.
בדיחות־דעת, מלנכוליה ועוד דבר־מה בשיר "לסי שובי הביתה" מאת אהרן אלמוג
עינה ארדל
..
האם תלכו לקולנוע כדי לראות את הסרט לאסי שובי הביתה, כפי שראיתם בילדותכם? בשנות השמונים שודרה הסדרה על הכלבה לאסי בטלוויזיה, והילדים צפו מרותקים בריצה של לאסי בשדות, והתרגשו עד דמעות כשראו איך היא חוזרת הביתה ממרחקים. אבל מפתיע למצוא שיר בשם זה בין שירי אהרן אלמוג, משורר שהיה כבר אדם מבוגר בזמן ההוא, ומעניין לראות אם יש כאן הומור או רגשנות.
זהו שיר של חשבון־נפש של אב העומד מול מיטות בנותיו הישנות ובוחן את הצלחותיו וכישלונותיו. מתרחשת כאן בה־בעת שוטטות בין החדרים ובין המחשבות, ומבנה השיר משקף את הלך־הרוח המהורהר ופזור־הדעת של המשורר. תחילה נדמה שלפנינו שיר נונסנס, וכי אין כל קשר בין השורות: "תיקן אמריקאי. שו שיין. סיגר בפה / הבן־דוד של קפקא – / ברוך הבא. / כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת. / עצוב."
אך בקריאה נוספת, אנו מבחינים בכך שהניתוק בין הרעיונות הוא אות לייאוש ולהיבדלות של המשורר, אשר לא מוצא לו מוקד־עניין או גורם תקווה, והוא נע מהתבוננות במקק למחשבה עליו כעל מקק יהודי; מן המחשבה על המוות אל חיי האנשים בחברה הצרכנית אשר חוטפים ככל אשר יוכלו, ומכאן אל הניגוד שבין הבשורה על חתונתו של הזמר פריד אל־אטרש, לידיעה על מותו. רצף האסוציאציות של המשורר מובא בשיר כלשונו, באופן מחורז המעיד לכאורה על הלך־רוח מבודח, אך אין זה כלל כך.
.
לסי שובי הביתה
.
(מתוך הקובץ הצדעה לישראל, ספרית פועלים, 1977)
.
שיר זה מעלה בזרם תודעה את דאגותיו של אב החרד לפרנסת משפחתו, וחושש שהעיסוק שבו בחר, כתיבת שירה, אין בו די להבטחת עתידן של בנותיו. ההתבוננות בבנות הישנות במיטותיהן היא שמעלה אצלו שורה של הרהורים פסימיים: "עצוב בתי להיות בתו של משורר שהוא כמו שעון / מעורר מסתכל ואומר כמה עצוב בתי להיות / משורר מסתכל בשתי בנותיו / בלילה." דימוי המשורר לשעון מנוגד בתכלית לדימויי המשורר בשירה הרומנטית, ויוצר אוטומטיזציה ומכאניות שלו. ומרגע שהמשורר דימה עצמו לשעון, הוא חוזר על אותו חיווי, כאילו הפך בעצמו לשעון מעורר. אולם המשפטים הלובשים לבוש מכאני עוסקים ברגשות הרי־משמעות כאחריות, חרטה וגורל. הפער בין המבנה החזרתי לבין הרגשות והשאלות שהמשפטים מעלים, יוצרים ריחוק אירוני.
בלילה המחשבות המטרידות גורמות לנדודי שינה, ובמשך היום המשורר מכתת רגליו בין מערכות עיתונים בניסיון למצוא פרנסה. עורכי העיתונים מתוארים באופן סאטירי כ"יושבי הכורסות השמנים". תיאור קריקטורי זה מדגיש את משמניהם, את חוסר־תנועתם ואת הנוחות שבה הם שרויים, המנוגדים לתיאור המשורר כמי שמכתת רגליו עם שיריו, עולה במדרגות הבתים הגבוהים בניסיון להרוויח כסף. מעניין כי השירים מדומים לילדים בעלי תלתלים: "וביום באים השירים / קווצות קווצות תלתלים / עטורים כילדים עם סלי ביכורים". משפטים אלו מהווים אלוזיה מורכבת, הן לשיר השירים ("רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ה 11) והן לשיר "סלינו על כתפינו" מאת לוין קיפניס. תיאור השירים כילדים יפים וחגיגיים בשיר זה המוקדש לבנות המשורר, מדגיש כי השירים הם הילדים היותר־מפונקים שלו, הזוכים למרב תשומת־הלב ואינם מעוררים דאגות.
שוטטותו והשתדלויותיו במערכות העיתונים אינן מועילות, והוא נתקף חולשה ומתחיל להזות, עד שנדמה לו כי העורכים הנכבדים הם מלאכי־השמיים: "עולה במעלות הבתים הגבוהים / ורואה את יושבי הכורסות השמנים וראשו / עננים, כבד כמטוטלת נים ולא נים". החריזה הפנימית קושרת בין המילים עתונים־שמנים־עננים־נים־ולא־נים וכך יוצרת קשר סיבתי בין ההליכה המפרכת בין מערכות העיתונים לטשטוש ולבלבול שפוקדים את המשורר, עד שהוא הופך, שוב, למעין שעון. המילים החורגות מהחריזה מופיעות בסוף הבית והן חורגות גם מהטון המבודח ומדגישות בעיה אמיתית: "ואין הוא יודע מה יביא / לילדיו הביתה."
ברגע השיא של השיר הוא פונה לכלבה לאסי בקריאה לשוב הביתה, ולאחר מכן הוא פונה פנייה ישירה ונרגשת לקהל קוראיו: "לסי, שובי הביתה / הורייך מודאגים. / רבותי, אם אינכם שומעים זאת, אנא, / אל תקראו שירים. / זו אינה הזמנה לחתונה כפי שאתם / בטעות סבורים."
אם נדמה תחילה כי יש מידה של גיחוך בקריאתו של איש מבוגר לכלבה האובדת לאסי לשוב הביתה, הרי בקריאה חוזרת של השיר ניכר כי זוהי קריאה נרגשת לקוראים למנוע נטישה, אובדן, יתמות. האדם המתקשה לפרנס את משפחתו חושש באופן לא־מודע מאובדן ילדיו, ולכן מתפרצת לתוך השיר הקריאה לכלבה לאסי בשם הוריה. מיד לאחר־מכן מתרחשת הפנייה, שלשמה נכתב השיר, והיא הפנייה לקוראים כדי שיבחינו בשיר, מתוך טענה נחרצת כי אם אינם מסוגלים לשמוע את הקריאה לכלבה האובדת לשוב – אם אין בהם אמפתיה ורגישות – מוטב שלא יקראו שירים כלל.
טענה זו דומה במהותה לטענה של ויזלטיר בשיר "קח", שבו הוא פונה לקורא האדיש והאלים וקורא לו לנהוג באלימות בספר השירה. כוויזלטיר גם אלמוג מודע לניכור ולאדישות של הקוראים, אך לשון פנייתו אליהם אינה תוקפנית אלא אירונית. הוא מודע לכך שקהל הקוראים כלל אינו מורגל בקריאת שירה, ולכל היותר יקראו הזמנות לחתונה. שיר זה מצביע בגלוי על מציאות רדודה ומסואבת, שבה אין קוראי שירה ואין למשורר דרך להתפרנס, וגם הפרסים ניתנים שלא בצדק אלא על־פי קנה מידה סקטוריאלי.
בעולם החומרי שבו אנו מצויים, המשורר מתייחס לשיריו כאל מכשירים: "אני עושה לשירי מבחן בתנאים קשים". דברים אלו מזכירים את התנאים הקשים של אלימות ולכלוך שבהם העמיד ויזלטיר את ספרו בשירו "קח", אך גם את המבחן שנעשה למכוניות לפני הוצאתן לשוק, כדי לבדוק שהן עמידות ובטיחותיות. השיר, שנועד להיות ילד יפה עטור תלתלים, הופך למכונה העשויה כדי לספוג תקלות וקלקולים, ממש כפי שהמשורר הפך לשעון אוטומטי.
והדבר שהוא מוצא במהלך השוטטות שלו, בניגוד לשאול ש"יצא לחפש חמורים ומצא מלוכה", הוא תיקן אמריקאי. "מציאה" זו חושפת היטב את חוסר־המזל שבו ניחן. אך בניגוד לעליבות־המשורר שלו, דווקא התיקן מתהדר במחלצות, זאת משום שהוא תיקן אמריקאי. יש לו מבטא אמריקאי וסיגר בפה, והמשורר מכבד אותו משום שהוא "הבן־דוד של קפקא". בניגוד לגועל הנפוץ כלפי מקקים, המשורר מגלה כבוד כלפי התיקן שבו נתקל, בהיזכרו בהגלגול של קפקא.
אולי לא במקרה מופיע כאן המקק של קפקא, אותו מקק הבא להזכיר לנו את הגלגול שנוכל גם אנו לעבור, ממצב של שליטה בחיינו למצב של אזלת־יד ובושה מוחלטת, מהיות בן־בית מקובל בחברה האנושית, להיות מוקצה מחמת מיאוס. התנודות הללו מופיעות ברצף אסוציאציות הנוגעות למוות ולחיים, לקדושה ולבהמיות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת." הציפיה למוות אף היא עולה בשיר, כאשר לאחר התבוננות במראה, מופיע "אקדח מבהיק מול הרקה".
והשיר ממשיך ברצף שורות המתחזות לנונסנס, המביאות את הידיעות שהמשורר קורא בעיתון: "בהר הלבנון צומחים עצי ארזים / יהושע פרץ הרים 40 ארגזים / במדינת ישראל 90 אלף ילדים רזים / פרס ברנר לסופרים אשכנזים / וכיוצא בזה חרוזים." בין הקוראים בני הזמן שבו נכתב השיר, היו שלא הבחינו בביקורת העולה משורות אלו, אך עבור קורא השיר העכשווי, הער לסוגיות פוליטיות, בולטת מיד השורה "פרס ברנר לסופרים אשכנזים". אם נניח את תחבולת ההומור בצד, נבחין באכזבה על אי־קבלת הפרס ובהתרסה הגלויה על אי־קבלה ואי־הערכה הנובעים ממניעים גזעניים.
אך קריאה חוזרת תבהיר כי גם שאר השורות הנכללות ברצף המחורז חושפות מציאות קשה של עוני מול שחיתות וסיאוב. הידיעות השונות והתלושות עוסקות במרחב המזרח־תיכוני; במשא כבד שסוחב אדם ממוצא מזרחי; ברעב שבו לוקים החלשים בחברה ובפרס הניתן רק לבני קבוצה מסוימת בחברה.
המחאה מובלעת ברצף השיר, וההומור והמצלול מטשטשים אותה, היא אינה מבקשת תשומת־לב לעצמה, דבר הנובע לדעתי מייאוש ואי־אמון בכך שהשיר יכול להועיל ולשנות את המציאות. שיריו הראשונים, המחורזים והשקולים של אלמוג, היו שירי מחאה גלויים ומלאי פאתוס, כפי שכתב יוחאי אופנהיימר בספרו מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל (רסלינג, 2012). שיר מוקדם של אלמוג נפתח במילים: "אמש בכיתי ברחוב ברנר בינות להמון. / בכיתי על מאות המובטלים […]". המחאה מופיעה במפורש בפתיחת השיר, ומגיעה בתנופה אל סיומו: "הו, אתה דגלנו הקרוע, / לחמנו הצר תן לנו היום!" השינוי בסגנונו של אלמוג מעיד על הפיכחון והתלישות שתקפו אותו. בשיר "לסי שובי הביתה" הטון אירוני או מהורהר, והסגנון תלוש ומנותק, אך הבלחי ההומור חושפים מחאה עזה הפורצת מן הנפש.
שמעון אדף כתב בספרו אני אחרים (דביר, 2018) על אופי המחאה בקורפוס המרכזי של אהרן אלמוג: "נדמה שאלמוג מבין בחוש סמוי שמחאה עלולה להפוך עד מהרה לאוסף רפליקות שמוכרת חברת שפע כחלק מאתוס האדם המורד שלה, או, אם להגזים, לסעיף בחבילות המבצע שהיא מציעה בדוכנים של פוליטיקת הזהויות". כלומר, כדי שלא להפוך את המחאה למטבע עובר לסוחר, אלמוג יוצר שירים שבהם המחאה מובלעת ואינה ניתנת אפילו לציטוט. שכן הביקורת מבוטאת לא בסיסמאות אלא בקישור מורכב שבין רעיונות, בסמיכות של משלבי־לשון וקונוטציות מנוגדות, בערבול של הלכי־רוח המתרסקים זה על זה בחיבוק עייף. הכתיבה המפוזרת, המהורהרת, התלושה, הנונסנסית, ההומוריסטית, האסוציאטיבית, היא הדרך של אלמוג ליצור משמעות מורכבת אשר אינה נענית לציפיות המסחריות של התקופה. ואם להשתמש במילים בוטות, אופן כתיבה כזה מונע את הפיכת המשורר לזונה.
השיר מסתיים בחריגה אל שפה תכליתית עילגת, המבטאת את היעדר התקווה: "לא טוב, לא כסף."
עינה ארדל, משוררת ומורה לספרות. בעלת תואר שני בספרות מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריה: "סנדלי הדם שלי" (כתר 2002), "שירי אהבה לימים רעים" (עם עובד, 2008), "כשהגעגועים היו מבישים" (קשב, 2014), "בואנוס איירס, איסטנבול" (דביר 2016). זכתה בפרס הרי הרשון, פרס היצירה, פרס נשיא המדינה ופרס שרת התרבות.
» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
