.

להפוך את הירח: מחוות הוקרה לפרויד מאת ה"ד (הילדה דוליטל)

ענת צור מהלאל

.

If you take the moon in your hands

And turn it round

(heavy, slightly tarnished platter)

you’re there.

.

(H.D., Selected Poems, Grove Press, 1957, p. 66)

.

המשוררת והסופרת ילידת ארצות הברית הילדה דוליטל (1886–1961), הידועה בכינויה ה"ד (H.D.), החלה את דרכה הפואטית כחלק מהזרם האימאג'יסטי. בשנות השלושים המוקדמות החלה ה"ד אנליזה אצל פרויד בווינה, בעקבות משבר כתיבה מתמשך. שנות מלחמת העולם השנייה הניעו אותה לכתיבה חדשנית ועשירה, ובכללה גם התנסות בז'אנר הממואר. דמיינו משוררת באמצע שנות החמישים שלה, המסרבת להתפנות מלונדון המופצצת בידי הנאצים, נאחזת בחוטי זיכרון, כותבת בקדחתנות ממוארים, כותבת ממואר המוקדש לאנליטיקאי המת שלה, פרויד, חופרת מחילה, נועצת ציפורניים בקירות המחילה כדי לנסות לבלום את נפילתה. בפברואר 1946, כעשור לאחר האנליזה וזמן קצר לאחר סיום כתיבת הממואר לפרויד – Writing on the Wall, הובהלה ה"ד למוסד הפסיכיאטרי קוסנכט (Küsnacht) בציריך במצב פסיכוטי חריף וניתוק מוחלט מסביבתה, ונותרה מאושפזת שם חודשים ארוכים. בתקופת האנליזה כתבה ה"ד יומן, ובהמשך ערכה אותו ונתנה לו את השם Advent (התגלות, הופעה). הממואר והיומן הופיעו אחרי מותה בכרך אחד בשם Tribute to Freud (הוקרה לפרויד). הממואר כולו בנוי מפרגמנטים של רשמי זיכרון, חלומות ודמיונות מתקופות שונות בעבר ובימי כתיבתו, מתקופת האנליזה ומילדותה. רשמי הזיכרון מוליכים אותה בעקבותיהם, משיבים אותה בכל פעם מחדש אל דמותו של הפרופסור. היא פונה אליו בממואר בגוף שלישי ומתייחסת אליו כאל מיילד הנפש, אב מאמץ, מאהב ובעיקר מקור השראה ומוזה. כתיבת הזיכרונות מתווה לה דרך בתוך הערפל.

היומן מתקופת האנליזה נפתח ברשמי זיכרונות שצפו ועלו בה בתחילת הטיפול:

בכיתי חזק מדי … איני יודעת מה אני זוכרת: הפגיעה של האחיות הקרות, דמויות הנזירות בזמן האשפוז הראשון שלי בלונדון, אביב 1915; הלם ספינת הלוסיטניה השוקעת במצולות ממש לפני שהילד נולד מת; פחד לטבוע … אם ארפה (אני, הטיפה האחת, האגו האחד תחת המיקרוסקופ–טלסקופ של זיגמונד פרויד) אני חוששת להתמוסס כל־כולי.

 (כל הציטוטים, אלא אם צוין אחרת, מתוך H.D., Tribute to Freud, New Directions, 1974, ובתרגומי מאנגלית.)

זיכרונות אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שבים למודעותה מתוך בליל של אסוציאציות, רודפים את לילותיה בווינה. דימויים מוזרים פוקדים אותה שם בלילות הארוכים, והיא תוהה אם הם מהדהדים זיכרונות של אירועים שהתרחשו, שדומיינו, שנחלמו, או שמא הם נוצרים בדמיונה בהווה. "אינני יודעת אם חלמתי את זה או רק דמיינתי, או אם בשלב מאוחר יותר דמיינתי את מה שחלמתי," היא כותבת. "האם המצאתי הכול? האם חלמתי? ואם חלמתי, האם חלמתי את הדבר לפני ארבעים שנה, או שמא חלמתי אותו אמש?" היא שוקעת בניסיונות קדחתניים למצוא עוגנים שבעזרתם תוכיח לעצמה שאינה חולמת, או ליתר דיוק, שלא הלכה לאיבוד בחלום.

בנקוף ימי האנליזה גוברים ביעותי הלילה: "אהיה חייבת להדליק את האור בקרוב, שכן עיניי, הלטושות באפלה, תוהות אם חציתי את הסף שוב." היא תוהה מדוע אינה מספרת על החוויות הליליות שלה לפרויד. החוויה האנליטית נדמית לה סדורה מדי, פרויד נדמה לה ארצי מדי, "הסבריו של הפרופסור היו מוארים מדי, כך נראה לפעמים; כנפי המחשבה שלי דמויות העטלף היו מכות בכאב נוכח אלומת האור הפתאומית הזו."

בפתח הממואר המוקדש לפרויד היא מצהירה שברצונה להשתחרר מגבולות הזמן ההיסטורי: "איני רוצה להיות מעורבת בהקפדה יתרה ברצף ההיסטורי. הייתי רוצה להיזכר ברשמים, או ליתר דיוק, הייתי רוצה שהרשמים ייזכרו בי. תנו לרשמים לבוא בדרך שלהם, ליצור את הרצף שלהם." ה"ד שבה לרעיון זה בווריאציות שונות: "ביכולתי לוודא את התאריך הממשי של ההתרחשויות בעזרת המחברות שלי, אך אנו בעצם מעוניינים ברושם הכללי של הדברים, יותר מאשר ברצף ההיסטורי או הפוליטי," או במקום אחר: "אמרתי זה מכבר כי על הרשמים להוביל אותי, יותר משאני אוביל אותם".

כאנליזנטית וכמשוררת, ה"ד ערה לכוחה הטרנסצנדנטי של הספרות. ביומנה היא כותבת: "אמרתי שאיני יכולה לאבד אותו [את פרויד], ספריו היו שם עבורי טרם פגשתיו ויהיו שם שוב אחרי שאעזוב את וינה. אי שם ישנה נוסחה של זמן שטרם חושבה". בעניין כוחה הטרנסצנדנטי של הספרות, כתביו של פרויד מעידים על זהירות רבה יותר. הוא התייחס למשוררים שהעריץ כאל "בני אלמוות" (die Unsterblichen alle), והביע בזהירות את משאלתו שכתביו יזכו לחיי נצח. משאלה זו באה לידי ביטוי בספרו פירוש החלום (עם עובד, 2007; תרגמה רות גינזבורג). שם, בחלומו העוסק בביקור של גברת מסוימת במעונו, מתנהלת ביניהם שיחה:

"השאל לי משהו לקריאה." אני מציע לה את היא [She] של ריידר האגרד. "ספר מוזר, אבל בוודאי בעל משמעות סמויה," אני מבקש להסביר לה; "הנשי הנצחי, האלמוות של ריגושינו —" כאן היא קוטעת אותי, "את זה אני מכירה. אין לך דבר משלך?" – "לא, כתביי בני־האלמוות טרם נכתבו".

פרויד משתתק בחלום וחושב בליבו, "איזה מחיר של התגברות וכוח רצון עליי לשלם כדי לפרסם ברבים את עבודתי על החלום, שבה עליי להסגיר כל כך הרבה ממהותי האינטימית."

כך, בעוד כתיבתו של פרויד נוגעת באל־זמניות אך נטועה בממשות חייו, ה"ד שואפת להגביה עוף או להעמיק חקר אל לב האדמה. היא כותבת ביומנה חלום שחלמה לאחר ששכחה את בקבוקון מלחי ההרחה שלה על ספת האנליזה של פרויד באחד הימים, "בחלומי אני ממליחה את מכונת הכתיבה שלי. אני מניחה אפוא שכך ארצה להמליח את כתיבתי סרת הטעם עם מלח הארץ," וממשיכה, "מעולם לא הייתי לגמרי מסופקת מספריי, אלה שפורסמו ואלה שלא פורסמו … ספריי לא נולדו מתים [stillborn], אלא נולדו מהאינטלקט המנותק … התחושה היא שרק חלק מעצמי נמצא בהם" (ההדגשות במקור). במבט לאחור, היא מציגה את המפגש שלה עם פרויד לא רק כחוויה סדורה, אלא גם כמעוררת השראה טרנסצנדנטית: "השנים התקדמו קדימה, ואז שבו לאחור. מעבורת השנים משכה חוט שארג את הדפוס שלי אל תוכו של הפרופסור." אריגת השנים קדימה ואחורה מתקיימת מעבר למגבלות ההיסטוריה והנפרדות. בממלכת הדמיון, היא אומרת, "אנו עצמנו חופשיים לדמיין, לבנות מחדש, לראות אפילו, כמו במחזה או בסרט." האפשרות להתעלות מעל לגבולות הזמן והמרחב הארציים מתעצמת עם הכתיבה בדיעבד, "אין אפשרות לשוב לברגסה [הרחוב שבו התגורר פרויד בווינה מרבית חייו ועד שנמלט ללונדון], או כשם שהייתה צריכה להיקרא, פרוידגסה. אך לפחות בדמיוני, בערפל הדמדומים, אני עדיין יכולה להמשיך במסע החיפוש שלי."

סיבות רבות הובילו את ה"ד לכתוב את זיכרונותיה מהאנליזה (פרויד, על פי עדותה, לא עודד אותה לכך): "ייתכן כי מדובר בחידה עתיקה. ייתכן שאין לה תשובה או שמסוכן לשאול אותה … לפחות אני יכולה לתעד את פרטי ההתנסות שלי, לכתוב אותם, לארוג ולפרום את החוטים, המרבד הנתון במסגרת הזו." כמו פנלופה היא שקועה במלאכת האריגה והפרימה של האריג שלה, מרקם האנליזה, הטקסטורה, הופך לטקסט.

הממואר לפרויד נכתב כאמור לפני התפרצותו של משבר נפשי חריף, שה"ד קרסה אליו בעוצמה. בדיעבד, משבר זה היה עבורה צומת שלאחריו היא לא חזרה לחיים עצמאיים; היא נשארה בקרבת המוסד הרפואי שבו אושפזה ולבסוף מצאה בו את מותה. עם זאת, בכל אותן שנים היא לא חדלה לכתוב. בממואר המאוחר שלה על עזרא פאונד ועל המפגש המכונן וארוך השנים שלה עימו, End to Torment, היא כותבת על הגעתה למוסד האשפוז באותה עת: "כשהגעתי לכאן, לקוסנכט, מאי 1946, אחרי המלחמה, ניקיתי את התיק שלי מתכולתו המגובבת. מדוע קרעתי את התמונות? ובכן, הן היו בלויות וישנות, כשם שהייתי אני. הייתי חייבת למצוא קמעות חדשים. מצאתי אותם בכתיבתי."

.

ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסמה בכתבי עת בארץ ובעולם בתחומי ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, פסיכואנליזה וספרות. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, ולפני כן בגרסה אנגלית בשם Reading Freud’s Patients בהוצאת Routledge. רשימה פרי עטה על השבר והקינה בכתביו של פרויד התפרסמה בגיליון 60 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל שיריו של דן פגיס, במלאת 35 שנה למותו

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "קליפות" / מור קדישזון

.

כשאינה מתקרבת הביתה בתום המשמרת היא רואה מרחוק כתם ירוק משונה על חזית ביתה. היא מעולם לא ראתה משהו דומה לזה בסביבת הבית שלה, אבל תחושת בטן אומרת לה שהיא יודעת מה זה, שכבר ראתה משהו דומה לזה, הרחק מכאן. היא לא מבינה מדוע, אבל ככל שהיא מתקרבת לביתה לִבהּ פועם יותר ויותר בעוצמה, כאילו קראה הרגע ידיעה מרעישה ומטילת אימה שאמורה לאיים על מכלול חייה. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, כתם ירוק קטן, כנראה המזגן טיפטף לאחרונה יותר מהרגיל. היא רוצה מאוד להאמין לו, אבל הלב מאיץ, בשלו, והיא מפחדת. ללב שפה משלו. גלי זיעה מגיעים פתאום והיא חשה בעתה מהולה בנמהרות. היא רוצה להאט.

אינה ממלאה אמבטיה, לא לפני שהוציאה מתוכה עכביש קטן שניסה לשווא לטפס על המשטח הלבן, ועוד כמה נמלים שמטיילות בסביבה. היא מעלה אותן על ריבוע נייר טואלט ומניחה אותן בהיסח דעת על הרצפה. הפעולות האלה מהוות חלק בלתי נפרד משגרת התנועות בחלל הבית, שידיה מבצעות מבלי יותר מדי משים.

מתוך הנמנום באדים החמים מגיעה אליה תמונה. היא רואה את הבית שלה מתכסה בכתם הירוק הזה, תחילה החזית, ואז הצדדים, ואז הגג. הכול בתמונה הזאת קורה בהילוך מהיר, כשברקע צליל זמזום דבורים. אין שום דבר נעים בחלום הזה, ואינה מנערת אותו מעליה. שמחה למצוא את עצמה באמבטיה, בתוך המציאות הרגילה כביכול, אלא שזו כבר אינה אותה מציאות. אינה יודעת שנפל דבר בעולם. היא מחליטה להמשיך כרגיל, כל עוד המסרים אינם מגלים לה באופן גלוי ומובהק מה עליה לעשות. כל עוד הם אינם נותנים לה כלים מעשיים לפתרון החידה, היא תמשיך באורח חייה כסדרו. אינה ניחנה בסבלנות של עץ עתיק, והיא יודעת שעליה לחכות עד שהמציאות תואיל לדבר בקול רם.

למחרת אינה מתעוררת בבוקר מוקדם מהרגיל, לפני צלצול השעון המעורר, היא רושמת זאת לעצמה כאירוע חריג ביותר. השעה היא שעת דמדומים, אינה חושבת שהיא שמעה קול זמזום דבורים, אבל היא לא בטוחה מאיזה עולם הוא הגיע אליה. היא קמה לבדוק, תוהה. מובן שאין דבורים בחום הגדול, אומר לה השכל הפשוט, אבל לעולם אין לדעת. היא יוצאת החוצה. היא לא יודעת למה, היא רק יודעת שזו הפעולה הראשונה שעליה לעשות, היא בודקת את קיר החזית. הכתם הירוק גדל באופן משמעותי מאתמול. הוא התפשט מעלה ולצדדים, אינה מתקרבת ומלטפת אותו, אולי יהיה במגע התחלה של פתרון. עולה בה המחשבה שמא הריח עשוי לגלות לה משהו. היא מקרבת את אפה אל הקיר, אל הכתם. החוטים מתחברים. זהו אותו ריח מאולם רודת הדבש. היא יודעת זאת כעת, זוהי חזזית שמאיימת להשתלט לה על הבית.

אלפי שאלות מתרוצצות בהמולה בתוך ראשה. כיצד יכולה חזזית לגדול במדבר היבש? האם החזזית שמאיימת להשתלט על ביתה הנה אחותה של החזזית שמאיימת לכסות את רודת הדבש? האם היא הביאה עמה באורח מסתורי ניצנים שלה במסעה חזרה הביתה? מדוע היא מרגישה שחיית הסלעים הזאת שניזונה מרכיבים סמויים מהעין באה לדבר אליה באופן אישי? מדוע היא מרגישה שניתן יהיה להיפטר מהחזזית הזו לא על ידי שום חומר הדברה או ניקוי או צבע, אלא על ידי שורה של החלטות חדשות שממתינות לה על מפתן חייה?

לקראת ערב, כשאינה חוזרת ממשמרת הניקיון שלה, היא פותחת, מוטרדת, את המחשב, כדי להסתכל בתמונות הציורים המשוחזרים של רודת הדבש. כל שחזור נראה לה שונה, היא מנסה לקלוט רמזים. היא לא מבחינה אף לא ברמז אחד. היא חוזרת וקוראת במאמרים המנתחים ארכיאולוגית את סביבת המגורים בתקופה שבה מתוארכת רודת הדבש. השכל הפשוט אומר לה, עזבי, לא תמצאי כאן כלום, הכול סיפורים מבחוץ. את צריכה להקשיב לסיפורים שבפנים. אבל היא רגילה בקריאה, זה גם עוזר לה לצלול לעולם שלפני הקטסטרופה, עולם טרום המדרכות, וזה גם מקדם אותה בהגשת עבודת המחקר שלה, שהיא מקווה להגיש עוד השנה. לפתע היא שומעת קול זמזום של דבורה. אפשר לומר כי מאז החלום שהגיע אליה אתמול היא מוכנה יותר לפגוש דבורה במדבר, טיבם של חלומות לחלחל לתפאורת המציאות. היא ממשיכה בקריאה, משוכנעת שזהו פרי דמיונה הגועש הנרגש מאז הופעתה של החזזית, אלא שהיא בקושי מאמינה למראית עיניה, כשלפתע היא מבחינה בדבורה, אמיתית, ממשית, דבורת דבש מלכותית, נוחתת על מסך המחשב שלה. כל זה כבר יותר מדי עבורה.

היא מחפשת רמזים, משתוקקת למציאות שתתחיל לדבר, בקול רם, במפורש, בשפה ברורה, ואילו זו שולחת לה זמזומי דבורים בחלום, ואז דבורה בלב המדבר.

אינה מורגלת בעולם המיקרוקוסמי שזוחל על הרצפה. היא מכירה היטב את הסמויים מהעין ההולכים על ארבע, על שש, על שמונה. אולם היא לא בקיאה במיקרוקוסמי המעופף. הדבורה עדיין ניצבת על מסך המחשב. אולי כל זה חלום, ועוד רגע קט אינה תתעורר. היא מתבוננת בדבורה. בפרווה העדינה שלה, בעוקץ המבטיח, במפרקי הרגליים האחוריות שנראות חסרות פרופורציות ביחס לאלו הקדמיות, בכנפיים השקופות שנראה כאילו הן מתחילות מנקודה שרירותית לגמרי באזור הפרווה, ובעיקר, היא מתבוננת בשקדנות בעיניה של הדבורה. דומה שהיא לא יכולה להסיר ממנה את עיניה שלה, היא לרגע קל מרגישה שהדבורה מביטה בה. הדבורה לא שייכת לכאן, ואף על פי כן היא נמצאת כאן. נחשול אדיר של עצבות שוטף את אינה, עצבות חובקת־כול, עבור החיים שחיים את עצמם ללא דעת בתוך האינסוף של החלל. אינה מכירה את הנחשול הזה, שבא ושוטף אותה כשהיא פוגשת יופי מתפרץ, ושגורם לה לחשוב על חוסר האפשרות לתפוס את הפשר, על הנצח האדיש לכל היופי, ועל אינסוף הגלקסיות שנולדות ומתות בזמן שדבורה אחת מופיעה על מסך מחשב.

אינה יוצאת אל הרוח הקוראת לה. זו שעת הערביים, השעה שבה הרוח מתחילה לשרוק ולשלוט בממלכה. זו השעה שהכול בה נעשה רוח, השיער נעשה רוח, הבגדים, הצמחים, המחשבות נעשות רוח, הרגשות נעשים רוח. רק הכוכבים ניצבים דוממים כנגדה בתוך השחור הגדול. אינה לוקחת כיסא מהמרפסת, ומניחה אותו אל מול חזית הבית. הבית נראה לה כמו ליצן, מגוחך, חצי מצחיק וחצי עצוב, שהתלבש בבגדים לא לו, בתוך הקשר לא לו. היא מתבוננת בחזזית. היא כבר השיגה את גובה החלונות, נראית חיונית ופורחת. אינה מתבוננת בחידה, מנסה להשיג בתודעתה את מקור המחיה שלה. היא מתאמצת ממש, מעלה השערות ורעיונות בכל מיני כיוונים, אבל ההיגיון הפשוט יודע שאין כאן הסברים מהסוג שהוא מחפש. הלב שלה יודע שיש כאן ישות שבאה להשתלט על הבית, ועל החיים שלה. היא מנסה לעשות סדר בראש. אף שנוכחותה מציקה לה מאוד, הרי שהיא יכולה להמשיך בתוכניות חייה כרגיל, ללא כל הפרעה מצדה. ובכל זאת, אינה מרגישה שהופעתה של החזזית היא קיומית לחייה ולהתנהלותה, ושהיא לא תוכל להשאירה במצב זה, ללא כל רסן, ללא כל התייחסות, פראית במרחב, מחוללת להטוטים ככל העולה על רוחה. הירוק יפה לעיניים כאן בחום הגדול, אבל היא יודעת שהחזזית הזו, במקום אחר בעולם, מאיימת להשמיד ראיות לתקופות מיוחלות, לתקופות טובות יותר, ולכן כבת בריתה של רודת הדבש היא מוכרחה לסרב לה.

היום אינה לא הולכת לעבודה, זהו יום הכתיבה שלה, שבו היא מקדישה את זמנה להתקדמות בעבודת המחקר. אחרי ארוחה של בוקר, שגרה מוכרת — הצלחות לכיור, הנמלים שהספיקו להגיע לאזור יש מאין נאספות אל פיסת נייר מזדמנת, לא לפני שחלקן עולות על היד ומוחזרות במיומנות אל הלבן הגדול, הן קצת מתעכבות הפעם, לאינה זה לא מפריע, היא יודעת היטב להסתנכרן עם קצב העלייה שלהן אל הדף, ובדיוק כשהן מונחות בעדינות בחצר, לחפש את דרכן החדשה, מצלצל הטלפון בבית, דוד, המנחה שלה בעבודת הגמר, מעבר לקו. היא שמחה לשמוע אותו. גם הוא חולם מערות, אף שהיא לא בדיוק מבינה מה הוא חולם במערות שלו . הוא מספר לה שהוא מנסה כבר כמה ימים להשיג אותה, עד שעלה בדעתו לחפש ברשומות אם יש לה מספר טלפון גם בבית. "כן, אני יודעת, אני צריכה להטעין את הטלפון הנייד שלי." דוד רוצה לשאול לשלומה, ובעיקר לשמוע רשמים מהנסיעה שלה למערות, ובכלל. אינה מספרת לו על כל המאמרים והספרים החדשים שהיא מצאה שקשורים לנושא המחקר שלה, היא בטוחה שהם יקדמו אותה מאוד בחלק האחרון של העבודה, זה בדיוק מה שהיה חסר לה. הוא שואל על מערת העכביש, אינה מספרת לו בהתלהבות גדולה הכול, כלומר הרבה מאוד, הכול מלבד החזזית. הוא מציע שהם ייפגשו בקרוב לראות איך הכול משתלב יחד לחלק האחרון של העבודה. אינה רוצה להסכים איתו, אבל היא מרגישה משום מה שהיא לא יכולה להתחייב לכך, לאור החיה המשונה שמשתלטת לה על הבית. אין בכך שום היגיון, היא הרי לא מאיימת על חייה, והיא לא דורשת כל טיפול, אין צורך להאכיל אותה, סתם עוד קישוט בנוף, אינה כרגיל אדונית החופש שלה לכל תנועה במרחב, אבל איכשהו היא מרגישה קצת פחות חופשייה עכשיו, עם השאלה שהפציעה בחייה וששינתה באורח מסתורי את סדר העדיפויות שלה. היא מרגישה צורך להיות נוכחת, להיות עדה למתרחש. עדה לכל תזוזה, עדה לסימנים. היא יודעת שמתחולל כאן משהו, היא מרגישה צורך להיות קרובה, פתוחה ומזומנה לכל צורה וביטוי של פענוח.

מור קדישזון, "קליפות", כנרת זמורה־דביר, 2021.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "לאיבוד" מאת יפתח אלוני

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אורחת הפודקאסט שלנו הפעם היא העורכת, המסאית והמתרגמת נועה מנהיים. היא תקרא מתוך הרשימה שלה "הפלנטה 'בית'", מחווה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהתפרסמה במוסך, ותשוחח עם דפנה לוי על הומור (בעיקר בריטי, כמובן) בספרות ועל החתרנות שבכתיבת פנטזיה ומדע בדיוני.

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

» בפרק הקודם של פודקאסט המוסך: שיחה עם הדס גלעד

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן