בעבודה | הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד

"הן מעולם לא שאלו זו את זו: הצלחת לעבוד היום? אולי לפני עשרים־שלושים שנה היו שואלות, אבל עם הזמן הן למדו להתאפק." במלאת 20 שנה למותה של טוּבֶה ינסון, קטע מתוך תרגום בכתובים לספרה "משחק הוגן"

טובה ינסון בסטודיו שלה, 1956 (צילום: Reino Loppinen)

.

שני פרקים ראשונים מהספר "משחק הוגן" / טוּבֶה ינסון

משוודית: דנה כספי

.

לתלות מחדש

ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות היו עומדים בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.

ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, לבנות בעצמה מסגרות. לפני אי אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.

מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.

ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.

הזכות לעבוד במקצוע שלה בבידוד קדוש, מוגנת מפני חדירה למרחב היצירה. הזכות לשחק בכל מיני חומרים וליצור בהם, משחק שלפתע פתאום, באופן שרירותי־לכאורה, נראה שאין לעמוד בפניו והוא שולל כל פעילות אחרת. להתחיל מתוך צורך פתאומי בענייניוּת לתקן את מה שהתקלקל בבית או אצל אותם עמיתים שכולם אנשים בלתי מעשיים לחלוטין – להפוך לשמיש, לייפות, או פשוט מאוד, לרווחת כולם, לזרוק לאשפה מבלי להתייעץ עם איש. תקופות של התעקשות על קריאה בלבד, יום אחר יום, תקופות שבהן לא מעניין אותה דבר מלבד האזנה למוזיקה – אם להזכיר רק כמה מהתקופות של יונה. ובין כל אחת מהן הפרדה ברורה בת יומיים־שלושה, ימים לא מוגדרים שהתאפיינו באי־שקט ובלֵאות, בחיפוש כיוון חדש. הדבר חזר על עצמו תמיד ולא יכול להיות אחרת, בימים הריקים האלה לא באה בחשבון כל הפרעה בצורת הצעה או עצה.

פעם אחת מארי בכל זאת פלטה: פשוט תעשי מה שמתחשק לך.

כמובן, אמרה יונה, כמובן. והיא חייכה אל מארי, מעט מופתעת.

ועכשיו הגיע היום בנובמבר שבו ייתלו מחדש כל הדברים בסטודיו של מארי, יחודשו ויזכו למשמעות חדשה לגמרי, גרפיקה, ציורים, תצלומים, ציורי ילדים וכל מיני אותות חיבה קטנים שנתלו בנעצים בקפדנות וביראת כבוד, אך בחלוף הזמן אבדו הזיכרון והמשמעות הקשורים בהם. מארי הביאה ווים, פטיש ומסמרים לתליית תמונות, חוט פלדה, פלס וכמה עזרים נוספים. יונה הביאה רק את סרט המידה.

היא אמרה: נתחיל עם קיר הכבוד. יש כמובן להקפיד שהוא יישאר סימטרי. אבל סבתא וסבא רחוקים מדי זה מזה, וחוץ מזה עלול לרדת על סבא גשם דרך ארובת הקמין. והציור המונוכרומטי של אמא שלך הולך כאן לאיבוד, צריך להגביה אותו. הראי המקושט נראה מטופש, הוא לא שייך לכאן, חייבים לשמור על מראה נקי ומסודר. החרב עוד איכשהו יכולה להתאים, אבל זה קצת פתטי. נו, תמדדי, אני מעריכה שזה שבעה או שישה וחצי. תני לי את המרצע.

מארי העבירה לה את המרצע וראתה כיצד הקיר לובש מחדש מראה סטטי שאינו מסורתי עוד אלא מאתגר ואף מתגרה.

טוב, אמרה יונה, עכשיו נסלק את הבדיחות הקטנות האלה שבעצם בכלל לא מעניינות אותך. נשחרר את הקירות, זו תהיה תצוגה בלי שום קשקושים קטנים. שימי אותן באחת מקופסאות הצדפים שלך או תשלחי אותן לאיזה מכון לספרות ילדים.

מארי חשבה במהירות אם עליה להיעלב או לחוש הקלה, לא הגיעה לידי החלטה ושתקה.

יונה המשיכה במלאכה, הורידה מהקיר והחזירה, מהלומות הפטיש שלה היו תחילתו של עידן חדש. היא אמרה: אני יודעת, לא קל להגיד לא, לדחות. את דוחה מילים, עמודים שלמים, סיפורים ארוכים ובלתי אפשריים, וזו הרגשה טובה לגמור עם זה. ככה גם עם דחיית תמונות. זכותן של התמונות להיות תלויות על קיר. ומרביתן שם כבר יותר מדי זמן, לא רואים אותן עוד. את הטובות ביותר שלך את כבר לא רואה. והן הורגות זו את זו כי הן לא תלויות נכון. תראי, פה יש משהו שלי והנה הציור שלך, הם מפריעים זה לזה. חייבים מרחק, זה הכרחי. וצריך להפריד תקופות שונות באמצעות מרחק – אלא אם כן גורמים להן להתנגש בכוונה כדי לזעזע! צריך להרגיש את זה בפנים, פשוט מאוד… צריך שיהיה איזשהו ממד של הפתעה כשהם מעבירים מבט על פני קיר שמכוסה בתמונות כמו טפט, אנחנו לא צריכות להקל עליהם, לתת להם להסדיר את הנשימה ולהסתכל עוד פעם כי הם לא מסוגלים להתאפק, להרהר, אפילו להתרגז… עכשיו נסדר לעמיתים תאורה טובה יותר. למה השארת רווחים גדולים כל כך דווקא פה?

אני לא יודעת, אמרה מארי, אבל היא ידעה, פתאום היא הבינה היטב שבסתר ליבה היא בכלל לא חיבבה את העמיתים שעשו את העבודות האלה, עבודות יפות ללא כל ספק. מארי נעשתה קשובה. בזמן שהתבוננה ביונה השקועה במלאכת התלייה נדמה לה שעכשיו דברים רבים, ואפילו חייהן המשותפים, זוכים להערכה הראויה ולמקומם הסופי, תקציר המתבטא במרחק או בריכוז מובן מאליו. החדר השתנה כליל.

אחרי שיונה החזירה את סרט המידה הביתה, מארי ישבה כל הערב והתפלאה כמה קל להבין סוף־סוף את הדברים הפשוטים ביותר.

.

וידאו

הן גרו כל אחת בקצה אחר של בית דירות גדול ליד הנמל ובין חדרי הסטודיו שלהן שכנה עליית הגג, שטח הפקר סתמי של מסדרונות בעלי תקרה גבוהה, ומשני צידיהם דלתות נעולות מִקורות עץ. מארי אהבה את המעבר בעליית הגג, הוא מתח קו מפריד של ניטרליוּת הכרחית בין שני המרחבים שלהן. לעיתים הייתה נעצרת בדרך להקשיב לגשם המכה בגג הפח או להשקיף על העיר המדליקה את אורותיה, או סתם מתמהמהת לצורך התרגעות.

הן מעולם לא שאלו זו את זו: הצלחת לעבוד היום? אולי לפני עשרים־שלושים שנה היו שואלות, אבל עם הזמן הן למדו להתאפק. יש חללים ריקים שחייבים לכבדם. התקופות – שלעיתים קרובות הן ארוכות – שבהן את לא רואה את התמונות, לא מוצאת את הסדר וצריך להניח לך לנפשך.

כשמארי נכנסה יונה עמדה על סולם והרכיבה מדפים במבואה. מארי ידעה שכשיונה מתחילה לבנות מדפים חדשים היא מתקרבת לתקופת עבודה. מובן שחלל הכניסה כלל אינו מתאים למדפים, הוא קטן וצר מדי, אבל זאת נקודת מבט לא חשובה. בפעם שעברה הופיעו מדפים בחדר השינה והתוצאה הייתה סדרה מצוינת של תחריטי עץ. כשחלפה על פני חדר האמבטיה הציצה פנימה, אבל יונה לא השרתה שם גיליונות של נייר הדפס, עדיין לא. לתקופה שבה יונה הייתה מוגנת ושקועה כולה בגרפיקה שלה קדמה תמיד הדפסה חוזרת של סדרת עבודות קודמות שנזנחו, מלאכה שהונחה בצד בזמן שרעיונות חדשים מומשו. היא יודעת ששעת החסד היצירתי עלולה להיות קצרה, פתאום וללא כל אזהרה נעלמות התמונות או מגורשות בידי גורם מפריע, מישהו או משהו המפר את התשוקה הרגישה ללכוד התבוננות, תובנה, והחשק מתפוגג לבלי שוב.

מארי חזרה למבואה וסיפרה שהיא קנתה חלב ומגבות נייר, שתי אומצות ומברשת ציפורניים, וגם שיורד גשם.

יופי, אמרה יונה. היא לא הקשיבה. תוכלי להחזיק רגע את הקצה השני – תודה. זה יהיה מדף חדש לקלטות וידאו. שום דבר אחר, רק וידאו. אמרתי לך שפסבינדר בא אלינו הערב? מה דעתך, כדאי לבנות מדפים עד לדלת?

למה לא? מתי הוא מתחיל?

תשע ועשרים.

בסביבות השעה שמונה הן נזכרו בהזמנה של אלמה. יונה התקשרה אליה. מצטערת להודיע ברגע האחרון שלא נבוא, אמרה, אבל את מבינה, פסבינדר בא הערב. וזאת הפעם האחרונה. מה אמרת? לא, זה לא ילך, אנחנו צריכות להיות בבית כדי לכבות את ההקלטה בפרסומות. ברור שחבל. אני פשוט שונאת את הפרסומות האלה, הן הורסות את כל הסרט. תמסרי ד"ש לאחרים, נתראה מתישהו… כן, אמסור. כל טוב בינתיים. להתראות.

היא התרגזה? שאלה מארי.

כן, קצת. ברור שאין לה מושג מי זה פסבינדר.

כדאי לנתק את הטלפון?

מה שנראה לך. אבל אני לא מאמינה שמישהו יתקשר. הם למדו את הלקח. וחוץ מזה אנחנו לא חייבות לענות.

ערבי האביב התארכו והיה קשה להחשיך את החדר. הן ישבו כל אחת בכיסאה והמתינו לפסבינדר, הדממה שלהן הייתה פתיח של כבוד. כך המתינו גם לפגישה עם טריפו, ברגמן, ויסקונטי, רנואר, ויילדר, וכל שאר אורחי הכבוד שיונה בחרה בקפידה והכתירה למנצחים, המתנה הנפלאה ביותר שיכלה לתת לחברתה.

עם הזמן הלכו ערבי הווידאו האלה ונעשו חשובים מאוד בחייהן של יונה ומארי. בתום הסרט היו משוחחות עליו שיחות מעמיקות ורציניות. יונה הכניסה את הקלטת לקופסה שקושטה מראש בטקסט ובציורים, והקלטת הונחה במקום המיועד לה במדפים השמורים לקלטות וידאו, לצד עותקים מספריית הסרטים שאספה במשך כל חייה; עטיפה אחידה ויפה של זהב וצבעים רכים, ודגלון קטן על חזית הקופסה המציין את המדינה שבה נעשה הסרט. לנוכח השטף הבלתי פוסק של סרטים חדשים שיש לטפל בהם, רק לעיתים נדירות ביותר היה ליונה ומארי זמן לראות כל סרט יותר מפעם אחת. כל המדפים בבית היו מלאים מזמן, המדפים במבואה היו למעשה הכרחיים.

הסרטים האילמים בשחור־לבן היו קרובים במיוחד לליבה של יונה, ומהם אהבה יותר מכול את צ'פלין, כמובן. באורך רוח לימדה את מארי להבין את הקלסיקות, היא סיפרה לה על תקופת לימודיה בחוץ לארץ, על מועדוני הסרטים, על ההתלהבות הגדולה מהצפייה בסרטים האלה, לפעמים כמה מהם ביום.

את מבינה, זה היה כמו דיבוק. הייתי מאושרת. ועכשיו, כשאני רואה שוב את הקלסיקות האלה עם כל הסרבול מלא ההבעה שלהן, עם הטכניקה המגושמת שעמדה לרשותן, אני מרגישה כאילו שבו אליי נעורי.

אבל הם מעולם לא עזבו אותך, אמרה מארי בתמימות.

אל תתחצפי. כמו שאמרתי, הסרטים הישנים האלה אמיתיים, האנשים שיצרו אותם נתנו את כל כולם, התריסו כנגד האפשרויות המוגבלות שלהם – אלה סרטים מלאי תקווה, ילדה, סרטים אמיצים.

יונה אספה גם מה שכינתה סרטים מכובדים; מערבונים, סרטי רובין הוד, סרטים רומנטיים על שודדי־ים חסרי מעצורים ועוד אגדות רבות ופשוטות על צדק, אומץ ואבירוּת. הם ניצבו לצד הגאונים המגוונים של ימינו והגנו על מקומם. צבעם היה כחול.

יונה ומארי ישבו כל אחת בכיסאה בחדר המוחשך וחיכו לפסבינדר.

את יודעת, אמרה מארי, לפני שאני נרדמת אני חושבת יותר על סרט שהראית לי מאשר על כל הדברים שמדאיגים אותי, כלומר דברים שצריך לעשות וכל השטויות שעשיתי… נדמה לי שהסרטים שלך מורידים ממני את האחריות. ברור שאני מזהה את עצמי בהם, אבל זה לא מחייב אותי.

בדרך כלל את נרדמת די מהר, העירה יונה. לא יזיקו לך עשרים דקות בלי נקיפות מצפון לשם שינוי. או אפילו עשר. עכשיו את יכולה ללכת ללחוץ על הכפתור.

הנורית האדומה הקטנה נדלקה. פסבינדר קיבל את פניהן עם כל האלימות המשובחת והמרוסנת שלו. הוא הפסיק אותה בשעה מאוחרת מאוד. יונה הדליקה את המנורה, הכניסה את הקלטת לקופסה שלה והציבה אותה על המדף הנושא את התווית פסבינדר.

מארי, את עצובה שאנחנו לא פוגשות אנשים?

לא, כבר לא.

יופי. ואם נפגוש אותם, איך זה יהיה – כרגיל, לגמרי כרגיל, פטפוטים על דא ועל הא. בלי קומפוזיציה, בלי רעיון מנחה. בלי נושא. אני לא צודקת? אני יודעת בערך מה כל אחד יגיד, אנחנו כבר מכירים זה את זה לפני ולפנים. אבל עכשיו, באמצעות הווידיאו, כל משפט מקבל משמעות, שום דבר אינו שרירותי. הכול שקול ומנוסח בקפידה.

אבל בכל אופן, אמרה מארי, לפעמים אחד מאיתנו היה אומר משהו לא צפוי שבכלל לא מתאים, שחרג מכל מסגרת ועורר את תשומת ליבנו. משהו לא רציונלי, את יודעת.

כן, אני יודעת. אבל תדעי לך שחשיבה אי־רציונלית אינה זרה לאף במאי דגול. את מדברת על מה ש"בכלל לא מתאים", הבמאי משתמש בזה בכוונה, זה חלק חיוני מהשלם, את מבינה? שרירותיוּת־לכאורה, אבל מאחוריה מסתתר רעיון. הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.

אבל היה לו זמן, מחתה מארי. אנחנו לא תמיד מספיקים לחשוב, אנחנו פשוט חיים את הרגע! ברור שהוא יכול לתאר את מה שאת מכנה השרירותיוּת שלנו, אבל היא עדיין שמורה בתוך צנצנת! אנחנו חיים בהווה. יכול להיות שלא חשבתי עד הסוף… יונה, הסרטים שלך נפלאים, הם מושלמים. אבל אם מתמסרים להם באופן טוטאלי, כמו שאנחנו עושות, זה עלול להיות קצת מסוכן.

מה זאת אומרת, מסוכן?

את לא חושבת שהם מקטינים משהו אחר?

לא, הסרטים הטובים ביותר לא מקטינים, הם לא סגורים בתוך עצמם, להפך; הם נפתחים למחשבות ולאפשרויות חדשות, תובנות חדשות. הם מתהדקים סביב אורח החיים וסגנון הדיבור הרשלני שלנו, שמתוך הרגל ישן מניחים לזמן ולכוח ולחשק ללכת לאיבוד. תאמיני לי, הסרטים מלמדים אותנו המון. והם מציגים לפנינו תמונה של החיים כפי שהם באמת.

מארי צחקה: תמונה של החיים הרשלניים שלנו? אנחנו יכולים ללמוד להתרשל בצורה קצת יותר אינטליגנטית ומקושטת, זה מה שאת אומרת?

אל תהיי טיפשה. את יודעת טוב מאוד…

מארי קטעה אותה: ונגיד שהווידאו הוא סוג של אֵל חינוכי, לא מסוכן לנסות לחיות כמו האלילים שלך ולהרגיש כל הזמן שאת לא מספיק טובה? שכל מה שאת עושה לא מאוזן כמו שצריך …

הטלפון צלצל ויונה ניגשה לענות. היא הקשיבה זמן רב, ולבסוף אמרה: חכי רגע, אתן לך את המספר שלו. תירגעי, אני מיד חוזרת. מארי שמעה אותה מסיימת את השיחה בקצרה: תתקשרי אם יש חדשות. להתראות.

מה קרה? שאלה מארי.

זאת שוב הייתה אלמה. החתול שלה קפץ מהחלון. הוא ניסה לצוד יונה.

את רצינית?! מוֹסֶה שלהם? לא הבנתי, דיברת איתה בקוצר רוח כזה…

נתתי לה את המספר של הווטרינר, אמרה יונה. במקרה של תאונה צריך לדבר קצר ולעניין. רצית להגיד משהו על חיים לא מאוזנים כמו שצריך?

לא עכשיו! קראה מארי בקוצר רוח. מוֹסֶה שלהם… יונה, אני חושבת שאשכב לישון.

לא, אמרה יונה. אנחנו מוכרחות לחכות. אולי היא תתקשר שוב ותזדקק לניחומים. ואת זאת שצריכה לענות כי לך יש יותר סבלנות ממני. יש בינינו חלוקה הוגנת, את יודעת. היא תלתה את הכיסוי הכסוף על מסך הטלוויזיה כדי להגן עליו מפני אבק ומפני שמש הבוקר והציתה את הסיגריה האחרונה להיום.

.

טובה ינסון (1914–2001) נולדה בפינלנד לאם שוודית שהייתה מאיירת ומעצבת גרפית ולאב בן המיעוט השוודי בפינלנד, שהיה פסל מוכר. ינסון עצמה יצרה מגיל צעיר במגוון טכניקות ותחומים כגון איור וקומיקס, וחלומה הגדול היה להיות ציירת. למרות זאת, עיקר פרסומה בא לה מדמויות המומינים וחבריהם, שעיצבה באמצע שנות הארבעים ונלוו להם טקסטים פרי עטה. כמעט בעל כורחה הייתה למאיירת וסופרת ילדים בעלת שם עולמי, ולמרות אהבתה הגדולה ליצירי כפיה, עם השנים הייתה תשוקתה הגדולה כתיבת סיפורים ורומנים לקוראים מבוגרים. בשנים האחרונות גוברת ההכרה בכישרונה הספרותי הייחודי של ינסון, וכתביה רואים אור בהוצאות מחודשות בשפת המקור, ובתרגומים חדשים ברחבי העולם.
הספר "משחק הוגן" (Rent spel) התפרסם בשנת 1989. הפרקים שכאן – מתוך תרגומה של דנה כספי, העתיד לראות אור השנה בהוצאת קרן וליברוס.
.
דנה כספי, מתרגמת ספרות יפה מהשפות הסקנדינביות (נורווגית, שוודית ודנית, לעיתים נדירות גם איסלנדית), עוסקת בעיקר בספרות עכשווית ובספרות ילדים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: סיפור מתוך קובץ בכתובים מאת נועה לקס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | מסעותיו של סופר נייח

"לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם". דפנה לוי על אסופת רשימותיו האישיות של פרימו לוי, שראתה אור בעברית לאחרונה

מאיר לבבי, אמניהו בן 10, פסל ורישום, 1935

.

מאת דפנה לוי

.

להוציא אחד־עשר חודשים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד כמה שבועות לפני ואחרי כן במעצר וחקירות – תקופה שהוא מכנה ״הפסקות שלא רציתי בהן״ – פרימו לוי בילה כמעט את כל חייו באותו בית, בבית שברחוב רֶה אומברטו בטורינו. שם נולד, ושם, למרגלות גרם המדרגות, גם מצא את מותו. ברשימה הראשונה בספר מקצועות של אחרים לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם. הרשימה, שכותרתה ״הבית שלי״, מוקדשת לזיכרונות האינטימיים ביותר שנושאים כל דלת ומשקוף בבית הזה, משיני החלב שאיבדו ילדיו ועד טיפות המים שנטפו מן המטרייה שהיה אביו מניח במתקן המתאים בשובו מעבודתו. וברקע כל אלה פועמת התשוקה לתור עולם אחר, רחוק וזר, תשוקה שלוי טוען כי מעולם לא מומשה, משום שבחר בחיי נייחוּת.

אלא שלוי לא נדרש לצאת מביתו כדי לחקור עולמות רחוקים. באסופת הרשימות, שרובן התפרסמו בעיתון האיטלקי La Stampa וקובצו על ידו לקראת פרסום כשנה לפני מותו ב־1987, הוא מרחיק לשוטט ועושה זאת בכוח סקרנותו, דמיונו וכישורי הקשב וההיקש שלו, המאפיינים את כתיבתו האוטוביוגרפית וגם את הפרוזה שלו. הדרך שלו מתחילה אמנם בבית, שמעולם לא שקל להחליף, כך הוא אומר, ממש כפי שלא נראה לו טבעי להחליף את עורו, אבל היא ממשיכה משם אל מחוזותיהם של זואולוגים, בוטנאים, אנשי מחשבים, משוררים ושחקני שחמט. היא מתפתלת בין מבנה הכנפיים של החיפושיות למלכודות טפילים, בין מעשה שהיה במפעל לחומרי נפץ לבין המבט המשתנה בשמיים מכוכבים. לוי לוקח איתו למסעות הללו לא רק את קוראיו, אלא גם כותבים והוגים שקדמו לו. קאנט וקפקא, דנטה, אלדוס הקסלי, פרנסואה רבלה וז׳ול ורן משמשים לו לעיתים נקודת מוצא ולעיתים משענת.

רוחב היריעה שלוי שואף אליו, בין שהוא עוסק במבנה של כלי שיט, בגלגוליהם של ביטויים יוצאי דופן או במסטיקים הנדבקים למדרכות טורינו, אינו גורע מעומק המחשבה ותשומת הלב שלו. לוי כותב ברצפים אסוציאטיביים, המשלבים זיכרונות אישיים עם עובדות היסטוריות ומדעיות. כך זיכרונותיו מהפעם הראשונה שבה השתמש במעבד תמלילים מתגלגלים לתהייה על החיים בעולם שכבר מזמן איננו מבינים, וכעת הוא גם מלווה בלשון לא ידועה:

יתרה מזאת, זו לשון לעגנית ומטעה, שמלים פשוטות ביותר כמו ׳פְּתח׳, ׳סְגור׳ או ׳צא׳ נושאות בה מובנים לא־שגרתיים. יש מונחון שטורח להגדיר אותם, אבל הוא מתקדם בכיוון הפוך מזה של המילונים הרגילים: אלה מגדירים מונחים לא־ברורים באמצעות פנייה למונחים מוכרים; ואילו המונחון הזה מתיימר לתת מובן חדש למונחים שחשבנו בטעות שאנחנו מכירים, באמצעות פנייה למונחים לא־ברורים, והתוצאה הרסנית.

עיון בשולחן ערוך של יוסף קארו מוביל אותו למצוא הומור במדרשים שבהם, כך הוא כותב, ״החוקים מהופכים בהעזה על ראשיהם״; ניסיון להבין את חרדתם של מתבגרים מביא אותו לנסח בבהירות את הסיבות שבגללן אסור לנו להתעלל בבעלי חיים; ומהתפתחות הטכנולוגיה הוא גוזר מסקנות על האופן שבו האדם חושב על העתיד, יכולתנו להתמודד עם שינויים והפחדים שאנחנו תולים בטבע, האדיש לגמרי לקיומנו.

לוי כותב בהומור, ואף שרשימותיו משובצות באנקדוטות (ולעיתים יותר מזה) מחייו האישיים, הוא אינו גולש לסנטימנטליות. ברשימה ״החנות של סבא״ הוא מתאר את צוות העובדים כ״אוסף מוזר של דוגמאות אנושיות אנומליות,״ שהבולטת בהם הייתה ״הגוש הנצחי וטוב הסבר הקרוי טוטָה ג׳ינה הקופאית, שהייתה בשר אחד עם הקופה הרושמת…״. את סבו הוא מתאר כפטריארך שנון שמעולם לא צחק וספק אם אי פעם קרא ספר, ומספר כי לסבתו היו עשרים ואחד אחים ואחיות ״שנפוצו כמו זרעי שן־הארי ברוח… ואחד (מספרים בלחישה ואימה) כשעוד היה עם המינקת נטרף בעריסתו על ידי חזיר.״ וברשימה ״דו־קרב ממושך״ הוא מתאר את שנות התבגרותו דרך התחרות האינסופית שלו עם תלמיד אחר, גוידו, שעקבותיו אבדו לו ועד היום אינו יודע מי מהם ניצח ״בריצה למרחקים ארוכים של החיים״, אף שלוי עדיין זוכר אותו עומד על השולחן בכיתה עירום, ״פרובוקטיבי, דיוניסי ומגונה באופן הפוך – מונומנט חולף של כוח ארצי ושל חוצפה.״

לוי, שבעשור האחרון לחייו פרש לגמרי מעבודתו ככימאי והקדיש את עצמו לכתיבה בלבד, מעולם לא איבד את היכולת לבחון דברים בהיגיון, להביט בתופעות אנושיות באופן המציב השערה ואז מאשש או פוסל אותה כנגד ראיות. ממש כפי שעשה בהטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 1987; תרגם עמנואל בארי), קובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים שנגעו באושוויץ, באכזריות, ביחסי קרובים, בחברות, שייכות ואחרוּת מבעד לעיניו של כימאי; וממש כמו במפתח כוכב (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 201; תרגם מירון רפופורט), שלכאורה לא היה אוטוביוגרפי, אלא סופר מפיו של טכנאי המעורב בפרויקטים ענקיים בכל העולם – גם באסופת רשימותיו לוי אינו מתעלם מפרטים שוליים, שבהם נמצא המפתח לדברים החשובים והמורכבים יותר. המציאות שהוא מתאר, בין שמככבים בה בני אדם, עכבישים, צמחים או הירח, היא מרובדת, כל חלקיה ארוגים יחדיו, וכדי להבין אותה יש להצטייד בעיניים חדות, כמו שלו. במובן הזה לוי מאיר את הדמיון, ואולי אפילו את הזהות הגמורה, בין המדע לאמנות. בעולם שלו אין הפרדה בין מדענים ואמנים ובין מושאי התשוקה והיצירה שלהם. בהטבלה המחזורית הוא המשיל את היסוד אַרגוֹן, גז אציל, היינוּ שאינו נוטה ליצור קשרים כימיים עם יסודות אחרים, לדוד שלו, שסירב לצאת ממיטתו במשך עשרים שנה. את עצמו הוא המשיל לפחמן, שיכולתו לקשור קשרים שונים ומשונים הצילה אותו לא אחת ממוות. במקצועות של אחרים קו המחשבה שלו דומה: הוא מפנה את מבטו של המדען גם אל עצמו, ומעבר לכך הוא מגלה כי האמנות, המחקר המדעי והחיים עצמם הם ניסיונות לבטא איזו אמת חדשה, שאנחנו יכולים להביט בה בתמיהה, להשתוקק אליה, לקטלג אותה באובססיביות ולהתרגש מתגליותינו – אך אלה תמיד נובעות מתוכנו ואנו המשליכים אותן על העולם.

הרשימות החלשות ביותר בקובץ הן דווקא אלה המוקדשות לכתיבה. לוי מונה תשע סיבות לכתיבה, מנסה לגלות את מקור הדחף לכתיבה וכותב מכתב לקורא צעיר, ובכל המקרים נוטה לדידקטיות, וזו דוחקת מכתיבתו את ההתפעמות העמוקה שהפגין קודם מול הרגלי ההזדווגות של החגבים ואת עומק צערו נוכח הדלוּת הלשונית בכל הקשור לתיאורי ריחות. ואולם ככלות הכול הרשימות באסופה מצטברות כולן לכדי קריאה מעניינת, רבגונית ומרחיבת מחשבה.

.

פרימו לוי, "מקצועות של אחרים", הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה. מאיטלקית: יונתן פיין.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", ספר שירה מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | שירה אוקראינית עכשווית

שירים מאת אוסטפ סליווינסקי, בתרגום אלכס אוורבוך

מרה בן־דב, ללא כותרת, שמן על בד, 32X23 ס"מ, 2007 (?)

.

שירה אוקראינית עכשווית: אוסטפ סליווינסקי

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

 

את מה שמזמן הייתי חייב לכתוב

סָבִי לֹא אָהַב מְשׁוֹרְרִים

אָמַר שֶׁאֵלֶּה תָּמִיד כְּאִלּוּ מִתְנַצְּלִים

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מַעֲנִישִׁים אוֹ מְקַלְּלִים.

לָכֵן סְלַח לִי, סַבָּא, עַל עוֹד שִׁיר אֶחָד

וְעַל כָּךְ שֶׁתָּחַבְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹכוֹ.

סְלַח לִי עַל שֶׁחֵצִי מֵהַחַיִּים אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלֹא לָמַדְתִּי

לֹא לְהַעֲנִישׁ וְלֹא לְקַלֵּל,

שֶׁעַל "תּוֹדָה" וּ"סְלִיחָה" – עַל שְׁנֵי חוּטִים אֵלֶּה אֲנִי תּוֹלֶה כָּל מִלָּה

כְּאִלּוּ מְקַשֵּׁט אֵיזֶה עֵץ חֲתֻנָּה מֻפְקָר

וּמִשְּׁאַר הַמִּלִּים אֲנִי נִמְנָע.

תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מוֹלִיךְ גִ'ירָפָה מִנְּיָר דֶּרֶךְ הַסָּוָנָה –

וְאֶצְחַק יַחַד אִתְּךָ.

פְּקֻדּוֹת, קְלָלוֹת, דְּרִישׁוֹת וְתוֹכֵחוֹת,

תְּשׁוּבוֹת לֹא נְכוֹנוֹת וּנְכוֹנוֹת –

נוֹשְׁרוֹת וּמְרַשְׁרְשׁוֹת כְּעָלִים בַּסְּתָו

וְנִהְיָה בָּהִיר יוֹתֵר.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֵיךְ אַתָּה מַבִּיט בִּי

מִבַּעַד לָעֲנָפִים שֶׁנִּהְיוּ שְׁקוּפִים סוֹף־סוֹף

וְסוֹלֵחַ.

.

אלינקה בגינה עם כלב גדול

אָז כַּמָּה הוּא חַי? כָּל הַיְּלָדִים – כָּל הַחֲמִשָּׁה –

רָכְבוּ עָלָיו.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי

הוּא כְּבָר הִתְעַוֵּר וְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם כְּמוֹ כְּלַבְלַב

שֶׁצָּד אֶת זְנָבוֹ –

כֶּלֶב יַלְדוּתִי עָצוּב. מֵאָז קָרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שֶׁלֹּא הִתְרַחֵשׁ כְּלוּם.

טוֹב שֶׁהַשְּׂרֵפוֹת לְעוֹלָם לֹא קוֹשְׁרוֹת קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן,

וּמֵהֶן הָיִיתִי חוֹמֶקֶת.

שֶׁהָרוּחוֹת, כְּמוֹ דַּרְדַּקִּים כַּפְרִיִּים, לִוּוּ אוֹתִי בִּשְׁרִיקוֹת.

רַק אֵלֶּה שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאַחִים וְהֵצִיצוּ בַּסִּירִים

יָדְעוּ הֵיטֵב אֶת מְלַאכְתָּן.

מִצַּד שֵׁנִי, הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַצִּילִים, לָהֶם רָצִיתִי לִצְחֹק בַּפָּנִים.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹעֲצִים שֶׁפָּחֲדוּ לִשְׂרֹף אֶת הַשַּׁרְווּל.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מוֹרִים, עַד שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם –

כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה הַהִיא –

אִשָּׁה קְטַנָּה עַל כֶּלֶב גָּדוֹל.

.

אורפיאוס

לְמַעַן הָאֱמֶת לַסִּפּוּר הַזֶּה

יֵשׁ סִפּוּר מַקְדִּים וְהוּא

עַל יֶלֶד שֶׁפָּחַד מִמַּיִם.

אֲבָל הָלַךְ עִם כֻּלָּם לַחוֹף וְטִפֵּס

עַל אֶבֶן אֲרֻכָּה

וְכַאֲשֶׁר הַיְּלָדִים קָפְצוּ לַיָּם, הוּא נִשְׁאַר

לַעֲמֹד שָׁם, רָזֶה וְאָבוּד

וְהִסְתַּכֵּל אֵיךְ מִתְרַחֲקִים

הָרָאשִׁים בִּמְנִיפוֹת נְתָזִים

וְקִוָּה רַק לְדָבָר אֶחָד –

שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יַבִּיט לְאָחוֹר.

וְאָז הָלַךְ לְעֵבֶר הַבָּתִּים

הַקְּרוֹבִים וְעָרַף בְּחֹסֶר אוֹנִים

אֶת רָאשֵׁי הַבַּרְקָנִים,

שׁוֹנֶה מִכָּל הַשְּׁאָר כָּאן

כְּמוֹ מֵיתַר נְחֹשֶׁת שָׁזוּר

בְּטָעוּת בְּסַלְסִלַּת נְצָרִים.

אַתָּה מַכִּיר אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה?

אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרֶגַע

שֶׁבּוֹ מוּזִיקָה בּוֹקַעַת מִזַּעַם כְּמוֹ פַּרְפַּר

מִגֹּלֶם קָפוּא?

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא הָיָה עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר

הוֹרָיו מָצְאוּ אוֹתוֹ מְיֻזָּע בָּעֵשֶׂב

עִם שִׁנַּיִם קְפוּצוֹת?

וְעוֹד: תַּגִּיד כַּמָּה זַעַם יָכוֹל הַשִּׁיר לְהָכִיל –

מַסְפִּיק בְּדִיּוּק כְּדֵי

לְהַחְרִישׁ אֶת הַסִּירֵנוֹת?

.

כמעט אלתור

הָעֵץ שֶׁתַּחְתָּיו הִתְפַּשַּׁטְנוּ פַּעַם

כְּשֶׁהָיִינוּ כִּמְעַט יְלָדִים, וְלֹא יָדַעְנוּ מָה לַעֲשׂוֹת הָלְאָה.

הָעֵץ שֶׁסָּבְתָא זִהֲתָה לְפִיו אֶת מִקּוּם

בֵּית נְעוּרֶיהָ.

הָעֵץ שֶׁלְּתוֹכוֹ זָרַקְתִּי סַכִּינִים.

הָעֵץ הַמָּלֵא בְּקִנֵּי צְרָעוֹת שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ זְהִירוּת

לַשָּׁוְא.

הָעֵץ שֶׁהָיִינוּ שׁוֹדְדִים אוֹתוֹ רָדוּם, כְּשֶׁמִּתַּחַת לַכְּפוֹר

עוֹד הִצְהִיבוּ הַתַּפּוּחִים.

הָעֵץ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ עֲשׂוֹרִים רַבִּים תָּלְתָה עָלָיו נַדְנֵדַת

יְלָדוֹת, עַד שֶׁאֲחוֹתִי נָפְלָה מִמֶּנָּה

וְנִפְצְעָה.

הָעֵץ שֶׁפַּעַם חַי בּוֹ סוּס.

עַל מָה הֵם יְדַבְּרוּ כַּאֲשֶׁר

בְּעוֹד קֵיצִים רַבִּים יִתְכַּנְּסוּ אַחֲרֵינוּ

כְּדֵי לָנוּחַ סוֹף־סוֹף בְּצֵל־צִלָּם.

.

אוסטפ סליווינסקי (1978) הוא משורר, מתרגם, חוקר ספרות ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה, וכן ביקורות ומאמרים רבים. שיריו תורגמו לשש־עשרה שפות. מחבר־שותף של המדריך האלטרנטיבי של לביב. בשנים 2006–2007 אצר את הפסטיבל הספרותי הבינלאומי בפורום המו"לים בלביב. אוצר הפרויקט "היסטוריית השוֹנוּת" ופרויקט "הבמה החיה". מלמד את תולדות ספרויות מרכז ומזרח אירופה באוניברסיטה הלאומית בלביב ובאוניברסיטה הקתולית האוקראינית.

.

אלכס אוורבוך, נולד ב־1985 באוקראינה, מתגורר בישראל משנת 2001. משורר דו־לשוני (אוקראינית ורוסית), מתרגם וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו. פרסם שני ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים רבים, האחרון שבהם הוא הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. שירתו עוסקת באתניות מקוטעת, ריבוי זהויות ורב לשוניות, קוויריות, כתיבה תיעודית וזיכרון.

.

תודה לנועה מונסטר על העריכה.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקרדו דומֶנֶק, נטשה פליקס ופרד סְפּאדה, בתרגומה של טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מות החתולה

"אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. 'זה החלזונות הבני זונות,' היא אומרת". סיפור מאת עלית קרפ

גלי לוצקי, קוראת לסערה, שמן וג'סו על קרטון, 84X66 ס"מ, 2016

.

מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)

עלית קרפ

.

חתולתי פ', בת בלי שם, מסייעת לי בעבודת הגינה. מצבן של הפטוניות שרכשתי רק לפני כמה ימים, ערב הסגר השלישי, במשתלה ביישוב הקהילתי הסמוך, בכי רע. "אין להן בכלל עלים," היא אומרת כאילו לא ראיתי בעצמי. "מי אכל אותן?" אנחנו שואלות זו את זו, וללא תשובה.

"תשמעי," אני אומרת לה, "בלילה נציב מארב ונראה מה קורה."

"מארבים הוא שמי השני," אומרת לי פ', כאילו אני לא יודעת שהיא אורבת לילה־לילה במיטתי בעיקר לתנועות רגליי, שאותן, כך נראה, היא מדמה לעכברי ענק, רק כדי שתוכל לצוד אותן, ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל מכיוון שיש בינינו כל מיני שקרים מוסכמים, ויחסינו, אחרי שנים רבות כל כך, נמצאים בסטטוס קוו שלא כדאי להפרו רק בגלל אי־דיוקים קטנים, אני שותקת.

בערב, מול מהדורת החדשות, אנחנו יושבות על הספה. אני מתחת לשמיכה והיא מעליה, אבל רק משום שאני פוחדת שאם אאפשר לה להיכנס מתחת לשמיכה תנשוך אותי בהזדמנות הראשונה. בפרסומות אני אומרת לה: "זוכרת את המארב שתכננו לעשות הערב?" – "אהממ…" היא עונה. "מארב וערב זה מאותו שורש?" (הלא תבינו, חתולתי פ' לא זכתה בהשכלה מסודרת, וידיעותיה בעברית ובכלל הן פרי האינטליגנציה הטבעית שלה ותו לא.) "לא," אני אומרת לה, "מארב זה באלף וערב זה בעין." אבל אני יודעת שמטרת השיחה שלנו להסיח את דעתנו מהצורך לצאת החוצה.

ובכל זאת אנחנו יוצאות. אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. "זה החלזונות הבני זונות," היא אומרת (יש לה, כפי שכבר הבחנתם, אוזן מוזיקלית ועניין בשפות). ואכן, צבא חלזונות צובא על מה שנותר מהשתילים שלי, וחלק מהכוחות כבר עברו לכרסם בשתילי התות־שדה.

הכרסום הזה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיי: לפני די הרבה שנים נסענו בקיץ עם בתנו לבקר בשוודיה. החברה שבביתה התארחנו קיבלה על עצמה לטפל בימות הקיץ בגן הירק של חברה אחרת, שנעדרה מהעיר לרגל נסיעה. גן הירק הזה הוא חלק ממתחם גני ירק שנמצא במקום מרכזי למדי בשטוקהולם. כן, ככה זה: בשטוקהולם אפשר לשכור פיסת אדמה במרכז העיר ולטפח אותה. לפעמים בקיץ רואים זקנה נוסעת בתחתית כשבידיה סל ובתוכו כמה קישואי ענק, צרור גזרים וכיוצא באלה ירקות. אם נתקלתם בזקנה כזאת, היו סמוכים ובטוחים שבשבועיים הקרובים יאכלו בני משפחתה שלל נזידים מימיים מהירקות פרי גנה.

בכל מקרה, החברה ההיא של החברה שלנו בכלל לא גידלה ירקות כאלה. הגן שלה היה מלא אך ורק בתותים. מעולם לא ראיתי תותים כאלה: השיחים שעליהם גדלו היו עצומים, והתותים, אדומים, בשלים, מתוקים, הציצו אלינו מכל עבר. בהעדרה של בעלת הבית, השקינו במהירות את הערוגות, והתנפלנו על התותים. זללנו עד להתפקע, ושפתותינו האדימו כדם. "אימא," שאלה אותי בתי, שהיה זה ביקורה הראשון בשוודיה מאז עזבנו אותה לפני שנים רבות, "איך זה שכל כך ירוק כאן, ואיך זה שיש להם תותים כאלה?" הסברתי לה שמחירו של קיץ כזה הוא חורף קשה, אכזרי וממושך, אבל בליבי נצרבה תשוקתה של בתי לתותים, ומאז אני מנסה לגדל אותם מדי פעם, ואין לי שום חשק שהחלזונות יאכלו את עליהם ואת פירותיהם.

פ', שתמיד ידעה לנגן על נימי נפשי, ולאו דווקא על הנימים המוארות שבהן, התחילה: "יאללה," אמרה לי, "תעיפי אותם לכל הרוחות. הכי טוב שתהרגי אותם. כן, למה לא? הם מזיקים. הנה, תראי, אני מגלגלת אחד עד לקצה המעקה ומשליכה אותו למטה. שומעת איך השריון שלו מתפצח? ככה מתים." ופ' לא מסתפקת בדיבורים, ומגלגלת בכפתה הקדמית עוד אחד מהחלזונות ומשליכה אותו מעבר למעקה. קול הפיצוח נשמע היטב בדממת הלילה.

"פ'," אני אומרת לה, "הם יצורים חיים, כמוך וכמוני. ראי, יש משהו אנושי כמעט בקרניים שלהם, רחמי עליהם. אולי נאסוף אותם בכלי ונעביר אותם לשדה?"

"השתגעת?" היא אומרת לי, "לא קר לך? בואי נחסל אותם צ'יק צ'ק ונחזור לשמיכה. הם לא יונקים אפילו. מה לנו ולהם? תכף מתחיל מאסטר שף, והיום יש פרק דגים, אני מתה על זה."

"די," אני אומרת לה. "את יודעת שאני צמחונית, לא יפה. את זוכרת איך הדגים קופצים מהים בקיץ, איזה זהרורי כסף עוטפים את גופיהם? איך את יכולה לאכול אותם? טוב שאותי את לא אוכלת."

"חכי," אומרת לי פ', "אני עדיין לא מספיק רעבה."

כאילו הרעב הוא שמנחה את פעילותה. רק כמה ימים קודם למארב רצחה עכבישה והותירה את שק העכבישונים שלה מיותם. לא עזרה תחינתי שהעכבישה היא אם מופלאה, מגלגלת את שק הביצים שלה איתה בכל אשר תלך, וכשעכבישוניה הקטנים בוקעים היא שומרת עליהם בתוך שק מיוחד עד שהם בשלים לצאת ממנו. פ' נתקפה חירשות, תפסה את העכבישה והמיתה אותה ללא אומר ודברים. גופתה המרוטשת בסלון היא כל מה שנותר.

מכאן אני יודעת, שלא הרעב מוליך אותה אלא האכזריות. "למה עשית את זה?" שאלתי את פ', אבל היא זקפה זנבה בעלבון מדומה, הפנתה לי את אחוריה ואמרה "זה לא אני." באותו לילה נאלצתי לישון בלעדיה. אין כמותה נקמנית כשהיא נפגעת.

אולי משום כך היא אוהבת במיוחד את הסדרה "הכתר" שבה צפינו לאחרונה. היא מזדהה עם הדמויות, לא רק משום שגם הן, כמוה, עלו לגדולה במקרה ולא על סמך כישוריהן, אלא גם משום שממש כמותן היא אינה עובדת לפרנסתה, ודאגות היומיום רחוקות ממנה.

ואף על פי כן, אהבתיה. כשהפסיקה לדבר לפני כמה שבועות לא הבנתי מה קרה לה. "מה?" שאלתי אותה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך משהו? מה קרה?" היא לא ענתה. אחר כך גם הפסיקה לאכול. "רוצה עוף?" שאלתי אותה, אבל כנפי העוף המבושלות והמפורקות שהגשתי לה נותרו בכלי, וגם במאכלים שמיועדים לחתולים לא נגעה. פוררתי, טחנתי, ערבבתי, יצקתי וכלום לא עזר. עד מהרה גם גזרתה, ששנים חיקתה את גזרתי, הידלדלה מאוד.

"מה יש לך?" שאלתי אותה. היא המשיכה לשתוק. ניסיתי לחשוב בת כמה היא, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. הלא היא תמיד לצידי. היא רזתה ורזתה, לא אכלה ולא שתתה ובבוקר שבת לפני שבועיים, כשפרוותה מרוטה והיא בקושי עומדת על רגליה, הביטה בי במבט פרידה ויצאה לדרך. אולי משום שחלק מהסטטוס קוו בינינו אומר שאיננו מצערות זו את זו שלא לצורך.

נו, אמרו לי, לחתולים יש תשע נשמות, היא עוד תחזור. אבל אני בספק, שכן פ' הייתה חתולה חסרת השכלה והפרט הזה על חיי החתולים וגלגוליהם מעולם לא נודע לה.

בינתיים, פרסמתי מודעה שאני מחפשת עורב. וכבר כמה התקשרו, אבל אינני בטוחה שהם מתאימים. אולי הגיע הזמן להפשיר את מנוח העורב, שהיה המלווה הקבוע של אבי, וממנו למדתי את לשון החיות ומאז מת הוא מצפה לתורו במרתף הקריר של ביתנו.

.

(התצלום באדיבות סיון בר ניר)

.

עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים״ ראה אור בהוצאת אפיק ב־2018. רשימה פרי עטה על הסופרת השוודית סלמה לגלרף התפרסמה בגיליון 72 של המוסך.
 .

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יותר טוב ככה", סיפור מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן