פודקאסט | הרגע המיסטי הזה

האזינו לפרוזה, שירה או מסה מהמוסך, ולשיחה קצרה עם היוצרות שמאחוריהן. והפעם: הדס גלעד בשיחה על שירה ואושר, אימהוּת וחירוּת, חשיפה ורשתות חברתיות

.

הדס גלעד קוראת משיריה ומדברת על שירה, אושר, אימהוּת, חופש, חשיפה, ועוד.

משוחחות עם האורחת: דפנה לוי וריקי כהן

.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

» בפרקים הקודמים בפודקאסט המוסך: שיחות עם יערה שחורי ונעה ידלין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הסיפור המוזר על הכנסת הראשונה

הם נפגשו באולם קולנוע, נתקלו בניסיון התנקשות קצת ביזארי, הובלו ע"י קואליציה מגוונת להפליא, ובסוף ראש הממשלה התפטר

ישיבת הממשלה הראשונה של מדינת ישראל. צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר

כשעה לפני הישיבה הפותחת של הכנסת הראשונה שנבחרה במדינת ישראל, ב-14 בפברואר 1949, נכנס ראש הממשלה המיועד, דוד בן גוריון, לבית הכנסת "ישורון" בירושלים. 

זו הייתה הפעם הראשונה שהאב המייסד של המדינה היהודית הגיע לבית כנסת בארץ ישראל בשעת התפילה, כך כתב ביומנו.

למה עשה זאת ראש הממשלה הראשון דווקא עכשיו, אחרי כ-40 שנה מאז שעלה לארץ? כי הבטיח לאחד הרבנים הבולטים של הציונות הדתית שיגיע. היה זה הרב מאיר בר-אילן (ברלין), לו נתן בן גוריון את מילתו שיגיע לתפילת ההודיה המיוחדת שנערכה בבית הכנסת. בסיומה, צעד כמה עשרות מטרים ונכנסת לבניין הסמוך בו התכנסה הישיבה.

האירוע הלא אופייני הזה היה כנראה סימן לבאות עבור הממשלה הראשונה של ישראל – שהייתה ודאי ייחודית אבל גם מעט משונה, וביותר ממובן אחד נתנה את הטון לממשלות שיכהנו עוד שנים קדימה.

 

לא מה שהצבענו עבורו

עד ימינו ממש מתהדרות הבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 באחוז ההצבעה הגבוה ביותר שנרשם בישראל אי פעם – 87% מקהל הרשאים להצביע בבחירות מימשו את זכותם הדמוקרטית! אבל אותם 440 אלף איש לערך שהגיעו לקלפיות לא הצביעו בכלל לכנסת. 

הבחירות הראשונות בישראל התקיימו עבור האספה המכוננת, שמטרתה הייתה לכונן חוקה למדינה היהודית הצעירה, ולאו דווקא למשול או לחוקק.

עברו בסך הכל יומיים מאז אותה ישיבה ראשונה וכתוצאה מכיפופי ידיים הדדיים שמנעו את חיקוק החוקה, הוביל דוד בן גוריון החלטה שהפכה את האספה המכוננת החדשה לכנסת, הרשות המחוקקת של ישראל. 

מאז ועד היום, למדינת ישראל אין חוקה.

קלפי באבו גוש בבחירות לאספה המכוננת, 1949. צילום: קרן היסוד, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הקואליציה החילונית-סוציאליסטית-חרדית-דתית-ציונית-ספרדית-מזרחית-ליברלית-ערבית

שתי המנצחות הגדולות של הבחירות הראשונות היו מפא"י בהנהגת דוד בן גוריון ומפ"ם בהובלת מאיר יערי. שתי המפלגות היו חילוניות וסוציאליסטיות, ואף על פי כן סירב בן גוריון להכניס את מפ"ם לקואליציה שבנה. 

ראש הממשלה הראשון העדיף לשלב בה ארבע מפלגות קטנות יותר, שיצרו בסופו של דבר קואליציה רחבה וכמעט בלתי ניתנת לדמיון (אבל רק כמעט) המורכבת מנציגים חרדים, דתיים-ציוניים, יהודים-ספרדים ומזרחים, חילונים ליברליים וערבים.

לבן גוריון היו כמובן סיבות משלו להחלטה הזו. חשוב היה לו שבממשלה הראשונה יהיו חברות מפלגות המייצגות זרמים שונים בחברה הישראלית המתגבשת – ובמיוחד אוכלוסיות ותיקות ומבוססות בארץ. הוא האמין שכך תהיה לממשלה תמיכה רחבה יותר בציבור, מאשר לממשלה צרה שתתבסס רק על מפלגות השמאל החילוניות.

המפלגה השנייה בגודלה באותה קואליציה סבוכה הייתה החזית הדתית המאוחדת, שהורכבה בעצמה מארבע מפלגות שכולן היו דתיות, אך שונות באופיין. החזית הדתית המאוחדת חיברה יחדיו את "אגודת ישראל" ו-"פועלי אגודת ישראל", מפלגות חרדיות ולא ציוניות, עם "המזרחי" ו-"הפועל המזרחי", מפלגות שייצגו את הציונות הדתית. היא זכתה ב-16 מנדטים באותן בחירות.

ההצבעה הראשונה של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

לקואליציה של בן גוריון הצטרפה גם המפלגה שנודעה בשם "ספרדים ועדות המזרח" שחרטה על דגלה לקדם את ענייניהן של האוכלוסיות המוזכרות בשמה. עוד נכנסה לקואליציה המפלגה הפרוגרסיבית של פנחס רוזן, שאמנם ממש לא הייתה סוציאליסטית כמו מפא"י, אך כמוה ייצגה בעיקר אוכלוסייה יהודית-אשכנזית-חילונית.

המפלגה הקטנה ביותר באותה קואליציה הייתה "הרשימה הדמוקרטית של נצרת", שקיבלה שני מנדטים בלבד בבחירות. שני נציגיה בכנסת היו סיף א-דין א-זועבי, לימים ראש עיריית נצרת, ואמין-סלים ג'רג'ורה, נצרתי נוסף שהיה מחנך ומשפטן. מפלגתם הייתה מפלגת לוויין של מפא"י, ולכן נכנסה לקואליציה, כחלק ממאמציו של בן גוריון להוכיח שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד במדינת ישראל שאך הוקמה.

 

חיים בסרט

אם דוברי עברית מההווה היו פוגשים בתחילת המאה ה-20 את בעלי החלומות על פרלמנט יהודי במדינה יהודית עצמאית אולי הם היו מפטירים בשקט את הביטוי "חיים בסרט". אבל בסופו של דבר החלומות האלו התגשמו, וגם הביטוי הסלנגי התממש בצורה משלו. 

איך? אתם שואלים. פשוט מאוד: הכנסת הראשונה של ישראל התכנסה באולם קולנוע. כן, זו לא טעות. הכנסת הראשונה ניהלה את רוב דיוניה בחודשיה הראשונים באולם קולנוע תל אביבי, שנקרא – אתם יושבים? – קולנוע "קסם".

כשנפתח ב-1945, נחשב קולנוע "קסם" לאולם המהודר ביותר בתל אביב, עם יותר מ-1100 מושבים מרופדים (!), והקרנות של שוברי הקופות הבינלאומיים של אותה עת. אך ימיו כאולם קולנוע היו קצרים יחסית.

מבט מבפנים על קולנוע "קסם", ששימש בניין הכנסת בשנת 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

עם הקמת המדינה הופקע הבניין ושימש במשך מספר חודשים כמפקדת חיל הים, עד שזו עברה לחיפה. במרץ 1949 התכנסה בו לראשונה הכנסת, ושם ערכה את מרבית ישיבותיה באותה שנה. פרלמנט שמתכנס באולם קולנוע אולי נשמע קצת יוצא דופן, אך היה היגיון רב בהחלטה לקיים שם את הישיבות, במקום מרכזי, חדש ומרווח יחסית.

מלבד רקע לישיבות הכנסת הראשונה, קולנוע "קסם" היה גם תפאורה לאחד מניסיונות ההתנקשות בדוד בן גוריון (היו עוד). ב-12 בספטמבר 1949 נכנס לבניין הקולנוע אדם מקיבוץ תל-גזר כשבידו תת-מקלע טעון ומזוודה מלאה עלונים, עליהם הדפיס את תכניתו לבניית "מקדש השלום הנצחי" בירושלים. הוא אמנם טען שהתכוון להתאבד בבניין הכנסת כדי למשוך תשומת לב לתכנית שתביא שלום עולמי, אבל חלק מהעיתונים דיווחו שהמתנקש קרא "אני אהרוג את בן גוריון!", אחרי שסדרני הכנסת התנפלו עליו וריתקו אותו לרצפה.

שוטר עם מזוודתו של המתנקש ותת המקלע מסוג סטן שהביא עמו. מתוך "מעריב", 13 בספטמבר 1949

סוף דבר

בימי מושבה של הכנסת הראשונה כיהנה גם הממשלה הראשונה של ישראל. אך זו לא האריכה ימים רבים, והיא סיימה את כהונתה די בפתאומיות – וגם באופן די אבסורדי – כשבן גוריון התפטר מתפקידו ב-15 באוקטובר 1950. 

מדוע? 

ראש הממשלה ביקש למנות שר מסחר ותעשייה חדש, אך לפי החוק באותה עת, מינויו של שר חדש דרש את התפטרותה של הממשלה כולה.

החוק תוקן כמובן במהרה, אבל גם הממשלה הבאה בתור שהוביל בן גוריון לא שרדה הרבה. הוא התפטר שוב בתחילת 1951, פחות מארבעה חודשים אחרי הקמת הממשלה. באותה הזדמנות גם פוזרה הכנסת, ועל הכנסת השנייה נצטרך לכתוב כתבה חדשה.

דוד בן גוריון ביומה הראשון של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

הכנסת הראשונה והממשלות שכיהנו בזמן כהונתה העמידו במידה רבה את היסודות לכנסות ולממשלות שבאו אחריהן, ואולי גם לאקלים הפוליטי הסוער וההפכפך בישראל מאז ועד היום: דברי הימים הפוליטיים של ישראל יכולים בוודאי היו לפרנס כמה וכמה סרטים בקולנוע "קסם".

שירה | אחזי חזק במה שהים

שירים מאת ספיר יונס וענת חנה לזרע

מיכל בלייר, לא ניצלתי במבול, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

ספיר יונס

את מבקשת ואני דוהרת לתוך חור של מנעול

לנ', באמונה

הֲיִי בְּרִיאָה, שְׁלֵמָה

הָרֵי גַּעַשׁ, אַרְנָבִים

גִּזְעֵי עֵץ

כְּרוּתִים בַּחֲשֵׁכָה

שָׁטִים בַּנָּהָר, אֵלַי

בּוֹאִי

בּוֹאִי אֵלַי

אַרְמוֹנוֹת שָׁמַיִם

כּוֹלְאִים אוֹתִי בָּךְ

מָה רָצִית

כְּשֶׁסּוֹבַבְתְּ אֶת הָרוּחַ

לְכִוּוּן הַיָּם

.

אלו אינדיגו

אֵיזֶה מִין גְּבוּל אַתְּ שֶׁהוֹלֵךְ עַל הַגַּב וְחַיָּב בְּהִבָּדְלוּת מִן הַשָּׁמַיִם?

שֶׁאָסוּר בְּהִשָּׁמַע? אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ

וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה

כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת, לֹא רַק כְּשֶׁאַתְּ נִמְסֶרֶת

אֶלָּא מֻבְטַחַת

לְנֶפֶשׁ שֶׁתַּחְפֹּץ

חַפָּה מִכָּל מַבָּט בַּמַּרְאָה, עוֹטֶפֶת כְּמַלְכָּה־מַצְלֵמָה, לוֹכֶדֶת אֶת כָּל הַהֶרֶס וּמַנְעִימָה

הִנָּךְ שְׁרִיקָה

קוֹלוֹת רְתוּקִים הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹב

עֵצִים הַמְבַקְשִׁים לִשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ

מַגַּע הַצֵּל בַּחֲשֵׁכָה

.

בינות לנקיקים

שפתיים: תָּרָה בֵּין הַסְּלָעִים אַחַר מָקוֹם שֶׁאוּכַל לוֹמַר בַּיִת

סֻכַּת מַצִּיל. הַאִם הִיא בַּיִת?

ים: הָעֵינַיִם בּוֹחֲרוֹת לְהוֹרוֹת רַק אֶת הַשָּׁלֵם.

הַצְמִידִי אָזְנֵךְ. הַאִם הָאֶבֶן הוֹמָה אוֹתָךְ?

עָלַיִךְ לְהָסֵב וּלְלַקֵּט אֶת הַלָּבָן מִתּוֹךְ כֶּסֶף הַגַּלִּים

לְהַכְרִיז שֶׁלָּךְ. אֵינֵךְ אָדָם אֶלָּא טַחַב

שפתיים (קוטעות): וּמִנַּיִן לִי שֶׁלֹּא שֶׁל אַחֵר?

ים: מִישֶׁהוּ בְּאִי נִדָּח דּוֹאֵב

הַצְּעָקָה מֵימִית וּמִתְנַפֶּצֶת עַד אֵלַיִךְ. אֵינֵךְ יְכוֹלָה

לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵךְ. יוֹדַעַת שֶׁאֵינֵךְ בַּמָּקוֹם

שפתיים: אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַמַּגְעִישִׁים אֶת הַמַּיִם

הַיְדִיעָה כֵּיצַד גְּדֵלִים כַּאֲשֶׁר הֶחָלָב מָלוּחַ

ים: אֶת הָאֳנִיּוֹת וְהַסְּפִינוֹת חוֹלְלוּ בְּנֵי הָאָדָם.

כָּעֵת עָלֵינוּ לִרְקֹד.

שפתיים: אַיֵּה הָרוּחַ שֶׁתּוֹתִיר בָּנוּ רַעַד, זֵכֶר לְרִיתְמוּס הַגּוּף?

הַאִם אַגָּן לְהָזִיז וְאָז רֶגֶל?

הַאִם רֶגֶל לְהָזִיז וְאָז אַגָּן?

הַאִם שְׁרִירֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַיְּפִים בַּחֲלֹף שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה?

ים: הַחוֹל מְקַבֵּל אֶת צוּרַת הָרֶגֶל.

הַאִם אַתְּ יוֹדַעַת כֵּיצַד הָאֶבֶן בּוֹחֶרֶת לֶאֱהֹב

לִפְנֵי שֶׁנֶּהֱפֶכֶת לְחוֹל?

שפתיים: הַס לַשַּׂרְעַפִּים! הֵם מְחָרְבִים אֶת בּוֹא הַבַּיִת

ים: רֶסֶס־תֶּסֶס מִצְטַבֵּר וְלֹא מוֹתִיר מָרוֹם.

שפתיים: חָבָה אֶת חַיַּי לַסְּלָעִים, מֵּהֶם נוֹטִים הַחוֹלוֹת, נִסְחָפִים לְ

.

ספיר יונס היא משוררת. מתגוררת ביפו. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. עוד משיריה פורסמו בגיליון 84 של המוסך. ספר שיריה הראשון, "אלו אינדיגו", עתיד לצאת לאור בימים אלו בהוצאת מקום לשירה.

.

.

ענת חנה לזרע

בידֵי מלאכֵי המים

בִּידֵי מַלְאֲכֵי הַמַּיִם, לֹא בְּיָדַי חַיַּי, זֹךְ דַּעְתִּי וְכָל הַגֵּיאָיוֹת הַנִּצְבָּרִים.

הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים פְּעָמַי. פָּסוּק הַזְּמַן.

 

אֵיךְ לְהוֹדוֹת עַל הַקַּיָּם, הַמַּבָּע אֵינוֹ עוֹלֶה יָפֶה

אַל תִּתְהִי אִם כָּרוּעַ, כָּרוּעַ

אִם נָסוֹג הַנִּצָּחוֹן, מֻלְקֶה.

בְּרִקְמוֹת הָאוֹר, הַשֶּׁפַע, הַשִּׁיטָה

מְצֻוֶּה, כֵּן, מְצֻוֶּה מִשְׁגֶּה.

 

אַחֲרַי, בִּתִּי, הַמַּבּוּל, אֶחֱזִי חָזָק בְּמָה שֶׁהַיָּם

.

גשם, בוא

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחֲרֵי

עוֹד מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשׁ, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר

בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת

 

בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְאֵדֵי שָׂרָף אוֹצֶרֶת אֲדָמָה

נְשִׁימָה, קוֹבְלִים עֲשָׂבֶיהָ

פּוֹרְטִים עַל מֵיתְרֵי רוּחָהּ

 

אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אֶת אִידִילְיַת הַנַּעֲלוֹת

בִּרְכַּי מַאֲהִילוֹת, מַחְבּוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל שִׂיאִים סֶנְסַצְיוֹנִיִּים וּמַצַּע מְחָטִים

מְרַחֵף אָחִי מֵת נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם,

לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם חַיִּים

 

הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן

מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן

 

לֹא מְחָרֵף,

קָרוּא

.

זה שונה,

רַבִּים הָעֵצִים הָאָצִים בַּוָּאדִי

חוֹלְפִים עַל פָּנַי,

רוֹצְצִים עַפְעַפַּי בְּצִפּוֹרִים נֻקְשׁוֹת.

 

זֶה שׁוֹנֶה, בְּטַפְּסָם, עֵצִים עוֹקְרִים אוֹתִי

מִן הַהֶקְשֵׁר, סִימָנֵי הַהֶכֵּר, מִן הָרַצְיוֹנָלִי,

בְּזַעֲזוּעַ.

 

אַף שֶׁאוֹסְרִים עֵינַי

בְּבֹץ וּמֶלַח,

רוֹאָה, מוּרָדִים כּוֹכָבֶיךָ

מִן הָהָר לְפִירִים, נִצְרָפִים בָּאֱמֶת

לְעוֹרָם רַק בַּרְזֶל.

 

נֶאֱלָם בְּלֵיל רַעַשׁ

שָׁכוּב, לָרִאשׁוֹנָה אַתָּה מֵת

 

אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד,

מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם

אֵי שָׁם

חוֹלֵשׁ כְּמוֹ לַיִשׁ,

מְחַיֶּה כְּמוֹ לֶחֶם,

קַרְדִּינָלִי

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 30 ובגיליון 82 של המוסך. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, עדי קוגלר, לאה קליבנוף־רון ומרחב ישורון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שבוע הספר | המלכה פרנק־ריהל

איך קרה שלמרות חידושים, המצאות ואופנות, 90 אחוז מהספרים שרואים אור בארץ מודפסים באותו גופן? דוב אברמסון ויואב וינפלד, אמנים־מעצבים, משוחחים עם דפנה לוי על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

דרורה ויצמן, סודות הטבע, גב ספרים בקופסה, 28X14 ס"מ, 2018

.

המלכה פרנק־ריהל: דוב אברמסון ויואב וינפלד בשיחה על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

מאת דפנה לוי

.

היא נולדה בשנת 1908 ומאז יושבת לה בנחת על כס המלוכה: האות העברית פרנק־ריהל היא השליטה הבלתי מעורערת של הספרות העברית, חביבת המעצבים והקוראים. מעטים יודעים שהיא נכנסה לחיינו כטיפול חירום, כדי לרענן את הדפים, לפטור את הדפוס העברי מההכרח להשתמש בגופנים הנחשבים כבדים יותר, שמקורם באותיות יצוקות ששימשו להדפסת סידורי תפילה (למשל הגופן וילנא). ומעטים עוד פחות זוכרים את המהומות (טוב, כחכוחי חוסר שביעות רצון) שהתעוררו כשאנשי מעריב ניסו להמיר את הפרנק־ריהל שלהם באות אחרת. פרנק־ריהל הגיעה – ונשארה. וגם בגיל 113 היא עדיין נחשבת אות דינמית, שאינה מכבידה על העין ועם זאת משדרת כובד ראש ספרותי.

.

הגופנים וילנא (מימין) ופרנק־ריהל

.

״זה פלא גדול בטיפוגרפיה העברית, שאין לו מקבילה בשפות אחרות,״ אומר דוב אברמסון, אמן ומעצב, שהסטודיו שלו עוסק בעיקר בפרויקטים הקשורים בתרבות וזהות יהודית־ישראלית. ״פרנק־ריהל היא אות ששולטת ביד רמה בספרות ובעיתונות העברית במה שקרוי ׳טקסט רץ׳, כלומר טקסטים ארוכים, ולא מצליחים למצוא לה תחליף. ההוצאות הקטנות מנסות לעצב ספרים באות אחרת, אבל זה לא כל כך תופס, וההוצאות הגדולות חוזרות תמיד לאותה אות. גם אני מוצא את עצמי מתיישב ליד המחשב, משוטט עם העכבר, בודק כל מיני גופנים טרנדיים, ובסוף בוחר את האות הזו.״

אברמסון, שיצירות משלו מוצגות בין השאר במוזיאון ישראל, במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאונים בחו״ל, אומר כי ״עיצוב ספרים זה לא התחום הכי רווחי, אבל אלה עבודות שאני נאחז בהן ומשתדל לקחת לעצמי ולא להשאיר לאחרים בסטודיו. יש בזה משהו רומנטי, וגם תחושת כוח מעצם הפיצוח, מציאת פתרון גרפי שלא ישקף את תוכן הספר אלא ישלים, ירמוז. זה תרגיל מחשבתי מאוד מאתגר. אני אוהב לקרוא לזה 1+1=3, כי העיצוב נותן משהו שאין בספר. לא תמיד התוצר ראוי להיכנס לפנתיאון העיצוב, אבל כשאני מצליח זו תחושה נהדרת, ולכן אני מקפיד לשמור את הערוץ הזה חי בפעילות של הסטודיו.״

אברמסון מופתע בכל פעם מחדש כשקוראים מזהים את טביעת האצבע שלו בספרים שעיצב. "טיפוגרפיה היא עולם רחב ועמוק, וכך גם עיצוב הכותרות, העימוד, השוליים, סוג הנייר, הריווח בין השורות, בחירת המקום למספרי העמודים. יש לזה חוקים פנימיים, אני לא אוהב דוקטרינות סגורות ואני כל הזמן מחפש דרך לשחק עם הגבולות, אבל יש כנראה איזו יד נעלמה שמכתיבה לי בדיוק את הפורמט, את הסגנון שלי.״

אתה קורא את הספרים שאתה מעצב?

כמובן, תוך כדי העימוד אני קורא, אם לא כל מילה אז הרבה מאוד פסקאות, כדי להרגיש את הספר. וקורה שהספר פשוט מבקש משהו לא שגרתי. למשל, כשעשינו את מה אהבתי, ספר מחשבות על פרשת השבוע מאת יאיר אגמון [ידיעות ספרים, 2017], התעקשתי על מהדורה קטנת ממדים שתודפס על קרטון ממש, ולא רק על נייר שנראה כמו קרטון, כי זו התחושה שעלתה מהספר. לשמחתי זה הצליח, אבל קורה שהוצאות מסרבות כי הן מתקשות לעמוד בזה כלכלית. אנשי השיווק שלהן תמיד אומרים ׳זה לא ימכור׳ ואז אני מרגיש שכל האחריות עליי, אבל יש מקרים שבהם אני מתעקש, ולשמחתי הספר מוֹכר.

.

.

אברמסון, שלמד בנעוריו בישיבה, אוהב במיוחד לעצב ספרים מתוך מה שהוא מכנה ״הקטלוג היהודי הגדול״. הוא שמח במיוחד על עיצוביו לספרים כמו אחטא ואשוב, ספר שיריה של רוחמה וייס (הקיבוץ המאוחד, 2013) או פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש מאת אביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2009), שדרשו התייחסות ״עדינה, מרומזת ועם זאת חדשה מבחינה ויזואלית לטקסטים שקשורים למקורות,״ הוא מסביר. אחת הדוגמאות המשעשעות שלו היא עטיפת הספר ופלים לימון של יהודה גזבר (ידיעות ספרים, 2020). ״התעקשתי על עטיפה שאין עליה חבילת ופלים, אלא נעלי קרוקס צהובות. למה? כי אני יכול לדמיין שמי שפתח את חבילת הוופלים גם ישב בפנימייה של הישיבה נעול בנעליים כאלה. זו אינטואיציה.״

 

.

בוא נחזור רגע לגופנים…

בעניין הזה, תרשי לי לחזור על משפט שהולך איתי כבר שנים: טיפוגרפיה טובה היא לא אוסף של אותיות יפות, אלא אוסף יפה של אותיות.

בעיניי הפונט אָלף הוא המצאת המאה, בעיקר כי הוא פתר את בעיית התאימות בין סוגי המחשבים ומערכות ההפעלה: הוא אִפשר להעביר קובצי טקסט ממחשב למחשב בלי שהאותיות יתהפכו.

פה אנחנו נכנסים לעולם הדיגיטלי – אז חשוב להזכיר שבימים הראשונים של האינטרנט שלט בכל הדפדפנים בעברית הפונט אריאָל, והוא פונט נורא כי הוא לא עוצב בכלל, איש לא חשב על המשקליוּת שלו [הוואריאציות השונות לטיפוס האות: דק, עבה, נטוי וכד'], יצר אותו אדם מאוד טכני כנראה, והתוצאה הייתה מכוערת במיוחד. אָלף נולדה כיוזמת נגד [של המעצבים מושון זר־אביב, דני מירב, מיכל סהר וניר ייני], חינמית, שהיא ממש עבודת קודש, אבל זו לא אות שמתאימה לדפוס. היא אוורירית ורופפת מדי.

.

אז חזרנו לפרנק־ריהל?

כן. יש מגוון פונטים יפים בעברית, אבל אף אחד מהם לא מדיח את פרנק־ריהל.

.

***

.

יואב וינפלד, אמן שהצהיר בעבר כי עבורו ״אמנות היא מטען חבלה שאף פעם לא מתפוצץ,״ עוסק גם בעיצוב – מכרזות ועד כתבי עת וספרים – אך רק בתחום התרבות. ״והספרים הכי קרובים לליבי,״ הוא אומר.

איך אתה עושה את קפיצת הדרך מתוכן הטקסט לוויזואליה שלו?

בסופו של דבר זו בחירה אינטואיטיבית. אני מנסה למצוא מה מעביר את התחושה או את מכלול התחושות, את מה שנמצא במקום שבין התוכן של הספר לצורה שלו כחפץ. אני בוחן את טון הדברים, את קצב המשפטים, את העלילה – ומכל זה אני מנסה למצוא זיקה מעניינת ואולי לא מובנת מאליה, לצורה של הספר ולדימוי שעל הכריכה שלו.

 

.

כשאתה בוחר טיפוגרפיה, העברית והעובדה שהאותיות שלנו כל כך מרובעות מקשה או מקילה עליך?

זו שפת האם שלי, כך שלא חשבתי על המרובעות שלה. אני פשוט שוחה בתוכה ואני אוהב מאוד לעבוד עם טיפוגרפיה. כל עיצוב שלי, ולא רק בספרים, מתחיל בשאלה איך נראות האותיות שצריכות להיות שם, מה אני יכול ללמוד מצורת הגופנים.

יש בתחום הזה אופנות?

בוודאי. יש התפתחות מטורפת בתחום הזה בארץ, ויש מעצבים נהדרים שכל מה שהם עושים ישר נכנס למחזור הדם.

אז למה מאז בריאת העולם ועד היום, כולם מעצבים ספרים בפרנק־ריהל?

כי זו אות מדהימה ומאוד מאוד נוחה לקריאה. בואי לא נשכח את הדסה, אבל באותה מידה, בואי נודה שקל מאוד לבחור באות מוּכרת. מצד אחד יש ספרים שהעיצוב שלהם לא נעשה מתוך תשומת לב גדולה מדי, וכל המאמצים הושקעו בעטיפה. במקרה כזה, הבחירה בפרנק־ריהל היא אוטומטית, בגדר הימור בטוח. מצד שני, זו אות קלאסית ומכובדת, ואני יכול להשתמש בה בלי שירגישו את הנוכחות שלי כמעצב. היא עושה את העבודה, בלי לצעוק ׳תראו, זה ספר מעוצב׳.״

הגופן הדסה

 

באיזה ספר שעיצבת אתה שמח במיוחד?

בדבור מגושם יושב על פרח, אסופת תרגומים של אבי [דוד וינפלד; אפיק וגמא, 2019]. זה ספר שהייתי מאוד קרוב רגשית להפקה שלו, שהיה לי חשוב מאוד ויש לו עטיפה נורא מינימליסטית. התלבטתי המון ובסוף ביקשתי מאבא שלי לכתוב בכתב יד את כותרת הספר. אני חושב שהגעתי שם למשהו מזוקק מאוד.

 

 

.

» שבוע הספר במוסך בשנים קודמות: מפגשים מרגשים ומוזרים בין דוכני הספרים; שהם סמיט על בעלה־של־אשתו־מבינה־בזה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן