.
קינג עומאר
מתוך הספר "לאיבוד" / יפתח אלוני
.
אין לי אשליות. אני לבן שמבקר בארץ של שחורים. אני יכול להעמיד פנים שזה לא כך, להפעיל את הדמיון והשפה בתרגילי התחמקות משוכללים, אבל צבע העור שלי בוער, חוצה שפה וזמנים, קובע את זהותי וכופה עליי את נראותו. אמת שמכווצת את בטני בכל פעם כשאני מגיע לגבון.
אני עומד בפתח המלון וממתין למכונית שתיקח אותי לארמון הנשיא, שמש משוונית קופחת ופוחסת את צללי הדמויות שחולפות על פניי, מלכדת אותן עם זו שלי. בפניה אנחנו שווים. מכונית מרצדס שחורה ומבהיקה מגיעה. לנהג קוראים ג'וזף. אנחנו נוסעים כרבע שעה לאורך האוקיינוס האטלנטי.
המרצדס נעצרת בסמוך לעץ אוקאמה תמיר. "כדאי לך להתרוקן כאן, מיסטר", ג'וזף מייעץ. "בארמון אי אפשר", פניו חתומות. שום דבר אינו מובן מאליו, אני חושב ויוצא להשתין, מרים מבט אל ענפי העץ הכבירים ותוהה אם גם עליו תלה הממשל הצרפתי ילידים לא צייתנים. ריח אמוניה מציף את נחיריי. נראה שאני לא היחיד שהטיל את מימיו על הגזע לפני הכניסה לארמון.
הגעתי לגבון כארכיטקט. טעון ברעיונות מרקסיסטיים על אפריקה המתעוררת, על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי אפשרי של העיוות הנוראי שנוצר בשנות הקולוניאליזם. חשבתי שניתנת לי הזדמנות לתכנן מבנים מודרניים-ליברליים, לחבר בין חזון למעשה, והנה אני עומד לבוש בחליפה שחורה ועניבה צהובה בפאתי הג'ונגל, משתין ומזיע.
•
"עומאר בונגו הוא גיבור-על! כמו בסרטים. הכוח שלו הוא בהופעה ובמילים, הוא יודע ליצור דרמה ולהשתמש בעורמה בשפה", אמר לי אמיל, שר האוצר של גבון, כשנפגשנו בפעם הראשונה.
"זה סוד הכוח שלו, להתנהג כמו גיבור הוליוודי?" אני מתפלא, "זה העניין? דמגוגיה ולשון מצליפה אפשרו לו להישאר כל כך הרבה זמן על כס השלטון?"
"לא, לא", אמיל זז באי-נוחות ומנסה להסביר שוב. "בונגו מבין את 'חוכמת הכסף'. הוא נדיב ליריביו".
"אה", אני שואל, "הוא כמו רובין הוד? מחלק כספים לפשוטי העם?"
"לא בדיוק", עיניו בוחנות אותי. "אצלנו אומרים ששנאה, תאוותנות וצרות עין משאירות את העם במתח. אם הוא יהיה נדיב יותר מדי אף אחד לא יעריך את הנתינה. אתה חייב להבין שבונגו הוא כמו השמש. אם תתקרב מדי, תישרף, אם תתרחק, ייעשה לך קר. וחשוב לזכור שבאפריקה", שר האוצר מניף את כף ידו מעל עורפו בתנועת גיליוטינה, "השמים קורסים על הראש מהר".
עם אמיל נפגשתי כדי לקבל אישור סופי לפרויקט המגורים שתכננתי. התיידדנו, והוא ביקש ממני לתכנן לו את בית מגוריו. הוא אמר לי, "אני רוצה בית עם רוח כמו שלכם, בית אירופי". באחת הפגישות שאלתי אותו אם אוכל להיפגש עם עומאר בונגו. רציתי להציג בפניו את הפרויקט ובאותה הזדמנות להציע לו תכנון של טיילת לאורך חוף העיר של ליברוויל. לאחר שלושה שבועות קיבלתי שיחה ממזכירתו של אמיל, שהודיעה לי שנקבעה לי פגישה עם עומאר בונגו. טסתי לגבון כמה ימים לפני כן ונפגשתי עם אמיל כדי להראות לו את הסקיצות שהכנתי לביתו החדש. הוא אמר לי שהסקיצות מיותרות, שוויתר על משרד האוצר לטובת משרת שר האקולוגיה ושמורות הטבע, שהוא דוחה את בניית הבית בליברוויל. "אני חוזר הביתה", הוא אמר, "לכפר שלי. תבוא לבקר, שמורת לה-לופה סמוכה לכפר, נצא לג'ונגל ביחד". הוא איחל לי הצלחה במפגש עם הנשיא.
לא שמעתי ממנו עוד. הוא לא ענה למיילים וגם לא לניסיונות שלי להתקשר אליו. שאלתי מכרים מגבון על ההיעלמות המפתיעה של אמיל. הם משכו בכתפיהם כמו לא הבינו את שאלותיי. כשטיפסתי במדרגות הארמון הדהד בתוכי קולו של אמיל, "השמים באפריקה קורסים על הראש מהר".
•
"אמנות הקיום היא סיפור", עומאר בונגו אפילו לא טרח להתבונן בסקיצות לטיילת שפרשתי לפניו, הוא רצה לשכנע אותי. "הסיפורים נוצרים בראש כדי להסביר את מה שקורה ואת מה שקרה. הם סחורה". הוא מזדקף על הכיסא המלכותי, שארבע רגליו מגולפות בדמות אדם, אריה, שור ונשר — ארבעת בעלי החיים של כס הכבוד. הוא מרופד קטיפה בצבעי דגל גבון, הצבעים הכלל-אפריקאיים ירוק, צהוב, כחול. הוא מסלק את השרטוטים מהשולחן. "לא בשביל זה באת", הוא אומר לי. "באת לראות אם הסיפורים על עומאר בונגו נכונים", הוא משתהה. "אבל מה אני מרוויח מזה?" הוא נד בראשו לעבר קיר נייד של עשרים מסכי טלוויזיה שפועלים בו זמנית. "שם אתם משדרים את הסיפורים שלכם עליי איך שמתחשק לכם, קוראים לזה 'האמת!'… לה וריטֶה!" הוא נוקש בלשונו על החך. "אבל את הסיפורים שלכם העם בגבון לא קונה, הם אוהבים ומעדיפים את הסיפורים שלי", הוא צוחק. על ספה ויקטוריאנית מוזהבת הניצבת מאונך לו ישובים שלושה עוזרים, הם מהנהנים כאחד. "האמת…", פניו מרצינות, מתקשחות, "העם בוחר בי פעם אחר פעם, זו האמת!" הוא מניף את יד שמאל וזוקף את האצבע המורה. "בגבון כל אזרח יכול לצפות באיזה ערוץ שמתחשק לו. גבון היא דמוקרטיה!"
"אם אתה לא מעוניין בטיילת, אז למה הסכמת להיפגש איתי?" אני שואל, ומנסה לראות את עיניו המוסתרות מאחורי עדשות כהות של משקפי שמש.
הוא מסיר מיד את משקפי השמש ונועץ בי עיניים זועמות. "כי אמרת לשר האוצר שלי שהיחסים בין גבון לצרפת הם כמו יחסי התלות שבין זונה לסרסור".
דממה מבהילה משתררת. שלושת העוזרים של עומאר בונגו קופאים במושבם. אני מנסה לחייך, אבל שרירי פניי אינם נשמעים לי.
עומאר בונגו מרים את יד ימינו בכף פתוחה. היא מתרוממת גבוה מעל ראשי.
אל חאג' עומאר בונגו אונדימבה אינו גאון של איי-קיו, אלא גאון של התבוננות. רטוריקן בחסד ואיש רב-סתירות. הוא נחשב לפסיכו-שמאן, משכין השלום הגדול בארצות אפריקה. בגבון הוא שולט ארבעים ואחת שנים. אף מנהיג ביבשת לא האריך ימים כמותו בשלטון. על שמו נטבע ביטוי מדיני, "שיטת בונגו" (Bongo System): צמצום של כל מה שאפשר לנסח במילים לתנועות ומעשים, קבלת החלטות מהירה וחדה וביצוע אד הוק, ללא דיון פוליטי מקדים. בשנת 1967 הוא החליף ללא מאבקים את קודמו שמת בנסיבות טבעיות. אויביו אומרים שליבו הוא לב אבן, שהוא תליין חרישי. באמנסטי מסכימים ומדווחים על הוצאות להורג באמתלות מופרכות ועל אנשים שנעלמים מבתיהם, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. בה בעת גבון מעולם לא טולטלה על ידי ניסיונות הפיכה כמו שחוו מדינות אפריקה האחרות חדשות לבקרים, ומאבקים קטלניים בין שבטים כמעט אינם מתגלעים. ליברוויל, הבירה, היא מקום נעים ורוגע. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי מתחת ל"כתף אפריקה", רחש גליו שוטף את הרחובות ומעניק להם פעימת חיים שלווה ואיטית, שכמו מבטיחה שמה שהיה הוא שיהיה.
גבון היא מדינה ענקית בשטחה — גודלה כשל בריטניה — ומצומצמת מאוד באוכלוסייה: כמיליון וחצי תושבים. הארץ מתוחה לאורך שמונה מאות קילומטרים של חוף, ואדמתה מכוסה בג'ונגל אין-סופי שיכול לספק מזון לנצח. בונגו לא היה חייל או גנרל ולא איש השירותים החשאיים. הוא צמח מהשירות הציבורי, מקרה נדיר באפריקה. מעריציו אומרים שהוא ניחן בסגולות של שמאן, הוא יודע להניח את רטיית המילים הנכונה על פצעי העם ויודע איך להתחלק בשלל עם יריביו. עומאר בונגו הוא גבון — נולדים בבית החולים עומאר בונגו, נוסעים בשדרות עומאר בונגו, לומדים באוניברסיטת עומאר בונגו, וצופים במשחק כדורגל באיצטדיון עומאר בונגו.
ידו הפתוחה של בונגו נשארה תלויה מולי באוויר. חשתי שגופי מצטמצם לממדים מזעריים, זבוב קטן בחלל הארמון. זרועו הייתה מונפת, אבל קולו היה מרגיע, "[…] אני ישן בלי לישון, דברים נגלים לי, תמונות שבאות והולכות. אני רואה מעבר לאפקטים ולתכסיסים של הזמן. בגלל זה התאסלמתי. ראיתי משהו, שמעתי קולות שקראו לי. פוליטית זה היה מעשה מטופש כי בגבון תשעים וחמישה אחוז מהאזרחים נוצרים, אבל לאמונה יש כוח שכנוע פנימי משלה. העם הבין והמשיך ללכת אחריי".
ידו חוזרת לנוח על המשענת. גופם של שלושת העוזרים מתרפה, הם מחייכים ומהנהנים שוב. אני משחרר את האוויר הכלוא בריאותיי, מלצר חביב מגיש לי כוס מים קרים, ואני לוגם אותם בתחושת הקלה.
"לא", הוא מתבונן בי מרוקן את הכוס, מושך את גופו ממשענת הכורסה מעט לעברי, "לא האסלאם ולא הנצרות לא שולטים בגבון. עומאר בונגו שולט בגבון".
הוא נראה כמו ילד, גוף קטן מונח בכורסה הגדולה.
"בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן במשך מאות שנים, שההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש, הוא ההתנגדות שטבועה בנפש האפריקאית".
העוזרים מהנהנים. אני מהנהן. "כשהייתי ילד", אני מספר, "חטפתי מכות מילד שהילך אימים על בני כיתתי. אבל אני הייתי צועק לו, 'אתה לא המלך שלי!' למרות שידעתי שירביץ לי יותר".
"תמיד יש מלך", קובע עומאר בונגו. "מי שנולד אל תוך העבדות לומד לקבל את העובדה הזאת, למלא את התפקיד, להרכין ראש כדי לחיות, ובאותה העת ממש לטפח בתוכו את תחושת החופש". הוא רוקע ברגליו. הן נעולות בנעלי עץ מוגבהות שמשמיעות צליל הדומה לציוץ ציפורים. הציוץ מתפשט באולם ונמוג.
"זו אמירה חכמה", הוא פוסק. "אני מכיר את אלו שלא יודעים להרכין ראש. הם מאבדים אותו".
אני משתתק, מרכין את הראש וחושב על אמיל, שר האוצר.
מבטי נתקל בנעליו המוזרות, נעלי סירה מעץ, דומות לנעלי עץ הולנדיות, אלא ששלו צבועות בשחור, פס צבע אדום עולה מהעקבים ומסתלסל על החלק העליון. הוא שם לב למבטי ואומר, "בגבון מייצרים את התלבושות היפות ביותר באפריקה". הוא מניע את רגליו, ציוץ הציפורים בוקע מן הרצפה. "אצלכם תלבושות נתפסות כתחפושות של קרנבל, אבל בשבילנו הן כוח, הרוח של האבות".
"בישראל יש לנו חג של תחפושות, גברים מתחפשים לנשים, ילדים ללוחמים".
בונגו מכווץ את מצחו, מניח את כפות ידיו על הירכיים ומסמן למלצר. "בשביל אפריקאי זה בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתחפש, הוא תמיד אפריקאי".
משתרר שקט כשאני לוגם עוד כוס מים. חם באולם. עומאר מניע את עקביו וציוץ הציפורים בוקע. קרני שמש ניתזות מהאוקיינוס. קירות האולם מכוסים במסכות טקסיות, עיניהן הריקות מתבוננות בנו, ואני מבין לפתע שעומאר בונגו הוא יותר ממלך, הוא אל.
"תזכור", קולו מצווה עליי, "לעומאר בונגו אין כל שאיפה לזכות בפרס נובל לשלום. הוא לא צריך את האהבה של העם. אהבה אינה יכולה להתמיד, ומנהיג צריך לשלוט בלי להזדקק לאהבה".
אני אוזר אומץ ושואל, "אם זו לא אהבה, זה פחד?"
"להפך, אני רק מנסה לסלק מהאנשים את הפחדים. אי אפשר ליהנות מהחיים במצב של פחד. אתה מרגיש פחד?"
למען האמת, תחושת הפחד מתפוגגת לטובת כוח אחר שהולך ומשתלט עליי, לחץ שלפוחית השתן. חדר ההמתנה, שבו חיכיתי, כמו כולם, שעות על גבי שעות לפגישה, מוקף כולו חלונות, מרצפה עד תקרה, שפונים לאוקיינוס. השמש ניתזת ממשטח המים, צולה את הממתינים, מוצצת מהם את הזיעה, והמשרתים מסתובבים בחדר מחויכים עם כד מים קרים.
"שליט יודע שהוא צריך לאפשר לעם לנוע קדימה וליהנות מהחיים".
הוא מחייך. הוא כמעט קורץ לעברי. "זה הסוד", הוא אומר ומסתכל אל תוך פניי. אני רוצה לשאול אם אפשר ללכת לשירותים, אבל אני יודע שאי אפשר.
"Bon", הוא מדבר לאט, לא ממהר לשום מקום. "אני מעריץ את הדמוקרטיה הישראלית. הגנרלים שלכם פושטים מדים ולובשים חליפות… ואז מגיעים לאפריקה ללמד אותנו דמוקרטיה ולמכור לנו את הנשק הכי משוכלל בעולם".
כתם של זיעה מתפשט על החולצה הלבנה שלי. הוא מבחין בכתם, זה משעשע אותו.
"תראה את הידיים האלה", הוא פושט את כפות ידיו. "הצלקות הן מעבודה קשה בשדות. השדות שלנו שאתם הלבנים לקחתם. אתם לימדתם אותנו עריצות, ועכשיו היא אצלנו בדם. דם של עבודה קשה. אבי מת כשהייתי בן שבע. אני זוכר אותו מניף את האגרוף הגדול שלו מול פניי ואומר לי, 'האגרוף הזה לא שווה כלום אם הוא לא מחזיק מילים'. זה מה שאבא שלי לימד אותי. בשפה שלנו יש ביטוי לאדם כמוני שמצליח לאחד בין השבטים, באנגלית קוראים לזה Big Daddy".
הוא מתרומם מכיסאו, "בוא, בוא תראה בעצמך".
הוא רוקד בקבקביו לעבר מרפסת הארמון, ציוץ הציפורים מלווה אותנו. וילון מלמלה לבן מסנן את אור השמש ומקעקע את פניו בצללים. יד נעלמה מושכת את כנפות הווילון. מהמרפסת מתגלה כיכר, במרכזה מזדהר סוס ברונזה מוזהב העומד על שתי רגליו האחוריות.
"פעם נהגתי לאלף סוסים", בונגו אומר. "יש דמיון בין סוסים לאנשים".
אנשים מתקהלים תחת המרפסת, מרימים ראשים לעברנו ומנופפים. הוא משיב נפנוף.
"עכשיו אני זקן מדי לאלף סוסים", הוא צוחק, "אבל כשאני מסתובב באורוות, הם מרגישים בי, אני עדיין מעורר בהם אהבה".
"יש לך סוסים?" הוא שואל.
"כשהייתי ילד היה לי אחד, בקיבוץ. לא יודע אם שמעת על צורת החיים הזאת, כמו קולחוז ברוסיה. 'כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו', הכול של כולם. אבל הסוס היה רק שלי. נפלתי איתו לתעלה, הוא שבר רגל ואבי ירה בו".
"איש חכם אבא שלך", בונגו אומר. "אתה עוד צעיר, תמצא לך סוס חדש".
אנחנו משקיפים לעבר האוקיינוס, משבי רוח מטים את צמרות הדקלים הגבוהים, אגוזי קוקוס נושרים על החול הלבן. בהרף עין השמים משתנים מכחול לשחור. טיפות שמנות מפלחות את האוויר. הכיכר מתרוקנת, מים זורמים בשצף על המרצפות, עליי ועל עומאר בונגו. אני נזכר בדברי שר האוצר: השמים באפריקה קורסים מהר על הראש. בונגו לא מתרגש מן הגשם ונשאר שעון על מעקה המרפסת. רסיסי מים מצטברים על משקפיו, על הז'קט ועל שערותיו המקורזלות. עוזר נחפז אליו עם מטרייה שחורה, אבל עומאר מנפנף בידו והעוזר נבלע בחזרה אל תוך האולם. לפתע הוא מקיץ ואומר, "אבי טעה, מילים לא שוות כלום בלי אגרוף שמחזיק אותן". וכמו כדי להסכים עימו, רולס רויס מלכותית מצוחצחת, שטסי גלגליה נוצצים, פונה אל רחבת הארמון.
הוא גאון, אני חושב. בסופו של דבר כל המשפטים מסתיימים בסימן הקריאה שהוא עומאר בונגו. "תראה כמה יפה האוקיינוס שלנו. ליהנות מהחיים באפריקה זה לא עניין פשוט".
אני שותק, כי באמת האוקיינוס יפה, והרחש הנישא ממנו למרפסת יכול היה להרגיע. כשאנחנו נכנסים פנימה, בונגו מוביל אותי אל שידה שעליה מונחים ממוסגרים תצלומים שלו עם שועי עולם.
הוא מסתכל בי כשעיניו השחורות בורקות, "הילרי, ז'יסקאר, פוטין. והנה זו, יקרה במיוחד, הנשיא בוש", הוא מחייך. ואני נזכר שקראתי כי הביקור הוסדר תמורת סכום של כעשרה מיליון דולר. "תראה את זו", הוא מורה על מנהיג ברזיל. "זה לולה דה סילביה הטיפש… אני שולח לו חבילות לבית הסוהר".
עומאר בונגו הוא עריץ מודרני. האידיאולוגיה שלו היא "מה שעובד בשבילי עכשיו". הוא פועל בשמה ומגן עליה באלימות וברצחנות. הוא לא דיקטטור. הוא Big Daddy. העם יודע שאבא אוהב אותו ושכדאי לשמוע בקולו. הוא יודע שכל עוד האידיאולוגיה שלו משתנה אי אפשר להילחם בה. הוא תמיד מוכן לצרף את אויביו המרים ביותר למשפחה, והוא מאמין שלעקרונות יש מחיר. באספות העם אנשיו נואמים במשך שעות. אסור להכניס דברי מאכל לאולם. בסוף ההתכנסות מחלקים למשתתפים היגעים "כריך בונגו" — שתי פרוסות לחם שבתוכן שטרות של כסף. אין דבר טבעי יותר לאדם רעב מלקחת את השטרות ולאכול את הלחם. זה גם מה שקורה לי, הלחץ בשלפוחית גורם לי להנהן בהסכמה לכל דבריו.
מבטו של עומאר בונגו עוזב אותי לפתע ומתרכז במסכי הטלוויזיה. אחד העוזרים מסמן לי שזהו. בונגו מעניק לי לחיצת יד קלה, והעוזר מוביל אותי לעבר פתח האולם. חלום ההתרוקנות נראה לפתע בר השגה.
קולו של עומאר משיג אותי ועוצר בעדי. "בהוליווד הציעו לי מיליונים כדי לעבד את הסיפור שלי לסרט, ילד משבט בָּאטֵקֶה שנהיה לנשיא גדול, אולי האחרון באפריקה. אבל אני לא רציתי שייתנו לאיזה בראד פיט שחור לשחק את עומאר בונגו… אולי אתה תכתוב עליי סיפור יפה, אולי אשתכנע ונעשה מזה סרט", הוא צוחק. העוזרים צוחקים. אני צוחק. דלת האולם נסגרת אחריי, ואני טס במורד המדרגות. המכונית ממתינה לי ממש לפתחן. בשער הארמון עיכוב נוסף, השומר מציץ לתוך המכונית, מבקש את הדרכון, מעלעל בשלווה. גם הוא מכשיר עינויים של עומאר בונגו. "אמרתי לך", נוזף בי ג'וזף כשהוא מאיץ, "לא לשתות מים בארמון". הוא בולם ליד עץ האוקומה, אני מזנק החוצה להשתין. אני מסתכל אל מעבר לכביש, שלט גדול מתנוסס שם עם תצלום פניו של בונגו. הוא נראה חסר גיל. המצח הרחב הבוהק, השפם הקצוץ מעטר את השפתיים המפושקות בחיוך שמחצין את שיניו הלבנות. הוא מביט בי מבעד למשקפי מתכת אלגנטיים, עיניו עוקבות אחריי מטיל את מימיי. יש בכך משהו אירוני, אני חושב, לעשות את צרכיך כשמבטו של השליט נעוץ בך. אני מחזיר לו מבט ומבחין בכתמי העובש שמכרסמים בשלט, שמשום מה אינם פוגמים בדיוקן.
.
יפתח אלוני, "לאיבוד", אפיק, 2021.
.
.
» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" מאת הנס הרברט גרים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
