.

שירה אוקראינית עכשווית: אוסטפ סליווינסקי

מאוקראינית: אלכס אוורבוך

 

את מה שמזמן הייתי חייב לכתוב

סָבִי לֹא אָהַב מְשׁוֹרְרִים

אָמַר שֶׁאֵלֶּה תָּמִיד כְּאִלּוּ מִתְנַצְּלִים

אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מַעֲנִישִׁים אוֹ מְקַלְּלִים.

לָכֵן סְלַח לִי, סַבָּא, עַל עוֹד שִׁיר אֶחָד

וְעַל כָּךְ שֶׁתָּחַבְתִּי אוֹתְךָ לְתוֹכוֹ.

סְלַח לִי עַל שֶׁחֵצִי מֵהַחַיִּים אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, וְלֹא לָמַדְתִּי

לֹא לְהַעֲנִישׁ וְלֹא לְקַלֵּל,

שֶׁעַל "תּוֹדָה" וּ"סְלִיחָה" – עַל שְׁנֵי חוּטִים אֵלֶּה אֲנִי תּוֹלֶה כָּל מִלָּה

כְּאִלּוּ מְקַשֵּׁט אֵיזֶה עֵץ חֲתֻנָּה מֻפְקָר

וּמִשְּׁאַר הַמִּלִּים אֲנִי נִמְנָע.

תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מוֹלִיךְ גִ'ירָפָה מִנְּיָר דֶּרֶךְ הַסָּוָנָה –

וְאֶצְחַק יַחַד אִתְּךָ.

פְּקֻדּוֹת, קְלָלוֹת, דְּרִישׁוֹת וְתוֹכֵחוֹת,

תְּשׁוּבוֹת לֹא נְכוֹנוֹת וּנְכוֹנוֹת –

נוֹשְׁרוֹת וּמְרַשְׁרְשׁוֹת כְּעָלִים בַּסְּתָו

וְנִהְיָה בָּהִיר יוֹתֵר.

אֲנִי מְדַמְיֵן אֵיךְ אַתָּה מַבִּיט בִּי

מִבַּעַד לָעֲנָפִים שֶׁנִּהְיוּ שְׁקוּפִים סוֹף־סוֹף

וְסוֹלֵחַ.

.

אלינקה בגינה עם כלב גדול

אָז כַּמָּה הוּא חַי? כָּל הַיְּלָדִים – כָּל הַחֲמִשָּׁה –

רָכְבוּ עָלָיו.

כְּשֶׁהִגִּיעַ תּוֹרִי

הוּא כְּבָר הִתְעַוֵּר וְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם כְּמוֹ כְּלַבְלַב

שֶׁצָּד אֶת זְנָבוֹ –

כֶּלֶב יַלְדוּתִי עָצוּב. מֵאָז קָרָה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה

שֶׁלֹּא הִתְרַחֵשׁ כְּלוּם.

טוֹב שֶׁהַשְּׂרֵפוֹת לְעוֹלָם לֹא קוֹשְׁרוֹת קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן,

וּמֵהֶן הָיִיתִי חוֹמֶקֶת.

שֶׁהָרוּחוֹת, כְּמוֹ דַּרְדַּקִּים כַּפְרִיִּים, לִוּוּ אוֹתִי בִּשְׁרִיקוֹת.

רַק אֵלֶּה שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאַחִים וְהֵצִיצוּ בַּסִּירִים

יָדְעוּ הֵיטֵב אֶת מְלַאכְתָּן.

מִצַּד שֵׁנִי, הָיוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מַצִּילִים, לָהֶם רָצִיתִי לִצְחֹק בַּפָּנִים.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹעֲצִים שֶׁפָּחֲדוּ לִשְׂרֹף אֶת הַשַּׁרְווּל.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מוֹרִים, עַד שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב בַּמָּקוֹם –

כְּמוֹ בַּתְּמוּנָה הַיְּשָׁנָה הַהִיא –

אִשָּׁה קְטַנָּה עַל כֶּלֶב גָּדוֹל.

.

אורפיאוס

לְמַעַן הָאֱמֶת לַסִּפּוּר הַזֶּה

יֵשׁ סִפּוּר מַקְדִּים וְהוּא

עַל יֶלֶד שֶׁפָּחַד מִמַּיִם.

אֲבָל הָלַךְ עִם כֻּלָּם לַחוֹף וְטִפֵּס

עַל אֶבֶן אֲרֻכָּה

וְכַאֲשֶׁר הַיְּלָדִים קָפְצוּ לַיָּם, הוּא נִשְׁאַר

לַעֲמֹד שָׁם, רָזֶה וְאָבוּד

וְהִסְתַּכֵּל אֵיךְ מִתְרַחֲקִים

הָרָאשִׁים בִּמְנִיפוֹת נְתָזִים

וְקִוָּה רַק לְדָבָר אֶחָד –

שֶׁאַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יַבִּיט לְאָחוֹר.

וְאָז הָלַךְ לְעֵבֶר הַבָּתִּים

הַקְּרוֹבִים וְעָרַף בְּחֹסֶר אוֹנִים

אֶת רָאשֵׁי הַבַּרְקָנִים,

שׁוֹנֶה מִכָּל הַשְּׁאָר כָּאן

כְּמוֹ מֵיתַר נְחֹשֶׁת שָׁזוּר

בְּטָעוּת בְּסַלְסִלַּת נְצָרִים.

אַתָּה מַכִּיר אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה?

אַתָּה מַכִּיר אֶת הָרֶגַע

שֶׁבּוֹ מוּזִיקָה בּוֹקַעַת מִזַּעַם כְּמוֹ פַּרְפַּר

מִגֹּלֶם קָפוּא?

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיפֹה הוּא הָיָה עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר

הוֹרָיו מָצְאוּ אוֹתוֹ מְיֻזָּע בָּעֵשֶׂב

עִם שִׁנַּיִם קְפוּצוֹת?

וְעוֹד: תַּגִּיד כַּמָּה זַעַם יָכוֹל הַשִּׁיר לְהָכִיל –

מַסְפִּיק בְּדִיּוּק כְּדֵי

לְהַחְרִישׁ אֶת הַסִּירֵנוֹת?

.

כמעט אלתור

הָעֵץ שֶׁתַּחְתָּיו הִתְפַּשַּׁטְנוּ פַּעַם

כְּשֶׁהָיִינוּ כִּמְעַט יְלָדִים, וְלֹא יָדַעְנוּ מָה לַעֲשׂוֹת הָלְאָה.

הָעֵץ שֶׁסָּבְתָא זִהֲתָה לְפִיו אֶת מִקּוּם

בֵּית נְעוּרֶיהָ.

הָעֵץ שֶׁלְּתוֹכוֹ זָרַקְתִּי סַכִּינִים.

הָעֵץ הַמָּלֵא בְּקִנֵּי צְרָעוֹת שֶׁהָיָה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ זְהִירוּת

לַשָּׁוְא.

הָעֵץ שֶׁהָיִינוּ שׁוֹדְדִים אוֹתוֹ רָדוּם, כְּשֶׁמִּתַּחַת לַכְּפוֹר

עוֹד הִצְהִיבוּ הַתַּפּוּחִים.

הָעֵץ שֶׁבְּמֶשֶׁךְ עֲשׂוֹרִים רַבִּים תָּלְתָה עָלָיו נַדְנֵדַת

יְלָדוֹת, עַד שֶׁאֲחוֹתִי נָפְלָה מִמֶּנָּה

וְנִפְצְעָה.

הָעֵץ שֶׁפַּעַם חַי בּוֹ סוּס.

עַל מָה הֵם יְדַבְּרוּ כַּאֲשֶׁר

בְּעוֹד קֵיצִים רַבִּים יִתְכַּנְּסוּ אַחֲרֵינוּ

כְּדֵי לָנוּחַ סוֹף־סוֹף בְּצֵל־צִלָּם.

.

אוסטפ סליווינסקי (1978) הוא משורר, מתרגם, חוקר ספרות ומסאי אוקראיני. פרסם חמישה ספרי שירה, וכן ביקורות ומאמרים רבים. שיריו תורגמו לשש־עשרה שפות. מחבר־שותף של המדריך האלטרנטיבי של לביב. בשנים 2006–2007 אצר את הפסטיבל הספרותי הבינלאומי בפורום המו"לים בלביב. אוצר הפרויקט "היסטוריית השוֹנוּת" ופרויקט "הבמה החיה". מלמד את תולדות ספרויות מרכז ומזרח אירופה באוניברסיטה הלאומית בלביב ובאוניברסיטה הקתולית האוקראינית.

.

אלכס אוורבוך, נולד ב־1985 באוקראינה, מתגורר בישראל משנת 2001. משורר דו־לשוני (אוקראינית ורוסית), מתרגם וחוקר ספרות, דוקטורנט במחלקה לשפות ולספרויות סלאביות באוניברסיטת טורונטו. פרסם שני ספרי שירה ומגוון תרגומים ספרותיים בעברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית. שיריו ותרגומיו פורסמו באנתולוגיות ובכתבי עת ספרותיים. ארגן אירועי שירה ופסטיבלים רבים, האחרון שבהם הוא הפסטיבל הבינלאומי לשירה אוקראינית בת ימינו, בקיץ 2020. שירתו עוסקת באתניות מקוטעת, ריבוי זהויות ורב לשוניות, קוויריות, כתיבה תיעודית וזיכרון.

.

תודה לנועה מונסטר על העריכה.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקרדו דומֶנֶק, נטשה פליקס ופרד סְפּאדה, בתרגומה של טל ניצן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)

עלית קרפ

.

חתולתי פ', בת בלי שם, מסייעת לי בעבודת הגינה. מצבן של הפטוניות שרכשתי רק לפני כמה ימים, ערב הסגר השלישי, במשתלה ביישוב הקהילתי הסמוך, בכי רע. "אין להן בכלל עלים," היא אומרת כאילו לא ראיתי בעצמי. "מי אכל אותן?" אנחנו שואלות זו את זו, וללא תשובה.

"תשמעי," אני אומרת לה, "בלילה נציב מארב ונראה מה קורה."

"מארבים הוא שמי השני," אומרת לי פ', כאילו אני לא יודעת שהיא אורבת לילה־לילה במיטתי בעיקר לתנועות רגליי, שאותן, כך נראה, היא מדמה לעכברי ענק, רק כדי שתוכל לצוד אותן, ויהיה המחיר אשר יהיה. אבל מכיוון שיש בינינו כל מיני שקרים מוסכמים, ויחסינו, אחרי שנים רבות כל כך, נמצאים בסטטוס קוו שלא כדאי להפרו רק בגלל אי־דיוקים קטנים, אני שותקת.

בערב, מול מהדורת החדשות, אנחנו יושבות על הספה. אני מתחת לשמיכה והיא מעליה, אבל רק משום שאני פוחדת שאם אאפשר לה להיכנס מתחת לשמיכה תנשוך אותי בהזדמנות הראשונה. בפרסומות אני אומרת לה: "זוכרת את המארב שתכננו לעשות הערב?" – "אהממ…" היא עונה. "מארב וערב זה מאותו שורש?" (הלא תבינו, חתולתי פ' לא זכתה בהשכלה מסודרת, וידיעותיה בעברית ובכלל הן פרי האינטליגנציה הטבעית שלה ותו לא.) "לא," אני אומרת לה, "מארב זה באלף וערב זה בעין." אבל אני יודעת שמטרת השיחה שלנו להסיח את דעתנו מהצורך לצאת החוצה.

ובכל זאת אנחנו יוצאות. אני מאירה על הצמחים בפנס שבטלפון הנייד שלי, אבל פ' מזכירה לי את מוצאה הנמרי ואת ראיית הלילה שהתברכה בה עוד לפני שאני מדליקה אותו. "זה החלזונות הבני זונות," היא אומרת (יש לה, כפי שכבר הבחנתם, אוזן מוזיקלית ועניין בשפות). ואכן, צבא חלזונות צובא על מה שנותר מהשתילים שלי, וחלק מהכוחות כבר עברו לכרסם בשתילי התות־שדה.

הכרסום הזה אינו עולה בקנה אחד עם תוכניותיי: לפני די הרבה שנים נסענו בקיץ עם בתנו לבקר בשוודיה. החברה שבביתה התארחנו קיבלה על עצמה לטפל בימות הקיץ בגן הירק של חברה אחרת, שנעדרה מהעיר לרגל נסיעה. גן הירק הזה הוא חלק ממתחם גני ירק שנמצא במקום מרכזי למדי בשטוקהולם. כן, ככה זה: בשטוקהולם אפשר לשכור פיסת אדמה במרכז העיר ולטפח אותה. לפעמים בקיץ רואים זקנה נוסעת בתחתית כשבידיה סל ובתוכו כמה קישואי ענק, צרור גזרים וכיוצא באלה ירקות. אם נתקלתם בזקנה כזאת, היו סמוכים ובטוחים שבשבועיים הקרובים יאכלו בני משפחתה שלל נזידים מימיים מהירקות פרי גנה.

בכל מקרה, החברה ההיא של החברה שלנו בכלל לא גידלה ירקות כאלה. הגן שלה היה מלא אך ורק בתותים. מעולם לא ראיתי תותים כאלה: השיחים שעליהם גדלו היו עצומים, והתותים, אדומים, בשלים, מתוקים, הציצו אלינו מכל עבר. בהעדרה של בעלת הבית, השקינו במהירות את הערוגות, והתנפלנו על התותים. זללנו עד להתפקע, ושפתותינו האדימו כדם. "אימא," שאלה אותי בתי, שהיה זה ביקורה הראשון בשוודיה מאז עזבנו אותה לפני שנים רבות, "איך זה שכל כך ירוק כאן, ואיך זה שיש להם תותים כאלה?" הסברתי לה שמחירו של קיץ כזה הוא חורף קשה, אכזרי וממושך, אבל בליבי נצרבה תשוקתה של בתי לתותים, ומאז אני מנסה לגדל אותם מדי פעם, ואין לי שום חשק שהחלזונות יאכלו את עליהם ואת פירותיהם.

פ', שתמיד ידעה לנגן על נימי נפשי, ולאו דווקא על הנימים המוארות שבהן, התחילה: "יאללה," אמרה לי, "תעיפי אותם לכל הרוחות. הכי טוב שתהרגי אותם. כן, למה לא? הם מזיקים. הנה, תראי, אני מגלגלת אחד עד לקצה המעקה ומשליכה אותו למטה. שומעת איך השריון שלו מתפצח? ככה מתים." ופ' לא מסתפקת בדיבורים, ומגלגלת בכפתה הקדמית עוד אחד מהחלזונות ומשליכה אותו מעבר למעקה. קול הפיצוח נשמע היטב בדממת הלילה.

"פ'," אני אומרת לה, "הם יצורים חיים, כמוך וכמוני. ראי, יש משהו אנושי כמעט בקרניים שלהם, רחמי עליהם. אולי נאסוף אותם בכלי ונעביר אותם לשדה?"

"השתגעת?" היא אומרת לי, "לא קר לך? בואי נחסל אותם צ'יק צ'ק ונחזור לשמיכה. הם לא יונקים אפילו. מה לנו ולהם? תכף מתחיל מאסטר שף, והיום יש פרק דגים, אני מתה על זה."

"די," אני אומרת לה. "את יודעת שאני צמחונית, לא יפה. את זוכרת איך הדגים קופצים מהים בקיץ, איזה זהרורי כסף עוטפים את גופיהם? איך את יכולה לאכול אותם? טוב שאותי את לא אוכלת."

"חכי," אומרת לי פ', "אני עדיין לא מספיק רעבה."

כאילו הרעב הוא שמנחה את פעילותה. רק כמה ימים קודם למארב רצחה עכבישה והותירה את שק העכבישונים שלה מיותם. לא עזרה תחינתי שהעכבישה היא אם מופלאה, מגלגלת את שק הביצים שלה איתה בכל אשר תלך, וכשעכבישוניה הקטנים בוקעים היא שומרת עליהם בתוך שק מיוחד עד שהם בשלים לצאת ממנו. פ' נתקפה חירשות, תפסה את העכבישה והמיתה אותה ללא אומר ודברים. גופתה המרוטשת בסלון היא כל מה שנותר.

מכאן אני יודעת, שלא הרעב מוליך אותה אלא האכזריות. "למה עשית את זה?" שאלתי את פ', אבל היא זקפה זנבה בעלבון מדומה, הפנתה לי את אחוריה ואמרה "זה לא אני." באותו לילה נאלצתי לישון בלעדיה. אין כמותה נקמנית כשהיא נפגעת.

אולי משום כך היא אוהבת במיוחד את הסדרה "הכתר" שבה צפינו לאחרונה. היא מזדהה עם הדמויות, לא רק משום שגם הן, כמוה, עלו לגדולה במקרה ולא על סמך כישוריהן, אלא גם משום שממש כמותן היא אינה עובדת לפרנסתה, ודאגות היומיום רחוקות ממנה.

ואף על פי כן, אהבתיה. כשהפסיקה לדבר לפני כמה שבועות לא הבנתי מה קרה לה. "מה?" שאלתי אותה. "משהו לא בסדר? אמרתי לך משהו? מה קרה?" היא לא ענתה. אחר כך גם הפסיקה לאכול. "רוצה עוף?" שאלתי אותה, אבל כנפי העוף המבושלות והמפורקות שהגשתי לה נותרו בכלי, וגם במאכלים שמיועדים לחתולים לא נגעה. פוררתי, טחנתי, ערבבתי, יצקתי וכלום לא עזר. עד מהרה גם גזרתה, ששנים חיקתה את גזרתי, הידלדלה מאוד.

"מה יש לך?" שאלתי אותה. היא המשיכה לשתוק. ניסיתי לחשוב בת כמה היא, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. הלא היא תמיד לצידי. היא רזתה ורזתה, לא אכלה ולא שתתה ובבוקר שבת לפני שבועיים, כשפרוותה מרוטה והיא בקושי עומדת על רגליה, הביטה בי במבט פרידה ויצאה לדרך. אולי משום שחלק מהסטטוס קוו בינינו אומר שאיננו מצערות זו את זו שלא לצורך.

נו, אמרו לי, לחתולים יש תשע נשמות, היא עוד תחזור. אבל אני בספק, שכן פ' הייתה חתולה חסרת השכלה והפרט הזה על חיי החתולים וגלגוליהם מעולם לא נודע לה.

בינתיים, פרסמתי מודעה שאני מחפשת עורב. וכבר כמה התקשרו, אבל אינני בטוחה שהם מתאימים. אולי הגיע הזמן להפשיר את מנוח העורב, שהיה המלווה הקבוע של אבי, וממנו למדתי את לשון החיות ומאז מת הוא מצפה לתורו במרתף הקריר של ביתנו.

.

.

עלית קרפ היא מתרגמת ועורכת. שימשה נספחת התרבות בשגרירות ישראל בשוודיה. ספרה ״אווזים״ ראה אור בהוצאת אפיק ב־2018. רשימה פרי עטה על הסופרת השוודית סלמה לגלרף התפרסמה בגיליון 72 של המוסך.
 .

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "יותר טוב ככה", סיפור מאת לאה שדה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" / הנס הרברט גרים

מגרמנית: ארז וולק

.

מדאם דובי לא צחקה מהבדיחות של בעלה. היא הייתה מודאגת. היו לה שתי בנות רווקות בבית ושני נערים חזקים בשדות, והימים ימי מלחמה. ולא היה אפשר לדעת מה עלול לקרות. ומה אם הגרמנים ייסוגו ויחפרו את השוחות שלהם באמצע הכפר?! ומה אם הבנים יילקחו לשירות עבודה או למחנה שבויים?! היא התייסרה, והבדיחות של בעלה עינו אותה. לשלומפ היא הייתה טובה. היטב ידעה שהוא היה יכול לגרום לה סבל גדול אילו היה אדם רע. היא ידעה גם שיש לו אימא שדואגת כמותה. היא ביקשה שימסור לה ברכות ממדאם דובי, כי הנשים מאוחדות בסבלן. לשלומפ לא היה מושג שאימו יודעת מה מצפה לו. וכשראה שלומפ את פניה הדואגים של מדאם דובי, הבין משהו מהעינוי שהמלחמה יוצקת בליבן של אלו שאינן נושאות נשק, אך יודעות שהאהוב עליהן מכול שרוי בסכנה.

אבל לעת עתה מצבו עוד היה טוב. פעם בשבוע טייל למעלה בכיוון מונס אן פ׳, אל המטבח הפלוגתי, וקיבל שם קופסת בשר משומר כתחליף להסעדה שהגיעה לו. ואז נתן את השימורים למדאם. והיא הורידה צרור שעועית מהשורה הארוכה שהייתה תלויה בחוץ מתחת לגג, מאחורי המרזב, והכינה מהשעועית מחית ובישלה את הבשר. כולם אכלו בשולחן אחד ומקערה אחת. אסטל הגישה את האוכל ונתנה לו את החלקים הכי טובים. פעם אחת הוא היה איתה לבד ועם אלן הקטנה בת החמש־עשרה. לאחות הגדולה פלור ולאחרים הייתה עבודה. השלושה שיחקו וניסו לתפוס זה את זה. הוא לכד את אסטל ואחז בזרועותיה המוצקות והצמיד אותה אל הקיר ונישק אותה. והיא לקחה את ראשו בשתי ידיה ומשכה אותו אליה ולחשה באוזנו Je vous aime – "אני אוהבת אותך". שלומפ נבהל ושחרר אותה. הוא הסמיק והיה מוכה הלם כי הוא חש שערכה גדול משל כל האחרות גם יחד. אבל היא הביטה בו וידעה באותו רגע שהוא לא אוהב אותה. היא יצאה וזמן רב לא נראתה. כעבור כמה ימים עברה לבית ה־marraine, הסנדקית שלה, וגרה שם ועזרה לה לטפל בפרות ולהפריד את החלב. רק כשנאלץ שלומפ להיפרד, היא חזרה ועזרה לו לגלגל את המעיל שלו ולארוז את התרמיל.

גם האיכרים לא היו שמחים. כי להם לא היה בית מרזח כמו לדובי. ורבים מהשדות שלהם הפכו לשדות בור; רק השדות הסמוכים לדרך עובדו. בכפר לא נשארו די סוסים, והפרות הלכו והתמעטו. כל המסחר והחליפין חדלו, וגם מי שהיה לו כסף לא יכול לקנות שום דבר. בכלל לא היה עוד רכוש, לא היו עשירים ולא עניים. כולם היו מוכרחים לעבוד אם היו חזקים דיים ובריאים. כולם עיבדו את השדות, לא משנה מי היו בעליהם. בימי שני הלך גסטון, מנהל העבודה שחור העיניים, אל ראש העיר במונס והביא כסף. ובשישי בערב שילמו משכורות. כולם נאספו לפני המפקדה של שלומפ. האיכרים הגדולים והקטנים, הנשים, הנערות. והם רעשו וזמזמו מול חלונו, ושלומפ התקשה מאוד לספור את הכסף. אבל כדי שהנערות יהיו בשקט הוא זימן אליו את קָרולואי ונתן לו רובה קרבין ישן בלי ניצרה; אנשי חיל הפרשים זרקו את הרובה, ושלומפ מצא אותו בחדר שלו מאחורי המיטה.

קרולואי צעד חדור כבוד הלוך ושוב על רגליו העקומות מול הנערות, הקרבין מוכתף, גלגל את עיניו ועטה פרצוף חמור סבר. אבל הנערות השובבות לא פחדו ממנו. הן נדחקו קרוב אליו ואז ברחו בצווחות רמות. ובֵּרְט הקטנה הכשילה אותו, והוא מעד ונפנף נואשות באוויר ברובה שלו ונפל אפיים ארצה. כשקם על רגליו, הקרבין נעלם. אבל האלזסי ההגון רעד מזעם. הוא נופף באגרופו לכל הכיוונים וקילל עד כדי כך שהירח נעלם מאחורי העננים. הנערות נתקפו פחד. הן השתתקו ונעמדו בהכנעה מול המפקדה כמו תרנגולות מול דלת הלול הסגורה. כעבור שעה קלה חדל קרולואי לקלל, וכשראה שכולן מחכות בצייתנות שכזו, נמוג כעסו, והירח שב והגיח מאחורי העננים; קרולואי שב לחייך, והנערות נשמו לרווחה.

ושלומפ הצליח לשלם באין מפריע. ראשית לגברים, אחר כך לנשים ולבסוף לנערות. אחר כך נכנס לאֶסטָמִינֶה, עישן סיגריות ושיחק בקלפים עם הבחורים הצעירים. הוא היה עשוי לשכוח את המלחמה לולא קירקשו החלונות בקול רם לעיתים תכופות מירי התותחים וכולם התכווצו מפחד.

הייתה שעת בוקר מאוחרת. שלומפ ישב מאחורי שולחנו וכתב מכתב לאימו. פתאום נפתחה הדלת, וז׳נדרם נכנס, על חזהו לוחית זיהוי מפליז, וקרקש בדורבנותיו. הוא ניגש לשלומפ, פתח פנקס וביקש משלומפ לחתום. אחר כך תלש דף מהפנקס והניח אותו על השולחן: "יש בתחום המפקדה הזאת מישהי בשם מדלן טוּאָר?" – "כן," אמר שלומפ, "במרטנוואל, ממש בבית הראשון". "תפסו אותה אתמול בדרך לטימרי בלי אישור". הז׳נדרם נפרד בברכת שלום ויצא בקרקוש.

שלומפ בחן שוב את הפתק וגירד מאחורי אוזנו. הוא ידע שמחובתו להעניש אותה, למען הסדר הטוב. והוא ידע גם שיש בחירה בין קנס למעצר. אבל היא הייתה ענייה, והוא לא ידע איפה הוא אמור להחזיק אותה במעצר. כי לא הייתה בכפר תחנת מכבי אש ולא משהו דומה לזה. הוא נתקף מבוכה גדולה והרהר ארוכות במקרה המסובך.

אז עלה בו רעיון. הוא נזכר בבית קטן ונחמד שננטש בידי דייריו. החלונות היו גבוהים כל כך שכמעט לא היה אפשר לקפוץ מהם. הוא הלך למקום ווידא זאת. חדר אחד היה במצב טוב. התנור נראה תקין, והחלונות נסגרו היטב. שלומפ שלח אנשים לנקות את הבית ולסדר אותו. הוא נעל את הדלת האחורית ושמר בידו את המפתח לדלת הכניסה. הוא הורה להביא עצי הסקה, מעט פחמים, שרפרף, מיטה ושולחן. אחר כך זימן אליו את מדלן. היא לא איחרה לבוא ועמדה בחרדה מול הדלת. שערה היה אדמוני ועיניה כחולות ותמות. "מדלן," אמר שלומפ, "תפס אותך ז׳נדרם?" – "כן, מסייה," היא ענתה. "רציתי להביא חצאית חדשה ללוֹלוֹט הקטנה, אחותי. אתה יכול להאמין לי, מסייה, זה הכול. כי החצאית הישנה בלויה לגמרי, והיא פרועה כל כך." – "אני מאמין לך," אמר שלומפ הטרוד, "אבל למרות זאת אני מחויב להעניש אותך. כי אם ארשה לך להסתובב חופשי, כל הכפר יברח ממני ועוד יצחק לי בפרצוף!" – "אז מה אתה מתכוון לעשות?" – "אני מוכרח לשים אותר במעצר ליום אחד, מדלן." – "Mon Dieu, אלוהים! אבל איפה, הרי אין לנו בית כלא?" – "אין לך מה לחשוש, מדלן, אני אדאג שלא תצטרכי לקפוא מקור ושזה לא יהיה כל כך נורא". היא השתתקה, ופתאום הביטה בו ביהירות: "עשה מה שאתה רוצה, מסייה," אמרה ויצאה.

שלומפ הורה לה לבוא למפקדה ביום רביעי בחמש אחר הצוהריים. היא התבקשה להביא מצעים ומצרכים ליום אחד. מסייה דובי צחק ושאל אותו אם הוא ילך לבדוק פעם בשעתיים. אבל שלומפ לא לא היה במצב רוח לבדיחות שלו, כי הסיפור היה קצת מביך מבחינתו. מדלן באה בשעה המדויקת, על זרועה הסלסלה שלה ובידה חבילה קטנה. היא נהגה בו בהתנשאות מופגנת וכמעט לא הביטה בו. שלומפ לקח את המפתח הענקי והלך איתה. מסייה דובי צחק מאחוריהם. שלומפ פתח את דלת הבית הקטן. הוא ביקש ממדאם דובי שתשים קנקן קפה על הכיריים, כדי להקל מעט על חייה במעצר. העצירה הניחה את הסלסלה על השולחן, הביטה סביבה, התיישבה והוציאה מהסל מסרגות וצמר. "מחר בשתים־עשרה מדאם דובי תביא לך ארוחה חמה," אמר שלומפ, "ואחרי הצוהריים בשש אבוא לשחרר אותך."

היא לא ענתה. אבל פתאום נעמדה והביטה אל המיטה ונעצה את עיניה בשלומפ. אחר כך שוב הביטה במיטה ושוב בשלומפ ונעשתה סמוקה ונבוכה מאוד. שלומפ לא הבין אותה. וכך הביטו השניים זה בזה שעה ארוכה ולא ידעו מה לעשות במבוכתם.

"אבל, מסייה," אמרה לבסוף, "אין לי איך ל…" ואז השתתקה אובדת עצות והביטה מתחת למיטה והביטה בו בחרדה ובמבוכה גואות. עכשיו הוא הבין אותה. "מייד אשוב," קרא ונעלם.

הוא חש בחזרה לבית המרזח וניגש אל הגדר שבין הבית לבית השכן. שלומפ הוריד את אחד מסירי הלילה הרבים ששימשו קסדות לכל אחת מהכלונסאות האפורות. הם היו תלויים שם למעלה סדורים היטב, הידית לפנים, כמו מחלקה מסודרת. בצמוד אליהם ניצבה המחלקה השנייה, סירי הלילה של השכן, שידיותיהם פונות לצד הנגדי, והציגו את גבם. שלומפ לקח את הסיר הראשון, הלבן, שאולי היה טר״ש, כי כל האחרים התהדרו במדים כחולים.

הוא צעד עם הסיר הנלעג לאורך כל הכפר ובירך לשלום את האנשים שזה עתה באו מהשדות והתפלאו מאוד ושאלו אם מישהו נמצא על ערש דוויי, כי הוא החזיק את הכלי מולו בחגיגיות כזו, כמו כומר.

אבל מדלן הודתה לו בנועם וכבר לא כעסה עליו.

.

הנס הרברט גרים, "שְׁלוּמְפּ", אפרסמון ספרים, 2021. מגרמנית: ארז וולק

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "הלילה בגרנדה", ספר הביכורים של ברוך דרור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן