.

בית דפוס. דפוס בית: על "דפוס בית" והוצאת תרסט

מאת לילך נתנאל

.

הילדה הקטנה בבית רוצה להגיע גבוה ועומדת, לכן, על שלושה או ארבעה ספרים מסודרים בערמה גבוהה דייה: כל כתבי אחד־העם, קובץ סיפורים של קלריס ליספקטור, עיר היונה לאלתרמן, הכרך המתפרק של יומני קפקא. אומרים לה, אני אומרת לה: לא עומדים על ספרים. היא אומרת לי: את לא צריכה אותם. אני מתווכחת איתה כמה אני צריכה את הספרים האלה. היא שואלת בשביל מה. אני קוראת, אני אומרת לה. היא חותכת אותי: את לא קוראת אף־פעם. אני נכלמת.

באחת האידיליות של טשרניחובסקי, אני נזכרת עכשיו, קם רבי אליקים מכורסת הקריאה שלו,  מקפל יפה־יפה גיליון של עיתון הצפירה ומניח אותו על הארון. וגם, עולה בדעתי פתאום הספרייה המעגלית של מונטן בבורדו, עם השדרה המוזהבת של הכרכים העתיקים. והסיפור הקצר ההוא, של בורחס, על פייר מנאר מעתיק את דון קישוט. ואני, שישבתי פעם על השטיח הישן בקומה ב של ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ואהבתי את לאה גולדברג כמו מישהו שמחפשים את קרבתו. אבל עכשיו, ככלות כך וכך שנים, אמרתי לילדה שלי, הקטנה, נכון. אני כבר לא קוראת. אני לא צריכה אותם יותר. ובאיזו החלטה גורפת, התחלנו שתינו לערום יחד את הספרים. בהתחלה שלפנו אותם מן המדפים. לא עוד שלושה או ארבעה ספרים בלבד, אלא פירקנו, ממש, את הספרייה כולה. רוקנו אותה. אחר כך עמדנו בתוך עננה כבדה של אבק. אחר כך שיחקנו, כמו משחק קוביות למבוגרים, הנחנו ספר על ספר. הספרים לא התאימו, הם היו גדולים מדי או קטנים מדי, עבים או דקים ממש, כך שערמת הספרים שלנו נראתה לבסוף כמו מגדל ספרי הבטון של אנסלם קיפר: מגדל שמטיל צל של חורבה.

מה קורה לספרים שנותרו בבתים של אנשים. מה מתרחש שם עם כל היתרה של הדפוס. האם לספר יש בית? האם ניתן לחזור הביתה, כלומר האם ניתן למצוא את הדרך חזרה אל הספר? לא בתנועה מעוורת של נוסטלגיה, לא בפטישיזם של תשוקה, לא. השאלה היא האם ניתן לברוא התחלה ממשית חדשה לספרות? האם ניתן למצוא לבדיון צורה אחרת להתגלות דרכה?

לשאלות הללו מתנסחת לאחרונה תשובה חדשה. מעין גילוי דעת, או מוטב לומר "גילוי דפוס", לגבי העתיד המסתמן של הספר. שני מיזמים חדשים מציגים את התשובה הזאת: "דפוס בית: הוצאה לאור ודפוס זעיר" מייסודם של אורי יואלי וננה אריאל, והוצאת תרסט שהקים ועורך עודד מנדה־לוי. כל אחד מן הדפוסים הללו מציע בדרכו ספרות קטנת מידות (רשימה, נובלה קצרה, שירה, הגות), שנדפסת בצורת קונטרסים רכים מהודקים בנייר סיכות (תרסט) או תפורים בתפירה ידנית ("דפוס בית"), ומופצת בחנויות הפרטיות או בשיווק ישיר.

הספרות מוצאת את מקומה שוב בבית. הבית החדש של הספרות הוא היפוכם של השעתוק וההפצה ההמונית, של קהל המנויים ושל רשתות הספרים. אם לקחת בהשאלה את המונח שקבעו אריאל ויואלי, "הדפוסים הזעירים" של הספרות מתמקמים הרחק מחרושת הדפוס, הרחק מהפופולריזציה של הספרות, בנתק אידאולוגי מוצהר מן המוסדות שבהם הספרויות הלאומיות מצאו חסות, ובנתק כלכלי עקרוני מן ההגדרה של הספר כמוצר סחיר. המאפיינים הללו מזכירים את המורשת של התנועות המודרניסטיות מתחילת המאה שעברה, אבל ההקשר האקטואלי שונה לחלוטין: "הדפוסים הזעירים" של הספרות הם המענה היחיד, כרגע, לדיגיטציה של הספר. הם מציעים אפשרות להמשך קיומו של הספר המודפס.

.

סדר הדברים: קטלוג (דפוס בית, הדפסה רביעית, 2020)

תרבות הספר המודפס משנה את ייעודה: מתחשיב הכדאיות הכלכלית של דפוס חסכוני (ולאחרונה גם דיגיטציה של הדפוס) לשם מכירה המונית של עותקים, הספר שב להיות אובייקט אמנותי בפני עצמו. המיזם של יואלי ואריאל "מביית" את כל שלבי ההתקנה והייצור של הספר: דפוס, קיפול או חיתוך קונטרסים, תפירת הגיליונות וכריכה. האומנויות הללו, השייכות לבעלי־מלאכה מן העבר הרחוק, שבות ומופיעות כאן עם משחק של "טעות" יזומה, כזו הנלווית לכל מעשה מודע של שחזור: פועלי דפוס לא פרולטריים בעידן הדיגיטלי, המייצרים "לכלוך" של דיו במקום איקונוגרפיה "נקייה" המיוצגת על מסך.

הברית החדשה שמתחילה להתהוות עכשיו עם החומר נסמכת על עובדת דפוס פשוטה: הספרות הולכת ומתקצרת. הקונטרסים שנדפסו ב"דפוס בית" מונים כשלושים עד חמישים עמודים, בכל עמוד שדרה דקה של טקסט, משחקי דפוס (צבע, מחיקה, איורים, סימנים גרפיים) וקיפולי נייר. הקונטרס סדר הדברים: קטלוג מאת ננה אריאל (דפוס בית, 2020), מציג פרקי מחשבה על חלוקות וסיווגים של הדברים בעולם. למעשה, סדר הדברים מסגיר מחשבה על ההיתכנות שלו עצמו ושואל לא על סדר הדברים בעולם, אלא על סדר הדברים האלה כפי שהם נגלים בספר המודפס. כלומר, כיצד ניתן לסווג את תצורות ההתגלות של הספרות: דפוס וכתב, שחור על לבן, לבן על לבן, סימן מים.

הקונטרס סדר הדברים עשוי להיקרא כמבוא עקרוני למיזם של "דפוס בית" ולשאר הקונטרסים החדשים שנדפסו בו. אלה מציגים בפנינו אחד משני דברים: או שאנחנו קוראים התחלות חדשות לספרות אפשרית, או שאנחנו מקבלים את הסוף של הספרות, תרתי משמע. המשל הזה מתברר במיוחד באוסף האפיגרפים שערכו אריאל ויואלי, תחת הכותרת אפיגרף (דפוס בית, 2019). פנקס כיס קטן שבו נאספו אפיגרפים מארבעים ספרי מקור שהופיעו באותה שנה עברית (תשע"ט). "הזזנו אותם מהמקום", כותבים יואלי ואריאל בפתח הקובץ, "הוצאנו אותם מהקשר, והכנסנו אותם לשיחה חדשה: בינם לבין עצמם".

.

משירי פהמי נורין (הוצאת תרסט, 2020)

משום גודלם הקטן ואורכם הקצר, נראה כי הדפוסים הזעירים של הספרות הם פעולה זהירה של כפירה בגורלה העכשווי של הספרות. הם מתעצבים כנגד הדיכוי של הבדיון, שהחל עם הופעתם המחודשת של סוגות "הסיפור האמיתי" למיניהן – autofiction, true crime, ממואר, סיפורים "מציאותיים" מוצהרים או מרומזים. קשה להתקיים בתרבות שנגדע בה הכוח של בדיון, שבה האפשרי נסוג מפני העובדתי לכאורה. תרבות שבה הספרות הופכת להיות מסמך בעל תוקף, המשמש לשם שיפוט והוקעה, ביזוי וביוש (מלשון בושה) ברשתות החברתיות ובעיתונות הדיגיטלית. מעין מימוש מוזר ואלים של השם הפרטי (של הסופר, הדמויות וכו') ושל הקניין (הבעלות על הסיפור).

אני קוראת את הדפוסים הזעירים של הספרות כמעין אפשרות שכנגד. גזירי נייר דקים ובודדים המזכירים את האפשרות לבדיון, לאפשרי, לתעלומה היפה והבלתי גמורה של היקום הספרותי. כך קראתי בפרוזה הלירית של מורן שוב רובשוב, משירי פהמי נורין (תרסט, 2020). מחברת תכולה ודקה, מהודקת בנייר סיכות, המגוללת עדות מהוסה על אירוע של גירוש צבאי, אונס, אלימות והטרדה. סיפור האירוע הזה היה עשוי להתנסח ככתב אשמה כנגד העוולות ההומניטריות של הגירוש ההיסטורי בארבעים ושמונה, או של פינוי והריסת בתים בצידה "האחר" של ישראל היום. בבחירה מודעת, משירי פהמי נורין הוא חלק מתוך שלם עלום, שאינו ניתן לנו. זוהי פרוזה לירית קצרה, המלוקטת אולי מתוך שירים נוספים, או מתוך מחברת אחרת שאיננה ברשותנו. לא השלם, אפוא, אלא החלקי, ולא הארוך אלא הקצר. לקט של רשמים המגיע, דך ועני וזוהר, אל מעבר לחולין של השיפוט הפוליטי והעדות ההיסטורית, עד לקוטב הלירי, החושני והנוגה של האובדן. הלירי איננו עדות בעלת תוקף אובייקטיבי, אלא הוא מורכב מרשמי התבוננות מעובדים, חלקיים ומוטים, מחליקים במורדות הזיכרון ועולים. כמו, "ילד אחד כל הזמן חזר על אותו סיפור. וכל הזמן זה היה אחרת. אותו דבר אבל אחרת. הבנתי שזה הסיפור הנכון" (עמ' 25), וכמו "איך מתארים רעב? לא מתארים רעב. מי שיָדַע רעב ידע. למה לתאר למי שלא ידע? לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה" (עמ' 26).

מה שנכתב בלשון המשל הפוליטי משתמע גם כמשל על הספרות עצמה ועל האפשרות לביטוי: הסיפור הנכון יסופר בכל פעם אחרת. לפעמים לומר אמת זה לא לומר מילה.

לעומת העריצות של הציפייה העכשווית מן הספרות לספר "אמת" ולומר "צדק", הקונטרסים הקטנים האלה מזכירים שאפשר לספר מעבר לממשי. התשוקה לסיפור אינה צריכה לעבור בחיוב המציאות, אלא להפך, בשלילתה, בהכחשתה, בהלעגתה, במשחק עם המציאות, בסיבוך שלה, בשאלה ובפקפוק.

המַחברת משירי פהמי נורין מסתיימת כך: "פִּלְאִי הוא חסד המרחק". פלאי הוא המרחק בין אמנות הייצוג לבין המישור הצחיח של העובדות, ובין ה־rêverie של הביטוי הספרותי לבין הפרטים המפלילים של העולם הסובב. זה מה שהייתי צריכה לומר לילדה הקטנה שלי על הספרים ועל הקריאה, ולא אמרתי עדיין. אני מחכה שתגדל, שתתבגר, שתיפרד מבית הספרייה שלנו, אני מחכה לחסד המרחק בינינו, ואז נראה.

.

לילך נתנאל היא סופרת ומרצה לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. בין ספריה: הרומן "העייפים" (כתר, 2017), ספר העיון "שניאור: מן החיים והמוות. מונוגרפיה ספרותית" (מוסד ביאליק, 2019). בקרוב יראה אור הרומן "עבודות וימים" בהוצאת אפיק.

.

ננה אריאל, "סדר הדברים: קטלוג", דפוס בית, 2019

מורן שוב רובשוב, "משירי פהמי נורין", תרסט, 2020

.

 

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: במלאת 80 שנה למותה של וירג'יניה וולף, עינת יקיר חוזרת לרומן "בין המערכות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עשרים ושבעה מטר

דפנה פלדמן

.

בית האבות "תפארת אבות" נבחר בזכות נברשת הקריסטל הנוצצת בכניסה, והעובדה שלא עמדה בו צחנה של מוות וחיתולים מסריחים. לימים התברר שהעובדים היו משליכים את החיתולים מחלונות הבניין אל החצר ואל בתי השכנים הסמוכים, ונושאים עימם את הצחנה. כיוון שלא עבדתי באותה עת, קיבלתי על עצמי את הטיפול ברייזל. יום־יום ביקרתי אותה, מכתתת רגליי אל "תפארת אבות", חולפת על פני נברשת הקריסטלים המנצנצת. בלובי הענק מתגודדים דיירי המקום סביב נגן אקורדיון ושירי פלמ"ח. המעלית מטפסת מעלה, חולפת על פני קומת תשושי הנפש, עולה לקומת התשושים הסיעודיים. אני יורדת בקומה האחרונה, של התשושים הסיעודיים המורכבים. קומה מעלינו – אלוהים. כאן שוכנים דיירי הסוף. כאן שכבה רייזל. מאחר שנמנע ממני לקלח או לחתל אותה, העברתי עימה את הזמן בישיבה על המרפסת, מושחת את ציפורניה בלק נוצץ ומעסה את כפות רגליה המתות. העור נשר מהן על ירכיי כמו פתיתים של סוף שקית תפוצ'יפס.

לעיתים נדרשתי לסייע בארוחת הצהריים. באחת הפעמים האלה נשלחתי להביא את השיניים התותבות שהיו בצנצנת ליד מיטתה. כשהכניסה את השיניים לפה החלה להתאונן שהן לא שלה. היא הוציאה אותן והמשיכה להתעקש, חרף תחנוניי שתכניס אותן כבר לפה. נבוכה מהרטינות הקולניות של הזקנה הדמנטית, שלא הראתה סימני כניעה או הסתגלות, הסתכלתי על הצנצנת רק כדי לגלות שרשום עליה "שרה ממן". הזקנה צדקה.

"מי זו שרה ממן?" קראתי בחלל האולם.

"יש לי את השיניים שלך אצלי."

עובדת המקום הצביעה על שרה ממן, זקנה כהה ומקומטת, שכבר הייתה באמצע לעיסת ארוחת הצהריים שלה.

"הייתה טעות, נורא מצטערת."

הראיתי לה את השיניים שלה ביד אחת ואת היד השנייה הנחתי מתחת לסנטרה. היא ירקה את השיניים התותבות של רייזל, מלאות שיירי מזון, אל כף ידי, וביד השנייה מיהרה להכניס את השיניים שלה חזרה לפה. חזרתי אל רייזל עם השיניים בכף ידי, מתוך כוונה לאשר את זהות השיניים ולחטא אותן. אך היא מיהרה לקחת אותן מידי ולדחוף אותן לפיה, מהנהנת באישור את בעלותה.

לאחר שבוע התעלפה ונשלחה לבית החולים, שם נחשפתי לראשונה לפחד הגדול ביותר של הפאראפּלֶגים – פצעי לחץ. התלות הארורה של המשותק בחסדי מי שמרוויח שכר מינימום, שיואיל בטובו לסובב את ה"שיפוד" מצד לצד מדי פעם, היא מתכון בדוק לריקבון של הגוף בעוד הנשמה עדיין בו. החורים שדרכם התגלתה העצם, מוקפת בבשר שחור וירוק, ואותה צחנה מוכרת שעולה באף כשחולפים ליד חתול דרוס. האחיות במחלקה לא הגו את המילים "הזנחה פושעת", אך פסקו באופן נחרץ כי לשם היא לא חוזרת. חיכינו שיתפנה מקום בבית חולים סיעודי. השק הראשון יצא מביתן שבע בהלל הרופא. התפנתה מיטה לרייזל.

זה היה הבית החדש שלה. טרם ידעתי שזוהי תחנה אחרונה. לתומי, חשבתי שיטפלו בפצעי הריקבון שפשו בה ואוכל לקחת אותה הביתה.

*

יצאתי לתור את המקום החדש (פה לא הייתה נברשת קריסטל, וריח השתן ניכר באוויר). מסדרון ארוך, חדר אוכל־ביקורים־טלוויזיה. דרי ביתן שבע היו בקומה שבין תשושי הנפש הסיעודיים לאלוהים. זו שלא חשבתי שקיימת עד לרגע זה. ליד ביתן האחיות, בחדר, תחת השגחה צמודה, ראיתי אותה. אישה צעירה, עיניה פקוחות, גופה חפון בין כריות. תמונות של משפחה וציורי ילדים העידו שהיא פה מזמן. לצידה עמד בחור צעיר כהה עור, מזוקן ורזה, כפכפי פלסטיק, מכנסי טרנינג קצרים וטבעת זהב עבה על הזרת. הייתי סקרנית אך לא ידעתי אם מתאים שאפנה אליו. האחיות סירבו לספק לי מידע, אז חיכיתי להזדמנות.

*

במקומות שבהם גורלות עכורים מתאחדים, פינת העישון היא מתחם שובר שתיקה וגבולות. כעבור כמה ימים שבהם כל אחד קיים טקס הפרחת עשן בבדידות, ביקשתי אש, אולי סיגריה.

אצל בועז, הכול במספרים: חמש שנות חברות, שלושה חודשי נישואין, עשרים ושבעה מטרים עומק בזמן הטביעה, שנתיים שהיא צמח, מאתיים פעם שדמיין את ההלוויה וההספד שלה. בד בבד, הוא היה מלא אהבה מהולה בכעס. הוא ביקר בכל יום, לעיתים מלווה בבן משפחה, תמיד עם הלפטופ, מנסה לעבוד תוך כדי. מלא רעיונות, הוא שיתף אותי בכל הפרויקטים שניסה לקדם. אבל כמה כבר ניתן להתפתח, כשאתה כלוא בלימבו עם אשתך הטרייה.

*

כאן הכרתי את ימימה קופולוביץ, שלימים התברר ששמה בכלל סימונה. כך קרא לה הצוות בביתן שבע, אז גם אני. אצלה נקראתי "כמו בת של רייזל". ימימה הייתה נוכחת בכל הפסקת סיגריה בחצר עמוסת המאפרות וכיסאות הגלגלים. היא דידתה על כיסא הגלגלים שלה, גוררת עצמה ממקום למקום על רגל אחת. השנייה, לעיתים חבושה לעיתים חשופה, ומגלה כף רגל מעוותת ורקובה. כמו המקום הזה. הישורת האחרונה, המקום שבו שכבו או התגלגלו חלקי אדם. פונים אנה ואנה, זועקים למזור כלשהו.

עבת בשר, עטויה חלוק בית חולים מטונף ומכנסיים גדולים ממידותיה, שצנחו בכל פעם שהתרוממה, מותירים את ישבנה חשוף לעין כול. את מרבית שעות היום בילתה באותה חצר, מקוששת סיגריות מבני משפחה שבאו לבקר את ה״כמעט מתים״ בביתן. אם לא שפר מזלה, הייתה מלקטת ולועסת פילטרים של סיגריות מתוך המאפרות הפזורות סביב. שיניה היו חומות ולשונה צהובה, שערה הפזור והמדובלל בצבע צהוב דהוי. שפתיה, בשרניות וסדוקות, היו משתרבבות כשהייתה פוצחת בשטף של מילים חסרות משמעות. לעיתים דיברה לעניין, לרוב לא. היא אהבה כשבאתי, ואני אהבתי לבוא ולשוחח איתה. היא ידעה שתקבל סיגריה ואוזן קשבת לסיפורי האהבות הגדולות שהיו לה, שם באמריקה, וכמה זהב ויהלומים העתירו עליה. באחד הימים ביקשתי להפתיע אותה בזוג כפכפי פלסטיק חדשים שיחליפו את כפכפי האצבע הקרועים שהיו לרגליה. ימימה נפגעה וצעקה שבבית יש לה ארונות מלאים כפכפי זהב חדשים ויפים. היא פה רק זמנית, תכף עוזבת. רק שהרגל תסתדר והיא עפה מפה. התביישתי בעצמי וזרקתי את הכפכפים המוזהבים בפח האשפה הסמוך. ימימה מלמלה קללה וחזרה פנימה. למחרת הם היו על כפות הרגליים שלה.

*

יום־יום אני גוררת את רייזל לחצר. בדרך כלל לחצר הכניסה, בין ימימה לבועז, למאפרות ולכיסאות הגלגלים. אני משתדלת לבוא לקראת שעת ארוחת הצהריים. האחיות מבקשות שאשכנע אותה לאכול. הפצעים לא נרפאים ומזון הוא אקוטי. אז אני מכינה בבית, טוחנת לזניה, מרק עוף, קציצות, שמה בקופסאות פלסטיק ומביאה אליה. היא ממאנת לאכול ואני מפסיקה לבשל. במקום זאת אני מעבירה את הבלילה הדוחה של בית החולים לקופסאות הפלסטיק שלי, הופכת אותה באחת לבישול ביתי. אנחנו יושבות בחצר, אני ממשיכה לעסות את רגליה ומושחת את ציפורניה בלק אדום צעקני. היא מדברת אליי רומנית ומביטה בי דרך עיניים חלולות. החלטתי להפסיק לדבר אליה. במקום זה אני משמיעה לה שירים ברומנית ושותקת. בועז מצטרף לחצר, ימימה, בצד, מצטרפת כשיש מה להגיד ולועסת פילטרים בקדחתנות. הפכנו את הזמן לטקס מקודש, קשר תלוי זמן. לא שלי או שלו, אלא של אלו שהזמן שלהם כמעט אזל, או עמד מלכת.

"ואם תתעורר? ברור לך שהמוח שלה מחוק," אני מתעקשת לעמת אותו עם מציאות אפשרית.

"היא תצטרך ללמוד ללכת, לדבר, לאכול."

"אני יודע. אני אלמד אותה."

"היא לא תדע מי אתה," אני מקשה.

"אלמד אותה להתאהב בי מחדש."

כמה אהבתי אותו באותו הרגע, ותהיתי כמה זמן יוכל להמשיך לבוא לאותה אחת, ששוכבת בעיניים פקוחות ומבט חלול. אין כלום מאחורי העיניים, המוח נמחק לגמרי בעומק עשרים ושבעה מטרים של מים כחולים. האם ראתה אלמוגים ודגים זוהרים לפני שמולקולת החמצן האחרונה התנדפה?

*

האחיות מספרות שהיא מרגישה את נוכחותי כבר בכניסה לביתן. הייתה קוראת את שמי בחלל האולם עוד טרם נכנסתי, וכשהייתי יוצאת ממנה הייתה צועקת "אל תעזבי אותי, אל תשאירי אותי פה, קחי אותי איתך." הייתי בוכה, הבטן מתהפכת בכל פעם. מלכה, האחות הראשית, ניסתה לנחם אותי שרייזל נמצאת במקום היחיד שיכול להועיל לה. אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. נראה היה לי שהיא ממשיכה את חיי הזוועות שלה למעני. מתקיימת בעולם עבורי. הפסקתי להגיע, מאפשרת נשימה גם לי וגם לה. כעבור שלושה ימים חזרתי. מלכה מיהרה לקרוא לי "טוב שבאת, חיכינו לך. כנסי למשרד שלי." אני קודם ממהרת לרייזל, מצבה אכן הידרדר. היא כבר לא זזה, רק פוקחת עיניים ששקי הדמעות בהן כבר יבשו מרוב שימוש.

נכנסתי לחדר האחות.

 "חיכינו לך," היא מפתיעה אותי ומציעה לי כוס מים.

"אנחנו צריכים להחליט ולקבל את אישורך. את מבינה, אין לנו איך לעזור לה יותר. היא ממאנת לאכול. הבת שלה חתמה על טופס ט' 26, 'לא להאכיל בכפייה'. היא בסבל נוראי. עשינו כל מה שיכולנו. אני מבקשת שתאשרי לתת לה מורפיום, להקל על הסבל." היא ממהרת לדחוף לי את כוס המים ליד, ומתיישבת מולי. אני חושבת כמה פעמים כבר ישבה מול בני משפחה עם הטקסט הזה. מדי האחות הלבנים מתחלפים בגלימה שחורה, והעט שהיא מנופפת בו, אגב דיבור, הוא החרמש.

"למה אני?" אני שואלת. "אני לא הבת שלה."

"כן," היא עונה בקול רך, אך אסרטיבי ומכוון מטרה. "אבל את האדם הכי קרוב אליה. היא רואה בך את הדמות המטפלת שהיא קשורה אליה, וכך אנו רואים אותך. עלייך להחליט אם להמשיך את הסבל שלה או לסייע לה לסיים."

אולי ביקום מקביל הייתי מתעקשת לשמר אותה, מסרבת לשלוח אותה אל מותה, מאמינה שעוד ניתן להציל.

"שימי אותה על מורפיום, הסבל שלה צריך להסתיים."

האחות מלכה מחייכת בזוויות פיה. היא ממשיכה לדבר ולספר על המקרים הקשים, על הצער והכאב, מברכת אותי על ההחלטה שלי. אני מפסיקה לשמוע אותה. הפה שלה זז, אבל אני שומעת את קולה כמו יוצא מעומק של באר, או שאולי זו אני בעומק הבאר והקולות מהפתח. כעת הבנתי, אני חותמת על מותה. אל החדר של רייזל כבר לא חזרתי באותו היום.

*

למחרת בבוקר התייצבתי עם אצטון וצמר גפן. לא ידעתי מתי יגיע הרגע, אבל רציתי שתהיה מוכנה. לחסוך לחברה קדישא עבודה. היא התרוממה פעם אחת, נעצה בי עיניים קרועות וצנחה לתוך נירוונה שטפטפה משקית האינפוזיה. ביקשתי שתקרא לי כשיגיע הזמן לסיים, כמו שליוויתי שנים קודם את בעלה, כששחרר את נשימתו האחרונה. הסרתי ביסודיות את הלק האדום. ״הכנה ללוויה או למקווה זה היינו הך,״ חשבתי ויצאתי לחצר אפופת העשן, אל הספסל הקבוע, אל בועז וימימה.

"אני אצא מפה ראשונה," אמרתי לפתע. "מי יוצא שני?"

 בועז הביט בי ובימימה. "היא תצא שנייה," והשתתק.

"אתה רוצה לצאת מפה. אתה יודע איך?"

 "מקווה שבעמידה."

"גם אני."

באותו הלילה קראה לי. שלוש פעמים העירה אותי בנשימה גדולה שפרצה מתוכי, וקראה לי לצאת ולבוא אליה. הייתי עייפה כל כך והלכתי לישון. בבוקר התקשרה מלכה.

*

בני משפחה מעטים התגודדו בחצר שהייתה פעם הממלכה שלי, של בועז ושל ימימה. נכנסתי לסייע לאחיות לפנות את המיטה. האחות הייתה בחיפוש קדחתני אחר השיניים התותבות שלה. מתברר שקוברים את המתים עם השיניים התותבות. ״כמה מגוחך,״ חשבתי לעצמי. ״זה כמו סיליקון והתקנים תוך־רחמיים, לא מתכלה לעולם.״ אך בה בעת ביצעתי את המטלה וסגרתי את הרוכסן על מי שהייתה פעם חמותי.

יצאתי אל החצר. ימימה, בגבה אליי, ישבה בקצה החצר בין כיסאות הגלגלים, מרוכזת בחיטוט בתוך מאפרה. בועז לא נראה לעין, כאילו התקיים רק עבור הזמן של רייזל ושלי. הבטתי בפעם האחרונה בימימה, בכיסאות הגלגלים הפזורים ובמאפרות גדושות הסיגריות.

"יצאת ראשונה," היא אמרה וסובבה את ראשה אליי.

אני הנהנתי בראשי בשתיקה.

"להתראות שפרה."

ומיד הסתובבה והמשיכה לחטט במאפרה.

הפניתי את מבטי וקמתי ללכת עם השקית שעל האלונקה.

"להתראות סימונה."

*

השארתי את בועז וסימונה במקום שבו לזמן יש קצב משלו, מותאם יותר לדופק של הגרים בו. החלל שהשאיר מותה של רייזל התמלא בעשרות משימות, ועל אף הבטחתי לבוא לבקר, נשאבתי אל שגרת עמידה בזמנים. רציתי לחזור לספסלים החבוטים, אל המאפרות הגדושות, אל כיסאות הגלגלים. התגעגעתי אל אותה אחת שהזמן שלה תכף נגמר והיא "רק זמנית פה", ואל ההוא שהזמן שלו נעצר לפני שנתיים ועשרים ושבעה מטרים, בפינה הכי שקטה של אלוהים. אני מתגעגעת אל אי־הזמן.

לפעמים אני גם מתגעגעת לרייזל.

בדרך כלל לא.

 

דפנה פלדמן מתגוררת במושב בשפלה, זוכת פרס אלמוג לסיפורים קצרים לשנת 2019. ספר הביכורים שלה, "כורמיזא", יראה אור בקרוב. ספר שירים פרי עטה – בכתובים. סיפורים ושירים שלה פורסמו בחמש אנתולוגיות, אחת בחו"ל.

.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חושך", סיפור מאת מורז ברנדיס

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הספר "קנאת סופרות" / מאיה ערד

.

"טוב," פתחה אחינועם, והפנתה את מבטה אל היושבות על הבמה. "נתתן לי הרבה על מה להגיב ומעט מאוד זמן לעשות את זה, אז לא נלך מסביב ונגיע ישר לעניין. אני רוצה להתחיל בטענה פשוטה שבעולם הספרותי והתרבותי של היום היא שנויה במחלוקת: יש דבר כזה, קנון ספרותי." היא עצרה לרגע, כמו לתת לקהל שהות לעכל את דבריה. "יש במערכת התרבותית יצירות שהן הרבה יותר נחשבות מהאחרות. זו עובדה. ואלה בדרך כלל יצירות ידועות, שכולם מכירים. לפחות מי שקורא ספרים," סייגה. "מה שחשוב לענייננו הוא שאין ניגוד בין הקנון לפופולריות." אביגיל הביטה בה כשדיברה. קווצת השיער האפורה בקדמת ראשה הסתירה ממנה את צדודיתה. ידיה נעו בלהט כשהמשיכה בהרצאה: "עוד עובדה: אף אחד לא נהיה קנוני אחרי מותו. אם נכנסת לקנון הספרותי, עשית זאת עוד בימי חייך, או לכל המאוחר רגע לאחר מותך, כשגווייתך חמה עדיין. זה," קבעה אחינועם בסיפוק, "מטפל במקרים ידועים כגון קפקא ויעקב שבתאי. דוגמאות הנגד שאני בטוחה שאתם מחפשים עכשיו יקוטלגו תחת יוצא מהכלל שמוכיח את הכלל," הודיעה, ואביגיל הבחינה בחיוך על פניו של ניר תלמי. "עוד הבהרה, לפני שאנחנו ממשיכים: לעיתים קרובות משתמשים בביטוי 'סופר קנוני' באופן שגוי, לתאר סופר מכובד, שכותב על נושאים 'חשובים', וזוכה להערכה ולשבחים מאת פרופסורים ומבקרי ספרות. תסלח לי עמיתתי פרופסור שליט־גורן, אבל אני חושבת שזו הכוונה שלה כשהיא קוראת לסופרות שנמצאות איתנו 'סופרות קנוניות'. ובכן, תנו לי לומר לכם: אף אחת מארבע הסופרות כאן אינה קנונית."

אחינועם עצרה, נהנית מאי־הנחת שעוררה בקהל: איך היא מעזה, להעליב כך את האורחות! אביגיל נפגעה גם היא: לא שחשבה שהיא עמוס עוז, אבל להטיח את העובדה הזו כך, בפניה… אך לאחר שהתגברה על הצביטה הייתה גאה באחינועם על התעוזה שלה, על היכולת להטיח בקהל אמיתות לא נעימות לשמיעה.

"והסיבה שהסופרות שיושבות כאן אינן קנוניות פשוטה מאוד," המשיכה אחינועם. "התכונה הכי בולטת של הקנון היא שהוא מרוכז ברגעים ומקומות מסוימים. לא תמיד יש לתרבות את המנגנון לייצר קנון. עשר דקות זה זמן קצר מדי לכל הדעות, אז אני לא אתן לכם עכשיו הפניות. מי שמעוניין יכול לבוא אלי אחר־כך. בינתיים תצטרכו להאמין לי: יש תקופות שבהן הקנון סופח אליו יצירות, המועדון מקבל חברים חדשים, ויש תקופות שבהן הקנון, כמו התלמוד הבבלי, נחתם עד להודעה חדשה. אם לסכם את זה במילותיו של משורר קנוני לכל הדעות: פתוח, סגור, פתוח."

אביגיל עקבה אחריה כשדיברה. פשרם של הדברים היה סתום עבורה, אבל היא הייתה מוכנה ללכת אחרי אחינועם, להאמין לכל מה שתאמר.

"אל תסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח," ביקשה אחינועם. "הזכרתי כבר את התלמוד הבבלי בתור דוגמה. כמה מאות שנים של איסוף חומר, ואז זהו, סוגרים. מה שבא אחר־כך כבר לא חלק מזה. אותו דבר הקנון היווני הקלאסי. ה־קנון. שירה אפית, שירה ארכאית, שירה לירית, מחזות — מהומרוס ועד מנאנדרוס, וזהו, נסגר הקנון. עוד לא השתכנעתם? קחו דוגמה קרובה יותר. מוזיקה קלאסית. כל הקנון המבוצע היום הוא אוסף יצירות בערך מתקופת הבארוק ועד, אם להיות ממש נדיבים, אמצע המאה העשרים. מה שבא לפני נכנס תחת 'מוזיקה מוקדמת', מה שבא אחרי — עיינו ערך 'קקופוניה', או 'מוזיקה קלאסית בת זמננו', אם להיות מנומסים. תכלס, הקנון של המוזיקה הקלאסית סגור. תזמורות בכל העולם מנגנות קאברים לבאך ובטהובן."

אחינועם עצרה שוב, ניערה בתנועת כף יד את הקווצה האפורה מפניה, סקרה בחדווה את הקהל, שרטינה לא נשמעת כמעט החלה לתסוס בו, והמשיכה. "הקנון הספרותי הישראלי קצר הרבה יותר. לא מאות שנים כמו ביוון. כמה עשרות שנים. הוא נפתח בשנות העשרים של המאה שעברה, עם מותו של ברנר, וסגר את דלתו בחריקה איטית לאורך שנות השמונים, עם הופעתם של יעקב שבתאי, דוד גרוסמן ומאיר שלו, שהספיק להכניס רגל ממש רגע לפני שהדלת נטרקה, ב־1988. בסדק הצר הזה נכנסו כל הסופרים והמשוררים שיצירתם כלולה בקנון העברי הארצישראלי. שימו לב שבולט הצרור של המשוררים הקנוניים, שבא קצת יותר מוקדם, ואחריהם הפרוזאיקונים הקנוניים, ואז זהו, זה נגמר. אפשר להתווכח על התאריכים המדויקים, אפשר לטעון כל מיני טענות, אבל על עניין אחד אין עוררין: כבר שלושים שנה שלא נכנס לזירה הספרותית סופר עם אותו משקל סגולי של עמוס עוז, או דוד גרוסמן. זו עובדה. והנה עוד עובדה: יש משוררות קנוניות, שהשירים שלהן נכנסו לקנון במהלך התקופה הקצרה שבה הקנון היה פתוח. אין כותבות פרוזה קנוניות. פשוט אין. לא אני המצאתי את זה. שאלו כבר אלף פעמים לפני מה היה קורה אילו לשייקספיר הייתה אחות ולמה אין לנו אישה במעמדו של עמוס עוז. אין לנו זמן עכשיו להרחיב את הדיון בשאלה הזו ולעמוד על ההבדלים בין שירה לפרוזה. אני מניחה שזה תלוי בגורמים פנים־ספרותיים וחוץ־ספרותיים בה במידה. אבל זו עובדה. ועכשיו אני יכולה לחזור לטענה שהתחלתי בה: אף אחת מהסופרות שיושבות כאן אינה קנונית. נעמי חן היא לא סופרת קנונית כי למרות שהייתה פעילה כשהקנון היה פתוח, הקנון, כאמור, לא קיבל אליו נשים כותבות פרוזה. הוא לא קיבל גם מזרחים או הומואים או כל מי שאינו גבר אשכנזי סטרייט, אבל זה לא מענייננו כרגע. אביגיל נגבי ואביגיל שלו אינן סופרות קנוניות מהסיבה הפשוטה שהן התחילו לכתוב אחרי שהקנון נסגר. הן סופרות פוסט קנוניות. המקרה הכי מעניין הוא זה של אריאלה גלר. הספר הראשון שלה יצא ב־1990. בדיוק ברגע הזה שאותו כינתה כאן פרופסור שליט־גורן 'המפץ הגדול' של הסופרות, רגע 'הפיכת היוצרות': הנשים כבר לא מסתננות יחידות אלא נוהרות בהמוניהן אל הספרות העברית. אני מבוגרת מספיק לזכור את הרגע הזה. הייתי שם, כשזה קרה. אני זוכרת את התחושה ברגע חילופי העשור, סביב 1990, הנה, סוף סוף, צומח קול נשי מובהק בספרות העברית. בדיעבד, ברור לכולם מה קרה: לא גדודי הנשים עלו על בריקדות ושברו את שערי הקנון הנעולים בפניהן, אלא בדיוק להיפך. הקנון נסגר — מי שיבוא עכשיו ממילא לא יזכה עוד להתקבלות קנונית נוסח גרוסמן ועוז. אין עוד שום יתרון להיותך גבר לבן. ועל כן התחום, כמו כל תחום שאיבד מיוקרתו, עובר פמיניזציה."

המיה של זעם ואי־הסכמה עלתה מהקהל. רות שליט־גורן נראתה כאילו היא מתקשה שלא להתפרץ.

"לא אני המצאתי את זה," התגוננה אחינועם. "עמליה כהנא כרמון בכבודה ובעצמה אמרה את הדברים האלה כבר בשנות התשעים. קשרה בין ריבוי הנשים הסופרות לירידת מעמדה של הספרות. יש לי הפניות למי שרוצה. כמובן, הנשים הן רק מקרה פרטי של סגירת הקנון. עכשיו כשהוא סגור, מה זה כבר משנה? שיבואו הנשים, שיבואו המזרחים. הלהט"בים. הערבים. שיבואו אפילו היורדים. בשנות השבעים, כשהקנון עוד פתוח, סופרת כמו רחל איתן מודרת מהזירה ברגע שהיא מהגרת לניו יורק. היום אביגיל נגבי כותבת רבי־מכר ולאף אחד לא איכפת שהיא לא חיה בישראל."

קריאות ביניים נשמעו. אביגיל לא הצליחה לפענח את רובן. "זה פשוט לא נכון!" קראה מישהי בקול נרגן. "על מה את מתבססת!" צעקה מישהי אחרת, ומקצה האולם נשמע קול גברי: "ומה עם אתגר קרת?"

אביגיל הביטה באחינועם ביראה. איך היא מסוגלת לעמוד כך על שלה, לטעון טענות שנויות במחלוקת בידיעה שיעוררו עליה את זעמו של הקהל? ועם זאת ידעה שיש צדק בדבריה. שהנה מתבהרים לה דברים שחשה בעצמה ולא הצליחה לעמוד על טיבם. אבל מה פירוש הטענה שלה? מה זה אומר, שנסגר הקנון? עד עכשיו הייתה דרכה הספרותית מותווית לה בבירור: היא תעבוד קשה, תכתוב ספר אחר ספר, תטפס במעלות ההצלחה וההתקבלות עד שתהפוך לסופרת החשובה בדורה. עכשיו הבהירה לה אחינועם: אין לה למה לצפות. בית העולם של פנתיאון הספרות העברית נסגר. היא תיקבר מחוץ לגדר.

"כמובן שאלה דברים שאנחנו מבינים בדיעבד, בראייה לאחור, עם משקפות של חוקרי ספרות. זה לא שב־1990 יצתה בת קול והודיעה לכולם שאפשר ללכת הביתה, סגרו את הקנון. ועל כן דור שלם, שגדל והתעצב תחת הסדר הישן, הגיע לפרקו הספרותי עם הנחות יסוד מוטעות. מי שהיה נער מושך בעט בשנות השמונים, מי שהייתה נערה ששירבטה סיפורים בסתר, הפכו בתום האלף לסופרים צעירים שציפו שמבקרים ופרופסורים יתייצבו מאחוריהם ויטילו את כל כובד משקלם על כפות המאזניים בשבילם. כמו שגרשון שקד עשה עבור עמוס עוז וא"ב יהושע. כמו שדן מירון עשה עבור יעקב שבתאי. כמו שמנחם פרי עשה עבור דוד גרוסמן. דור שלם של סופרים צעירים רצה שיאמרו עליהם: גבירותי ורבותי — מהפך. נפל דבר בספרות העברית. אלא שזה לא קרה. דברים הפסיקו ליפול בספרות העברית. אבל הסופרים לא הבינו את זה. ברובם לא, לפחות. יש יחידי סגולה שהבינו שחוקי המשחק השתנו, אבל הם היוצאים מהכלל. שאר הסופרים, ובייחוד אלה שהם היום בשנות הארבעים והחמישים שלהם, פשוט לא מבינים מה השתבש להם, למה הם לא מקבלים את מנת התהילה שהם ראויים לה, את ההתקבלות של פעם. כל אחד מסתכל בצלחת שלו ומתמלא זעם שהוא מקבל חתיכה קטנה מדי מהעוגה הספרותית. אילו הסופרים היו טורחים להסתכל בתבנית, הם היו מגלים שהעוגה הזאת כבר מזמן לא שם. נשארו רק פירורים. אבל הם עסוקים מדי בלהשוות את הצלחת הריקה שלהם לצלחת של מישהו אחר, ואם נדמה להם שהוא קיבל כמה פירורים יותר מהם, אולי אפילו עם קצת שאריות קרם, הם לא יודעים את נפשם מרוב קנאה. תבינו," פנתה אחינועם אל הקהל, "שורש הצרה בכך שהסופרים לא קוראים את המפה הספרותית כמו שצריך. הם עדיין חושבים שהמועדון מקבל חברים חדשים, וכועסים שלא מקבלים אותם. אילו הם הבינו שאין יותר חברים חדשים, שאין יותר מועדון, הכל היה הרבה יותר קל. עכשיו," אחינועם זקפה אצבע, כמו לסמן את הטענה, "נכון שגם הסופרים הגברים מאוד מתוסכלים מההתקבלות שלהם, אבל התסכול של הסופרות הנשים גדול עוד יותר. הסופרים פשוט לא הבינו שחוקי המשחק השתנו. הסופרות טעו לפרש את שינוי כללי המשחק כפתיחת שערי הקנון לנשים. עכשיו, כשהוסרו המגבלות, יש הזדמנות שווה לכולן, וכל סופרת מאמינה שהיא זאת שתעשה את זה, היא תהיה הסופרת הראשונה שתצליח להיכנס אל הקנון. אלא שהקנון סגור, כזכור. אף אחת — ואף אחד — לא ייכנסו אליו עכשיו. אבל זה לא מפריע לסופרות להתאכזב כל פעם מחדש, ולהתפוצץ מקנאה בכל פעם שנדמה להן שמישהי הקדימה אותן בחצי צעד במירוץ לשומקום. התלמוד אומר לנו שקנאת סופרים תרבה חוכמה. וקנאת סופרות, מה היא תרבה?"

אחינועם עצרה והסתכלה בקהל, כאילו ציפתה ממנו לתשובה לשאלתה.

"האמת," אמרה אחרי רגע, "הפתגם הזה תמיד הטריד אותי. מה זאת אומרת שקנאת סופרים תרבה חוכמה? עכשיו לכבוד האירוע הזה טרחתי לבדוק את המקור שלו. הביטוי התלמודי מתייחס לסופרים במובן של מורים, והאמרה מופיעה בתוך דיון בשאלה כמה מורים צריך שיהיו בעיר, והאם גם בעיר קטנה כדאי שיהיה יותר ממורה אחד. התשובה שהתלמוד נותן היא שכן, גם בעיר קטנה צריך יותר ממורה אחד, מפני שקנאת סופרים תרבה חוכמה. במילים פשוטות, ברגע שהמורה יודע שיש לו תחרות, שהוא לא ההצגה היחידה בעיר, הוא יעשה מאמץ ויהיה המורה הכי טוב שהוא יכול. אותו דבר נכון גם לגבי סופרים: אם אתה יודע שקבוצת השווים שלך הם בלזק ופלובר, או דוסטוייבסקי וטולסטוי, אתה תעשה מאמץ באופן לא מודע לזקוף את הגב ולהתיישר הכי גבוה שאתה יכול. ועובדה באמת שבדרך כלל תור זהב של ספרות נוצר סביב קבוצה של סופרים גדולים, לא מספיק גאון אחד. חבר מביא חבר. חבר מקנא בחבר. זה המובן שבו קנאת סופרים תרבה חוכמה. בעולם אידיאלי גם קנאת סופרות הייתה מרבה חוכמה. ריבוי הנשים הסופרות היה גורם לכולן להתאמץ להתבלט על רקע הכותבות האחרות, לכתוב יצירות טובות ככל האפשר ולקבל בתור פרס נתח שמן מהעוגה. אבל זה, כאמור, בעולם אידיאלי, כשהעוגה הספרותית תופחת וגדלה. בפועל, גבירותי, כשהעוגה הולכת ונעלמת, קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת — תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת. אפשר, כמובן, להכחיש את המציאות," חייכה אחינועם אל רות, שנראתה לא מרוצה מדבריה. "אפשר להגיד 'כל אחת כאן לא פחות טובה מעמוס עוז, כולכן סופרות קנוניות, ומה פתאום, אין שום קנאה.' אבל מה נשיג בזה? חוץ מזה שזה פשוט לא נכון, גם לא אמרנו בזה שום דבר מעניין על הספרות שלנו. עד שלא נישיר מבט ונסתכל למציאות הספרותית בעיניים, עד שלא נודה בפה מלא שהקנון סגור וכולנו בחוץ, ושבמקום לריב על פרסים וכיבודים מוטב שנחשוב יחד איך מתמודדים עם המציאות החדשה, עד אז לא נוכל לפתח דיון משמעותי על נשים בספרות. תודה רבה לכן."

 

מאיה ערד, "קנאת סופרות", חרגול, 2021.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: הרצאה של ויקטור פראנקל מתוך הספר "כן לחיים למרות הכול"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן