שבוע הספר | המלכה פרנק־ריהל

.

המלכה פרנק־ריהל: דוב אברמסון ויואב וינפלד בשיחה על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

מאת דפנה לוי

היא נולדה בשנת 1908 ומאז יושבת לה בנחת על כס המלוכה: האות העברית פרנק־ריהל היא השליטה הבלתי מעורערת של הספרות העברית, חביבת המעצבים והקוראים. מעטים יודעים שהיא נכנסה לחיינו כטיפול חירום, כדי לרענן את הדפים, לפטור את הדפוס העברי מההכרח להשתמש בגופנים הנחשבים כבדים יותר, שמקורם באותיות יצוקות ששימשו להדפסת סידורי תפילה (למשל הגופן וילנא). ומעטים עוד פחות זוכרים את המהומות (טוב, כחכוחי חוסר שביעות רצון) שהתעוררו כשאנשי מעריב ניסו להמיר את הפרנק־ריהל שלהם באות אחרת. פרנק־ריהל הגיעה – ונשארה. וגם בגיל 113 היא עדיין נחשבת אות דינמית, שאינה מכבידה על העין ועם זאת משדרת כובד ראש ספרותי.

הגופנים וילנא (מימין) ופרנק־ריהל

״זה פלא גדול בטיפוגרפיה העברית, שאין לו מקבילה בשפות אחרות,״ אומר דוב אברמסון, אמן ומעצב, שהסטודיו שלו עוסק בעיקר בפרויקטים הקשורים בתרבות וזהות יהודית־ישראלית. ״פרנק־ריהל היא אות ששולטת ביד רמה בספרות ובעיתונות העברית במה שקרוי ׳טקסט רץ׳, כלומר טקסטים ארוכים, ולא מצליחים למצוא לה תחליף. ההוצאות הקטנות מנסות לעצב ספרים באות אחרת, אבל זה לא כל כך תופס, וההוצאות הגדולות חוזרות תמיד לאותה אות. גם אני מוצא את עצמי מתיישב ליד המחשב, משוטט עם העכבר, בודק כל מיני גופנים טרנדיים, ובסוף בוחר את האות הזו.״

אברמסון, שיצירות משלו מוצגות בין השאר במוזיאון ישראל, במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאונים בחו״ל, אומר כי ״עיצוב ספרים זה לא התחום הכי רווחי, אבל אלה עבודות שאני נאחז בהן ומשתדל לקחת לעצמי ולא להשאיר לאחרים בסטודיו. יש בזה משהו רומנטי, וגם תחושת כוח מעצם הפיצוח, מציאת פתרון גרפי שלא ישקף את תוכן הספר אלא ישלים, ירמוז. זה תרגיל מחשבתי מאוד מאתגר. אני אוהב לקרוא לזה 1+1=3, כי העיצוב נותן משהו שאין בספר. לא תמיד התוצר ראוי להיכנס לפנתיאון העיצוב, אבל כשאני מצליח זו תחושה נהדרת, ולכן אני מקפיד לשמור את הערוץ הזה חי בפעילות של הסטודיו.״

אברמסון מופתע בכל פעם מחדש כשקוראים מזהים את טביעת האצבע שלו בספרים שעיצב. "טיפוגרפיה היא עולם רחב ועמוק, וכך גם עיצוב הכותרות, העימוד, השוליים, סוג הנייר, הריווח בין השורות, בחירת המקום למספרי העמודים. יש לזה חוקים פנימיים, אני לא אוהב דוקטרינות סגורות ואני כל הזמן מחפש דרך לשחק עם הגבולות, אבל יש כנראה איזו יד נעלמה שמכתיבה לי בדיוק את הפורמט, את הסגנון שלי.״

אתה קורא את הספרים שאתה מעצב?

כמובן, תוך כדי העימוד אני קורא, אם לא כל מילה אז הרבה מאוד פסקאות, כדי להרגיש את הספר. וקורה שהספר פשוט מבקש משהו לא שגרתי. למשל, כשעשינו את מה אהבתי, ספר מחשבות על פרשת השבוע מאת יאיר אגמון [ידיעות ספרים, 2017], התעקשתי על מהדורה קטנת ממדים שתודפס על קרטון ממש, ולא רק על נייר שנראה כמו קרטון, כי זו התחושה שעלתה מהספר. לשמחתי זה הצליח, אבל קורה שהוצאות מסרבות כי הן מתקשות לעמוד בזה כלכלית. אנשי השיווק שלהן תמיד אומרים ׳זה לא ימכור׳ ואז אני מרגיש שכל האחריות עליי, אבל יש מקרים שבהם אני מתעקש, ולשמחתי הספר מוֹכר.

אברמסון, שלמד בנעוריו בישיבה, אוהב במיוחד לעצב ספרים מתוך מה שהוא מכנה ״הקטלוג היהודי הגדול״. הוא שמח במיוחד על עיצוביו לספרים כמו אחטא ואשוב, ספר שיריה של רוחמה וייס (הקיבוץ המאוחד, 2013) או פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש מאת אביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2009), שדרשו התייחסות ״עדינה, מרומזת ועם זאת חדשה מבחינה ויזואלית לטקסטים שקשורים למקורות,״ הוא מסביר. אחת הדוגמאות המשעשעות שלו היא עטיפת הספר ופלים לימון של יהודה גזבר (ידיעות ספרים, 2020). ״התעקשתי על עטיפה שאין עליה חבילת ופלים, אלא נעלי קרוקס צהובות. למה? כי אני יכול לדמיין שמי שפתח את חבילת הוופלים גם ישב בפנימייה של הישיבה נעול בנעליים כאלה. זו אינטואיציה.״

בוא נחזור רגע לגופנים…

בעניין הזה, תרשי לי לחזור על משפט שהולך איתי כבר שנים: טיפוגרפיה טובה היא לא אוסף של אותיות יפות, אלא אוסף יפה של אותיות.

בעיניי הפונט אָלף הוא המצאת המאה, בעיקר כי הוא פתר את בעיית התאימות בין סוגי המחשבים ומערכות ההפעלה: הוא אִפשר להעביר קובצי טקסט ממחשב למחשב בלי שהאותיות יתהפכו.

פה אנחנו נכנסים לעולם הדיגיטלי – אז חשוב להזכיר שבימים הראשונים של האינטרנט שלט בכל הדפדפנים בעברית הפונט אריאָל, והוא פונט נורא כי הוא לא עוצב בכלל, איש לא חשב על המשקליוּת שלו [הוואריאציות השונות לטיפוס האות: דק, עבה, נטוי וכד'], יצר אותו אדם מאוד טכני כנראה, והתוצאה הייתה מכוערת במיוחד. אָלף נולדה כיוזמת נגד [של המעצבים מושון זר־אביב, דני מירב, מיכל סהר וניר ייני], חינמית, שהיא ממש עבודת קודש, אבל זו לא אות שמתאימה לדפוס. היא אוורירית ורופפת מדי.

אז חזרנו לפרנק־ריהל?

כן. יש מגוון פונטים יפים בעברית, אבל אף אחד מהם לא מדיח את פרנק־ריהל.

***

יואב וינפלד, אמן שהצהיר בעבר כי עבורו ״אמנות היא מטען חבלה שאף פעם לא מתפוצץ,״ עוסק גם בעיצוב – מכרזות ועד כתבי עת וספרים – אך רק בתחום התרבות. ״והספרים הכי קרובים לליבי,״ הוא אומר.

איך אתה עושה את קפיצת הדרך מתוכן הטקסט לוויזואליה שלו?

בסופו של דבר זו בחירה אינטואיטיבית. אני מנסה למצוא מה מעביר את התחושה או את מכלול התחושות, את מה שנמצא במקום שבין התוכן של הספר לצורה שלו כחפץ. אני בוחן את טון הדברים, את קצב המשפטים, את העלילה – ומכל זה אני מנסה למצוא זיקה מעניינת ואולי לא מובנת מאליה, לצורה של הספר ולדימוי שעל הכריכה שלו.

כשאתה בוחר טיפוגרפיה, העברית והעובדה שהאותיות שלנו כל כך מרובעות מקשה או מקילה עליך?

זו שפת האם שלי, כך שלא חשבתי על המרובעות שלה. אני פשוט שוחה בתוכה ואני אוהב מאוד לעבוד עם טיפוגרפיה. כל עיצוב שלי, ולא רק בספרים, מתחיל בשאלה איך נראות האותיות שצריכות להיות שם, מה אני יכול ללמוד מצורת הגופנים.

יש בתחום הזה אופנות?

בוודאי. יש התפתחות מטורפת בתחום הזה בארץ, ויש מעצבים נהדרים שכל מה שהם עושים ישר נכנס למחזור הדם.

אז למה מאז בריאת העולם ועד היום, כולם מעצבים ספרים בפרנק־ריהל?

כי זו אות מדהימה ומאוד מאוד נוחה לקריאה. בואי לא נשכח את הדסה, אבל באותה מידה, בואי נודה שקל מאוד לבחור באות מוּכרת. מצד אחד יש ספרים שהעיצוב שלהם לא נעשה מתוך תשומת לב גדולה מדי, וכל המאמצים הושקעו בעטיפה. במקרה כזה, הבחירה בפרנק־ריהל היא אוטומטית, בגדר הימור בטוח. מצד שני, זו אות קלאסית ומכובדת, ואני יכול להשתמש בה בלי שירגישו את הנוכחות שלי כמעצב. היא עושה את העבודה, בלי לצעוק ׳תראו, זה ספר מעוצב׳.״

באיזה ספר שעיצבת אתה שמח במיוחד?

בדבור מגושם יושב על פרח, אסופת תרגומים של אבי [דוד וינפלד; אפיק וגמא, 2019]. זה ספר שהייתי מאוד קרוב רגשית להפקה שלו, שהיה לי חשוב מאוד ויש לו עטיפה נורא מינימליסטית. התלבטתי המון ובסוף ביקשתי מאבא שלי לכתוב בכתב יד את כותרת הספר. אני חושב שהגעתי שם למשהו מזוקק מאוד.