.

אורחת הפודקאסט שלנו הפעם היא העורכת, המסאית והמתרגמת נועה מנהיים. היא תקרא מתוך הרשימה שלה "הפלנטה 'בית'", מחווה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהתפרסמה במוסך, ותשוחח עם דפנה לוי על הומור (בעיקר בריטי, כמובן) בספרות ועל החתרנות שבכתיבת פנטזיה ומדע בדיוני.

 

.

להאזנה באפליקציות ההסכתים הפופולריות – לחצו כאן

 

» בפרק הקודם של פודקאסט המוסך: שיחה עם הדס גלעד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

עמוס נוי

הקיץ ההוא

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְבוּשָׁה

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים וּבְאַשְׁמָה

בַּקַּיִץ הַהוּא חָנָהלֶ'ה בָּאָה מֵעֲפוּלָה

תֵּל אֲבִיבָהּ וְתִסְרוֹקֶת לְרֹאשָׁהּ

בַּקַּיִץ הַהוּא שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מָלְאוּ

לְגַבִּי שׁוּשָׁן וְלִבּוֹ הָמָה

הַקַּיִץ הַהוּא בָּעַר וּבָעַר עַד הַמִּלְחָמָה

 

הָיְתָה לָנוּ מוּזִיקָה אֲבָל הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ בְּקַו בַּר־לֵב

הַמּוּזִיקָה לֹא עָזְרָה לָנוּ כְּשֶׁהַסּוּרִים

הִגִּיעוּ כִּמְעַט לְגֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב

וַאֲנִי הִתְפַּלֵּאתִי בְּבֵית הַחוֹלִים פּוֹרִיָּה

גֶשֶׁר בְּנוֹת יַעֲקֹב? כִּי כְּכָל הַיָּדוּעַ לִי

לְיַעֲקֹב הָיְתָה רַק בַּת אַחַת בְּשֵׁם דִּינָה

שֶׁנֶּאֶנְסָה פַּעֲמַיִם: פַּעַם בְּמַעֲשֶׂה וּפַעַם בְּמִלָּה

 

הַקַּיִץ הַהוּא הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

עַפְנוּ וְעַפְנוּ וּסְמָדַר עָפָה רָחוֹק מִדַּי

וְהָאִשָּׁה שֶׁבִּתִּי הַבְּכוֹרָה קְרוּיָה עַל שְׁמָהּ

לָקְחָה אֶת הָאֶקְדָּח שֶׁל אַבָּא שֶׁלָּהּ וְיָרְתָה בְּעַצְמָהּ

וְזוֹ שֶׁנָּתְנָה לִי יָד בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא אֶתָּקֵל בַּחֲפָצִים

הָלְכָה אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם מֵחוֹף סִידְנִי עָלִי וְעַד אֶרֶץ הַמֵּתִים

 

אַחַר כָּךְ בָּא הַסְּתָו וּבָאָה מִלְחָמָה

וְהַסְּתָו הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה

הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲשֵׁכָה וְשָׁכַחְנוּ

שָׁכַחְנוּ לְגַמְרֵי שֶׁהַקַּיִץ הַהוּא

הִכָּה אוֹתָנוּ בְּסַנְוֵרִים

.

.

מאיה ויינברג

*

רֵאשִׁית קַיִץ.

נִזְקֵי הַחֹרֶף עוֹד

נִכָּרִים.

עֲצֵי הַשַּׁלֶּכֶת יוֹדְעִים

שֶׁבְּקָרוֹב טוֹב

אַךְ נִרְאֶה שֶׁעַצְמָם

אֵינָם מַאֲמִינִים.

 

הַחַיִּים שֶׁצְּרִיכִים

לָצֵאת מֵהַמְּחִילוֹת.

 

אַתְּ רוֹצָה לִחְיוֹת

מִבְּלִי לְהֵחָשֵׂף

לָגַעַת בְּלִי כְּאֵב

בְּלִי לְהִנָּגַע כְּלָל בַּחֲזָרָה.

 

אֵין לָךְ בְּרֵרָה.

.

.

הדר לוטן

*

הַיּוֹם אַתְּ מַנִּיחָה לִי לִרְאוֹת בַּעֲדֵךְ

בְּשִׂמְלַת קַיִץ קַלָּה

שֶׁקָּנִית פַּעַם בָּעִיר הָעַתִּיקָה,

אַתְּ פּוֹשֶׁטֶת בַּחֹם זְרוֹעוֹת

וְרַגְלַיִם שְׁקוּפוֹת, מְסֹעֲפות וְרִידִים.

כְּמוֹ שֶׁסְנוּנִית רוֹאָה מִלְּמַעְלָה

אֶת הָאָרֶץ שֶׁלָּךְ, מְפֹרֶצֶת נְהָרוֹת וּנְחָלִים.

בַּמַּחְשׂוֹף הָרָחָב פּוֹעֵם בְּכָחֹל

נְהַר הָאָלָזַנִּי,

מֵצִיף אֶת חָזֵךְ בִּקְרִירוּת

מֵי שְׁלָגִים נְמַסִּים.

 

הֶבֶל חַם עוֹלֶה מֵעִשְׂבֵי הֶחָצֵר:

הִנֵּה הָאָרֶץ הַזֹּאת פּוֹרֶצֶת בְּעַד הַחַלּוֹן

לִשְׁדֹּד אוֹתָךְ שׁוּב.

אֲבָל הַיּוֹם אֶת מַשִּׁילָה אֶת מִשְׁקַל מֵתַיִךְ,

לְבַדֵּךְ, קַלָּה בְּשִׂמְלַת הַקַּיִץ,

וַאֲנִי רוֹאָה בַּעֲדֵךְ

שֶׁאַתְּ בּוֹעֶרֶת

וְאֵינֵךְ כָּלָה.

 

בוהיניה

א.

כָּל כֻּלּוֹ מְרַפְרֵף

צִמְדֵי כְּנָפַיִם

וַאֲפִלּוּ עַל קְלִפָּתוֹ לוֹבֵשׁ

זֵרֵי פַּרְפָּרִים.

נוֹדֵף סֻכָּר וָרֹד,

פּוֹתֵחַ יָדָיו לְשַׁחְרֵר

פַּרְפָּרִים שֶׁקְּמֵלִים בָּעֵשֶׂב.

תַּרְמִילָיו מִתְפַּקְּעִים בְּחֹם

בִּתְנוּעַת סִחְרוּר שֶׁנֶּאֶצְרָה

כָּל הָאָבִיב,

בְּכוֹחַ הַמָּעוֹף שֶׁנּוֹתַר כָּבוּל לַקַּרְקַע.

 

ב.

בְּהוֹנְג־קוֹנְג שׁוֹמְרִים תַּלְמִידִים אֶת עָלָיו

כְּסִימָנִיָּה בֵּין עֲלֵי סֵפֶר.

הוּא סֵמֶל לְחָכְמָה וּלְדַעַת.

 

לָכֵן סְבִיבוֹ תּוֹזֶזֶת כָּל הַקַּיִץ

עֲדַת מַעֲרִיצָיו

וְאֶת תּוֹרָתוֹ

מוֹצֶצֶת מִמֶּנּוּ בְּרָעָב.

 

*

הָרוֹעִים קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת הַשֵּׁבֶט,

הַגְּמַלִּים בְּחַבְלֵי־אֲדוֹנָם,

וַאֲנִי בְּשׁוֹשֶׁלֶת הָעוֹמְדִים מִנֶּגֶד

וּמַשְׁפִּילִים מַבָּטָם.

 

שַׁבָּת חַמָּה מְסַמֵּאת עֵינַיִם,

עֲצֵי הַיַּנְבּוּט מַגִּירִים שְׂרָף שָׁחֹר.

 

גְּמַלִּים עוֹבְרִים

לְאַט בִּתְוַאי הַנַּחַל הַמַּצְחִין.

רַגְלֵיהֶם הַקִּדְמִיּוֹת קְשׁוּרוֹת

בְּחֶבֶל קָצָר, קַרְסֻלֵּיהֶם

פְּצוּעִים וְכָל צוּרָתָם מְעֻוֶּתֶת.

בְּקֹשִׁי פּוֹסְעִים

וְרוֹכְנִים לְלַחֵךְ בַּדֶּרֶךְ.

 

עַפְעַפַּיִם אֲרֻכֵּי־רִיסִים וּדְמָעוֹת

שְׂרָף שָׁחֹר

מַדְבִּיקִים אֶת רַגְלַי לַמִּדְרָכָה.

שַׁרְשֶׁרֶת אֲצִילִים מֻכְנָעִים

חוֹתֶכֶת בָּעֵינַיִם,

עַלְעוֹל אָבָק לָבָן מְכַסֶּה

רַק לְרֶגַע.

.

.

ענת לוין

יחד אנחנו

קַלִּים, נוֹצָה וְנוֹצָה, צִפּוֹרִים,

הַלַּיְלָה מַקְדִּים וְשׁוֹכֵב

הַבֹּקֶר בָּא פָּשׁוּט וּפָרִיךְ,

נַעֲשָׂה קַר (חַבֵּק אוֹתִי)

וְקַר מְאוֹד וּפָחוֹת קַר

וְחַמִּים, חַם, בַּקַּיִץ אֲנַחְנוּ שׂוֹחִים

עַד עֹמֶק הַיָּם, מְגַדְּלִים חֻלְיוֹת,

שְׁלָדִים צְפוּפִים, זִימִים, סְנַפִּיר.

יַחַד אֲנַחְנוּ שְׁנֵי דָּגִים כְּסוּפִים.

בְּמַיִם אֲנִי שָׂרָה לְךָ בְּפֶה עָגֹל

שִׁיר כָּחֹל. אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים.

.

.

יונתן קונדה

כמעט סתם

נוֹתַרְנוּ כָּךְ כִּמְעַט סְתָם בְּכוֹבְעֵי קַיִץ, כְּמוֹ זִכְרוֹנוֹת

לֶאֱסֹף פֵּרוּרֵי פְּנִימִיּוּתֵנוּ

עַל סַפְסָל לְיַד הַיָּם

 

לְנַגֵּב אֶת הַשְּׂפָתוֹן

אֶת נְשִׁיקוֹת פִּיהוּ

מֵהַלְּחָיַיִם

 

לָשִׁיר לַחֲלַל

הַפָּעוּר בְּקִרְבֵּנוּ שֶׁיֵּדַע

שֶׁאָנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים

לַמְרוֹת הַכֹּל

בְּכָל מָקוֹם

 

שֶׁמֵּי תְּהוֹם

עֲדַיִן מְנַצְנְצִים בֵּין קִפְלֵי הַמֹּחַ הַנֶּאֱהָב

.

.

תל אביב בקיץ

נוֹעַ תָּנוּעַ כְּמוֹ לַהֲקוֹת עוֹרְבִים כְּמוֹ בָּשָׂר בְּתוֹךְ קֻפְסַת

שִׁמּוּרִים

 

בָעַיִן הַחוֹתֶכֶת

אֶת הַכְּתָרִים מֵאוֹתִיּוֹת

צֵל סָמִיךְ אֲנַחְנוּ מֵטִילִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

 

וּבְפִינוּ הַטִּיל

הֶחָכָם שֶׁל הָעִבְרִית

נִנְעַל

 

עַל מַּטָּרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית

.

.

מירלה משה אלבו

בשעת ההתאיידות

״לואיס ילדת חלום״ – יאיר הורביץ

בְּשָׁעָה שֵׁשׁ לִשְׁאוֹן הָאֵשׁ

לוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

בַּכִּיס, עִם עֲשָׁנָהּ אֶת הַשְּׂרֵפוֹת תֶּחֱצֶה

וּתְדַמֶּה, הַכֹּל הִיא תְּדַמֶּה

לְשֶׁמֶשׁ.

וּבַסְּבַךְ הַיָּרֹק הַמִּתְכַּהֶה שֶׁל הַפְּלָאוֹת

הִיא גֶּחָלִים

תִּשְׁתֶּה וּתְדַמֶּה

לְכוֹס שֶׁמֶשׁ. אֲבָל

אִם תַּרְחִיק שָׁעוֹת מִסְפָּר

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם

אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לָהּ אֶת רֶמֶץ הַצֵּל,

יַרְאוּ לְלוּאִיס קוֹאָלַת חֲלוֹם אֶת רֶמֶץ הַצֵּל

בִּשְׁעַת הַהִתְאַיְּדוּת.
.

* לואיס, השם שניתן לקואלה שנאספה מהאש אך לא שרדה. אוסטרליה, 2020..

.

.

שחר ברם

יום שחלף

כְּפִרְחֵי כְּמוּרָה הַמּוֹדִים לָאָדוֹן עַל יוֹם שֶׁחָלַף

מַשְׁפִּילוֹת הַחַמָּנִיּוֹת אֶת רֹאשָׁן, נִפְרָדוֹת מֵהָאוֹר,

מְקַפְּלוֹת אֶת חֲלוֹמוֹת הַזָּהָב.

מִסְדָּר דּוֹמֵם נוֹסֵעַ עִם הַגְּבָעוֹת אֶל חֲשֵׁכָה,

מִתְמַסֵּר לִדְרָשָׁה עַל מַחְזוֹר וְעוֹנָה

שֶׁלֹא רָצִינוּ לִשְׁמוֹעַ.

 

רַצְנוּ חַסְרֵי נְשִׁימָה, חוֹלְמִים בְּעַיִן פְּקוּחָה

בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם, וּבְמַמְלֶכֶת הַשִּׁכְחָה מִצְטַנְּפִים

בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה. דִּמִּינוּ שֶׁחַיֵּי הַמֵּתִים לֹא יִתַּמּוּ,

שֶׁעִם בֹּקֶר יִפָּתְחוּ כְּתָמִיד חַלּוֹנוֹת הַזָּהָב

הַשּׁוֹמְרִים עַל סוֹד שֶׁדִּמִּינוּ לָדַעַת,

וְאוּלַי אָכֵן יָדַעְנוּ, אֲבָל לֹא יָדַעְנוּ

שֶׁהַסֶּדֶר מוֹלִיד אֶת הַסּוֹד,

לֹא עָצַרְנוּ, רַצְנוּ עַד תּוֹם.

 

סוֹף הַקַּיִץ קֵרֵב בֵּינֵינוּ. רֹאשֵׁי הַפְּרָחִים שָׁחוּ,

יְרֵאֵי אָב, אֶל הָאָרֶץ, עַצָרְנוּ בַּשָּׂדֶה לְהַקְשִׁיב.

שָׁמַעְנוּ אֶת הַזָּהָב מַעֲכִיר.

.

.

צילה זן־בר צור

שיר אחרון

הִיא הָלְכָה בִּשְׂדֵה בָּטְנִים

זֶה הָיָה בַּקַּיִץ

אִשָּׁה זְקֵנָה

בַּת מֵאָה וְשֶׁבַע שָׁנִים.

 

הִיא עָטְפָה אֶת שְׁתֵּי

צַמּוֹתֶיהָ הָרָזוֹת הַלְּבָנוֹת

בְּמִטְפַּחַת חוּמָה

עִם פִּרְחֵי פֵּיגָם.

אָמְרוּ שֶׁהִיא לָבְשָׁה

מֵעַל שִׂמְלָתָהּ

סְוֵדֶר יָרֹק

עִם כַּפְתּוֹרֵי עֵץ.

נִשְׁמְרָה מִפְּנֵי הָרוּחוֹת.

 

הִיא שָׂרָה לְמוּראָד

בְּנָהּ הַתִּינוֹק

שִׁיר בְּשָׂפָה רְחוֹקָה

בְּטַעַם חָלָב אֵם.

מִישֶׁהוּ שָׁמַע.

 

הָיוּ אֵלֶּה

עֲצֵי אֵקָלִיפּטוּס בּוֹדְדִים

שֶׁהָיוּ גְּבוֹהִים מֵהַזְּמַן.

 

הִיא הִסְפִּיקָה לֶאֱסֹף

אֶל תּוֹךְ הַסַּל

שְׁנֵי קִילוֹ בָּטְנִים

קְלִפָּתָם הָיְתָה חַמָּה

בְּשֶׁמֶשׁ הַצָּהֳרַיִם.

 

בַּשִּׁבְעָה קָלִינוּ בְּמַחֲבַת בְּדִיל

בָּטְנִים עִם מֶלַח.

[מִישֶׁהוּ אָמַר שֶׁהִיא

דָּאֲגָה לְהַשְׁאִיר כִּבּוּד

לִפְנֵי שֶׁעָזְבָה לְגַן עֵדֶן.]

מִישֶׁהִי תָּלְתָה אֶת הַסַּל

עַל מַשְׁקוֹף דֶּלֶת בֵּיתָהּ

כְּקַמֵּעַ.

 

זוֹ הָיִיתִי אֲנִי.

.

עמוס נוי, חוקר תרבות ופולקלור. ספר שיריו השני, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", ראה אור בהוצאת עולם־חדש בשנת 2021.

מאיה ויינברג, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספר שיריה השלישי, "מהיד אל הפה", ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2021.

הדר לוטן, עוסקת באמנות פלסטית ועובדת בליווי שיקומי והדרכת אמנות לאנשים עם צרכים מיוחדים. ספר שיריה השני, "נראה אותך חוצה את זה בחיים", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2020.

ענת לוין, עורכת ספרי שירה. ספר שיריה השני, "מפה לפה", ראה אור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2013.

יונתן קונדה, אמן ספוקן־וורד, חבר בצמד המוסיקלי "קונדה&להאור" המשלב היפ־הופ ופיוטים. ספר שיריו השני, "יהפוך הסדק אורו", ראה אור בהוצאת אפיק–הליקון בשנת 2018.

מירלה משה אַלְבוֹ, תכשיטנית. ספר שיריה השני, "ארמון טרמיטים", רואה אור בימים אלה בהוצאת עיתון 77.

שחר ברם, מרצה לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריו הרביעי, "שעון הציפורים", ראה אור בהוצאת אפיק בשנת 2016.

צילה זן־בר צור, חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה, מלמדת חברה ומגדר באקדמיה. ספר שיריה הרביעי, "מַחְברוֹת שָׂדה", ראה אור בהוצאת צבעונים בשנת 2021.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת סמדר פלק־פרץ, רוני צורף וטובי לין קמנץ

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

גוף זר

רות קינן

.

זמן־מה אחרי שמתה, התעוררה מיכל כשהיא בגופה של אישה אחרת. איך זה אפשרי? לא היה לה מושג. זה היה בלתי־צפוי לחלוטין, ועם זאת, כשאנשים רבים כל כך מתים בעולם מדי יום, טבעי שתיפולנה טעויות. זיכרונות פטירתה עוד היו טריים: בוהק האור בחדר בית החולים, נוזל שקוף מטפטף לתוך צינור שקוף. גם אם לא ראתה אותם, ידעה שאלירז והילדים שם. היא חשה עצב עמוק עליהם, ואשמה. היא הבטיחה שתנצח את המחלה, אף שכבר תקופה ידעה שזה גובר עליה.

כעת מצאה את עצמה יושבת על ספסל ציבורי ברחוב ראשי מוכר. כצנלסון, או אולי ביאליק. היא ידעה את הדרך מפה הביתה. כשהביטה מטה ראתה ירכיים. לא היה אפשר להחמיץ אותן אפילו מתחת לחזה הגדול ולבטן העגולה. ירכיים רחבות מאוד, בתוך מכנסי בד בדוגמה צבעונית. לא משהו שאפשר להלביש עליו ג׳ינס, חשבה. כשעוד הייתה בריאה הקפידה מיכל לתחזק את גופה הנאה: פילאטיס פעמיים בשבוע, סלט לארוחת ערב. מיכל שלפני המוות הייתה נתקפת בעתה מהגוף ששכנה בו כעת, אבל הגוף הזה לא כאב ולא הכאיב. על ספסל הרחוב, בעיניים עצומות מופנות אל שמש הבוקר המאוחר, היא חוותה בו מנוחה שלא ידעה שנים.

רגעים ארוכים עברו לפני שעלה בדעתה לזוז, לעשות דבר־מה. מכוניות חלפו מולה, אנשים צעדו על המדרכה ממהרים ליעדם. לצידה מונח היה תיק שחור, שהרצועה שהתפתלה ממנו נחה על כתפה. היא פנתה לאיטה והרימה את התיק בשתי ידיים. פלסטיק דמוי עור, עם אבזם מתכת גדול במרכז. בפנים היה ארנק, שחור גם הוא. בשטרות היו בו ארבע מאות וחמישים שקלים, כיס מרשרש היה מלא במטבעות, ובכל מקום התפיחו את הארנק תלושי הנחה וקבלות. היו בו שני כרטיסי אשראי משני בנקים שונים, שניהם על שם לאה אסולין, כרטיס קופת חולים הנושא את אותו השם, ותעודת זהות של לאה אסולין, ילידת אלף תשע מאות חמישים ושבע, רווקה, רחוב האתרוג שלוש. הגוף היה מבוגר ממיכל בעשר שנים בדיוק.

מיכל נאנחה וקמה מהספסל, מושכת לעמידה את כבודת גופה של לאה אסולין, והחלה ללכת הביתה. היא לא ידעה כמה זמן חלף מאז נפטרה, האם דקות? ימים? חודשים? אולי אפילו שנים? יהיה מישהו בבית? אלירז יהיה ודאי בעבודה. בתה הגדולה, יערה, גרה עם חבר בדירה בעיר אחרת. איתי דחה את הטיול שאחרי הצבא כשמצבה הידרדר, מי יודע היכן הוא עכשיו. אם הדר לא הלכה לבית הספר אולי תהיה בבית. בתקופות שבהן הייתה מיכל מאושפזת, הדר הייתה יוצאת מהבית בבוקר, עם תיק הגב, ונעלמת. לפעמים לא ידעו היכן היא במשך כמה ימים. היה חיווי בווטסאפ שהיא פעילה, אבל היא לא ענתה לטלפונים שלהם ולא הגיבה להודעות. גם אחרי שהייתה שבה לא הצליחו לקבל ממנה תשובות.

כל הדרך הטריד את מיכל משהו, כמו כשהתקשתה להיזכר בשם של מכר. היא כבר פנתה לרחוב שלה, שבתי דירות מהודרים השקיפו בו מצד אחד של הכביש על תאומיהם מהצד השני, כשהבינה שאין לה מפתח. כאילו ההכרה שאינה עוד מיכל כהן־לביא הייתה מין נוזל שקוף שטפטף לאט לתוך התודעה שלה.

לאיתי הייתה דרך להיכנס הביתה כשהיה שוכח לקחת מפתח. הוא היה מגיע אל אחורי הבניין, עובר את הגדר החיה המפרידה בין החנייה לחצר הבניין, בין שני שיחים פחות צפופים, מטפס מעל גדר האבן אל הגינה של דירת הגן שלהם, מושיט זרוע דרך פתיחת הקִיפּ של חלון השירותים, פותח אותו לרווחה ומשתחל דרך החלון הצר לתוך הבית. לא היה פשוט להעביר את ירכיה של לאה בין השיחים, וגם הטיפוס מעל גדר האבן היה מאתגר. על כניסה דרך חלון השירותים לא היה מה לדבר. ובכל זאת, מיכל הצליחה להביא את גופה של לאה לגינה, ודרך עיניה התבוננה אל הדירה.

מבעד לוויטרינה נראה הסלון כפי שזכרה אותו. השולחן והכונניות, הכורסאות הרכות שאהבה, השטיח שהיה יקר מאוד, והניסיון שלה לשמור עליו היה מקור מתמיד לתסכול ולמריבות, ספרים ופריטי נוי שקיבלו, שאספו בנסיעות, שירשו מקרובים, כולם היו שייכים לה ובאותה מידה לא־מושגים. היא ניגשה אל צד הבית, לחלון חדרה של הדר, מקווה שתראה אותה שם, ישנה במיטה באמצע היום. הדר לא הייתה, אבל בגדיה היו פזורים בכל מקום במין פריסה צבעונית. הבלגן שתמיד הכעיס אותה נראה עכשיו למיכל כמו יצירת אומנות אניגמטית. התעורר בה דחף לחקור את האופן שבו קצה של עליונית ורדרדה כיסה את הרוכסן הפתוח של מכנסיים שחורים, את הצורה שבה גרב התגלגלה לתוך עצמה. כאילו אוצרים הבגדים בתוכם את סודות הלובשת. ריגוש מסוים אחז בה: דברים משונים מאוד כבר קרו, אולי יש לה עכשיו היכולת לפענח היכן הייתה הדר בכל היעדרויותיה, ועם מי.

אך כמו מעשה שדים, ככל שניסתה יותר ללמוד מהבגדים על מקומות מחוץ לבית, כך גברו במחשבותיה רעשי הבית וקולותיו: קרקוש כלים במטבח, צלילי הטלוויזיה, היא כמעט יכלה לשמוע את קולה שלה: ״הדרי, בואי רגע״, ״הדרי, תקראי לאבא״, ״הדרי, תעזרי לי עם ה…״; היא ניתקה עצמה בכעס מהחלון. הבגדים של הדר רימו אותה. הם היו שם רק כדי להזכיר לה את מה שהמחלה והמוות לקחו ממנה. התחזקה בה נחישות לקחת הכול בחזרה.

היא הצעידה את גופה של לאה בחזרה על המשטח המרוצף שלפני הסלון, ואז לצידה האחר של הדירה, אל הוויטרינה הקטנה והצרה של חדר השינה. כשקנו את דירת הגן הזו, תשע־עשרה שנה לפני שנפטרה, היא התאהבה באפשרות לצאת מחדר השינה ישר אל הגינה, אל אזור פרטי, מוגן מצד אחד בקיר האבן ומן הצד האחר בקיר החיצוני של הסלון. יערה הייתה אז בת ארבע, איתי בן שנתיים, היא נצמדה אל רגליה כל הזמן, הוא לא ירד לה מהידיים. מיכל נהנתה כל כך לדמיין ארוחות בוקר פרטיות עם אלירז בפרוזדור הדשא הזה. בפועל היה הפרוזדור צר מלהכיל שולחן ושני כיסאות ברווחה, ורחוק מדי מן המטבח בשביל שזה יהיה הגיוני. היא דחפה בכוח וניסתה לפתוח את הוויטרינה בעזרת אצבעותיה העבות, עדויות הטבעות של לאה. לא היה טעם, הוויטרינה הייתה נעולה.

היא התרחקה מחדר השינה והתחילה לחפש אבן גדולה להשליך על הזכוכית. גופה של לאה התנשם בכבדות. כל הפעולות האלה היו מאמץ גדול עבורה. מיכל נעצרה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להרוג עוד גוף. היא הסדירה נשימה כשהיא בוחנת את חדר השינה.

כיסוי המיטה היה מגולגל לצד שלה. אלירז לא טרח לכסות את המיטה אחרי שקם ממנה. על מתקן העץ, ה"ג׳נטלמן", היו זרוקים מכנסיים של אלירז כשכיסיהם הפוכים. זיכרון הכה בה. זה היה בלילה. הייתה להם מריבה. הוא עזב את הבית וחזר רק לפנות בוקר. בהעדרו היא הפכה את המזוודה שלקח לנסיעות עבודה, בלי למצוא דבר. היא זרקה זוג מכנסיים אחרי זוג מכנסיים על המיטה, אחרי שרוקנה להם את הכיסים, ואז בכיס פנימי של ז'קט מצאה כעשרים או שלושים חשבוניות מארוחות ומוניות. היא התיישבה על קצה המיטה והתחילה לעבור עליהן בזו אחר זו, בלי שהיה לה מושג למה הן קשורות. בחלק מהן דהה הדיו והיא הצמידה אותן אל מנורת הקריאה בניסיון להבין מה היה כתוב שם. בשלב מסוים הרימה מבט וראתה את דמותה משתקפת בוויטרינה. זה היה חסר תוחלת. בניירות האלה לא היו תשובות לשאלות שהסתחררו בראשה: אם היא לא מאמינה לו יותר, מה אפשר לעשות? מה היא מוכנה לעשות, כדי לא לאבד יותר ממה שכבר איבדה? ומה עם הבית? והילדים? ומה יחשבו עליה? חודשים ספורים אחר כך הגיע האבחון, והמחלה רוקנה ממנה את כל השאלות.

עכשיו, מול הוויטרינה הנעולה, הרגישה מיכל את הזמן דוחף כמו גל ענק, תמיד לאותו כיוון, ואת החרטות שלה הודפות בכל כוחות נפשה לכיוון הנגדי. הסתירה קרעה אותה בכאב עז כל כך שדמעות פרצו מעיניה של לאה, זלגו בשטף על כריות לחייה, נקוו בסנטרה ונשרו על חזה בטיפות ענק. רק כששמעה געיית בכי זר פורצת מגרונה התעשתה מיכל, שלפה מהתיק השחור ממחטות נייר, קינחה את אפה וניגבה את פניה. היא טיפסה בזהירות מעל גדר האבן, נדחסה בין השיחים, ועשתה דרכה בחזרה למרכז העיר. עד שהגיעה לרחוב האתרוג כבר נטמעה לחלוטין בגופה של לאה אסולין.

.

רות קינן היא מעצבת מוצר ומעצבת גרפית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, צריף, לכל הרוחות, המוסך ועוד, ספר שיריה הראשון, בעריכת אלי אליהו, עתיד לראות אור בהוצאת פרדס. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "מות החתולה (מיומנה של מכשֶפֶץ)", סיפור מאת עלית קרפ

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן