.

מאת ריקי כהן

.

אושר ועוד, קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד שיצא לאור בשנה שעברה בתרגומה של רעות בן יעקב, הוא אחד הספרים בעלי השם האירוני במיוחד שקראתי, צעד קטן לפני יותר מדי אושר של אליס מונרו. זו אינה רק אנקדוטה; המושג אושר נוגע לכל אחד מהסיפורים ולדמויות המובילות אותם. אני רואה בקובץ אוסף חלונות אל חיי נשים, שמושג האושר רחוק מעולמן ככוכב לכת זר. אלה דמויות שכתובות באופן מעודן ונוקב כאחד, וכולן מציפות תובנות על מצבים שעודם רלוונטיים לנשים בעולם כיום.

מנספילד המודרניסטית (1888–1923), ילידת ניו זילנד שחייתה רוב חייה הבוגרים באנגליה, כתבה שירה וסיפורים קצרים, וזכתה להכרה אחרי מותה: בעיר מנטון בצרפת, שבה חיה באחרית ימיה, יש רחוב על שמה, בניו זילנד שמות בתי ספר תיכוניים רבים הוסבו על שמה, ובבית הספר שלמדה בו מוצבת אנדרטה לזכרה. מנספילד נודעת גם בזכות חברותה עם וירג'יניה וולף וד"ה לורנס והשתייכותה לחבורת בלומסברי.

כדי להבין את המהפכנות והחדשנות של מנספילד, יש להכיר את הביוגרפיה שלה: עד מותה בטרם עת, בגיל שלושים וארבע, ממחלת השחפת, חיה מנספילד חיים סוערים, שכללו חירות חריגה לעת ההיא ונחשבו סנסציוניים. היא עזבה את בעלה המבוגר ממנה באחת־עשרה שנה ימים אחדים אחרי חתונתם (למורת רוחה של אמה, שאף נישלה אותה מצוואתה בגלל מרדנותה), התנהלה בחופש מיני חריג מאוד לתקופתה וניהלה רומנים עם נשים וגברים, לעיתים בד בבד.

הקובץ אושר ועוד, הכולל ארבעה סיפורים, נפתח בסיפור "בנותיו של הקולונל המנוח", ובו קונסטנטיה וג'וזפין, שתי נשים רווקות בוגרות החיות בבית אביהן העריץ, מתמודדות עם מותו. בימי חייו התנהלו חייהן סביב גחמותיו ותחת הוראותיו הנוקשות. מותו – הטבעי, מחמת זקנה – מכה אותן באכזריות בכורח לחשוב עבור עצמן מהם הרצונות והצרכים העצמאיים שלהן, יחד ולחוד. תיאור הנוכחות המצמיתה של האב גם בהיעדרו מצדיקה את הקביעה של מנספילד בחייה שזהו סיפורה הטוב ביותר: הווייתו המאיימת בוקעת אפילו מן החפצים:

ג'וזפין לא יכלה אלא לנעוץ את מבטה. הייתה לה תחושה יוצאת דופן שהיא הצליחה לחמוק מדבר־מה נורא ביותר. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגירות? הוא נמצא במגירה העליונה, זו עם הממחטות והעניבות שלו, או באמצעית, עם החולצות והפיג'מות, או במגירה התחתונה עם החליפות. הוא צופה משם, נחבא – ממש מעבר לידיות – מוכן לזנק.

הווירטואוזיות הפסיכולוגיסטית של הסיפור משרתת את הביקורת החברתית החריפה. זוהי תכונה של מנספילד החוזרת בסיפוריה וטוענת אותם בכוח רב. אין בה דידקטיות, אבל הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה.

על אודות כישרונה אמרה חברתה וירג'יניה וולף: "קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." אך מנספילד עצמה, הגם שיש בסיפוריה השפעה כלשהי של וולף, התרחקה מההגות הוולפית, ודבקה (לפחות בסיפורים המובאים בקובץ זה) בנרטיב המשרטט את הדרמה של הזוגי המשפחתי והביתי. מבקרי הספרות בזמנה טענו שהיא מושפעת יתר על המידה מצ׳כוב, שאל כתביו התוודעה בתקופה שבה חיה בבוואריה בגרמניה. אולי רוחו של צ'כוב היא כמו רוח האב הפטריארך שאורבת בשידת המגירות, ואולי היא דווקא "מזרקה מושלמת של צלילים מבעבעים," כמו אלו של נגן העוגב ברחוב, שסוף־סוף מותר לאחיות לשמוע.

הסיפור השני בקובץ, "בית הבובות", הוא דרמה מעמדית נשכנית המתרחשת בין ילדות בכפר. שתי אחיות מן המעמד הגבוה מקבלות במתנה בית בובות והופכות למושא ההערצה של חברותיהן לכיתה. הן מנצלות את המעמד החדש לגבהות לב ואדנות כלפי הבנות האחרות, ובמיוחד כלפי האחיות שהן תמונת ראי שלהן – בנותיה של כובסת הכפר, העניות והדחויות. הצירוף "בית הבובות" ממילא ספוג בדו־משמעות, ובסיפור הוא מטפורה לכלא הצייתנות הנשית שהילדות מוסללות אליו בידי הדמויות הנשיות הבוגרות בחייהן.

אני מודה באי־נוחות מסוימת שבספר הזה טרפה את ליבי במיוחד דמותה של ברתה יאנג, מהסיפור "אושר". וכך נפתח הסיפור שכתבה מנספילד בשלהי ימיה, כשהיא חולה מאוד, מבודדת במלון קר בעיירה בצרפת:

אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל־על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל — שום דבר — שום דבר, פשוט ככה.

ברתה היא אישה לונדונית מהמעמד הגבוה, נשואה ואם לתינוקת. חייה לכאורה מושלמים. היא ובעלה מאוהבים, גידול התינוקת נוח במיוחד כי יש להם מטפלת צמודה, והם מארחים בביתם אמנים, סופרים ואנשי רוח לארוחות שמוגשים בהן מעדנים. ברתה מתחילה לפתע להרגיש פרצי אקסטזה פתאומיים, ומגדירה אותם "אושר". הקוראת מתוודעת בהדרגה להפרעות בתמונה האידיאלית של חייה, למשל הניכור המוחלט של בעלה לתינוקת, אולם נראה כי ברטה לא נותנת להן לפוגג את האופוריה המשונה שלה, שחלקה נושאת אופי של סאטירה על בורגנות:

היו שם קלמנטינות ותפוחים מנומרים בצבע ורוד כעין התות. כמה אגסים צהובים, חלקים כמשי, כמה ענבים לבנים מכוסים בתפרחת כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו לגון השטיח החדש שבחדר האוכל. כן, זה נשמע מוזר ומגוחך מעט, אבל באמת שבגלל זה קנתה אותם. כשהייתה בחנות חשבה בליבה: "אני מוכרחה לקנות כמה סגולים כדי להתאים את השטיח אל השולחן." וזה נראה לה אז הגיוני לגמרי.

ברתה מפתחת מחשבות שווא, היא מגלה שאין לה עור מגן, החושים פרוצים ויופיו של העולם מערער אותה. כמעט לא מאפשר לה לתפקד. אני נזכרת בגיבורת הסיפור "הטפט הצהוב" מאת שרלוט פרקינס גילמן, לכאורה הדמות ההופכית לברתה יאנג, אבל שתיהן נוגעות בכפייתי והוא הולך וחונק את חייהן.

תחושת ההתעלות של ברתה והסובבים אותה מהאסתטיקה המקיפה אותם, שירה ויצירות אמנות למשל, ספוגה בביקורת המושחזת ובאירוניה של מנספילד. הארוחות שברתה מפיקה לאורחיה הן תיאטרון של העמדות פנים. הזחיחות של בעלה האטום ושל חבריו – הוא אפילו מהלל את גלידת הפיסטוק – הזכירו לי את האבסורד הנוקב של הרולד פינטר. כמו אצלו, גם אצל מנספילד, מתחת לאדמת האי השאנן של משפחת יאנג חגים כרישים, השקרים עתידים לשסף את העיוורון שהוא תבנית חייה האיומים: אישה הלכודה ברעיון מעוות של אושר, המושתת על הדפוס הדכאני בזוגיות שלה. היא תתפכח באכזריות ברגע מר אחד, אך עדיין יהיה בכוחה לראות מעבר לחלון אפשרות לגאולה, בדמות עץ שלא הבחינה בו עד כה, אף שהוא נטוע בגנה.

גם עלילת הסיפור הרביעי, "אפיזודה קטנה", מתרחשת בחוגי החברה הגבוהה הבריטית. איבון, אישה צעירה ונשואה טרייה, חצתה מעמדות כשעקרה, בהיותה יתומה ענייה, מחיי בוהמה בפריז למשפחה בריטית שמרנית. היא מנסה לשחזר את להט העבר באמצעות מפגש עם מושא תשוקתה, פסנתרן שהיה בן בית בחייה הקודמים אצל אביה האמן. בחייה הנוכחים היא תלויה לחלוטין בבעלה העשיר, כפי שהייתה תלויה במשפחה המאמצת. וכך היא מציגה את חייה מיד בתחילת פגישתם:

זה כל העניין ז'ק. כשבאתי לכאן מפריז, הו, באמת חשבתי שעדיף למות – ז'ק, נכספתי למות. בכיתי כל לילה – אבל הם שלטו בי – הם עינו אותי. זה נמשך שבועות – עד שבסוף החלטתי שבכל מחיר – אני צריכה לעזוב אותם. אבל לא הייתה לי אגורה שחוקה – אפילו לא כדי לשלם על בולי דואר – ולא השכלה – אני לא יודעת ללמד או לתפור – או שום דבר … חשבתי שאחרי שאתחתן אהיה חופשייה יותר – אבל אני כלואה. הפרא הזה ששורק את 'מרי הקטנה' בזיופים כל היום – ולא מבחין בין ציור וכרזת פרסומת לוויסקי, הוא בעלי – רחם עלי…

.

המתרגמת רעות בן יעקב ראויה לשבחים על מסירתה העכשווית של מנספילד לקהל הקוראים והקוראות. בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא כתבה על הספר כמה מילים, והן יפות לציטוט גם פה:

הקובץ "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד … הוא בעיני ספר על התמוטטותה הקרבה ובאה של הפטריארכיה, על המבנים החברתיים הקמלים, ועל היעדר הכלים של דמויותיו המרכזיות – נשים וילדות – למצוא דרכים לדבר ולחלום את מה שיקרה אחרי. הסיפורים על כן לא יכולים לקחת אותנו אל מעבר, עדיין לא הגיע אולי השלב לבנות, ובוודאי שאין מה לקחת את כלי האדון לשום מלאכה, המבנה מתמוטט סוף סוף, וזה זמן טוב לחפש מילים וללמד זו את זו להגותן. כן, כבר מאה שנה וצריך עוד זמן.

.

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.

..

קתרין מנספילד, "אושר ועוד", תשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דנה אמיר על "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בדיחות־דעת, מלנכוליה ועוד דבר־מה בשיר "לסי שובי הביתה" מאת אהרן אלמוג

עינה ארדל

..

האם תלכו לקולנוע כדי לראות את הסרט לאסי שובי הביתה, כפי שראיתם בילדותכם? בשנות השמונים שודרה הסדרה על הכלבה לאסי בטלוויזיה, והילדים צפו מרותקים בריצה של לאסי בשדות, והתרגשו עד דמעות כשראו איך היא חוזרת הביתה ממרחקים. אבל מפתיע למצוא שיר בשם זה בין שירי אהרן אלמוג, משורר שהיה כבר אדם מבוגר בזמן ההוא, ומעניין לראות אם יש כאן הומור או רגשנות.

זהו שיר של חשבון־נפש של אב העומד מול מיטות בנותיו הישנות ובוחן את הצלחותיו וכישלונותיו. מתרחשת כאן בה־בעת שוטטות בין החדרים ובין המחשבות, ומבנה השיר משקף את הלך־הרוח המהורהר ופזור־הדעת של המשורר. תחילה נדמה שלפנינו שיר נונסנס, וכי אין כל קשר בין השורות: "תיקן אמריקאי. שו שיין. סיגר בפה / הבן־דוד של קפקא – / ברוך הבא. / כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת. / עצוב."

אך בקריאה נוספת, אנו מבחינים בכך שהניתוק בין הרעיונות הוא אות לייאוש ולהיבדלות של המשורר, אשר לא מוצא לו מוקד־עניין או גורם תקווה, והוא נע מהתבוננות במקק למחשבה עליו כעל מקק יהודי; מן המחשבה על המוות אל חיי האנשים בחברה הצרכנית אשר חוטפים ככל אשר יוכלו, ומכאן אל הניגוד שבין הבשורה על חתונתו של הזמר פריד אל־אטרש, לידיעה על מותו. רצף האסוציאציות של המשורר מובא בשיר כלשונו, באופן מחורז המעיד לכאורה על הלך־רוח מבודח, אך אין זה כלל כך.

.

לסי שובי הביתה 

.

(מתוך הקובץ הצדעה לישראל, ספרית פועלים, 1977)

.

שיר זה מעלה בזרם תודעה את דאגותיו של אב החרד לפרנסת משפחתו, וחושש שהעיסוק שבו בחר, כתיבת שירה, אין בו די להבטחת עתידן של בנותיו. ההתבוננות בבנות הישנות במיטותיהן היא שמעלה אצלו שורה של הרהורים פסימיים: "עצוב בתי להיות בתו של משורר שהוא כמו שעון / מעורר מסתכל ואומר כמה עצוב בתי להיות / משורר מסתכל בשתי בנותיו / בלילה." דימוי המשורר לשעון מנוגד בתכלית לדימויי המשורר בשירה הרומנטית, ויוצר אוטומטיזציה ומכאניות שלו. ומרגע שהמשורר דימה עצמו לשעון, הוא חוזר על אותו חיווי, כאילו הפך בעצמו לשעון מעורר. אולם המשפטים הלובשים לבוש מכאני עוסקים ברגשות הרי־משמעות כאחריות, חרטה וגורל. הפער בין המבנה החזרתי לבין הרגשות והשאלות שהמשפטים מעלים, יוצרים ריחוק אירוני.

בלילה המחשבות המטרידות גורמות לנדודי שינה, ובמשך היום המשורר מכתת רגליו בין מערכות עיתונים בניסיון למצוא פרנסה. עורכי העיתונים מתוארים באופן סאטירי כ"יושבי הכורסות השמנים". תיאור קריקטורי זה מדגיש את משמניהם, את חוסר־תנועתם ואת הנוחות שבה הם שרויים, המנוגדים לתיאור המשורר כמי שמכתת רגליו עם שיריו, עולה במדרגות הבתים הגבוהים בניסיון להרוויח כסף. מעניין כי השירים מדומים לילדים בעלי תלתלים: "וביום באים השירים / קווצות קווצות תלתלים / עטורים כילדים עם סלי ביכורים". משפטים אלו מהווים אלוזיה מורכבת, הן לשיר השירים ("רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ה 11) והן לשיר "סלינו על כתפינו" מאת לוין קיפניס. תיאור השירים כילדים יפים וחגיגיים בשיר זה המוקדש לבנות המשורר, מדגיש כי השירים הם הילדים היותר־מפונקים שלו, הזוכים למרב תשומת־הלב ואינם מעוררים דאגות.

שוטטותו והשתדלויותיו במערכות העיתונים אינן מועילות, והוא נתקף חולשה ומתחיל להזות, עד שנדמה לו כי העורכים הנכבדים הם מלאכי־השמיים: "עולה במעלות הבתים הגבוהים / ורואה את יושבי הכורסות השמנים וראשו / עננים, כבד כמטוטלת נים ולא נים". החריזה הפנימית קושרת בין המילים עתונים־שמנים־עננים־נים־ולא־נים וכך יוצרת קשר סיבתי בין ההליכה המפרכת בין מערכות העיתונים לטשטוש ולבלבול שפוקדים את המשורר, עד שהוא הופך, שוב, למעין שעון. המילים החורגות מהחריזה מופיעות בסוף הבית והן חורגות גם מהטון המבודח ומדגישות בעיה אמיתית: "ואין הוא יודע מה יביא / לילדיו הביתה."

ברגע השיא של השיר הוא פונה לכלבה לאסי בקריאה לשוב הביתה, ולאחר מכן הוא פונה פנייה ישירה ונרגשת לקהל קוראיו: "לסי, שובי הביתה / הורייך מודאגים. / רבותי, אם אינכם שומעים זאת, אנא, / אל תקראו שירים. / זו אינה הזמנה לחתונה כפי שאתם / בטעות סבורים."

אם נדמה תחילה כי יש מידה של גיחוך בקריאתו של איש מבוגר לכלבה האובדת לאסי לשוב הביתה, הרי בקריאה חוזרת של השיר ניכר כי זוהי קריאה נרגשת לקוראים למנוע נטישה, אובדן, יתמות. האדם המתקשה לפרנס את משפחתו חושש באופן לא־מודע מאובדן ילדיו, ולכן מתפרצת לתוך השיר הקריאה לכלבה לאסי בשם הוריה. מיד לאחר־מכן מתרחשת הפנייה, שלשמה נכתב השיר, והיא הפנייה לקוראים כדי שיבחינו בשיר, מתוך טענה נחרצת כי אם אינם מסוגלים לשמוע את הקריאה לכלבה האובדת לשוב – אם אין בהם אמפתיה ורגישות – מוטב שלא יקראו שירים כלל.

טענה זו דומה במהותה לטענה של ויזלטיר בשיר "קח", שבו הוא פונה לקורא האדיש והאלים וקורא לו לנהוג באלימות בספר השירה. כוויזלטיר גם אלמוג מודע לניכור ולאדישות של הקוראים, אך לשון פנייתו אליהם אינה תוקפנית אלא אירונית. הוא מודע לכך שקהל הקוראים כלל אינו מורגל בקריאת שירה, ולכל היותר יקראו הזמנות לחתונה. שיר זה מצביע בגלוי על מציאות רדודה ומסואבת, שבה אין קוראי שירה ואין למשורר דרך להתפרנס, וגם הפרסים ניתנים שלא בצדק אלא על־פי קנה מידה סקטוריאלי.

בעולם החומרי שבו אנו מצויים, המשורר מתייחס לשיריו כאל מכשירים: "אני עושה לשירי מבחן בתנאים קשים". דברים אלו מזכירים את התנאים הקשים של אלימות ולכלוך שבהם העמיד ויזלטיר את ספרו בשירו "קח", אך גם את המבחן שנעשה למכוניות לפני הוצאתן לשוק, כדי לבדוק שהן עמידות ובטיחותיות. השיר, שנועד להיות ילד יפה עטור תלתלים, הופך למכונה העשויה כדי לספוג תקלות וקלקולים, ממש כפי שהמשורר הפך לשעון אוטומטי.

והדבר שהוא מוצא במהלך השוטטות שלו, בניגוד לשאול ש"יצא לחפש חמורים ומצא מלוכה", הוא תיקן אמריקאי. "מציאה" זו חושפת היטב את חוסר־המזל שבו ניחן. אך בניגוד לעליבות־המשורר שלו, דווקא התיקן מתהדר במחלצות, זאת משום שהוא תיקן אמריקאי. יש לו מבטא אמריקאי וסיגר בפה, והמשורר מכבד אותו משום שהוא "הבן־דוד של קפקא". בניגוד לגועל הנפוץ כלפי מקקים, המשורר מגלה כבוד כלפי התיקן שבו נתקל, בהיזכרו בהגלגול של קפקא.

אולי לא במקרה מופיע כאן המקק של קפקא, אותו מקק הבא להזכיר לנו את הגלגול שנוכל גם אנו לעבור, ממצב של שליטה בחיינו למצב של אזלת־יד ובושה מוחלטת, מהיות בן־בית מקובל בחברה האנושית, להיות מוקצה מחמת מיאוס. התנודות הללו מופיעות ברצף אסוציאציות הנוגעות למוות ולחיים, לקדושה ולבהמיות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת." הציפיה למוות אף היא עולה בשיר, כאשר לאחר התבוננות במראה, מופיע "אקדח מבהיק מול הרקה".

והשיר ממשיך ברצף שורות המתחזות לנונסנס, המביאות את הידיעות שהמשורר קורא בעיתון: "בהר הלבנון צומחים עצי ארזים / יהושע פרץ הרים 40 ארגזים / במדינת ישראל 90 אלף ילדים רזים / פרס ברנר לסופרים אשכנזים / וכיוצא בזה חרוזים." בין הקוראים בני הזמן שבו נכתב השיר, היו שלא הבחינו בביקורת העולה משורות אלו, אך עבור קורא השיר העכשווי, הער לסוגיות פוליטיות, בולטת מיד השורה "פרס ברנר לסופרים אשכנזים". אם נניח את תחבולת ההומור בצד, נבחין באכזבה על אי־קבלת הפרס ובהתרסה הגלויה על אי־קבלה ואי־הערכה הנובעים ממניעים גזעניים.

אך קריאה חוזרת תבהיר כי גם שאר השורות הנכללות ברצף המחורז חושפות מציאות קשה של עוני מול שחיתות וסיאוב. הידיעות השונות והתלושות עוסקות במרחב המזרח־תיכוני; במשא כבד שסוחב אדם ממוצא מזרחי; ברעב שבו לוקים החלשים בחברה ובפרס הניתן רק לבני קבוצה מסוימת בחברה.

המחאה מובלעת ברצף השיר, וההומור והמצלול מטשטשים אותה, היא אינה מבקשת תשומת־לב לעצמה, דבר הנובע לדעתי מייאוש ואי־אמון בכך שהשיר יכול להועיל ולשנות את המציאות. שיריו הראשונים, המחורזים והשקולים של אלמוג, היו שירי מחאה גלויים ומלאי פאתוס, כפי שכתב יוחאי אופנהיימר בספרו מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל (רסלינג, 2012). שיר מוקדם של אלמוג נפתח במילים: "אמש בכיתי ברחוב ברנר בינות להמון. / בכיתי על מאות המובטלים […]". המחאה מופיעה במפורש בפתיחת השיר, ומגיעה בתנופה אל סיומו: "הו, אתה דגלנו הקרוע, / לחמנו הצר תן לנו היום!" השינוי בסגנונו של אלמוג מעיד על הפיכחון והתלישות שתקפו אותו. בשיר "לסי שובי הביתה" הטון אירוני או מהורהר, והסגנון תלוש ומנותק, אך הבלחי ההומור חושפים מחאה עזה הפורצת מן הנפש.

שמעון אדף כתב בספרו אני אחרים (דביר, 2018) על אופי המחאה בקורפוס המרכזי של אהרן אלמוג: "נדמה שאלמוג מבין בחוש סמוי שמחאה עלולה להפוך עד מהרה לאוסף רפליקות שמוכרת חברת שפע כחלק מאתוס האדם המורד שלה, או, אם להגזים, לסעיף בחבילות המבצע שהיא מציעה בדוכנים של פוליטיקת הזהויות". כלומר, כדי שלא להפוך את המחאה למטבע עובר לסוחר, אלמוג יוצר שירים שבהם המחאה מובלעת ואינה ניתנת אפילו לציטוט. שכן הביקורת מבוטאת לא בסיסמאות אלא בקישור מורכב שבין רעיונות, בסמיכות של משלבי־לשון וקונוטציות מנוגדות, בערבול של הלכי־רוח המתרסקים זה על זה בחיבוק עייף. הכתיבה המפוזרת, המהורהרת, התלושה, הנונסנסית, ההומוריסטית, האסוציאטיבית, היא הדרך של אלמוג ליצור משמעות מורכבת אשר אינה נענית לציפיות המסחריות של התקופה. ואם להשתמש במילים בוטות, אופן כתיבה כזה מונע את הפיכת המשורר לזונה.

השיר מסתיים בחריגה אל שפה תכליתית עילגת, המבטאת את היעדר התקווה: "לא טוב, לא כסף."

עינה ארדל, משוררת ומורה לספרות. בעלת תואר שני בספרות מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריה: "סנדלי הדם שלי" (כתר 2002), "שירי אהבה לימים רעים" (עם עובד, 2008), "כשהגעגועים היו מבישים" (קשב, 2014), "בואנוס איירס, איסטנבול" (דביר 2016). זכתה בפרס הרי הרשון, פרס היצירה, פרס נשיא המדינה ופרס שרת התרבות.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קינג עומאר

מתוך הספר "לאיבוד" / יפתח אלוני

.

אין לי אשליות. אני לבן שמבקר בארץ של שחורים. אני יכול להעמיד פנים שזה לא כך, להפעיל את הדמיון והשפה בתרגילי התחמקות משוכללים, אבל צבע העור שלי בוער, חוצה שפה וזמנים, קובע את זהותי וכופה עליי את נראותו. אמת שמכווצת את בטני בכל פעם כשאני מגיע לגבון.

אני עומד בפתח המלון וממתין למכונית שתיקח אותי לארמון הנשיא, שמש משוונית קופחת ופוחסת את צללי הדמויות שחולפות על פניי, מלכדת אותן עם זו שלי. בפניה אנחנו שווים. מכונית מרצדס שחורה ומבהיקה מגיעה. לנהג קוראים ג'וזף. אנחנו נוסעים כרבע שעה לאורך האוקיינוס האטלנטי.

המרצדס נעצרת בסמוך לעץ אוקאמה תמיר. "כדאי לך להתרוקן כאן, מיסטר", ג'וזף מייעץ. "בארמון אי אפשר", פניו חתומות. שום דבר אינו מובן מאליו, אני חושב ויוצא להשתין, מרים מבט אל ענפי העץ הכבירים ותוהה אם גם עליו תלה הממשל הצרפתי ילידים לא צייתנים. ריח אמוניה מציף את נחיריי. נראה שאני לא היחיד שהטיל את מימיו על הגזע לפני הכניסה לארמון.

הגעתי לגבון כארכיטקט. טעון ברעיונות מרקסיסטיים על אפריקה המתעוררת, על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי אפשרי של העיוות הנוראי שנוצר בשנות הקולוניאליזם. חשבתי שניתנת לי הזדמנות לתכנן מבנים מודרניים-ליברליים, לחבר בין חזון למעשה, והנה אני עומד לבוש בחליפה שחורה ועניבה צהובה בפאתי הג'ונגל, משתין ומזיע.

•

"עומאר בונגו הוא גיבור-על! כמו בסרטים. הכוח שלו הוא בהופעה ובמילים, הוא יודע ליצור דרמה ולהשתמש בעורמה בשפה", אמר לי אמיל, שר האוצר של גבון, כשנפגשנו בפעם הראשונה.

"זה סוד הכוח שלו, להתנהג כמו גיבור הוליוודי?" אני מתפלא, "זה העניין? דמגוגיה ולשון מצליפה אפשרו לו להישאר כל כך הרבה זמן על כס השלטון?"

"לא, לא", אמיל זז באי-נוחות ומנסה להסביר שוב. "בונגו מבין את 'חוכמת הכסף'. הוא נדיב ליריביו".

"אה", אני שואל, "הוא כמו רובין הוד? מחלק כספים לפשוטי העם?"

"לא בדיוק", עיניו בוחנות אותי. "אצלנו אומרים ששנאה, תאוותנות וצרות עין משאירות את העם במתח. אם הוא יהיה נדיב יותר מדי אף אחד לא יעריך את הנתינה. אתה חייב להבין שבונגו הוא כמו השמש. אם תתקרב מדי, תישרף, אם תתרחק, ייעשה לך קר. וחשוב לזכור שבאפריקה", שר האוצר מניף את כף ידו מעל עורפו בתנועת גיליוטינה, "השמים קורסים על הראש מהר".

עם אמיל נפגשתי כדי לקבל אישור סופי לפרויקט המגורים שתכננתי. התיידדנו, והוא ביקש ממני לתכנן לו את בית מגוריו. הוא אמר לי, "אני רוצה בית עם רוח כמו שלכם, בית אירופי". באחת הפגישות שאלתי אותו אם אוכל להיפגש עם עומאר בונגו. רציתי להציג בפניו את הפרויקט ובאותה הזדמנות להציע לו תכנון של טיילת לאורך חוף העיר של ליברוויל. לאחר שלושה שבועות קיבלתי שיחה ממזכירתו של אמיל, שהודיעה לי שנקבעה לי פגישה עם עומאר בונגו. טסתי לגבון כמה ימים לפני כן ונפגשתי עם אמיל כדי להראות לו את הסקיצות שהכנתי לביתו החדש. הוא אמר לי שהסקיצות מיותרות, שוויתר על משרד האוצר לטובת משרת שר האקולוגיה ושמורות הטבע, שהוא דוחה את בניית הבית בליברוויל. "אני חוזר הביתה", הוא אמר, "לכפר שלי. תבוא לבקר, שמורת לה-לופה סמוכה לכפר, נצא לג'ונגל ביחד". הוא איחל לי הצלחה במפגש עם הנשיא.

לא שמעתי ממנו עוד. הוא לא ענה למיילים וגם לא לניסיונות שלי להתקשר אליו. שאלתי מכרים מגבון על ההיעלמות המפתיעה של אמיל. הם משכו בכתפיהם כמו לא הבינו את שאלותיי. כשטיפסתי במדרגות הארמון הדהד בתוכי קולו של אמיל, "השמים באפריקה קורסים על הראש מהר".

•

"אמנות הקיום היא סיפור", עומאר בונגו אפילו לא טרח להתבונן בסקיצות לטיילת שפרשתי לפניו, הוא רצה לשכנע אותי. "הסיפורים נוצרים בראש כדי להסביר את מה שקורה ואת מה שקרה. הם סחורה". הוא מזדקף על הכיסא המלכותי, שארבע רגליו מגולפות בדמות אדם, אריה, שור ונשר — ארבעת בעלי החיים של כס הכבוד. הוא מרופד קטיפה בצבעי דגל גבון, הצבעים הכלל-אפריקאיים ירוק, צהוב, כחול. הוא מסלק את השרטוטים מהשולחן. "לא בשביל זה באת", הוא אומר לי. "באת לראות אם הסיפורים על עומאר בונגו נכונים", הוא משתהה. "אבל מה אני מרוויח מזה?" הוא נד בראשו לעבר קיר נייד של עשרים מסכי טלוויזיה שפועלים בו זמנית. "שם אתם משדרים את הסיפורים שלכם עליי איך שמתחשק לכם, קוראים לזה 'האמת!'… לה וריטֶה!" הוא נוקש בלשונו על החך. "אבל את הסיפורים שלכם העם בגבון לא קונה, הם אוהבים ומעדיפים את הסיפורים שלי", הוא צוחק. על ספה ויקטוריאנית מוזהבת הניצבת מאונך לו ישובים שלושה עוזרים, הם מהנהנים כאחד. "האמת…", פניו מרצינות, מתקשחות, "העם בוחר בי פעם אחר פעם, זו האמת!" הוא מניף את יד שמאל וזוקף את האצבע המורה. "בגבון כל אזרח יכול לצפות באיזה ערוץ שמתחשק לו. גבון היא דמוקרטיה!"

"אם אתה לא מעוניין בטיילת, אז למה הסכמת להיפגש איתי?" אני שואל, ומנסה לראות את עיניו המוסתרות מאחורי עדשות כהות של משקפי שמש.

הוא מסיר מיד את משקפי השמש ונועץ בי עיניים זועמות. "כי אמרת לשר האוצר שלי שהיחסים בין גבון לצרפת הם כמו יחסי התלות שבין זונה לסרסור".

דממה מבהילה משתררת. שלושת העוזרים של עומאר בונגו קופאים במושבם. אני מנסה לחייך, אבל שרירי פניי אינם נשמעים לי.

עומאר בונגו מרים את יד ימינו בכף פתוחה. היא מתרוממת גבוה מעל ראשי.

אל חאג' עומאר בונגו אונדימבה אינו גאון של איי-קיו, אלא גאון של התבוננות. רטוריקן בחסד ואיש רב-סתירות. הוא נחשב לפסיכו-שמאן, משכין השלום הגדול בארצות אפריקה. בגבון הוא שולט ארבעים ואחת שנים. אף מנהיג ביבשת לא האריך ימים כמותו בשלטון. על שמו נטבע ביטוי מדיני, "שיטת בונגו" (Bongo System): צמצום של כל מה שאפשר לנסח במילים לתנועות ומעשים, קבלת החלטות מהירה וחדה וביצוע אד הוק, ללא דיון פוליטי מקדים. בשנת 1967 הוא החליף ללא מאבקים את קודמו שמת בנסיבות טבעיות. אויביו אומרים שליבו הוא לב אבן, שהוא תליין חרישי. באמנסטי מסכימים ומדווחים על הוצאות להורג באמתלות מופרכות ועל אנשים שנעלמים מבתיהם, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. בה בעת גבון מעולם לא טולטלה על ידי ניסיונות הפיכה כמו שחוו מדינות אפריקה האחרות חדשות לבקרים, ומאבקים קטלניים בין שבטים כמעט אינם מתגלעים. ליברוויל, הבירה, היא מקום נעים ורוגע. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי מתחת ל"כתף אפריקה", רחש גליו שוטף את הרחובות ומעניק להם פעימת חיים שלווה ואיטית, שכמו מבטיחה שמה שהיה הוא שיהיה.

גבון היא מדינה ענקית בשטחה — גודלה כשל בריטניה — ומצומצמת מאוד באוכלוסייה: כמיליון וחצי תושבים. הארץ מתוחה לאורך שמונה מאות קילומטרים של חוף, ואדמתה מכוסה בג'ונגל אין-סופי שיכול לספק מזון לנצח. בונגו לא היה חייל או גנרל ולא איש השירותים החשאיים. הוא צמח מהשירות הציבורי, מקרה נדיר באפריקה. מעריציו אומרים שהוא ניחן בסגולות של שמאן, הוא יודע להניח את רטיית המילים הנכונה על פצעי העם ויודע איך להתחלק בשלל עם יריביו. עומאר בונגו הוא גבון — נולדים בבית החולים עומאר בונגו, נוסעים בשדרות עומאר בונגו, לומדים באוניברסיטת עומאר בונגו, וצופים במשחק כדורגל באיצטדיון עומאר בונגו.

ידו הפתוחה של בונגו נשארה תלויה מולי באוויר. חשתי שגופי מצטמצם לממדים מזעריים, זבוב קטן בחלל הארמון. זרועו הייתה מונפת, אבל קולו היה מרגיע, "[…] אני ישן בלי לישון, דברים נגלים לי, תמונות שבאות והולכות. אני רואה מעבר לאפקטים ולתכסיסים של הזמן. בגלל זה התאסלמתי. ראיתי משהו, שמעתי קולות שקראו לי. פוליטית זה היה מעשה מטופש כי בגבון תשעים וחמישה אחוז מהאזרחים נוצרים, אבל לאמונה יש כוח שכנוע פנימי משלה. העם הבין והמשיך ללכת אחריי".

ידו חוזרת לנוח על המשענת. גופם של שלושת העוזרים מתרפה, הם מחייכים ומהנהנים שוב. אני משחרר את האוויר הכלוא בריאותיי, מלצר חביב מגיש לי כוס מים קרים, ואני לוגם אותם בתחושת הקלה.

"לא", הוא מתבונן בי מרוקן את הכוס, מושך את גופו ממשענת הכורסה מעט לעברי, "לא האסלאם ולא הנצרות לא שולטים בגבון. עומאר בונגו שולט בגבון".

הוא נראה כמו ילד, גוף קטן מונח בכורסה הגדולה.

"בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן במשך מאות שנים, שההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש, הוא ההתנגדות שטבועה בנפש האפריקאית".

העוזרים מהנהנים. אני מהנהן. "כשהייתי ילד", אני מספר, "חטפתי מכות מילד שהילך אימים על בני כיתתי. אבל אני הייתי צועק לו, 'אתה לא המלך שלי!' למרות שידעתי שירביץ לי יותר".

"תמיד יש מלך", קובע עומאר בונגו. "מי שנולד אל תוך העבדות לומד לקבל את העובדה הזאת, למלא את התפקיד, להרכין ראש כדי לחיות, ובאותה העת ממש לטפח בתוכו את תחושת החופש". הוא רוקע ברגליו. הן נעולות בנעלי עץ מוגבהות שמשמיעות צליל הדומה לציוץ ציפורים. הציוץ מתפשט באולם ונמוג.

"זו אמירה חכמה", הוא פוסק. "אני מכיר את אלו שלא יודעים להרכין ראש. הם מאבדים אותו".

אני משתתק, מרכין את הראש וחושב על אמיל, שר האוצר.

מבטי נתקל בנעליו המוזרות, נעלי סירה מעץ, דומות לנעלי עץ הולנדיות, אלא ששלו צבועות בשחור, פס צבע אדום עולה מהעקבים ומסתלסל על החלק העליון. הוא שם לב למבטי ואומר, "בגבון מייצרים את התלבושות היפות ביותר באפריקה". הוא מניע את רגליו, ציוץ הציפורים בוקע מן הרצפה. "אצלכם תלבושות נתפסות כתחפושות של קרנבל, אבל בשבילנו הן כוח, הרוח של האבות".

"בישראל יש לנו חג של תחפושות, גברים מתחפשים לנשים, ילדים ללוחמים".

בונגו מכווץ את מצחו, מניח את כפות ידיו על הירכיים ומסמן למלצר. "בשביל אפריקאי זה בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתחפש, הוא תמיד אפריקאי".

משתרר שקט כשאני לוגם עוד כוס מים. חם באולם. עומאר מניע את עקביו וציוץ הציפורים בוקע. קרני שמש ניתזות מהאוקיינוס. קירות האולם מכוסים במסכות טקסיות, עיניהן הריקות מתבוננות בנו, ואני מבין לפתע שעומאר בונגו הוא יותר ממלך, הוא אל.

"תזכור", קולו מצווה עליי, "לעומאר בונגו אין כל שאיפה לזכות בפרס נובל לשלום. הוא לא צריך את האהבה של העם. אהבה אינה יכולה להתמיד, ומנהיג צריך לשלוט בלי להזדקק לאהבה".

אני אוזר אומץ ושואל, "אם זו לא אהבה, זה פחד?"

"להפך, אני רק מנסה לסלק מהאנשים את הפחדים. אי אפשר ליהנות מהחיים במצב של פחד. אתה מרגיש פחד?"

למען האמת, תחושת הפחד מתפוגגת לטובת כוח אחר שהולך ומשתלט עליי, לחץ שלפוחית השתן. חדר ההמתנה, שבו חיכיתי, כמו כולם, שעות על גבי שעות לפגישה, מוקף כולו חלונות, מרצפה עד תקרה, שפונים לאוקיינוס. השמש ניתזת ממשטח המים, צולה את הממתינים, מוצצת מהם את הזיעה, והמשרתים מסתובבים בחדר מחויכים עם כד מים קרים.

"שליט יודע שהוא צריך לאפשר לעם לנוע קדימה וליהנות מהחיים".

הוא מחייך. הוא כמעט קורץ לעברי. "זה הסוד", הוא אומר ומסתכל אל תוך פניי. אני רוצה לשאול אם אפשר ללכת לשירותים, אבל אני יודע שאי אפשר.

"Bon", הוא מדבר לאט, לא ממהר לשום מקום. "אני מעריץ את הדמוקרטיה הישראלית. הגנרלים שלכם פושטים מדים ולובשים חליפות… ואז מגיעים לאפריקה ללמד אותנו דמוקרטיה ולמכור לנו את הנשק הכי משוכלל בעולם".

כתם של זיעה מתפשט על החולצה הלבנה שלי. הוא מבחין בכתם, זה משעשע אותו.

"תראה את הידיים האלה", הוא פושט את כפות ידיו. "הצלקות הן מעבודה קשה בשדות. השדות שלנו שאתם הלבנים לקחתם. אתם לימדתם אותנו עריצות, ועכשיו היא אצלנו בדם. דם של עבודה קשה. אבי מת כשהייתי בן שבע. אני זוכר אותו מניף את האגרוף הגדול שלו מול פניי ואומר לי, 'האגרוף הזה לא שווה כלום אם הוא לא מחזיק מילים'. זה מה שאבא שלי לימד אותי. בשפה שלנו יש ביטוי לאדם כמוני שמצליח לאחד בין השבטים, באנגלית קוראים לזה Big Daddy".

הוא מתרומם מכיסאו, "בוא, בוא תראה בעצמך".

הוא רוקד בקבקביו לעבר מרפסת הארמון, ציוץ הציפורים מלווה אותנו. וילון מלמלה לבן מסנן את אור השמש ומקעקע את פניו בצללים. יד נעלמה מושכת את כנפות הווילון. מהמרפסת מתגלה כיכר, במרכזה מזדהר סוס ברונזה מוזהב העומד על שתי רגליו האחוריות.

"פעם נהגתי לאלף סוסים", בונגו אומר. "יש דמיון בין סוסים לאנשים".

אנשים מתקהלים תחת המרפסת, מרימים ראשים לעברנו ומנופפים. הוא משיב נפנוף.

"עכשיו אני זקן מדי לאלף סוסים", הוא צוחק, "אבל כשאני מסתובב באורוות, הם מרגישים בי, אני עדיין מעורר בהם אהבה".

"יש לך סוסים?" הוא שואל.

"כשהייתי ילד היה לי אחד, בקיבוץ. לא יודע אם שמעת על צורת החיים הזאת, כמו קולחוז ברוסיה. 'כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו', הכול של כולם. אבל הסוס היה רק שלי. נפלתי איתו לתעלה, הוא שבר רגל ואבי ירה בו".

"איש חכם אבא שלך", בונגו אומר. "אתה עוד צעיר, תמצא לך סוס חדש".

אנחנו משקיפים לעבר האוקיינוס, משבי רוח מטים את צמרות הדקלים הגבוהים, אגוזי קוקוס נושרים על החול הלבן. בהרף עין השמים משתנים מכחול לשחור. טיפות שמנות מפלחות את האוויר. הכיכר מתרוקנת, מים זורמים בשצף על המרצפות, עליי ועל עומאר בונגו. אני נזכר בדברי שר האוצר: השמים באפריקה קורסים מהר על הראש. בונגו לא מתרגש מן הגשם ונשאר שעון על מעקה המרפסת. רסיסי מים מצטברים על משקפיו, על הז'קט ועל שערותיו המקורזלות. עוזר נחפז אליו עם מטרייה שחורה, אבל עומאר מנפנף בידו והעוזר נבלע בחזרה אל תוך האולם. לפתע הוא מקיץ ואומר, "אבי טעה, מילים לא שוות כלום בלי אגרוף שמחזיק אותן". וכמו כדי להסכים עימו, רולס רויס מלכותית מצוחצחת, שטסי גלגליה נוצצים, פונה אל רחבת הארמון.

הוא גאון, אני חושב. בסופו של דבר כל המשפטים מסתיימים בסימן הקריאה שהוא עומאר בונגו. "תראה כמה יפה האוקיינוס שלנו. ליהנות מהחיים באפריקה זה לא עניין פשוט".

אני שותק, כי באמת האוקיינוס יפה, והרחש הנישא ממנו למרפסת יכול היה להרגיע. כשאנחנו נכנסים פנימה, בונגו מוביל אותי אל שידה שעליה מונחים ממוסגרים תצלומים שלו עם שועי עולם.

הוא מסתכל בי כשעיניו השחורות בורקות, "הילרי, ז'יסקאר, פוטין. והנה זו, יקרה במיוחד, הנשיא בוש", הוא מחייך. ואני נזכר שקראתי כי הביקור הוסדר תמורת סכום של כעשרה מיליון דולר. "תראה את זו", הוא מורה על מנהיג ברזיל. "זה לולה דה סילביה הטיפש… אני שולח לו חבילות לבית הסוהר".

עומאר בונגו הוא עריץ מודרני. האידיאולוגיה שלו היא "מה שעובד בשבילי עכשיו". הוא פועל בשמה ומגן עליה באלימות וברצחנות. הוא לא דיקטטור. הוא Big Daddy. העם יודע שאבא אוהב אותו ושכדאי לשמוע בקולו. הוא יודע שכל עוד האידיאולוגיה שלו משתנה אי אפשר להילחם בה. הוא תמיד מוכן לצרף את אויביו המרים ביותר למשפחה, והוא מאמין שלעקרונות יש מחיר. באספות העם אנשיו נואמים במשך שעות. אסור להכניס דברי מאכל לאולם. בסוף ההתכנסות מחלקים למשתתפים היגעים "כריך בונגו" — שתי פרוסות לחם שבתוכן שטרות של כסף. אין דבר טבעי יותר לאדם רעב מלקחת את השטרות ולאכול את הלחם. זה גם מה שקורה לי, הלחץ בשלפוחית גורם לי להנהן בהסכמה לכל דבריו.

מבטו של עומאר בונגו עוזב אותי לפתע ומתרכז במסכי הטלוויזיה. אחד העוזרים מסמן לי שזהו. בונגו מעניק לי לחיצת יד קלה, והעוזר מוביל אותי לעבר פתח האולם. חלום ההתרוקנות נראה לפתע בר השגה.

קולו של עומאר משיג אותי ועוצר בעדי. "בהוליווד הציעו לי מיליונים כדי לעבד את הסיפור שלי לסרט, ילד משבט בָּאטֵקֶה שנהיה לנשיא גדול, אולי האחרון באפריקה. אבל אני לא רציתי שייתנו לאיזה בראד פיט שחור לשחק את עומאר בונגו… אולי אתה תכתוב עליי סיפור יפה, אולי אשתכנע ונעשה מזה סרט", הוא צוחק. העוזרים צוחקים. אני צוחק. דלת האולם נסגרת אחריי, ואני טס במורד המדרגות. המכונית ממתינה לי ממש לפתחן. בשער הארמון עיכוב נוסף, השומר מציץ לתוך המכונית, מבקש את הדרכון, מעלעל בשלווה. גם הוא מכשיר עינויים של עומאר בונגו. "אמרתי לך", נוזף בי ג'וזף כשהוא מאיץ, "לא לשתות מים בארמון". הוא בולם ליד עץ האוקומה, אני מזנק החוצה להשתין. אני מסתכל אל מעבר לכביש, שלט גדול מתנוסס שם עם תצלום פניו של בונגו. הוא נראה חסר גיל. המצח הרחב הבוהק, השפם הקצוץ מעטר את השפתיים המפושקות בחיוך שמחצין את שיניו הלבנות. הוא מביט בי מבעד למשקפי מתכת אלגנטיים, עיניו עוקבות אחריי מטיל את מימיי. יש בכך משהו אירוני, אני חושב, לעשות את צרכיך כשמבטו של השליט נעוץ בך. אני מחזיר לו מבט ומבחין בכתמי העובש שמכרסמים בשלט, שמשום מה אינם פוגמים בדיוקן.

.

יפתח אלוני, "לאיבוד", אפיק, 2021.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" מאת הנס הרברט גרים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן