.

מאת דפנה לוי

.

להוציא אחד־עשר חודשים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד כמה שבועות לפני ואחרי כן במעצר וחקירות – תקופה שהוא מכנה ״הפסקות שלא רציתי בהן״ – פרימו לוי בילה כמעט את כל חייו באותו בית, בבית שברחוב רֶה אומברטו בטורינו. שם נולד, ושם, למרגלות גרם המדרגות, גם מצא את מותו. ברשימה הראשונה בספר מקצועות של אחרים לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם. הרשימה, שכותרתה ״הבית שלי״, מוקדשת לזיכרונות האינטימיים ביותר שנושאים כל דלת ומשקוף בבית הזה, משיני החלב שאיבדו ילדיו ועד טיפות המים שנטפו מן המטרייה שהיה אביו מניח במתקן המתאים בשובו מעבודתו. וברקע כל אלה פועמת התשוקה לתור עולם אחר, רחוק וזר, תשוקה שלוי טוען כי מעולם לא מומשה, משום שבחר בחיי נייחוּת.

אלא שלוי לא נדרש לצאת מביתו כדי לחקור עולמות רחוקים. באסופת הרשימות, שרובן התפרסמו בעיתון האיטלקי La Stampa וקובצו על ידו לקראת פרסום כשנה לפני מותו ב־1987, הוא מרחיק לשוטט ועושה זאת בכוח סקרנותו, דמיונו וכישורי הקשב וההיקש שלו, המאפיינים את כתיבתו האוטוביוגרפית וגם את הפרוזה שלו. הדרך שלו מתחילה אמנם בבית, שמעולם לא שקל להחליף, כך הוא אומר, ממש כפי שלא נראה לו טבעי להחליף את עורו, אבל היא ממשיכה משם אל מחוזותיהם של זואולוגים, בוטנאים, אנשי מחשבים, משוררים ושחקני שחמט. היא מתפתלת בין מבנה הכנפיים של החיפושיות למלכודות טפילים, בין מעשה שהיה במפעל לחומרי נפץ לבין המבט המשתנה בשמיים מכוכבים. לוי לוקח איתו למסעות הללו לא רק את קוראיו, אלא גם כותבים והוגים שקדמו לו. קאנט וקפקא, דנטה, אלדוס הקסלי, פרנסואה רבלה וז׳ול ורן משמשים לו לעיתים נקודת מוצא ולעיתים משענת.

רוחב היריעה שלוי שואף אליו, בין שהוא עוסק במבנה של כלי שיט, בגלגוליהם של ביטויים יוצאי דופן או במסטיקים הנדבקים למדרכות טורינו, אינו גורע מעומק המחשבה ותשומת הלב שלו. לוי כותב ברצפים אסוציאטיביים, המשלבים זיכרונות אישיים עם עובדות היסטוריות ומדעיות. כך זיכרונותיו מהפעם הראשונה שבה השתמש במעבד תמלילים מתגלגלים לתהייה על החיים בעולם שכבר מזמן איננו מבינים, וכעת הוא גם מלווה בלשון לא ידועה:

יתרה מזאת, זו לשון לעגנית ומטעה, שמלים פשוטות ביותר כמו ׳פְּתח׳, ׳סְגור׳ או ׳צא׳ נושאות בה מובנים לא־שגרתיים. יש מונחון שטורח להגדיר אותם, אבל הוא מתקדם בכיוון הפוך מזה של המילונים הרגילים: אלה מגדירים מונחים לא־ברורים באמצעות פנייה למונחים מוכרים; ואילו המונחון הזה מתיימר לתת מובן חדש למונחים שחשבנו בטעות שאנחנו מכירים, באמצעות פנייה למונחים לא־ברורים, והתוצאה הרסנית.

עיון בשולחן ערוך של יוסף קארו מוביל אותו למצוא הומור במדרשים שבהם, כך הוא כותב, ״החוקים מהופכים בהעזה על ראשיהם״; ניסיון להבין את חרדתם של מתבגרים מביא אותו לנסח בבהירות את הסיבות שבגללן אסור לנו להתעלל בבעלי חיים; ומהתפתחות הטכנולוגיה הוא גוזר מסקנות על האופן שבו האדם חושב על העתיד, יכולתנו להתמודד עם שינויים והפחדים שאנחנו תולים בטבע, האדיש לגמרי לקיומנו.

לוי כותב בהומור, ואף שרשימותיו משובצות באנקדוטות (ולעיתים יותר מזה) מחייו האישיים, הוא אינו גולש לסנטימנטליות. ברשימה ״החנות של סבא״ הוא מתאר את צוות העובדים כ״אוסף מוזר של דוגמאות אנושיות אנומליות,״ שהבולטת בהם הייתה ״הגוש הנצחי וטוב הסבר הקרוי טוטָה ג׳ינה הקופאית, שהייתה בשר אחד עם הקופה הרושמת…״. את סבו הוא מתאר כפטריארך שנון שמעולם לא צחק וספק אם אי פעם קרא ספר, ומספר כי לסבתו היו עשרים ואחד אחים ואחיות ״שנפוצו כמו זרעי שן־הארי ברוח… ואחד (מספרים בלחישה ואימה) כשעוד היה עם המינקת נטרף בעריסתו על ידי חזיר.״ וברשימה ״דו־קרב ממושך״ הוא מתאר את שנות התבגרותו דרך התחרות האינסופית שלו עם תלמיד אחר, גוידו, שעקבותיו אבדו לו ועד היום אינו יודע מי מהם ניצח ״בריצה למרחקים ארוכים של החיים״, אף שלוי עדיין זוכר אותו עומד על השולחן בכיתה עירום, ״פרובוקטיבי, דיוניסי ומגונה באופן הפוך – מונומנט חולף של כוח ארצי ושל חוצפה.״

לוי, שבעשור האחרון לחייו פרש לגמרי מעבודתו ככימאי והקדיש את עצמו לכתיבה בלבד, מעולם לא איבד את היכולת לבחון דברים בהיגיון, להביט בתופעות אנושיות באופן המציב השערה ואז מאשש או פוסל אותה כנגד ראיות. ממש כפי שעשה בהטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 1987; תרגם עמנואל בארי), קובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים שנגעו באושוויץ, באכזריות, ביחסי קרובים, בחברות, שייכות ואחרוּת מבעד לעיניו של כימאי; וממש כמו במפתח כוכב (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 201; תרגם מירון רפופורט), שלכאורה לא היה אוטוביוגרפי, אלא סופר מפיו של טכנאי המעורב בפרויקטים ענקיים בכל העולם – גם באסופת רשימותיו לוי אינו מתעלם מפרטים שוליים, שבהם נמצא המפתח לדברים החשובים והמורכבים יותר. המציאות שהוא מתאר, בין שמככבים בה בני אדם, עכבישים, צמחים או הירח, היא מרובדת, כל חלקיה ארוגים יחדיו, וכדי להבין אותה יש להצטייד בעיניים חדות, כמו שלו. במובן הזה לוי מאיר את הדמיון, ואולי אפילו את הזהות הגמורה, בין המדע לאמנות. בעולם שלו אין הפרדה בין מדענים ואמנים ובין מושאי התשוקה והיצירה שלהם. בהטבלה המחזורית הוא המשיל את היסוד אַרגוֹן, גז אציל, היינוּ שאינו נוטה ליצור קשרים כימיים עם יסודות אחרים, לדוד שלו, שסירב לצאת ממיטתו במשך עשרים שנה. את עצמו הוא המשיל לפחמן, שיכולתו לקשור קשרים שונים ומשונים הצילה אותו לא אחת ממוות. במקצועות של אחרים קו המחשבה שלו דומה: הוא מפנה את מבטו של המדען גם אל עצמו, ומעבר לכך הוא מגלה כי האמנות, המחקר המדעי והחיים עצמם הם ניסיונות לבטא איזו אמת חדשה, שאנחנו יכולים להביט בה בתמיהה, להשתוקק אליה, לקטלג אותה באובססיביות ולהתרגש מתגליותינו – אך אלה תמיד נובעות מתוכנו ואנו המשליכים אותן על העולם.

הרשימות החלשות ביותר בקובץ הן דווקא אלה המוקדשות לכתיבה. לוי מונה תשע סיבות לכתיבה, מנסה לגלות את מקור הדחף לכתיבה וכותב מכתב לקורא צעיר, ובכל המקרים נוטה לדידקטיות, וזו דוחקת מכתיבתו את ההתפעמות העמוקה שהפגין קודם מול הרגלי ההזדווגות של החגבים ואת עומק צערו נוכח הדלוּת הלשונית בכל הקשור לתיאורי ריחות. ואולם ככלות הכול הרשימות באסופה מצטברות כולן לכדי קריאה מעניינת, רבגונית ומרחיבת מחשבה.

.

פרימו לוי, "מקצועות של אחרים", הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה. מאיטלקית: יונתן פיין.

.

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", ספר שירה מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירה אוקראינית עכשווית: אוסטפ סליווינסקי

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

 

את מה שמזמן הייתי חייב לכתוב

סָבִי לֹא אָהַב מְשׁוֹרְרִים

אָמַר שֶׁאֵלֶּה תָּמִיד כְּאִלּוּ מִתְנַצְּלִים

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מַעֲנִישִׁים אוֹ מְקַלְּלִים.

לָכֵן סְלַח לִי, סַבָּא, עַל עוֹד שִׁיר אֶחָד

וְעַל כָּךְ שֶׁתָּחַבְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹכוֹ.

סְלַח לִי עַל שֶׁחֵצִי מֵהַחַיִּים אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלֹא לָמַדְתִּי

לֹא לְהַעֲנִישׁ וְלֹא לְקַלֵּל,

שֶׁעַל "תּוֹדָה" וּ"סְלִיחָה" – עַל שְׁנֵי חוּטִים אֵלֶּה אֲנִי תּוֹלֶה כָּל מִלָּה

כְּאִלּוּ מְקַשֵּׁט אֵיזֶה עֵץ חֲתֻנָּה מֻפְקָר

וּמִשְּׁאַר הַמִּלִּים אֲנִי נִמְנָע.

תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מוֹלִיךְ גִ'ירָפָה מִנְּיָר דֶּרֶךְ הַסָּוָנָה –

וְאֶצְחַק יַחַד אִתְּךָ.

פְּקֻדּוֹת, קְלָלוֹת, דְּרִישׁוֹת וְתוֹכֵחוֹת,

תְּשׁוּבוֹת לֹא נְכוֹנוֹת וּנְכוֹנוֹת –

נוֹשְׁרוֹת וּמְרַשְׁרְשׁוֹת כְּעָלִים בַּסְּתָו

וְנִהְיָה בָּהִיר יוֹתֵר.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֵיךְ אַתָּה מַבִּיט בִּי

מִבַּעַד לָעֲנָפִים שֶׁנִּהְיוּ שְׁקוּפִים סוֹף־סוֹף

וְסוֹלֵחַ.

.

אלינקה בגינה עם כלב גדול

אָז כַּמָּה הוּא חַי? כָּל הַיְּלָדִים – כָּל הַחֲמִשָּׁה –

רָכְבוּ עָלָיו.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי

הוּא כְּבָר הִתְעַוֵּר וְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם כְּמוֹ כְּלַבְלַב

שֶׁצָּד אֶת זְנָבוֹ –

כֶּלֶב יַלְדוּתִי עָצוּב. מֵאָז קָרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שֶׁלֹּא הִתְרַחֵשׁ כְּלוּם.

טוֹב שֶׁהַשְּׂרֵפוֹת לְעוֹלָם לֹא קוֹשְׁרוֹת קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן,

וּמֵהֶן הָיִיתִי חוֹמֶקֶת.

שֶׁהָרוּחוֹת, כְּמוֹ דַּרְדַּקִּים כַּפְרִיִּים, לִוּוּ אוֹתִי בִּשְׁרִיקוֹת.

רַק אֵלֶּה שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאַחִים וְהֵצִיצוּ בַּסִּירִים

יָדְעוּ הֵיטֵב אֶת מְלַאכְתָּן.

מִצַּד שֵׁנִי, הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַצִּילִים, לָהֶם רָצִיתִי לִצְחֹק בַּפָּנִים.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹעֲצִים שֶׁפָּחֲדוּ לִשְׂרֹף אֶת הַשַּׁרְווּל.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מוֹרִים, עַד שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם –

כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה הַהִיא –

אִשָּׁה קְטַנָּה עַל כֶּלֶב גָּדוֹל.

.

אורפיאוס

לְמַעַן הָאֱמֶת לַסִּפּוּר הַזֶּה

יֵשׁ סִפּוּר מַקְדִּים וְהוּא

עַל יֶלֶד שֶׁפָּחַד מִמַּיִם.

אֲבָל הָלַךְ עִם כֻּלָּם לַחוֹף וְטִפֵּס

עַל אֶבֶן אֲרֻכָּה

וְכַאֲשֶׁר הַיְּלָדִים קָפְצוּ לַיָּם, הוּא נִשְׁאַר

לַעֲמֹד שָׁם, רָזֶה וְאָבוּד

וְהִסְתַּכֵּל אֵיךְ מִתְרַחֲקִים

הָרָאשִׁים בִּמְנִיפוֹת נְתָזִים

וְקִוָּה רַק לְדָבָר אֶחָד –

שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יַבִּיט לְאָחוֹר.

וְאָז הָלַךְ לְעֵבֶר הַבָּתִּים

הַקְּרוֹבִים וְעָרַף בְּחֹסֶר אוֹנִים

אֶת רָאשֵׁי הַבַּרְקָנִים,

שׁוֹנֶה מִכָּל הַשְּׁאָר כָּאן

כְּמוֹ מֵיתַר נְחֹשֶׁת שָׁזוּר

בְּטָעוּת בְּסַלְסִלַּת נְצָרִים.

אַתָּה מַכִּיר אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה?

אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרֶגַע

שֶׁבּוֹ מוּזִיקָה בּוֹקַעַת מִזַּעַם כְּמוֹ פַּרְפַּר

מִגֹּלֶם קָפוּא?

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא הָיָה עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר

הוֹרָיו מָצְאוּ אוֹתוֹ מְיֻזָּע בָּעֵשֶׂב

עִם שִׁנַּיִם קְפוּצוֹת?

וְעוֹד: תַּגִּיד כַּמָּה זַעַם יָכוֹל הַשִּׁיר לְהָכִיל –

מַסְפִּיק בְּדִיּוּק כְּדֵי

לְהַחְרִישׁ אֶת הַסִּירֵנוֹת?

.

כמעט אלתור

הָעֵץ שֶׁתַּחְתָּיו הִתְפַּשַּׁטְנוּ פַּעַם

כְּשֶׁהָיִינוּ כִּמְעַט יְלָדִים, וְלֹא יָדַעְנוּ מָה לַעֲשׂוֹת הָלְאָה.

הָעֵץ שֶׁסָּבְתָא זִהֲתָה לְפִיו אֶת מִקּוּם

בֵּית נְעוּרֶיהָ.

הָעֵץ שֶׁלְּתוֹכוֹ זָרַקְתִּי סַכִּינִים.

הָעֵץ הַמָּלֵא בְּקִנֵּי צְרָעוֹת שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ זְהִירוּת

לַשָּׁוְא.

הָעֵץ שֶׁהָיִינוּ שׁוֹדְדִים אוֹתוֹ רָדוּם, כְּשֶׁמִּתַּחַת לַכְּפוֹר

עוֹד הִצְהִיבוּ הַתַּפּוּחִים.

הָעֵץ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ עֲשׂוֹרִים רַבִּים תָּלְתָה עָלָיו נַדְנֵדַת

יְלָדוֹת, עַד שֶׁאֲחוֹתִי נָפְלָה מִמֶּנָּה

וְנִפְצְעָה.

הָעֵץ שֶׁפַּעַם חַי בּוֹ סוּס.

עַל מָה הֵם יְדַבְּרוּ כַּאֲשֶׁר

בְּעוֹד קֵיצִים רַבִּים יִתְכַּנְּסוּ אַחֲרֵינוּ

כְּדֵי לָנוּחַ סוֹף־סוֹף בְּצֵל־צִלָּם.

.

אוסטפ סליווינסקי (1978) הוא משורר, מתרגם, חוקר ספרות ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה, וכן ביקורות ומאמרים רבים. שיריו תורגמו לשש־עשרה שפות. מחבר־שותף של המדריך האלטרנטיבי של לביב. בשנים 2006–2007 אצר את הפסטיבל הספרותי הבינלאומי בפורום המו"לים בלביב. אוצר הפרויקט "היסטוריית השוֹנוּת" ופרויקט "הבמה החיה". מלמד את תולדות ספרויות מרכז ומזרח אירופה באוניברסיטה הלאומית בלביב ובאוניברסיטה הקתולית האוקראינית.

.

אלכס אוורבוך, נולד ב־1985 באוקראינה, מתגורר בישראל משנת 2001. משורר דו־לשוני (אוקראינית ורוסית), מתרגם וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו. פרסם שני ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים רבים, האחרון שבהם הוא הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. שירתו עוסקת באתניות מקוטעת, ריבוי זהויות ורב לשוניות, קוויריות, כתיבה תיעודית וזיכרון.

.

תודה לנועה מונסטר על העריכה.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקרדו דומֶנֶק, נטשה פליקס ופרד סְפּאדה, בתרגומה של טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)

עלית קרפ

.

חתולתי פ', בת בלי שם, מסייעת לי בעבודת הגינה. מצבן של הפטוניות שרכשתי רק לפני כמה ימים, ערב הסגר השלישי, במשתלה ביישוב הקהילתי הסמוך, בכי רע. "אין להן בכלל עלים," היא אומרת כאילו לא ראיתי בעצמי. "מי אכל אותן?" אנחנו שואלות זו את זו, וללא תשובה.

"תשמעי," אני אומרת לה, "בלילה נציב מארב ונראה מה קורה."

"מארבים הוא שמי השני," אומרת לי פ', כאילו אני לא יודעת שהיא אורבת לילה־לילה במיטתי בעיקר לתנועות רגליי, שאותן, כך נראה, היא מדמה לעכברי ענק, רק כדי שתוכל לצוד אותן, ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל מכיוון שיש בינינו כל מיני שקרים מוסכמים, ויחסינו, אחרי שנים רבות כל כך, נמצאים בסטטוס קוו שלא כדאי להפרו רק בגלל אי־דיוקים קטנים, אני שותקת.

בערב, מול מהדורת החדשות, אנחנו יושבות על הספה. אני מתחת לשמיכה והיא מעליה, אבל רק משום שאני פוחדת שאם אאפשר לה להיכנס מתחת לשמיכה תנשוך אותי בהזדמנות הראשונה. בפרסומות אני אומרת לה: "זוכרת את המארב שתכננו לעשות הערב?" – "אהממ…" היא עונה. "מארב וערב זה מאותו שורש?" (הלא תבינו, חתולתי פ' לא זכתה בהשכלה מסודרת, וידיעותיה בעברית ובכלל הן פרי האינטליגנציה הטבעית שלה ותו לא.) "לא," אני אומרת לה, "מארב זה באלף וערב זה בעין." אבל אני יודעת שמטרת השיחה שלנו להסיח את דעתנו מהצורך לצאת החוצה.

ובכל זאת אנחנו יוצאות. אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. "זה החלזונות הבני זונות," היא אומרת (יש לה, כפי שכבר הבחנתם, אוזן מוזיקלית ועניין בשפות). ואכן, צבא חלזונות צובא על מה שנותר מהשתילים שלי, וחלק מהכוחות כבר עברו לכרסם בשתילי התות־שדה.

הכרסום הזה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיי: לפני די הרבה שנים נסענו בקיץ עם בתנו לבקר בשוודיה. החברה שבביתה התארחנו קיבלה על עצמה לטפל בימות הקיץ בגן הירק של חברה אחרת, שנעדרה מהעיר לרגל נסיעה. גן הירק הזה הוא חלק ממתחם גני ירק שנמצא במקום מרכזי למדי בשטוקהולם. כן, ככה זה: בשטוקהולם אפשר לשכור פיסת אדמה במרכז העיר ולטפח אותה. לפעמים בקיץ רואים זקנה נוסעת בתחתית כשבידיה סל ובתוכו כמה קישואי ענק, צרור גזרים וכיוצא באלה ירקות. אם נתקלתם בזקנה כזאת, היו סמוכים ובטוחים שבשבועיים הקרובים יאכלו בני משפחתה שלל נזידים מימיים מהירקות פרי גנה.

בכל מקרה, החברה ההיא של החברה שלנו בכלל לא גידלה ירקות כאלה. הגן שלה היה מלא אך ורק בתותים. מעולם לא ראיתי תותים כאלה: השיחים שעליהם גדלו היו עצומים, והתותים, אדומים, בשלים, מתוקים, הציצו אלינו מכל עבר. בהעדרה של בעלת הבית, השקינו במהירות את הערוגות, והתנפלנו על התותים. זללנו עד להתפקע, ושפתותינו האדימו כדם. "אימא," שאלה אותי בתי, שהיה זה ביקורה הראשון בשוודיה מאז עזבנו אותה לפני שנים רבות, "איך זה שכל כך ירוק כאן, ואיך זה שיש להם תותים כאלה?" הסברתי לה שמחירו של קיץ כזה הוא חורף קשה, אכזרי וממושך, אבל בליבי נצרבה תשוקתה של בתי לתותים, ומאז אני מנסה לגדל אותם מדי פעם, ואין לי שום חשק שהחלזונות יאכלו את עליהם ואת פירותיהם.

פ', שתמיד ידעה לנגן על נימי נפשי, ולאו דווקא על הנימים המוארות שבהן, התחילה: "יאללה," אמרה לי, "תעיפי אותם לכל הרוחות. הכי טוב שתהרגי אותם. כן, למה לא? הם מזיקים. הנה, תראי, אני מגלגלת אחד עד לקצה המעקה ומשליכה אותו למטה. שומעת איך השריון שלו מתפצח? ככה מתים." ופ' לא מסתפקת בדיבורים, ומגלגלת בכפתה הקדמית עוד אחד מהחלזונות ומשליכה אותו מעבר למעקה. קול הפיצוח נשמע היטב בדממת הלילה.

"פ'," אני אומרת לה, "הם יצורים חיים, כמוך וכמוני. ראי, יש משהו אנושי כמעט בקרניים שלהם, רחמי עליהם. אולי נאסוף אותם בכלי ונעביר אותם לשדה?"

"השתגעת?" היא אומרת לי, "לא קר לך? בואי נחסל אותם צ'יק צ'ק ונחזור לשמיכה. הם לא יונקים אפילו. מה לנו ולהם? תכף מתחיל מאסטר שף, והיום יש פרק דגים, אני מתה על זה."

"די," אני אומרת לה. "את יודעת שאני צמחונית, לא יפה. את זוכרת איך הדגים קופצים מהים בקיץ, איזה זהרורי כסף עוטפים את גופיהם? איך את יכולה לאכול אותם? טוב שאותי את לא אוכלת."

"חכי," אומרת לי פ', "אני עדיין לא מספיק רעבה."

כאילו הרעב הוא שמנחה את פעילותה. רק כמה ימים קודם למארב רצחה עכבישה והותירה את שק העכבישונים שלה מיותם. לא עזרה תחינתי שהעכבישה היא אם מופלאה, מגלגלת את שק הביצים שלה איתה בכל אשר תלך, וכשעכבישוניה הקטנים בוקעים היא שומרת עליהם בתוך שק מיוחד עד שהם בשלים לצאת ממנו. פ' נתקפה חירשות, תפסה את העכבישה והמיתה אותה ללא אומר ודברים. גופתה המרוטשת בסלון היא כל מה שנותר.

מכאן אני יודעת, שלא הרעב מוליך אותה אלא האכזריות. "למה עשית את זה?" שאלתי את פ', אבל היא זקפה זנבה בעלבון מדומה, הפנתה לי את אחוריה ואמרה "זה לא אני." באותו לילה נאלצתי לישון בלעדיה. אין כמותה נקמנית כשהיא נפגעת.

אולי משום כך היא אוהבת במיוחד את הסדרה "הכתר" שבה צפינו לאחרונה. היא מזדהה עם הדמויות, לא רק משום שגם הן, כמוה, עלו לגדולה במקרה ולא על סמך כישוריהן, אלא גם משום שממש כמותן היא אינה עובדת לפרנסתה, ודאגות היומיום רחוקות ממנה.

ואף על פי כן, אהבתיה. כשהפסיקה לדבר לפני כמה שבועות לא הבנתי מה קרה לה. "מה?" שאלתי אותה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך משהו? מה קרה?" היא לא ענתה. אחר כך גם הפסיקה לאכול. "רוצה עוף?" שאלתי אותה, אבל כנפי העוף המבושלות והמפורקות שהגשתי לה נותרו בכלי, וגם במאכלים שמיועדים לחתולים לא נגעה. פוררתי, טחנתי, ערבבתי, יצקתי וכלום לא עזר. עד מהרה גם גזרתה, ששנים חיקתה את גזרתי, הידלדלה מאוד.

"מה יש לך?" שאלתי אותה. היא המשיכה לשתוק. ניסיתי לחשוב בת כמה היא, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. הלא היא תמיד לצידי. היא רזתה ורזתה, לא אכלה ולא שתתה ובבוקר שבת לפני שבועיים, כשפרוותה מרוטה והיא בקושי עומדת על רגליה, הביטה בי במבט פרידה ויצאה לדרך. אולי משום שחלק מהסטטוס קוו בינינו אומר שאיננו מצערות זו את זו שלא לצורך.

נו, אמרו לי, לחתולים יש תשע נשמות, היא עוד תחזור. אבל אני בספק, שכן פ' הייתה חתולה חסרת השכלה והפרט הזה על חיי החתולים וגלגוליהם מעולם לא נודע לה.

בינתיים, פרסמתי מודעה שאני מחפשת עורב. וכבר כמה התקשרו, אבל אינני בטוחה שהם מתאימים. אולי הגיע הזמן להפשיר את מנוח העורב, שהיה המלווה הקבוע של אבי, וממנו למדתי את לשון החיות ומאז מת הוא מצפה לתורו במרתף הקריר של ביתנו.

.

.

עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים״ ראה אור בהוצאת אפיק ב־2018. רשימה פרי עטה על הסופרת השוודית סלמה לגלרף התפרסמה בגיליון 72 של המוסך.
 .

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יותר טוב ככה", סיפור מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן