.
זריחת הכזב: פגישה
מאת אביתר קופנהגן
.
שקר, כך אומרים, הוא טענה הפוכה לאמת, וכאשר הטוען מנסה לשוות לשקריו מצג של אמת, או אז הוא שקרן. אך מה לגבי מי שחוזר וטוען שהוא משקר, אבל מילותיו מתבררות כאמת לאמיתה; איך הוא נקרא?
אוסקר ויילד בז לחשיבה עקבית, התרברב בסתירות הרבות שבכתביו וכאשר הואשם בגניבות ספרותיות אמר: "הטענה למקוריות באמנות אינה במקומה". בכל זאת, בשנת 1889 ויילד שולח הצעה מוזרה למו"ל הצרפתי שלו: "מה דעתך שנפרסם קובץ מחקרים ועיונים פרי עטי, וכפתיח נצרף את הסיפור הבדיוני דיוקנו של מר ו"ה?" מוזרוּת ההצעה אינה רק בשאיפה של ויילד לעסוק בתאוריה – והרי ההבחנה בין הבדיוני לעיוני מדגישה שזו מטרתו של המחזאי המהולל – אלא גם בשעטנז שבין פרוזה להגות, שאינו עולה בקנה אחד עם השאיפה לתאוריה, לעקביות. למרבה ההפתעה, להצעה זו הדהוד נוסף אצל ויילד, מעֵין תמונת מראה: לרומן תמונתו של דוריאן גריי צירף ויילד הקדמה – רשימה קצרה של טענות תאורטיות על אודות האמן, היצירה והקהל, שאותה חתם בגזר הדין "All art is quite useless". הרי לנו מצב חריג, פרוזה כהקדמה לתאוריה ותאוריה כהקדמה לפרוזה, אולי עלינו לבצע הצרחה, כבשחמט? מה גם שהרומן והקובץ העיוני התפרסמו לבסוף באותה שנה (1891), וצמד היצירות בפרוזה לא רק דומות זו לזו בשמן, אלא שבשתיהן העלילה עוסקת ביחסים בין דיוקן מצויר, תאוריה אסתטית והעומד ביניהם. ונניח שעשינו הצרחה, היכן יש לחפש את הפילוסופיה הוויילדית – בפרוזה או בתאוריה?
***
מול המחשב, אני מושתק, לועס, מעניין את עצמי אינטלקטואלית. אני עיוור, אך לא משום חשכת יתר, להפך, הכול בוהק, האור מוחזר מהגופים והלובן צורב כחומצה. "המורה!" קוראים אליי ממרחק, אבל אני כבר איני יודע דבר ולא יכול ללמד איש. לרגע נדמה שחפץ נגע בי, ידי מושטות אליו, מפרפרות, אני מנסה לאחוז בו, לשווא. הוא נסחף בזרם ואיננו. רק צילו העמום של מגע על בשר הכתף נותר איתי. מהו הזוהר הבוער הזה? כשמש ששרפה את מבטו של ההוא שיצא מהמערה… צחוק מתגלגל עונה לי ממרחק, הולך ומתחזק, תמונת שיניו המרקיבות מתחוורת לי, הפנים האלה, הכלביות, הן מוכרות לי, כן, זה הוא, נסיך השקר.
***
כעבור ימים אחדים ויילד חוזר בו מהצעתו, הקובץ התאורטי מתפרסם ללא ההקדמה הסיפורית. ויילד קורא לו כוונות (Intentions). השם מתייחס ל־Appreciations, ספרו של מורו ורבו של ויילד – ולטר פייטר, שפורסם שנה קודם, ולמושג המפתח שלו, Impressions. פייטר התנגד למטריאליסטים שהגבילו את ביקורת האמנות לאובייקט האמנותי, וטען כי דווקא ההתרשמות המתרחשת במרחב הסובייקטיבי היא המפתח לביקורת הראויה: המבקר מזהה את הרשמים שעולים בו למול היצירה ומיטיב לתאר ולפעול מכוחם. בהתאם, יצירה טובה מעוררת רגשות עזים. מדובר אמנם ברלטיביזם, אך הוא מבוסס על התרחשויות גופניות, אמפיריות, ומכאן מילות המפתח הערכה או התרשמות, המגלמות גשר הנמתח בין המבט (הסובייקטיבי) לחפץ (האובייקט) האמנותי.
הבחירה של ויילד בשם "כוונות" מקפלת בתוכה את המהלך שבקובץ גופו: להקצין את הסובייקטיביות עד לרדיקליות וכך לחתור תחת עצם המשמעות ואפשרות קיומה של תאוריה. לעומת התרשמויות, שהן גופניות באופיין ועלולות לגרור ביטוי חיצוני לא רצוני, כגון צחוק או בכי, כוונות נולדות מתוך האפשרות לנתק בין החוץ לפְּנים, כפי שמציעה המימרה הידועה: ״הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות״. הניתוק משווה לכוונות אופי מאופק, אינטלקטואלי, הן לא עולות במבקר בעל כורחו, כאינסטינקט חייתי, להפך, כוונות מדגישות את החוץ כתולדת הפְּנים – הפעולה אינה אלא חיקוי של דימוי מוקדם, פנימי, של כוונה. זה יחס התולדה שהקנה לכוונות את מטענן המוסרי: מה שעשיתי, הפעולה שהתרחשה על ידי גופי והשלכותיה במרחב האובייקטיבי, תלוי בנסיבות ומשתנים חיצוניים לי. מנגד, מה שהתכוונתי לעשות, הדימוי שמתקיים בי קודם לפעולה, הוא שלי ושלי בלבד, הוא נוצר במעגל סגור שכל החומרים בו – אני. אני האחראי הבלעדי. ולאור הניתוק בין פנים לחוץ, האם אפשר בכלל להחיל מוסר חיצוני על כוונה? ממילא רק אני עד לכוונותיי, הן האלמנט העצמאי ביותר בעצמי. ההתמקדות בפְּנים מערערת לא רק על החוץ, אלא על מעמדו של דיון שתוצאותיו, לכאורה, בעלות ערך חיצוני. התאוריה של ויילד חותרת תחת הלגיטימיות, או האפשרות, של תאוריה כתוכן בעל משמעות קבועה. בפראפרזה על פייטר וקודמיו טוען ויילד, כי על המבקר לערער על עצם האובייקטיביות של האובייקט: ״מטרתו העיקרית של המבקר היא לראות את האובייקט כפי שאינו באמת״.
***
הוא מגיש לי כוס קרירה וכרית כף ידי נלחצת אל העיטורים המחורצים בזכוכית, אצבעי האחרת מהדקת את גשר המשקפיים המכהים שהרכיב על פניי כדי שאוכל לראות. שקוע בכורסה הרחבה אני מלטף את סומכת הקטיפה העגולה, התפוחה מדי, והאובייקטים בחדר ניתקים לאיטם מהתמיסה הבהירה שבה צפו יחד. הוא שכוב על הספה מנגד, מחייך, הדור בחליפת שלושה חלקים, רק כפות רגליו בנעלי הלכּה תלויות מבריקות מחוץ לרהיט, שלובות זו על זו. אני שואל, "מה זה האור הזה?" – "הברנדי!" הוא מתפקע מצחוק והחרחור מתעצם לכדי שיעול נבחני, מאלץ אותו להתיישב. ראשו שמוט בין כתפיו, טמון בעבותות שערו, הוא מנסה להסדיר נשימה. לאחר מכן הוא מזדקף לגמרי ומגלה את עפעפיו הזולגים במורד לחייו כסן־ברנרד. גופו משיג את המשענת, מוטת ידיו נפרשׂת לכל הרוחב. שוב הוא מחייך. הוא נוטל מכיס החולצה סיגר ומסובב את קצהו על פתיל של נר כבוי, כפנטומימאי. בתדהמה אני מבחין בסיגר הנדלק מהריק. ואז הוא מוצץ אותו וקם על רגליו ואומר: "כולנו פה מחוברים למכונת ההנשמה המפלצתית ולא מסוגלים להינתק."
"אנחנו רוצים להתנתק?"
"בוודאי! היא מפריעה לנו לנשום!"
***
אך כוונות לא רק מערערות על מעמדו של החיצוני האובייקטיבי אלא גם מאשררות אותו. בדומה לאינטנציונאליות הפנומנולוגית, כוונה היא הצבעה מנטלית, שתמיד מכוונת לעבר מסוים כלשהו. יתרה מכך, המושג כוונות מַבנה באופן פוזיטיבי סובייקט רציונלי ובעל כוח שיפוט – עצמי שיש בכוחו להתכוון. כוונות הן מחשבות, שלמרות היותן סובייקטיביות הן בעלות צורה והיגיון בני זיהוי. הן טקסט פנימי שנוצר על רקע הידיעה כי ככלות הכול קיים חוץ ואפשר להתכוון ולהשפיע עליו, ובכלל זה אחרים אשר להם נועדו הכוונות להימסר. כוונות הן אפוא השאיפה להימסר תחת ההבנה שאין רצף הכרחי בין המשמעות היוצאת מן הפנים לבין זו המגיעה אל החוץ ומפורשת שם. מידה של חשדנות תמיד נותרת אצל המוען, שמא לא הובן כהלכה, ובחשדנות מתקבל המסר גם אצל הנמען, המכיר בכך שלא ישיג הבנה שלמה ומדויקת של הנמסר. כוונות דורשות את נכונותו של הנמען למצוא ערך בנמסר כנסתר.
***
"בעיני אפלטון היו שני סוגים של שקר," הוא אומר ופניו לחלון, "השקר היפה, שיש בו תועלת לבני אדם ולכן, לפחות לפי אמות המידה של העולם האקטואלי, הוא מוצדק. למשל כשרופא נעזר בשקר כדי לשכנע פציינט לקחת תרופה. ולעומתו יש שקר מכוער, מגונה, השקר־ממש."
"ומה זה השקר־ממש?"
"אל תפריע לי. בשקר־ממש לא רק שאין תועלת – ולכן הוא מגונה על ידי האנשים – אלא שהוא גם גורם לטעות בפְנים הנפש, ולכן הוא שנוא גם על האלים. לפי אפלטון, השקר־ממש הוא לא רק רחוק מהאמת, הוא גם מרחיק ממנה."
" אז אתה עורג רק לשקר היפה, כלומר, המועיל?"
"להפך, מבחינתי השקר המכוער הוא בדיוק השקר שמועיל. השקר הנאה הוא אלוהי, מטפיזי, בכלל לא קשור לכאן ועכשיו. שמת לב שמכל היצורים בטבע רק אנחנו יכולים לשקר? זהו חור המנעול אל הממלכה העליונה. האדם הפסיבי, האזוק למכונת התופעות האימתנית של הטבע, לדטרמיניזם המכאני של החיים הארציים, פוער לפתע דלת סתרים, סטייה מדרך הישר, פיתול, פיצול, הפרעה בכיוון התנועה המולידה שרשרת בלתי צפויה, עודפות הנוגדת את הדלדול, תוספת, עצמאות! זו הרי החירות בעצמה, הרצון החופשי… וחמוש בשקר, יכול האדם סוף כל סוף לחמוק מתא הנידונים למוות שהכין לו הטבע! סוף כל סוף – למרוד!"
הוא נשען על אחת השידות, מגיש לי את מבטו מלמעלה. "לשקר הנאה הגיון פנימי מקורי, עצמאי, לכן הוא משוחרר מהחיים הארציים. הוא לא יכול להועיל בחיים אך גם לא להזיק להם. המקוריות וההיגיון הפנימי שלו הופכים אותו לבלתי שפיט בכלים שלנו, תאורטיים או אמפיריים. בשבילנו הוא קסם, כישוף."
"ולא תגיד שזה מוצדק לעגל כמה פינות כדי שחולה ייטול תרופה…"
"יכול להיות, אבל שקר כזה במהותו מנסה להשתחל אל תוך המערכת הקיימת כאילו היה אמת, להתחבר לשרשרת אמיתות בלי שאף אחד ישים לב – הצורך שלו להתקבל לשורותיה של האמת מונע מהשקר היעיל יצירתיות."
***
קריאה פורמאלית בכוונות חושפת בו צורה מרובעת: בקובץ ארבעה חיבורים, לכולם כותרת בת ארבע מילים ובכל אחד מהם פסקה מסכמת המציגה מהלך תאורטי בן ארבע טענות. הזהות מעלה את השאלה אם לקובץ כולו יש פסקה מסכמת. ואכן, מבט נוסף על הפסקה האחרונה בו, המסכמת לכאורה את המאמר "האמת של המסכות", מעוררת חשד:
בביקורת האמנות העמדה היא הכול. שכן באמנות אין אמת מוחלטת. אמת באמנות היא זו שגם סתירתה היא אמת. וכשם שרק על ידי ביקורת האמנות אנו רשאים להעריך את תורת האידיאות האפלטונית, כך רק על ידי ביקורת האמנות אנו רשאים להבין את מערכת הסתירות ההגליאנית. אמיתות המטפיסיקה הן האמת של המסכות.
(מתוך דה־פרופונדיס: מסות, פרקי ספרות, מכתבים, הבלדה מכלא רדינג, הוצאת חנות הספרים, 2009; תרגמו בן ציון בן משה וטלי פונטוביץ')
.
זו אינה תוספת המשתלבת בטקסט של ויילד (הדן בחשיבות התפאורה ליצירתו של שייקספיר) באורגניות, אלא חורגת ממנו מפורשות. ויילד שומט את התמה של המאמר, ובניגוד לחיבורים הקודמים שלו, שם הושמו הטענות בפיהן של דמויות, הוא פונה בקולו־הוא אל שום־דמות, כלומר אל הקורא, ומעלה טענות רחבות היקף על אודות אמנות, ביקורת ומטפיזיקה. לפנינו, אפוא, צופן תורתו של ויילד.
***
"וכשם שיש שני סוגים של שקר ישנם גם שני סוגים של אמת: האוניברסאלית, הארצית, שלפי ערכיה אנחנו שופטים את העולם האקטואלי, נניח את הטענה ששלג נמס בשמש…"
"יש אמת שלפיה שלג לא נמס בשמש?"
"יש אמת שיש בה גם שלג שנמס בשמש וגם שלג שיורד מהשמש, זה מרחב שמכיל את הסתירות החריפות ביותר, שבו האמת הארצית היא רק אחת מיני אפשרויות רבות. והאפשרויות רק ממשיכות להתרבות בו, מצטרפים עוד ועוד דגמים מושלמים, שעל פי דין של מטה הם אולי שקרים, אבל ההיגיון הפנימי הייחודי שלהם, המושלם כשלעצמו, מקנה להם מקום בין השלמויות. מכאן אינסופיותו של המרחב הזה."
"מרחב האמת הנעלה?"
"בדיוק. מרחב שכל צורה מושלמת תופסת בו מקום. זו האינסופיות, החירות בהתגלמותה. באמת העליונה שוכנים גם מבנים לוגיים שלא חשופים לנו, שלא ירדנו עד לסוף הבנתם, שאנו תופסים משהו מהגדולה שלהם, אך לא אותם. אם תרצה תכנה את האמת העליונה 'היפה'."
***
הפסקה המסכמת של "האמת של המסכות" מבהירה כי ביקורת היא מפגש חד־פעמי בין המבקר ליצירה, השולח את המבקר לא אל החוץ, אלא אל עצמו פנימה. שם, במרחב הסובייקטיבי, המבקר מרכיב דבר־מה חדש לגמרי, ואת אותו חדש, את הביקורת, הוא מוסר החוצה אל נמעניו מתוך ידיעה שיפגשו בה כאילו פגשו ביצירת אמנות. זאת אומרת, במשהו המשתנה בהכרח נוכח המפגש עם פנימיות הנמענים. לכן, "בביקורת אמנות," אמנות ולא מדע, "גישה היא הכול", הסובייקטיבי, לא האובייקטיבי.
סובייקטיביות היא מהות הביקורת, משום שבאמנות, בניגוד לתחומים אחרים, אין אמת אחת אוניברסלית. האמת של האמנות היא קטגוריה אחרת, רחבה יותר, שמוכלים בה יחד אמת ושאינו־אמת, זאת אומרת: הכול. מכאן שאמת־האמנות ניצבת מעל האמת האובייקטיבית ומכילה אותה וגם אינה חפה מסתירות בין המרכיבים המאכלסים אותה.
ויילד משתמש במשפטים המתארים יחס דומה למהלכים פילוסופיים של שני פילוסופים מרכזיים – הגל ואפלטון. אצל שניהם, הדיאלקטיקה היא צורת ההגות – הכלת הסתירות כחלק אינטגרלי בדרך אל האמת המטפיזית העליונה. אצל אפלטון זו צרות הדיאלוג, שבתוכה משובץ התוכן, ופסגת הפילוסופיה היא האמת ההכרחית, שמתוכה ולרגליה נובע העולם כולו. קדקוד האמת, הגרעין הזעיר והטהור, מחייב כי הדרך אליה תהיה בכלים של ניפוי וליטוש. הגל, מנגד, רואה בנקודת הקצה את הכלת כל הסתירות כחלק מאותה אחדות מרובה – ואולם, הוא מבטל את המישור המטפיזי ויוצר זיהוי בין התפתחות רוחנית־מוסרית של האנושות, לבין היחשפותה של השלמות במציאות האקטואלית. שני ההוגים ראו במוסר אמת מידה ראויה לאמנות, ומתוך תפיסה זו קבעו לאמנות את מקומה בעולמם: אצל אפלטון האמנות גורשה מהעיר האידיאלית, והגל השתמש בה כסולם (גנבים) למוסר הדתי ולפילוסופיה.
על רקע זה מתבהרת הטענה של ויילד כי ביקורת האמנות היא התחום הבלעדי להשגת הפילוסופיות. המוטיבציה של הפילוסופיות לעמוד בקטגוריה של אמת מייצר ביניהן יריבות – הגל יכול לטעון שהוא מכיל בתוכו את אפלטון ולהפך, אך לא בלי היררכיה – ולכן נדרש תחום אחר שבו יכולות כל התאוריות להיקסם מזו ומזו בלי לנסות וליישב ביניהן, לחתוך מאחת צלע ומאחרת ירך ולסכסך ביניהן – לראות בכל אחת מהן היגיון מושלם כשלעצמו, זאת אומרת, לשפוט אותן בכלים אסתטיים, כיצירות יפות. התחום הזה הוא ביקורת אמנות.
***
"בניגוד למושגים מתמטיים, לשוניים, יצירות אמנות לא יכולות לעבור הפשטה למושגי אב, לאבני בניין. וזו לא חולשה! זו אלוהות! בדיוק משום כך הן השקר הנאה…" והוא קורס לצידי, כובד משקלו מקפיץ את הספה ומעיף את המשקפיים המכהים שהרכיב לי אל פינת החדר. מיד חורך הזוהר את כל איבריי ואני מתאבן כקונכייה בשיטפון. ידיו המסריחות מסיגר קרובות אל פניי, משיבות את המשקפיים על אפי. "מה זה האור הלבן עוד לא אמרת!" אני רושף.
"זה השקר, היום אפשר להבחין רק בו, אתה לא מבין?"
***
נשוב אל ההצהרה "רק בביקורת אמנות" ונמצא בה טענה מובלעת שנייה: ביקורת אמנות – ולא האמנות עצמה – היא שביל הגישה אל האידאות של אפלטון ואל הדיאלקטיקה ההגליאנית. גם אצל ויילד יש עולם בעל שני מישורים, מישור התופעות מחד גיסא, ומאידך גיסא מישור מטפיזי רחב ידיים המאוכלס בצורות מושלמות המהוות מודל לחיקוי בעולם התופעות. המישור המטפיזי הוא אמת־האמנות ואילו שביל הגישה אל הצורות המאכלסות את מרחב האמת המטפיזית הוא ביקורת אמנות. זאת אף שביקורת אמנות היא לעולם פני־שטח, אשר משני צידיו עומדים המבקר ונמעניו, וכל אחד מהם נשלח בחזרה אל תוך עצמו.
***
"חשבתי שרצית שיזרח השקר, אז עכשיו לא? זו מין תלונה כזו על הדור, שבימינו לא נוצרים שקרים נאים?"
"אני מניח שנוצרים, כבכל תקופה, אבל אי אפשר להבחין בהם. גם בתקופתי היה בלתי אפשרי להכיר את כל היצירות, ועדיין היה גבול: הזיכרון האנושי, האישי או הקולקטיבי. חלק מהדגמים המושלמים, חשובים ככל שהיו, שקעו במצולות הזמן, המתינו לתנועת גאות ושפל שתחשוף אותם בשעה יפה מאוחרת. משנפרצו גבולות הזיכרון טושטשנו, המרובה הוא רב מדי, בלתי מובחן ובו־זמני. כוחו הדיאלקטי של השקר לאתגר ידע קיים התחלף בייאוש מהכרה בכלל, שבתורו התחלף באדישות…"
"זה מעניין," אני עוצר אותו, "כי כשדיברת על המרחב המטפיזי, על האמת העליונה, זו בדיוק התכונה שהתלהבת ממנה, מהריבוי עד לאינסוף, ההכלה שהיא חירות לכולם, לא?"
"בהבדל אחד." הוא שולח מבט אל החלון ולראשונה אני מזהה את צבעי הפרחים באגרטל, הם ירוקים, אלו פרחים ירוקים. "במרחב המטפיזי אין מקום לשקר היומיומי."
*
"המורה" מתערסלת לחישה בשבלולי אוזניי, "המורה!" היא מסתלסלת, גוללת שרשראות פלסטיק המרימות את וילונות עפעפיי. מבעד ללחלוחית תלויה חוזר אליי אור, לבן אמנם, אבל דהוי.
.
אביתר קופנהגן הוא עורך דין ומורה. בעל תואר שני מהחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב. הפילוסופיה של אוסקר ויילד היא נושא עבודת המ"א שלו. מאמר פרי עטו התפרסם בכתב העת תיאוריה וביקורת. עושה כעת את צעדיו הראשונים במחקר לדוקטורט.
.
» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: לילך נתנאל על המיזמים החדשים "דפוס בית" והוצאת תרסט
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
