מודל 2021 | החייל העלום שולץ

"שלומפ בחן שוב את הפתק וגירד מאחורי אוזנו. הוא ידע שמחובתו להעניש אותה, למען הסדר הטוב... אבל היא הייתה ענייה, והוא לא ידע איפה הוא אמור להחזיק אותה במעצר." קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" מאת הנס הרברט גרים

האדי חליל, Into The Wildness, שמן על בד, 40X30 ס"מ, 2018

.

קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" / הנס הרברט גרים

מגרמנית: ארז וולק

.

מדאם דובי לא צחקה מהבדיחות של בעלה. היא הייתה מודאגת. היו לה שתי בנות רווקות בבית ושני נערים חזקים בשדות, והימים ימי מלחמה. ולא היה אפשר לדעת מה עלול לקרות. ומה אם הגרמנים ייסוגו ויחפרו את השוחות שלהם באמצע הכפר?! ומה אם הבנים יילקחו לשירות עבודה או למחנה שבויים?! היא התייסרה, והבדיחות של בעלה עינו אותה. לשלומפ היא הייתה טובה. היטב ידעה שהוא היה יכול לגרום לה סבל גדול אילו היה אדם רע. היא ידעה גם שיש לו אימא שדואגת כמותה. היא ביקשה שימסור לה ברכות ממדאם דובי, כי הנשים מאוחדות בסבלן. לשלומפ לא היה מושג שאימו יודעת מה מצפה לו. וכשראה שלומפ את פניה הדואגים של מדאם דובי, הבין משהו מהעינוי שהמלחמה יוצקת בליבן של אלו שאינן נושאות נשק, אך יודעות שהאהוב עליהן מכול שרוי בסכנה.

אבל לעת עתה מצבו עוד היה טוב. פעם בשבוע טייל למעלה בכיוון מונס אן פ׳, אל המטבח הפלוגתי, וקיבל שם קופסת בשר משומר כתחליף להסעדה שהגיעה לו. ואז נתן את השימורים למדאם. והיא הורידה צרור שעועית מהשורה הארוכה שהייתה תלויה בחוץ מתחת לגג, מאחורי המרזב, והכינה מהשעועית מחית ובישלה את הבשר. כולם אכלו בשולחן אחד ומקערה אחת. אסטל הגישה את האוכל ונתנה לו את החלקים הכי טובים. פעם אחת הוא היה איתה לבד ועם אלן הקטנה בת החמש־עשרה. לאחות הגדולה פלור ולאחרים הייתה עבודה. השלושה שיחקו וניסו לתפוס זה את זה. הוא לכד את אסטל ואחז בזרועותיה המוצקות והצמיד אותה אל הקיר ונישק אותה. והיא לקחה את ראשו בשתי ידיה ומשכה אותו אליה ולחשה באוזנו Je vous aime – "אני אוהבת אותך". שלומפ נבהל ושחרר אותה. הוא הסמיק והיה מוכה הלם כי הוא חש שערכה גדול משל כל האחרות גם יחד. אבל היא הביטה בו וידעה באותו רגע שהוא לא אוהב אותה. היא יצאה וזמן רב לא נראתה. כעבור כמה ימים עברה לבית ה־marraine, הסנדקית שלה, וגרה שם ועזרה לה לטפל בפרות ולהפריד את החלב. רק כשנאלץ שלומפ להיפרד, היא חזרה ועזרה לו לגלגל את המעיל שלו ולארוז את התרמיל.

גם האיכרים לא היו שמחים. כי להם לא היה בית מרזח כמו לדובי. ורבים מהשדות שלהם הפכו לשדות בור; רק השדות הסמוכים לדרך עובדו. בכפר לא נשארו די סוסים, והפרות הלכו והתמעטו. כל המסחר והחליפין חדלו, וגם מי שהיה לו כסף לא יכול לקנות שום דבר. בכלל לא היה עוד רכוש, לא היו עשירים ולא עניים. כולם היו מוכרחים לעבוד אם היו חזקים דיים ובריאים. כולם עיבדו את השדות, לא משנה מי היו בעליהם. בימי שני הלך גסטון, מנהל העבודה שחור העיניים, אל ראש העיר במונס והביא כסף. ובשישי בערב שילמו משכורות. כולם נאספו לפני המפקדה של שלומפ. האיכרים הגדולים והקטנים, הנשים, הנערות. והם רעשו וזמזמו מול חלונו, ושלומפ התקשה מאוד לספור את הכסף. אבל כדי שהנערות יהיו בשקט הוא זימן אליו את קָרולואי ונתן לו רובה קרבין ישן בלי ניצרה; אנשי חיל הפרשים זרקו את הרובה, ושלומפ מצא אותו בחדר שלו מאחורי המיטה.

קרולואי צעד חדור כבוד הלוך ושוב על רגליו העקומות מול הנערות, הקרבין מוכתף, גלגל את עיניו ועטה פרצוף חמור סבר. אבל הנערות השובבות לא פחדו ממנו. הן נדחקו קרוב אליו ואז ברחו בצווחות רמות. ובֵּרְט הקטנה הכשילה אותו, והוא מעד ונפנף נואשות באוויר ברובה שלו ונפל אפיים ארצה. כשקם על רגליו, הקרבין נעלם. אבל האלזסי ההגון רעד מזעם. הוא נופף באגרופו לכל הכיוונים וקילל עד כדי כך שהירח נעלם מאחורי העננים. הנערות נתקפו פחד. הן השתתקו ונעמדו בהכנעה מול המפקדה כמו תרנגולות מול דלת הלול הסגורה. כעבור שעה קלה חדל קרולואי לקלל, וכשראה שכולן מחכות בצייתנות שכזו, נמוג כעסו, והירח שב והגיח מאחורי העננים; קרולואי שב לחייך, והנערות נשמו לרווחה.

ושלומפ הצליח לשלם באין מפריע. ראשית לגברים, אחר כך לנשים ולבסוף לנערות. אחר כך נכנס לאֶסטָמִינֶה, עישן סיגריות ושיחק בקלפים עם הבחורים הצעירים. הוא היה עשוי לשכוח את המלחמה לולא קירקשו החלונות בקול רם לעיתים תכופות מירי התותחים וכולם התכווצו מפחד.

הייתה שעת בוקר מאוחרת. שלומפ ישב מאחורי שולחנו וכתב מכתב לאימו. פתאום נפתחה הדלת, וז׳נדרם נכנס, על חזהו לוחית זיהוי מפליז, וקרקש בדורבנותיו. הוא ניגש לשלומפ, פתח פנקס וביקש משלומפ לחתום. אחר כך תלש דף מהפנקס והניח אותו על השולחן: "יש בתחום המפקדה הזאת מישהי בשם מדלן טוּאָר?" – "כן," אמר שלומפ, "במרטנוואל, ממש בבית הראשון". "תפסו אותה אתמול בדרך לטימרי בלי אישור". הז׳נדרם נפרד בברכת שלום ויצא בקרקוש.

שלומפ בחן שוב את הפתק וגירד מאחורי אוזנו. הוא ידע שמחובתו להעניש אותה, למען הסדר הטוב. והוא ידע גם שיש בחירה בין קנס למעצר. אבל היא הייתה ענייה, והוא לא ידע איפה הוא אמור להחזיק אותה במעצר. כי לא הייתה בכפר תחנת מכבי אש ולא משהו דומה לזה. הוא נתקף מבוכה גדולה והרהר ארוכות במקרה המסובך.

אז עלה בו רעיון. הוא נזכר בבית קטן ונחמד שננטש בידי דייריו. החלונות היו גבוהים כל כך שכמעט לא היה אפשר לקפוץ מהם. הוא הלך למקום ווידא זאת. חדר אחד היה במצב טוב. התנור נראה תקין, והחלונות נסגרו היטב. שלומפ שלח אנשים לנקות את הבית ולסדר אותו. הוא נעל את הדלת האחורית ושמר בידו את המפתח לדלת הכניסה. הוא הורה להביא עצי הסקה, מעט פחמים, שרפרף, מיטה ושולחן. אחר כך זימן אליו את מדלן. היא לא איחרה לבוא ועמדה בחרדה מול הדלת. שערה היה אדמוני ועיניה כחולות ותמות. "מדלן," אמר שלומפ, "תפס אותך ז׳נדרם?" – "כן, מסייה," היא ענתה. "רציתי להביא חצאית חדשה ללוֹלוֹט הקטנה, אחותי. אתה יכול להאמין לי, מסייה, זה הכול. כי החצאית הישנה בלויה לגמרי, והיא פרועה כל כך." – "אני מאמין לך," אמר שלומפ הטרוד, "אבל למרות זאת אני מחויב להעניש אותך. כי אם ארשה לך להסתובב חופשי, כל הכפר יברח ממני ועוד יצחק לי בפרצוף!" – "אז מה אתה מתכוון לעשות?" – "אני מוכרח לשים אותר במעצר ליום אחד, מדלן." – "Mon Dieu, אלוהים! אבל איפה, הרי אין לנו בית כלא?" – "אין לך מה לחשוש, מדלן, אני אדאג שלא תצטרכי לקפוא מקור ושזה לא יהיה כל כך נורא". היא השתתקה, ופתאום הביטה בו ביהירות: "עשה מה שאתה רוצה, מסייה," אמרה ויצאה.

שלומפ הורה לה לבוא למפקדה ביום רביעי בחמש אחר הצוהריים. היא התבקשה להביא מצעים ומצרכים ליום אחד. מסייה דובי צחק ושאל אותו אם הוא ילך לבדוק פעם בשעתיים. אבל שלומפ לא לא היה במצב רוח לבדיחות שלו, כי הסיפור היה קצת מביך מבחינתו. מדלן באה בשעה המדויקת, על זרועה הסלסלה שלה ובידה חבילה קטנה. היא נהגה בו בהתנשאות מופגנת וכמעט לא הביטה בו. שלומפ לקח את המפתח הענקי והלך איתה. מסייה דובי צחק מאחוריהם. שלומפ פתח את דלת הבית הקטן. הוא ביקש ממדאם דובי שתשים קנקן קפה על הכיריים, כדי להקל מעט על חייה במעצר. העצירה הניחה את הסלסלה על השולחן, הביטה סביבה, התיישבה והוציאה מהסל מסרגות וצמר. "מחר בשתים־עשרה מדאם דובי תביא לך ארוחה חמה," אמר שלומפ, "ואחרי הצוהריים בשש אבוא לשחרר אותך."

היא לא ענתה. אבל פתאום נעמדה והביטה אל המיטה ונעצה את עיניה בשלומפ. אחר כך שוב הביטה במיטה ושוב בשלומפ ונעשתה סמוקה ונבוכה מאוד. שלומפ לא הבין אותה. וכך הביטו השניים זה בזה שעה ארוכה ולא ידעו מה לעשות במבוכתם.

"אבל, מסייה," אמרה לבסוף, "אין לי איך ל…" ואז השתתקה אובדת עצות והביטה מתחת למיטה והביטה בו בחרדה ובמבוכה גואות. עכשיו הוא הבין אותה. "מייד אשוב," קרא ונעלם.

הוא חש בחזרה לבית המרזח וניגש אל הגדר שבין הבית לבית השכן. שלומפ הוריד את אחד מסירי הלילה הרבים ששימשו קסדות לכל אחת מהכלונסאות האפורות. הם היו תלויים שם למעלה סדורים היטב, הידית לפנים, כמו מחלקה מסודרת. בצמוד אליהם ניצבה המחלקה השנייה, סירי הלילה של השכן, שידיותיהם פונות לצד הנגדי, והציגו את גבם. שלומפ לקח את הסיר הראשון, הלבן, שאולי היה טר״ש, כי כל האחרים התהדרו במדים כחולים.

הוא צעד עם הסיר הנלעג לאורך כל הכפר ובירך לשלום את האנשים שזה עתה באו מהשדות והתפלאו מאוד ושאלו אם מישהו נמצא על ערש דוויי, כי הוא החזיק את הכלי מולו בחגיגיות כזו, כמו כומר.

אבל מדלן הודתה לו בנועם וכבר לא כעסה עליו.

.

הנס הרברט גרים, "שְׁלוּמְפּ", אפרסמון ספרים, 2021. מגרמנית: ארז וולק

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הלילה בגרנדה", ספר הביכורים של ברוך דרור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ארנונה גדות, הסופרת הנשכחת וחבורות הילדים שהמציאה

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, ותתמלאו גלי נוסטלגיה. אבל איך התייחסו לספרים הללו בזמן אמת?

"חבורת פופיק" - ילדי ספרי ה"חבורות" הפופולריים של שנות ה-70 וה-80

איך יכול להיות ששכחנו את הילדים שתרמו כל כך הרבה למדינת ישראל ולעולם כולו? ילדים שחשפו חבורת מרגלים, שחררו טייס ישראלי שבוי והצילו משלחת מדענים בינלאומית? נכון, הם רק פרי דמיונה של סופרת פוריה, ובכל זאת, איך יכול להיות שאחרי שהעניקו לילדי ישראל שעות רבות של קריאה מותחת ומהנה, הם נשכחו כמעט לחלוטין? וזאת, יש לציין, בניגוד גמור לחבורת ילדים דמיונית אחרת, שבחלק מהזמן פעלה במקביל אליהם (כן, אלה מהמערה החשמלית).

אם בשנות ה-70 וה-80 הייתם ילדי בית ספר יסודי, או שהיו לכם אחים או ילדים בגיל הזה, כנראה תזהו את חבורות הילדים שנציג כאן, חבורת פופיק, חבורת צ'ופצ'יק, חבורת הרֵעים וגם רוני ונבחרת הבלשים. הספרים הללו, שנכתבו על ידי ארנונה גדות, יצאו לאור החל מסוף שנות ה-60 וזכו לפופולריות רבה. כאשר אנחנו מדברים על פופולריות, אנחנו מתייחסים לילדים, כמובן, כי רבים מהמבוגרים לא אהבו, בלשון המעטה, את אופיים ותכנם של הספרים הללו.

תמונות ילדי החבורה תומס, שירלי ופיט. מתוך "פופיק וחבורת גשר הזהב"

לא מדובר בתופעה שאינה מוכרת לנו. גם כיום, לנוכח כמה מספרי הילדים הפופולריים ביותר, נשמעים קולות מחאה וזעזוע על רמתם ועל איכותם של הספרים הללו, אלא שמיד לאחר הביקורת הנוקבת תגיע בדרך כלל התרפקות על העבר, והשוואה לספרי האיכות של פעם. ובכן, עיון במאמרים וביקורות בעיתונים ובכתבי עת חינוכיים מגלה שאין חדש תחת השמש, ולעולם ידאגו המבוגרים מהתדרדרותו המוסרית והרוחנית של הדור הצעיר. יותר מזה, נראה שחלק מהספרות שקראנו כילדים, ונתפסה על ידי סביבתנו הבוגרת כקלוקלת, תהפוך כעבור שנים, הודות לרגשות הנוסטלגיים שיתלוו אליה, לספרות שנרצה שילדינו יקראו גם ושכמובן תתעלה בעינינו על כל חומר קריאה עכשווי שיגיע לידיהם.

ובחזרה לחבורות הילדים שלנו – בעוד שספר חבורה דוגמת "אמיל והבלשים" זכה (בצדק כמובן) לביקורות חיוביות, וכך גם ספר החבורה שנחשב לחלוץ ספרי החבורה העבריים – "שמונה בעקבות אחד", הסדרות שבמרכזן חבורות היוצאות להרפתקות, מסעות בילוש או הצלת המולדת, זכו לקבלת פנים מעורבת. על ידי רבים מילדי ישראל הם התקבלו בהתלהבות רבה ונקראו בשקיקה, אך ההורים ובעיקר המחנכים התייחסו לתופעה בדאגה ואפילו בשאט נפש והביקורות קטלו את הספרים הללו ללא רחמים. הבולטים בקבוצה זו היו כמובן, ספרי חסמב"ה, הסדרות של אבנר כרמלי (שרגא גפני, שכתב גם בשמות עט נוספים) כמו "הימאים", "הבלשים הצעירים" ו"השביעיה הסודית" שלנו וחבורות ספרותיות נוספות כמו "ילדי העיר העתיקה" של חיים אליאב ו"חבועוז" של חיים גיבורי.

אחת הסופרות הפוריות ביותר של ספרי חבורות הייתה ארנונה גדות שנולדה בתל אביב באמצע שנות ה-40 ופרסמה חלק מהספרים תחת שמה וחלק, גם זאת כמיטב המסורת של סופרי הספרות הפופולרית, תחת השם הבדוי ת. אורגיל.

ספריה נכתבו על פי הנוסחה הבסיסית של ספרי החבורות. ילדי החבורות שלה נתקלו בהרפתקאות מסעירות ובמצבים מסוכנים, אך בכוחות משותפים הצליחו לפצח תעלומות שאיש מהמבוגרים לא הצליח, ולגבור על אויביהם, שתמיד היו טפשים מכדי לסכל את תכניותיהם. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", ילדי החבורה מגלים חבורת ילדים אומללים שעובדים בשירותו של איש רשע שמטיל עליהם אימה. אחד מבני החבורה מתחזה ליתום עני, וכך הם מצליחים להביא למעצרו של האיש, שמתגלה כמרגל וכפושע מבוקש. בספר "חבורת הרעים בעקבות המרגלים", מדובר בכלל על אח ואחות שאביהם, המרגל, נשבה בידי הערבים. בביקור במוזיאון השעוה בלונדון הם נתקלים בלוכדיו של אביהם, מתחזים לפסלים וכך שומעים את תכניותיהם ומסכלים אותן. בניגוד לספרים אחרים מסוג זה, גיבוריה של גדות כן נעזרו במבוגרים "הטובים" שסביבם, אך הם היו אלה שבזכותם באו הרעים על עונשם. וכמובן, כמו בספרי החבורות האחרים, גם כאן, הטובים הם תמיד טובים מאד, והרעים הם רשעים ונלעגים מאד.

1
ילדי חבורת צ'ופצ'יק, הכלב חניבעל ומוטלה – הילד היתום שהצילו מידיו של פדללה הרשע. מתוך "חבורת צ'ופצ'יק וילדי הגבול", עמ' 63, איור: מ. אריה

רבים מספרי החבורות, כולל חלק מספריה של גדות עצמה, מצאו את הצדקתם החינוכית בערכי אהבת הארץ והגנת המולדת שבהם. מרבית הגיבורים הם ילדים ישראלים צברים והאויבים הם בדרך כלל, אויבי המדינה. בספר "חבורת צ'ופצ'יק וילדי חבש", ה"אויבים" הם דווקא הורים ישראלים שבעקבות עסקיהם עברו לגור עם המשפחה בחבש (שהיהודים שאנחנו פוגשים בה הגיעו אליה מפולין…) והילדים הנועזים מצליחים להערים על ההורים ולהבריח את האחים בחזרה לישראל. כמובן שכאן כבר מחכה להם פתק מההורים שהבינו את טעותם וישובו לארץ גם הם. אבל למרות ההיענות לקו הלאומי בחלק מהספרים, דווקא בנקודה זו גדות חרגה מהקו המקובל, ולקחה את גיבוריה למסעות ברחבי העולם – רוני ונבחרת הבלשים נתקלו בהרפתקאות בדנמרק, במזרח הרחוק ובאפריקה והחבורה הבולטת ביותר שלה, חבורת פופיק, בכלל לא חיה בישראל. שמה הרשמי של החבורה היה "חבורת גשר הזהב" וגיבוריה, עם שמות אמריקאים כמו פיט, תום ואליזבט, התגוררו בסן פרנסיסקו ולהרפתקאותיהם כמעט לא היה קשר לישראל – הם נסעו לאלסקה להציל משלחת מדענים בינלאומית שמטוסה נחטף, נקלעו לתאונת מטוס עם כוכבות הוליוודיות, גילו מושבה בקוטב הצפוני וסייעו לפצח רצח בחווה אמריקאית.

1
"חבורת פופיק באלסקה", עמ' 66

כפי שציינה הביקורת, חטאו ספרי החבורות הפופולריים בהצגה בעייתית של הערבים, כרעים מוחלטים וכטפשים. ספריה של גדות לא חפים מכך, אך בספר "חמישה רעים במבצע הטייס האמיץ", שמספר על חילוץ של טייס ישראלי שנפל בשבי הסורי במלחמת ששת הימים, שחמשת הרעים הם שני בני קיבוץ, ילד דרוזי מהרמה הסורית, ילד בדואי, וכלבו של הבדואי – מג'נון. אין בכך כדי לחפות על תכנים בעייתיים בספר עצמו, והספר עצמו מלא בסטריאוטיפים בעייתיים, אך לאותם ימים זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה. בעיניים עכשוויות, עולה גם הסוגיה המגדרית של ספרי החבורות. בחבורותיה של גדות יש בדרך כלל רוב גברי והתפקידים המגדריים של הילדים והמבוגרים תואמים את התפקידים המסורתיים, אך לעתים יש ניסיון לאמירות אחרות. בספרי "רוני ונבחרת הבלשים" רוני היא בת, מקרה יוצא דופן באותם ימים של חבורה שנקראת על שם אחת הבנות בה. בנוסף, באחד מספרי חבורת פופיק, ניתן למצוא את הדיאלוג הזה:

"אותה שעה, פסעו במרחק צעדים ספורים מאחוריהם שירלי ואליזבט. גם הן היו עסוקות בשאלה מה תעשינה כשתגדלנה… אני, מילדות, רציתי להיות אחות רחמניה", אמרה אליזבט. ואם לא אחות אז עובדת סוציאלית… הייתי רוצה לעזור לאנשים. הלואי ואני הייתי כל כך בטוחה במה שאני רוצה", התלוננה שירלי. אבל אני לא בטוחה. מפני שיום אחד אני רוצה להיות שחקנית, יום אחד נהגת מכוניות מרוץ, ויום אחר רופאה של בעלי חיים… בדבר אחד אני בטוחה בכל אופן… בזה שאני לא רוצה להיות כזאת מין אשה שמתחתנת ומיד יולדת ילדים וכל חייה היא סגורה בבית".
"זה דווקא יכול להיות נחמד להתחתן וללדת ילדים", אמרה אליזבט בקולה הרך והביישני"
"נחמד? אולי", השיבה אליזבט בפקפוק. "אבל אי אפשר לבזבז על זה את כל החיים".

(חבורת פופיק בתעלומת הבית הבודד, עמ' 10)

הביקורת, כאמור, הייתה קטלנית. אוריאל אופק כינה את ספריה של גדות, כמו גם ספרים פופולריים אחרים מאותה תקופה "מזון רוחני קלוקל" והאשים אותם בתוכן מפוקפק ובסגנון דל. על חבורת צ'ופצ'יק של ארנונה גדות, כתב שהיא עולה במידת מה על כמה מהספרים האחרים בסגנון זה, אך בסופו של דבר פנה אליה באופן שיש בו עלבון רב כל כך שלא נחזור עליו כאן. תוכלו לראות את הדברים שכתב בקישור לכתבה שיובא בסוף.

וכיצד הגיבה גדות עצמה לביקורת? בראיון שמצוטט אצל אוריאל אופק עצמו, היא אומרת: "אינני כותבת בשביל עצמי. אני כותבת כדי שילדים יקראו וייהנו. נקודה זו של הנאה חשובה לי מאד, ואם סיפור שלי מבדר ומרתק את הקוראים, אני יודעת שהשגתי את מטרתי." ועל חוסר הסבירות של חלק מהעלילות אמרה "כיוון שהמציאות עולה על כל דמיון, יכול הסיפור להיות מופלא לעין שיעור, ועם זאת אמין בתכלית". (לקסיקון אופק לספרות ילדים, עמ' 129).

לקריאה נוספת על הסדרה הזו ועל ספרי חבורות

תנו להם ספרים : פרקי ספרות ילדים / אוריאל אופק

מטרזן ועד זבנג : הסיפור של הספרות הפופולרית העברית / אלי אשד

הסיפור המוזר על הכנסת הראשונה

הם נפגשו באולם קולנוע, נתקלו בניסיון התנקשות קצת ביזארי, הובלו ע"י קואליציה מגוונת להפליא, ובסוף ראש הממשלה התפטר

ישיבת הממשלה הראשונה של מדינת ישראל. צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר

כשעה לפני הישיבה הפותחת של הכנסת הראשונה שנבחרה במדינת ישראל, ב-14 בפברואר 1949, נכנס ראש הממשלה המיועד, דוד בן גוריון, לבית הכנסת "ישורון" בירושלים. 

זו הייתה הפעם הראשונה שהאב המייסד של המדינה היהודית הגיע לבית כנסת בארץ ישראל בשעת התפילה, כך כתב ביומנו.

למה עשה זאת ראש הממשלה הראשון דווקא עכשיו, אחרי כ-40 שנה מאז שעלה לארץ? כי הבטיח לאחד הרבנים הבולטים של הציונות הדתית שיגיע. היה זה הרב מאיר בר-אילן (ברלין), לו נתן בן גוריון את מילתו שיגיע לתפילת ההודיה המיוחדת שנערכה בבית הכנסת. בסיומה, צעד כמה עשרות מטרים ונכנסת לבניין הסמוך בו התכנסה הישיבה.

האירוע הלא אופייני הזה היה כנראה סימן לבאות עבור הממשלה הראשונה של ישראל – שהייתה ודאי ייחודית אבל גם מעט משונה, וביותר ממובן אחד נתנה את הטון לממשלות שיכהנו עוד שנים קדימה.

 

לא מה שהצבענו עבורו

עד ימינו ממש מתהדרות הבחירות לכנסת הראשונה ב-1949 באחוז ההצבעה הגבוה ביותר שנרשם בישראל אי פעם – 87% מקהל הרשאים להצביע בבחירות מימשו את זכותם הדמוקרטית! אבל אותם 440 אלף איש לערך שהגיעו לקלפיות לא הצביעו בכלל לכנסת. 

הבחירות הראשונות בישראל התקיימו עבור האספה המכוננת, שמטרתה הייתה לכונן חוקה למדינה היהודית הצעירה, ולאו דווקא למשול או לחוקק.

עברו בסך הכל יומיים מאז אותה ישיבה ראשונה וכתוצאה מכיפופי ידיים הדדיים שמנעו את חיקוק החוקה, הוביל דוד בן גוריון החלטה שהפכה את האספה המכוננת החדשה לכנסת, הרשות המחוקקת של ישראל. 

מאז ועד היום, למדינת ישראל אין חוקה.

קלפי באבו גוש בבחירות לאספה המכוננת, 1949. צילום: קרן היסוד, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הקואליציה החילונית-סוציאליסטית-חרדית-דתית-ציונית-ספרדית-מזרחית-ליברלית-ערבית

שתי המנצחות הגדולות של הבחירות הראשונות היו מפא"י בהנהגת דוד בן גוריון ומפ"ם בהובלת מאיר יערי. שתי המפלגות היו חילוניות וסוציאליסטיות, ואף על פי כן סירב בן גוריון להכניס את מפ"ם לקואליציה שבנה. 

ראש הממשלה הראשון העדיף לשלב בה ארבע מפלגות קטנות יותר, שיצרו בסופו של דבר קואליציה רחבה וכמעט בלתי ניתנת לדמיון (אבל רק כמעט) המורכבת מנציגים חרדים, דתיים-ציוניים, יהודים-ספרדים ומזרחים, חילונים ליברליים וערבים.

לבן גוריון היו כמובן סיבות משלו להחלטה הזו. חשוב היה לו שבממשלה הראשונה יהיו חברות מפלגות המייצגות זרמים שונים בחברה הישראלית המתגבשת – ובמיוחד אוכלוסיות ותיקות ומבוססות בארץ. הוא האמין שכך תהיה לממשלה תמיכה רחבה יותר בציבור, מאשר לממשלה צרה שתתבסס רק על מפלגות השמאל החילוניות.

המפלגה השנייה בגודלה באותה קואליציה סבוכה הייתה החזית הדתית המאוחדת, שהורכבה בעצמה מארבע מפלגות שכולן היו דתיות, אך שונות באופיין. החזית הדתית המאוחדת חיברה יחדיו את "אגודת ישראל" ו-"פועלי אגודת ישראל", מפלגות חרדיות ולא ציוניות, עם "המזרחי" ו-"הפועל המזרחי", מפלגות שייצגו את הציונות הדתית. היא זכתה ב-16 מנדטים באותן בחירות.

ההצבעה הראשונה של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

לקואליציה של בן גוריון הצטרפה גם המפלגה שנודעה בשם "ספרדים ועדות המזרח" שחרטה על דגלה לקדם את ענייניהן של האוכלוסיות המוזכרות בשמה. עוד נכנסה לקואליציה המפלגה הפרוגרסיבית של פנחס רוזן, שאמנם ממש לא הייתה סוציאליסטית כמו מפא"י, אך כמוה ייצגה בעיקר אוכלוסייה יהודית-אשכנזית-חילונית.

המפלגה הקטנה ביותר באותה קואליציה הייתה "הרשימה הדמוקרטית של נצרת", שקיבלה שני מנדטים בלבד בבחירות. שני נציגיה בכנסת היו סיף א-דין א-זועבי, לימים ראש עיריית נצרת, ואמין-סלים ג'רג'ורה, נצרתי נוסף שהיה מחנך ומשפטן. מפלגתם הייתה מפלגת לוויין של מפא"י, ולכן נכנסה לקואליציה, כחלק ממאמציו של בן גוריון להוכיח שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד במדינת ישראל שאך הוקמה.

 

חיים בסרט

אם דוברי עברית מההווה היו פוגשים בתחילת המאה ה-20 את בעלי החלומות על פרלמנט יהודי במדינה יהודית עצמאית אולי הם היו מפטירים בשקט את הביטוי "חיים בסרט". אבל בסופו של דבר החלומות האלו התגשמו, וגם הביטוי הסלנגי התממש בצורה משלו. 

איך? אתם שואלים. פשוט מאוד: הכנסת הראשונה של ישראל התכנסה באולם קולנוע. כן, זו לא טעות. הכנסת הראשונה ניהלה את רוב דיוניה בחודשיה הראשונים באולם קולנוע תל אביבי, שנקרא – אתם יושבים? – קולנוע "קסם".

כשנפתח ב-1945, נחשב קולנוע "קסם" לאולם המהודר ביותר בתל אביב, עם יותר מ-1100 מושבים מרופדים (!), והקרנות של שוברי הקופות הבינלאומיים של אותה עת. אך ימיו כאולם קולנוע היו קצרים יחסית.

מבט מבפנים על קולנוע "קסם", ששימש בניין הכנסת בשנת 1949. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

עם הקמת המדינה הופקע הבניין ושימש במשך מספר חודשים כמפקדת חיל הים, עד שזו עברה לחיפה. במרץ 1949 התכנסה בו לראשונה הכנסת, ושם ערכה את מרבית ישיבותיה באותה שנה. פרלמנט שמתכנס באולם קולנוע אולי נשמע קצת יוצא דופן, אך היה היגיון רב בהחלטה לקיים שם את הישיבות, במקום מרכזי, חדש ומרווח יחסית.

מלבד רקע לישיבות הכנסת הראשונה, קולנוע "קסם" היה גם תפאורה לאחד מניסיונות ההתנקשות בדוד בן גוריון (היו עוד). ב-12 בספטמבר 1949 נכנס לבניין הקולנוע אדם מקיבוץ תל-גזר כשבידו תת-מקלע טעון ומזוודה מלאה עלונים, עליהם הדפיס את תכניתו לבניית "מקדש השלום הנצחי" בירושלים. הוא אמנם טען שהתכוון להתאבד בבניין הכנסת כדי למשוך תשומת לב לתכנית שתביא שלום עולמי, אבל חלק מהעיתונים דיווחו שהמתנקש קרא "אני אהרוג את בן גוריון!", אחרי שסדרני הכנסת התנפלו עליו וריתקו אותו לרצפה.

שוטר עם מזוודתו של המתנקש ותת המקלע מסוג סטן שהביא עמו. מתוך "מעריב", 13 בספטמבר 1949

סוף דבר

בימי מושבה של הכנסת הראשונה כיהנה גם הממשלה הראשונה של ישראל. אך זו לא האריכה ימים רבים, והיא סיימה את כהונתה די בפתאומיות – וגם באופן די אבסורדי – כשבן גוריון התפטר מתפקידו ב-15 באוקטובר 1950. 

מדוע? 

ראש הממשלה ביקש למנות שר מסחר ותעשייה חדש, אך לפי החוק באותה עת, מינויו של שר חדש דרש את התפטרותה של הממשלה כולה.

החוק תוקן כמובן במהרה, אבל גם הממשלה הבאה בתור שהוביל בן גוריון לא שרדה הרבה. הוא התפטר שוב בתחילת 1951, פחות מארבעה חודשים אחרי הקמת הממשלה. באותה הזדמנות גם פוזרה הכנסת, ועל הכנסת השנייה נצטרך לכתוב כתבה חדשה.

דוד בן גוריון ביומה הראשון של האספה המכוננת, 14 בפברואר 1949. צילום: משה לוין, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

 

הכנסת הראשונה והממשלות שכיהנו בזמן כהונתה העמידו במידה רבה את היסודות לכנסות ולממשלות שבאו אחריהן, ואולי גם לאקלים הפוליטי הסוער וההפכפך בישראל מאז ועד היום: דברי הימים הפוליטיים של ישראל יכולים בוודאי היו לפרנס כמה וכמה סרטים בקולנוע "קסם".

שירה | אחזי חזק במה שהים

שירים מאת ספיר יונס וענת חנה לזרע

מיכל בלייר, לא ניצלתי במבול, אקוורל על נייר, 26X18 ס"מ, 2020

.

ספיר יונס

את מבקשת ואני דוהרת לתוך חור של מנעול

לנ', באמונה

הֲיִי בְּרִיאָה, שְׁלֵמָה

הָרֵי גַּעַשׁ, אַרְנָבִים

גִּזְעֵי עֵץ

כְּרוּתִים בַּחֲשֵׁכָה

שָׁטִים בַּנָּהָר, אֵלַי

בּוֹאִי

בּוֹאִי אֵלַי

אַרְמוֹנוֹת שָׁמַיִם

כּוֹלְאִים אוֹתִי בָּךְ

מָה רָצִית

כְּשֶׁסּוֹבַבְתְּ אֶת הָרוּחַ

לְכִוּוּן הַיָּם

.

אלו אינדיגו

אֵיזֶה מִין גְּבוּל אַתְּ שֶׁהוֹלֵךְ עַל הַגַּב וְחַיָּב בְּהִבָּדְלוּת מִן הַשָּׁמַיִם?

שֶׁאָסוּר בְּהִשָּׁמַע? אַתְּ שׁוֹלַחַת בְּהַפְתָּעָה מַבּוּעַ

וְזֶה בָּהוּל וְהַהַפְתָּעָה חֲמוּרָה

כְּמוֹ שְׁמָהּ שֶׁל הַמְּצִיאוּת הַזֹּאת כְּשֶׁהִיא רוֹתַחַת, לֹא רַק כְּשֶׁאַתְּ נִמְסֶרֶת

אֶלָּא מֻבְטַחַת

לְנֶפֶשׁ שֶׁתַּחְפֹּץ

חַפָּה מִכָּל מַבָּט בַּמַּרְאָה, עוֹטֶפֶת כְּמַלְכָּה־מַצְלֵמָה, לוֹכֶדֶת אֶת כָּל הַהֶרֶס וּמַנְעִימָה

הִנָּךְ שְׁרִיקָה

קוֹלוֹת רְתוּקִים הַהוֹלְכִים בָּרְחוֹב

עֵצִים הַמְבַקְשִׁים לִשְׁכַּב עַל הָאָרֶץ

מַגַּע הַצֵּל בַּחֲשֵׁכָה

.

בינות לנקיקים

שפתיים: תָּרָה בֵּין הַסְּלָעִים אַחַר מָקוֹם שֶׁאוּכַל לוֹמַר בַּיִת

סֻכַּת מַצִּיל. הַאִם הִיא בַּיִת?

ים: הָעֵינַיִם בּוֹחֲרוֹת לְהוֹרוֹת רַק אֶת הַשָּׁלֵם.

הַצְמִידִי אָזְנֵךְ. הַאִם הָאֶבֶן הוֹמָה אוֹתָךְ?

עָלַיִךְ לְהָסֵב וּלְלַקֵּט אֶת הַלָּבָן מִתּוֹךְ כֶּסֶף הַגַּלִּים

לְהַכְרִיז שֶׁלָּךְ. אֵינֵךְ אָדָם אֶלָּא טַחַב

שפתיים (קוטעות): וּמִנַּיִן לִי שֶׁלֹּא שֶׁל אַחֵר?

ים: מִישֶׁהוּ בְּאִי נִדָּח דּוֹאֵב

הַצְּעָקָה מֵימִית וּמִתְנַפֶּצֶת עַד אֵלַיִךְ. אֵינֵךְ יְכוֹלָה

לַעֲשׂוֹת דָּבָר מִלְּבַד לַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵךְ. יוֹדַעַת שֶׁאֵינֵךְ בַּמָּקוֹם

שפתיים: אֵין בִּי הַכֹּחוֹת הַמַּגְעִישִׁים אֶת הַמַּיִם

הַיְדִיעָה כֵּיצַד גְּדֵלִים כַּאֲשֶׁר הֶחָלָב מָלוּחַ

ים: אֶת הָאֳנִיּוֹת וְהַסְּפִינוֹת חוֹלְלוּ בְּנֵי הָאָדָם.

כָּעֵת עָלֵינוּ לִרְקֹד.

שפתיים: אַיֵּה הָרוּחַ שֶׁתּוֹתִיר בָּנוּ רַעַד, זֵכֶר לְרִיתְמוּס הַגּוּף?

הַאִם אַגָּן לְהָזִיז וְאָז רֶגֶל?

הַאִם רֶגֶל לְהָזִיז וְאָז אַגָּן?

הַאִם שְׁרִירֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִתְעַיְּפִים בַּחֲלֹף שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הַחַמָּה?

ים: הַחוֹל מְקַבֵּל אֶת צוּרַת הָרֶגֶל.

הַאִם אַתְּ יוֹדַעַת כֵּיצַד הָאֶבֶן בּוֹחֶרֶת לֶאֱהֹב

לִפְנֵי שֶׁנֶּהֱפֶכֶת לְחוֹל?

שפתיים: הַס לַשַּׂרְעַפִּים! הֵם מְחָרְבִים אֶת בּוֹא הַבַּיִת

ים: רֶסֶס־תֶּסֶס מִצְטַבֵּר וְלֹא מוֹתִיר מָרוֹם.

שפתיים: חָבָה אֶת חַיַּי לַסְּלָעִים, מֵּהֶם נוֹטִים הַחוֹלוֹת, נִסְחָפִים לְ

.

ספיר יונס היא משוררת. מתגוררת ביפו. זוכת הפרס למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. עוד משיריה פורסמו בגיליון 84 של המוסך. ספר שיריה הראשון, "אלו אינדיגו", עתיד לצאת לאור בימים אלו בהוצאת מקום לשירה.

.

.

ענת חנה לזרע

בידֵי מלאכֵי המים

בִּידֵי מַלְאֲכֵי הַמַּיִם, לֹא בְּיָדַי חַיַּי, זֹךְ דַּעְתִּי וְכָל הַגֵּיאָיוֹת הַנִּצְבָּרִים.

הוֹלְכִים וּפוֹחֲתִים פְּעָמַי. פָּסוּק הַזְּמַן.

 

אֵיךְ לְהוֹדוֹת עַל הַקַּיָּם, הַמַּבָּע אֵינוֹ עוֹלֶה יָפֶה

אַל תִּתְהִי אִם כָּרוּעַ, כָּרוּעַ

אִם נָסוֹג הַנִּצָּחוֹן, מֻלְקֶה.

בְּרִקְמוֹת הָאוֹר, הַשֶּׁפַע, הַשִּׁיטָה

מְצֻוֶּה, כֵּן, מְצֻוֶּה מִשְׁגֶּה.

 

אַחֲרַי, בִּתִּי, הַמַּבּוּל, אֶחֱזִי חָזָק בְּמָה שֶׁהַיָּם

.

גשם, בוא

מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אַחֲרֵי

עוֹד מְדַמָּה עַצְמִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

לַחַץ הַסֶּלַע מַרְכִּין רֹאשׁ, מַרְצִין צִפִּיָּה הַצַּעַר

בּוֹר נִכְרֶה לִפְקַעַת הַנֶּפֶשׁ מָרָה מָרָה מִפְּנֵי לְשׁוֹנוֹת

 

בֵּין עֲצֵי אֹרֶן וְאֵדֵי שָׂרָף אוֹצֶרֶת אֲדָמָה

נְשִׁימָה, קוֹבְלִים עֲשָׂבֶיהָ

פּוֹרְטִים עַל מֵיתְרֵי רוּחָהּ

 

אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת אֶת אִידִילְיַת הַנַּעֲלוֹת

בִּרְכַּי מַאֲהִילוֹת, מַחְבּוֹא לְרִבּוֹא לְבָבוֹת

אֲנִי שׁוֹמֶרֶת הָרַקָּפוֹת

 

חַף מִפֶּסַע, גָּבוֹהַּ מֵעַל שִׂיאִים סֶנְסַצְיוֹנִיִּים וּמַצַּע מְחָטִים

מְרַחֵף אָחִי מֵת נוֹדֵד, קוֹרֵא לַשֵּׁפֶל בְּשֵׁמוֹת מְעוּטֵי דָּם,

לְאוֹהֲבָיו בְּקוֹלוֹת מַיִם חַיִּים

 

הִנֵּהוּ קוֹרֶה בְּכָל זְמַן

מִסְתַּמֵּן, נַעֲנֶה, נֶעֱגָן

 

לֹא מְחָרֵף,

קָרוּא

.

זה שונה,

רַבִּים הָעֵצִים הָאָצִים בַּוָּאדִי

חוֹלְפִים עַל פָּנַי,

רוֹצְצִים עַפְעַפַּי בְּצִפּוֹרִים נֻקְשׁוֹת.

 

זֶה שׁוֹנֶה, בְּטַפְּסָם, עֵצִים עוֹקְרִים אוֹתִי

מִן הַהֶקְשֵׁר, סִימָנֵי הַהֶכֵּר, מִן הָרַצְיוֹנָלִי,

בְּזַעֲזוּעַ.

 

אַף שֶׁאוֹסְרִים עֵינַי

בְּבֹץ וּמֶלַח,

רוֹאָה, מוּרָדִים כּוֹכָבֶיךָ

מִן הָהָר לְפִירִים, נִצְרָפִים בָּאֱמֶת

לְעוֹרָם רַק בַּרְזֶל.

 

נֶאֱלָם בְּלֵיל רַעַשׁ

שָׁכוּב, לָרִאשׁוֹנָה אַתָּה מֵת

 

אֲנִי כּוֹרֶכֶת אֶת הָרוּחַ בְּחֹמֶר מְבוֹדֵד,

מְנַסָּה לְהָשִׁיב אֵלַי מִנְהַג יָם

אֵי שָׁם

חוֹלֵשׁ כְּמוֹ לַיִשׁ,

מְחַיֶּה כְּמוֹ לֶחֶם,

קַרְדִּינָלִי

.

ענת חנה לזרע היא משוררת. ספרה הראשון, "בעד הפרצה שבאוויר", ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2013. ספרה השני, "נשיקה בשפתי השפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2017. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 30 ובגיליון 82 של המוסך. השירים שכאן – מתוך ספר בכתובים.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, עדי קוגלר, לאה קליבנוף־רון ומרחב ישורון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן