרויקטים הקשורים בתרבות וזהות יהודית־ישראלית. ״פרנק־ריהל היא אות ששולטת ביד רמה בספרות ובעיתונות העברית במה שקרוי ׳טקסט רץ׳, כלומר טקסטים ארוכים, ולא מצליחים למצוא לה תחליף. ההוצאות הקטנות מנסות לעצב ספרים באות אחרת, אבל זה לא כל כך תופס, וההוצאות הגדולות חוזרות תמיד לאותה אות. גם אני מוצא את עצמי מתיישב ליד המחשב, משוטט עם העכבר, בודק כל מיני גופנים טרנדיים, ובסוף בוחר את האות הזו.״

אברמסון, שיצירות משלו מוצגות בין השאר במוזיאון ישראל, במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאונים בחו״ל, אומר כי ״עיצוב ספרים זה לא התחום הכי רווחי, אבל אלה עבודות שאני נאחז בהן ומשתדל לקחת לעצמי ולא להשאיר לאחרים בסטודיו. יש בזה משהו רומנטי, וגם תחושת כוח מעצם הפיצוח, מציאת פתרון גרפי שלא ישקף את תוכן הספר אלא ישלים, ירמוז. זה תרגיל מחשבתי מאוד מאתגר. אני אוהב לקרוא לזה 1+1=3, כי העיצוב נותן משהו שאין בספר. לא תמיד התוצר ראוי להיכנס לפנתיאון העיצוב, אבל כשאני מצליח זו תחושה נהדרת, ולכן אני מקפיד לשמור את הערוץ הזה חי בפעילות של הסטודיו.״

אברמסון מופתע בכל פעם מחדש כשקוראים מזהים את טביעת האצבע שלו בספרים שעיצב. "טיפוגרפיה היא עולם רחב ועמוק, וכך גם עיצוב הכותרות, העימוד, השוליים, סוג הנייר, הריווח בין השורות, בחירת המקום למספרי העמודים. יש לזה חוקים פנימיים, אני לא אוהב דוקטרינות סגורות ואני כל הזמן מחפש דרך לשחק עם הגבולות, אבל יש כנראה איזו יד נעלמה שמכתיבה לי בדיוק את הפורמט, את הסגנון שלי.״

אתה קורא את הספרים שאתה מעצב?

כמובן, תוך כדי העימוד אני קורא, אם לא כל מילה אז הרבה מאוד פסקאות, כדי להרגיש את הספר. וקורה שהספר פשוט מבקש משהו לא שגרתי. למשל, כשעשינו את מה אהבתי, ספר מחשבות על פרשת השבוע מאת יאיר אגמון [ידיעות ספרים, 2017], התעקשתי על מהדורה קטנת ממדים שתודפס על קרטון ממש, ולא רק על נייר שנראה כמו קרטון, כי זו התחושה שעלתה מהספר. לשמחתי זה הצליח, אבל קורה שהוצאות מסרבות כי הן מתקשות לעמוד בזה כלכלית. אנשי השיווק שלהן תמיד אומרים ׳זה לא ימכור׳ ואז אני מרגיש שכל האחריות עליי, אבל יש מקרים שבהם אני מתעקש, ולשמחתי הספר מוֹכר.

.

.

אברמסון, שלמד בנעוריו בישיבה, אוהב במיוחד לעצב ספרים מתוך מה שהוא מכנה ״הקטלוג היהודי הגדול״. הוא שמח במיוחד על עיצוביו לספרים כמו אחטא ואשוב, ספר שיריה של רוחמה וייס (הקיבוץ המאוחד, 2013) או פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש מאת אביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2009), שדרשו התייחסות ״עדינה, מרומזת ועם זאת חדשה מבחינה ויזואלית לטקסטים שקשורים למקורות,״ הוא מסביר. אחת הדוגמאות המשעשעות שלו היא עטיפת הספר ופלים לימון של יהודה גזבר (ידיעות ספרים, 2020). ״התעקשתי על עטיפה שאין עליה חבילת ופלים, אלא נעלי קרוקס צהובות. למה? כי אני יכול לדמיין שמי שפתח את חבילת הוופלים גם ישב בפנימייה של הישיבה נעול בנעליים כאלה. זו אינטואיציה.״

 

.

בוא נחזור רגע לגופנים…

בעניין הזה, תרשי לי לחזור על משפט שהולך איתי כבר שנים: טיפוגרפיה טובה היא לא אוסף של אותיות יפות, אלא אוסף יפה של אותיות.

בעיניי הפונט אָלף הוא המצאת המאה, בעיקר כי הוא פתר את בעיית התאימות בין סוגי המחשבים ומערכות ההפעלה: הוא אִפשר להעביר קובצי טקסט ממחשב למחשב בלי שהאותיות יתהפכו.

פה אנחנו נכנסים לעולם הדיגיטלי – אז חשוב להזכיר שבימים הראשונים של האינטרנט שלט בכל הדפדפנים בעברית הפונט אריאָל, והוא פונט נורא כי הוא לא עוצב בכלל, איש לא חשב על המשקליוּת שלו [הוואריאציות השונות לטיפוס האות: דק, עבה, נטוי וכד'], יצר אותו אדם מאוד טכני כנראה, והתוצאה הייתה מכוערת במיוחד. אָלף נולדה כיוזמת נגד [של המעצבים מושון זר־אביב, דני מירב, מיכל סהר וניר ייני], חינמית, שהיא ממש עבודת קודש, אבל זו לא אות שמתאימה לדפוס. היא אוורירית ורופפת מדי.

.

אז חזרנו לפרנק־ריהל?

כן. יש מגוון פונטים יפים בעברית, אבל אף אחד מהם לא מדיח את פרנק־ריהל.

.

***

.

יואב וינפלד, אמן שהצהיר בעבר כי עבורו ״אמנות היא מטען חבלה שאף פעם לא מתפוצץ,״ עוסק גם בעיצוב – מכרזות ועד כתבי עת וספרים – אך רק בתחום התרבות. ״והספרים הכי קרובים לליבי,״ הוא אומר.

איך אתה עושה את קפיצת הדרך מתוכן הטקסט לוויזואליה שלו?

בסופו של דבר זו בחירה אינטואיטיבית. אני מנסה למצוא מה מעביר את התחושה או את מכלול התחושות, את מה שנמצא במקום שבין התוכן של הספר לצורה שלו כחפץ. אני בוחן את טון הדברים, את קצב המשפטים, את העלילה – ומכל זה אני מנסה למצוא זיקה מעניינת ואולי לא מובנת מאליה, לצורה של הספר ולדימוי שעל הכריכה שלו.

 

.

כשאתה בוחר טיפוגרפיה, העברית והעובדה שהאותיות שלנו כל כך מרובעות מקשה או מקילה עליך?

זו שפת האם שלי, כך שלא חשבתי על המרובעות שלה. אני פשוט שוחה בתוכה ואני אוהב מאוד לעבוד עם טיפוגרפיה. כל עיצוב שלי, ולא רק בספרים, מתחיל בשאלה איך נראות האותיות שצריכות להיות שם, מה אני יכול ללמוד מצורת הגופנים.

יש בתחום הזה אופנות?

בוודאי. יש התפתחות מטורפת בתחום הזה בארץ, ויש מעצבים נהדרים שכל מה שהם עושים ישר נכנס למחזור הדם.

אז למה מאז בריאת העולם ועד היום, כולם מעצבים ספרים בפרנק־ריהל?

כי זו אות מדהימה ומאוד מאוד נוחה לקריאה. בואי לא נשכח את הדסה, אבל באותה מידה, בואי נודה שקל מאוד לבחור באות מוּכרת. מצד אחד יש ספרים שהעיצוב שלהם לא נעשה מתוך תשומת לב גדולה מדי, וכל המאמצים הושקעו בעטיפה. במקרה כזה, הבחירה בפרנק־ריהל היא אוטומטית, בגדר הימור בטוח. מצד שני, זו אות קלאסית ומכובדת, ואני יכול להשתמש בה בלי שירגישו את הנוכחות שלי כמעצב. היא עושה את העבודה, בלי לצעוק ׳תראו, זה ספר מעוצב׳.״

 

באיזה ספר שעיצבת אתה שמח במיוחד?

בדבור מגושם יושב על פרח, אסופת תרגומים של אבי [דוד וינפלד; אפיק וגמא, 2019]. זה ספר שהייתי מאוד קרוב רגשית להפקה שלו, שהיה לי חשוב מאוד ויש לו עטיפה נורא מינימליסטית. התלבטתי המון ובסוף ביקשתי מאבא שלי לכתוב בכתב יד את כותרת הספר. אני חושב שהגעתי שם למשהו מזוקק מאוד.

 

 

.

» שבוע הספר במוסך בשנים קודמות: מפגשים מרגשים ומוזרים בין דוכני הספרים; שהם סמיט על בעלה־של־אשתו־מבינה־בזה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירה ברזילאית עכשווית

מפורטוגזית: טל ניצן

.

ריקרדו דומֶנֶק (Ricardo Domeneck)

איזיס דיאס דה אוליביירה

אוּלַי

הָיְתָה עַכְשָׁו

מְשֻׁעֲמֶמֶת בְּיוֹם רִאשׁוֹן,

עֲגוּמָה עַל הַסַּפָּה

אוֹ יְשֵׁנָה

אוּלַי גְּרוּשָׁה.

אוּלַי הָיְתָה חַיָּה

עִם שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ לָהּ

בְּדִירָה שְׂכוּרָה

זְעִירָה, מְאֻשֶּׁרֶת

אוֹ אֻמְלָלָה, כְּמוֹ

שֶׁקּוֹרֶה תָּמִיד, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה נוֹעֶלֶת בְּיוֹם שִׁמְשִׁי

אֶת נַעֲלֶיהָ הָאֲהוּבוֹת,

שֶׁנִּשְׁחֲקוּ כְּבָר, שֶׁנִּגְנְבוּ

מֵחֲבֵרָה שֶׁאִתָּהּ

לֹא הָיְתָה מְדַבֶּרֶת עוֹד,

אוּלַי. אוּלַי כְּבָר הָיְתָה נוֹפֶלֶת

בִּידֵי הַהִתְאַבְּדוּת,

אוֹ הַבַּעַל הַשֵּׁנִי,

אוּלַי רַק סוֹרְבֶּה

תָּמָרִינְדִּי, אוּלַי.

אוּלַי הָיְתָה צוֹחֶקֶת,

מְסַפֶּרֶת בְּדִיחָה

תְּפֵלָה

שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים

כְּבָר לֹא מְסֻגָּלִים

לִשְׁמֹעַ, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה תּוֹהָה

בַּמֶּה הוֹעִיל הַמַּאֲבָק

וְכָל הַחַיִּים הָאֵלֶּה

כְּדֵי שֶׁהַמְּדִינָה

תִּהְיֶה בַּסּוֹף כָּכָה

כְּמוֹ שֶׁהִיא, אוּלַי.

אוּלַי

הָיְתָה מְהַגֶּרֶת

וּמַבִּיעָה אֶת שִׂמְחוֹתֶיהָ

עַכְשָׁו בְּאַקְלִימִים אֲחֵרִים,

מִתְבַּטֵּאת עַכְשָׁו בְּשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת,*

לֹא זוֹכֶרֶת שׁוּם מַאֲבָק

וְשׁוּם גֵּרִילָה, אוּלַי.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָיוּ עַכְשָׁו אוּלַי

מֻכְתָּמוֹת מִן הַדְּיוֹ

שֶׁל עִתּוֹן הַבֹּקֶר

שֶׁמְּשַׁקֵּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת,

כְּפִי שֶׁשִּׁקֵּר כְּבָר אָז,

אוּלַי, וְהַדְּיוֹ הָיְתָה

נִטְמַעַת עַכְשָׁו בְּלֹבֶן

הַסֵּפֶל, כְּפִי שֶׁחֹמֶר

עוֹבֵר מֵחֹמֶר אֶל חֹמֶר,

אִלּוּ הָיְתָה חַיָּה,

אוּלַי.

 

* מלבד פורטוגזית, דה אוליביירה שלטה באנגלית, ספרדית וצרפתית.

.

.

איזיס דיאס דה אוליביירה (סאו פאולו 1941 – ריו דה ז'ניירו 1972?) הייתה פעילה בתנועת מחתרת שנאבקה בדיקטטורה הצבאית בברזיל. היא נעצרה בריו ועקבותיה לא נודעו מאז (משערים שנרצחה ביום שנעצרה), כמוה כעוד מאות קורבנות של המשטר הצבאי.

.

ריקרדו דומנק (בֵּבֵּדוֹאוּרו, מחוז סאו פאולו, 1977) הוא משורר, מספר, עורך ומבקר. פרסם שישה ספרי שירה. שירים, סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת בברזיל ובעולם, ושיריו נכללו באנתולוגיות בשפות רבות. הוא מרבה ליצור בווידאו ובפרפורמנס שירה ולשתף פעולה עם מוזיקאים. מבחרים משיריו ראו אור בגרמניה, בהולנד ובספרד. מתגורר בברלין.

.

.

נטשה פליקס (Natasha Felix)

לאיש שמתעורר איתי

ל־ל'

אֲנִי מְחַכָּה שֶׁיִּצְמְחוּ הַצִּפָּרְנַיִם,

רַק אַחַר כָּךְ תְּבִיעוֹת, שְׁבוּעוֹת,

מִסְפָּרִים.

אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאַתָּה לֹא.

אָנָּא.

הַקְפֵּד לְהַמְשִׁיךְ לִנְשֹׁם

נַשֵּׁק אֶת אִמְּךָ עַל רֹאשָׁהּ, בַּקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתָהּ.

אַל תַּבִּיט לַשּׁוֹטֵר בָּעֵינַיִם

בְּמִקְרֵה הַצֹּרֶךְ הִסְתַּתֵּר הֵיטֵב.

.

שמונה שמות אחרי שמךָ

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

לֵךְ תִּזְדַּיֵּן.

כֵּן, אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי פֹּה.

בְּצִפִּיָּה שֶׁהַשִּׁלְטוֹנוֹת יַגִּיעוּ בְּכוֹחוֹת מְתֻגְבָּרִים

מִישֶׁהוּ, מִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה

שֶׁיִּמְנֶה אֶת הַצְּבָעִים

שֶׁיֵּדַע אֶת הַאַלְגּוֹרִיתְם שֶׁל אֱלֹהִים

תְּנוּעוֹת פְּשׁוּטוֹת שֶׁנִּקְבְּעוּ מֵרֹאשׁ

דֵּי מַהֵר הַכֹּל יִתְאַרְגֵּן

בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי אוֹ מָה זֶה מְשַׁנֶּה.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן

שֶׁיְּפַצְּחוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה סוֹפְסוֹף

אֶצְבָּעוֹת כִּמְעַט עֲדִינוֹת, יָדַיִם שֶׁל פֵיָה

מְבַקְּרוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפַי.

אַחַר כָּךְ, יְנַשְּׁקוּ אוֹתִי עַל הַפֶּה.

עַד יַשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי סוֹפְסוֹף

אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁלְּךָ הַנֶּאֱבָק בַּשֶּׁמֶשׁ

מְתֻלְתָּל וּבִלְתִּי־מְנֻצָּח

אֶת מְעִיל הַמֵּדוּזָה שֶׁלְּךָ

רֵיחַ טַחַב וְזֵעָה

אֶת הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁשַּׁרְתָּ לִי.

כְּמוֹ מָתֵמָטִיקָה, כְּמוֹ פִּתְרוֹן

אִם אַמְשִׁיךְ לִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּרְלֵל

וְלִחְיוֹת עִם אֲנָשִׁים שֶׁצּוֹחֲקִים עַל בָּבֶל.

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

חֲלוֹם אַחֲרֵי חֲלוֹם, אַכְזָרִי.

 

הכנה לקראת הזירה

יָכֹלְתִּי לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְלַטֵּף לִי אֶת הַשָּׁדַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים לְהִתְלַטֵּף.

יָכֹלְתִּי לְהַסְבִּיר בִּיסוֹדִיּוּת. לְאַשֵּׁר פֹּה וָשָׁם חֲרִיגוֹת.

יָכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי צָרִיךְ שֶׁיִּמְשְׁכוּ אוֹתוֹ.

יָכֹלְתִּי לְהִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת. לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן שֶׁלִּי.

יָכֹלְתִּי לְהַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּזְמַן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּלִי לָשִׂים לֵב.

אַתָּה לוֹחֵם שְׁוָרִים שֶׁהִסֵּס רֶגַע אֶחָד.

לֹא חָמַקְתָּ.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים מָה קוֹרֶה לִפְזוּרֵי הַנֶּפֶשׁ.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר רַק לְהַכִּיר בַּקֶּרֶן שֶׁמְּפַלַּחַת אֶת יָדְךָ בְּאַלִּימוּת.

נִשְׁאָר לְךָ רַק לְקַבֵּל אֶת הַטַּעַם הַמַּתַּכְתִּי בְּתוֹךְ הַפֶּה.

לְהַזִּיל רֹק.

הַכְּאֵב בָּחַר בְּךָ הַפַּעַם.

לַקֵּק אֶת הַדָּם, מְצֹץ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת.

אַל תִּקְרָא לִי אֲהוּבָה.

.

נטשה פליקס (סנטוס, מחוז סאו פאולו, 1996), פרסמה שלושה קונטרסים לשירה, וספרה הראשון, "תשתמש בפּלייר עכשיו", הודפס עד כה בארבע מהדורות. מרבה להופיע בפרפורמנס שירה.

.

.

פרֶד סְפּאדה (Fred Spada)

מתוך "מבחר חורבות" (ברזיל, 2017)

 

I

Gering Dome Theater

ניו יורק, ארצות הברית

שֶׁפַע וְתִפְאֶרֶת

לֹא עוֹד מִתְלַכְּדִים בַּהוֹוֶה.

חֶלְקִיקֵי הָאָבָק הַדָּרִים בּוֹ

מְפַזְּזִים בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

מְחַפְּשִׂים אֶת מְקוֹמוֹתֵיהֶם.

הַמָּסָךְ הַדּוֹמֵם מְגַלֶּה אַךְ מְעַט:

דָּבָר לֹא מֻצָּג פֹּה –

הַמּוֹנוֹלוֹג הָאַחֲרוֹן,

עוֹדוֹ מְהַדְהֵד,

הוּא הַשֶּׁקֶט.

.

 

.

II

Lungenkrankenhaus

הורנברג, גרמניה

קִירוֹת מִתְקַלְּפִים כְּמוֹ עוֹר.

עֹבֶשׁ וְלַחוּת

דְּבֵקִים בַּדַּקִּים שֶׁבַּמִּרְוָחִים.

שִׁעוּלִים עוֹד מְהַדְהֲדִים לְבַדָּם.

הָאֲוִיר הַיּוֹם כָּבֵד מִדַּי.

.

.

.

III

ארמון אל־פארד

מדיין סאלח, ערב הסעודית

הָיֹה הָיָה פַּעַם בְּלֵב הַמִּדְבָּר יַעַר

שֶׁגִּלְּפוּ יְדֵיהֶם הָרְעֵבוֹת

שֶׁל אַלְפֵי צְמִיתִים נֶאֱמָנִים

לְחֶרֶב שֶׁתִּכְרֹת אֶת צַוָּארָם

אִם יִתְעַיְּפוּ.

הַשַּׁעַר הַנִּפְתָּח אֶל הַדְּיוּנוֹת

חוֹשֵׂף חֶזְיוֹנוֹת תַּעְתּוּעִים מִיָּמִים עָבָרוּ:

שַׁיְּרוֹת סוֹחֲרִים, רַקְדָנִיּוֹת,

מְשׁוֹרְרִים, נְבִיאִים וְאַסְטְרוֹלוֹגִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדְעוּ לַחְזוֹת

בַּשָּׁמַיִם

אֶת הָרִיק שֶׁיִּשְׁכֹּן בָּהֶם.

.

.

.

IV

קוסטרומה, רוסיה

מָה שֶׁאֲנָשִׁים שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְסַפֵּר

מְגַלֶּה לָנוּ מָה נוֹתַר מֵאָחוֹר.

הַדְּיוֹקְנָאוֹת הַשְּׁכוּחִים עַל הַקִּירוֹת,

הַדְּמוּיוֹת הַמְּקַשְּׁטוֹת אֶת הֶחֳרָבוֹת,

הַכֹּל מֵעִיד עַל חֶפְזוֹן מְנוּסָתָם.

הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת הַפְּתוּחִים מְעִידִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ לַחְזֹר.

.

.

.

V

המגדלור העתיק בכֵּף אייר

טלאקר, בריטניה

……………………………………………………אֵינִי

…………………………………………………….מֵ

…………………………………………………….אִ

……………………………………………………..י

…………………………………………………….ר

……………………………………………….דָּבָר סְבִיבִי.

.

.

.

VI

קתדרלה תת־מימית

(ציור מאת דידייה מסאר)

מֵדוּזוֹת־מַלְאָכִים צָפוֹת מֵעָלֵינוּ,

נֵס הַדָּגִים חוֹלֵף מוּל עֵינֵינוּ,

עַנְפֵי הָאַצּוֹת נָעִים,

נִסְחָפִים בֶּאֱמוּנַת הַזְּרָמִים הַחִוֶּרֶת.

לַהוֹלְכִים מִתַּחַת לַמַּיִם,

הַנֵּס הָאֲמִתִּי הוּא הַנְּשִׁימָה.

.

 

התצלומים – מתוך אלבום שיצר המשורר בדף הפייסבוק שלו.

 

פרד ספאדה (בֶּלו הוריזונטֶה, מחוז מינאס ז'ראיס, 1982) הוא משורר, מתרגם ועורך, דוקטור לספרות ולתרבות עכשווית. פרסם שלושה ספרי שירה. כיום הוא העורך הראשי בהוצאת גרליה (Gralha Edições) לשירה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: "בועז הנרדם" מאת ויקטור הוגו, בתרגומה של דורית פרידמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יותר טוב ככה

לאה שדה

 

לא כל יום אני קמה בבוקר ויודעת בכזה ביטחון מה הכי טוב לעשות. המחשבות שלי צלולות וחדות כמו סכין. אז עכשיו אני יושבת ליד שולחן האוכל הקטן במטבח, שותה לאט מהנס קפה וכותבת הכול במחברת. היד שלי רועדת. אולי מההתרגשות. אני רוצה לכתוב את הצד שלי, את הצד שלא מעניין אותה לשמוע, ומי שיקרא יקרא. בקושי אני מדברת איתה. הרי אם אני מתחילה לדבר על עצמי, היא קמה מהכורסה ומכריזה שהגיע הזמן לחזור לאיציק ולילדים.

אתמול היא באה לבקר. פעם בשבוע, ביום רביעי בחמש, היא באה לצאת ידי חובה. בעצם רק הגוף שלה מגיע. הוא יושב על הכורסה, הפה שלה שואל אותי מה שלומי והפרצוף שלה כבר שולח מבטים אל שעון הקיר, לראות מתי יעברו עשרים הדקות שהוקצבו לי. הן עוברות לה כל כך לאט.

לא בכל ביקור אני פותחת לה את הדלת. לפעמים אני מחליטה לשתוק, לתת לה לדפוק מבחוץ ולצעוק, "אמא תפתחי לי." המילה 'אמא' שיוצאת מהפה שלה עושה לי צמרמורת נעימה. "אמא תפתחי לי," היא צועקת. אם הייתי פותחת לה, הייתי מחמיצה אותה.

אתמול קרה משהו אחר. אתמול לא ישבנו ושתקנו כרגיל. היא לא שאלה בלי שום עניין "מה שלומך?" ואני לא עניתי "מה כבר יכול להיות?". אני לא שאלתי "ואיך אצלך?" והיא לא ענתה "בסדר". לא שאלתי "ומה שלום איציק והבנים?" – "כולם בסדר," היא לא אמרה. כל זה לא קרה, לא זה ולא השתיקה שנמשכת עד שהיא קמה ואומרת "טוב אני הולכת." אתמול היא נכנסה וישר התחילה לרחרח את האוויר, הסתובבה בין החדרים ורחרחה לכל הכיוונים, כמו כלבה. "מסריח," אמרה, "יש פה ריח של פגר!" – "פגר?" שאלתי, "מה את מדברת שטויות." – "פגר. משהו פה מת." אמרה. "אולי אני הפגר?" ניסיתי להצחיק אותה, אבל היא אף פעם לא צוחקת איתי. כבד לה בלב. אני מרגישה את זה. אין לה כבר כוח לנהל את הבית חרושת הגדול הזה שקוראים לו משפחה. או אמא. כאילו מישהו ביקש את זה ממנה. ברוך השם, אני עוד הולכת על הרגליים והשכל שלי עוד עובד. היא פתחה את כל החלונות לרווחה, כאילו זה אמצע הקיץ, ונתנה לרוח מבחוץ להיכנס. נהיה לי קר. היא פתחה את הארונות בסלון, במטבח, ורחרחה, "משהו פה מת," והמשיכה כמעט בצעקה, "את לא מריחה? זה לא מפריע לך? איך את יכולה לשבת ככה?" – "לא. זה לא מפריע לי. אני לא מריחה כלום," אמרתי לה, "אבל אם זה מפריע לך את יכולה ללכת."

רציתי שהיא תסגור את החלונות ותלך, אבל היא המשיכה לחפש. "אולי יש פה עכבר שמת?" שאלה. "ואולי כדאי שתחזרי לאיציק?" עניתי לה. אחר כך היא התיישבה על הכורסה של אבא שלה ואמרה, "אני לא יכולה להשאיר אותך ככה, עם הריח הזה." – "אין פה שום ריח," אמרתי וכבר התחלתי להתעצבן עליה. אחר כך היא שתקה וכיווצה את המצח והסתכלה עליי במבט מוזר, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, ואמרה, "אולי הגיע הזמן לעבור לבית אבות? ישגיחו שם עלייך." – "בית אבות? בחיים לא! תלכי את לבית אבות!" אמרתי לה בחזרה. היא משכה את האצבעות שלה, אצבע־אצבע, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא חושבת מחשבות, "תראי, יעזרו לך שם, לא תהיי לבד." ואז שוב באה עלינו הזרות שיש בינינו ונהייתה כמו קיר בטון והיא כבר לא הייתה הבת שלי ולא היה 'אמא תפתחי לי'. "אני לא צריכה שאף אחד ישגיח עליי," אמרתי, "ברוך השם אני עושה הכול לבד. אירנה כבר עושה את מה שצריך. את יכולה עכשיו ללכת, עשית את שלך." שוב עלו בי הכעסים מפעם. אי אפשר לסלוח בקלות על מה שהיה. אבא שלה כן היה מוכן לסלוח. כשכבר ידע שזה הסוף, שהוא חולה מאוד, הוא אמר לי, "בואי נוותר על הכבוד שלנו ונתקשר אליה? נשכח את מה שהיה." אבא שלה היה איש קשה. עקשן. ודווקא הוא – המחלה עשתה אותו כזה צמר גפן רך. כאן אני הייתי צריכה להזכיר לו, "אפילו לחתונה שלה היא לא הזמינה אותנו. כבר שכחת?" פה הוא השתתק. הוא נזכר שעל זה באמת אי אפשר לסלוח. אולי רק למעלה בשמיים יסלחו לה. לאף אחד לא סיפרתי איך אבא שלה ואני נסענו לאולם שם, באמצע השדות, הקוצים, על יד הקיבוץ הזה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו, איך הצצנו דרך השיחים, כמו גנבים הצצנו. איזה חום היה באותו ערב. כמה הזענו. רק רצינו לראות עם מי התחתנה, מי החתן ומי המשפחה שהסכימו לקחת אותה. אבא שלה בשום אופן לא רצה לבוא. הוא לא רצה לראות אותה. מבחינתו היא כבר לא הייתה הבת שלו. אני זאת שמשכתי אותו כמעט בכוח לבוא, "פעם אחרונה שנראה אותה וזהו. רק נראה עם מי התחתנה ונלך." גם אני לא רציתי לבוא, פחדתי שמישהו שאנחנו מכירים יראה אותנו שם, מציצים. הסתתרנו במגרש החנייה, במקום שאפשר היה לראות את החופה, והצצנו עליה. אבא שלה מסכן, התבייש. אני לא. שהיא תתבייש. כשהסתכלנו ככה עליה, דמיינתי את עצמי מתפרצת אל החופה ואומרת עליה משהו שישב לי בבטן, שככה לא מתנהגים, ואחר כך היינו הולכים משם בלי להסתכל אחורה. לא עשינו לה את זה. לא אמרנו כלום. אנחנו פחדנים. אבא שלה אמר לי, "שלא תעזי. תעזבי אותה." היא חייכה כל החופה, ונישקה את האורחים שאת אף אחד מהם לא הכרנו. גם את ההורים שלו היא נישקה כאילו הם הבטיחו להחליף אותנו ולהיות ההורים החדשים שלה. איציק עמד לידה וחייך. הוא נראה לנו דווקא בחור טוב. גם המשפחה שלו. הם עוד לא יודעים כלום על מה שייפול עליהם, על ההתפרצויות שלה, על ההיעלמויות, על השנאה הגדולה שיש בתוכה.

בדרך חזרה הביתה הרגשתי הקלה. לא דיברנו אף מילה אבל שנינו חשבנו את אותו הדבר: סוף־סוף מישהו לקח אותה, מישהו אחר יסבול אותה, המלאכה שלנו נגמרה. אחר כך המשכנו לשתוק גם בבית. על מה כבר נשאר לדבר? עד שדיברנו זה לקח שבועות. אצלנו במשפחה דיבור זה מצרך נדיר. לא כל כך יודעים איך להשתמש בו. ואז אבא שלה חלה. מחלה קשה. אצלו כל דבר זה קשה. יסודי. גם המחלה שלו.

אירנה הודיעה לה על אבא שלה. כבר במשפט הראשון שאמרה לי בטלפון הייתה כועסת. כמו תמיד. "למה לא סיפרת לי על אבא?" היא שאלה. "מה יש לספר על אבא? נפטר! מת! ינוח על משכבו בשלום." – "כן אבל למה לא סיפרת לי?" התעקשה. לא רציתי להגיד לה שהיא כבר לא הייתה בת שלו, שהיא הביאה עליו את המחלה. פחדתי שהיא תוציא עליי מילים לא יפות מהפה שלה.

כשהייתה נערה, או מתבגרת, או איך שקוראים לזה היום, הייתה צועקת עליי "פסיכית, טיפשה". בשנאה. ומה כבר עשיתי לה? ומה, אני חברה שלה? ככה מדברים לאמא? הפה שלה והעיניים שלה שרפו אותי בשנאה שלהן. פחדתי שהשכנים ישמעו אותה ואמרתי לה בחזרה, "תשתקי משוגעת". אמרתי את זה עוד פעם ועוד פעם, "משוגעת אחת, משוגעת", עד שהשתתקה. אחר כך הייתה מפנה לי את הגב, יוצאת למרפסת ומסתכלת החוצה. לפעמים הייתה עומדת ככה שעות ומסתכלת, אני לא יודעת לאן, עד שריחמתי עליה ואמרתי, "בואי תיכנסי, כבר חושך, בואי תיכנסי, שהשכנים לא יחשבו שאת משונה, עומדת בחוץ בשעות כאלה." אבל היא לא ענתה. ואני כבר התחרטתי על המילים שיצאו לי קודם מהפה ודיברתי איתה כאילו כלום לא קרה, "בואי תאכלי משהו, יש לחם עם זיתים עם חמאה. את אוהבת." והיא לא הייתה עונה לי, ואז פעם אחת הסתובבה אליי ואמרה, "יום אחד את תראי, אני אחזיר לך," והפנים שלה היו כל כך רציניות כשאמרה את זה, והמבט שלה כזה מפחיד, כאילו היא רוצה לקרוע אותי לגזרים. פתאום היה נדמה לי שאני בתוך סדרה של "היפים והאמיצים" ואני סטפני והיא ברוק והיא זוממת עליי משהו, אולי לקחת לי את אריק, חחח, כל כך צחקתי מזה עד שירדו לי דמעות כל הלילה.

לפעמים אני מנסה להתלוצץ איתה. להראות לה שלא הכול כזה כבד בחיים האלה. פעם שאלתי אותה, "תגידי, למה בכלל את באה לכאן? את חושבת שתמצאי פה נפט?" רק צחקתי איתה. אבל היא ענתה לי ברצינות, "לא. אני לא חושבת שאני אמצא פה נפט," שתקה רגע, ואז אמרה, "חושבת שאולי אני אמצא פה איזו אמא." הפנים שלה היו כבדות וכועסות ורציניות. אף פעם אי אפשר לצחוק איתה.

כשהייתה עוד קטנה, אולי בת שמונה, אני לא הייתי כל כך בריאה. הייתי חלשה. עצובה. כמה היא רצתה לעזור לי. הייתה אז בן אדם אחר לגמרי. לא כמו עכשיו. הייתה מסתובבת כל היום מסביב למיטה שלי ואומרת, "אמא קומי. קומי מהמיטה. למה את ישנה כל היום?" פעם היה אכפת לה ממני. עשתה הרבה רעש. נתנה לי לשתות, הביאה לי אוכל שהשכנה בישלה, "תאכלי, שלא תמותי!" צעקה עליי. רציתי לקום אבל לא יכולתי. לא היה לי כוח. רק לישון רציתי, התפללתי שיגיע כבר הלילה וגם היא תלך לישון. שתעזוב אותי במנוחה. היא הייתה מורידה מעליי את השמיכה ושוב צועקת, "קומי, קומי!" ואני הייתי מסתובבת עם הפנים אל הקיר, דוחפת אותם בין המזרן והקיר וסותמת את האוזניים כדי לא לשמוע אותה. "תלכי מפה," לחשתי בחזרה, "תעזבי אותי." אבל היא, עם היד הקטנה שלה, הרביצה לי בראש, "קומי," אמרה, "קומי כבר." אני ממש התרגזתי ולחשתי בחזרה, "לכי מפה. ילדה רעה." החזרתי את השמיכה והעליתי אותה מעל הראש ונרדמתי. היא התרחקה וסוף־סוף היה לי שקט.

אחר כך חזר אליי הכוח, הכול בגלל הכדורים שרשם לי הדוקטור הזה, ארנשטיין אני חושבת, או ברנשטיין, הדוקטור הקוסם, בקיצור. ככה קראנו לו אבא שלה ואני. הוא אמר לי, "גברת יקרה, את צריכה לחיות בשביל הילדה הזאת. את רוצה שהיא תגדל כמוך בלי אמא? כמו שאת גדלת? בגיל שלה את היית כשזה קרה, לא? זה לא את אשמה. גם לא היא. למה שהילדה המסכנה הזאת תסבול? מה היא עשתה?"

אבל היא כבר הייתה שותקת. כאילו שכחה לדבר. ימים שלמים הייתה שותקת. כמו צל הלכה בבית, כמו חושך, כמו עכבר. ברוגז עם כל העולם. בינתיים חזר אליי ההומור שלי והייתי מנסה לעשות איתה צחוק, מספרת לה את הבדיחה ההיא, עם הבחור הרווק שרצה להכיר כלה אבל ידע להוציא מהפה רק את המילה תפוח… לא צחקה ממנה. הייתי שואלת "איך היה בבית ספר? איך עם החברים?" אבל היא רק ענתה "סתם",  או "הכול בסדר". כלום לא סיפרה לי. אני חשבתי בלב בלי טובות, גם אני אעשה איתה ברוגז, שתרגיש מה זה. הסתכלתי עליה וראיתי שבינתיים גבהה וכבר עברה אותי בגובה, שהשיער שלה התארך, שגומת החן שלה בצד ימין העמיקה, שגדלו לה הציצים. מתי הם הספיקו לגדול? עם מי הלכה לקנות חזייה? כל זה היה בזמן שישנתי?

איזו טעות עשיתי באותו יום כשחזרה מהתיכון, עשתה אז בגרויות, בקושי ראינו אותה. "קפה? תשתי קפה?" שאלתי אותה באותו יום. לקפה היא אף פעם לא סירבה. גם אני שתיתי. ככה הייתי יכולה לשבת איתה כמה דקות עד שהמשיכה הלאה לעיסוקים שלה. חזרתי עם שתי כוסות קפה. נס קפה עם חלב ושתיים סוכר בשבילי, נס קפה בלי סוכר בשבילה. "זה מקולקל!" היא צעקה פתאום וירקה את הקפה בחזרה אל הכוס, "החלב מקולקל! אל תשתי." – "מה פתאום מקולקל?" אמרתי. "תראי, אני שותה." היא רצה למטבח ופתחה את המקרר, "צריך לשפוך אותו!" צעקה משם וחזרה עם שתי שקיות החלב. שקית בכל יד. צעקה, "את נתת לי לשתות מהחלב המקולקל." – "מה פתאום?" הכחשתי מיד. "כן. תסתכלי על התאריך. זה מלפני חודש. השקית השנייה טרייה." – "לא שמתי לב," אמרתי. היא התקרבה אליי, לקחה את הקפה מהיד שלי ורחרחה. "לקפה שלך מזגת את החלב הטרי," אמרה והפרצוף שלה נהיה אדום. "מה פתאום?" – "כן. את עוד פעם משקרת לי. נתת לי חלב חמוץ." – "טוב, היה צריך לגמור את השקית," אמרתי. "אבל לך לא מזגת מהשקית שצריך לגמור." הטון שלה נהיה שקט. "שטויות. זה חלב וזה חלב. הקיבה שלך חזקה. את צעירה. לא כמוני." אחר כך היא לקחה נשימה עמוקה, לקחה את התיק שלה והלכה. חודשים לא הגיעה. שנים. לא ראינו אותה. לא התקשרה. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי.

ובסוף התחתנה עם איציק. ואנחנו הצצנו לחתונה שלה. כמו גנבים הצצנו. ואחר כך אבא שלה מת, ואחר כך אני נפלתי, ואחר כך אירנה הגיעה ואחר כך היא התחילה לבוא אליי פעם בשבוע. ואתמול היה הריח של הפגר. ובית האבות. ואתמול היא דרשה לקבל מפתח של הדירה. ונתתי לה.

את המחברת מצאתי במגרה שלה. מחברת ישנה, ריקה, והתחלתי לכתוב בה. כל יום כתבתי משהו. אולי יום אחד היא תרצה לדעת מה כתוב. החבאתי אותה בארון מאחורי הפיג'מות כדי שאירנה לא תראה. על הכול אני כותבת. על כל מה שאני זוכרת. על כל הדברים שקרו בחיים שלי ושהיא אף פעם לא שאלה. איך זה שילדה לא שואלת את אמא שלה כלום? איך זה שהיא לא שואלת איפה הסבא והסבתא? מה קרה להם? איך גדלתי? רק מעצמה אכפת לה.

כשהיא תבוא אליי ביום רביעי הבא בחמש, היא כבר תוכל להשתמש במפתח שנתתי לה. כשהיא תיכנס, היא ישר תראה את המחברת על השולחן. הלוואי שתקרא את הכול. דף אחרי דף. כשרק התחלתי לכתוב, חלמתי שהיא גומרת לקרוא, מחבקת אותי ושואלת, "אמא, למה לא ידעתי? למה לא סיפרת לי כלום?" אבל הבוקר ידעתי שיותר טוב ככה.

.

 לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית.  כותבת פרוזה זה כעשור. סיפור קצר פרי עטה זכה במקום השני בתחרות פרס אלמוג 2018. הסיפור "יותר טוב ככה" – מתוך קובץ סיפורים בכתובים בשם "קפה שחור", שעתיד לראות אור בהוצאת מטר.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ילדה שאולה", סיפור מאת מוריה רוזנבלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן