.
מאת דפנה לוי
.
להוציא אחד־עשר חודשים במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ ועוד כמה שבועות לפני ואחרי כן במעצר וחקירות – תקופה שהוא מכנה ״הפסקות שלא רציתי בהן״ – פרימו לוי בילה כמעט את כל חייו באותו בית, בבית שברחוב רֶה אומברטו בטורינו. שם נולד, ושם, למרגלות גרם המדרגות, גם מצא את מותו. ברשימה הראשונה בספר מקצועות של אחרים לוי מתאר את עצמו כצַלְחית, סוג של חלזון ים, שאחרי שלב קצר מאוד שבו הוא שוחה בחופשיות הוא דבק בסלע ואינו זז ממנו לעולם. הרשימה, שכותרתה ״הבית שלי״, מוקדשת לזיכרונות האינטימיים ביותר שנושאים כל דלת ומשקוף בבית הזה, משיני החלב שאיבדו ילדיו ועד טיפות המים שנטפו מן המטרייה שהיה אביו מניח במתקן המתאים בשובו מעבודתו. וברקע כל אלה פועמת התשוקה לתור עולם אחר, רחוק וזר, תשוקה שלוי טוען כי מעולם לא מומשה, משום שבחר בחיי נייחוּת.
אלא שלוי לא נדרש לצאת מביתו כדי לחקור עולמות רחוקים. באסופת הרשימות, שרובן התפרסמו בעיתון האיטלקי La Stampa וקובצו על ידו לקראת פרסום כשנה לפני מותו ב־1987, הוא מרחיק לשוטט ועושה זאת בכוח סקרנותו, דמיונו וכישורי הקשב וההיקש שלו, המאפיינים את כתיבתו האוטוביוגרפית וגם את הפרוזה שלו. הדרך שלו מתחילה אמנם בבית, שמעולם לא שקל להחליף, כך הוא אומר, ממש כפי שלא נראה לו טבעי להחליף את עורו, אבל היא ממשיכה משם אל מחוזותיהם של זואולוגים, בוטנאים, אנשי מחשבים, משוררים ושחקני שחמט. היא מתפתלת בין מבנה הכנפיים של החיפושיות למלכודות טפילים, בין מעשה שהיה במפעל לחומרי נפץ לבין המבט המשתנה בשמיים מכוכבים. לוי לוקח איתו למסעות הללו לא רק את קוראיו, אלא גם כותבים והוגים שקדמו לו. קאנט וקפקא, דנטה, אלדוס הקסלי, פרנסואה רבלה וז׳ול ורן משמשים לו לעיתים נקודת מוצא ולעיתים משענת.
רוחב היריעה שלוי שואף אליו, בין שהוא עוסק במבנה של כלי שיט, בגלגוליהם של ביטויים יוצאי דופן או במסטיקים הנדבקים למדרכות טורינו, אינו גורע מעומק המחשבה ותשומת הלב שלו. לוי כותב ברצפים אסוציאטיביים, המשלבים זיכרונות אישיים עם עובדות היסטוריות ומדעיות. כך זיכרונותיו מהפעם הראשונה שבה השתמש במעבד תמלילים מתגלגלים לתהייה על החיים בעולם שכבר מזמן איננו מבינים, וכעת הוא גם מלווה בלשון לא ידועה:
יתרה מזאת, זו לשון לעגנית ומטעה, שמלים פשוטות ביותר כמו ׳פְּתח׳, ׳סְגור׳ או ׳צא׳ נושאות בה מובנים לא־שגרתיים. יש מונחון שטורח להגדיר אותם, אבל הוא מתקדם בכיוון הפוך מזה של המילונים הרגילים: אלה מגדירים מונחים לא־ברורים באמצעות פנייה למונחים מוכרים; ואילו המונחון הזה מתיימר לתת מובן חדש למונחים שחשבנו בטעות שאנחנו מכירים, באמצעות פנייה למונחים לא־ברורים, והתוצאה הרסנית.
עיון בשולחן ערוך של יוסף קארו מוביל אותו למצוא הומור במדרשים שבהם, כך הוא כותב, ״החוקים מהופכים בהעזה על ראשיהם״; ניסיון להבין את חרדתם של מתבגרים מביא אותו לנסח בבהירות את הסיבות שבגללן אסור לנו להתעלל בבעלי חיים; ומהתפתחות הטכנולוגיה הוא גוזר מסקנות על האופן שבו האדם חושב על העתיד, יכולתנו להתמודד עם שינויים והפחדים שאנחנו תולים בטבע, האדיש לגמרי לקיומנו.
לוי כותב בהומור, ואף שרשימותיו משובצות באנקדוטות (ולעיתים יותר מזה) מחייו האישיים, הוא אינו גולש לסנטימנטליות. ברשימה ״החנות של סבא״ הוא מתאר את צוות העובדים כ״אוסף מוזר של דוגמאות אנושיות אנומליות,״ שהבולטת בהם הייתה ״הגוש הנצחי וטוב הסבר הקרוי טוטָה ג׳ינה הקופאית, שהייתה בשר אחד עם הקופה הרושמת…״. את סבו הוא מתאר כפטריארך שנון שמעולם לא צחק וספק אם אי פעם קרא ספר, ומספר כי לסבתו היו עשרים ואחד אחים ואחיות ״שנפוצו כמו זרעי שן־הארי ברוח… ואחד (מספרים בלחישה ואימה) כשעוד היה עם המינקת נטרף בעריסתו על ידי חזיר.״ וברשימה ״דו־קרב ממושך״ הוא מתאר את שנות התבגרותו דרך התחרות האינסופית שלו עם תלמיד אחר, גוידו, שעקבותיו אבדו לו ועד היום אינו יודע מי מהם ניצח ״בריצה למרחקים ארוכים של החיים״, אף שלוי עדיין זוכר אותו עומד על השולחן בכיתה עירום, ״פרובוקטיבי, דיוניסי ומגונה באופן הפוך – מונומנט חולף של כוח ארצי ושל חוצפה.״
לוי, שבעשור האחרון לחייו פרש לגמרי מעבודתו ככימאי והקדיש את עצמו לכתיבה בלבד, מעולם לא איבד את היכולת לבחון דברים בהיגיון, להביט בתופעות אנושיות באופן המציב השערה ואז מאשש או פוסל אותה כנגד ראיות. ממש כפי שעשה בהטבלה המחזורית (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 1987; תרגם עמנואל בארי), קובץ הסיפורים האוטוביוגרפיים שנגעו באושוויץ, באכזריות, ביחסי קרובים, בחברות, שייכות ואחרוּת מבעד לעיניו של כימאי; וממש כמו במפתח כוכב (הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 201; תרגם מירון רפופורט), שלכאורה לא היה אוטוביוגרפי, אלא סופר מפיו של טכנאי המעורב בפרויקטים ענקיים בכל העולם – גם באסופת רשימותיו לוי אינו מתעלם מפרטים שוליים, שבהם נמצא המפתח לדברים החשובים והמורכבים יותר. המציאות שהוא מתאר, בין שמככבים בה בני אדם, עכבישים, צמחים או הירח, היא מרובדת, כל חלקיה ארוגים יחדיו, וכדי להבין אותה יש להצטייד בעיניים חדות, כמו שלו. במובן הזה לוי מאיר את הדמיון, ואולי אפילו את הזהות הגמורה, בין המדע לאמנות. בעולם שלו אין הפרדה בין מדענים ואמנים ובין מושאי התשוקה והיצירה שלהם. בהטבלה המחזורית הוא המשיל את היסוד אַרגוֹן, גז אציל, היינוּ שאינו נוטה ליצור קשרים כימיים עם יסודות אחרים, לדוד שלו, שסירב לצאת ממיטתו במשך עשרים שנה. את עצמו הוא המשיל לפחמן, שיכולתו לקשור קשרים שונים ומשונים הצילה אותו לא אחת ממוות. במקצועות של אחרים קו המחשבה שלו דומה: הוא מפנה את מבטו של המדען גם אל עצמו, ומעבר לכך הוא מגלה כי האמנות, המחקר המדעי והחיים עצמם הם ניסיונות לבטא איזו אמת חדשה, שאנחנו יכולים להביט בה בתמיהה, להשתוקק אליה, לקטלג אותה באובססיביות ולהתרגש מתגליותינו – אך אלה תמיד נובעות מתוכנו ואנו המשליכים אותן על העולם.
הרשימות החלשות ביותר בקובץ הן דווקא אלה המוקדשות לכתיבה. לוי מונה תשע סיבות לכתיבה, מנסה לגלות את מקור הדחף לכתיבה וכותב מכתב לקורא צעיר, ובכל המקרים נוטה לדידקטיות, וזו דוחקת מכתיבתו את ההתפעמות העמוקה שהפגין קודם מול הרגלי ההזדווגות של החגבים ואת עומק צערו נוכח הדלוּת הלשונית בכל הקשור לתיאורי ריחות. ואולם ככלות הכול הרשימות באסופה מצטברות כולן לכדי קריאה מעניינת, רבגונית ומרחיבת מחשבה.
.
פרימו לוי, "מקצועות של אחרים", הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה. מאיטלקית: יונתן פיין.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם", ספר שירה מאת רבקה פישביין עמנואל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
