.
פעם אחרונה בים
נועה לקס
.
עושה רושם שהזקן כתמול שלשום.
הוא לבוש באחת מהחליפות המחויטות שלו, מגבעת פרנק סינטרה לראשו, מגולח, מכופתר על הכפתור האחרון. המטפל עוזר לו להתמקם במושב הקדמי, מאחל להם טיול נעים וממהר ליום החופש שנפל עליו יש מאין, מותיר את אבא שלה עם מלאכת קיפול הכיסא ודחיסתו לתא המטען.
"שלום," היא אומרת לזקן אחרי כמה שניות של שתיקה. עיני מים מביטות בה מבעד לראי. אף קמט על מצחו לא מתאמץ לזהות אותה.
הם לא ביקרו אותו כבר שבועות. אילו הייתה יכולה, הייתה עולה על רכבת, אבל נאסר עליה. רכבות לא, מאות נערים שדוחפים אותך יום־יום במורד המדרגות, כן. כך או כך, זה לא היה משנה. גם אם הייתה מספיקה לתפוס ניצוץ של צלילות, על מה היו מדברים?
כשעוד התגורר ברמת גן, היו באים אליו כל שבוע לארוחת שישי. היה שואל מה שלומה, את כל הנכדים שאל, אחד־אחד, כמו במשפחת פון טראמפ. טוב תודה, הנהון ,יופי יופי וזהו. לא לקח חלק בשיחות ולא בריבים הפוליטיים מסביב לשולחן. פניו חתומות, מאורכות, הכול מוגש לו על ידי כלותיו. אמא שלה אמרה פעם במהלך שיחה על נושא אחר, "בגלל זה הלך לו בפוקר, קרחון."
כשהייתה צריכה להגיש "פרויקט שורשים" לבית הספר ולראיין קרובים, כולם אמרו לה שהוא לא ידבר איתה, שלא תנסה אפילו. ידעה כמה עובדות יבשות: שעונה בשבי הגסטפו ורק בעזרת שוחד הצליח לצאת. אחר כך עלה ארצה, התחתן עם סבתה, התגייס לקבע וטיפח עצי אבוקדו בחצר. זהו. זה מה שכתבה. אפילו תמונה לא השיגה. המורה הותירה סימן שאלה גדול ואדום.
ובכל זאת, נפגשו, הוא והיא, לפני שנים באיזה כיס שנפער באוויר הדחוס של ארוחות הערב. האם זכר את זה כשעוד זכר משהו? בת ארבע הייתה? אולי פחות. במהלך משחק עם בן דוד, נתקעה לה הזרוע בין קורות העץ של משענת הכיסא ולא יצאה. כל משיכה גרמה ליבבה שלא ידעה שהיא מסוגלת להוציא. בעיני רוחה כבר ראתה את עצמה הולכת כל חייה עם כיסא סביב זרועה. ואז הבכי. "פשוט תמשכי," צעקו המבוגרים, "תמשכי, תמשכי!". אמה תהתה איך בכלל הגיעה למצב הזה, למה דחפה לשם את היד מלכתחילה, לא הפסיקה לשאול מה גרם לה לעשות את זה גם שבועות לאחר מכן. הילדים צחקו, המבוגרים הפצירו. הגוף הקטן הלך והתקשה, כבר היו דיבורים על מסור (מסור!), עד שחריקת כיסא גרמה לכולם להשתתק בבת אחת. כנראה היה קיץ. היא ללא שרוולים והוא מושח את זרועה לכל אורכה בשמן חמים, עסוק כולו בזרוע הקטנה. כריות האצבע שלו טופחות עליה קלות. אולי הייתה זו הפעם הראשונה שנגע בה, בטוח הפעם הראשונה שהיא זוכרת, והפעם היחידה מאז. הקולות דממו. המילים שלו כמעט בלתי נשמעות באוזן אבל רועמות במקום אחר. ככה תדמה את קול האלוהים בעוד כמה שנים כשילמדו תנ"ך. "צאי לך ___," קבע וקם. את שמה אמר לאט, אחרת מהם, ללא פניות, ללא שאלות בסוף או נזיפות בהתחלה, פשוט אמר. לא היה שום צורך למשוך. הזרוע החליקה מבעד לקורות העץ כמו נחש רטוב. הכאב פסק והשרירים נרפו. מה מרח עליה? אולי הייתה זאת מעין משחה בכל זאת? החמימות התפשטה בה. התאים התעוררו מאיזו תרדמת. פתאום הייתה מודעת למשהו, לה. לגבולות גופה. איפה היא מתחילה והם נגמרים. השתיקה המשיכה עד ששב למקומו וכולם חזרו אט־אט לשיחות שלהם, מגניבים אליה מדי פעם מבטים שלימים דימתה שמצאה בהם קנאה, משל משח אותה למלוכה. צאי לך.
קר והם כמעט לבד בטיילת. הרוח מלטפת לאחר שבוע של גערות, משרוקיות, הקנטות, הוראות. שנה ראשונה בחטיבת הביניים. "כאן זו לא חממה," נאמר להם שוב ושוב, כאילו היו שתילים שמישהו העמיד בשמש הקופחת כדי לבדוק מי יפרח ומי נדון לקמול ולדשן לאחרים.
על שפת הטיילת, בתים פרטיים, רובם ישנים מאוד, חלקם עברו שיפוץ. אביה ממקם את כיסא הגלגלים מול בית גדול בעל חלונות כהים. הוא רוכן מעט ומביט על הזקן, בודק את צלילותו. כלום. הוא פונה אליה.
"את יודעת למה עצרתי?"
היא מנידה בראשה.
"אה?"
"לא, אני לא יודעת."
לאחרונה הם מתעקשים על המילים שלה, כאילו היא תינוקת שצריך ללמד אותה לדבר מחדש.
"כאן גרנו."
היא מסתכלת מסביב. מבעד לחלונות הכהים אפשר לראות הים השטוח מאחוריהם.
"יפה, נכון? היה אפילו יותר יפה."
"אז למה עברתם?" היא שואלת.
"אה," הוא מגחך ושם יד על כתפו של הזקן. נדמה לה שהוא מניח עליו את כל כובד משקלו. היא תרה בפניו אחר רמז לכאב ולא מוצאת.
"קלפים. סבא אהב קלפים קצת יותר מדי, אה אבא?" שוב מניח את משקל.
אולי עכשיו תורה לחלץ אותו, אבל אין כבר מה. הוא לא שם. דבר לא זז מתחת לשמיכת הצמר. בקרוב גם זה ייעלם.
הוא תכנן את זה. הוא תכנן מה יגיד, איך יעצור פה, יסגור את המעגל. אבל חבל, הזקן כבר אזל. פתאום נפל העיפרון וזהו סוף הזיכרון, כמו שרשמו לה הבנות שהיו חברותיה בספר המחזור בסיום בית הספר היסודי.
"נעשה קר, בואי נזוז," אבא שלה מסובב את הכיסא לכיוון הנגדי.
היא משתרכת מאחור. הרוח מתחזקת, מרעידה את צמרות העצים. לא של אבוקדו. אלו נעקרו זה מכבר מהשורש. אביה מיטיב את השמיכה על הזקן תוך כדי הליכה, יד אחת אוחזת בידית הכיסא, השנייה מהדקת. מהר, כלאחר יד.
את פתאום קולטת את הרגעים האלה. רגע ועוד רגע, עד שהפילטר מתקבע ופתאום את רואה דרכו עולם של מילים שלא נאמרות, מסרים ומחוות חמקמקות, ואף אחד לא שואל אם זה מתאים לך, גם אם את מתפקעת בפנים, תסתגלי. עוד כמה שנים ישקלו אם להחליף לך באחר, בינתיים תראי איך שני הגברים הופכים לנקודות רחוקות באופק ואז הישירי מבט אל הגולשים שרצים אל הגלים שסוף־סוף החלו לעלות, ראי איך החליפות עוטפות אותם כמו שכבת עור נוספת, חלקה ועבה.
נועה לקס גרה בנתניה, עורכת ספרות ותוכן. סיפורים משלה התפרסמו בין השאר ביקום תרבות, ליריקה, מוטיב, מאזניים, גג, עיתון 77 והמוסך. הסיפור "פעם אחרונה בים" לקוח מתוך קובץ סיפורים קצרים בכתובים.
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך נובלה בכתובים מאת רונית ידעיה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
