.
מאת ריקי כהן
.
אושר ועוד, קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד שיצא לאור בשנה שעברה בתרגומה של רעות בן יעקב, הוא אחד הספרים בעלי השם האירוני במיוחד שקראתי, צעד קטן לפני יותר מדי אושר של אליס מונרו. זו אינה רק אנקדוטה; המושג אושר נוגע לכל אחד מהסיפורים ולדמויות המובילות אותם. אני רואה בקובץ אוסף חלונות אל חיי נשים, שמושג האושר רחוק מעולמן ככוכב לכת זר. אלה דמויות שכתובות באופן מעודן ונוקב כאחד, וכולן מציפות תובנות על מצבים שעודם רלוונטיים לנשים בעולם כיום.
מנספילד המודרניסטית (1888–1923), ילידת ניו זילנד שחייתה רוב חייה הבוגרים באנגליה, כתבה שירה וסיפורים קצרים, וזכתה להכרה אחרי מותה: בעיר מנטון בצרפת, שבה חיה באחרית ימיה, יש רחוב על שמה, בניו זילנד שמות בתי ספר תיכוניים רבים הוסבו על שמה, ובבית הספר שלמדה בו מוצבת אנדרטה לזכרה. מנספילד נודעת גם בזכות חברותה עם וירג'יניה וולף וד"ה לורנס והשתייכותה לחבורת בלומסברי.
כדי להבין את המהפכנות והחדשנות של מנספילד, יש להכיר את הביוגרפיה שלה: עד מותה בטרם עת, בגיל שלושים וארבע, ממחלת השחפת, חיה מנספילד חיים סוערים, שכללו חירות חריגה לעת ההיא ונחשבו סנסציוניים. היא עזבה את בעלה המבוגר ממנה באחת־עשרה שנה ימים אחדים אחרי חתונתם (למורת רוחה של אמה, שאף נישלה אותה מצוואתה בגלל מרדנותה), התנהלה בחופש מיני חריג מאוד לתקופתה וניהלה רומנים עם נשים וגברים, לעיתים בד בבד.
הקובץ אושר ועוד, הכולל ארבעה סיפורים, נפתח בסיפור "בנותיו של הקולונל המנוח", ובו קונסטנטיה וג'וזפין, שתי נשים רווקות בוגרות החיות בבית אביהן העריץ, מתמודדות עם מותו. בימי חייו התנהלו חייהן סביב גחמותיו ותחת הוראותיו הנוקשות. מותו – הטבעי, מחמת זקנה – מכה אותן באכזריות בכורח לחשוב עבור עצמן מהם הרצונות והצרכים העצמאיים שלהן, יחד ולחוד. תיאור הנוכחות המצמיתה של האב גם בהיעדרו מצדיקה את הקביעה של מנספילד בחייה שזהו סיפורה הטוב ביותר: הווייתו המאיימת בוקעת אפילו מן החפצים:
ג'וזפין לא יכלה אלא לנעוץ את מבטה. הייתה לה תחושה יוצאת דופן שהיא הצליחה לחמוק מדבר־מה נורא ביותר. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגירות? הוא נמצא במגירה העליונה, זו עם הממחטות והעניבות שלו, או באמצעית, עם החולצות והפיג'מות, או במגירה התחתונה עם החליפות. הוא צופה משם, נחבא – ממש מעבר לידיות – מוכן לזנק.
הווירטואוזיות הפסיכולוגיסטית של הסיפור משרתת את הביקורת החברתית החריפה. זוהי תכונה של מנספילד החוזרת בסיפוריה וטוענת אותם בכוח רב. אין בה דידקטיות, אבל הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה.
על אודות כישרונה אמרה חברתה וירג'יניה וולף: "קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." אך מנספילד עצמה, הגם שיש בסיפוריה השפעה כלשהי של וולף, התרחקה מההגות הוולפית, ודבקה (לפחות בסיפורים המובאים בקובץ זה) בנרטיב המשרטט את הדרמה של הזוגי המשפחתי והביתי. מבקרי הספרות בזמנה טענו שהיא מושפעת יתר על המידה מצ׳כוב, שאל כתביו התוודעה בתקופה שבה חיה בבוואריה בגרמניה. אולי רוחו של צ'כוב היא כמו רוח האב הפטריארך שאורבת בשידת המגירות, ואולי היא דווקא "מזרקה מושלמת של צלילים מבעבעים," כמו אלו של נגן העוגב ברחוב, שסוף־סוף מותר לאחיות לשמוע.
הסיפור השני בקובץ, "בית הבובות", הוא דרמה מעמדית נשכנית המתרחשת בין ילדות בכפר. שתי אחיות מן המעמד הגבוה מקבלות במתנה בית בובות והופכות למושא ההערצה של חברותיהן לכיתה. הן מנצלות את המעמד החדש לגבהות לב ואדנות כלפי הבנות האחרות, ובמיוחד כלפי האחיות שהן תמונת ראי שלהן – בנותיה של כובסת הכפר, העניות והדחויות. הצירוף "בית הבובות" ממילא ספוג בדו־משמעות, ובסיפור הוא מטפורה לכלא הצייתנות הנשית שהילדות מוסללות אליו בידי הדמויות הנשיות הבוגרות בחייהן.
אני מודה באי־נוחות מסוימת שבספר הזה טרפה את ליבי במיוחד דמותה של ברתה יאנג, מהסיפור "אושר". וכך נפתח הסיפור שכתבה מנספילד בשלהי ימיה, כשהיא חולה מאוד, מבודדת במלון קר בעיירה בצרפת:
אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל־על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל — שום דבר — שום דבר, פשוט ככה.
ברתה היא אישה לונדונית מהמעמד הגבוה, נשואה ואם לתינוקת. חייה לכאורה מושלמים. היא ובעלה מאוהבים, גידול התינוקת נוח במיוחד כי יש להם מטפלת צמודה, והם מארחים בביתם אמנים, סופרים ואנשי רוח לארוחות שמוגשים בהן מעדנים. ברתה מתחילה לפתע להרגיש פרצי אקסטזה פתאומיים, ומגדירה אותם "אושר". הקוראת מתוודעת בהדרגה להפרעות בתמונה האידיאלית של חייה, למשל הניכור המוחלט של בעלה לתינוקת, אולם נראה כי ברטה לא נותנת להן לפוגג את האופוריה המשונה שלה, שחלקה נושאת אופי של סאטירה על בורגנות:
היו שם קלמנטינות ותפוחים מנומרים בצבע ורוד כעין התות. כמה אגסים צהובים, חלקים כמשי, כמה ענבים לבנים מכוסים בתפרחת כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו לגון השטיח החדש שבחדר האוכל. כן, זה נשמע מוזר ומגוחך מעט, אבל באמת שבגלל זה קנתה אותם. כשהייתה בחנות חשבה בליבה: "אני מוכרחה לקנות כמה סגולים כדי להתאים את השטיח אל השולחן." וזה נראה לה אז הגיוני לגמרי.
ברתה מפתחת מחשבות שווא, היא מגלה שאין לה עור מגן, החושים פרוצים ויופיו של העולם מערער אותה. כמעט לא מאפשר לה לתפקד. אני נזכרת בגיבורת הסיפור "הטפט הצהוב" מאת שרלוט פרקינס גילמן, לכאורה הדמות ההופכית לברתה יאנג, אבל שתיהן נוגעות בכפייתי והוא הולך וחונק את חייהן.
תחושת ההתעלות של ברתה והסובבים אותה מהאסתטיקה המקיפה אותם, שירה ויצירות אמנות למשל, ספוגה בביקורת המושחזת ובאירוניה של מנספילד. הארוחות שברתה מפיקה לאורחיה הן תיאטרון של העמדות פנים. הזחיחות של בעלה האטום ושל חבריו – הוא אפילו מהלל את גלידת הפיסטוק – הזכירו לי את האבסורד הנוקב של הרולד פינטר. כמו אצלו, גם אצל מנספילד, מתחת לאדמת האי השאנן של משפחת יאנג חגים כרישים, השקרים עתידים לשסף את העיוורון שהוא תבנית חייה האיומים: אישה הלכודה ברעיון מעוות של אושר, המושתת על הדפוס הדכאני בזוגיות שלה. היא תתפכח באכזריות ברגע מר אחד, אך עדיין יהיה בכוחה לראות מעבר לחלון אפשרות לגאולה, בדמות עץ שלא הבחינה בו עד כה, אף שהוא נטוע בגנה.
גם עלילת הסיפור הרביעי, "אפיזודה קטנה", מתרחשת בחוגי החברה הגבוהה הבריטית. איבון, אישה צעירה ונשואה טרייה, חצתה מעמדות כשעקרה, בהיותה יתומה ענייה, מחיי בוהמה בפריז למשפחה בריטית שמרנית. היא מנסה לשחזר את להט העבר באמצעות מפגש עם מושא תשוקתה, פסנתרן שהיה בן בית בחייה הקודמים אצל אביה האמן. בחייה הנוכחים היא תלויה לחלוטין בבעלה העשיר, כפי שהייתה תלויה במשפחה המאמצת. וכך היא מציגה את חייה מיד בתחילת פגישתם:
זה כל העניין ז'ק. כשבאתי לכאן מפריז, הו, באמת חשבתי שעדיף למות – ז'ק, נכספתי למות. בכיתי כל לילה – אבל הם שלטו בי – הם עינו אותי. זה נמשך שבועות – עד שבסוף החלטתי שבכל מחיר – אני צריכה לעזוב אותם. אבל לא הייתה לי אגורה שחוקה – אפילו לא כדי לשלם על בולי דואר – ולא השכלה – אני לא יודעת ללמד או לתפור – או שום דבר … חשבתי שאחרי שאתחתן אהיה חופשייה יותר – אבל אני כלואה. הפרא הזה ששורק את 'מרי הקטנה' בזיופים כל היום – ולא מבחין בין ציור וכרזת פרסומת לוויסקי, הוא בעלי – רחם עלי…
.
המתרגמת רעות בן יעקב ראויה לשבחים על מסירתה העכשווית של מנספילד לקהל הקוראים והקוראות. בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא כתבה על הספר כמה מילים, והן יפות לציטוט גם פה:
הקובץ "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד … הוא בעיני ספר על התמוטטותה הקרבה ובאה של הפטריארכיה, על המבנים החברתיים הקמלים, ועל היעדר הכלים של דמויותיו המרכזיות – נשים וילדות – למצוא דרכים לדבר ולחלום את מה שיקרה אחרי. הסיפורים על כן לא יכולים לקחת אותנו אל מעבר, עדיין לא הגיע אולי השלב לבנות, ובוודאי שאין מה לקחת את כלי האדון לשום מלאכה, המבנה מתמוטט סוף סוף, וזה זמן טוב לחפש מילים וללמד זו את זו להגותן. כן, כבר מאה שנה וצריך עוד זמן.
.
ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.
..
קתרין מנספילד, "אושר ועוד", תשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.
.
» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דנה אמיר על "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן