ארנונה גדות, הסופרת הנשכחת וחבורות הילדים שהמציאה

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, ותתמלאו גלי נוסטלגיה. אבל איך התייחסו לספרים הללו בזמן אמת?

"חבורת פופיק" - ילדי ספרי ה"חבורות" הפופולריים של שנות ה-70 וה-80

איך יכול להיות ששכחנו את הילדים שתרמו כל כך הרבה למדינת ישראל ולעולם כולו? ילדים שחשפו חבורת מרגלים, שחררו טייס ישראלי שבוי והצילו משלחת מדענים בינלאומית? נכון, הם רק פרי דמיונה של סופרת פוריה, ובכל זאת, איך יכול להיות שאחרי שהעניקו לילדי ישראל שעות רבות של קריאה מותחת ומהנה, הם נשכחו כמעט לחלוטין? וזאת, יש לציין, בניגוד גמור לחבורת ילדים דמיונית אחרת, שבחלק מהזמן פעלה במקביל אליהם (כן, אלה מהמערה החשמלית).

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, חבורת פופיק, חבורת צ'ופצ'יק, חבורת הרֵעים וגם רוני ונבחרת הבלשים. הספרים הללו, שנכתבו על ידי ארנונה גדות, יצאו לאור החל מסוף שנות ה-60 וזכו לפופולריות רבה. כאשר אנחנו מדברים על פופולריות, אנחנו מתייחסים לילדים, כמובן, כי רבים מהמבוגרים לא אהבו, בלשון המעטה, את אופיים ותכנם של הספרים הללו.

תמונות ילדי החבורה תומס, שירלי ופיט. מתוך "פופיק וחבורת גשר הזהב"

לא מדובר בתופעה שאינה מוכרת לנו. גם כיום, לנוכח כמה מספרי הילדים הפופולריים ביותר, נשמעים קולות מחאה וזעזוע על רמתם ועל איכותם של הספרים הללו, אלא שמיד לאחר הביקורת הנוקבת תגיע בדרך כלל התרפקות על העבר, והשוואה לספרי האיכות של פעם. ובכן, עיון במאמרים וביקורות בעיתונים ובכתבי עת חינוכיים מגלה שאין חדש תחת השמש, ולעולם ידאגו המבוגרים מהתדרדרותו המוסרית והרוחנית של הדור הצעיר. יותר מזה, נראה שחלק מהספרות שקראנו כילדים, ונתפסה על ידי סביבתנו הבוגרת כקלוקלת, תהפוך כעבור שנים, הודות לרגשות הנוסטלגיים שיתלוו אליה, לספרות שנרצה שילדינו יקראו גם ושכמובן תתעלה בעינינו על כל חומר קריאה עכשווי שיגיע לידיהם.

ובחזרה לחבורות הילדים שלנו – בעוד שספר חבורה דוגמת "אמיל והבלשים" זכה (בצדק כמובן) לביקורות חיוביות, וכך גם ספר החבורה שנחשב לחלוץ ספרי החבורה העבריים – "שמונה בעקבות אחד", הסדרות שבמרכזן חבורות היוצאות להרפתקות, מסעות בילוש או הצלת המולדת, זכו לקבלת פנים מעורבת. על ידי רבים מילדי ישראל הם התקבלו בהתלהבות רבה ונקראו בשקיקה, אך ההורים ובעיקר המחנכים התייחסו לתופעה בדאגה ואפילו בשאט נפש והביקורות קטלו את הספרים הללו ללא רחמים. הבולטים בקבוצה זו היו כמובן, ספרי חסמב"ה, הסדרות של אבנר כרמלי (שרגא גפני, שכתב גם בשמות עט נוספים) כמו "הימאים", "הבלשים הצעירים" ו"השביעיה הסודית" שלנו וחבורות ספרותיות נוספות כמו "ילדי העיר העתיקה" של חיים אליאב ו"חבועוז" של חיים גיבורי.

אחת הסופרות הפוריות ביותר של ספרי חבורות הייתה ארנונה גדות שנולדה בתל אביב באמצע שנות ה-40 ופרסמה חלק מהספרים תחת שמה וחלק, גם זאת כמיטב המסורת של סופרי הספרות הפופולרית, תחת השם הבדוי ת. אורגיל.

ספריה נכתבו על פי הנוסחה הבסיסית של ספרי החבורות. ילדי החבורות שלה נתקלו בהרפתקאות מסעירות ובמצבים מסוכנים, אך בכוחות משותפים הצליחו לפצח תעלומות שאיש מהמבוגרים לא הצליח, ולגבור על אויביהם, שתמיד היו טפשים מכדי לסכל את תכניותיהם. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", ילדי החבורה מגלים חבורת ילדים אומללים שעובדים בשירותו של איש רשע שמטיל עליהם אימה. אחד מבני החבורה מתחזה ליתום עני, וכך הם מצליחים להביא למעצרו של האיש, שמתגלה כמרגל וכפושע מבוקש. בספר "חבורת הרעים בעקבות המרגלים", מדובר בכלל על אח ואחות שאביהם, המרגל, נשבה בידי הערבים. בביקור במוזיאון השעוה בלונדון הם נתקלים בלוכדיו של אביהם, מתחזים לפסלים וכך שומעים את תכניותיהם ומסכלים אותן. בניגוד לספרים אחרים מסוג זה, גיבוריה של גדות כן נעזרו במבוגרים "הטובים" שסביבם, אך הם היו אלה שבזכותם באו הרעים על עונשם. וכמובן, כמו בספרי החבורות האחרים, גם כאן, הטובים הם תמיד טובים מאד, והרעים הם רשעים ונלעגים מאד.

1
ילדי חבורת צ'ופצ'יק, הכלב חניבעל ומוטלה – הילד היתום שהצילו מידיו של פדללה הרשע. מתוך "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", עמ' 63, איור: מ. אריה

רבים מספרי החבורות, כולל חלק מספריה של גדות עצמה, מצאו את הצדקתם החינוכית בערכי אהבת הארץ והגנת המולדת שבהם. מרבית הגיבורים הם ילדים ישראלים צברים והאויבים הם בדרך כלל, אויבי המדינה. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי חבש", ה"אויבים" הם דווקא הורים ישראלים שבעקבות עסקיהם עברו לגור עם המשפחה בחבש (שהיהודים שאנחנו פוגשים בה הגיעו אליה מפולין…) והילדים הנועזים מצליחים להערים על ההורים ולהבריח את האחים בחזרה לישראל. כמובן שכאן כבר מחכה להם פתק מההורים שהבינו את טעותם וישובו לארץ גם הם. אבל למרות ההיענות לקו הלאומי בחלק מהספרים, דווקא בנקודה זו גדות חרגה מהקו המקובל, ולקחה את גיבוריה למסעות ברחבי העולם – רוני ונבחרת הבלשים נתקלו בהרפתקאות בדנמרק, במזרח הרחוק ובאפריקה והחבורה הבולטת ביותר שלה, חבורת פופיק, בכלל לא חיה בישראל. שמה הרשמי של החבורה היה "חבורת גשר הזהב" וגיבוריה, עם שמות אמריקאים כמו פיט, תום ואליזבט, התגוררו בסן פרנסיסקו ולהרפתקאותיהם כמעט לא היה קשר לישראל – הם נסעו לאלסקה להציל משלחת מדענים בינלאומית שמטוסה נחטף, נקלעו לתאונת מטוס עם כוכבות הוליוודיות, גילו מושבה בקוטב הצפוני וסייעו לפצח רצח בחווה אמריקאית.

1
"חבורת פופיק באלסקה", עמ' 66

כפי שציינה הביקורת, חטאו ספרי החבורות הפופולריים בהצגה בעייתית של הערבים, כרעים מוחלטים וכטפשים. ספריה של גדות לא חפים מכך, אך בספר "חמישה רעים במבצע הטייס האמיץ", שמספר על חילוץ של טייס ישראלי שנפל בשבי הסורי במלחמת ששת הימים, שחמשת הרעים הם שני בני קיבוץ, ילד דרוזי מהרמה הסורית, ילד בדואי, וכלבו של הבדואי – מג'נון. אין בכך כדי לחפות על תכנים בעייתיים בספר עצמו, והספר עצמו מלא בסטריאוטיפים בעייתיים, אך לאותם ימים זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה. בעיניים עכשוויות, עולה גם הסוגיה המגדרית של ספרי החבורות. בחבורותיה של גדות יש בדרך כלל רוב גברי והתפקידים המגדריים של הילדים והמבוגרים תואמים את התפקידים המסורתיים, אך לעתים יש ניסיון לאמירות אחרות. בספרי "רוני ונבחרת הבלשים" רוני היא בת, מקרה יוצא דופן באותם ימים של חבורה שנקראת על שם אחת הבנות בה. בנוסף, באחד מספרי חבורת פופיק, ניתן למצוא את הדיאלוג הזה:

"אותה שעה, פסעו במרחק צעדים ספורים מאחוריהם שירלי ואליזבט. גם הן היו עסוקות בשאלה מה תעשינה כשתגדלנה… אני, מילדות, רציתי להיות אחות רחמניה", אמרה אליזבט. ואם לא אחות אז עובדת סוציאלית… הייתי רוצה לעזור לאנשים. הלואי ואני הייתי כל כך בטוחה במה שאני רוצה", התלוננה שירלי. אבל אני לא בטוחה. מפני שיום אחד אני רוצה להיות שחקנית, יום אחד נהגת מכוניות מרוץ, ויום אחר רופאה של בעלי חיים… בדבר אחד אני בטוחה בכל אופן… בזה שאני לא רוצה להיות כזאת מין אשה שמתחתנת ומיד יולדת ילדים וכל חייה היא סגורה בבית".
"זה דווקא יכול להיות נחמד להתחתן וללדת ילדים", אמרה אליזבט בקולה הרך והביישני"
"נחמד? אולי", השיבה אליזבט בפקפוק. "אבל אי אפשר לבזבז על זה את כל החיים".

(חבורת פופיק בתעלומת הבית הבודד, עמ' 10)

הביקורת, כאמור, הייתה קטלנית. אוריאל אופק כינה את ספריה של גדות, כמו גם ספרים פופולריים אחרים מאותה תקופה "מזון רוחני קלוקל" והאשים אותם בתוכן מפוקפק ובסגנון דל. על חבורת צ'ופצ'יק של ארנונה גדות, כתב שהיא עולה במידת מה על כמה מהספרים האחרים בסגנון זה, אך בסופו של דבר פנה אליה באופן שיש בו עלבון רב כל כך שלא נחזור עליו כאן. תוכלו לראות את הדברים שכתב בקישור לכתבה שיובא בסוף.

וכיצד הגיבה גדות עצמה לביקורת? בראיון שמצוטט אצל אוריאל אופק עצמו, היא אומרת: "אינני כותבת בשביל עצמי. אני כותבת כדי שילדים יקראו וייהנו. נקודה זו של הנאה חשובה לי מאד, ואם סיפור שלי מבדר ומרתק את הקוראים, אני יודעת שהשגתי את מטרתי." ועל חוסר הסבירות של חלק מהעלילות אמרה "כיוון שהמציאות עולה על כל דמיון, יכול הסיפור להיות מופלא לעין שיעור, ועם זאת אמין בתכלית". (לקסיקון אופק לספרות ילדים, עמ' 129).

לקריאה נוספת על הסדרה הזו ועל ספרי חבורות

תנו להם ספרים : פרקי ספרות ילדים / אוריאל אופק

מטרזן ועד זבנג : הסיפור של הספרות הפופולרית העברית / אלי אשד

שירה | אחזי חזק במה שהים

שירים מאת ספיר יונס וענת חנה לזרע

מיכל בלייר, לא ניצלתי במבול, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

ספיר יונס

את מבקשת ואני דוהרת לתוך חור של מנעול

לנ', באמונה

הֲיִי בְּרִיאָה, שְׁלֵמָה

הָרֵי גַּעַשׁ, אַרְנָבִים

גִּזְעֵי עֵץ

כְּרוּתִים בַּחֲשֵׁכָה

שָׁטִים בַּנָּהָר, אֵלַי

בּוֹאִי

בּוֹאִי אֵלַי

אַרְמוֹנוֹת שָׁמַיִם

כּוֹלְאִים אוֹתִי בָּךְ

מָה רָצִית

כְּשֶׁסּוֹבַבְתְּ אֶת הָרוּחַ

לְכִוּוּן הַיָּם

.

אלו אינדיגו

אֵיזֶה מִין גְּבוּל אַתְּ שֶׁהוֹלֵךְ עַל הַגַּב וְחַיָּב בְּהִבָּדְלוּת מִן הַשָּׁמַיִם?

שֶׁאָסוּר בְּהִשָּׁמַע? אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ

וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה

כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת, לֹא רַק כְּשֶׁאַתְּ נִמְסֶרֶת

אֶלָּא מֻבְטַחַת

לְנֶפֶשׁ שֶׁתַּחְפֹּץ

חַפָּה מִכָּל מַבָּט בַּמַּרְאָה, עוֹטֶפֶת כְּמַלְכָּה־מַצְלֵמָה, לוֹכֶדֶת אֶת כָּל הַהֶרֶס וּמַנְעִימָה

הִנָּךְ שְׁרִיקָה

קוֹלוֹת רְתוּקִים הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹב

עֵצִים הַמְבַקְשִׁים לִשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ

מַגַּע הַצֵּל בַּחֲשֵׁכָה

.

בינות לנקיקים

שפתיים: תָּרָה בֵּין הַסְּלָעִים אַחַר מָקוֹם שֶׁאוּכַל לוֹמַר בַּיִת

סֻכַּת מַצִּיל. הַאִם הִיא בַּיִת?

ים: הָעֵינַיִם בּוֹחֲרוֹת לְהוֹרוֹת רַק אֶת הַשָּׁלֵם.

הַצְמִידִי אָזְנֵךְ. הַאִם הָאֶבֶן הוֹמָה אוֹתָךְ?

עָלַיִךְ לְהָסֵב וּלְלַקֵּט אֶת הַלָּבָן מִתּוֹךְ כֶּסֶף הַגַּלִּים

לְהַכְרִיז שֶׁלָּךְ. אֵינֵךְ אָדָם אֶלָּא טַחַב

שפתיים (קוטעות): וּמִנַּיִן לִי שֶׁלֹּא שֶׁל אַחֵר?

ים: מִישֶׁהוּ בְּאִי נִדָּח דּוֹאֵב

הַצְּעָקָה מֵימִית וּמִתְנַפֶּצֶת עַד אֵלַיִךְ. אֵינֵךְ יְכוֹלָה

לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵךְ. יוֹדַעַת שֶׁאֵינֵךְ בַּמָּקוֹם

שפתיים: אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַמַּגְעִישִׁים אֶת הַמַּיִם

הַיְדִיעָה כֵּיצַד גְּדֵלִים כַּאֲשֶׁר הֶחָלָב מָלוּחַ

ים: אֶת הָאֳנִיּוֹת וְהַסְּפִינוֹת חוֹלְלוּ בְּנֵי הָאָדָם.

כָּעֵת עָלֵינוּ לִרְקֹד.

שפתיים: אַיֵּה הָרוּחַ שֶׁתּוֹתִיר בָּנוּ רַעַד, זֵכֶר לְרִיתְמוּס הַגּוּף?

הַאִם אַגָּן לְהָזִיז וְאָז רֶגֶל?

הַאִם רֶגֶל לְהָזִיז וְאָז אַגָּן?

הַאִם שְׁרִירֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַיְּפִים בַּחֲלֹף שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה?

ים: הַחוֹל מְקַבֵּל אֶת צוּרַת הָרֶגֶל.

הַאִם אַתְּ יוֹדַעַת כֵּיצַד הָאֶבֶן בּוֹחֶרֶת לֶאֱהֹב

לִפְנֵי שֶׁנֶּהֱפֶכֶת לְחוֹל?

שפתיים: הַס לַשַּׂרְעַפִּים! הֵם מְחָרְבִים אֶת בּוֹא הַבַּיִת

ים: רֶסֶס־תֶּסֶס מִצְטַבֵּר וְלֹא מוֹתִיר מָרוֹם.

שפתיים: חָבָה אֶת חַיַּי לַסְּלָעִים, מֵּהֶם נוֹטִים הַחוֹלוֹת, נִסְחָפִים לְ

.

ספיר יונס היא משוררת. מתגוררת ביפו. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. עוד משיריה פורסמו בגיליון 84 של המוסך. ספר שיריה הראשון, "אלו אינדיגו", עתיד לצאת לאור בימים אלו בהוצאת מקום לשירה.

.

.

ענת חנה לזרע

בידֵי מלאכֵי המים

בִּידֵי מַלְאֲכֵי הַמַּיִם, לֹא בְּיָדַי חַיַּי, זֹךְ דַּעְתִּי וְכָל הַגֵּיאָיוֹת הַנִּצְבָּרִים.

הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים פְּעָמַי. פָּסוּק הַזְּמַן.

 

אֵיךְ לְהוֹדוֹת עַל הַקַּיָּם, הַמַּבָּע אֵינוֹ עוֹלֶה יָפֶה

אַל תִּתְהִי אִם כָּרוּעַ, כָּרוּעַ

אִם נָסוֹג הַנִּצָּחוֹן, מֻלְקֶה.

בְּרִקְמוֹת הָאוֹר, הַשֶּׁפַע, הַשִּׁיטָה

מְצֻוֶּה, כֵּן, מְצֻוֶּה מִשְׁגֶּה.

 

אַחֲרַי, בִּתִּי, הַמַּבּוּל, אֶחֱזִי חָזָק בְּמָה שֶׁהַיָּם

.

גשם, בוא

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחֲרֵי

עוֹד מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשׁ, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר

בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת

 

בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְאֵדֵי שָׂרָף אוֹצֶרֶת אֲדָמָה

נְשִׁימָה, קוֹבְלִים עֲשָׂבֶיהָ

פּוֹרְטִים עַל מֵיתְרֵי רוּחָהּ

 

אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אֶת אִידִילְיַת הַנַּעֲלוֹת

בִּרְכַּי מַאֲהִילוֹת, מַחְבּוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל שִׂיאִים סֶנְסַצְיוֹנִיִּים וּמַצַּע מְחָטִים

מְרַחֵף אָחִי מֵת נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם,

לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם חַיִּים

 

הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן

מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן

 

לֹא מְחָרֵף,

קָרוּא

.

זה שונה,

רַבִּים הָעֵצִים הָאָצִים בַּוָּאדִי

חוֹלְפִים עַל פָּנַי,

רוֹצְצִים עַפְעַפַּי בְּצִפּוֹרִים נֻקְשׁוֹת.

 

זֶה שׁוֹנֶה, בְּטַפְּסָם, עֵצִים עוֹקְרִים אוֹתִי

מִן הַהֶקְשֵׁר, סִימָנֵי הַהֶכֵּר, מִן הָרַצְיוֹנָלִי,

בְּזַעֲזוּעַ.

 

אַף שֶׁאוֹסְרִים עֵינַי

בְּבֹץ וּמֶלַח,

רוֹאָה, מוּרָדִים כּוֹכָבֶיךָ

מִן הָהָר לְפִירִים, נִצְרָפִים בָּאֱמֶת

לְעוֹרָם רַק בַּרְזֶל.

 

נֶאֱלָם בְּלֵיל רַעַשׁ

שָׁכוּב, לָרִאשׁוֹנָה אַתָּה מֵת

 

אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד,

מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם

אֵי שָׁם

חוֹלֵשׁ כְּמוֹ לַיִשׁ,

מְחַיֶּה כְּמוֹ לֶחֶם,

קַרְדִּינָלִי

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 30 ובגיליון 82 של המוסך. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, עדי קוגלר, לאה קליבנוף־רון ומרחב ישורון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שבוע הספר | המלכה פרנק־ריהל

איך קרה שלמרות חידושים, המצאות ואופנות, 90 אחוז מהספרים שרואים אור בארץ מודפסים באותו גופן? דוב אברמסון ויואב וינפלד, אמנים־מעצבים, משוחחים עם דפנה לוי על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

דרורה ויצמן, סודות הטבע, גב ספרים בקופסה, 28X14 ס"מ, 2018

.

המלכה פרנק־ריהל: דוב אברמסון ויואב וינפלד בשיחה על טיפוגרפיה ועיצוב ספרים

מאת דפנה לוי

.

היא נולדה בשנת 1908 ומאז יושבת לה בנחת על כס המלוכה: האות העברית פרנק־ריהל היא השליטה הבלתי מעורערת של הספרות העברית, חביבת המעצבים והקוראים. מעטים יודעים שהיא נכנסה לחיינו כטיפול חירום, כדי לרענן את הדפים, לפטור את הדפוס העברי מההכרח להשתמש בגופנים הנחשבים כבדים יותר, שמקורם באותיות יצוקות ששימשו להדפסת סידורי תפילה (למשל הגופן וילנא). ומעטים עוד פחות זוכרים את המהומות (טוב, כחכוחי חוסר שביעות רצון) שהתעוררו כשאנשי מעריב ניסו להמיר את הפרנק־ריהל שלהם באות אחרת. פרנק־ריהל הגיעה – ונשארה. וגם בגיל 113 היא עדיין נחשבת אות דינמית, שאינה מכבידה על העין ועם זאת משדרת כובד ראש ספרותי.

.

הגופנים וילנא (מימין) ופרנק־ריהל

.

״זה פלא גדול בטיפוגרפיה העברית, שאין לו מקבילה בשפות אחרות,״ אומר דוב אברמסון, אמן ומעצב, שהסטודיו שלו עוסק בעיקר בפרויקטים הקשורים בתרבות וזהות יהודית־ישראלית. ״פרנק־ריהל היא אות ששולטת ביד רמה בספרות ובעיתונות העברית במה שקרוי ׳טקסט רץ׳, כלומר טקסטים ארוכים, ולא מצליחים למצוא לה תחליף. ההוצאות הקטנות מנסות לעצב ספרים באות אחרת, אבל זה לא כל כך תופס, וההוצאות הגדולות חוזרות תמיד לאותה אות. גם אני מוצא את עצמי מתיישב ליד המחשב, משוטט עם העכבר, בודק כל מיני גופנים טרנדיים, ובסוף בוחר את האות הזו.״

אברמסון, שיצירות משלו מוצגות בין השאר במוזיאון ישראל, במשכן לאמנות עין חרוד ובמוזיאונים בחו״ל, אומר כי ״עיצוב ספרים זה לא התחום הכי רווחי, אבל אלה עבודות שאני נאחז בהן ומשתדל לקחת לעצמי ולא להשאיר לאחרים בסטודיו. יש בזה משהו רומנטי, וגם תחושת כוח מעצם הפיצוח, מציאת פתרון גרפי שלא ישקף את תוכן הספר אלא ישלים, ירמוז. זה תרגיל מחשבתי מאוד מאתגר. אני אוהב לקרוא לזה 1+1=3, כי העיצוב נותן משהו שאין בספר. לא תמיד התוצר ראוי להיכנס לפנתיאון העיצוב, אבל כשאני מצליח זו תחושה נהדרת, ולכן אני מקפיד לשמור את הערוץ הזה חי בפעילות של הסטודיו.״

אברמסון מופתע בכל פעם מחדש כשקוראים מזהים את טביעת האצבע שלו בספרים שעיצב. "טיפוגרפיה היא עולם רחב ועמוק, וכך גם עיצוב הכותרות, העימוד, השוליים, סוג הנייר, הריווח בין השורות, בחירת המקום למספרי העמודים. יש לזה חוקים פנימיים, אני לא אוהב דוקטרינות סגורות ואני כל הזמן מחפש דרך לשחק עם הגבולות, אבל יש כנראה איזו יד נעלמה שמכתיבה לי בדיוק את הפורמט, את הסגנון שלי.״

אתה קורא את הספרים שאתה מעצב?

כמובן, תוך כדי העימוד אני קורא, אם לא כל מילה אז הרבה מאוד פסקאות, כדי להרגיש את הספר. וקורה שהספר פשוט מבקש משהו לא שגרתי. למשל, כשעשינו את מה אהבתי, ספר מחשבות על פרשת השבוע מאת יאיר אגמון [ידיעות ספרים, 2017], התעקשתי על מהדורה קטנת ממדים שתודפס על קרטון ממש, ולא רק על נייר שנראה כמו קרטון, כי זו התחושה שעלתה מהספר. לשמחתי זה הצליח, אבל קורה שהוצאות מסרבות כי הן מתקשות לעמוד בזה כלכלית. אנשי השיווק שלהן תמיד אומרים ׳זה לא ימכור׳ ואז אני מרגיש שכל האחריות עליי, אבל יש מקרים שבהם אני מתעקש, ולשמחתי הספר מוֹכר.

.

.

אברמסון, שלמד בנעוריו בישיבה, אוהב במיוחד לעצב ספרים מתוך מה שהוא מכנה ״הקטלוג היהודי הגדול״. הוא שמח במיוחד על עיצוביו לספרים כמו אחטא ואשוב, ספר שיריה של רוחמה וייס (הקיבוץ המאוחד, 2013) או פרקי אבות – פירוש ישראלי חדש מאת אביגדור שנאן (קרן אבי חי וידיעות ספרים, 2009), שדרשו התייחסות ״עדינה, מרומזת ועם זאת חדשה מבחינה ויזואלית לטקסטים שקשורים למקורות,״ הוא מסביר. אחת הדוגמאות המשעשעות שלו היא עטיפת הספר ופלים לימון של יהודה גזבר (ידיעות ספרים, 2020). ״התעקשתי על עטיפה שאין עליה חבילת ופלים, אלא נעלי קרוקס צהובות. למה? כי אני יכול לדמיין שמי שפתח את חבילת הוופלים גם ישב בפנימייה של הישיבה נעול בנעליים כאלה. זו אינטואיציה.״

 

.

בוא נחזור רגע לגופנים…

בעניין הזה, תרשי לי לחזור על משפט שהולך איתי כבר שנים: טיפוגרפיה טובה היא לא אוסף של אותיות יפות, אלא אוסף יפה של אותיות.

בעיניי הפונט אָלף הוא המצאת המאה, בעיקר כי הוא פתר את בעיית התאימות בין סוגי המחשבים ומערכות ההפעלה: הוא אִפשר להעביר קובצי טקסט ממחשב למחשב בלי שהאותיות יתהפכו.

פה אנחנו נכנסים לעולם הדיגיטלי – אז חשוב להזכיר שבימים הראשונים של האינטרנט שלט בכל הדפדפנים בעברית הפונט אריאָל, והוא פונט נורא כי הוא לא עוצב בכלל, איש לא חשב על המשקליוּת שלו [הוואריאציות השונות לטיפוס האות: דק, עבה, נטוי וכד'], יצר אותו אדם מאוד טכני כנראה, והתוצאה הייתה מכוערת במיוחד. אָלף נולדה כיוזמת נגד [של המעצבים מושון זר־אביב, דני מירב, מיכל סהר וניר ייני], חינמית, שהיא ממש עבודת קודש, אבל זו לא אות שמתאימה לדפוס. היא אוורירית ורופפת מדי.

.

אז חזרנו לפרנק־ריהל?

כן. יש מגוון פונטים יפים בעברית, אבל אף אחד מהם לא מדיח את פרנק־ריהל.

.

***

.

יואב וינפלד, אמן שהצהיר בעבר כי עבורו ״אמנות היא מטען חבלה שאף פעם לא מתפוצץ,״ עוסק גם בעיצוב – מכרזות ועד כתבי עת וספרים – אך רק בתחום התרבות. ״והספרים הכי קרובים לליבי,״ הוא אומר.

איך אתה עושה את קפיצת הדרך מתוכן הטקסט לוויזואליה שלו?

בסופו של דבר זו בחירה אינטואיטיבית. אני מנסה למצוא מה מעביר את התחושה או את מכלול התחושות, את מה שנמצא במקום שבין התוכן של הספר לצורה שלו כחפץ. אני בוחן את טון הדברים, את קצב המשפטים, את העלילה – ומכל זה אני מנסה למצוא זיקה מעניינת ואולי לא מובנת מאליה, לצורה של הספר ולדימוי שעל הכריכה שלו.

 

.

כשאתה בוחר טיפוגרפיה, העברית והעובדה שהאותיות שלנו כל כך מרובעות מקשה או מקילה עליך?

זו שפת האם שלי, כך שלא חשבתי על המרובעות שלה. אני פשוט שוחה בתוכה ואני אוהב מאוד לעבוד עם טיפוגרפיה. כל עיצוב שלי, ולא רק בספרים, מתחיל בשאלה איך נראות האותיות שצריכות להיות שם, מה אני יכול ללמוד מצורת הגופנים.

יש בתחום הזה אופנות?

בוודאי. יש התפתחות מטורפת בתחום הזה בארץ, ויש מעצבים נהדרים שכל מה שהם עושים ישר נכנס למחזור הדם.

אז למה מאז בריאת העולם ועד היום, כולם מעצבים ספרים בפרנק־ריהל?

כי זו אות מדהימה ומאוד מאוד נוחה לקריאה. בואי לא נשכח את הדסה, אבל באותה מידה, בואי נודה שקל מאוד לבחור באות מוּכרת. מצד אחד יש ספרים שהעיצוב שלהם לא נעשה מתוך תשומת לב גדולה מדי, וכל המאמצים הושקעו בעטיפה. במקרה כזה, הבחירה בפרנק־ריהל היא אוטומטית, בגדר הימור בטוח. מצד שני, זו אות קלאסית ומכובדת, ואני יכול להשתמש בה בלי שירגישו את הנוכחות שלי כמעצב. היא עושה את העבודה, בלי לצעוק ׳תראו, זה ספר מעוצב׳.״

הגופן הדסה

 

באיזה ספר שעיצבת אתה שמח במיוחד?

בדבור מגושם יושב על פרח, אסופת תרגומים של אבי [דוד וינפלד; אפיק וגמא, 2019]. זה ספר שהייתי מאוד קרוב רגשית להפקה שלו, שהיה לי חשוב מאוד ויש לו עטיפה נורא מינימליסטית. התלבטתי המון ובסוף ביקשתי מאבא שלי לכתוב בכתב יד את כותרת הספר. אני חושב שהגעתי שם למשהו מזוקק מאוד.

 

 

.

» שבוע הספר במוסך בשנים קודמות: מפגשים מרגשים ומוזרים בין דוכני הספרים; שהם סמיט על בעלה־של־אשתו־מבינה־בזה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | שירה ברזילאית עכשווית

שירים מאת ריקרדו דומֶנֶק, נטשה פליקס ופרד סְפּאדה, בתרגומה של טל ניצן

Gering Dome Theater (צילום: Ausibear)

.

שירה ברזילאית עכשווית

מפורטוגזית: טל ניצן

.

ריקרדו דומֶנֶק (Ricardo Domeneck)

איזיס דיאס דה אוליביירה

אוּלַי

הָיְתָה עַכְשָׁו

מְשֻׁעֲמֶמֶת בְּיוֹם רִאשׁוֹן,

עֲגוּמָה עַל הַסַּפָּה

אוֹ יְשֵׁנָה

אוּלַי גְּרוּשָׁה.

אוּלַי הָיְתָה חַיָּה

עִם שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיוּ לָהּ

בְּדִירָה שְׂכוּרָה

זְעִירָה, מְאֻשֶּׁרֶת

אוֹ אֻמְלָלָה, כְּמוֹ

שֶׁקּוֹרֶה תָּמִיד, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה נוֹעֶלֶת בְּיוֹם שִׁמְשִׁי

אֶת נַעֲלֶיהָ הָאֲהוּבוֹת,

שֶׁנִּשְׁחֲקוּ כְּבָר, שֶׁנִּגְנְבוּ

מֵחֲבֵרָה שֶׁאִתָּהּ

לֹא הָיְתָה מְדַבֶּרֶת עוֹד,

אוּלַי. אוּלַי כְּבָר הָיְתָה נוֹפֶלֶת

בִּידֵי הַהִתְאַבְּדוּת,

אוֹ הַבַּעַל הַשֵּׁנִי,

אוּלַי רַק סוֹרְבֶּה

תָּמָרִינְדִּי, אוּלַי.

אוּלַי הָיְתָה צוֹחֶקֶת,

מְסַפֶּרֶת בְּדִיחָה

תְּפֵלָה

שֶׁכָּל הַחֲבֵרִים

כְּבָר לֹא מְסֻגָּלִים

לִשְׁמֹעַ, אוּלַי. אוּלַי

הָיְתָה תּוֹהָה

בַּמֶּה הוֹעִיל הַמַּאֲבָק

וְכָל הַחַיִּים הָאֵלֶּה

כְּדֵי שֶׁהַמְּדִינָה

תִּהְיֶה בַּסּוֹף כָּכָה

כְּמוֹ שֶׁהִיא, אוּלַי.

אוּלַי

הָיְתָה מְהַגֶּרֶת

וּמַבִּיעָה אֶת שִׂמְחוֹתֶיהָ

עַכְשָׁו בְּאַקְלִימִים אֲחֵרִים,

מִתְבַּטֵּאת עַכְשָׁו בְּשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת,*

לֹא זוֹכֶרֶת שׁוּם מַאֲבָק

וְשׁוּם גֵּרִילָה, אוּלַי.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָיוּ עַכְשָׁו אוּלַי

מֻכְתָּמוֹת מִן הַדְּיוֹ

שֶׁל עִתּוֹן הַבֹּקֶר

שֶׁמְּשַׁקֵּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת,

כְּפִי שֶׁשִּׁקֵּר כְּבָר אָז,

אוּלַי, וְהַדְּיוֹ הָיְתָה

נִטְמַעַת עַכְשָׁו בְּלֹבֶן

הַסֵּפֶל, כְּפִי שֶׁחֹמֶר

עוֹבֵר מֵחֹמֶר אֶל חֹמֶר,

אִלּוּ הָיְתָה חַיָּה,

אוּלַי.

 

* מלבד פורטוגזית, דה אוליביירה שלטה באנגלית, ספרדית וצרפתית.
.
.
איזיס דיאס דה אוליביירה (סאו פאולו 1941 – ריו דה ז'ניירו 1972?) הייתה פעילה בתנועת מחתרת שנאבקה בדיקטטורה הצבאית בברזיל. היא נעצרה בריו ועקבותיה לא נודעו מאז (משערים שנרצחה ביום שנעצרה), כמוה כעוד מאות קורבנות של המשטר הצבאי.
.
ריקרדו דומנק (בֵּבֵּדוֹאוּרו, מחוז סאו פאולו, 1977) הוא משורר, מספר, עורך ומבקר. פרסם שישה ספרי שירה. שירים, סיפורים קצרים ומאמרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת בברזיל ובעולם, ושיריו נכללו באנתולוגיות בשפות רבות. הוא מרבה ליצור בווידאו ובפרפורמנס שירה ולשתף פעולה עם מוזיקאים. מבחרים משיריו ראו אור בגרמניה, בהולנד ובספרד. מתגורר בברלין.

.

.

נטשה פליקס (Natasha Felix)

לאיש שמתעורר איתי

ל־ל'

אֲנִי מְחַכָּה שֶׁיִּצְמְחוּ הַצִּפָּרְנַיִם,

רַק אַחַר כָּךְ תְּבִיעוֹת, שְׁבוּעוֹת,

מִסְפָּרִים.

אֲנִי מְקַוָּה שֶׁאַתָּה לֹא.

אָנָּא.

הַקְפֵּד לְהַמְשִׁיךְ לִנְשֹׁם

נַשֵּׁק אֶת אִמְּךָ עַל רֹאשָׁהּ, בַּקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתָהּ.

אַל תַּבִּיט לַשּׁוֹטֵר בָּעֵינַיִם

בְּמִקְרֵה הַצֹּרֶךְ הִסְתַּתֵּר הֵיטֵב.

.

שמונה שמות אחרי שמךָ

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

לֵךְ תִּזְדַּיֵּן.

כֵּן, אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי פֹּה.

בְּצִפִּיָּה שֶׁהַשִּׁלְטוֹנוֹת יַגִּיעוּ בְּכוֹחוֹת מְתֻגְבָּרִים

מִישֶׁהוּ, מִי שֶׁלֹּא יִהְיֶה

שֶׁיִּמְנֶה אֶת הַצְּבָעִים

שֶׁיֵּדַע אֶת הַאַלְגּוֹרִיתְם שֶׁל אֱלֹהִים

תְּנוּעוֹת פְּשׁוּטוֹת שֶׁנִּקְבְּעוּ מֵרֹאשׁ

דֵּי מַהֵר הַכֹּל יִתְאַרְגֵּן

בְּתוֹךְ הָרֹאשׁ שֶׁלִּי אוֹ מָה זֶה מְשַׁנֶּה.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן

שֶׁיְּפַצְּחוּ אֶת הַתַּעֲלוּמָה סוֹפְסוֹף

אֶצְבָּעוֹת כִּמְעַט עֲדִינוֹת, יָדַיִם שֶׁל פֵיָה

מְבַקְּרוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפַי.

אַחַר כָּךְ, יְנַשְּׁקוּ אוֹתִי עַל הַפֶּה.

עַד יַשְׁכִּיחוּ מִמֶּנִּי סוֹפְסוֹף

אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁלְּךָ הַנֶּאֱבָק בַּשֶּׁמֶשׁ

מְתֻלְתָּל וּבִלְתִּי־מְנֻצָּח

אֶת מְעִיל הַמֵּדוּזָה שֶׁלְּךָ

רֵיחַ טַחַב וְזֵעָה

אֶת הַשִּׁיר הַהוּא שֶׁשַּׁרְתָּ לִי.

כְּמוֹ מָתֵמָטִיקָה, כְּמוֹ פִּתְרוֹן

אִם אַמְשִׁיךְ לִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּרְלֵל

וְלִחְיוֹת עִם אֲנָשִׁים שֶׁצּוֹחֲקִים עַל בָּבֶל.

שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת אַחֲרֵי שִׁמְךָ. אָבָק אַחֲרֵי אָבָק.

חֲלוֹם אַחֲרֵי חֲלוֹם, אַכְזָרִי.

 

הכנה לקראת הזירה

יָכֹלְתִּי לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְלַטֵּף לִי אֶת הַשָּׁדַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים לְהִתְלַטֵּף.

יָכֹלְתִּי לְהַסְבִּיר בִּיסוֹדִיּוּת. לְאַשֵּׁר פֹּה וָשָׁם חֲרִיגוֹת.

יָכֹלְתִּי לְהַרְאוֹת לְךָ אֵיךְ הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי צָרִיךְ שֶׁיִּמְשְׁכוּ אוֹתוֹ.

יָכֹלְתִּי לְהִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת. לְבַזְבֵּז אֶת הַזְּמַן שֶׁלִּי.

יָכֹלְתִּי לְהַדְרִיךְ אוֹתְךָ בִּזְמַן שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּלִי לָשִׂים לֵב.

אַתָּה לוֹחֵם שְׁוָרִים שֶׁהִסֵּס רֶגַע אֶחָד.

לֹא חָמַקְתָּ.

אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים מָה קוֹרֶה לִפְזוּרֵי הַנֶּפֶשׁ.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר רַק לְהַכִּיר בַּקֶּרֶן שֶׁמְּפַלַּחַת אֶת יָדְךָ בְּאַלִּימוּת.

נִשְׁאָר לְךָ רַק לְקַבֵּל אֶת הַטַּעַם הַמַּתַּכְתִּי בְּתוֹךְ הַפֶּה.

לְהַזִּיל רֹק.

הַכְּאֵב בָּחַר בְּךָ הַפַּעַם.

לַקֵּק אֶת הַדָּם, מְצֹץ אֶת הָאֶצְבָּעוֹת.

אַל תִּקְרָא לִי אֲהוּבָה.

.

נטשה פליקס (סנטוס, מחוז סאו פאולו, 1996), פרסמה שלושה קונטרסים לשירה, וספרה הראשון, "תשתמש בפּלייר עכשיו", הודפס עד כה בארבע מהדורות. מרבה להופיע בפרפורמנס שירה.

.

.

פרֶד סְפּאדה (Fred Spada)

מתוך "מבחר חורבות" (ברזיל, 2017)

 

I

Gering Dome Theater

ניו יורק, ארצות הברית

שֶׁפַע וְתִפְאֶרֶת

לֹא עוֹד מִתְלַכְּדִים בַּהוֹוֶה.

חֶלְקִיקֵי הָאָבָק הַדָּרִים בּוֹ

מְפַזְּזִים בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ

מְחַפְּשִׂים אֶת מְקוֹמוֹתֵיהֶם.

הַמָּסָךְ הַדּוֹמֵם מְגַלֶּה אַךְ מְעַט:

דָּבָר לֹא מֻצָּג פֹּה –

הַמּוֹנוֹלוֹג הָאַחֲרוֹן,

עוֹדוֹ מְהַדְהֵד,

הוּא הַשֶּׁקֶט.

.

 

.

II

Lungenkrankenhaus

הורנברג, גרמניה

קִירוֹת מִתְקַלְּפִים כְּמוֹ עוֹר.

עֹבֶשׁ וְלַחוּת

דְּבֵקִים בַּדַּקִּים שֶׁבַּמִּרְוָחִים.

שִׁעוּלִים עוֹד מְהַדְהֲדִים לְבַדָּם.

הָאֲוִיר הַיּוֹם כָּבֵד מִדַּי.

.

.

.

III

ארמון אל־פארד

מדיין סאלח, ערב הסעודית

הָיֹה הָיָה פַּעַם בְּלֵב הַמִּדְבָּר יַעַר

שֶׁגִּלְּפוּ יְדֵיהֶם הָרְעֵבוֹת

שֶׁל אַלְפֵי צְמִיתִים נֶאֱמָנִים

לְחֶרֶב שֶׁתִּכְרֹת אֶת צַוָּארָם

אִם יִתְעַיְּפוּ.

הַשַּׁעַר הַנִּפְתָּח אֶל הַדְּיוּנוֹת

חוֹשֵׂף חֶזְיוֹנוֹת תַּעְתּוּעִים מִיָּמִים עָבָרוּ:

שַׁיְּרוֹת סוֹחֲרִים, רַקְדָנִיּוֹת,

מְשׁוֹרְרִים, נְבִיאִים וְאַסְטְרוֹלוֹגִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדְעוּ לַחְזוֹת

בַּשָּׁמַיִם

אֶת הָרִיק שֶׁיִּשְׁכֹּן בָּהֶם.

.

.

.

IV

קוסטרומה, רוסיה

מָה שֶׁאֲנָשִׁים שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִים לְסַפֵּר

מְגַלֶּה לָנוּ מָה נוֹתַר מֵאָחוֹר.

הַדְּיוֹקְנָאוֹת הַשְּׁכוּחִים עַל הַקִּירוֹת,

הַדְּמוּיוֹת הַמְּקַשְּׁטוֹת אֶת הֶחֳרָבוֹת,

הַכֹּל מֵעִיד עַל חֶפְזוֹן מְנוּסָתָם.

הַחַלּוֹנוֹת וְהַדְּלָתוֹת הַפְּתוּחִים מְעִידִים

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשְׁבוּ לַחְזֹר.

.

.

.

V

המגדלור העתיק בכֵּף אייר

טלאקר, בריטניה

……………………………………………………אֵינִי

…………………………………………………….מֵ

…………………………………………………….אִ

……………………………………………………..י

…………………………………………………….ר

……………………………………………….דָּבָר סְבִיבִי.

.

.

.

VI

קתדרלה תת־מימית

(ציור מאת דידייה מסאר)

מֵדוּזוֹת־מַלְאָכִים צָפוֹת מֵעָלֵינוּ,

נֵס הַדָּגִים חוֹלֵף מוּל עֵינֵינוּ,

עַנְפֵי הָאַצּוֹת נָעִים,

נִסְחָפִים בֶּאֱמוּנַת הַזְּרָמִים הַחִוֶּרֶת.

לַהוֹלְכִים מִתַּחַת לַמַּיִם,

הַנֵּס הָאֲמִתִּי הוּא הַנְּשִׁימָה.

.

 

התצלומים – מתוך אלבום שיצר המשורר בדף הפייסבוק שלו.

 

פרד ספאדה (בֶּלו הוריזונטֶה, מחוז מינאס ז'ראיס, 1982) הוא משורר, מתרגם ועורך, דוקטור לספרות ולתרבות עכשווית. פרסם שלושה ספרי שירה. כיום הוא העורך הראשי בהוצאת גרליה (Gralha Edições) לשירה.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: "בועז הנרדם" מאת ויקטור הוגו, בתרגומה של דורית פרידמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן