.

גוף זר

רות קינן

.

זמן־מה אחרי שמתה, התעוררה מיכל כשהיא בגופה של אישה אחרת. איך זה אפשרי? לא היה לה מושג. זה היה בלתי־צפוי לחלוטין, ועם זאת, כשאנשים רבים כל כך מתים בעולם מדי יום, טבעי שתיפולנה טעויות. זיכרונות פטירתה עוד היו טריים: בוהק האור בחדר בית החולים, נוזל שקוף מטפטף לתוך צינור שקוף. גם אם לא ראתה אותם, ידעה שאלירז והילדים שם. היא חשה עצב עמוק עליהם, ואשמה. היא הבטיחה שתנצח את המחלה, אף שכבר תקופה ידעה שזה גובר עליה.

כעת מצאה את עצמה יושבת על ספסל ציבורי ברחוב ראשי מוכר. כצנלסון, או אולי ביאליק. היא ידעה את הדרך מפה הביתה. כשהביטה מטה ראתה ירכיים. לא היה אפשר להחמיץ אותן אפילו מתחת לחזה הגדול ולבטן העגולה. ירכיים רחבות מאוד, בתוך מכנסי בד בדוגמה צבעונית. לא משהו שאפשר להלביש עליו ג׳ינס, חשבה. כשעוד הייתה בריאה הקפידה מיכל לתחזק את גופה הנאה: פילאטיס פעמיים בשבוע, סלט לארוחת ערב. מיכל שלפני המוות הייתה נתקפת בעתה מהגוף ששכנה בו כעת, אבל הגוף הזה לא כאב ולא הכאיב. על ספסל הרחוב, בעיניים עצומות מופנות אל שמש הבוקר המאוחר, היא חוותה בו מנוחה שלא ידעה שנים.

רגעים ארוכים עברו לפני שעלה בדעתה לזוז, לעשות דבר־מה. מכוניות חלפו מולה, אנשים צעדו על המדרכה ממהרים ליעדם. לצידה מונח היה תיק שחור, שהרצועה שהתפתלה ממנו נחה על כתפה. היא פנתה לאיטה והרימה את התיק בשתי ידיים. פלסטיק דמוי עור, עם אבזם מתכת גדול במרכז. בפנים היה ארנק, שחור גם הוא. בשטרות היו בו ארבע מאות וחמישים שקלים, כיס מרשרש היה מלא במטבעות, ובכל מקום התפיחו את הארנק תלושי הנחה וקבלות. היו בו שני כרטיסי אשראי משני בנקים שונים, שניהם על שם לאה אסולין, כרטיס קופת חולים הנושא את אותו השם, ותעודת זהות של לאה אסולין, ילידת אלף תשע מאות חמישים ושבע, רווקה, רחוב האתרוג שלוש. הגוף היה מבוגר ממיכל בעשר שנים בדיוק.

מיכל נאנחה וקמה מהספסל, מושכת לעמידה את כבודת גופה של לאה אסולין, והחלה ללכת הביתה. היא לא ידעה כמה זמן חלף מאז נפטרה, האם דקות? ימים? חודשים? אולי אפילו שנים? יהיה מישהו בבית? אלירז יהיה ודאי בעבודה. בתה הגדולה, יערה, גרה עם חבר בדירה בעיר אחרת. איתי דחה את הטיול שאחרי הצבא כשמצבה הידרדר, מי יודע היכן הוא עכשיו. אם הדר לא הלכה לבית הספר אולי תהיה בבית. בתקופות שבהן הייתה מיכל מאושפזת, הדר הייתה יוצאת מהבית בבוקר, עם תיק הגב, ונעלמת. לפעמים לא ידעו היכן היא במשך כמה ימים. היה חיווי בווטסאפ שהיא פעילה, אבל היא לא ענתה לטלפונים שלהם ולא הגיבה להודעות. גם אחרי שהייתה שבה לא הצליחו לקבל ממנה תשובות.

כל הדרך הטריד את מיכל משהו, כמו כשהתקשתה להיזכר בשם של מכר. היא כבר פנתה לרחוב שלה, שבתי דירות מהודרים השקיפו בו מצד אחד של הכביש על תאומיהם מהצד השני, כשהבינה שאין לה מפתח. כאילו ההכרה שאינה עוד מיכל כהן־לביא הייתה מין נוזל שקוף שטפטף לאט לתוך התודעה שלה.

לאיתי הייתה דרך להיכנס הביתה כשהיה שוכח לקחת מפתח. הוא היה מגיע אל אחורי הבניין, עובר את הגדר החיה המפרידה בין החנייה לחצר הבניין, בין שני שיחים פחות צפופים, מטפס מעל גדר האבן אל הגינה של דירת הגן שלהם, מושיט זרוע דרך פתיחת הקִיפּ של חלון השירותים, פותח אותו לרווחה ומשתחל דרך החלון הצר לתוך הבית. לא היה פשוט להעביר את ירכיה של לאה בין השיחים, וגם הטיפוס מעל גדר האבן היה מאתגר. על כניסה דרך חלון השירותים לא היה מה לדבר. ובכל זאת, מיכל הצליחה להביא את גופה של לאה לגינה, ודרך עיניה התבוננה אל הדירה.

מבעד לוויטרינה נראה הסלון כפי שזכרה אותו. השולחן והכונניות, הכורסאות הרכות שאהבה, השטיח שהיה יקר מאוד, והניסיון שלה לשמור עליו היה מקור מתמיד לתסכול ולמריבות, ספרים ופריטי נוי שקיבלו, שאספו בנסיעות, שירשו מקרובים, כולם היו שייכים לה ובאותה מידה לא־מושגים. היא ניגשה אל צד הבית, לחלון חדרה של הדר, מקווה שתראה אותה שם, ישנה במיטה באמצע היום. הדר לא הייתה, אבל בגדיה היו פזורים בכל מקום במין פריסה צבעונית. הבלגן שתמיד הכעיס אותה נראה עכשיו למיכל כמו יצירת אומנות אניגמטית. התעורר בה דחף לחקור את האופן שבו קצה של עליונית ורדרדה כיסה את הרוכסן הפתוח של מכנסיים שחורים, את הצורה שבה גרב התגלגלה לתוך עצמה. כאילו אוצרים הבגדים בתוכם את סודות הלובשת. ריגוש מסוים אחז בה: דברים משונים מאוד כבר קרו, אולי יש לה עכשיו היכולת לפענח היכן הייתה הדר בכל היעדרויותיה, ועם מי.

אך כמו מעשה שדים, ככל שניסתה יותר ללמוד מהבגדים על מקומות מחוץ לבית, כך גברו במחשבותיה רעשי הבית וקולותיו: קרקוש כלים במטבח, צלילי הטלוויזיה, היא כמעט יכלה לשמוע את קולה שלה: ״הדרי, בואי רגע״, ״הדרי, תקראי לאבא״, ״הדרי, תעזרי לי עם ה…״; היא ניתקה עצמה בכעס מהחלון. הבגדים של הדר רימו אותה. הם היו שם רק כדי להזכיר לה את מה שהמחלה והמוות לקחו ממנה. התחזקה בה נחישות לקחת הכול בחזרה.

היא הצעידה את גופה של לאה בחזרה על המשטח המרוצף שלפני הסלון, ואז לצידה האחר של הדירה, אל הוויטרינה הקטנה והצרה של חדר השינה. כשקנו את דירת הגן הזו, תשע־עשרה שנה לפני שנפטרה, היא התאהבה באפשרות לצאת מחדר השינה ישר אל הגינה, אל אזור פרטי, מוגן מצד אחד בקיר האבן ומן הצד האחר בקיר החיצוני של הסלון. יערה הייתה אז בת ארבע, איתי בן שנתיים, היא נצמדה אל רגליה כל הזמן, הוא לא ירד לה מהידיים. מיכל נהנתה כל כך לדמיין ארוחות בוקר פרטיות עם אלירז בפרוזדור הדשא הזה. בפועל היה הפרוזדור צר מלהכיל שולחן ושני כיסאות ברווחה, ורחוק מדי מן המטבח בשביל שזה יהיה הגיוני. היא דחפה בכוח וניסתה לפתוח את הוויטרינה בעזרת אצבעותיה העבות, עדויות הטבעות של לאה. לא היה טעם, הוויטרינה הייתה נעולה.

היא התרחקה מחדר השינה והתחילה לחפש אבן גדולה להשליך על הזכוכית. גופה של לאה התנשם בכבדות. כל הפעולות האלה היו מאמץ גדול עבורה. מיכל נעצרה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוג עוד גוף. היא הסדירה נשימה כשהיא בוחנת את חדר השינה.

כיסוי המיטה היה מגולגל לצד שלה. אלירז לא טרח לכסות את המיטה אחרי שקם ממנה. על מתקן העץ, ה"ג׳נטלמן", היו זרוקים מכנסיים של אלירז כשכיסיהם הפוכים. זיכרון הכה בה. זה היה בלילה. הייתה להם מריבה. הוא עזב את הבית וחזר רק לפנות בוקר. בהעדרו היא הפכה את המזוודה שלקח לנסיעות עבודה, בלי למצוא דבר. היא זרקה זוג מכנסיים אחרי זוג מכנסיים על המיטה, אחרי שרוקנה להם את הכיסים, ואז בכיס פנימי של ז'קט מצאה כעשרים או שלושים חשבוניות מארוחות ומוניות. היא התיישבה על קצה המיטה והתחילה לעבור עליהן בזו אחר זו, בלי שהיה לה מושג למה הן קשורות. בחלק מהן דהה הדיו והיא הצמידה אותן אל מנורת הקריאה בניסיון להבין מה היה כתוב שם. בשלב מסוים הרימה מבט וראתה את דמותה משתקפת בוויטרינה. זה היה חסר תוחלת. בניירות האלה לא היו תשובות לשאלות שהסתחררו בראשה: אם היא לא מאמינה לו יותר, מה אפשר לעשות? מה היא מוכנה לעשות, כדי לא לאבד יותר ממה שכבר איבדה? ומה עם הבית? והילדים? ומה יחשבו עליה? חודשים ספורים אחר כך הגיע האבחון, והמחלה רוקנה ממנה את כל השאלות.

עכשיו, מול הוויטרינה הנעולה, הרגישה מיכל את הזמן דוחף כמו גל ענק, תמיד לאותו כיוון, ואת החרטות שלה הודפות בכל כוחות נפשה לכיוון הנגדי. הסתירה קרעה אותה בכאב עז כל כך שדמעות פרצו מעיניה של לאה, זלגו בשטף על כריות לחייה, נקוו בסנטרה ונשרו על חזה בטיפות ענק. רק כששמעה געיית בכי זר פורצת מגרונה התעשתה מיכל, שלפה מהתיק השחור ממחטות נייר, קינחה את אפה וניגבה את פניה. היא טיפסה בזהירות מעל גדר האבן, נדחסה בין השיחים, ועשתה דרכה בחזרה למרכז העיר. עד שהגיעה לרחוב האתרוג כבר נטמעה לחלוטין בגופה של לאה אסולין.

.

רות קינן היא מעצבת מוצר ומעצבת גרפית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, צריף, לכל הרוחות, המוסך ועוד, ספר שיריה הראשון, בעריכת אלי אליהו, עתיד לראות אור בהוצאת פרדס. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)", סיפור מאת עלית קרפ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קוּר העכביש / רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה

תרגמו אירית עקרבי ואיתי פרל

.

1

יום אחד טייל המכובד שָקיָאמוּני* לבדו בגן עדן לאורך הגדה של בריכת הלוטוס. הפרחים על פני הבריכה היו כפנינים לבנות, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת בגן עדן.

לאחר זמן מה השתהה מעט שקיאמוני על שפת הבריכה והביט תחתיו, מבעד לעלי הלוטוס הפרושים על פני המים, אל המתרחש למטה. היישר מתחת לבריכת הלוטוס היה המדור הנמוך ביותר בגיהינום, וכשהשקיף מבעד למים הצלולים כבדולח, יכול היה לראות כעל כף ידו את כל העולם התחתון, על נהר שלושת המעברים והר המחטים שבו, והכול בבהירות, כאילו הביט דרך תיבת הצצה.

שם למטה נתקל מבטו באדם ושמו קַנְדָטָה, שהתפתל והתחבט בגיהינום יחד עם שאר החוטאים. הוא היה שודד גדול, שגרם הרבה מאוד רעה בעולם, ואף רצח אנשים ושרף בתים. אך דומה כי קנדטה עשה פעם אחת ויחידה מעשה טוב. יום אחד, כשפסע בתוך חורש צפוף, הבחין בעכביש קטן זוחל לצד השביל. מחשבתו הראשונה הייתה למעוך אותו למוות, אך בעודו מרים את רגלו באוויר חשב בליבו פתאום: "לא, לא כדאי. אפילו דבר זעיר כזה מְפַעמים בו חיים. חבל לגזול אותם ממנו סתם כך." והוא חס על העכביש והניח לו להסתלק בלי פגע.

והנה, כשהביט מטה אל העולם התחתון, נזכר המכובד שקיאמוני איך קנדטה הציל את העכביש, וחשב לעצמו: אם אוכל, אציל את האיש הזה מן הגיהנום, כגמול על המעשה הטוב היחיד שעשה. למרבה המזל הביט הצידה וראה עכביש של גן עדן טוֹוֶה קור כסוף יפהפה על עלה לוטוס בגון אבן ירקן בוהקת. הוא הרים בעדינות את קוּר העכביש ושלשל אותו היישר מטה, דרך הפריחות דמויות הפנינים, אל מעמקי הגיהינום.

.

2

כאן, בבריכת הדם שבמדור הגיהינום הנמוך ביותר, היה קנדטה צף ושוקע חליפות לצד שאר החוטאים. בכל כיוון שהביט ראה רק אפלה מוחלטת, ואם בצבץ דבר־מה מבעד לחשיכה, היה זה הֶבזֶק של אחת המחטים על הר המחטים הנורא, שרק הֶעֱצים את תחושת הייאוש שלו. בסביבת הבריכה שררה דומייה מוחלטת, כמו בתוך קבר. ואם בקע איזה צליל רפה מתוך הדממה, הייתה זו אנחה חלושה של אחד החוטאים. אלה שנפלו עמוק כל כך אל תוך הגיהינום היו ודאי כה מותשים מן העינויים השונים והמשונים, עד שלא היה בכוחם אפילו לפלוט יבבה. ועם כל היותו שודד גדול, יכול היה קנדטה רק לפרכס כמו צפרדע גוססת, כשגרונו נשנק שוב ושוב מן הדם שבבריכת הדם.

והנה, כשנשא קנדטה במקרה את ראשו והביט אל השמיים, מעל לבריכת הדם, ראה קור עכביש כסוף מנצנץ, דק ועדין עד מאוד, מחליק מטה בהיחבא מן השמיים הרחוקים כל כך וחוצה את החשיכה הדוממת: האין הוא מגיע היישר אליו? קנדטה מחא כפיו מרוב שמחה. אם רק יוכל לתפוס את הקוּר ולטפס עליו מעלה־מעלה, יעלה בידו בוודאי להימלט מן הגיהינום. ואולי, אם תצלח דרכו, יוכל אפילו להיכנס לגן העדן. אז לא ייגרר עוד לעולם במעלה הר המחטים, ולא יוטבע בבריכת הדם.

מיד כשחלפה המחשבה הזאת במוחו, אחז קנדטה בחוזקה את הקוּר בידיו והחל לטפס עליו, יד אחר יד, מעלה־מעלה, בכל כוחו. כיוון שהיה שודד גדול, היה רגיל בפעולות כגון אלה.

אך הגיהינום והרקיע רחוקים זה מזה אלפי מילין, ואפילו לאדם כמו קנדטה לא היה קל להגיע למעלה ולהיחלץ, למרות כל נחישותו. כעבור זמן־מה התעייף כל כך, עד שלא יכול עוד להרים את זרועו אפילו טֶפח אחד. לא נותרה לו ברירה אלא לעצור ולנוח, ובעודו נתלה על הקוּר הביט תחתיו, הרחק מטה.

אז נוכח כי היגיעה הרבה שהשקיע בטיפוס – שְֹכרהּ בצידה: בריכת הדם אבדה עתה אי שם במעמקי האפלה, ואפילו הנצנוץ העמום של הר המחטים הנורא היה הרחק מתחת לרגליו. אם ימשיך לטפס בקצב הזה, אין זה רחוק מן הדעת שיצליח לעלות מעלה ולצאת אל מחוץ לגיהינום. בעוד שתי ידיו חובקות את קוּר העכביש, צחק קנדטה בקול רם – הקול שלא השתמש בו כל אותן שנים מאז הגיע למקום הזה:

"הצלחתי!" לפתע הבחין הרחק למטה בתחתית הקור בהמוני חוטאים המטפסים בנחישות מעלה־מעלה בעקבותיו, כמו טור של נמלים ממש, על קור העכביש.

הוא נבהל והתמלא פחד כה נורא, עד שזמן־מה נשאר פיו פעור ושיווה לו מראה מטומטם; רק עיניו זעו. הקור הדק כבר חישב להיקרע רק מכובד משקלו שלו, ואיך יוכל לסבול משקל של אנשים רבים כל כך? אם יתרחש הגרוע מכול והקור ייקרע באמצע הדרך, כי אז הוא, קנדטה בכבודו ובעצמו, יצנח מטה חזרה אל הגיהינום, אחרי שעשה במאמץ רב את כל הדרך עד כאן. כמה נורא יהיה הדבר! בעודו חושב כל זאת, זחלו מעלה מן התחתית של בריכת הדם האפלה מאות ואולי אלפי חוטאים, ובטור מתארך והולך טיפסו בנחישות על הקור הדק והבוהק. הוא ידע שעליו לעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי, וָלא – יפקע החוט, והוא עצמו ייפול מטה.

אז צעק אליהם קנדטה: "הֵי, חוטאים! קור העכביש הזה הוא שלי! מי הרשה לכם לטפס עליו? תרדו ממנו! תרדו!"

באותו רגע ממש, בקול פצפוץ, נקרע קוּר העכביש שהחזיק מעמד יפה עד עתה, ונחצה לשניים בדיוק במקום שבו נתלה עליו קנדטה. לכן לא היה לקנדטה כל סיכוי. כהרף עין ניתַק ממנו, פילח את האוויר, הסתחרר כסביבון, וצנח במהירות הבּזק כשראשו מטה אל המעמקים האפלים.

מאחוריו נותר רק קצהו הקצוץ של קור העכביש של גן עדן, משתלשל מלמעלה, דקיק ונוצץ בשמיים נטולי ירח ונטולי כוכבים.

.

3

מן הגדה של בריכת הלוטוס בגן העדן צפה המכובד שקיאמוני, במבט מרותק, בכל אשר אירע. וכאשר בסופו של דבר צלל קנדטה כאבן כבדה אל בריכת הדם, חידש המכובד את טיולו, אך עתה היו פניו אפופות עצב. קנדטה התכוון להציל את עצמו בלבד, וכעונש על היעדר החמלה שהפגין שב ונפל אל הגיהינום. בוודאי היה כל זה מביש בעיני המכובד שקיאמוני.

ואולם בבריכת הלוטוס, היו פרחי הלוטוס שווי נפש לכל אשר התרחש. פרחיהם הלבנים כפנינים פרשו את גביעיהם והניעו אותם אנה ואנה לרגליו של המכובד שקיאמוני, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. היה כבר קרוב לשעת צהריים בגן עדן.

.

16 באפריל 1918

__________________________________

*  שקיאמוני – אחד משמותיו של הבודהה, שהיה בן שבט שאקיה ההודי.

.

רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה (1892–1927), מגדולי כותבי הסיפור הקצר ביפן, מחבר הסיפור "ראשומון", שהיה הבסיס לסרטו הידוע של אקירה קורוסוואה, ורבים אחרים. הסיפור "קור העכביש" תורגם לפי כמה גרסאות אנגליות ונערך מול המקור היפני. 

אירית עקרבי, מתרגמת ותיקה של ספרות קלאסית מצרפתית, תרגמה את "מאדאם בובארי" מאת פלובר (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991), "הווידויים" מאת ז'אן ז'אק רוסו (כרמל, 1999), "אדולף" מאת בנז'מן קונסטאן (כרמל, 2018), ועוד.

איתי פרל, עובד היי־טק, חובב התרבות והשפה היפנית, לומד ומתרגל קליגרפיה יפנית.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אוסטפ סליווינסקי, בתרגום אלכס אוורבוך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת ריקי כהן

.

אושר ועוד, קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד שיצא לאור בשנה שעברה בתרגומה של רעות בן יעקב, הוא אחד הספרים בעלי השם האירוני במיוחד שקראתי, צעד קטן לפני יותר מדי אושר של אליס מונרו. זו אינה רק אנקדוטה; המושג אושר נוגע לכל אחד מהסיפורים ולדמויות המובילות אותם. אני רואה בקובץ אוסף חלונות אל חיי נשים, שמושג האושר רחוק מעולמן ככוכב לכת זר. אלה דמויות שכתובות באופן מעודן ונוקב כאחד, וכולן מציפות תובנות על מצבים שעודם רלוונטיים לנשים בעולם כיום.

מנספילד המודרניסטית (1888–1923), ילידת ניו זילנד שחייתה רוב חייה הבוגרים באנגליה, כתבה שירה וסיפורים קצרים, וזכתה להכרה אחרי מותה: בעיר מנטון בצרפת, שבה חיה באחרית ימיה, יש רחוב על שמה, בניו זילנד שמות בתי ספר תיכוניים רבים הוסבו על שמה, ובבית הספר שלמדה בו מוצבת אנדרטה לזכרה. מנספילד נודעת גם בזכות חברותה עם וירג'יניה וולף וד"ה לורנס והשתייכותה לחבורת בלומסברי.

כדי להבין את המהפכנות והחדשנות של מנספילד, יש להכיר את הביוגרפיה שלה: עד מותה בטרם עת, בגיל שלושים וארבע, ממחלת השחפת, חיה מנספילד חיים סוערים, שכללו חירות חריגה לעת ההיא ונחשבו סנסציוניים. היא עזבה את בעלה המבוגר ממנה באחת־עשרה שנה ימים אחדים אחרי חתונתם (למורת רוחה של אמה, שאף נישלה אותה מצוואתה בגלל מרדנותה), התנהלה בחופש מיני חריג מאוד לתקופתה וניהלה רומנים עם נשים וגברים, לעיתים בד בבד.

הקובץ אושר ועוד, הכולל ארבעה סיפורים, נפתח בסיפור "בנותיו של הקולונל המנוח", ובו קונסטנטיה וג'וזפין, שתי נשים רווקות בוגרות החיות בבית אביהן העריץ, מתמודדות עם מותו. בימי חייו התנהלו חייהן סביב גחמותיו ותחת הוראותיו הנוקשות. מותו – הטבעי, מחמת זקנה – מכה אותן באכזריות בכורח לחשוב עבור עצמן מהם הרצונות והצרכים העצמאיים שלהן, יחד ולחוד. תיאור הנוכחות המצמיתה של האב גם בהיעדרו מצדיקה את הקביעה של מנספילד בחייה שזהו סיפורה הטוב ביותר: הווייתו המאיימת בוקעת אפילו מן החפצים:

ג'וזפין לא יכלה אלא לנעוץ את מבטה. הייתה לה תחושה יוצאת דופן שהיא הצליחה לחמוק מדבר־מה נורא ביותר. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגירות? הוא נמצא במגירה העליונה, זו עם הממחטות והעניבות שלו, או באמצעית, עם החולצות והפיג'מות, או במגירה התחתונה עם החליפות. הוא צופה משם, נחבא – ממש מעבר לידיות – מוכן לזנק.

הווירטואוזיות הפסיכולוגיסטית של הסיפור משרתת את הביקורת החברתית החריפה. זוהי תכונה של מנספילד החוזרת בסיפוריה וטוענת אותם בכוח רב. אין בה דידקטיות, אבל הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה.

על אודות כישרונה אמרה חברתה וירג'יניה וולף: "קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." אך מנספילד עצמה, הגם שיש בסיפוריה השפעה כלשהי של וולף, התרחקה מההגות הוולפית, ודבקה (לפחות בסיפורים המובאים בקובץ זה) בנרטיב המשרטט את הדרמה של הזוגי המשפחתי והביתי. מבקרי הספרות בזמנה טענו שהיא מושפעת יתר על המידה מצ׳כוב, שאל כתביו התוודעה בתקופה שבה חיה בבוואריה בגרמניה. אולי רוחו של צ'כוב היא כמו רוח האב הפטריארך שאורבת בשידת המגירות, ואולי היא דווקא "מזרקה מושלמת של צלילים מבעבעים," כמו אלו של נגן העוגב ברחוב, שסוף־סוף מותר לאחיות לשמוע.

הסיפור השני בקובץ, "בית הבובות", הוא דרמה מעמדית נשכנית המתרחשת בין ילדות בכפר. שתי אחיות מן המעמד הגבוה מקבלות במתנה בית בובות והופכות למושא ההערצה של חברותיהן לכיתה. הן מנצלות את המעמד החדש לגבהות לב ואדנות כלפי הבנות האחרות, ובמיוחד כלפי האחיות שהן תמונת ראי שלהן – בנותיה של כובסת הכפר, העניות והדחויות. הצירוף "בית הבובות" ממילא ספוג בדו־משמעות, ובסיפור הוא מטפורה לכלא הצייתנות הנשית שהילדות מוסללות אליו בידי הדמויות הנשיות הבוגרות בחייהן.

אני מודה באי־נוחות מסוימת שבספר הזה טרפה את ליבי במיוחד דמותה של ברתה יאנג, מהסיפור "אושר". וכך נפתח הסיפור שכתבה מנספילד בשלהי ימיה, כשהיא חולה מאוד, מבודדת במלון קר בעיירה בצרפת:

אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל־על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל — שום דבר — שום דבר, פשוט ככה.

ברתה היא אישה לונדונית מהמעמד הגבוה, נשואה ואם לתינוקת. חייה לכאורה מושלמים. היא ובעלה מאוהבים, גידול התינוקת נוח במיוחד כי יש להם מטפלת צמודה, והם מארחים בביתם אמנים, סופרים ואנשי רוח לארוחות שמוגשים בהן מעדנים. ברתה מתחילה לפתע להרגיש פרצי אקסטזה פתאומיים, ומגדירה אותם "אושר". הקוראת מתוודעת בהדרגה להפרעות בתמונה האידיאלית של חייה, למשל הניכור המוחלט של בעלה לתינוקת, אולם נראה כי ברטה לא נותנת להן לפוגג את האופוריה המשונה שלה, שחלקה נושאת אופי של סאטירה על בורגנות:

היו שם קלמנטינות ותפוחים מנומרים בצבע ורוד כעין התות. כמה אגסים צהובים, חלקים כמשי, כמה ענבים לבנים מכוסים בתפרחת כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו לגון השטיח החדש שבחדר האוכל. כן, זה נשמע מוזר ומגוחך מעט, אבל באמת שבגלל זה קנתה אותם. כשהייתה בחנות חשבה בליבה: "אני מוכרחה לקנות כמה סגולים כדי להתאים את השטיח אל השולחן." וזה נראה לה אז הגיוני לגמרי.

ברתה מפתחת מחשבות שווא, היא מגלה שאין לה עור מגן, החושים פרוצים ויופיו של העולם מערער אותה. כמעט לא מאפשר לה לתפקד. אני נזכרת בגיבורת הסיפור "הטפט הצהוב" מאת שרלוט פרקינס גילמן, לכאורה הדמות ההופכית לברתה יאנג, אבל שתיהן נוגעות בכפייתי והוא הולך וחונק את חייהן.

תחושת ההתעלות של ברתה והסובבים אותה מהאסתטיקה המקיפה אותם, שירה ויצירות אמנות למשל, ספוגה בביקורת המושחזת ובאירוניה של מנספילד. הארוחות שברתה מפיקה לאורחיה הן תיאטרון של העמדות פנים. הזחיחות של בעלה האטום ושל חבריו – הוא אפילו מהלל את גלידת הפיסטוק – הזכירו לי את האבסורד הנוקב של הרולד פינטר. כמו אצלו, גם אצל מנספילד, מתחת לאדמת האי השאנן של משפחת יאנג חגים כרישים, השקרים עתידים לשסף את העיוורון שהוא תבנית חייה האיומים: אישה הלכודה ברעיון מעוות של אושר, המושתת על הדפוס הדכאני בזוגיות שלה. היא תתפכח באכזריות ברגע מר אחד, אך עדיין יהיה בכוחה לראות מעבר לחלון אפשרות לגאולה, בדמות עץ שלא הבחינה בו עד כה, אף שהוא נטוע בגנה.

גם עלילת הסיפור הרביעי, "אפיזודה קטנה", מתרחשת בחוגי החברה הגבוהה הבריטית. איבון, אישה צעירה ונשואה טרייה, חצתה מעמדות כשעקרה, בהיותה יתומה ענייה, מחיי בוהמה בפריז למשפחה בריטית שמרנית. היא מנסה לשחזר את להט העבר באמצעות מפגש עם מושא תשוקתה, פסנתרן שהיה בן בית בחייה הקודמים אצל אביה האמן. בחייה הנוכחים היא תלויה לחלוטין בבעלה העשיר, כפי שהייתה תלויה במשפחה המאמצת. וכך היא מציגה את חייה מיד בתחילת פגישתם:

זה כל העניין ז'ק. כשבאתי לכאן מפריז, הו, באמת חשבתי שעדיף למות – ז'ק, נכספתי למות. בכיתי כל לילה – אבל הם שלטו בי – הם עינו אותי. זה נמשך שבועות – עד שבסוף החלטתי שבכל מחיר – אני צריכה לעזוב אותם. אבל לא הייתה לי אגורה שחוקה – אפילו לא כדי לשלם על בולי דואר – ולא השכלה – אני לא יודעת ללמד או לתפור – או שום דבר … חשבתי שאחרי שאתחתן אהיה חופשייה יותר – אבל אני כלואה. הפרא הזה ששורק את 'מרי הקטנה' בזיופים כל היום – ולא מבחין בין ציור וכרזת פרסומת לוויסקי, הוא בעלי – רחם עלי…

.

המתרגמת רעות בן יעקב ראויה לשבחים על מסירתה העכשווית של מנספילד לקהל הקוראים והקוראות. בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא כתבה על הספר כמה מילים, והן יפות לציטוט גם פה:

הקובץ "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד … הוא בעיני ספר על התמוטטותה הקרבה ובאה של הפטריארכיה, על המבנים החברתיים הקמלים, ועל היעדר הכלים של דמויותיו המרכזיות – נשים וילדות – למצוא דרכים לדבר ולחלום את מה שיקרה אחרי. הסיפורים על כן לא יכולים לקחת אותנו אל מעבר, עדיין לא הגיע אולי השלב לבנות, ובוודאי שאין מה לקחת את כלי האדון לשום מלאכה, המבנה מתמוטט סוף סוף, וזה זמן טוב לחפש מילים וללמד זו את זו להגותן. כן, כבר מאה שנה וצריך עוד זמן.

.

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.

..

קתרין מנספילד, "אושר ועוד", תשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דנה אמיר על "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בדיחות־דעת, מלנכוליה ועוד דבר־מה בשיר "לסי שובי הביתה" מאת אהרן אלמוג

עינה ארדל

..

האם תלכו לקולנוע כדי לראות את הסרט לאסי שובי הביתה, כפי שראיתם בילדותכם? בשנות השמונים שודרה הסדרה על הכלבה לאסי בטלוויזיה, והילדים צפו מרותקים בריצה של לאסי בשדות, והתרגשו עד דמעות כשראו איך היא חוזרת הביתה ממרחקים. אבל מפתיע למצוא שיר בשם זה בין שירי אהרן אלמוג, משורר שהיה כבר אדם מבוגר בזמן ההוא, ומעניין לראות אם יש כאן הומור או רגשנות.

זהו שיר של חשבון־נפש של אב העומד מול מיטות בנותיו הישנות ובוחן את הצלחותיו וכישלונותיו. מתרחשת כאן בה־בעת שוטטות בין החדרים ובין המחשבות, ומבנה השיר משקף את הלך־הרוח המהורהר ופזור־הדעת של המשורר. תחילה נדמה שלפנינו שיר נונסנס, וכי אין כל קשר בין השורות: "תיקן אמריקאי. שו שיין. סיגר בפה / הבן־דוד של קפקא – / ברוך הבא. / כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת. / עצוב."

אך בקריאה נוספת, אנו מבחינים בכך שהניתוק בין הרעיונות הוא אות לייאוש ולהיבדלות של המשורר, אשר לא מוצא לו מוקד־עניין או גורם תקווה, והוא נע מהתבוננות במקק למחשבה עליו כעל מקק יהודי; מן המחשבה על המוות אל חיי האנשים בחברה הצרכנית אשר חוטפים ככל אשר יוכלו, ומכאן אל הניגוד שבין הבשורה על חתונתו של הזמר פריד אל־אטרש, לידיעה על מותו. רצף האסוציאציות של המשורר מובא בשיר כלשונו, באופן מחורז המעיד לכאורה על הלך־רוח מבודח, אך אין זה כלל כך.

.

לסי שובי הביתה 

.

(מתוך הקובץ הצדעה לישראל, ספרית פועלים, 1977)

.

שיר זה מעלה בזרם תודעה את דאגותיו של אב החרד לפרנסת משפחתו, וחושש שהעיסוק שבו בחר, כתיבת שירה, אין בו די להבטחת עתידן של בנותיו. ההתבוננות בבנות הישנות במיטותיהן היא שמעלה אצלו שורה של הרהורים פסימיים: "עצוב בתי להיות בתו של משורר שהוא כמו שעון / מעורר מסתכל ואומר כמה עצוב בתי להיות / משורר מסתכל בשתי בנותיו / בלילה." דימוי המשורר לשעון מנוגד בתכלית לדימויי המשורר בשירה הרומנטית, ויוצר אוטומטיזציה ומכאניות שלו. ומרגע שהמשורר דימה עצמו לשעון, הוא חוזר על אותו חיווי, כאילו הפך בעצמו לשעון מעורר. אולם המשפטים הלובשים לבוש מכאני עוסקים ברגשות הרי־משמעות כאחריות, חרטה וגורל. הפער בין המבנה החזרתי לבין הרגשות והשאלות שהמשפטים מעלים, יוצרים ריחוק אירוני.

בלילה המחשבות המטרידות גורמות לנדודי שינה, ובמשך היום המשורר מכתת רגליו בין מערכות עיתונים בניסיון למצוא פרנסה. עורכי העיתונים מתוארים באופן סאטירי כ"יושבי הכורסות השמנים". תיאור קריקטורי זה מדגיש את משמניהם, את חוסר־תנועתם ואת הנוחות שבה הם שרויים, המנוגדים לתיאור המשורר כמי שמכתת רגליו עם שיריו, עולה במדרגות הבתים הגבוהים בניסיון להרוויח כסף. מעניין כי השירים מדומים לילדים בעלי תלתלים: "וביום באים השירים / קווצות קווצות תלתלים / עטורים כילדים עם סלי ביכורים". משפטים אלו מהווים אלוזיה מורכבת, הן לשיר השירים ("רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב", ה 11) והן לשיר "סלינו על כתפינו" מאת לוין קיפניס. תיאור השירים כילדים יפים וחגיגיים בשיר זה המוקדש לבנות המשורר, מדגיש כי השירים הם הילדים היותר־מפונקים שלו, הזוכים למרב תשומת־הלב ואינם מעוררים דאגות.

שוטטותו והשתדלויותיו במערכות העיתונים אינן מועילות, והוא נתקף חולשה ומתחיל להזות, עד שנדמה לו כי העורכים הנכבדים הם מלאכי־השמיים: "עולה במעלות הבתים הגבוהים / ורואה את יושבי הכורסות השמנים וראשו / עננים, כבד כמטוטלת נים ולא נים". החריזה הפנימית קושרת בין המילים עתונים־שמנים־עננים־נים־ולא־נים וכך יוצרת קשר סיבתי בין ההליכה המפרכת בין מערכות העיתונים לטשטוש ולבלבול שפוקדים את המשורר, עד שהוא הופך, שוב, למעין שעון. המילים החורגות מהחריזה מופיעות בסוף הבית והן חורגות גם מהטון המבודח ומדגישות בעיה אמיתית: "ואין הוא יודע מה יביא / לילדיו הביתה."

ברגע השיא של השיר הוא פונה לכלבה לאסי בקריאה לשוב הביתה, ולאחר מכן הוא פונה פנייה ישירה ונרגשת לקהל קוראיו: "לסי, שובי הביתה / הורייך מודאגים. / רבותי, אם אינכם שומעים זאת, אנא, / אל תקראו שירים. / זו אינה הזמנה לחתונה כפי שאתם / בטעות סבורים."

אם נדמה תחילה כי יש מידה של גיחוך בקריאתו של איש מבוגר לכלבה האובדת לאסי לשוב הביתה, הרי בקריאה חוזרת של השיר ניכר כי זוהי קריאה נרגשת לקוראים למנוע נטישה, אובדן, יתמות. האדם המתקשה לפרנס את משפחתו חושש באופן לא־מודע מאובדן ילדיו, ולכן מתפרצת לתוך השיר הקריאה לכלבה לאסי בשם הוריה. מיד לאחר־מכן מתרחשת הפנייה, שלשמה נכתב השיר, והיא הפנייה לקוראים כדי שיבחינו בשיר, מתוך טענה נחרצת כי אם אינם מסוגלים לשמוע את הקריאה לכלבה האובדת לשוב – אם אין בהם אמפתיה ורגישות – מוטב שלא יקראו שירים כלל.

טענה זו דומה במהותה לטענה של ויזלטיר בשיר "קח", שבו הוא פונה לקורא האדיש והאלים וקורא לו לנהוג באלימות בספר השירה. כוויזלטיר גם אלמוג מודע לניכור ולאדישות של הקוראים, אך לשון פנייתו אליהם אינה תוקפנית אלא אירונית. הוא מודע לכך שקהל הקוראים כלל אינו מורגל בקריאת שירה, ולכל היותר יקראו הזמנות לחתונה. שיר זה מצביע בגלוי על מציאות רדודה ומסואבת, שבה אין קוראי שירה ואין למשורר דרך להתפרנס, וגם הפרסים ניתנים שלא בצדק אלא על־פי קנה מידה סקטוריאלי.

בעולם החומרי שבו אנו מצויים, המשורר מתייחס לשיריו כאל מכשירים: "אני עושה לשירי מבחן בתנאים קשים". דברים אלו מזכירים את התנאים הקשים של אלימות ולכלוך שבהם העמיד ויזלטיר את ספרו בשירו "קח", אך גם את המבחן שנעשה למכוניות לפני הוצאתן לשוק, כדי לבדוק שהן עמידות ובטיחותיות. השיר, שנועד להיות ילד יפה עטור תלתלים, הופך למכונה העשויה כדי לספוג תקלות וקלקולים, ממש כפי שהמשורר הפך לשעון אוטומטי.

והדבר שהוא מוצא במהלך השוטטות שלו, בניגוד לשאול ש"יצא לחפש חמורים ומצא מלוכה", הוא תיקן אמריקאי. "מציאה" זו חושפת היטב את חוסר־המזל שבו ניחן. אך בניגוד לעליבות־המשורר שלו, דווקא התיקן מתהדר במחלצות, זאת משום שהוא תיקן אמריקאי. יש לו מבטא אמריקאי וסיגר בפה, והמשורר מכבד אותו משום שהוא "הבן־דוד של קפקא". בניגוד לגועל הנפוץ כלפי מקקים, המשורר מגלה כבוד כלפי התיקן שבו נתקל, בהיזכרו בהגלגול של קפקא.

אולי לא במקרה מופיע כאן המקק של קפקא, אותו מקק הבא להזכיר לנו את הגלגול שנוכל גם אנו לעבור, ממצב של שליטה בחיינו למצב של אזלת־יד ובושה מוחלטת, מהיות בן־בית מקובל בחברה האנושית, להיות מוקצה מחמת מיאוס. התנודות הללו מופיעות ברצף אסוציאציות הנוגעות למוות ולחיים, לקדושה ולבהמיות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. / חטוף אכול קח תן / פריד אל־אטרש מתחתן. / בינתיים נודע שמת." הציפיה למוות אף היא עולה בשיר, כאשר לאחר התבוננות במראה, מופיע "אקדח מבהיק מול הרקה".

והשיר ממשיך ברצף שורות המתחזות לנונסנס, המביאות את הידיעות שהמשורר קורא בעיתון: "בהר הלבנון צומחים עצי ארזים / יהושע פרץ הרים 40 ארגזים / במדינת ישראל 90 אלף ילדים רזים / פרס ברנר לסופרים אשכנזים / וכיוצא בזה חרוזים." בין הקוראים בני הזמן שבו נכתב השיר, היו שלא הבחינו בביקורת העולה משורות אלו, אך עבור קורא השיר העכשווי, הער לסוגיות פוליטיות, בולטת מיד השורה "פרס ברנר לסופרים אשכנזים". אם נניח את תחבולת ההומור בצד, נבחין באכזבה על אי־קבלת הפרס ובהתרסה הגלויה על אי־קבלה ואי־הערכה הנובעים ממניעים גזעניים.

אך קריאה חוזרת תבהיר כי גם שאר השורות הנכללות ברצף המחורז חושפות מציאות קשה של עוני מול שחיתות וסיאוב. הידיעות השונות והתלושות עוסקות במרחב המזרח־תיכוני; במשא כבד שסוחב אדם ממוצא מזרחי; ברעב שבו לוקים החלשים בחברה ובפרס הניתן רק לבני קבוצה מסוימת בחברה.

המחאה מובלעת ברצף השיר, וההומור והמצלול מטשטשים אותה, היא אינה מבקשת תשומת־לב לעצמה, דבר הנובע לדעתי מייאוש ואי־אמון בכך שהשיר יכול להועיל ולשנות את המציאות. שיריו הראשונים, המחורזים והשקולים של אלמוג, היו שירי מחאה גלויים ומלאי פאתוס, כפי שכתב יוחאי אופנהיימר בספרו מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל (רסלינג, 2012). שיר מוקדם של אלמוג נפתח במילים: "אמש בכיתי ברחוב ברנר בינות להמון. / בכיתי על מאות המובטלים […]". המחאה מופיעה במפורש בפתיחת השיר, ומגיעה בתנופה אל סיומו: "הו, אתה דגלנו הקרוע, / לחמנו הצר תן לנו היום!" השינוי בסגנונו של אלמוג מעיד על הפיכחון והתלישות שתקפו אותו. בשיר "לסי שובי הביתה" הטון אירוני או מהורהר, והסגנון תלוש ומנותק, אך הבלחי ההומור חושפים מחאה עזה הפורצת מן הנפש.

שמעון אדף כתב בספרו אני אחרים (דביר, 2018) על אופי המחאה בקורפוס המרכזי של אהרן אלמוג: "נדמה שאלמוג מבין בחוש סמוי שמחאה עלולה להפוך עד מהרה לאוסף רפליקות שמוכרת חברת שפע כחלק מאתוס האדם המורד שלה, או, אם להגזים, לסעיף בחבילות המבצע שהיא מציעה בדוכנים של פוליטיקת הזהויות". כלומר, כדי שלא להפוך את המחאה למטבע עובר לסוחר, אלמוג יוצר שירים שבהם המחאה מובלעת ואינה ניתנת אפילו לציטוט. שכן הביקורת מבוטאת לא בסיסמאות אלא בקישור מורכב שבין רעיונות, בסמיכות של משלבי־לשון וקונוטציות מנוגדות, בערבול של הלכי־רוח המתרסקים זה על זה בחיבוק עייף. הכתיבה המפוזרת, המהורהרת, התלושה, הנונסנסית, ההומוריסטית, האסוציאטיבית, היא הדרך של אלמוג ליצור משמעות מורכבת אשר אינה נענית לציפיות המסחריות של התקופה. ואם להשתמש במילים בוטות, אופן כתיבה כזה מונע את הפיכת המשורר לזונה.

השיר מסתיים בחריגה אל שפה תכליתית עילגת, המבטאת את היעדר התקווה: "לא טוב, לא כסף."

 

עינה ארדל, משוררת ומורה לספרות. בעלת תואר שני בספרות מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריה: "סנדלי הדם שלי" (כתר 2002), "שירי אהבה לימים רעים" (עם עובד, 2008), "כשהגעגועים היו מבישים" (קשב, 2014), "בואנוס איירס, איסטנבול" (דביר 2016). זכתה בפרס הרי הרשון, פרס היצירה, פרס נשיא המדינה ופרס שרת התרבות.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: מי־טל נדלר קוראת בשיר מאת המשורר הפולני אדם זגייבסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן