.

ספיר יונס

את מבקשת ואני דוהרת לתוך חור של מנעול

לנ', באמונה

הֲיִי בְּרִיאָה, שְׁלֵמָה

הָרֵי גַּעַשׁ, אַרְנָבִים

גִּזְעֵי עֵץ

כְּרוּתִים בַּחֲשֵׁכָה

שָׁטִים בַּנָּהָר, אֵלַי

בּוֹאִי

בּוֹאִי אֵלַי

אַרְמוֹנוֹת שָׁמַיִם

כּוֹלְאִים אוֹתִי בָּךְ

מָה רָצִית

כְּשֶׁסּוֹבַבְתְּ אֶת הָרוּחַ

לְכִוּוּן הַיָּם

.

אלו אינדיגו

אֵיזֶה מִין גְּבוּל אַתְּ שֶׁהוֹלֵךְ עַל הַגַּב וְחַיָּב בְּהִבָּדְלוּת מִן הַשָּׁמַיִם?

שֶׁאָסוּר בְּהִשָּׁמַע? אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ

וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה

כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת, לֹא רַק כְּשֶׁאַתְּ נִמְסֶרֶת

אֶלָּא מֻבְטַחַת

לְנֶפֶשׁ שֶׁתַּחְפֹּץ

חַפָּה מִכָּל מַבָּט בַּמַּרְאָה, עוֹטֶפֶת כְּמַלְכָּה־מַצְלֵמָה, לוֹכֶדֶת אֶת כָּל הַהֶרֶס וּמַנְעִימָה

הִנָּךְ שְׁרִיקָה

קוֹלוֹת רְתוּקִים הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹב

עֵצִים הַמְבַקְשִׁים לִשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ

מַגַּע הַצֵּל בַּחֲשֵׁכָה

.

בינות לנקיקים

שפתיים: תָּרָה בֵּין הַסְּלָעִים אַחַר מָקוֹם שֶׁאוּכַל לוֹמַר בַּיִת

סֻכַּת מַצִּיל. הַאִם הִיא בַּיִת?

ים: הָעֵינַיִם בּוֹחֲרוֹת לְהוֹרוֹת רַק אֶת הַשָּׁלֵם.

הַצְמִידִי אָזְנֵךְ. הַאִם הָאֶבֶן הוֹמָה אוֹתָךְ?

עָלַיִךְ לְהָסֵב וּלְלַקֵּט אֶת הַלָּבָן מִתּוֹךְ כֶּסֶף הַגַּלִּים

לְהַכְרִיז שֶׁלָּךְ. אֵינֵךְ אָדָם אֶלָּא טַחַב

שפתיים (קוטעות): וּמִנַּיִן לִי שֶׁלֹּא שֶׁל אַחֵר?

ים: מִישֶׁהוּ בְּאִי נִדָּח דּוֹאֵב

הַצְּעָקָה מֵימִית וּמִתְנַפֶּצֶת עַד אֵלַיִךְ. אֵינֵךְ יְכוֹלָה

לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵךְ. יוֹדַעַת שֶׁאֵינֵךְ בַּמָּקוֹם

שפתיים: אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַמַּגְעִישִׁים אֶת הַמַּיִם

הַיְדִיעָה כֵּיצַד גְּדֵלִים כַּאֲשֶׁר הֶחָלָב מָלוּחַ

ים: אֶת הָאֳנִיּוֹת וְהַסְּפִינוֹת חוֹלְלוּ בְּנֵי הָאָדָם.

כָּעֵת עָלֵינוּ לִרְקֹד.

שפתיים: אַיֵּה הָרוּחַ שֶׁתּוֹתִיר בָּנוּ רַעַד, זֵכֶר לְרִיתְמוּס הַגּוּף?

הַאִם אַגָּן לְהָזִיז וְאָז רֶגֶל?

הַאִם רֶגֶל לְהָזִיז וְאָז אַגָּן?

הַאִם שְׁרִירֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַיְּפִים בַּחֲלֹף שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה?

ים: הַחוֹל מְקַבֵּל אֶת צוּרַת הָרֶגֶל.

הַאִם אַתְּ יוֹדַעַת כֵּיצַד הָאֶבֶן בּוֹחֶרֶת לֶאֱהֹב

לִפְנֵי שֶׁנֶּהֱפֶכֶת לְחוֹל?

שפתיים: הַס לַשַּׂרְעַפִּים! הֵם מְחָרְבִים אֶת בּוֹא הַבַּיִת

ים: רֶסֶס־תֶּסֶס מִצְטַבֵּר וְלֹא מוֹתִיר מָרוֹם.

שפתיים: חָבָה אֶת חַיַּי לַסְּלָעִים, מֵּהֶם נוֹטִים הַחוֹלוֹת, נִסְחָפִים לְ

.

ספיר יונס היא משוררת. מתגוררת ביפו. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. עוד משיריה פורסמו בגיליון 84 של המוסך. ספר שיריה הראשון, "אלו אינדיגו", עתיד לצאת לאור בימים אלו בהוצאת מקום לשירה.

.

.

ענת חנה לזרע

בידֵי מלאכֵי המים

בִּידֵי מַלְאֲכֵי הַמַּיִם, לֹא בְּיָדַי חַיַּי, זֹךְ דַּעְתִּי וְכָל הַגֵּיאָיוֹת הַנִּצְבָּרִים.

הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים פְּעָמַי. פָּסוּק הַזְּמַן.

 

אֵיךְ לְהוֹדוֹת עַל הַקַּיָּם, הַמַּבָּע אֵינוֹ עוֹלֶה יָפֶה

אַל תִּתְהִי אִם כָּרוּעַ, כָּרוּעַ

אִם נָסוֹג הַנִּצָּחוֹן, מֻלְקֶה.

בְּרִקְמוֹת הָאוֹר, הַשֶּׁפַע, הַשִּׁיטָה

מְצֻוֶּה, כֵּן, מְצֻוֶּה מִשְׁגֶּה.

 

אַחֲרַי, בִּתִּי, הַמַּבּוּל, אֶחֱזִי חָזָק בְּמָה שֶׁהַיָּם

.

גשם, בוא

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחֲרֵי

עוֹד מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשׁ, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר

בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת

 

בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְאֵדֵי שָׂרָף אוֹצֶרֶת אֲדָמָה

נְשִׁימָה, קוֹבְלִים עֲשָׂבֶיהָ

פּוֹרְטִים עַל מֵיתְרֵי רוּחָהּ

 

אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אֶת אִידִילְיַת הַנַּעֲלוֹת

בִּרְכַּי מַאֲהִילוֹת, מַחְבּוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל שִׂיאִים סֶנְסַצְיוֹנִיִּים וּמַצַּע מְחָטִים

מְרַחֵף אָחִי מֵת נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם,

לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם חַיִּים

 

הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן

מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן

 

לֹא מְחָרֵף,

קָרוּא

.

זה שונה,

רַבִּים הָעֵצִים הָאָצִים בַּוָּאדִי

חוֹלְפִים עַל פָּנַי,

רוֹצְצִים עַפְעַפַּי בְּצִפּוֹרִים נֻקְשׁוֹת.

 

זֶה שׁוֹנֶה, בְּטַפְּסָם, עֵצִים עוֹקְרִים אוֹתִי

מִן הַהֶקְשֵׁר, סִימָנֵי הַהֶכֵּר, מִן הָרַצְיוֹנָלִי,

בְּזַעֲזוּעַ.

 

אַף שֶׁאוֹסְרִים עֵינַי

בְּבֹץ וּמֶלַח,

רוֹאָה, מוּרָדִים כּוֹכָבֶיךָ

מִן הָהָר לְפִירִים, נִצְרָפִים בָּאֱמֶת

לְעוֹרָם רַק בַּרְזֶל.

 

נֶאֱלָם בְּלֵיל רַעַשׁ

שָׁכוּב, לָרִאשׁוֹנָה אַתָּה מֵת

 

אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד,

מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם

אֵי שָׁם

חוֹלֵשׁ כְּמוֹ לַיִשׁ,

מְחַיֶּה כְּמוֹ לֶחֶם,

קַרְדִּינָלִי

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 30 ובגיליון 82 של המוסך. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, עדי קוגלר, לאה קליבנוף־רון ומרחב ישורון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירה ברזילאית עכשווית

מפורטוגזית: טל ניצן

.

ריקרדו דומֶנֶק (Ricardo Domeneck)

איזיס דיאס דה אוליביירה

אוּלַי

הָיְתָה עַכְשָׁו

מְשֻׁעֲמֶמֶת בְּיוֹם רִאשׁוֹן,

עֲגוּמָה עַל הַסַּפָּה

אוֹ יְשֵׁנָה

אוּלַי גְּרוּשָׁה.

אוּלַי הָיְתָה חַיָּה

עִם שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ לָהּ

בְּדִירָה שְׂכוּרָה

זְעִירָה, מְאֻשֶּׁרֶת

אוֹ אֻמְלָלָה, כְּמוֹ

שֶׁקּוֹרֶה תָּמִיד, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה נוֹעֶלֶת בְּיוֹם שִׁמְשִׁי

אֶת נַעֲלֶיהָ הָאֲהוּבוֹת,

שֶׁנִּשְׁחֲקוּ כְּבָר, שֶׁנִּגְנְבוּ

מֵחֲבֵרָה שֶׁאִתָּהּ

לֹא הָיְתָה מְדַבֶּרֶת עוֹד,

אוּלַי. אוּלַי כְּבָר הָיְתָה נוֹפֶלֶת

בִּידֵי הַהִתְאַבְּדוּת,

אוֹ הַבַּעַל הַשֵּׁנִי,

אוּלַי רַק סוֹרְבֶּה

תָּמָרִינְדִּי, אוּלַי.

אוּלַי הָיְתָה צוֹחֶקֶת,

מְסַפֶּרֶת בְּדִיחָה

תְּפֵלָה

שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים

כְּבָר לֹא מְסֻגָּלִים

לִשְׁמֹעַ, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה תּוֹהָה

בַּמֶּה הוֹעִיל הַמַּאֲבָק

וְכָל הַחַיִּים הָאֵלֶּה

כְּדֵי שֶׁהַמְּדִינָה

תִּהְיֶה בַּסּוֹף כָּכָה

כְּמוֹ שֶׁהִיא, אוּלַי.

אוּלַי

הָיְתָה מְהַגֶּרֶת

וּמַבִּיעָה אֶת שִׂמְחוֹתֶיהָ

עַכְשָׁו בְּאַקְלִימִים אֲחֵרִים,

מִתְבַּטֵּאת עַכְשָׁו בְּשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת,*

לֹא זוֹכֶרֶת שׁוּם מַאֲבָק

וְשׁוּם גֵּרִילָה, אוּלַי.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָיוּ עַכְשָׁו אוּלַי

מֻכְתָּמוֹת מִן הַדְּיוֹ

שֶׁל עִתּוֹן הַבֹּקֶר

שֶׁמְּשַׁקֵּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת,

כְּפִי שֶׁשִּׁקֵּר כְּבָר אָז,

אוּלַי, וְהַדְּיוֹ הָיְתָה

נִטְמַעַת עַכְשָׁו בְּלֹבֶן

הַסֵּפֶל, כְּפִי שֶׁחֹמֶר

עוֹבֵר מֵחֹמֶר אֶל חֹמֶר,

אִלּוּ הָיְתָה חַיָּה,

אוּלַי.

 

* מלבד פורטוגזית, דה אוליביירה שלטה באנגלית, ספרדית וצרפתית.

.

.

איזיס דיאס דה אוליביירה (סאו פאולו 1941 – ריו דה ז'ניירו 1972?) הייתה פעילה בתנועת מחתרת שנאבקה בדיקטטורה הצבאית בברזיל. היא נעצרה בריו ועקבותיה לא נודעו מאז (משערים שנרצחה ביום שנעצרה), כמוה כעוד מאות קורבנות של המשטר הצבאי.

.

ריקרדו דומנק (בֵּבֵּדוֹאוּרו, מחוז סאו פאולו, 1977) הוא משורר, מספר, עורך ומבקר. פרסם שישה ספרי שירה. שירים, סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת בברזיל ובעולם, ושיריו נכללו באנתולוגיות בשפות רבות. הוא מרבה ליצור בווידאו ובפרפורמנס שירה ולשתף פעולה עם מוזיקאים. מבחרים משיריו ראו אור בגרמניה, בהולנד ובספרד. מתגורר בברלין.

.

.

נטשה פליקס (Natasha Felix)

לאיש שמתעורר איתי

ל־ל'

אֲנִי מְחַכָּה שֶׁיִּצְמְחוּ הַצִּפָּרְנַיִם,

רַק אַחַר כָּךְ תְּבִיעוֹת, שְׁבוּעוֹת,

מִסְפָּרִים.

אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאַתָּה לֹא.

אָנָּא.

הַקְפֵּד לְהַמְשִׁיךְ לִנְשֹׁם

נַשֵּׁק אֶת אִמְּךָ עַל רֹאשָׁהּ, בַּקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתָהּ.

אַל תַּבִּיט לַשּׁוֹטֵר בָּעֵינַיִם

בְּמִקְרֵה הַצֹּרֶךְ הִסְתַּתֵּר הֵיטֵב.

.

שמונה שמות אחרי שמךָ

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

לֵךְ תִּזְדַּיֵּן.

כֵּן, אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי פֹּה.

בְּצִפִּיָּה שֶׁהַשִּׁלְטוֹנוֹת יַגִּיעוּ בְּכוֹחוֹת מְתֻגְבָּרִים

מִישֶׁהוּ, מִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה

שֶׁיִּמְנֶה אֶת הַצְּבָעִים

שֶׁיֵּדַע אֶת הַאַלְגּוֹרִיתְם שֶׁל אֱלֹהִים

תְּנוּעוֹת פְּשׁוּטוֹת שֶׁנִּקְבְּעוּ מֵרֹאשׁ

דֵּי מַהֵר הַכֹּל יִתְאַרְגֵּן

בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי אוֹ מָה זֶה מְשַׁנֶּה.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן

שֶׁיְּפַצְּחוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה סוֹפְסוֹף

אֶצְבָּעוֹת כִּמְעַט עֲדִינוֹת, יָדַיִם שֶׁל פֵיָה

מְבַקְּרוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפַי.

אַחַר כָּךְ, יְנַשְּׁקוּ אוֹתִי עַל הַפֶּה.

עַד יַשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי סוֹפְסוֹף

אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁלְּךָ הַנֶּאֱבָק בַּשֶּׁמֶשׁ

מְתֻלְתָּל וּבִלְתִּי־מְנֻצָּח

אֶת מְעִיל הַמֵּדוּזָה שֶׁלְּךָ

רֵיחַ טַחַב וְזֵעָה

אֶת הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁשַּׁרְתָּ לִי.

כְּמוֹ מָתֵמָטִיקָה, כְּמוֹ פִּתְרוֹן

אִם אַמְשִׁיךְ לִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּרְלֵל

וְלִחְיוֹת עִם אֲנָשִׁים שֶׁצּוֹחֲקִים עַל בָּבֶל.

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

חֲלוֹם אַחֲרֵי חֲלוֹם, אַכְזָרִי.

 

הכנה לקראת הזירה

יָכֹלְתִּי לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְלַטֵּף לִי אֶת הַשָּׁדַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים לְהִתְלַטֵּף.

יָכֹלְתִּי לְהַסְבִּיר בִּיסוֹדִיּוּת. לְאַשֵּׁר פֹּה וָשָׁם חֲרִיגוֹת.

יָכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי צָרִיךְ שֶׁיִּמְשְׁכוּ אוֹתוֹ.

יָכֹלְתִּי לְהִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת. לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן שֶׁלִּי.

יָכֹלְתִּי לְהַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּזְמַן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּלִי לָשִׂים לֵב.

אַתָּה לוֹחֵם שְׁוָרִים שֶׁהִסֵּס רֶגַע אֶחָד.

לֹא חָמַקְתָּ.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים מָה קוֹרֶה לִפְזוּרֵי הַנֶּפֶשׁ.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר רַק לְהַכִּיר בַּקֶּרֶן שֶׁמְּפַלַּחַת אֶת יָדְךָ בְּאַלִּימוּת.

נִשְׁאָר לְךָ רַק לְקַבֵּל אֶת הַטַּעַם הַמַּתַּכְתִּי בְּתוֹךְ הַפֶּה.

לְהַזִּיל רֹק.

הַכְּאֵב בָּחַר בְּךָ הַפַּעַם.

לַקֵּק אֶת הַדָּם, מְצֹץ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת.

אַל תִּקְרָא לִי אֲהוּבָה.

.

נטשה פליקס (סנטוס, מחוז סאו פאולו, 1996), פרסמה שלושה קונטרסים לשירה, וספרה הראשון, "תשתמש בפּלייר עכשיו", הודפס עד כה בארבע מהדורות. מרבה להופיע בפרפורמנס שירה.

.

.

פרֶד סְפּאדה (Fred Spada)

מתוך "מבחר חורבות" (ברזיל, 2017)

 

I

Gering Dome Theater

ניו יורק, ארצות הברית

שֶׁפַע וְתִפְאֶרֶת

לֹא עוֹד מִתְלַכְּדִים בַּהוֹוֶה.

חֶלְקִיקֵי הָאָבָק הַדָּרִים בּוֹ

מְפַזְּזִים בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

מְחַפְּשִׂים אֶת מְקוֹמוֹתֵיהֶם.

הַמָּסָךְ הַדּוֹמֵם מְגַלֶּה אַךְ מְעַט:

דָּבָר לֹא מֻצָּג פֹּה –

הַמּוֹנוֹלוֹג הָאַחֲרוֹן,

עוֹדוֹ מְהַדְהֵד,

הוּא הַשֶּׁקֶט.

.

 

.

II

Lungenkrankenhaus

הורנברג, גרמניה

קִירוֹת מִתְקַלְּפִים כְּמוֹ עוֹר.

עֹבֶשׁ וְלַחוּת

דְּבֵקִים בַּדַּקִּים שֶׁבַּמִּרְוָחִים.

שִׁעוּלִים עוֹד מְהַדְהֲדִים לְבַדָּם.

הָאֲוִיר הַיּוֹם כָּבֵד מִדַּי.

.

.

.

III

ארמון אל־פארד

מדיין סאלח, ערב הסעודית

הָיֹה הָיָה פַּעַם בְּלֵב הַמִּדְבָּר יַעַר

שֶׁגִּלְּפוּ יְדֵיהֶם הָרְעֵבוֹת

שֶׁל אַלְפֵי צְמִיתִים נֶאֱמָנִים

לְחֶרֶב שֶׁתִּכְרֹת אֶת צַוָּארָם

אִם יִתְעַיְּפוּ.

הַשַּׁעַר הַנִּפְתָּח אֶל הַדְּיוּנוֹת

חוֹשֵׂף חֶזְיוֹנוֹת תַּעְתּוּעִים מִיָּמִים עָבָרוּ:

שַׁיְּרוֹת סוֹחֲרִים, רַקְדָנִיּוֹת,

מְשׁוֹרְרִים, נְבִיאִים וְאַסְטְרוֹלוֹגִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדְעוּ לַחְזוֹת

בַּשָּׁמַיִם

אֶת הָרִיק שֶׁיִּשְׁכֹּן בָּהֶם.

.

.

.

IV

קוסטרומה, רוסיה

מָה שֶׁאֲנָשִׁים שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְסַפֵּר

מְגַלֶּה לָנוּ מָה נוֹתַר מֵאָחוֹר.

הַדְּיוֹקְנָאוֹת הַשְּׁכוּחִים עַל הַקִּירוֹת,

הַדְּמוּיוֹת הַמְּקַשְּׁטוֹת אֶת הֶחֳרָבוֹת,

הַכֹּל מֵעִיד עַל חֶפְזוֹן מְנוּסָתָם.

הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת הַפְּתוּחִים מְעִידִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ לַחְזֹר.

.

.

.

V

המגדלור העתיק בכֵּף אייר

טלאקר, בריטניה

……………………………………………………אֵינִי

…………………………………………………….מֵ

…………………………………………………….אִ

……………………………………………………..י

…………………………………………………….ר

……………………………………………….דָּבָר סְבִיבִי.

.

.

.

VI

קתדרלה תת־מימית

(ציור מאת דידייה מסאר)

מֵדוּזוֹת־מַלְאָכִים צָפוֹת מֵעָלֵינוּ,

נֵס הַדָּגִים חוֹלֵף מוּל עֵינֵינוּ,

עַנְפֵי הָאַצּוֹת נָעִים,

נִסְחָפִים בֶּאֱמוּנַת הַזְּרָמִים הַחִוֶּרֶת.

לַהוֹלְכִים מִתַּחַת לַמַּיִם,

הַנֵּס הָאֲמִתִּי הוּא הַנְּשִׁימָה.

.

 

התצלומים – מתוך אלבום שיצר המשורר בדף הפייסבוק שלו.

 

פרד ספאדה (בֶּלו הוריזונטֶה, מחוז מינאס ז'ראיס, 1982) הוא משורר, מתרגם ועורך, דוקטור לספרות ולתרבות עכשווית. פרסם שלושה ספרי שירה. כיום הוא העורך הראשי בהוצאת גרליה (Gralha Edições) לשירה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: "בועז הנרדם" מאת ויקטור הוגו, בתרגומה של דורית פרידמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יותר טוב ככה

לאה שדה

 

לא כל יום אני קמה בבוקר ויודעת בכזה ביטחון מה הכי טוב לעשות. המחשבות שלי צלולות וחדות כמו סכין. אז עכשיו אני יושבת ליד שולחן האוכל הקטן במטבח, שותה לאט מהנס קפה וכותבת הכול במחברת. היד שלי רועדת. אולי מההתרגשות. אני רוצה לכתוב את הצד שלי, את הצד שלא מעניין אותה לשמוע, ומי שיקרא יקרא. בקושי אני מדברת איתה. הרי אם אני מתחילה לדבר על עצמי, היא קמה מהכורסה ומכריזה שהגיע הזמן לחזור לאיציק ולילדים.

אתמול היא באה לבקר. פעם בשבוע, ביום רביעי בחמש, היא באה לצאת ידי חובה. בעצם רק הגוף שלה מגיע. הוא יושב על הכורסה, הפה שלה שואל אותי מה שלומי והפרצוף שלה כבר שולח מבטים אל שעון הקיר, לראות מתי יעברו עשרים הדקות שהוקצבו לי. הן עוברות לה כל כך לאט.

לא בכל ביקור אני פותחת לה את הדלת. לפעמים אני מחליטה לשתוק, לתת לה לדפוק מבחוץ ולצעוק, "אמא תפתחי לי." המילה 'אמא' שיוצאת מהפה שלה עושה לי צמרמורת נעימה. "אמא תפתחי לי," היא צועקת. אם הייתי פותחת לה, הייתי מחמיצה אותה.

אתמול קרה משהו אחר. אתמול לא ישבנו ושתקנו כרגיל. היא לא שאלה בלי שום עניין "מה שלומך?" ואני לא עניתי "מה כבר יכול להיות?". אני לא שאלתי "ואיך אצלך?" והיא לא ענתה "בסדר". לא שאלתי "ומה שלום איציק והבנים?" – "כולם בסדר," היא לא אמרה. כל זה לא קרה, לא זה ולא השתיקה שנמשכת עד שהיא קמה ואומרת "טוב אני הולכת." אתמול היא נכנסה וישר התחילה לרחרח את האוויר, הסתובבה בין החדרים ורחרחה לכל הכיוונים, כמו כלבה. "מסריח," אמרה, "יש פה ריח של פגר!" – "פגר?" שאלתי, "מה את מדברת שטויות." – "פגר. משהו פה מת." אמרה. "אולי אני הפגר?" ניסיתי להצחיק אותה, אבל היא אף פעם לא צוחקת איתי. כבד לה בלב. אני מרגישה את זה. אין לה כבר כוח לנהל את הבית חרושת הגדול הזה שקוראים לו משפחה. או אמא. כאילו מישהו ביקש את זה ממנה. ברוך השם, אני עוד הולכת על הרגליים והשכל שלי עוד עובד. היא פתחה את כל החלונות לרווחה, כאילו זה אמצע הקיץ, ונתנה לרוח מבחוץ להיכנס. נהיה לי קר. היא פתחה את הארונות בסלון, במטבח, ורחרחה, "משהו פה מת," והמשיכה כמעט בצעקה, "את לא מריחה? זה לא מפריע לך? איך את יכולה לשבת ככה?" – "לא. זה לא מפריע לי. אני לא מריחה כלום," אמרתי לה, "אבל אם זה מפריע לך את יכולה ללכת."

רציתי שהיא תסגור את החלונות ותלך, אבל היא המשיכה לחפש. "אולי יש פה עכבר שמת?" שאלה. "ואולי כדאי שתחזרי לאיציק?" עניתי לה. אחר כך היא התיישבה על הכורסה של אבא שלה ואמרה, "אני לא יכולה להשאיר אותך ככה, עם הריח הזה." – "אין פה שום ריח," אמרתי וכבר התחלתי להתעצבן עליה. אחר כך היא שתקה וכיווצה את המצח והסתכלה עליי במבט מוזר, כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה, ואמרה, "אולי הגיע הזמן לעבור לבית אבות? ישגיחו שם עלייך." – "בית אבות? בחיים לא! תלכי את לבית אבות!" אמרתי לה בחזרה. היא משכה את האצבעות שלה, אצבע־אצבע, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא חושבת מחשבות, "תראי, יעזרו לך שם, לא תהיי לבד." ואז שוב באה עלינו הזרות שיש בינינו ונהייתה כמו קיר בטון והיא כבר לא הייתה הבת שלי ולא היה 'אמא תפתחי לי'. "אני לא צריכה שאף אחד ישגיח עליי," אמרתי, "ברוך השם אני עושה הכול לבד. אירנה כבר עושה את מה שצריך. את יכולה עכשיו ללכת, עשית את שלך." שוב עלו בי הכעסים מפעם. אי אפשר לסלוח בקלות על מה שהיה. אבא שלה כן היה מוכן לסלוח. כשכבר ידע שזה הסוף, שהוא חולה מאוד, הוא אמר לי, "בואי נוותר על הכבוד שלנו ונתקשר אליה? נשכח את מה שהיה." אבא שלה היה איש קשה. עקשן. ודווקא הוא – המחלה עשתה אותו כזה צמר גפן רך. כאן אני הייתי צריכה להזכיר לו, "אפילו לחתונה שלה היא לא הזמינה אותנו. כבר שכחת?" פה הוא השתתק. הוא נזכר שעל זה באמת אי אפשר לסלוח. אולי רק למעלה בשמיים יסלחו לה. לאף אחד לא סיפרתי איך אבא שלה ואני נסענו לאולם שם, באמצע השדות, הקוצים, על יד הקיבוץ הזה שאני כבר לא זוכרת איך קוראים לו, איך הצצנו דרך השיחים, כמו גנבים הצצנו. איזה חום היה באותו ערב. כמה הזענו. רק רצינו לראות עם מי התחתנה, מי החתן ומי המשפחה שהסכימו לקחת אותה. אבא שלה בשום אופן לא רצה לבוא. הוא לא רצה לראות אותה. מבחינתו היא כבר לא הייתה הבת שלו. אני זאת שמשכתי אותו כמעט בכוח לבוא, "פעם אחרונה שנראה אותה וזהו. רק נראה עם מי התחתנה ונלך." גם אני לא רציתי לבוא, פחדתי שמישהו שאנחנו מכירים יראה אותנו שם, מציצים. הסתתרנו במגרש החנייה, במקום שאפשר היה לראות את החופה, והצצנו עליה. אבא שלה מסכן, התבייש. אני לא. שהיא תתבייש. כשהסתכלנו ככה עליה, דמיינתי את עצמי מתפרצת אל החופה ואומרת עליה משהו שישב לי בבטן, שככה לא מתנהגים, ואחר כך היינו הולכים משם בלי להסתכל אחורה. לא עשינו לה את זה. לא אמרנו כלום. אנחנו פחדנים. אבא שלה אמר לי, "שלא תעזי. תעזבי אותה." היא חייכה כל החופה, ונישקה את האורחים שאת אף אחד מהם לא הכרנו. גם את ההורים שלו היא נישקה כאילו הם הבטיחו להחליף אותנו ולהיות ההורים החדשים שלה. איציק עמד לידה וחייך. הוא נראה לנו דווקא בחור טוב. גם המשפחה שלו. הם עוד לא יודעים כלום על מה שייפול עליהם, על ההתפרצויות שלה, על ההיעלמויות, על השנאה הגדולה שיש בתוכה.

בדרך חזרה הביתה הרגשתי הקלה. לא דיברנו אף מילה אבל שנינו חשבנו את אותו הדבר: סוף־סוף מישהו לקח אותה, מישהו אחר יסבול אותה, המלאכה שלנו נגמרה. אחר כך המשכנו לשתוק גם בבית. על מה כבר נשאר לדבר? עד שדיברנו זה לקח שבועות. אצלנו במשפחה דיבור זה מצרך נדיר. לא כל כך יודעים איך להשתמש בו. ואז אבא שלה חלה. מחלה קשה. אצלו כל דבר זה קשה. יסודי. גם המחלה שלו.

אירנה הודיעה לה על אבא שלה. כבר במשפט הראשון שאמרה לי בטלפון הייתה כועסת. כמו תמיד. "למה לא סיפרת לי על אבא?" היא שאלה. "מה יש לספר על אבא? נפטר! מת! ינוח על משכבו בשלום." – "כן אבל למה לא סיפרת לי?" התעקשה. לא רציתי להגיד לה שהיא כבר לא הייתה בת שלו, שהיא הביאה עליו את המחלה. פחדתי שהיא תוציא עליי מילים לא יפות מהפה שלה.

כשהייתה נערה, או מתבגרת, או איך שקוראים לזה היום, הייתה צועקת עליי "פסיכית, טיפשה". בשנאה. ומה כבר עשיתי לה? ומה, אני חברה שלה? ככה מדברים לאמא? הפה שלה והעיניים שלה שרפו אותי בשנאה שלהן. פחדתי שהשכנים ישמעו אותה ואמרתי לה בחזרה, "תשתקי משוגעת". אמרתי את זה עוד פעם ועוד פעם, "משוגעת אחת, משוגעת", עד שהשתתקה. אחר כך הייתה מפנה לי את הגב, יוצאת למרפסת ומסתכלת החוצה. לפעמים הייתה עומדת ככה שעות ומסתכלת, אני לא יודעת לאן, עד שריחמתי עליה ואמרתי, "בואי תיכנסי, כבר חושך, בואי תיכנסי, שהשכנים לא יחשבו שאת משונה, עומדת בחוץ בשעות כאלה." אבל היא לא ענתה. ואני כבר התחרטתי על המילים שיצאו לי קודם מהפה ודיברתי איתה כאילו כלום לא קרה, "בואי תאכלי משהו, יש לחם עם זיתים עם חמאה. את אוהבת." והיא לא הייתה עונה לי, ואז פעם אחת הסתובבה אליי ואמרה, "יום אחד את תראי, אני אחזיר לך," והפנים שלה היו כל כך רציניות כשאמרה את זה, והמבט שלה כזה מפחיד, כאילו היא רוצה לקרוע אותי לגזרים. פתאום היה נדמה לי שאני בתוך סדרה של "היפים והאמיצים" ואני סטפני והיא ברוק והיא זוממת עליי משהו, אולי לקחת לי את אריק, חחח, כל כך צחקתי מזה עד שירדו לי דמעות כל הלילה.

לפעמים אני מנסה להתלוצץ איתה. להראות לה שלא הכול כזה כבד בחיים האלה. פעם שאלתי אותה, "תגידי, למה בכלל את באה לכאן? את חושבת שתמצאי פה נפט?" רק צחקתי איתה. אבל היא ענתה לי ברצינות, "לא. אני לא חושבת שאני אמצא פה נפט," שתקה רגע, ואז אמרה, "חושבת שאולי אני אמצא פה איזו אמא." הפנים שלה היו כבדות וכועסות ורציניות. אף פעם אי אפשר לצחוק איתה.

כשהייתה עוד קטנה, אולי בת שמונה, אני לא הייתי כל כך בריאה. הייתי חלשה. עצובה. כמה היא רצתה לעזור לי. הייתה אז בן אדם אחר לגמרי. לא כמו עכשיו. הייתה מסתובבת כל היום מסביב למיטה שלי ואומרת, "אמא קומי. קומי מהמיטה. למה את ישנה כל היום?" פעם היה אכפת לה ממני. עשתה הרבה רעש. נתנה לי לשתות, הביאה לי אוכל שהשכנה בישלה, "תאכלי, שלא תמותי!" צעקה עליי. רציתי לקום אבל לא יכולתי. לא היה לי כוח. רק לישון רציתי, התפללתי שיגיע כבר הלילה וגם היא תלך לישון. שתעזוב אותי במנוחה. היא הייתה מורידה מעליי את השמיכה ושוב צועקת, "קומי, קומי!" ואני הייתי מסתובבת עם הפנים אל הקיר, דוחפת אותם בין המזרן והקיר וסותמת את האוזניים כדי לא לשמוע אותה. "תלכי מפה," לחשתי בחזרה, "תעזבי אותי." אבל היא, עם היד הקטנה שלה, הרביצה לי בראש, "קומי," אמרה, "קומי כבר." אני ממש התרגזתי ולחשתי בחזרה, "לכי מפה. ילדה רעה." החזרתי את השמיכה והעליתי אותה מעל הראש ונרדמתי. היא התרחקה וסוף־סוף היה לי שקט.

אחר כך חזר אליי הכוח, הכול בגלל הכדורים שרשם לי הדוקטור הזה, ארנשטיין אני חושבת, או ברנשטיין, הדוקטור הקוסם, בקיצור. ככה קראנו לו אבא שלה ואני. הוא אמר לי, "גברת יקרה, את צריכה לחיות בשביל הילדה הזאת. את רוצה שהיא תגדל כמוך בלי אמא? כמו שאת גדלת? בגיל שלה את היית כשזה קרה, לא? זה לא את אשמה. גם לא היא. למה שהילדה המסכנה הזאת תסבול? מה היא עשתה?"

אבל היא כבר הייתה שותקת. כאילו שכחה לדבר. ימים שלמים הייתה שותקת. כמו צל הלכה בבית, כמו חושך, כמו עכבר. ברוגז עם כל העולם. בינתיים חזר אליי ההומור שלי והייתי מנסה לעשות איתה צחוק, מספרת לה את הבדיחה ההיא, עם הבחור הרווק שרצה להכיר כלה אבל ידע להוציא מהפה רק את המילה תפוח… לא צחקה ממנה. הייתי שואלת "איך היה בבית ספר? איך עם החברים?" אבל היא רק ענתה "סתם",  או "הכול בסדר". כלום לא סיפרה לי. אני חשבתי בלב בלי טובות, גם אני אעשה איתה ברוגז, שתרגיש מה זה. הסתכלתי עליה וראיתי שבינתיים גבהה וכבר עברה אותי בגובה, שהשיער שלה התארך, שגומת החן שלה בצד ימין העמיקה, שגדלו לה הציצים. מתי הם הספיקו לגדול? עם מי הלכה לקנות חזייה? כל זה היה בזמן שישנתי?

איזו טעות עשיתי באותו יום כשחזרה מהתיכון, עשתה אז בגרויות, בקושי ראינו אותה. "קפה? תשתי קפה?" שאלתי אותה באותו יום. לקפה היא אף פעם לא סירבה. גם אני שתיתי. ככה הייתי יכולה לשבת איתה כמה דקות עד שהמשיכה הלאה לעיסוקים שלה. חזרתי עם שתי כוסות קפה. נס קפה עם חלב ושתיים סוכר בשבילי, נס קפה בלי סוכר בשבילה. "זה מקולקל!" היא צעקה פתאום וירקה את הקפה בחזרה אל הכוס, "החלב מקולקל! אל תשתי." – "מה פתאום מקולקל?" אמרתי. "תראי, אני שותה." היא רצה למטבח ופתחה את המקרר, "צריך לשפוך אותו!" צעקה משם וחזרה עם שתי שקיות החלב. שקית בכל יד. צעקה, "את נתת לי לשתות מהחלב המקולקל." – "מה פתאום?" הכחשתי מיד. "כן. תסתכלי על התאריך. זה מלפני חודש. השקית השנייה טרייה." – "לא שמתי לב," אמרתי. היא התקרבה אליי, לקחה את הקפה מהיד שלי ורחרחה. "לקפה שלך מזגת את החלב הטרי," אמרה והפרצוף שלה נהיה אדום. "מה פתאום?" – "כן. את עוד פעם משקרת לי. נתת לי חלב חמוץ." – "טוב, היה צריך לגמור את השקית," אמרתי. "אבל לך לא מזגת מהשקית שצריך לגמור." הטון שלה נהיה שקט. "שטויות. זה חלב וזה חלב. הקיבה שלך חזקה. את צעירה. לא כמוני." אחר כך היא לקחה נשימה עמוקה, לקחה את התיק שלה והלכה. חודשים לא הגיעה. שנים. לא ראינו אותה. לא התקשרה. אפשר לחשוב מה כבר עשיתי.

ובסוף התחתנה עם איציק. ואנחנו הצצנו לחתונה שלה. כמו גנבים הצצנו. ואחר כך אבא שלה מת, ואחר כך אני נפלתי, ואחר כך אירנה הגיעה ואחר כך היא התחילה לבוא אליי פעם בשבוע. ואתמול היה הריח של הפגר. ובית האבות. ואתמול היא דרשה לקבל מפתח של הדירה. ונתתי לה.

את המחברת מצאתי במגרה שלה. מחברת ישנה, ריקה, והתחלתי לכתוב בה. כל יום כתבתי משהו. אולי יום אחד היא תרצה לדעת מה כתוב. החבאתי אותה בארון מאחורי הפיג'מות כדי שאירנה לא תראה. על הכול אני כותבת. על כל מה שאני זוכרת. על כל הדברים שקרו בחיים שלי ושהיא אף פעם לא שאלה. איך זה שילדה לא שואלת את אמא שלה כלום? איך זה שהיא לא שואלת איפה הסבא והסבתא? מה קרה להם? איך גדלתי? רק מעצמה אכפת לה.

כשהיא תבוא אליי ביום רביעי הבא בחמש, היא כבר תוכל להשתמש במפתח שנתתי לה. כשהיא תיכנס, היא ישר תראה את המחברת על השולחן. הלוואי שתקרא את הכול. דף אחרי דף. כשרק התחלתי לכתוב, חלמתי שהיא גומרת לקרוא, מחבקת אותי ושואלת, "אמא, למה לא ידעתי? למה לא סיפרת לי כלום?" אבל הבוקר ידעתי שיותר טוב ככה.

.

 לאה שדה, פסיכותרפיסטית, גמלאית האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ובעלת קליניקה פרטית.  כותבת פרוזה זה כעשור. סיפור קצר פרי עטה זכה במקום השני בתחרות פרס אלמוג 2018. הסיפור "יותר טוב ככה" – מתוך קובץ סיפורים בכתובים בשם "קפה שחור", שעתיד לראות אור בהוצאת מטר.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "ילדה שאולה", סיפור מאת מוריה רוזנבלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

לא חסרתי דבר: על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם" מאת רבקה פישביין עמנואל

צביה ליטבסקי

.

כותרת ספר השירה של רבקה עמנואל פישביין, ואז הייתי שמַים, מעמידה את הווייתה של הדוברת כיריעת התמיד הפרושה מעלינו, על משמעויותיה: מקומו של הבלתי־מושג, על תהפוכות היום והלילה ועונות השנה, שאליו אנו נושאים את מבטנו ותפילותינו. עם זאת, ו' החיבור הפותחת, המילית "אז" וזמן העבר של הפועל מעמידים את ההוויה הזאת כחלק מאירוע בזמן. היטמעות האני בממד האינסוף הייתה, אם כן, אירוע פרטי בהחלט.

עמדה זו, על הניגוד המובנה שבה, שורה על רוב השירים, ולאורה אתבונן באלה שדיברו אליי במיוחד (בספר, שהוא ספרה הראשון של פישביין עמנואל, כלולים גם שירים העוסקים בפואטיקה וכאלה העוסקים במציאות הישראלית הקשה, ולא אתייחס אליהם כאן).

.

יציר נברא

אֱלוֹהִים הוּא הָרוּחַ, אָמַר הַיֶּלֶד

שְֹעָרוֹ פָּרוּעַ

מְשׁוּבָתוֹ כִּכְלִי בְּיַד יוֹצֵר

הוּא הַחֹמֶר, אָמַר הַנַּעַר

כַּפָּיו חֵמָר

לוֹפְתוֹת וְלָשׁוֹת פַּת יְצִירָתוֹ

אֱלוֹהִים הוּא הַגּוּף, אָמַר הַגֶּבֶר

גֵּווֹ זָקוּף

מִתְמַסֵּר וְנִכְנָע לִלְשַׁד יִצְרוֹ

נִשְׁמַת אֵם כָּל חַי הוּא

אָמַר הַזָּקֵן

וְהֵשִׁיבָהּ לְיוֹצְרוֹ.

.

השיר "יציר נברא" מעמיד דגם של חיי אנוש, שעיקרם הוא הניסיון המתמיד לכנות את הנעלם בשם. דומה בעיניי שההגדרה המוצלחת ביותר היא זו של הילד, החווה פיזית את משב הרוח (wind), ובחוויה פיזית זו, בלא מודע, מובלע המטפיזי (spirit). ההתמסרות לרוח – "שְֹעָרוֹ פָּרוּעַ" – הריהי ראשית היצירה האנושית: המשובה, מילה שכרוכים בה משחק וגם שמחה. הנער, בשלב הבא, עובר מן המשחק לעשייה ממשית: לפיתה ולישה. בשלב השלישי נכלל בחִיּות היוצרת הפן הארוטי. בבית האחרון מתחוללת ההבנה שאין הפרט אלא חלק מההוויה כולה, והשיבה אליה, המוות, חיונית ל"נִשְׁמַת אֵם כָּל חַי". השיר בנוי על קשר לשוני והגותי בין יצר ליצירה. היצר הוא דחף ראשוני, המתייחס לעולם החומר. היצירה היא מתן משמעות וצורה לחומר, כתהליך של סובלימציה, כשההוויה העליונה היא המקור, התכלית וההכלה.

פישביין עמנואל היא בת הגיל השלישי. היתרון המופלא של גיל זה, מניסיוני, הוא באפשרות לחזור אל חוויות העבר כנוכחות חיה בתודעה ובחוש – בממד מרחבי יותר מבממד הזמן. במילים אחרות, כשתחושת הזמן אינה מופנית עוד אל העתיד, אל מימוש שאיפות ותוכניות למיניהן, עולה זיכרון הילדות כהתחדשות אוטונומית, ללא גבולות. שירו של ריינר מריה רילקה, "מהלך חיים דמיוני", ממחיש זאת: "תְּחִלָּה – יַלְדּוּת, לְלֹא גְּבוּלוֹת, לְלֹא / כָּל מַטָּרָה. הוֹ, אֹשֶׁר בְּלִי מִדָּה. […] // וְאָז – לְבַד, בָּרֹחַק וּבַקֹּר. / אֲבָל עָמֹק בָּאִישׁ אֲשֶׁר בָּגַר / כְּמִיהָה יֵשׁ לָרֵאשִׁית, אֶל שֶׁעָבַר… // מֵגִיחַ אָז הָאֵל מִמְקוֹם מִסְתּוֹר." (מתוך באור חפשוךָ מלאכים רבים, זמורה ביתן,1987. מגרמנית: משה זינגר; עמ' 132).

יכולת זו טומנת בחובה את הפיוס עם הייסורים ועם קרבתו של המוות. וכבר בשיר הראשון (העמוס יתר על המידה) הדוברת חווה את עצמה, בניגוד לזַלְזַל של ביאליק שנגדע ממחזוריות החיים, כחלק בלתי נפרד מהתחדשות הצומח. לכך מסייע רצף של פעלים, הכורכים יחד פעילוּת וסבילוּת: "עוֹדִי לוֹמֶדֶת שְֹאֵת שְׁתִיקָה לֶאֱלוֹהֵי כָּל בְּרוּאִים / […] זוֹרָה; מְמוֹסֶסֶת; / […] מִתְמַסֶּרֶת; מִתְעַרְטֶּלֶת; נוֹכַחַת" ("נוכחת"). המילה "עודי" היא בעיניי מוקד ההתרחשויות כאן. ואותה חוויה נוכחת למשל בשיר "בַּקֵּש חיים": "וְהָיִיתִי צוֹמֵחַ דּוֹמֵם […] וְהָיִיתִי עַד כְּלוֹת / וְהוֹצֵאתִי יָמַי וְהֵשַׁבְתִּי נִשְּמָתִי / וְשַׁבְתִּי וּמַתִּי עוֹד […] // מִיתוֹת הַרְבֵּה כָּל כָּךְ שֶׁמַּתִּי / כְּבָר אֵינֶנִי פּוֹחֶדֶת / לִחְיוֹת."

תפיסה זו מאפשרת לחוות שוב ושוב את הילדות: "צִיַּרְנוּ אָז בַּיִת לָבָן / רִבּוּעוֹ חֶדֶר וְרַעַף אָדֹם / חַלּוֹן יָרֹק וְדֶלֶת // וְתָלִינוּ לוֹ אָז שָׁמַיִם / פַּס כָּחֹל וְשֶׁמֶשׁ צָהֹב […] וְזָרַעְנוּ סָבִיב פְּרָחִים בְּסָגֹל / […] / שְׁבִיל אֶל פֶּתַח וּפַרְפַּר בְּמָעוֹף / קֶשֶׁת צִבְעוֹנִית […] // וְהָיוּ שָׁם אָז אַבָּא וְאִמָּא וְיֶלֶד […]" ("תֹּם"). דומתני שאין בינינו מי שלא צייר בילדותו ציור ארכיטיפי זה. העדרה המובנה של פרספקטיבה מגלם גם הוא את תפיסת הזמן כמרחב, תפיסה ילדית מובהקת, שבה סימוני העבר והעתיד נמסים אל תוך ההווה. כך בונה הילד את מקומו בסדרי העולם (השמיים, השמש, הפרחים), ואת הבית עם אמא ואבא כמרכז קיומו המובטח. הדוברת אף מפליגה אל טֶרם היולי, הכורך יחד יקום, פְּנִים רחם ומשחק ילדי מוכר: "רֵאשִׁית בְּרִיָּה, כְּנַף שַׁחַר, זֶרַע אֶרֶץ / נֵעוֹרָה / וּבְשִׁכְשׁוּךְ יַלְדּוּת שְׁלוּלִית שָׁפִיר צְלוּלָה / סִירַת נְיָר תֶּחֱצֶה גָּדוֹת / עֶבְרֵי אֲדָווֹת וּזְמַן" ("בריאה"). השמטת אות היחס ב' –"[ב]שְׁלוּלִית שָׁפִיר צְלוּלָה" – שאינה לפי כללי התחביר, משרתת בעיניי את עיצובה של חוויית הראשוניות, טרם סדרי העולם.

מות הילדוּת הוא השער הנפתח אל מודעוּת הסבל. השיר "כָּרֵת", כשמו, מנכיח אותו באופן קיצוני. המונח כָּרֵת, הנגזר מהנוסחה המקראית "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָהִיא מ[עמיה, ישראל וכד']" (בר' יז 14, שמ' יב 15 ועוד), פירושו עונש לאדם החוטא, מיתה בטרם עת בידי שמיים. אלא שבפרשנותו של הרמב"ם הוא מקבל משמעות מקיפה הרבה יותר: הכרֵת הוא היעדר נפש האדם מהעולם הבא. תחילת השיר בעץ צאלון שסכך על הבית ונכחד עקב בנייה עודפת, המשכו בחוויה משפחתית־אישית – "מוֹלִידֵךְ קָבַר אֱלוֹהַ / זְמִירוֹתָיו כִּסְּתָה דְּמָמָה", והלאה אל תוצאותיה: "אִלְּמוּת יָמִים, כְּאֵב קֵהֶה / פִּרְצֵי שִׁגְּרָה נִשְׁנֵית". וכהתחדשות נשימה שָבה הדוברת (ואני איתה) בבית האחרון אל הבהוב של תקווה, ברוח הנאמר עד כה: "אִם שׁוּב תָּבוֹאִי אֵלַי / וְאַתְּ יְחֵפָה וְחַפָּה / כְּסוּתִי הָאַחַת אֵתֵּן לָךְ / יַלְדָּתִי שֶׁבִּי." וכמה נחמה יש במעבר המיידי מ"כרת" אל השיר "חסד", אחד היפים בספר: "כַּמָה חֶסֶד יֵשׁ בַּשָּׁעָה הַזֹּאת / שֶׁל טֶרֶם יוֹם / צְלִילוּת נֶעֱדֶרֶת כְּאֵב יְקִיצָה / בְּהִירוּת שֶׁהַחֹשֶׁךְ לֹא יָכוֹל לָהּ". הפרטים היומיומיים הארוגים בבית השלישי, כמו שמיכת פיקה וצפירת משאית אשפה, מעניקים לו חד־פעמיות ואמינות.

מתוך עמדה קיומית זו צומח יחסה של הדוברת אל קץ החיים: "אִם אָמוּת אֵי פַּעַם / …/ דְּעוּ שֶׁלֹּא חָסַרְתִּי דָּבָר." ("חסרה"). ובדומה לנכדותיי הקטנות, המודאגות שמא אין צעצועים בעולם הבא ועל כן אורזות במזוודה את בית הבובות על תכולתו, מתארת הדוברת את הכנותיה: "אוֹרֶזֶת שָׁנִים אַחֲרוֹנוֹת / זֵכֶר אֶל זֵכֶר נֶעֱרָם / עִזְבוֹן דּוֹר / יַלְדּוּת נִכְחֶדֶת // סִפְרֵי בַּד קְמוּטֵי יַנְקוּת / […] / תַּלְתַּל זָהָב בְּדַף עִתּוֹן שְׁחוֹר כּוֹתֶרֶת / 'כָּאן בּוֹנִים' // […]", והבית האחרון היפהפה: "מְצַמְצֶמֶת חַיִּים לְכוֹתֶרֶת / 'זְהִירוּת שָׁבִיר' / קַרְטוֹן לְקַרְטוֹן אוֹמֵר / בַּיִת." ("במדבר"). המַעבר אל מֵעבר לחיים, אם כן, איננו אלא מעבר דירה. כל מקום הוא בית, והזיכרונות – רכוש יקר הם. על "מובילי הקרטונים" לנהוג בם זהירות. מתוך כך תמונת הקץ עוטה את צבעי הטְרוֹם: "עוֹד תָּבוֹאִי עֲדֵי תֵּבֵל […] עֵירֻמָּה מֵחֶבְלֵי דַּעַת […] // עוֹד תַּעֲטִי עַצְמוּתֵךְ כְּנַף יוֹנֵק דְּבַשׁ / נוֹסֵק רִקְעֵי חַמָּנִית פָּנֶיהָ שֶׁמֶשׁ / חַפָּה מִגַּבְהוּת לֵב תַּנְמִיכִי עוּף / קָרֵב אֶל / פְּרִי רֵאשִׁית פַּת לֶחֶם / עֲסִיס עַרְבִית חַיִּים" ("לראות טוב").

במרכז הספר שוכנת לתפארת חטיבה של שירים ארוטיים רבי עוצמה, המוכיחים כי לתשוקה אין גיל.

"זְמַן, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, מִתְהַפֶּכֶת עַל בִּטְנִי / אֵינוֹ אֶלָא תְּנוּעָה בַּמֶּרְחָב […] / אוּלַי אֶבְרָא לָךְ אֱלוֹהִים, אַתָּה אוֹמֵר / אוֹרוֹ יְהֵא צִלִּי בָּךְ / כָּבֶה וְנֵעוֹר תּוֹכִי אַגָּנֵךְ / לוֹבֵשׁ וּפוֹשֵׁט זַרְעֵי יְקוּם / […] // אֲנִי נִכְרֶכֶת בְּךָ / רַגְלַי תַּכְרִיכֵי חַיִּים לוֹפְתִים / רְצוּעוֹת תְּמָנוּן חוֹבְקוֹת טֶרֶף / זֶבַח שַׁלְמֵי גּוּף לְעַצְמוֹ / […] / הֵן כְּבָר נִבְרָא בִּי, אֲנִי אוֹמֶרֶת / עֵינַי מְשׁוּבָה / וַאֲנִי אֵינִי אֶלָּא צַלְעוֹ וּדְמוּתוֹ / חֶסֶד וְחֶסֶר, רָעָב וְשֶׁבֶר / מַתַּת זְמַן נִשְׁלָם וְכָלֶה […]" ("בִּשנַיִם"). המבע "כָּבֶה וְנֵעוֹר תּוֹכִי אַגָּנֵךְ" הוא דוגמה נוספת לאי־תקינות תחבירית, ההולמת כאן את הסחף פורע הסדרים שבחוויה הארוטית.

הסיטואציה משתרעת בין היקום לאגן הירכיים, בין אלוהים ואדם, בין חיים ומוות, חולין וקדושה, בין הרגע לאינסוף, וזאת מבלי לאבד את הקונקרטיות המובהקת, שגילויָהּ, המבריק בעיניי, מופיע בשורות אלה: "אֲנִי נִכְרֶכֶת בְּךָ / רַגְלַי תַּכְרִיכֵי חַיִּים לוֹפְתִים" (ההדגשה שלי).

הגדרת הזמן כתנועה במרחב מבטלת את החלוף בלי לבטל שמץ מן המתרחש החיוני והמתמיד, בדומה לחוויה הילדית שנידונה לעיל. תפיסה זו מתגלמת בהכרח באוקסימורון, על המתיחות האולטימטיבית שבו, ההולם את שיאה של התעלסות: "סַפֵּר עַל הַשְּׁאוֹל שֶׁבָּעֵדֶן / הַחִיּוּת שֶׁבַּגֶּלֶד / גְּסִיסַת זְמַן טֶרֶם חָלַף" ("ספר לי"); "בּוֹא לְשִׁעוּרִין / בּוֹא לְאֵין שִׁעוּר […] בּוֹא גְּבַהּ גַּלִּים / בּוֹא שְׁפַל רוּחַ […]" ("כשתבוא").

והיא מתגלמת גם בשיר נוסף, הכורך ראשית ואחרית בעיצומה של הסיטואציה: "שְֹפָתַיִם עֵירֻמּוֹת לוֹחֲכוֹת חֻפַּת שָׁמַיִם / וּבִירֵכַי / מִזְבַּח עֲלוּמִים / עוֹדוֹ שׁוֹקֵק […] גַּם אִם יֹאמַר אִישׁ יְדַעְתִּיהָ / אַחֲרִיתִי כְּבִבְרֵאשִׁית / בָּרָה." ("בראשית ברה")

בין שפתיים וירכיים נפער המרחב הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, כמו גם מרחב הזמן בין ראשית לאחרית, וזאת – בחוויה הפרטית והאינטימית ביותר, כמו בשורות אלה: "אַתָּה שׁוֹתֵק / חוֹפֵן אֶת פָּנַי / אֲגוּדָלְךָ עַל שְֹפָתַי מְהַסָּה / וּלְרֶגַע דּוֹמֶה אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם / מִלְּבַד נְשִׁימָתִי הַחֲסֵרָה / וְהָרַעַד הַזֶּה בְּבִרְכַּי." ("דואט")

אל היסוד הפרטי נוסף ממד של התוודעות עצמית: "וּבִירֵכַי סָגַדְתִּי לְךָ / וְלָמַדְתִּי אֶת תּוֹכִי וּבָאתִי." ("בתֹם ובטֻמְאה"). המילה "באתי" מכילה הן את חוויית האורגזמה והן משמעות של מיצויה של דרך, הגשמתו של ייעוד.

לקראת סיום ברצוני להעלות נקודה ביקורתית. נדיֶז'דה מַנדלשטַם, אלמנתו של אוסיפּ מנדלשטם, אחד המשוררים הגדולים בשפה הרוסית, יהודי במוצאו, שנרצח בידי סטלין, כותבת כך:

נוצרה בי הרגשה שהשירים קיימים עוד לפני שמחברים אותם […] תהליך היצירה מורכב מקליטה דרוכה ומגלויָהּ של שלמות הצליל והתוכן, הקיימת כבר ונובעת מי יודע מנין, ובהדרגה מתגלמת במלים. השלב האחרון בעבודת היצירה – סילוק המלים המקריות, הפוגמות בשלמות ההרמונית, שהתקיימה לפני הופעתן. המלים הללו, שהסתננו במקרה, שובצו בחפזה כדי למלא חללים כלשהם ביצירה השלמה. המלים נתקעו וסילוקן – מלאכה קשה. בשלב האחרון מתמכר המשורר להקשבה פנימית מיסרת, בחפשו אחר השלמות האוביקטיבית המדויקת המכונה שיר."

(נדיֶז'דה מַנדלשטַם, תקות השיר, עם עובד, 1977, מרוסית: י"מ חשוון; עמ' 79)

התהליך המתואר כאן הולם לחלוטין את תפיסת הכתיבה שלי. שלמות אובייקטיבית – צירוף שעלול להעביר צמרמורת בבשרם של האמונים על הפוסט־מודרניזם – שקולה בעיניי למושא התשוקה האנושית במובנה הרחב, בתואם עם "הדבר כשלעצמו" של קאנט, מושג שלעולם, לדעתי, לא ינוס ליחו.

מנקודה זו נובעת ביקורתי על כתיבתה של פישביין עמנואל. דומה שתהליך סילוקו של המיותר, לא זו בלבד שאינו מתרחש, אלא שנוסף עליו מעין שעשוע מילולי, המעיד לדידי על העדר אותה דריכות מייסרת בדרכו של יוצר אל שלמותה הבלתי מתפשרת של יצירתו.

בשירי הספר ניכרת הנאתה של הדוברת מלהטוטי הלשון, המקהים את החוויה ולעיתים אף מביאים לזילותה. והרי כמה דוגמאות:

"קֵץ מֵקִיץ עַל קַיִץ // רוּחַ סְתָו סוֹתֶרֶת […] שְֹרָכִים פְּרוּמֵי תִּפְרַחַת שֹוֹרְכִים קִרְעֵי שְׁקִיעוֹת" ("נוכחת"); "עֵירֹם מִנָּשִׁים, מִשָּׁנִים / מִנּוֹשֵׁי נְשָׁמָה / עֵירֹם מִזָּרוּת, מִזָּרִים / מִזּוֹרֵי מָזוֹר" ("עירֹם"); "סִלְחִי לִי, הוּא אָמַר / עַל הֶרֶס הֱיוֹתִי / אֶרֶס לְשׁוֹנִי / עֶרֶשֹ יָמַי / סִלְחִי / כִּי לֹא אֵרַסְתִּיךְ לִי" ("סלחי לי"); " וְגַם אִם פְּתַיָּה הָיִיתִי / הָיְתָה פִּתִּי פַּת יָה / לֶחֶם צַר וּבַצַּר לִי / חוֹמֵל אַיִן" ("כי יהיה בך אביון").

העדפה זו של שעשועים לשוניים, ובכללה לעיתים שיבושי תחביר בלתי נחוצים, על פני הנאמנות לשלמות האובייקטיבית הורסת את השיר, ולא פעם עוררה בי רוגז, דווקא משום האֵמון והכבוד שאני רוחשת לעומק החוויה הקיומית בשירה זו.

אסיים, כפי שהתחלתי, בציטוט חלקי מאחד השירים היפים בספר – "אילו יכֹלתי לצבֹּע את השמַיִם":

.

אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִצְבֹּעַ אֶת הַשָּׁמַיִם

בְּצִבְעֵי אֲדָמָה

הָיִיתי בּוֹנָה לִי שָׁם בַּיִת לְיָדְךָ

וּבְאַרְגָּמָן דַּם

שְׁקִיעָה וִיקִיצָה

הָיִיתִי קוֹשֶׁרֶת לִי בֶּעָנָן

נַדְנֵדָה

…

אִּשָּׁה וְיַלְדָּה

בְּאָבְדִי וּבִבְדִידוּתִי

לְמוּלוֹ שֶׁל אֵינְךָ

וְהִנְּךָ

וְעוֹדְךָ

…

.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", רואה אור בימים אלה בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

רבקה פישביין עמנואל, "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", צבעונים, 2021.

.

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שי שניידר־אֵילת על "מהיד אל הפה" מאת מאיה ויינברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן