ביקורת | רעיון מעוות של אושר

"הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה." ריקי כהן על קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד, "אושר ועוד"

אינגה פונר קוקוס, מתוך "נפל דבר: מסכת המוות של ביאליק", פריים (צילום) מווידאו, גודל ההקרנה: 135X75 ס"מ, 2019. הוצג בבית ביאליק (אוצרת: סמדר שפי)

.

מאת ריקי כהן

.

אושר ועוד, קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד שיצא לאור בשנה שעברה בתרגומה של רעות בן יעקב, הוא אחד הספרים בעלי השם האירוני במיוחד שקראתי, צעד קטן לפני יותר מדי אושר של אליס מונרו. זו אינה רק אנקדוטה; המושג אושר נוגע לכל אחד מהסיפורים ולדמויות המובילות אותם. אני רואה בקובץ אוסף חלונות אל חיי נשים, שמושג האושר רחוק מעולמן ככוכב לכת זר. אלה דמויות שכתובות באופן מעודן ונוקב כאחד, וכולן מציפות תובנות על מצבים שעודם רלוונטיים לנשים בעולם כיום.

מנספילד המודרניסטית (1888–1923), ילידת ניו זילנד שחייתה רוב חייה הבוגרים באנגליה, כתבה שירה וסיפורים קצרים, וזכתה להכרה אחרי מותה: בעיר מנטון בצרפת, שבה חיה באחרית ימיה, יש רחוב על שמה, בניו זילנד שמות בתי ספר תיכוניים רבים הוסבו על שמה, ובבית הספר שלמדה בו מוצבת אנדרטה לזכרה. מנספילד נודעת גם בזכות חברותה עם וירג'יניה וולף וד"ה לורנס והשתייכותה לחבורת בלומסברי.

כדי להבין את המהפכנות והחדשנות של מנספילד, יש להכיר את הביוגרפיה שלה: עד מותה בטרם עת, בגיל שלושים וארבע, ממחלת השחפת, חיה מנספילד חיים סוערים, שכללו חירות חריגה לעת ההיא ונחשבו סנסציוניים. היא עזבה את בעלה המבוגר ממנה באחת־עשרה שנה ימים אחדים אחרי חתונתם (למורת רוחה של אמה, שאף נישלה אותה מצוואתה בגלל מרדנותה), התנהלה בחופש מיני חריג מאוד לתקופתה וניהלה רומנים עם נשים וגברים, לעיתים בד בבד.

הקובץ אושר ועוד, הכולל ארבעה סיפורים, נפתח בסיפור "בנותיו של הקולונל המנוח", ובו קונסטנטיה וג'וזפין, שתי נשים רווקות בוגרות החיות בבית אביהן העריץ, מתמודדות עם מותו. בימי חייו התנהלו חייהן סביב גחמותיו ותחת הוראותיו הנוקשות. מותו – הטבעי, מחמת זקנה – מכה אותן באכזריות בכורח לחשוב עבור עצמן מהם הרצונות והצרכים העצמאיים שלהן, יחד ולחוד. תיאור הנוכחות המצמיתה של האב גם בהיעדרו מצדיקה את הקביעה של מנספילד בחייה שזהו סיפורה הטוב ביותר: הווייתו המאיימת בוקעת אפילו מן החפצים:

ג'וזפין לא יכלה אלא לנעוץ את מבטה. הייתה לה תחושה יוצאת דופן שהיא הצליחה לחמוק מדבר־מה נורא ביותר. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגירות? הוא נמצא במגירה העליונה, זו עם הממחטות והעניבות שלו, או באמצעית, עם החולצות והפיג'מות, או במגירה התחתונה עם החליפות. הוא צופה משם, נחבא – ממש מעבר לידיות – מוכן לזנק.

הווירטואוזיות הפסיכולוגיסטית של הסיפור משרתת את הביקורת החברתית החריפה. זוהי תכונה של מנספילד החוזרת בסיפוריה וטוענת אותם בכוח רב. אין בה דידקטיות, אבל הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה.

על אודות כישרונה אמרה חברתה וירג'יניה וולף: "קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." אך מנספילד עצמה, הגם שיש בסיפוריה השפעה כלשהי של וולף, התרחקה מההגות הוולפית, ודבקה (לפחות בסיפורים המובאים בקובץ זה) בנרטיב המשרטט את הדרמה של הזוגי המשפחתי והביתי. מבקרי הספרות בזמנה טענו שהיא מושפעת יתר על המידה מצ׳כוב, שאל כתביו התוודעה בתקופה שבה חיה בבוואריה בגרמניה. אולי רוחו של צ'כוב היא כמו רוח האב הפטריארך שאורבת בשידת המגירות, ואולי היא דווקא "מזרקה מושלמת של צלילים מבעבעים," כמו אלו של נגן העוגב ברחוב, שסוף־סוף מותר לאחיות לשמוע.

הסיפור השני בקובץ, "בית הבובות", הוא דרמה מעמדית נשכנית המתרחשת בין ילדות בכפר. שתי אחיות מן המעמד הגבוה מקבלות במתנה בית בובות והופכות למושא ההערצה של חברותיהן לכיתה. הן מנצלות את המעמד החדש לגבהות לב ואדנות כלפי הבנות האחרות, ובמיוחד כלפי האחיות שהן תמונת ראי שלהן – בנותיה של כובסת הכפר, העניות והדחויות. הצירוף "בית הבובות" ממילא ספוג בדו־משמעות, ובסיפור הוא מטפורה לכלא הצייתנות הנשית שהילדות מוסללות אליו בידי הדמויות הנשיות הבוגרות בחייהן.

אני מודה באי־נוחות מסוימת שבספר הזה טרפה את ליבי במיוחד דמותה של ברתה יאנג, מהסיפור "אושר". וכך נפתח הסיפור שכתבה מנספילד בשלהי ימיה, כשהיא חולה מאוד, מבודדת במלון קר בעיירה בצרפת:

אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל־על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל — שום דבר — שום דבר, פשוט ככה.

ברתה היא אישה לונדונית מהמעמד הגבוה, נשואה ואם לתינוקת. חייה לכאורה מושלמים. היא ובעלה מאוהבים, גידול התינוקת נוח במיוחד כי יש להם מטפלת צמודה, והם מארחים בביתם אמנים, סופרים ואנשי רוח לארוחות שמוגשים בהן מעדנים. ברתה מתחילה לפתע להרגיש פרצי אקסטזה פתאומיים, ומגדירה אותם "אושר". הקוראת מתוודעת בהדרגה להפרעות בתמונה האידיאלית של חייה, למשל הניכור המוחלט של בעלה לתינוקת, אולם נראה כי ברטה לא נותנת להן לפוגג את האופוריה המשונה שלה, שחלקה נושאת אופי של סאטירה על בורגנות:

היו שם קלמנטינות ותפוחים מנומרים בצבע ורוד כעין התות. כמה אגסים צהובים, חלקים כמשי, כמה ענבים לבנים מכוסים בתפרחת כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו לגון השטיח החדש שבחדר האוכל. כן, זה נשמע מוזר ומגוחך מעט, אבל באמת שבגלל זה קנתה אותם. כשהייתה בחנות חשבה בליבה: "אני מוכרחה לקנות כמה סגולים כדי להתאים את השטיח אל השולחן." וזה נראה לה אז הגיוני לגמרי.

ברתה מפתחת מחשבות שווא, היא מגלה שאין לה עור מגן, החושים פרוצים ויופיו של העולם מערער אותה. כמעט לא מאפשר לה לתפקד. אני נזכרת בגיבורת הסיפור "הטפט הצהוב" מאת שרלוט פרקינס גילמן, לכאורה הדמות ההופכית לברתה יאנג, אבל שתיהן נוגעות בכפייתי והוא הולך וחונק את חייהן.

תחושת ההתעלות של ברתה והסובבים אותה מהאסתטיקה המקיפה אותם, שירה ויצירות אמנות למשל, ספוגה בביקורת המושחזת ובאירוניה של מנספילד. הארוחות שברתה מפיקה לאורחיה הן תיאטרון של העמדות פנים. הזחיחות של בעלה האטום ושל חבריו – הוא אפילו מהלל את גלידת הפיסטוק – הזכירו לי את האבסורד הנוקב של הרולד פינטר. כמו אצלו, גם אצל מנספילד, מתחת לאדמת האי השאנן של משפחת יאנג חגים כרישים, השקרים עתידים לשסף את העיוורון שהוא תבנית חייה האיומים: אישה הלכודה ברעיון מעוות של אושר, המושתת על הדפוס הדכאני בזוגיות שלה. היא תתפכח באכזריות ברגע מר אחד, אך עדיין יהיה בכוחה לראות מעבר לחלון אפשרות לגאולה, בדמות עץ שלא הבחינה בו עד כה, אף שהוא נטוע בגנה.

גם עלילת הסיפור הרביעי, "אפיזודה קטנה", מתרחשת בחוגי החברה הגבוהה הבריטית. איבון, אישה צעירה ונשואה טרייה, חצתה מעמדות כשעקרה, בהיותה יתומה ענייה, מחיי בוהמה בפריז למשפחה בריטית שמרנית. היא מנסה לשחזר את להט העבר באמצעות מפגש עם מושא תשוקתה, פסנתרן שהיה בן בית בחייה הקודמים אצל אביה האמן. בחייה הנוכחים היא תלויה לחלוטין בבעלה העשיר, כפי שהייתה תלויה במשפחה המאמצת. וכך היא מציגה את חייה מיד בתחילת פגישתם:

זה כל העניין ז'ק. כשבאתי לכאן מפריז, הו, באמת חשבתי שעדיף למות – ז'ק, נכספתי למות. בכיתי כל לילה – אבל הם שלטו בי – הם עינו אותי. זה נמשך שבועות – עד שבסוף החלטתי שבכל מחיר – אני צריכה לעזוב אותם. אבל לא הייתה לי אגורה שחוקה – אפילו לא כדי לשלם על בולי דואר – ולא השכלה – אני לא יודעת ללמד או לתפור – או שום דבר … חשבתי שאחרי שאתחתן אהיה חופשייה יותר – אבל אני כלואה. הפרא הזה ששורק את 'מרי הקטנה' בזיופים כל היום – ולא מבחין בין ציור וכרזת פרסומת לוויסקי, הוא בעלי – רחם עלי…

.

המתרגמת רעות בן יעקב ראויה לשבחים על מסירתה העכשווית של מנספילד לקהל הקוראים והקוראות. בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא כתבה על הספר כמה מילים, והן יפות לציטוט גם פה:

הקובץ "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד … הוא בעיני ספר על התמוטטותה הקרבה ובאה של הפטריארכיה, על המבנים החברתיים הקמלים, ועל היעדר הכלים של דמויותיו המרכזיות – נשים וילדות – למצוא דרכים לדבר ולחלום את מה שיקרה אחרי. הסיפורים על כן לא יכולים לקחת אותנו אל מעבר, עדיין לא הגיע אולי השלב לבנות, ובוודאי שאין מה לקחת את כלי האדון לשום מלאכה, המבנה מתמוטט סוף סוף, וזה זמן טוב לחפש מילים וללמד זו את זו להגותן. כן, כבר מאה שנה וצריך עוד זמן.

.

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.

..

קתרין מנספילד, "אושר ועוד", תשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דנה אמיר על "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | קינג עומאר

"קירות האולם מכוסים במסכות טקסיות, עיניהן הריקות מתבוננות בנו, ואני מבין לפתע שעומאר בונגו הוא יותר ממלך, הוא אל." פרק מתוך "לאיבוד" מאת יפתח אלוני

טליה ישראלי, שורה, שמן על בד, 187X88 ס"מ, 2018.

.

קינג עומאר

מתוך הספר "לאיבוד" / יפתח אלוני

.

אין לי אשליות. אני לבן שמבקר בארץ של שחורים. אני יכול להעמיד פנים שזה לא כך, להפעיל את הדמיון והשפה בתרגילי התחמקות משוכללים, אבל צבע העור שלי בוער, חוצה שפה וזמנים, קובע את זהותי וכופה עליי את נראותו. אמת שמכווצת את בטני בכל פעם כשאני מגיע לגבון.

אני עומד בפתח המלון וממתין למכונית שתיקח אותי לארמון הנשיא, שמש משוונית קופחת ופוחסת את צללי הדמויות שחולפות על פניי, מלכדת אותן עם זו שלי. בפניה אנחנו שווים. מכונית מרצדס שחורה ומבהיקה מגיעה. לנהג קוראים ג'וזף. אנחנו נוסעים כרבע שעה לאורך האוקיינוס האטלנטי.

המרצדס נעצרת בסמוך לעץ אוקאמה תמיר. "כדאי לך להתרוקן כאן, מיסטר", ג'וזף מייעץ. "בארמון אי אפשר", פניו חתומות. שום דבר אינו מובן מאליו, אני חושב ויוצא להשתין, מרים מבט אל ענפי העץ הכבירים ותוהה אם גם עליו תלה הממשל הצרפתי ילידים לא צייתנים. ריח אמוניה מציף את נחיריי. נראה שאני לא היחיד שהטיל את מימיו על הגזע לפני הכניסה לארמון.

הגעתי לגבון כארכיטקט. טעון ברעיונות מרקסיסטיים על אפריקה המתעוררת, על אחווה בין שחורים ללבנים, על ריפוי אפשרי של העיוות הנוראי שנוצר בשנות הקולוניאליזם. חשבתי שניתנת לי הזדמנות לתכנן מבנים מודרניים-ליברליים, לחבר בין חזון למעשה, והנה אני עומד לבוש בחליפה שחורה ועניבה צהובה בפאתי הג'ונגל, משתין ומזיע.

"עומאר בונגו הוא גיבור-על! כמו בסרטים. הכוח שלו הוא בהופעה ובמילים, הוא יודע ליצור דרמה ולהשתמש בעורמה בשפה", אמר לי אמיל, שר האוצר של גבון, כשנפגשנו בפעם הראשונה.

"זה סוד הכוח שלו, להתנהג כמו גיבור הוליוודי?" אני מתפלא, "זה העניין? דמגוגיה ולשון מצליפה אפשרו לו להישאר כל כך הרבה זמן על כס השלטון?"

"לא, לא", אמיל זז באי-נוחות ומנסה להסביר שוב. "בונגו מבין את 'חוכמת הכסף'. הוא נדיב ליריביו".

"אה", אני שואל, "הוא כמו רובין הוד? מחלק כספים לפשוטי העם?"

"לא בדיוק", עיניו בוחנות אותי. "אצלנו אומרים ששנאה, תאוותנות וצרות עין משאירות את העם במתח. אם הוא יהיה נדיב יותר מדי אף אחד לא יעריך את הנתינה. אתה חייב להבין שבונגו הוא כמו השמש. אם תתקרב מדי, תישרף, אם תתרחק, ייעשה לך קר. וחשוב לזכור שבאפריקה", שר האוצר מניף את כף ידו מעל עורפו בתנועת גיליוטינה, "השמים קורסים על הראש מהר".

עם אמיל נפגשתי כדי לקבל אישור סופי לפרויקט המגורים שתכננתי. התיידדנו, והוא ביקש ממני לתכנן לו את בית מגוריו. הוא אמר לי, "אני רוצה בית עם רוח כמו שלכם, בית אירופי". באחת הפגישות שאלתי אותו אם אוכל להיפגש עם עומאר בונגו. רציתי להציג בפניו את הפרויקט ובאותה הזדמנות להציע לו תכנון של טיילת לאורך חוף העיר של ליברוויל. לאחר שלושה שבועות קיבלתי שיחה ממזכירתו של אמיל, שהודיעה לי שנקבעה לי פגישה עם עומאר בונגו. טסתי לגבון כמה ימים לפני כן ונפגשתי עם אמיל כדי להראות לו את הסקיצות שהכנתי לביתו החדש. הוא אמר לי שהסקיצות מיותרות, שוויתר על משרד האוצר לטובת משרת שר האקולוגיה ושמורות הטבע, שהוא דוחה את בניית הבית בליברוויל. "אני חוזר הביתה", הוא אמר, "לכפר שלי. תבוא לבקר, שמורת לה-לופה סמוכה לכפר, נצא לג'ונגל ביחד". הוא איחל לי הצלחה במפגש עם הנשיא.

לא שמעתי ממנו עוד. הוא לא ענה למיילים וגם לא לניסיונות שלי להתקשר אליו. שאלתי מכרים מגבון על ההיעלמות המפתיעה של אמיל. הם משכו בכתפיהם כמו לא הבינו את שאלותיי. כשטיפסתי במדרגות הארמון הדהד בתוכי קולו של אמיל, "השמים באפריקה קורסים על הראש מהר".

"אמנות הקיום היא סיפור", עומאר בונגו אפילו לא טרח להתבונן בסקיצות לטיילת שפרשתי לפניו, הוא רצה לשכנע אותי. "הסיפורים נוצרים בראש כדי להסביר את מה שקורה ואת מה שקרה. הם סחורה". הוא מזדקף על הכיסא המלכותי, שארבע רגליו מגולפות בדמות אדם, אריה, שור ונשר — ארבעת בעלי החיים של כס הכבוד. הוא מרופד קטיפה בצבעי דגל גבון, הצבעים הכלל-אפריקאיים ירוק, צהוב, כחול. הוא מסלק את השרטוטים מהשולחן. "לא בשביל זה באת", הוא אומר לי. "באת לראות אם הסיפורים על עומאר בונגו נכונים", הוא משתהה. "אבל מה אני מרוויח מזה?" הוא נד בראשו לעבר קיר נייד של עשרים מסכי טלוויזיה שפועלים בו זמנית. "שם אתם משדרים את הסיפורים שלכם עליי איך שמתחשק לכם, קוראים לזה 'האמת!'… לה וריטֶה!" הוא נוקש בלשונו על החך. "אבל את הסיפורים שלכם העם בגבון לא קונה, הם אוהבים ומעדיפים את הסיפורים שלי", הוא צוחק. על ספה ויקטוריאנית מוזהבת הניצבת מאונך לו ישובים שלושה עוזרים, הם מהנהנים כאחד. "האמת…", פניו מרצינות, מתקשחות, "העם בוחר בי פעם אחר פעם, זו האמת!" הוא מניף את יד שמאל וזוקף את האצבע המורה. "בגבון כל אזרח יכול לצפות באיזה ערוץ שמתחשק לו. גבון היא דמוקרטיה!"

"אם אתה לא מעוניין בטיילת, אז למה הסכמת להיפגש איתי?" אני שואל, ומנסה לראות את עיניו המוסתרות מאחורי עדשות כהות של משקפי שמש.

הוא מסיר מיד את משקפי השמש ונועץ בי עיניים זועמות. "כי אמרת לשר האוצר שלי שהיחסים בין גבון לצרפת הם כמו יחסי התלות שבין זונה לסרסור".

דממה מבהילה משתררת. שלושת העוזרים של עומאר בונגו קופאים במושבם. אני מנסה לחייך, אבל שרירי פניי אינם נשמעים לי.

עומאר בונגו מרים את יד ימינו בכף פתוחה. היא מתרוממת גבוה מעל ראשי.

אל חאג' עומאר בונגו אונדימבה אינו גאון של איי-קיו, אלא גאון של התבוננות. רטוריקן בחסד ואיש רב-סתירות. הוא נחשב לפסיכו-שמאן, משכין השלום הגדול בארצות אפריקה. בגבון הוא שולט ארבעים ואחת שנים. אף מנהיג ביבשת לא האריך ימים כמותו בשלטון. על שמו נטבע ביטוי מדיני, "שיטת בונגו" (Bongo System): צמצום של כל מה שאפשר לנסח במילים לתנועות ומעשים, קבלת החלטות מהירה וחדה וביצוע אד הוק, ללא דיון פוליטי מקדים. בשנת 1967 הוא החליף ללא מאבקים את קודמו שמת בנסיבות טבעיות. אויביו אומרים שליבו הוא לב אבן, שהוא תליין חרישי. באמנסטי מסכימים ומדווחים על הוצאות להורג באמתלות מופרכות ועל אנשים שנעלמים מבתיהם, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. בה בעת גבון מעולם לא טולטלה על ידי ניסיונות הפיכה כמו שחוו מדינות אפריקה האחרות חדשות לבקרים, ומאבקים קטלניים בין שבטים כמעט אינם מתגלעים. ליברוויל, הבירה, היא מקום נעים ורוגע. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי מתחת ל"כתף אפריקה", רחש גליו שוטף את הרחובות ומעניק להם פעימת חיים שלווה ואיטית, שכמו מבטיחה שמה שהיה הוא שיהיה.

גבון היא מדינה ענקית בשטחה — גודלה כשל בריטניה — ומצומצמת מאוד באוכלוסייה: כמיליון וחצי תושבים. הארץ מתוחה לאורך שמונה מאות קילומטרים של חוף, ואדמתה מכוסה בג'ונגל אין-סופי שיכול לספק מזון לנצח. בונגו לא היה חייל או גנרל ולא איש השירותים החשאיים. הוא צמח מהשירות הציבורי, מקרה נדיר באפריקה. מעריציו אומרים שהוא ניחן בסגולות של שמאן, הוא יודע להניח את רטיית המילים הנכונה על פצעי העם ויודע איך להתחלק בשלל עם יריביו. עומאר בונגו הוא גבון — נולדים בבית החולים עומאר בונגו, נוסעים בשדרות עומאר בונגו, לומדים באוניברסיטת עומאר בונגו, וצופים במשחק כדורגל באיצטדיון עומאר בונגו.

ידו הפתוחה של בונגו נשארה תלויה מולי באוויר. חשתי שגופי מצטמצם לממדים מזעריים, זבוב קטן בחלל הארמון. זרועו הייתה מונפת, אבל קולו היה מרגיע, "[…] אני ישן בלי לישון, דברים נגלים לי, תמונות שבאות והולכות. אני רואה מעבר לאפקטים ולתכסיסים של הזמן. בגלל זה התאסלמתי. ראיתי משהו, שמעתי קולות שקראו לי. פוליטית זה היה מעשה מטופש כי בגבון תשעים וחמישה אחוז מהאזרחים נוצרים, אבל לאמונה יש כוח שכנוע פנימי משלה. העם הבין והמשיך ללכת אחריי".

ידו חוזרת לנוח על המשענת. גופם של שלושת העוזרים מתרפה, הם מחייכים ומהנהנים שוב. אני משחרר את האוויר הכלוא בריאותיי, מלצר חביב מגיש לי כוס מים קרים, ואני לוגם אותם בתחושת הקלה.

"לא", הוא מתבונן בי מרוקן את הכוס, מושך את גופו ממשענת הכורסה מעט לעברי, "לא האסלאם ולא הנצרות לא שולטים בגבון. עומאר בונגו שולט בגבון".

הוא נראה כמו ילד, גוף קטן מונח בכורסה הגדולה.

"בשביל עם שהיה תחת שלטונו של האדם הלבן במשך מאות שנים, שההיסטוריה שלו היא עבדות, עומאר בונגו הוא החופש, הוא ההתנגדות שטבועה בנפש האפריקאית".

העוזרים מהנהנים. אני מהנהן. "כשהייתי ילד", אני מספר, "חטפתי מכות מילד שהילך אימים על בני כיתתי. אבל אני הייתי צועק לו, 'אתה לא המלך שלי!' למרות שידעתי שירביץ לי יותר".

"תמיד יש מלך", קובע עומאר בונגו. "מי שנולד אל תוך העבדות לומד לקבל את העובדה הזאת, למלא את התפקיד, להרכין ראש כדי לחיות, ובאותה העת ממש לטפח בתוכו את תחושת החופש". הוא רוקע ברגליו. הן נעולות בנעלי עץ מוגבהות שמשמיעות צליל הדומה לציוץ ציפורים. הציוץ מתפשט באולם ונמוג.

"זו אמירה חכמה", הוא פוסק. "אני מכיר את אלו שלא יודעים להרכין ראש. הם מאבדים אותו".

אני משתתק, מרכין את הראש וחושב על אמיל, שר האוצר.

מבטי נתקל בנעליו המוזרות, נעלי סירה מעץ, דומות לנעלי עץ הולנדיות, אלא ששלו צבועות בשחור, פס צבע אדום עולה מהעקבים ומסתלסל על החלק העליון. הוא שם לב למבטי ואומר, "בגבון מייצרים את התלבושות היפות ביותר באפריקה". הוא מניע את רגליו, ציוץ הציפורים בוקע מן הרצפה. "אצלכם תלבושות נתפסות כתחפושות של קרנבל, אבל בשבילנו הן כוח, הרוח של האבות".

"בישראל יש לנו חג של תחפושות, גברים מתחפשים לנשים, ילדים ללוחמים".

בונגו מכווץ את מצחו, מניח את כפות ידיו על הירכיים ומסמן למלצר. "בשביל אפריקאי זה בלתי אפשרי. הוא לא יכול להתחפש, הוא תמיד אפריקאי".

משתרר שקט כשאני לוגם עוד כוס מים. חם באולם. עומאר מניע את עקביו וציוץ הציפורים בוקע. קרני שמש ניתזות מהאוקיינוס. קירות האולם מכוסים במסכות טקסיות, עיניהן הריקות מתבוננות בנו, ואני מבין לפתע שעומאר בונגו הוא יותר ממלך, הוא אל.

"תזכור", קולו מצווה עליי, "לעומאר בונגו אין כל שאיפה לזכות בפרס נובל לשלום. הוא לא צריך את האהבה של העם. אהבה אינה יכולה להתמיד, ומנהיג צריך לשלוט בלי להזדקק לאהבה".

אני אוזר אומץ ושואל, "אם זו לא אהבה, זה פחד?"

"להפך, אני רק מנסה לסלק מהאנשים את הפחדים. אי אפשר ליהנות מהחיים במצב של פחד. אתה מרגיש פחד?"

למען האמת, תחושת הפחד מתפוגגת לטובת כוח אחר שהולך ומשתלט עליי, לחץ שלפוחית השתן. חדר ההמתנה, שבו חיכיתי, כמו כולם, שעות על גבי שעות לפגישה, מוקף כולו חלונות, מרצפה עד תקרה, שפונים לאוקיינוס. השמש ניתזת ממשטח המים, צולה את הממתינים, מוצצת מהם את הזיעה, והמשרתים מסתובבים בחדר מחויכים עם כד מים קרים.

"שליט יודע שהוא צריך לאפשר לעם לנוע קדימה וליהנות מהחיים".

הוא מחייך. הוא כמעט קורץ לעברי. "זה הסוד", הוא אומר ומסתכל אל תוך פניי. אני רוצה לשאול אם אפשר ללכת לשירותים, אבל אני יודע שאי אפשר.

"Bon", הוא מדבר לאט, לא ממהר לשום מקום. "אני מעריץ את הדמוקרטיה הישראלית. הגנרלים שלכם פושטים מדים ולובשים חליפות… ואז מגיעים לאפריקה ללמד אותנו דמוקרטיה ולמכור לנו את הנשק הכי משוכלל בעולם".

כתם של זיעה מתפשט על החולצה הלבנה שלי. הוא מבחין בכתם, זה משעשע אותו.

"תראה את הידיים האלה", הוא פושט את כפות ידיו. "הצלקות הן מעבודה קשה בשדות. השדות שלנו שאתם הלבנים לקחתם. אתם לימדתם אותנו עריצות, ועכשיו היא אצלנו בדם. דם של עבודה קשה. אבי מת כשהייתי בן שבע. אני זוכר אותו מניף את האגרוף הגדול שלו מול פניי ואומר לי, 'האגרוף הזה לא שווה כלום אם הוא לא מחזיק מילים'. זה מה שאבא שלי לימד אותי. בשפה שלנו יש ביטוי לאדם כמוני שמצליח לאחד בין השבטים, באנגלית קוראים לזה Big Daddy".

הוא מתרומם מכיסאו, "בוא, בוא תראה בעצמך".

הוא רוקד בקבקביו לעבר מרפסת הארמון, ציוץ הציפורים מלווה אותנו. וילון מלמלה לבן מסנן את אור השמש ומקעקע את פניו בצללים. יד נעלמה מושכת את כנפות הווילון. מהמרפסת מתגלה כיכר, במרכזה מזדהר סוס ברונזה מוזהב העומד על שתי רגליו האחוריות.

"פעם נהגתי לאלף סוסים", בונגו אומר. "יש דמיון בין סוסים לאנשים".

אנשים מתקהלים תחת המרפסת, מרימים ראשים לעברנו ומנופפים. הוא משיב נפנוף.

"עכשיו אני זקן מדי לאלף סוסים", הוא צוחק, "אבל כשאני מסתובב באורוות, הם מרגישים בי, אני עדיין מעורר בהם אהבה".

"יש לך סוסים?" הוא שואל.

"כשהייתי ילד היה לי אחד, בקיבוץ. לא יודע אם שמעת על צורת החיים הזאת, כמו קולחוז ברוסיה. 'כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו', הכול של כולם. אבל הסוס היה רק שלי. נפלתי איתו לתעלה, הוא שבר רגל ואבי ירה בו".

"איש חכם אבא שלך", בונגו אומר. "אתה עוד צעיר, תמצא לך סוס חדש".

אנחנו משקיפים לעבר האוקיינוס, משבי רוח מטים את צמרות הדקלים הגבוהים, אגוזי קוקוס נושרים על החול הלבן. בהרף עין השמים משתנים מכחול לשחור. טיפות שמנות מפלחות את האוויר. הכיכר מתרוקנת, מים זורמים בשצף על המרצפות, עליי ועל עומאר בונגו. אני נזכר בדברי שר האוצר: השמים באפריקה קורסים מהר על הראש. בונגו לא מתרגש מן הגשם ונשאר שעון על מעקה המרפסת. רסיסי מים מצטברים על משקפיו, על הז'קט ועל שערותיו המקורזלות. עוזר נחפז אליו עם מטרייה שחורה, אבל עומאר מנפנף בידו והעוזר נבלע בחזרה אל תוך האולם. לפתע הוא מקיץ ואומר, "אבי טעה, מילים לא שוות כלום בלי אגרוף שמחזיק אותן". וכמו כדי להסכים עימו, רולס רויס מלכותית מצוחצחת, שטסי גלגליה נוצצים, פונה אל רחבת הארמון.

הוא גאון, אני חושב. בסופו של דבר כל המשפטים מסתיימים בסימן הקריאה שהוא עומאר בונגו. "תראה כמה יפה האוקיינוס שלנו. ליהנות מהחיים באפריקה זה לא עניין פשוט".

אני שותק, כי באמת האוקיינוס יפה, והרחש הנישא ממנו למרפסת יכול היה להרגיע. כשאנחנו נכנסים פנימה, בונגו מוביל אותי אל שידה שעליה מונחים ממוסגרים תצלומים שלו עם שועי עולם.

הוא מסתכל בי כשעיניו השחורות בורקות, "הילרי, ז'יסקאר, פוטין. והנה זו, יקרה במיוחד, הנשיא בוש", הוא מחייך. ואני נזכר שקראתי כי הביקור הוסדר תמורת סכום של כעשרה מיליון דולר. "תראה את זו", הוא מורה על מנהיג ברזיל. "זה לולה דה סילביה הטיפש… אני שולח לו חבילות לבית הסוהר".

עומאר בונגו הוא עריץ מודרני. האידיאולוגיה שלו היא "מה שעובד בשבילי עכשיו". הוא פועל בשמה ומגן עליה באלימות וברצחנות. הוא לא דיקטטור. הוא Big Daddy. העם יודע שאבא אוהב אותו ושכדאי לשמוע בקולו. הוא יודע שכל עוד האידיאולוגיה שלו משתנה אי אפשר להילחם בה. הוא תמיד מוכן לצרף את אויביו המרים ביותר למשפחה, והוא מאמין שלעקרונות יש מחיר. באספות העם אנשיו נואמים במשך שעות. אסור להכניס דברי מאכל לאולם. בסוף ההתכנסות מחלקים למשתתפים היגעים "כריך בונגו" — שתי פרוסות לחם שבתוכן שטרות של כסף. אין דבר טבעי יותר לאדם רעב מלקחת את השטרות ולאכול את הלחם. זה גם מה שקורה לי, הלחץ בשלפוחית גורם לי להנהן בהסכמה לכל דבריו.

מבטו של עומאר בונגו עוזב אותי לפתע ומתרכז במסכי הטלוויזיה. אחד העוזרים מסמן לי שזהו. בונגו מעניק לי לחיצת יד קלה, והעוזר מוביל אותי לעבר פתח האולם. חלום ההתרוקנות נראה לפתע בר השגה.

קולו של עומאר משיג אותי ועוצר בעדי. "בהוליווד הציעו לי מיליונים כדי לעבד את הסיפור שלי לסרט, ילד משבט בָּאטֵקֶה שנהיה לנשיא גדול, אולי האחרון באפריקה. אבל אני לא רציתי שייתנו לאיזה בראד פיט שחור לשחק את עומאר בונגו… אולי אתה תכתוב עליי סיפור יפה, אולי אשתכנע ונעשה מזה סרט", הוא צוחק. העוזרים צוחקים. אני צוחק. דלת האולם נסגרת אחריי, ואני טס במורד המדרגות. המכונית ממתינה לי ממש לפתחן. בשער הארמון עיכוב נוסף, השומר מציץ לתוך המכונית, מבקש את הדרכון, מעלעל בשלווה. גם הוא מכשיר עינויים של עומאר בונגו. "אמרתי לך", נוזף בי ג'וזף כשהוא מאיץ, "לא לשתות מים בארמון". הוא בולם ליד עץ האוקומה, אני מזנק החוצה להשתין. אני מסתכל אל מעבר לכביש, שלט גדול מתנוסס שם עם תצלום פניו של בונגו. הוא נראה חסר גיל. המצח הרחב הבוהק, השפם הקצוץ מעטר את השפתיים המפושקות בחיוך שמחצין את שיניו הלבנות. הוא מביט בי מבעד למשקפי מתכת אלגנטיים, עיניו עוקבות אחריי מטיל את מימיי. יש בכך משהו אירוני, אני חושב, לעשות את צרכיך כשמבטו של השליט נעוץ בך. אני מחזיר לו מבט ומבחין בכתמי העובש שמכרסמים בשלט, שמשום מה אינם פוגמים בדיוקן.

.

יפתח אלוני, "לאיבוד", אפיק, 2021.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "שְׁלוּמְפּ" מאת הנס הרברט גרים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ראש או ראשת ממשלה? את גולדה מאיר זה לא עניין

גולדה מאיר, אחת הנשים החזקות בהיסטוריה הפוליטית של ישראל אם לא החזקה שבהן, הייתה האישה השלישית בעולם המודרני שעמדה בראש מדינה. בעוד שנהגה לבקר בקביעות את התנועה הפמיניסטית, הייתה גולדה בעצמה מוקד לביקורת ועניין סביב נשיותה. כיצד התמודדה עם הביקורת? מדוע הסכימה להיכנס לבית כנסת במוסקבה אבל לא בתל-אביב? ואיך זה קשור לאיגוד הכובענים הישראלי?

גולדה מאיר, 1949. ארכיון בנו רותנברג, אוסף מיתר

ב-17 במרץ 1969 נפל דבר בישראל: גולדה מאיר התמנתה לתפקיד ראש הממשלה. מאיר הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה הישראלית שעומדת בראש המדינה ולשלישית בהיסטוריה המודרנית שמנהיגה מדינה: קדמו לה סרימאבו בנדרנאיקה (סרילנקה) ואינדירה גנדי (הודו). מינוי אישה לראשות ממשלת ישראל, מדינה צעירה המצויה בסכסוך אלים, שנתיים בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, לא היה מובן מאליו; עם זאת, השתלשלות האירועים הפוליטיים לאחר מותו של לוי אשכול הביאה למינויה של מאיר, שהועדפה על פני יגאל אלון, משה דיין ופנחס ספיר.

למינויה של גולדה לראש ממשלה התנגדו באופן רשמי רק חברי הכנסת מטעם אגו"י (אגודת ישראל) החרדים, כאשר ראש הסיעה יצחק מאיר לוין הביע חשש שמא מינוי אישה לעמוד בראשות הממשלה יפגע בהרתעה הישראלית. מלבד ביקורת זו לא הובעה תרעומת רשמית וציבורית על מינויה של גולדה. מאיר עצמה, חרף תדמיתה ותפקידה, לא נודעה כאוהדת גדולה של התנועה הפמיניסטית והתבטאה נגדה לא פעם. כך או כך, עובדת היותה של אישה ראש ממשלת ישראל זכתה לתשומת לב רבה במקרים וסיטואציות שונים, בהם הועברה עליה ביקורת סמויה או גלויה. מאיר בעצמה התבטאה בחריפות לא פעם מתוך מקומה כאישה.

גולדה מאיר וממשלתה החדשה, 1969. צילום: ארכיון דן הדני

הפרדת דת ומדינה?

יחסיה של גולדה מאיר עם הדת היו מורכבים שנים רבות לפני שהפכה ראש ממשלה. בעת נסיעתה למוסקבה בסוף שנות ה-40, כשגרירת ישראל בברית המועצות, ביקרה בבית הכנסת הגדול בעיר. תמונות המשלחת בבית הכנסת יחד עם היהודים המקומיים התפרסמו בארץ ובעולם, ועם חזרתה של גולדה לארץ פנה אליה חבר הכנסת בנימין מינץ ואתגר אותה להגיע לבית כנסת גם בישראל. "הנני מזמינך לבית הכנסת הגדול לתפילת ההודייה. האם את מבקרת בבית כנסת רק במוסקבה?". מאיר לא התבלבלה והבהירה שנכנסה לבית הכנסת במוסקבה כי רצתה לפגוש את היהודים המקומיים, ולכן הסכימה גם לשבת בעזרת נשים. אך מבחינתה, ככל שמדובר פה בארץ, היא מוכנה לבוא בכל יום ברגע שישרור שוויון ותוכל לשבת באולם המרכזי בו יושבים הגברים.

"מעריב", 4 במאי, 1949

כבר בתחילת שנות ה-50 נבחנה גולדה בתור מועמדת אפשרית לתפקיד ראש העיר תל-אביב, מה שהחל דיון סביב יכולתה של אישה לכהן בתפקיד בכיר שכזה; בתקשורת התנהל דיון ענף בנושא ודעות מקצה לקצה הושמעו. מרים שיר כתבה בטורה הקבוע "האשה, מה אומרת?" בעיתון "דבר" כי "אנו כולנו זקוקים לך, גולדה מאירסון, כ'עקרת בית ראשית' בשביל העיר תל-אביב".

"דבר", 26 ביולי, 1955. לחצו כאן לכתבה המלאה

לאחר שהחלה לכהן כראש ממשלה, הביעו הרבנים הבכירים בארץ דעות שונות ביחס למינוי. הרב הראשי לישראל דאז, איסר יהודה אונטרמן, סירב להתייחס לפניות בנושא. לדבריו, כל עוד גורמים רשמיים לא ביקשו את דעתו בנושא, אין סיבה שיביע אותה; חתן פרס ישראל ואב בית-הדין של חב"ד, הרב שלמה יוסף זוין, בחר להודיע כי דעתו שלילית, בהסתמכו על קביעת הרמב"ם בספרו "הלכות מלכים". הראשון לציון, הרב יצחק ניסים, קבע כי אין בעיה במינוי; והרב עובדיה יוסף, אז הרב הספרדי הראשי של תל-אביב, לא מיהר לחוות את דעתו וענה כי יש צורך לעיין בנושא בהרחבה לפני שניתן יהיה לענות.

"מעריב", 7 במרץ, 1969. לחצו כאן לכתבה המלאה

 

למה? כובע

ביום העצמאות בשנת 1973 ערך צה"ל את מצעד הראווה האחרון שלו, לכבוד ציון שנת ה-25 למדינת ישראל. המצעד, שהחליטו על ביטולו באופן קבוע עקב העלויות הגבוהות הכרוכות בו, נערך בפעם האחרונה במעמד ראש הממשלה גולדה מאיר, שהופיעה על הבמה הראשית. זמן קצר לאחרי המצעד התפרסם בעיתון "מעריב" מכתב-תלונה "רשמי" מטעם "איגוד הכובענים הישראלי" במסגרת טורה של תמר אבידר "מחוץ לשעות המטבח" על הופעתה המרושלת של ראש הממשלה, שלא חבשה כובע בעת המצעד. אנשי האיגוד כתבו כי "הופעתה משמשת דוגמה שלילית לכל נשות ישראל" ודרשו ממנה להפוך למובילת אופנה שתגרום לנשות ישראל לאמץ את אופנת הכובעים. עוד הוצע בטור ליצור דגם מיוחד של כובע על-שמה של מאיר, שמכירתו תפצה על הנזקים הכלכליים להם גרמה גולדה בהופעתה.

"מעריב", 9 במאי, 1973. לחצו כאן לכתבה המלאה

 

האם מראש ממשלה גבר היו דורשים להיות מודל אופנתי מוביל, או בכלל מעבירים עליו ביקורת מסוג זה?

לאחר המלחמה, שהפכה טראומה לאומית קשה מאוד, הואשמה גולדה באחריות לתוצאות, וחרף העובדה שוועדת אגרנט לא מצאה אותה אשמה באופן ישיר – התפטרה מתפקידה.

ראש הממשלה גולדה מאיר מתפטרת. 12 באפריל, 1974. צילום: ארכיון דן הדני

 

גולדה מאיר הפכה לאישה מפורסמת מאוד בארץ ובעולם בזכות שבירת תקרת הזכוכית והקריירה הפוליטית הארוכה שלה. בארץ מורשתה ודמותה מוכרות מאוד אבל נתונות לעתים לדיון ומחלוקת, גם בגלל תוצאות מלחמת יום הכיפורים והתקופה השאננה שקדמה לה. בעולם, לעומת זאת, זכתה גולדה להערצה וכבוד גדולים יותר, עוד בחייה. היא קיבלה לתקופה קצרה את התואר "האישה הנערצת ביותר בארצות הברית" (עם מספר קולות כפול מזה של אשת הנשיא). לאחר מותה, נקראה כיכר בניו-יורק על שמה וסרט הוליוודי על חייה עלה למסכים.

לאחרונה נדמה כי זכרה של מאיר בעולם זוכה לעדנה מחודשת. בחודש האחרון פורסם כי הבמאי הישראלי זוכה האוסקר, גיא נתיב, עובד על סרט חדש הסוקר את דמותה של גולדה, שתגולם על-ידי השחקנית המפורסמת ועטורת הפרסים הלן מירן. במקביל, פרויקט נוסף קורם עור וגידים בימים אלו – סדרה על גולדה מאיר בהפקת ברברה סטרייסנד ובכיכובה של שירה האס. הסדרה, שתקרא "לביאה", תתבסס על ביוגרפיה של גולדה מאיר שכתבה הסופרת פרנסיס קלגסבורן ותציג את דמותה של מאיר בזמן מלחמת יום כיפור.

גם במנועי החיפוש של הספרייה הלאומית, גולדה מאיר פופולרית יותר באנגלית מאשר בעברית. ניכר כי עברה בארץ נתפס בישראל כדבר אחד בעוד שבעולם רואים אותו בעיניים אחרות, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה – "אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה".

 

בואו לגלות עוד על גולדה מאיר: תמונות, כרזות, קטעי עיתונים ועוד!

שירה | מה שלא מתערבב, נשמר

שירים מאת סמדר פלק־פרץ, רוני צורף וטובי לין קמנץ

שרון פוליאקין, Thinking About Xanadu, שמן על בד, 190X160 ס"מ, 2018

.

סמדר פלק־פרץ

במים הוא רואה אותי

פִימָה מִמְּלוֹן "הֵרוֹדְס" לֹא יוֹדֵעַ הַרְבֵּה מִלִּים עִבְרִית

יֵשׁ לוֹ יָדַיִם גְּדוֹלוֹת לְהָרִים

מִזְוָדוֹת

וְחִיּוּךְ שֶׁנִּפְרָשׂ

כְּמוֹ מְנִיפַת אֵשֶׁת הַצָּאר נִיקוֹלַאי הַשֵּׁנִי

כְּשֶׁנּוֹתְנִים לוֹ טִיפִּים שְׁמֵנִים.

בַּלַּיְלָה הוּא מוֹצֵא אוֹתִי כּוֹתֶבֶת לְיַד הַבְּרֵכָה

בַּמַּיִם הוּא רוֹאֶה אוֹתִי, אוֹסֵף

אֶת הַזֶּבֶל בְּשֶׁקֶט, עֵינָיו מֻשְׁפָּלוֹת לְמֶחֱוַת בְּרָכָה,

נִשְׁמָתוֹ דְּרוּכָה

כְּאֶקְדָּח

שְׁלוֹשִׁים כַּדּוּרֵי עוֹפֶרֶת מַסָּתוֹ

 

הַאִם רוֹאִים אוֹתוֹ

.

בבית הנסן

"וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע"
(פרשת תזריע, ויקרא יג, יג)

בְּבֵית הַנְסֶן אֲשֶׁר בְּטַלְבִּיָּה

סְטוּדֶנְטִיּוֹת צַחוֹת צַוָּאר לוֹמְדוֹת

הַיּוֹם

אָמָּנוּת עַכְשָׁוִית.

 

הֲלֹא תָּבִין:

מֻרְסַת הָעַכְשָׁו הַמַּרְעִיד

תִּהְיֶה לְתַקְשִׁיט הֶעָתִיד.

.

גזע אקליפטוס. צילמה: ויטלא ארזי

.

סמדר פלק־פרץ, דוקטור לספרות השוואתית, חוקרת ספרות וספרות ילדים. מרצה לספרות עברית ואנגלית במכללת דוד ילין ואחרות. שיריה התפרסמו בכתבי העת מאזניים, משיב הרוח, נתיב ועוד. השיר "בבית הנסן" לקוח ממיזם אמנותי שהקימה עם הצלמת ד"ר ויטלא ארזי, "קול ותמונה בפרשה" – שירים ותצלומים המתכתבים עם פרשיות השבוע ועם המציאות בת ימינו.

.

.

רוני צורף

בבוקר

אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹכֶרֶת אִם דִּבַּרְתִּי יָפֶה בַּבֹּקֶר

(אִם לֹא אִכְזַבְתִּי אוֹתָךְ

לִפְנֵי שֶׁנָּסַעְתְּ מִכָּאן)

הָיִיתִי צְרִיכָה לֶאֱסֹף צִמּוּקִים מֵהָרִצְפָּה

תָּמִיד אֲנִי מוּכָנָה לַעֲיֵפוּת בְּרֶגַע שֶׁכָּזֶה

מִמֵּילָא יְפֻזְּרוּ בַּשֵּׁנִית

וְאוּלַי טוֹבִים הֵם לְאוֹר הַחֶדֶר הָאָפֹר

לַזְּמַן שֶׁנִּשְׁכַּח בֶּחָלָל

…………נְשִׁימוֹתַי גָּדְלוּ הַלַּיְלָה

וְהִנֵּה, גַּם הַבַּיִת מִגְדָּל פּוֹרֵחַ

אוּלַי אוֹתִיר לַךְ דְּבַר מָה

רַק דְּבַר מָה אֶחָד

לְלַקֵּט.

.

מה שלא מתערבב

מָה שֶׁלֹּא מִתְעַרְבֵּב נִשְׁמָר,

אַתְּ אוֹמֶרֶת.

לְמוּל עֵינַיִךְ יְלָדִים שָׁטִים לַצַּד הַנָּכוֹן

עוֹבְרִים בַּחֲלֻקָּה הַמִּשְׁתַּחְזֶרֶת

הִיא מַכְפִּילָה אֶת עַצְמָהּ

בִּמְרוּצַת הַמִּסְדְּרוֹן אֶל עַצְמוֹ

נִבְלַעַת בַּנָּהָר הָאָיֹם

עִם נַהֲמוֹת דֻּבֵּי־לַיְלָה

זֶה שֶׁמַּתִּיז עַל גּוּפִי שֶׁצֶף בּוּעוֹת בֵּןבָּנוֹת.

הִנֵּה הוּא  –

דָּג כְּחֹל עֵינַיִם

דּוֹבֵר יָם.

 

עִם בֹּקֶר נִלְקָחוֹת מִמֶּנִּי כָּל הַיְּדִיעוֹת.

אַתְּ אוֹמֶרֶת,

לְכוּ רְעוּ בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה

הִיא אֵינָהּ מוֹתִירָה אַף לֹא כַּפְתּוֹר אֶחָד שֶׁאֵינוֹ פָּתוּר

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן הַמְּגֹהָצוֹת הֵיטֵב,

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן הַמְּגֹהָצוֹת דַּיָּן,

בְּחֻלְצוֹתֵיכֶן

הַמְּגֹהָצוֹת

עַד

בְּלִי

דַּי.

 

רוני צורף, חוקרת אמנות יהודית וישראלית. שיריה פורסמו בכתבי העת עיתון 77, הכיוון מזרח, משיב הרוח, המוסך, ובבמות נוספות.

.

.

טובי לין קמנץ

TERMINAL

זֶה לֹא הַזְּמַן, זוֹ הַתְּנוּעָה שֶׁפָּסְקָה.
הַתְּנוּעָה הָעִלִּית, הָעֲתִידִית, וְעַכְשָׁו גַּם בַּיַּבָּשָׁה. שְׂדֵה הַתְּעוּפָה כְּבָר חָבוּשׁ,
אֶגֶד מִדַּבֵּק עַל עֲתִידִים אֱנוֹשִׁיִּים שֶׁתֻּכְנְנוּ, מִי בִּקְפִידָה, מִי מִתּוֹךְ יֵאוּשׁ, מִי מִתּוֹךְ כֹּרַח,
הִתְאַדּוּ אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הָאִטִּי בְּאוּלַם הַיּוֹצְאִים, אוּלַם הַנִּכְנָסִים. פּוֹעֵל בָּרִיא שֶׁבְּעֶצֶם רַק לֹא נִבְדַּק, מְחַטֵּא סַפְסָל כְּמוֹ תִּקְוָה רְדוּמָה בַּגּוּף הַיָּשֵׁן שֶׁל הָעִיר נַתְבָּ"ג – וְלָהּ רִבּוֹנוּת זְמַנִּית מִשֶּׁלָּהּ, אַךְ עַתָּה, הֻפְקְעָה בְּהֵעָדֵר נוֹסְעִים. אֲנִי מַמְתִּינָה כְּמוֹ חֲתוּל בַּיִת הַצָּד לְטָאָה עַל קִיר, קְפוּאָה. תָּמוּת אֲדוֹנִיתוֹ הַקְּשִׁישָׁה בְּעוֹד כְּשָׁעָה, אֶכְתֹּב. כְּבָר יוֹמַיִם קֹצֶר הַנְּשִׁימָה, וְאִישׁ לֹא מוּדָע. עַתָּה, כְּבָר הֻכְרַע מוֹתָהּ

וְיִתְמַמֵּשׁ.

.

הַשָּׁמַיִם אָמְרוּ אֶת דְּבָרָם. הַנּוֹף גַּם מָאַס בַּשְּׂרִיטוֹת הַקַּלּוֹת בְּכִפָּתוֹ, בָּאֲנָשִׁים הַמְּמַהֲרִים אַחַר חֲלוֹמוֹתֵיהֶם בְּקֻפְסָאוֹת מְכֻנָּפוֹת. הַטֶּבַע הֵעִיר הֶעָרָה בְּעִנְיָן זֶה. חָבַט בִּזְנָבוֹ שֶׁל זְבוּב הַפַּח. לֹא יַטְרִיד עוֹד אֶת הַבְּרִיאָה הָאֲדִישָׁה – אֶרֶץ פִּרְחוֹנִית, שְׁלֵוָה. לְצִפּוֹרִים וְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה, אַף לְחַיּוֹת הַבַּר –
הֻתַּר. וְעַל הַצִּמְחִיָּה שֶׁאִישׁ לֹא שַׁיָּךְ לָהּ, דָּבָר לֹא נִגְזַר – גַּם אִם אָדָם וְאָדָם יִטְמְנוּ בְּשָׁרְשֵׁיהֶן הַלַּחִים,
(הֲרֵי יֵשׁ מָקוֹם לְכֻלָּם), אֵין בְּהֶכְרֵחַ מִי שֶׁיִּטְרַח מִבֵּין הָעֵצִים לְמָשָׁל, דַּוְקָא מִתַּחְתָּם – עֲצֵי הַתְּאֵנָה, גַּם לֹא בִּנְאוֹת הַדֶּשֶׁא עֲלֵיהֶם יִרְבְּצוּ וְיַחְסְמוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמִשְׁקַל גּוּפָם, תִּמָּצֵא מְנוּחָה, בְּרַם, סְבִיבָם הַתִּפְרַחַת תִּתְפָּרֵץ כְּמוֹ מַחֲלַת בְּרִיאוּת, אֲדִישָׁה לַשִּׂמְחָה הָאֱנוֹשִׁית

מִיָּפְיָהּ.

.

יָכֹלְתִּי לָשִׂים אֶת עַצְמִי בִּנְקֻדָּה כָּלְשֶׁהִי בַּנּוֹף. לְתָאֵר אֶת הַנּוֹכְחוּת הָעוֹיֶנֶת, שָׁמַיִם וָאָרֶץ
בַּאֲוִיר הַחֹלִי אוֹתוֹ נוֹשֶׁמֶת, אֲוִיר הַמֻּנְשָׁם בְּתַחְלִיף לִבִּי הַמְּמֻכָּן, בְּשָׁכְבִּי. וְעִם קוּמִי,
אָקִים אַף אֲנִי אֶת הַזַּעַם בַּזְּלִילָה הַגְּדוֹלָה, בִּדְחִיקַת הַבַּר. וְהַטֶּבַע יִתְפַּתֶּה, יַאֲמִין. יַסְכִּים שׁוּב לִשְׂרִיטוֹת קְטַנּוֹת בָּאוֹזוֹן, לְחֹרִים קְטַנִּים בָּאַטְמוֹסְפֵרָה, כִּי לְעוֹלָם אֶרֶץ אַחֶרֶת מוֹכֶרֶת תִּרְגּוּמִים שֶׁל יֵאוּשׁ לְשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת. וַאֲנִי מַגְשִׁימָה אֶת חֲזוֹן הַחֲלִיפִין כְּדַרְכִּי, בְּטִיּוּל קַיִץ מִשְׁפַּחְתִּי הָעוֹבֵר דֶּרֶךְ הָעִיר נַתְבָּ"ג, אֵם כָּל הֶעָרִים, וְיַחְדָּו כָּל שְׂדוֹת הַתְּעוּפָה, לְהָקוֹת, לְהָקוֹת שֶׁל חֲבָרוֹת מִסְחָרִיּוֹת יִנְדְּדוּ בָּעוֹנָה אֶל הַנּוֹף הַבָּא, הַמַּפְעִים, וְאֶסַּע עִמָּם כְּשֶׁאַבְרִיא, וְאַגִּיד אַף אֲנִי, מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁכָּךְ, לִפְנֵי שָׁנָה, אִישׁ לֹא יָצָא אוֹ נִכְנַס, מִלְּבַד מְנַקִּים נַיָּחִים עִם חֹמֶר חִטּוּי, וְנִבָּדֵק אִם נִמָּצֵא חִיּוּבִיִּים אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר

 

נַשָּׂאִים.

.

טובי לין קמנץ, בעלת תואר שני מהחוג לספרות ובלשנות אנגלית באוניברסיטת בר־אילן, כותבת ומפרסמת שירה בעברית ובאנגלית. בשנים האחרונות עוסקת בכתיבת פרוזה, וכן בתרגום פרוזה מעברית לאנגלית. קובץ שיריה, "ארכיון של פיזור דעת", זכה בפרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית. ספר שיריה הראשון, "בגדגוף, נפש" (הוצאת עיתון 77, 1995) זכה במקום השני בפרס רון אדלר.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ספיר יונס וענת חנה לזרע

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן