.

עמוס נוי

הקיץ ההוא

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְבוּשָׁה

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְאַשְׁמָה

בַּקַּיִץ הַהוּא חָנָהלֶ'ה בָּאָה מֵעֲפוּלָה

תֵּל אֲבִיבָהּ וְתִסְרוֹקֶת לְרֹאשָׁהּ

בַּקַּיִץ הַהוּא שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מָלְאוּ

לְגַבִּי שׁוּשָׁן וְלִבּוֹ הָמָה

הַקַּיִץ הַהוּא בָּעַר וּבָעַר עַד הַמִּלְחָמָה

 

הָיְתָה לָנוּ מוּזִיקָה אֲבָל הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ בְּקַו בַּר־לֵב

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ כְּשֶׁהַסּוּרִים

הִגִּיעוּ כִּמְעַט לְגֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב

וַאֲנִי הִתְפַּלֵּאתִי בְּבֵית הַחוֹלִים פּוֹרִיָּה

גֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב? כִּי כְּכָל הַיָּדוּעַ לִי

לְיַעֲקֹב הָיְתָה רַק בַּת אַחַת בְּשֵׁם דִּינָה

שֶׁנֶּאֶנְסָה פַּעֲמַיִם: פַּעַם בְּמַעֲשֶׂה וּפַעַם בְּמִלָּה

 

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

עַפְנוּ וְעַפְנוּ וּסְמָדַר עָפָה רָחוֹק מִדַּי

וְהָאִשָּׁה שֶׁבִּתִּי הַבְּכוֹרָה קְרוּיָה עַל שְׁמָהּ

לָקְחָה אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּהּ וְיָרְתָה בְּעַצְמָהּ

וְזוֹ שֶׁנָּתְנָה לִי יָד בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא אֶתָּקֵל בַּחֲפָצִים

הָלְכָה אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם מֵחוֹף סִידְנִי עָלִי וְעַד אֶרֶץ הַמֵּתִים

 

אַחַר כָּךְ בָּא הַסְּתָו וּבָאָה מִלְחָמָה

וְהַסְּתָו הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה

הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה וְשָׁכַחְנוּ

שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי שֶׁהַקַּיִץ הַהוּא

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

.

.

מאיה ויינברג

*

רֵאשִׁית קַיִץ.

נִזְקֵי הַחֹרֶף עוֹד

נִכָּרִים.

עֲצֵי הַשַּׁלֶּכֶת יוֹדְעִים

שֶׁבְּקָרוֹב טוֹב

אַךְ נִרְאֶה שֶׁעַצְמָם

אֵינָם מַאֲמִינִים.

 

הַחַיִּים שֶׁצְּרִיכִים

לָצֵאת מֵהַמְּחִילוֹת.

 

אַתְּ רוֹצָה לִחְיוֹת

מִבְּלִי לְהֵחָשֵׂף

לָגַעַת בְּלִי כְּאֵב

בְּלִי לְהִנָּגַע כְּלָל בַּחֲזָרָה.

 

אֵין לָךְ בְּרֵרָה.

.

.

הדר לוטן

*

הַיּוֹם אַתְּ מַנִּיחָה לִי לִרְאוֹת בַּעֲדֵךְ

בְּשִׂמְלַת קַיִץ קַלָּה

שֶׁקָּנִית פַּעַם בָּעִיר הָעַתִּיקָה,

אַתְּ פּוֹשֶׁטֶת בַּחֹם זְרוֹעוֹת

וְרַגְלַיִם שְׁקוּפוֹת, מְסֹעֲפות וְרִידִים.

כְּמוֹ שֶׁסְנוּנִית רוֹאָה מִלְּמַעְלָה

אֶת הָאָרֶץ שֶׁלָּךְ, מְפֹרֶצֶת נְהָרוֹת וּנְחָלִים.

בַּמַּחְשׂוֹף הָרָחָב פּוֹעֵם בְּכָחֹל

נְהַר הָאָלָזַנִּי,

מֵצִיף אֶת חָזֵךְ בִּקְרִירוּת

מֵי שְׁלָגִים נְמַסִּים.

 

הֶבֶל חַם עוֹלֶה מֵעִשְׂבֵי הֶחָצֵר:

הִנֵּה הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרֶצֶת בְּעַד הַחַלּוֹן

לִשְׁדֹּד אוֹתָךְ שׁוּב.

אֲבָל הַיּוֹם אֶת מַשִּׁילָה אֶת מִשְׁקַל מֵתַיִךְ,

לְבַדֵּךְ, קַלָּה בְּשִׂמְלַת הַקַּיִץ,

וַאֲנִי רוֹאָה בַּעֲדֵךְ

שֶׁאַתְּ בּוֹעֶרֶת

וְאֵינֵךְ כָּלָה.

 

בוהיניה

א.

כָּל כֻּלּוֹ מְרַפְרֵף

צִמְדֵי כְּנָפַיִם

וַאֲפִלּוּ עַל קְלִפָּתוֹ לוֹבֵשׁ

זֵרֵי פַּרְפָּרִים.

נוֹדֵף סֻכָּר וָרֹד,

פּוֹתֵחַ יָדָיו לְשַׁחְרֵר

פַּרְפָּרִים שֶׁקְּמֵלִים בָּעֵשֶׂב.

תַּרְמִילָיו מִתְפַּקְּעִים בְּחֹם

בִּתְנוּעַת סִחְרוּר שֶׁנֶּאֶצְרָה

כָּל הָאָבִיב,

בְּכוֹחַ הַמָּעוֹף שֶׁנּוֹתַר כָּבוּל לַקַּרְקַע.

 

ב.

בְּהוֹנְג־קוֹנְג שׁוֹמְרִים תַּלְמִידִים אֶת עָלָיו

כְּסִימָנִיָּה בֵּין עֲלֵי סֵפֶר.

הוּא סֵמֶל לְחָכְמָה וּלְדַעַת.

 

לָכֵן סְבִיבוֹ תּוֹזֶזֶת כָּל הַקַּיִץ

עֲדַת מַעֲרִיצָיו

וְאֶת תּוֹרָתוֹ

מוֹצֶצֶת מִמֶּנּוּ בְּרָעָב.

 

*

הָרוֹעִים קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת הַשֵּׁבֶט,

הַגְּמַלִּים בְּחַבְלֵי־אֲדוֹנָם,

וַאֲנִי בְּשׁוֹשֶׁלֶת הָעוֹמְדִים מִנֶּגֶד

וּמַשְׁפִּילִים מַבָּטָם.

 

שַׁבָּת חַמָּה מְסַמֵּאת עֵינַיִם,

עֲצֵי הַיַּנְבּוּט מַגִּירִים שְׂרָף שָׁחֹר.

 

גְּמַלִּים עוֹבְרִים

לְאַט בִּתְוַאי הַנַּחַל הַמַּצְחִין.

רַגְלֵיהֶם הַקִּדְמִיּוֹת קְשׁוּרוֹת

בְּחֶבֶל קָצָר, קַרְסֻלֵּיהֶם

פְּצוּעִים וְכָל צוּרָתָם מְעֻוֶּתֶת.

בְּקֹשִׁי פּוֹסְעִים

וְרוֹכְנִים לְלַחֵךְ בַּדֶּרֶךְ.

 

עַפְעַפַּיִם אֲרֻכֵּי־רִיסִים וּדְמָעוֹת

שְׂרָף שָׁחֹר

מַדְבִּיקִים אֶת רַגְלַי לַמִּדְרָכָה.

שַׁרְשֶׁרֶת אֲצִילִים מֻכְנָעִים

חוֹתֶכֶת בָּעֵינַיִם,

עַלְעוֹל אָבָק לָבָן מְכַסֶּה

רַק לְרֶגַע.

.

.

ענת לוין

יחד אנחנו

קַלִּים, נוֹצָה וְנוֹצָה, צִפּוֹרִים,

הַלַּיְלָה מַקְדִּים וְשׁוֹכֵב

הַבֹּקֶר בָּא פָּשׁוּט וּפָרִיךְ,

נַעֲשָׂה קַר (חַבֵּק אוֹתִי)

וְקַר מְאוֹד וּפָחוֹת קַר

וְחַמִּים, חַם, בַּקַּיִץ אֲנַחְנוּ שׂוֹחִים

עַד עֹמֶק הַיָּם, מְגַדְּלִים חֻלְיוֹת,

שְׁלָדִים צְפוּפִים, זִימִים, סְנַפִּיר.

יַחַד אֲנַחְנוּ שְׁנֵי דָּגִים כְּסוּפִים.

בְּמַיִם אֲנִי שָׂרָה לְךָ בְּפֶה עָגֹל

שִׁיר כָּחֹל. אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

.

.

יונתן קונדה

כמעט סתם

נוֹתַרְנוּ כָּךְ כִּמְעַט סְתָם בְּכוֹבְעֵי קַיִץ, כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹת

לֶאֱסֹף פֵּרוּרֵי פְּנִימִיּוּתֵנוּ

עַל סַפְסָל לְיַד הַיָּם

 

לְנַגֵּב אֶת הַשְּׂפָתוֹן

אֶת נְשִׁיקוֹת פִּיהוּ

מֵהַלְּחָיַיִם

 

לָשִׁיר לַחֲלַל

הַפָּעוּר בְּקִרְבֵּנוּ שֶׁיֵּדַע

שֶׁאָנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים

לַמְרוֹת הַכֹּל

בְּכָל מָקוֹם

 

שֶׁמֵּי תְּהוֹם

עֲדַיִן מְנַצְנְצִים בֵּין קִפְלֵי הַמֹּחַ הַנֶּאֱהָב

.

.

תל אביב בקיץ

נוֹעַ תָּנוּעַ כְּמוֹ לַהֲקוֹת עוֹרְבִים כְּמוֹ בָּשָׂר בְּתוֹךְ קֻפְסַת

שִׁמּוּרִים

 

בָעַיִן הַחוֹתֶכֶת

אֶת הַכְּתָרִים מֵאוֹתִיּוֹת

צֵל סָמִיךְ אֲנַחְנוּ מֵטִילִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

 

וּבְפִינוּ הַטִּיל

הֶחָכָם שֶׁל הָעִבְרִית

נִנְעַל

 

עַל מַּטָּרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית

.

.

מירלה משה אלבו

בשעת ההתאיידות

״לואיס ילדת חלום״ – יאיר הורביץ

בְּשָׁעָה שֵׁשׁ לִשְׁאוֹן הָאֵשׁ

לוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

בַּכִּיס, עִם עֲשָׁנָהּ אֶת הַשְּׂרֵפוֹת תֶּחֱצֶה

וּתְדַמֶּה, הַכֹּל הִיא תְּדַמֶּה

לְשֶׁמֶשׁ.

וּבַסְּבַךְ הַיָּרֹק הַמִּתְכַּהֶה שֶׁל הַפְּלָאוֹת

הִיא גֶּחָלִים

תִּשְׁתֶּה וּתְדַמֶּה

לְכוֹס שֶׁמֶשׁ. אֲבָל

אִם תַּרְחִיק שָׁעוֹת מִסְפָּר

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לָהּ אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם אֶת רֶמֶץ הַצֵּל

בִּשְׁעַת הַהִתְאַיְּדוּת.
.

* לואיס, השם שניתן לקואלה שנאספה מהאש אך לא שרדה. אוסטרליה, 2020..

.

.

שחר ברם

יום שחלף

כְּפִרְחֵי כְּמוּרָה הַמּוֹדִים לָאָדוֹן עַל יוֹם שֶׁחָלַף

מַשְׁפִּילוֹת הַחַמָּנִיּוֹת אֶת רֹאשָׁן, נִפְרָדוֹת מֵהָאוֹר,

מְקַפְּלוֹת אֶת חֲלוֹמוֹת הַזָּהָב.

מִסְדָּר דּוֹמֵם נוֹסֵעַ עִם הַגְּבָעוֹת אֶל חֲשֵׁכָה,

מִתְמַסֵּר לִדְרָשָׁה עַל מַחְזוֹר וְעוֹנָה

שֶׁלֹא רָצִינוּ לִשְׁמוֹעַ.

 

רַצְנוּ חַסְרֵי נְשִׁימָה, חוֹלְמִים בְּעַיִן פְּקוּחָה

בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וּבְמַמְלֶכֶת הַשִּׁכְחָה מִצְטַנְּפִים

בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה. דִּמִּינוּ שֶׁחַיֵּי הַמֵּתִים לֹא יִתַּמּוּ,

שֶׁעִם בֹּקֶר יִפָּתְחוּ כְּתָמִיד חַלּוֹנוֹת הַזָּהָב

הַשּׁוֹמְרִים עַל סוֹד שֶׁדִּמִּינוּ לָדַעַת,

וְאוּלַי אָכֵן יָדַעְנוּ, אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁהַסֶּדֶר מוֹלִיד אֶת הַסּוֹד,

לֹא עָצַרְנוּ, רַצְנוּ עַד תּוֹם.

 

סוֹף הַקַּיִץ קֵרֵב בֵּינֵינוּ. רֹאשֵׁי הַפְּרָחִים שָׁחוּ,

יְרֵאֵי אָב, אֶל הָאָרֶץ, עַצָרְנוּ בַּשָּׂדֶה לְהַקְשִׁיב.

שָׁמַעְנוּ אֶת הַזָּהָב מַעֲכִיר.

.

.

צילה זן־בר צור

שיר אחרון

הִיא הָלְכָה בִּשְׂדֵה בָּטְנִים

זֶה הָיָה בַּקַּיִץ

אִשָּׁה זְקֵנָה

בַּת מֵאָה וְשֶׁבַע שָׁנִים.

 

הִיא עָטְפָה אֶת שְׁתֵּי

צַמּוֹתֶיהָ הָרָזוֹת הַלְּבָנוֹת

בְּמִטְפַּחַת חוּמָה

עִם פִּרְחֵי פֵּיגָם.

אָמְרוּ שֶׁהִיא לָבְשָׁה

מֵעַל שִׂמְלָתָהּ

סְוֵדֶר יָרֹק

עִם כַּפְתּוֹרֵי עֵץ.

נִשְׁמְרָה מִפְּנֵי הָרוּחוֹת.

 

הִיא שָׂרָה לְמוּראָד

בְּנָהּ הַתִּינוֹק

שִׁיר בְּשָׂפָה רְחוֹקָה

בְּטַעַם חָלָב אֵם.

מִישֶׁהוּ שָׁמַע.

 

הָיוּ אֵלֶּה

עֲצֵי אֵקָלִיפּטוּס בּוֹדְדִים

שֶׁהָיוּ גְּבוֹהִים מֵהַזְּמַן.

 

הִיא הִסְפִּיקָה לֶאֱסֹף

אֶל תּוֹךְ הַסַּל

שְׁנֵי קִילוֹ בָּטְנִים

קְלִפָּתָם הָיְתָה חַמָּה

בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם.

 

בַּשִּׁבְעָה קָלִינוּ בְּמַחֲבַת בְּדִיל

בָּטְנִים עִם מֶלַח.

[מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁהִיא

דָּאֲגָה לְהַשְׁאִיר כִּבּוּד

לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה לְגַן עֵדֶן.]

מִישֶׁהִי תָּלְתָה אֶת הַסַּל

עַל מַשְׁקוֹף דֶּלֶת בֵּיתָהּ

כְּקַמֵּעַ.

 

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי.

.

עמוס נוי, חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור בהוצאת עולם־חדש בשנת 2021.

מאיה ויינברג, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספר שיריה השלישי, "מהיד אל הפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2021.

הדר לוטן, עוסקת באמנות פלסטית ועובדת בליווי שיקומי והדרכת אמנות לאנשים עם צרכים מיוחדים. ספר שיריה השני, "נראה אותך חוצה את זה בחיים", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2020.

ענת לוין, עורכת ספרי שירה. ספר שיריה השני, "מפה לפה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2013.

יונתן קונדה, אמן ספוקן־וורד, חבר בצמד המוסיקלי "קונדה&להאור" המשלב היפ־הופ ופיוטים. ספר שיריו השני, "יהפוך הסדק אורו", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2018.

מירלה משה אַלְבוֹ, תכשיטנית. ספר שיריה השני, "ארמון טרמיטים", רואה אור בימים אלה בהוצאת עיתון 77.

שחר ברם, מרצה לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו הרביעי, "שעון הציפורים", ראה אור בהוצאת אפיק בשנת 2016.

צילה זן־בר צור, חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה, מלמדת חברה ומגדר באקדמיה. ספר שיריה הרביעי, "מַחְברוֹת שָׂדה", ראה אור בהוצאת צבעונים בשנת 2021.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת סמדר פלק־פרץ, רוני צורף וטובי לין קמנץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קוּר העכביש / רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה

תרגמו אירית עקרבי ואיתי פרל

.

1

יום אחד טייל המכובד שָקיָאמוּני* לבדו בגן עדן לאורך הגדה של בריכת הלוטוס. הפרחים על פני הבריכה היו כפנינים לבנות, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת בגן עדן.

לאחר זמן מה השתהה מעט שקיאמוני על שפת הבריכה והביט תחתיו, מבעד לעלי הלוטוס הפרושים על פני המים, אל המתרחש למטה. היישר מתחת לבריכת הלוטוס היה המדור הנמוך ביותר בגיהינום, וכשהשקיף מבעד למים הצלולים כבדולח, יכול היה לראות כעל כף ידו את כל העולם התחתון, על נהר שלושת המעברים והר המחטים שבו, והכול בבהירות, כאילו הביט דרך תיבת הצצה.

שם למטה נתקל מבטו באדם ושמו קַנְדָטָה, שהתפתל והתחבט בגיהינום יחד עם שאר החוטאים. הוא היה שודד גדול, שגרם הרבה מאוד רעה בעולם, ואף רצח אנשים ושרף בתים. אך דומה כי קנדטה עשה פעם אחת ויחידה מעשה טוב. יום אחד, כשפסע בתוך חורש צפוף, הבחין בעכביש קטן זוחל לצד השביל. מחשבתו הראשונה הייתה למעוך אותו למוות, אך בעודו מרים את רגלו באוויר חשב בליבו פתאום: "לא, לא כדאי. אפילו דבר זעיר כזה מְפַעמים בו חיים. חבל לגזול אותם ממנו סתם כך." והוא חס על העכביש והניח לו להסתלק בלי פגע.

והנה, כשהביט מטה אל העולם התחתון, נזכר המכובד שקיאמוני איך קנדטה הציל את העכביש, וחשב לעצמו: אם אוכל, אציל את האיש הזה מן הגיהנום, כגמול על המעשה הטוב היחיד שעשה. למרבה המזל הביט הצידה וראה עכביש של גן עדן טוֹוֶה קור כסוף יפהפה על עלה לוטוס בגון אבן ירקן בוהקת. הוא הרים בעדינות את קוּר העכביש ושלשל אותו היישר מטה, דרך הפריחות דמויות הפנינים, אל מעמקי הגיהינום.

.

2

כאן, בבריכת הדם שבמדור הגיהינום הנמוך ביותר, היה קנדטה צף ושוקע חליפות לצד שאר החוטאים. בכל כיוון שהביט ראה רק אפלה מוחלטת, ואם בצבץ דבר־מה מבעד לחשיכה, היה זה הֶבזֶק של אחת המחטים על הר המחטים הנורא, שרק הֶעֱצים את תחושת הייאוש שלו. בסביבת הבריכה שררה דומייה מוחלטת, כמו בתוך קבר. ואם בקע איזה צליל רפה מתוך הדממה, הייתה זו אנחה חלושה של אחד החוטאים. אלה שנפלו עמוק כל כך אל תוך הגיהינום היו ודאי כה מותשים מן העינויים השונים והמשונים, עד שלא היה בכוחם אפילו לפלוט יבבה. ועם כל היותו שודד גדול, יכול היה קנדטה רק לפרכס כמו צפרדע גוססת, כשגרונו נשנק שוב ושוב מן הדם שבבריכת הדם.

והנה, כשנשא קנדטה במקרה את ראשו והביט אל השמיים, מעל לבריכת הדם, ראה קור עכביש כסוף מנצנץ, דק ועדין עד מאוד, מחליק מטה בהיחבא מן השמיים הרחוקים כל כך וחוצה את החשיכה הדוממת: האין הוא מגיע היישר אליו? קנדטה מחא כפיו מרוב שמחה. אם רק יוכל לתפוס את הקוּר ולטפס עליו מעלה־מעלה, יעלה בידו בוודאי להימלט מן הגיהינום. ואולי, אם תצלח דרכו, יוכל אפילו להיכנס לגן העדן. אז לא ייגרר עוד לעולם במעלה הר המחטים, ולא יוטבע בבריכת הדם.

מיד כשחלפה המחשבה הזאת במוחו, אחז קנדטה בחוזקה את הקוּר בידיו והחל לטפס עליו, יד אחר יד, מעלה־מעלה, בכל כוחו. כיוון שהיה שודד גדול, היה רגיל בפעולות כגון אלה.

אך הגיהינום והרקיע רחוקים זה מזה אלפי מילין, ואפילו לאדם כמו קנדטה לא היה קל להגיע למעלה ולהיחלץ, למרות כל נחישותו. כעבור זמן־מה התעייף כל כך, עד שלא יכול עוד להרים את זרועו אפילו טֶפח אחד. לא נותרה לו ברירה אלא לעצור ולנוח, ובעודו נתלה על הקוּר הביט תחתיו, הרחק מטה.

אז נוכח כי היגיעה הרבה שהשקיע בטיפוס – שְֹכרהּ בצידה: בריכת הדם אבדה עתה אי שם במעמקי האפלה, ואפילו הנצנוץ העמום של הר המחטים הנורא היה הרחק מתחת לרגליו. אם ימשיך לטפס בקצב הזה, אין זה רחוק מן הדעת שיצליח לעלות מעלה ולצאת אל מחוץ לגיהינום. בעוד שתי ידיו חובקות את קוּר העכביש, צחק קנדטה בקול רם – הקול שלא השתמש בו כל אותן שנים מאז הגיע למקום הזה:

"הצלחתי!" לפתע הבחין הרחק למטה בתחתית הקור בהמוני חוטאים המטפסים בנחישות מעלה־מעלה בעקבותיו, כמו טור של נמלים ממש, על קור העכביש.

הוא נבהל והתמלא פחד כה נורא, עד שזמן־מה נשאר פיו פעור ושיווה לו מראה מטומטם; רק עיניו זעו. הקור הדק כבר חישב להיקרע רק מכובד משקלו שלו, ואיך יוכל לסבול משקל של אנשים רבים כל כך? אם יתרחש הגרוע מכול והקור ייקרע באמצע הדרך, כי אז הוא, קנדטה בכבודו ובעצמו, יצנח מטה חזרה אל הגיהינום, אחרי שעשה במאמץ רב את כל הדרך עד כאן. כמה נורא יהיה הדבר! בעודו חושב כל זאת, זחלו מעלה מן התחתית של בריכת הדם האפלה מאות ואולי אלפי חוטאים, ובטור מתארך והולך טיפסו בנחישות על הקור הדק והבוהק. הוא ידע שעליו לעשות מעשה בטרם יהיה מאוחר מדי, וָלא – יפקע החוט, והוא עצמו ייפול מטה.

אז צעק אליהם קנדטה: "הֵי, חוטאים! קור העכביש הזה הוא שלי! מי הרשה לכם לטפס עליו? תרדו ממנו! תרדו!"

באותו רגע ממש, בקול פצפוץ, נקרע קוּר העכביש שהחזיק מעמד יפה עד עתה, ונחצה לשניים בדיוק במקום שבו נתלה עליו קנדטה. לכן לא היה לקנדטה כל סיכוי. כהרף עין ניתַק ממנו, פילח את האוויר, הסתחרר כסביבון, וצנח במהירות הבּזק כשראשו מטה אל המעמקים האפלים.

מאחוריו נותר רק קצהו הקצוץ של קור העכביש של גן עדן, משתלשל מלמעלה, דקיק ונוצץ בשמיים נטולי ירח ונטולי כוכבים.

.

3

מן הגדה של בריכת הלוטוס בגן העדן צפה המכובד שקיאמוני, במבט מרותק, בכל אשר אירע. וכאשר בסופו של דבר צלל קנדטה כאבן כבדה אל בריכת הדם, חידש המכובד את טיולו, אך עתה היו פניו אפופות עצב. קנדטה התכוון להציל את עצמו בלבד, וכעונש על היעדר החמלה שהפגין שב ונפל אל הגיהינום. בוודאי היה כל זה מביש בעיני המכובד שקיאמוני.

ואולם בבריכת הלוטוס, היו פרחי הלוטוס שווי נפש לכל אשר התרחש. פרחיהם הלבנים כפנינים פרשו את גביעיהם והניעו אותם אנה ואנה לרגליו של המכובד שקיאמוני, ומן הליבה המוזהבת של כל פרח עלה ניחוח נפלא שאין לתארו כלל, והוא הציף בלי הרף את הסביבה כולה. היה כבר קרוב לשעת צהריים בגן עדן.

.

16 באפריל 1918

__________________________________

*  שקיאמוני – אחד משמותיו של הבודהה, שהיה בן שבט שאקיה ההודי.

.

רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה (1892–1927), מגדולי כותבי הסיפור הקצר ביפן, מחבר הסיפור "ראשומון", שהיה הבסיס לסרטו הידוע של אקירה קורוסוואה, ורבים אחרים. הסיפור "קור העכביש" תורגם לפי כמה גרסאות אנגליות ונערך מול המקור היפני. 

אירית עקרבי, מתרגמת ותיקה של ספרות קלאסית מצרפתית, תרגמה את "מאדאם בובארי" מאת פלובר (הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה, 1991), "הווידויים" מאת ז'אן ז'אק רוסו (כרמל, 1999), "אדולף" מאת בנז'מן קונסטאן (כרמל, 2018), ועוד.

איתי פרל, עובד היי־טק, חובב התרבות והשפה היפנית, לומד ומתרגל קליגרפיה יפנית.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת אוסטפ סליווינסקי, בתרגום אלכס אוורבוך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת ריקי כהן

.

אושר ועוד, קובץ הסיפורים של קתרין מנספילד שיצא לאור בשנה שעברה בתרגומה של רעות בן יעקב, הוא אחד הספרים בעלי השם האירוני במיוחד שקראתי, צעד קטן לפני יותר מדי אושר של אליס מונרו. זו אינה רק אנקדוטה; המושג אושר נוגע לכל אחד מהסיפורים ולדמויות המובילות אותם. אני רואה בקובץ אוסף חלונות אל חיי נשים, שמושג האושר רחוק מעולמן ככוכב לכת זר. אלה דמויות שכתובות באופן מעודן ונוקב כאחד, וכולן מציפות תובנות על מצבים שעודם רלוונטיים לנשים בעולם כיום.

מנספילד המודרניסטית (1888–1923), ילידת ניו זילנד שחייתה רוב חייה הבוגרים באנגליה, כתבה שירה וסיפורים קצרים, וזכתה להכרה אחרי מותה: בעיר מנטון בצרפת, שבה חיה באחרית ימיה, יש רחוב על שמה, בניו זילנד שמות בתי ספר תיכוניים רבים הוסבו על שמה, ובבית הספר שלמדה בו מוצבת אנדרטה לזכרה. מנספילד נודעת גם בזכות חברותה עם וירג'יניה וולף וד"ה לורנס והשתייכותה לחבורת בלומסברי.

כדי להבין את המהפכנות והחדשנות של מנספילד, יש להכיר את הביוגרפיה שלה: עד מותה בטרם עת, בגיל שלושים וארבע, ממחלת השחפת, חיה מנספילד חיים סוערים, שכללו חירות חריגה לעת ההיא ונחשבו סנסציוניים. היא עזבה את בעלה המבוגר ממנה באחת־עשרה שנה ימים אחדים אחרי חתונתם (למורת רוחה של אמה, שאף נישלה אותה מצוואתה בגלל מרדנותה), התנהלה בחופש מיני חריג מאוד לתקופתה וניהלה רומנים עם נשים וגברים, לעיתים בד בבד.

הקובץ אושר ועוד, הכולל ארבעה סיפורים, נפתח בסיפור "בנותיו של הקולונל המנוח", ובו קונסטנטיה וג'וזפין, שתי נשים רווקות בוגרות החיות בבית אביהן העריץ, מתמודדות עם מותו. בימי חייו התנהלו חייהן סביב גחמותיו ותחת הוראותיו הנוקשות. מותו – הטבעי, מחמת זקנה – מכה אותן באכזריות בכורח לחשוב עבור עצמן מהם הרצונות והצרכים העצמאיים שלהן, יחד ולחוד. תיאור הנוכחות המצמיתה של האב גם בהיעדרו מצדיקה את הקביעה של מנספילד בחייה שזהו סיפורה הטוב ביותר: הווייתו המאיימת בוקעת אפילו מן החפצים:

ג'וזפין לא יכלה אלא לנעוץ את מבטה. הייתה לה תחושה יוצאת דופן שהיא הצליחה לחמוק מדבר־מה נורא ביותר. אבל איך תוכל להסביר לקונסטנטיה שאבא נמצא בשידת המגירות? הוא נמצא במגירה העליונה, זו עם הממחטות והעניבות שלו, או באמצעית, עם החולצות והפיג'מות, או במגירה התחתונה עם החליפות. הוא צופה משם, נחבא – ממש מעבר לידיות – מוכן לזנק.

הווירטואוזיות הפסיכולוגיסטית של הסיפור משרתת את הביקורת החברתית החריפה. זוהי תכונה של מנספילד החוזרת בסיפוריה וטוענת אותם בכוח רב. אין בה דידקטיות, אבל הקוראת נותרת צבוטה במחאה הפמיניסטית הנוקבת שלה ובו בזמן שטופה ביופי העז שהיא בראה בעולמות של סיפוריה.

על אודות כישרונה אמרה חברתה וירג'יניה וולף: "קתרין היא הטובה ביותר בנשים הסופרות. היחידה שעוררה בי קנאה. יש ביננו דבר־מה משותף שאינו מתקיים עם אף אחד אחר." אך מנספילד עצמה, הגם שיש בסיפוריה השפעה כלשהי של וולף, התרחקה מההגות הוולפית, ודבקה (לפחות בסיפורים המובאים בקובץ זה) בנרטיב המשרטט את הדרמה של הזוגי המשפחתי והביתי. מבקרי הספרות בזמנה טענו שהיא מושפעת יתר על המידה מצ׳כוב, שאל כתביו התוודעה בתקופה שבה חיה בבוואריה בגרמניה. אולי רוחו של צ'כוב היא כמו רוח האב הפטריארך שאורבת בשידת המגירות, ואולי היא דווקא "מזרקה מושלמת של צלילים מבעבעים," כמו אלו של נגן העוגב ברחוב, שסוף־סוף מותר לאחיות לשמוע.

הסיפור השני בקובץ, "בית הבובות", הוא דרמה מעמדית נשכנית המתרחשת בין ילדות בכפר. שתי אחיות מן המעמד הגבוה מקבלות במתנה בית בובות והופכות למושא ההערצה של חברותיהן לכיתה. הן מנצלות את המעמד החדש לגבהות לב ואדנות כלפי הבנות האחרות, ובמיוחד כלפי האחיות שהן תמונת ראי שלהן – בנותיה של כובסת הכפר, העניות והדחויות. הצירוף "בית הבובות" ממילא ספוג בדו־משמעות, ובסיפור הוא מטפורה לכלא הצייתנות הנשית שהילדות מוסללות אליו בידי הדמויות הנשיות הבוגרות בחייהן.

אני מודה באי־נוחות מסוימת שבספר הזה טרפה את ליבי במיוחד דמותה של ברתה יאנג, מהסיפור "אושר". וכך נפתח הסיפור שכתבה מנספילד בשלהי ימיה, כשהיא חולה מאוד, מבודדת במלון קר בעיירה בצרפת:

אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל־על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל — שום דבר — שום דבר, פשוט ככה.

ברתה היא אישה לונדונית מהמעמד הגבוה, נשואה ואם לתינוקת. חייה לכאורה מושלמים. היא ובעלה מאוהבים, גידול התינוקת נוח במיוחד כי יש להם מטפלת צמודה, והם מארחים בביתם אמנים, סופרים ואנשי רוח לארוחות שמוגשים בהן מעדנים. ברתה מתחילה לפתע להרגיש פרצי אקסטזה פתאומיים, ומגדירה אותם "אושר". הקוראת מתוודעת בהדרגה להפרעות בתמונה האידיאלית של חייה, למשל הניכור המוחלט של בעלה לתינוקת, אולם נראה כי ברטה לא נותנת להן לפוגג את האופוריה המשונה שלה, שחלקה נושאת אופי של סאטירה על בורגנות:

היו שם קלמנטינות ותפוחים מנומרים בצבע ורוד כעין התות. כמה אגסים צהובים, חלקים כמשי, כמה ענבים לבנים מכוסים בתפרחת כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו לגון השטיח החדש שבחדר האוכל. כן, זה נשמע מוזר ומגוחך מעט, אבל באמת שבגלל זה קנתה אותם. כשהייתה בחנות חשבה בליבה: "אני מוכרחה לקנות כמה סגולים כדי להתאים את השטיח אל השולחן." וזה נראה לה אז הגיוני לגמרי.

ברתה מפתחת מחשבות שווא, היא מגלה שאין לה עור מגן, החושים פרוצים ויופיו של העולם מערער אותה. כמעט לא מאפשר לה לתפקד. אני נזכרת בגיבורת הסיפור "הטפט הצהוב" מאת שרלוט פרקינס גילמן, לכאורה הדמות ההופכית לברתה יאנג, אבל שתיהן נוגעות בכפייתי והוא הולך וחונק את חייהן.

תחושת ההתעלות של ברתה והסובבים אותה מהאסתטיקה המקיפה אותם, שירה ויצירות אמנות למשל, ספוגה בביקורת המושחזת ובאירוניה של מנספילד. הארוחות שברתה מפיקה לאורחיה הן תיאטרון של העמדות פנים. הזחיחות של בעלה האטום ושל חבריו – הוא אפילו מהלל את גלידת הפיסטוק – הזכירו לי את האבסורד הנוקב של הרולד פינטר. כמו אצלו, גם אצל מנספילד, מתחת לאדמת האי השאנן של משפחת יאנג חגים כרישים, השקרים עתידים לשסף את העיוורון שהוא תבנית חייה האיומים: אישה הלכודה ברעיון מעוות של אושר, המושתת על הדפוס הדכאני בזוגיות שלה. היא תתפכח באכזריות ברגע מר אחד, אך עדיין יהיה בכוחה לראות מעבר לחלון אפשרות לגאולה, בדמות עץ שלא הבחינה בו עד כה, אף שהוא נטוע בגנה.

גם עלילת הסיפור הרביעי, "אפיזודה קטנה", מתרחשת בחוגי החברה הגבוהה הבריטית. איבון, אישה צעירה ונשואה טרייה, חצתה מעמדות כשעקרה, בהיותה יתומה ענייה, מחיי בוהמה בפריז למשפחה בריטית שמרנית. היא מנסה לשחזר את להט העבר באמצעות מפגש עם מושא תשוקתה, פסנתרן שהיה בן בית בחייה הקודמים אצל אביה האמן. בחייה הנוכחים היא תלויה לחלוטין בבעלה העשיר, כפי שהייתה תלויה במשפחה המאמצת. וכך היא מציגה את חייה מיד בתחילת פגישתם:

זה כל העניין ז'ק. כשבאתי לכאן מפריז, הו, באמת חשבתי שעדיף למות – ז'ק, נכספתי למות. בכיתי כל לילה – אבל הם שלטו בי – הם עינו אותי. זה נמשך שבועות – עד שבסוף החלטתי שבכל מחיר – אני צריכה לעזוב אותם. אבל לא הייתה לי אגורה שחוקה – אפילו לא כדי לשלם על בולי דואר – ולא השכלה – אני לא יודעת ללמד או לתפור – או שום דבר … חשבתי שאחרי שאתחתן אהיה חופשייה יותר – אבל אני כלואה. הפרא הזה ששורק את 'מרי הקטנה' בזיופים כל היום – ולא מבחין בין ציור וכרזת פרסומת לוויסקי, הוא בעלי – רחם עלי…

.

המתרגמת רעות בן יעקב ראויה לשבחים על מסירתה העכשווית של מנספילד לקהל הקוראים והקוראות. בפוסט שפרסמה בפייסבוק היא כתבה על הספר כמה מילים, והן יפות לציטוט גם פה:

הקובץ "אושר ועוד" מאת קתרין מנספילד … הוא בעיני ספר על התמוטטותה הקרבה ובאה של הפטריארכיה, על המבנים החברתיים הקמלים, ועל היעדר הכלים של דמויותיו המרכזיות – נשים וילדות – למצוא דרכים לדבר ולחלום את מה שיקרה אחרי. הסיפורים על כן לא יכולים לקחת אותנו אל מעבר, עדיין לא הגיע אולי השלב לבנות, ובוודאי שאין מה לקחת את כלי האדון לשום מלאכה, המבנה מתמוטט סוף סוף, וזה זמן טוב לחפש מילים וללמד זו את זו להגותן. כן, כבר מאה שנה וצריך עוד זמן.

.

ריקי כהן, משוררת, ממייסדות המוסך. ספר שיריה השני, "מעטה דק", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת פרדס.

..

קתרין מנספילד, "אושר ועוד", תשע נשמות, 2020. מאנגלית: רעות בן יעקב.

.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: דנה אמיר על "אִתי החיים משחֵק הרבה" מאת דויד גרוסמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן