מסה | הילד איננו

"הפחד, הקיטוע, האובדן מגולמים במין מבוכים משוכללים בגוף ראשון, שחוזרים ושבים ללא מוצא אל מצב יסוד של ילד נטוש בעולם אלים." רתם פרגר וגנר חוזרת אל שיריו של דן פגיס, במלאת 35 שנה למותו

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
07.07.2021
טלי נבון, מתוך הסדרה אִוושה - Murmur, רישום על נייר מקופל, 2019

.

"ולי לא קוראים": כמה הערות על ילדות, סובייקטיביות וזהות בשירת פגיס במלאת שלושים וחמש שנה למותו

מאת רתם פרגר וגנר

.

העיסוק בילדוּת הוא מלב החשכה של יצירת פגיס לכל אורכה. הילדות נוכחת בתשתיתה ובה בעת היא מוחבאת, מודחקת, מורחקת או מסומנת כהיעדר. ברשימה שכתב גרשון שקד על הקובץ מלים נרדפות (הקיבוץ המאוחד, 1982) הוא הצביע על מאפייני דמות הדובר בשירת פגיס, שהיא מעין חי־מת או מת־חי, והעיר על מקום הילדות בעיצוב דמות זו:

זכרי הילדות האבודה, שהם מעין רקע נסתר לכל השירים […], הם שהביאו, אולי, לעיצוב דמותו של המת החי. דמותו האמיתית קבורה אי שם בין השלגים של ילדותו האבודה. […] הדמות המהלכת במסווה בשבילי החיים ומסתתרת מן העולם כמת חי היא דמות שהשאירה את חייה האמיתיים בשלגים הרחוקים של יבשת אחרת.

(גרשון שקד, "משל שהיה: על 'מילים נרדפות' לדן פגיס", עתון 77, 39, 1983)

.

יש יותר מסיבה אחת לראות בילדות את עין הסערה השקטה, הבולענית, המכאיבה, שמאיינת את חוויית הזהות הבסיסית ביותר בכלל יצירתו של פגיס. אני רוצה לקרוא במחזור אחד קצרצר שכותרתו "ילד" ולהתבונן דרכו ביחסים שבין האני לילדותו בשירת פגיס ככלל.

במחקר יצירת פגיס יש שתי טענות מנוגדות בנוגע להתפתחות של שירתו. הטענה הרווחת יותר, שפגיס עצמו נתן לה ביטוי בראיונות שונים, היא ששירתו הולכת ונעשית ביוגרפית ואישית עם השנים, ולמהלך זה יש ביטוי בפואטיקה ובלשון. כלומר, שאופייה הקלאסי, הגבישי והמרוחק הולך ונעשה משוחרר, פרוזאי ונרטיבי יותר, ובה בעת חשוף ומפולש יותר לחומרים ביוגרפיים. כנגד זה עלתה טענה שהחידתיות והפואטיקה של השיר הקשה, המיוסד על תבנית פרדוקסלית ומצריך מלאכת פענוח סבוכה, מאפיינות את שירתו של פגיס לכל אורכה, עד למחזור האחרון, הבלתי גמור, "אבא", שכתוב בשורות ארוכות ועוסק בחומרים ביוגרפיים מפורשים. שאלת ייצוג הילדות והזיקה שלה לסובייקטיביות וזהות בשירת פגיס מצטלבת עם המחלוקת זו ומאפשרת להתבונן בה מפרספקטיבה נוספת.

המחזור שכותרתו "ילד" מופיע בקובץ מילים נרדפות, ספר השירים האחרון שיצא בחייו של פגיס. המחזור בנוי מארבעה שירים: "כִּשָּׁלוֹן", "הַסִּפּוּר", "אֵיפֹה" ו"הִתְוַדְּעוּת". כל השירים מבוססים על סיטואציה כמו־ריאליסטית ששייכת לילדות: כישלון בבחינה בחשבון, קריאה בספר משָלים, משחק מחבואים והתבוננות בתמונה רקומה. בכולם סיטואציית המוצא מופקעת מהקונקרטיות שלה ונעשית להתרחשות אימה פנטסטית שנמשכת מן העבר ועד בכלל. כלומר, היא נעשית מטאפורה לחיים שהם מלכודת מוות. השיר הראשון, "כִּשָּׁלוֹן", נפתח כך:

וְאֶחָד

שֶׁנִּכְשַׁל לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה

בַּבְּחִינָה בְּחֶשְׁבּוֹן

וּפוֹחֵד לָלֶכֶת הַבַּיְתָה.

.

 ה"אחד", הדמות המתוארת בשיר, נכלא תחת דפי המחברת ועדיין מתחבא, כמין חי־מת בין ספסלי העץ בכיתה הריקה:

בֵּין סַפְסְלֵי הָעֵץ הָרֵקִים

מוּל כִּתְמֵי מַפַּת הָעוֹלָם עַל הַקִּיר

הִתְחַבֵּא, שֶׁמָּא יָבוֹא הַשַּׁמָּשׁ

וְיָקִים אוֹתוֹ לִתְחִיָּה.

.

בשיר השני, "הַסִּיפּוּר", האני הדובר קורא סיפור על חרגול שנטרף בידי עטלף. הינשוף החכם מצדיק את הדין שעל פיו שומה על הטורף לטרוף ואילו הדובר רכון על הדף הריק שבא אחרי הסיפור:

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע

אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא

אֵין לִי כֹּחַ

לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

.

 השיר "אֵיפֹה" מתאר אני דובר שהתחבא בחדר ושכח איפה והוא עדיין מחכה שמישהו יקרא לו:

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.

בָּאָרוֹן אֵינֶנִּי.

וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי

אֶעֱנֶה וָאֵדַע: הִנְנִי.

.

השיר האחרון, "הִתְוַדְּעוּת", מתאר תמונה של פרש סיני רקום שדוהר על סוס "בַּחֶדֶר הָאַחֲרוֹן בְּבֵיתֵנוּ". האני הדובר רוצה לרוץ לקראתו, אבל, כמו בפרדוקס של זנון על אודות האבן שאינה יכולה לנוע כיוון שכל יחידת מרחק מתחלקת עד אין־סוף, הוא אינו יכול לחצות את המרחק. בסוף השנים, כשהוא מגלה את הזהות בינו לבין הפרש, הוא מאבד אותו:

בְּסוֹף הַשָּׁנִים, כְּשֶׁאֲנִי מְגַלֶּה שֶׁטָּעִינוּ

וְשֶׁשְּׁנֵינוּ הָיִינוּ אֶחָד, רְקוּמִים זֶה בָּזֶה,

כְּבָר אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא: אִם נִדַּף בֶּעָנָן

אוֹ נִשְׂרַף עִם הַבַּיִת.

.

בסופי כל השירים ממתין פתרון־לא־פתרון פרדוקסלי, שמותח את העינוי חסר המוצא של המצב הזה של מוות בחיים עד אין־סוף. בכולם האני הדובר או דמות המרכז של השיר אינה מזוהה כילד, מה שמטשטש את הגבול שבין עבר להווה ובין ילדות לבגרות ומייצר סובייקט שהוא גם ילד וגם מבוגר, כיוון שסיטואציית האימה שמקורה בילדות חולשת על ההווה שלו. עם זאת, הכותרת של המחזור ומצבי היסוד שמשמשים בה מסמנים זירה של ילדות.

המבנה של המחזור הוא מוקשה ואליפטי. ניתן למתוח כל מיני קשרים ואנלוגיות בין השירים, וכאמור יש להם מבנה עומק משותף, אבל קשה לאתר קשרים סיבתיים או נרטיביים בין כל ארבעת השירים על פי סדרם. מה שקושר ביניהם הוא איזה יחס מרחבי־מטונימי: בשיר הראשון,  האחד שנכשל בבחינה בחשבון פוחד ללכת הביתה. בשיר האחרון הוא מגיע אל החדר האחרון בבית, כלומר אל מה שנראה כמו עומק הבית, ומגלה שהבית נשרף. בשירים השני והשלישי הוא נמצא בבית, אולי בחדר הילדים, אבל מסתבר שהבית אינו מגן עליו מפני הטורפים ואף לא מפני ההליכה לאיבוד. בכל השירים יש ילד בודד בעולם, חסר הורים, שאיש אינו קורא לו ומזכיר לו את עצמו.

הפואטיקה של המחזור הזה ממחישה מצבי ילדות מסוימים, מבעיתים, ובה בעת היא עושה אותם למטאפורה למצב עקרוני, טוטאלי. הפחד, הקיטוע, האובדן מגולמים במין מבוכים משוכללים בגוף ראשון, שחוזרים ושבים ללא מוצא אל מצב יסוד של ילד נטוש בעולם אלים. הסיפור־מחדש שוב ושוב של מצב היסוד הזה אינו מרפה ואינו מרפא.

פגיס נמנע מחשיפה של חומרי ילדות אוטוביוגרפיים בשירתו המוקדמת. כך למשל במחזור מוקדם שנקרא "יוֹם הַיַּלְדוּת", שהופיע בקובץ שיריו הראשון של פגיס, שעון הצל (ספרית פועלים, 1959), הילדות היא כללית ורומנטית במידת מה. רצף התמונות שממנו בנוי המחזור פותח בתמונת ילדות הרמונית, ונע אל עבר תחושת אימה שהולכת וגוברת: מתמונת ילדות חגיגית אל סוסי הפרשים ששלוותם הולכת ומופרת, דרך סוּפה שמותירה ציפייה מאיימת לרעם, עבור בעננים שתנועתם מממשת את אובדן הזוהר של ימי הילדות, ועד לחושך היורד על חדר הילדים והילדות. באחד משירי המחזור הוא כותב: "חָמְקָה לָהּ יַלְדוּתִי וּבְמוּתָהּ / נָטְלָה אַגָּדוֹתַי וְרַק אוֹתִי הוֹתִירָה". מות הילדות עושה את סיפור חייו לאגדה, כלומר לאי־ממשות או לאי־סיפור. אלא שבשונה מהסובייקט הרומנטי, שמקונן על אובדן ילדותו ועם זאת חווה אותה כחלק מרציפות האני, הנתק מהילדות כפי שעולה מהמחזור הזה חוצץ בין האני לבין עצמו. הפיצול הזה הוא מעין גרעין מוקדם של מצב היסוד של הסובייקט בשירת פגיס, שהוא למעשה אין־אני או סובייקט מפורק, כפי שתיארה זאת סדרה דיקובן אזרחי במאמרה "'אתם שואלים כיצד אני כותב?' דן פגיס והפרוזה של הזיכרון" (אלפיים 10, 1994).

בשירי המחזור "ילד" מתרחש דבר־מה אחר: להרף רגע מבליחים בהם חומרים של ילדות אחת מסוימת, של בית הילדות הקונקרטי, אבל עם הופעתם הם בעצם מתייצבים בנקודת ההיעלמות שבה מסתבר שוב שהילד איננו.

ההתבוננות במחזור "ילד" בהקשר הרחב יותר של מופעי ילדות בשירת פגיס חושפת מהלך שירי שבו מתברר שהסובייקט בשירתו מתאיין פעמיים: פעם אחת בשל אירוע ביוגרפי של אובדן שקוטע את תחושת הרצף שבין האני הדובר לבין עצמו, ופעם שנייה בשל עצם טיבו של הזמן. האחד נובע מהיסטוריה פרטית וחומריו הם אישיים, השני הוא כללי ומופשט. אפשר לתאר את ההתפתחות של הפואטיקה של שירת פגיס דרך היחסים בין שני הפנים האלה. אנסה להדגים זאת באמצעות קשרים בין שירים מוקדמים ומאוחרים.

"הפורטרט" (מתוך גלגול [אגודת הסופרים העבריים בישראל, 1970]) הוא שיר שכולו מעין הרחבה של פסוק:

הַיֶּלֶד

אֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה,

קָשֶׁה לִי לִתְפֹּס אֶת קַו לֶחָיָיו.

אֲנִי רוֹשֵׁם קַו אֶחָד

וְקִמְטֵי פָּנָיו מִתְרַבִּים,

אֲנִי טוֹבֵל מִכְחוֹל

וּשְׂפָתָיו מִתְעַקְּמוֹת, שְׂעָרוֹ מַלְבִּין,

אוֹרוֹ הַמַּכְחִיל מִתְקַלֵּף מֵעַל עַצְמוֹתָיו. אֵינֶנּוּ.

הַזָּקֵן אֵינֶנּוּ וַאֲנִי

אָנָה אֲנִי בָּא.

.

הוא פותח בציטוט מקוטע מדברי ראובן בפרשת מכירת יוסף בספר בראשית, "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ", ומסתיים בהמשכו של הפסוק: "וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". בתווך הוא מתאר סיטואציה פנטסטית של ניסיון לרשום פורטרט של ילד שמזקין ומת תוך כדי הרישום. הסיטואציה הפרדוקסלית הזאת, שבנויה על כיווץ הזמן עד האחדת קצותיו (כפי שתיארה זאת תמר יעקבי במאמרה "עיצוב ממד הזמן כגורם לחוסר ריאליזם בשירי דן פגיס", הספרות 22, 1976), היא תחבולה שממחישה את חלופיות הזמן. הילדות בתוכה אינה אלא פרק אחד בתנועת הזמן המואצת של אדם אל מותו. ניתן לומר ש'הילד איננו' הוא מין חיווי כללי שנכון תמיד ביחס לכל אדם שמתבונן על עברו. אבל השיר מסבך אותו כיוון שהוא קושר בין אובדן הילד לאינות האני. ראשית בפסיחה, שיוצרת קיטוע בין הילד לבין המשכו התחבירי של המשפט: "הַיֶּלֶד / אֵינֶנּוּ יוֹשֵׁב בִּמְנוּחָה", כלומר להרף רגע הילד נוכח, מייצר כל מיני אפשרויות, וברגע שאחריו מתאיין. שנית, הילד הזה שמזקין ומת בזמן השיר ומותו אחוז בראשיתו, מובחן מהאני הדובר. דחיית הסֵיפה של הפסוק אל סופו של השיר מממשת אותו תוך הוצאתו מהקשרו – האני נגזר מן האיננו ומהדהד אותו, והוא נותר כמין ישות תחבירית – אני – שמסמנת סובייקט נטול סובייקטיביות. אלא, שלסובייקט הנשלל הזה, לילד שאיננו, יש סיפור מסוים, שאינו מתמצה במטאפורה כללית על טיבו של הזמן. כך למשל בשיר "Ein Leben", שיצא בקובץ שירים אחרונים (הקיבוץ המאוחד, 1987) והתפרסם אחרי מותו של פגיס, האני הדובר מתבונן בתמונת אימו הצעירה בחודש מותה:

בְּחֹדֶשׁ מוֹתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן,

אִשָּׁה צְעִירָה בְּסִלְסוּל תְּמִידִי, אֵלֵגַנְטִי,

מְהַרְהֶרֶת, מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.

בְּתַצְלוּם הַחוּם.

מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן שֶׁל אַחַר־צָהֳרַיִם

מִשְּׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, מְטַשְׁטֵשׁ, לֹא בַּפוֹקוּס,

אֲבָל נֶאֱמָן לָהּ תָּמִיד. מִבִּפְנִים

מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי, בֶּן אַרְבַּע, כִּמְעַט,

עוֹצֵר אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי,

יוֹצֵא לְאַט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,

מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט,

שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אוֹתָהּ.

.

ההזדקנות המהירה, המכווצת, מהשיר "הפורטרט", חוזרת ומתממשת סביב תוכן ביוגרפי גלוי ומפורש. 'הילד איננו' כאן הוא לא רק פרדוקס הנובע מטיבו של הזמן, אלא הוא קו החיתוך הביוגרפי של פגיס הילד, שאיבד את אימו בחטף, כשהיה בן ארבע כמעט.

במחזור "ילד" אומר הדובר שאבד במשחק מחבואים: "בְּאַחַד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי / אֶעֱנֶה וָאֵדַע הִנְנִי." בשיר שנמצא בעזבונו של פגיס וניתנה לו הכותרת "פַּרְווֹת" נמצא "הפתרון" למשאלה האבודה־מראש הזו. נאמר בו כך: "אֲנִי אָקוּם לִתְחִיָּה מִסָּבִיב לְצַוַּאר הַשֶּׁלֶג שֶׁל אִמָּא. הִיא מֵתָה לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי בֶּן אַרְבַּע. קוֹרְאִים לָהּ יוּלִי. וְלִי לֹא קוֹרְאִים, וְלֹא מְחַפְּשִׂים אַחֲרַי הַיּוֹם."

הסובייקט המפוצל, הנשלל, הנעדר, מתגלה בתוך המהלך שעברה הפואטיקה של פגיס כילד מסוים, שאיבד את אימו. נדרש לפגיס מהלך שירי של למעלה משלושה עשורים כדי שהאימה מיום הילדות, שנרמזה בכלליות בשירתו המוקדמת, תאמר בשמה. אבל הגילוי הזה אינו עושה את הסובייקט של שירתו המאוחרת לאני שמתפענח לעצמו. אדרבה, היא מקיפה במבנים מתוחכמים, חידתיים, מעין מבוכים, את המרחק הבלתי ניתן לחצייה בין האירוע המכריע, הטרגי, של מות האם לבין ההישנות המעגלית, הלכודה בעצמה, של חוויית ההיעדר.

.

ד"ר רתם פרגר וגנר, חוקרת ספרות עברית, חברת מערכת המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אביתר קופנהגן קורא ב"כוונות" מאת אוסקר ויילד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation