.

העיר העילית

מיכל בן־נפתלי

.

המכתב חיכה לה בתיבת הדואר האלקטרוני. "גבי יקרה, היום נתקלתי בשמך ובשם אמך במודעת האבל ולא יכולתי שלא להגיב," כתבה לה. "אני משתתפת בצערך. נזכרתי שבטקס סיום קורס מש"קיות ת"ש, כשקראו לך לקבל תעודת הצטיינות, אמך, שעמדה עם יתר ההורים מול הרחבה, פיהקה. אני זוכרת שהפיהוק שלה העציב אותך, אבל גם שהבנת לליבה."

היא קראה את המכתב כמה פעמים, בערבו של אותו יום ומדי ערב בערב לאורך השבעה, בכל פעם שהותרה קמעא חגורת האנשים הדקה שהרחיקה אותה מעצמה. בתערובת של תשישות ופליאה קראה, תוהה הכיצד אותו מראה נושן של פי אמה נפער בעל־כורחו – חלפו כבר למעלה משלושים שנה – מערה אל תוכו אוויר בשקיקה ממושכת ושב ופולט אותו בחטף, נחרט בתודעת המפקדת שעמדה ככל הנראה בגבה אל אמה וקרוב לוודאי שמעה על הסיפור מפי גבי עצמה. אבל כעת שאלה את עצמה מדוע הניחה דווקא אצל המפקדת את מה שלא יכלה אלא לראות בו את סודה, ואולי אף את סודן, שלה ושל אמה, ומדוע אותה אפיזודה נשכחת הנעוצה בתגובה גופנית ספונטנית בלתי רצונית של לאות משועממת, שבה והתייצבה לפתע, אך כבר לא בינה לבין אמה, שסופה המוחלט מהל את הכול במיץ ההחמצה הבלתי נמנעת, אלא בינה לבינה.

למחרת השבעה חזרה לצעוד עם הכלבים דרך הפסאז' המוזנח שנחצב כמנהרה בתוך בניין וחיבר בין הכביש הראשי לרחוב הפנימי. כשרק עברה לגור בסביבה עוד היו פה חנויות סדקית, כלי בית, בדים לווילונות ובזאר, שהוליכו בחשיכה עד למספרה ולפיצוחייה של האחים ברחוב הראשי. אבל גם כשחלק מהחנויות הומר במשרדי נדל"ן נשמר בו, אפילו לאורך היום ובחודשי הקיץ הארוכים, אותו יסוד לילי צונן שספח אליו סירחון ולכלוך. בעלי החנויות טאטאו רק מעבר לדלת הכניסה הפרטית שלהם, ופועלי הניקיון לא העזו לפלוש למה שנדמה להם כחוץ פנימי מדי. על כיסא גלגלים מחוץ לחנות החשמל ישב המוכר והקדיר את הקירות הדהויים בענני עשן. גם המספרה פיזרה על שפת הרחוב שלושה כיסאות מתקפלים. שתי נשים ניצלו את התאורה העמומה כדי לשבת בראשים צבועים, מגבות מוכתמות על כתפיהן, ידן האחת מאפרת והשנייה אוחזת בפלאפון. על כיסא שלישי, ליד הפיצוחייה, נמנמה חסרת הבית, גבה כפוף על הליכון האלומיניום, כמעט כורעת, עומדת להישבר. שערה הלבן המפוצל לחוטים דקים חשף את בשר הקרקפת שכמו נשפך מקרביה.

רצועות הכלבים הסתבכו בין ידיה. היא קשרה אותן לפקעת וניסתה לגרור אותם בעקבותיה בקצב אחיד ללא הצלחה, כך שימהרו לחצות את הפסאז' ולא יתפתו להשתין עד הגיעם לגדר המשורגת ברחוב הפנימי. ארוך הזנב טלטל את זנבו אנה ואנה, חובט ברגלה. קצוץ הזנב שב והתחכך בה מצידו האחורי כמנסה למצוא את זנבו האבוד. היא הגבירה את קולה המאיץ בהם לזוז, שחררה מעט את הרצועה של הפודל האפרפר כדי שירחרח בקבוק מפלסטיק שנח על המדרכה, והידקה לעברה במשיכה קלה את הכלבה הזקנה שהתעכבה שעה ארוכה מול גוש צואה מפואר ונשכבה לבסוף לידו. גבי אחזה ברצועות בתקיפות, לסתה מתקשחת מחזונות בעתה, וכדי לפייס את נהמות המחאה שהשמיעו הוציאה מתרמילה חפיסת גבינה צהובה וקילפה פרוסה אחר פרוסה. הכלבה הזקנה התרצתה וקמה על רגליה הכושלות.

היא קיבלה את העבודה לפני כמה חודשים. אף אחד לא שאל אותה מה ההכשרה המוקדמת שלה. את קורות החיים שהחזיקה בכיסה למקרה שמישהו יבקש לא זכתה לשלוף. לימודיה, עברה, כל זה לא נחשב. היו שהכירו אותה מפגישה חטופה ברחוב, בקיוסק או בשופרסל. היא הניחה את דעתם של חמישה אנשים. זה היה מספיק כדי לחתום את הלהקה. היא סיכמה את התנאים: סיור בן שעה בצהריים ובערב. היא נהגה להקדים, כיוון ששמה לב שחישוב הזמן שלה לקוי. לראשונה בחייה החלה לאחר.

כשנכנסו לגינת מלץ, שחררה את יוחי. הוא דילג כמרחף לכיוון הגדר וחדר מבעד לסבכים, נעלם ובא במרוצה מן העבר האחר, מכשכש בזנבו. מאחר שפחד אפילו מצללים, היה הכלב היחיד שלא הפיל אימה על המטפלות הפיליפיניות שישבו על ספסלים מסביב לשולחן העץ וידע לעקוף בערמומיות את הקשישים שרבצו בצייתנות בכיסאות הגלגלים לצד המתקנים. הכלבה הזקנה תחבה את אפה אל בין ברכיה, ליקקה את ידה במרץ כמתחננת שתשחרר גם אותה. פעם אחת התירה את הקולר והכלבה דידתה לכביש וכמעט נדרסה. היא פיתתה אותה בעוד פרוסת גבינה צהובה. הכלבה נענתה ועצמה את עיניה מתמכרת לשמש. ארוך הזנב הזדקף, נקש נקישות קצובות על הקרקע וחג סביבה במעגלים עד שמצא את הנקודה והשתטח. קצוץ הזנב ליקק בשקדנות את משטח האבן והניח את לסתו בתוך ביצת הריר, עוצם את עיניו חזק. לפעמים דימתה שהוא קורץ לה, שהוא רק עושה את עצמו ישן. כלבים יכולים להעמיד פנים? היא שאלה את עצמה.

עכשיו נזכרה. "אני חושבת שאני הולכת להתאבד," אמרה אז למפקדת. היא דפקה על דלת חדרה לעת לילה, כמה שעות לאחר הטקס. המפקדת הזמינה אותה פנימה, עטופה בשמיכת צמר על הפיז'מה. "פעם ראשונה שאני שומעת שמתאבדים מהצלחה," ענתה לה מיוזעת, גרונה יבש. השולחן הקטן שאליו ישבו כמו התפתל תחת כובד זרועותיה. היא הרימה את כפות רגליה התפוחות על הכיסא ליד גבי. "זה מפריע לך?" שאלה בהיסוס. "לך זה מפריע," השיבה במבוכה. המפקדת מזגה לעצמה כוסית קוניאק וגבי סיפרה לה על הפיהוק. היא אמרה שחיפשה את אמה בתוך קהל הצופים, ובשעה שכל העיניים היו נשואות אליה, החניכה המצטיינת, פנה מבטה של האם אל מקום אחר עד שתשומת הלב שלה־עצמה התפזרה וכשניתן האות להצדיע, פסס, לחשה המפקדת, התרוממה כף ידה בהססנות לעבר הרקה ונתקעה באמצע הדרך. ואז לתדהמתה הניחה המפקדת את הכוסית ואמרה, "אל תשקרי," ואף על פי שמיהרה לסתור את דבריה, נצרב בתוכה דבר השקר שלה מבלי שתוכל להסירו. שכן במובן מסוים צדקה. בתום הטקס, לפני שכולם הסתלקו לבתים, ניגשה אליה אמה, אימצה אותה לליבה ואמרה: "את כמו פרח," הגבירה את קולה כשהגתה את המילה 'פרח' כבוחנת אותה מן הצד בסבילות, כמעט בחוסר אונים, כפשׂע בין שגשוג לבין היתלשות, מועידה אותה מכאן ואילך לתנודות המטוטלת לבדה, בלי תומך.

עכשיו, ביושבה בגינה, ראתה כל דבר מנקודת מבט כפולה, את עצמה, נערה, ואת אמה המביטה בה, והפיצול הזה כיווץ את בטנה.

אחר הצהריים צעדה באותו מסלול, חצתה עם הכלבים את המדרכות הסדוקות בפתחי הבתים, השהתה את מבטה על קרחות הדשא שהתמלאו ערמות חצץ או סנדות, והניפה את עיניה אל הגגות, מחפשת להיתלות במשהו, סימנים, כלים להבנה, מרגישה בנוזל איטי נמסך לתוכה, מפזר את ריחות חדרי המדרגות וקירותיהם המאוכלים. היא גילתה את העיר העילית נבנית בחשאי, שוברת את הקווים האופקיים, הגלויים, מערערת את תחושת המוכרות. בגינה לעת ערב התקהלו הכלבים סביבה רדומים לצל העצים, גיפפו את רגליה במסירות, הניחו לה ללטף את פרוותם החמימה. ארוך הזנב התרומם והניח שתי כפות חמדניות על ברכיה. ילדה קטנה התיישבה על הנדנדה. מישהי שנראתה כמו סבתה אחזה בשני החבלים, ביד אחת העיפה אותה מעלה ובאחרת אחזה בלולאה בנוקשות כמבקשת לבלום את התנועה פן תעוף. "תחזיקי חזק," אמרה לה במתח. "עוד, עוד," צעקה הילדה שרצתה להגיע לשמיים. חיוורת, ראשה סחרחר, התאמצה הסבתא להישאר יציבה. "זו זכותי," קראה הילדה. "כבר יש לך זכויות?" אמרה הסבתא, "ומה עם החובות שלך?" גבי פרשה את שתי ידיה אל על כמו כדי לראות עד היכן הן יכולות לטפס והרגישה את המאמץ בבטנה. לרגע נדמה לה שהגוף נקרע לשניים. היא עצמה את עיניה. בתוך האדמה הרועדת נכרה בור ומבלי משים הידרדרה לתוכו. היא חשה את נועם הנפילה והקיצה, רגליה קרות. השמש עמדה לשקוע. הגינה נעשתה שוממה. משפת הרחוב לא שוער עומקה המסתורי. כבדות מאיימת עלתה מן העצמים שחדלו מפעילות וניצבו דוממים, הנדנדות, המגלשות, ערוגות החול. גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים. עכשיו זו כבר לא הייתה תחושת מחסור או געגוע אלא אי־נוחות גופנית שאיבדה את מקורותיה וליוותה אותה כמו מטרד. עכשיו לא היו אלה הוריה שנמוגו, מותירים מאחוריהם סימני דרך חסרי חיות, אלא כיליון רחב ועקרוני יותר, מוחלט ומרוקן מתקווה. ואף על פי כן, ידעה, זה המקום, אלה חומריו, רכים, לא עקשנים, לא מתנגדים. הכול עשוי עוד לצמוח.

בדרך הביתה, אחרי שהחזירה את הכלבים, עצרה אותה עוברת אורח, עגלתה מלאה שקיות. פניה נראו לה מוכרים. "תני לי כסף," פקדה עליה. היא שלפה את ארנקה מהתרמיל והחלה נוברת. האישה הציצה לתוכו. "כמה יש לך?" שאלה בתקיפות. "אין לי מטבעות," אמרה בקול קטן. "כמה יש לך?" התעקשה עוד. היא החזירה את הארנק לתיק ומיהרה את צעדיה הביתה, טיפסה במדרגות ונעלה את הדלת אחריה פעמיים. היא רצה לחלון לוודא שלא עקבה אחריה, נכנסה למקלחת, שטפה את עצמה וחזרה אל החלון, עמדה כשמגבת לגופה ואז שמטה אותה לפני האישה שעמדה בחוץ, עורה מוכתם, פיה פעור לרווחה.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016, וספרה "בגד מאש" (כתר) נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019. לאחרונה ראה אור הספר "הקבוצה", בהוצאת כתר. "השליח", סיפור קצר פרי עטה, התפרסם בגיליון 74 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "גוף זר", סיפור מאת רות קינן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אלף־בית של ממשות

ליה נירגד

.

א

ולפעמים בכל זאת נדמה שכן, לפעמים הנפש עדיין מתפתה לזה: לכתוב 'אוויר' ולשמוע גם 'אוויר' גם 'עביר', לראות את האל"ף שם בָּראשית כיאה לה, וצורתה פרוצה כיאה לאוויר העביר – ורק אז להגיע אל האוויר עצמו, כי הרי זה כוחו של הכישוף, להשכיח ממשות בסבך המילים. ולנשום, לנשום אז בפליאה, שכל זה נמצא, נוכח וחיוני ולגמרי שקוף, שקוף ולא רק לעין, המתבוננת בחדר ואומרת הוא ריק.

.

ב

עמוק, עמוק הבלבול – רגל פה רגל שם והראש מסתחרר ביניהן שם למעלה. ולא רק שתיים הרגליים, כי אין כאן סתם עניין של פה ושל שם, השָם לא אחד וגם הכאן לא, הרבה שָמִים וכּאנים מבלבלים את רגלינו – כאן ג'ינס וטריקו ושם משי ותחרה, כאן חדות רציונליות אבל שם בפינה מפת המזלות, כאן דמוקרטיה בכאילו ושם כיבוש של ממש; ונוסטלגיה לעָבר של אחרים מצד אחד, והתנערות מגורלם הכובל מצד שני, כאן עמקים של שלווה ושם מצוקי ההרפתקה; ושקידה על שכלול הנפש הפרטית לצד מסירות הנפש לאחרים, ומריטת שפם אבל לא גבות, ותזונה אורגנית בין מסעות אל־אס־די – כך עוד ועוד, כי כאלה חיינו, כתמנון בחזקת מי יודע הרוקד על ריבוא רגליו, מדלג בין מכות החשמל.

.

ג

מה גאוותנית הגאווה, ראו איך היא מגעגעת בגאון, ראוותנית כל כך, מדרגה אחר מדרגה עולה מעומק הגרון מטפסת אל הלוע מגיעה לשיניים המתהדקות בפסקנות לשפה התחתונה ומיד נפשקות בתנופת מנצחים, ג־א־וו־ההה.

כן, קצת נלעגת הגאווה הזאת, קצת מטרידה, תמיד מסתתר באמתחתה איזה פס מדידה, תמיד היא מתגנדרת לעיני איזה צופה, שונה כל כך מאחיותיה הפשוטות שמחה ואהבה, מאחיה הענווים סיפוק וכבוד. לא אליה יפנו בשעת צרה, לא איתה ימתיקו סוד, בימים של חג ובימים של אבלות היא באה ביניהם במחלצות הדורים, מצמיתה במבטיה האטומים, מנערת מעליה את האבק בצאתה.

.

ד

תשתיות הביוב יקרסו. האדמה תרעד. הכול יתפורר. מים רבים יציפו אותנו, ובכל זאת נהיה צמאים. וגם מס הכנסה, ולחץ דם, גם הילדים, אחד אחת, וגאופוליטיקה, עוד מילדות, וסרטן וזקנה ושאר גוונים של אובדן שבאופק – אלף פנים לדאגה שהופכת את מעינו בשנת דמדומים של שחר. מגדול אל קטן, מרחוק אל קרוב מבטה סוקר את הממשות, ניתז  ומקרטע מצד אל צד כמבטה של תרנגולת נסערת.

והנה היא באה, מוקפת בלהקתה חרדה תבהלה ואימה, גם פלצות וחלחלה אצות במאסף, וכולן אדומות כרבולת, רגע מגעגעות רגע מצווחות, שורטות את הקרקע בתזזיתן הנואלת, מתרוצצות כה וכה וצווארן שלוח להקדים פני צרה, קורץ לשוחט.

לו רק הייתה כאותה אווזה בוטחת המהדסת לה בנחת, הרושפת, גם כן בנחת, על כל חשוד; או עליזה כחתלתולה המשתובבת… או תכליתית כדבורה… ואולי דואה גבוה, גבוה, בכחול הרחוק? אך צר, צר עולמה של הדאגה, ובגעגוע חנוק היא חומקת לפינה, מטילה ביצה ונחה.

.

ה

הווה של ממש, כל כולו התהוות, התגלמות מושלמת בין עבר לעתיד מופקעת ממחזור הירחים, תשעה צעדי נחשון מן הכלום לממש; והכול ייתכן – תלתל שחור, ריס בהיר, רגליים קלות ולשון כבדה – הכול טמון, הכול מקופל, משתכשך בוורוד השפיר, נישא על כנפי משאלה הרת גורל, או נגזר ברגע הרה אסון, או נספח אל עולמו העכור של המובן מאליו.

וכאן, בין המִמילאי והמשתאה, שוב ניכר ההבדל בין גוף ונפש, כי בהיריון אין כל שיעור חדש לגוף, הוא עושה את מה שהיה מסוגל לעשות כמעט מאז ומתמיד; כי בעודו ברחם כבר הייתה לו רחם משלו, ובין שיעשה זאת ובין שלא, הוא מיומן בתכלית לטוות מתוכו חיים של אחר. ואילו הנפש דהומה, הומייה כולה פנימה, מתערסלת אף היא בחשכת המים, מערסלת באהבה, יש לקוות, נשמה חדשה בתכלית. ואם שפר מזלה, אם אומנם נתברכה בהיריון הזה, תוכל להביט מבעד לארובותיה ולהתפעם לנוכח קימורי האופק הנמתח בגופה, ולחלום עוללים של שחר.

חתולה עוברת ברחוב, בטנה שוב תפוחה, אלא מה.

.

ו

כי לפעמים הממשות מסנוורת, או מכוערת, או סתם מיותרת, והנפש מבקשת לה מסתור, חיץ נוסף בין דלת אמות ששקדה לגדר לעצמה לבין המולת הימים, עוד עפעף דקיק שיסוכך על מבטה המגורה, שיצבע בגוונים את האור הבוהק, וירכך זוויות. אולי תסתפק בפס רחב של תחרה כסימון אוורירי למשאלת ההתכנסות שלה, אולי תעדיף יריעה ניגרת של כותנה רכה הנאספת בשלולית על הרצפה; ואולי משי, אם מצויה הפרוטה בכיסה, שאז תחשב בנדיבות את הבד, פי שניים וחצי מרוחב החלון, לחרוש באור תלמים של צל.

וכשבאה רוח הווילון מתבדר, מבודח מיומרותיה לתחום כך גבולות; ואם טוב היום תחייך אף היא, מפויסת, ואם רע תמהר לסגור כל חלון.

.

ז

עוד ועוד ועוד עודפות, נערמת כהרים, צפה באיים, עולם שלם של פלסטיק סדוק ומתכת חלודה שאין חפץ בם, לא עוד. כי לא רק מארזים על גבי מארזים יש בזבל הזה, שכבר מזמן אינו מדשן דבר, אלא גם דברים שסתם נמאסו, או נמצא בהם איזה קלקול של מה בכך, וילדים קטנים, וזקנים קטנים – שחומי עור על פי רוב, הרי כך סידרנו את עולמנו – נוברים בהם ללקט קיימות; ונוברות בהם ציפורים, ונוברים בתמימות הדגים, שטרם למדו את אורחות הקִדמה ושיעור קשה מחכה להם, ונוברים מקקים וצוחקים צחוק גדול, צחוק אחרונים.

.

ח

אמרת חֶבל אמרת קצוות, אמרת חיבור, מצד אל צד נמתח כמו חיוך, מרים מפרש מקים אוהל תולה ערסל אורג רשת, קושר. ילדה הולכת בדרך כורכר וחבל בידה, מחכה להזדמנות.

.

ט

עמקים משובצים בחום וירוק בין גבעות של חורש, ובד ארוג מפשתן, וכלי שכויר בחומר ונשרף באש – ישנו עדיין מקום קסום של מפגש, ובו דברים מעשה אדם שהיד נוגעת בהם כפי שתיגע בסלע או בפרפר, מגע של חי בחי; שם העין רווה נחת קדומה למראה הגשם על התלמים, והאוזן מיטיבה לשמוע את הרוח במצילות שתוּכּנו מעץ ומצדף. שם אפשר עדיין לדמות כי האדם מלמד את הטבע שירים חדשים, ממצה עוד פלא שקופל בו, כאילו אומנם ניתן לו להשתתף במעשה בראשית, ובאהבה. שם, במקום הזה, חוּמה וסבלנית, מחכה הטחינה: כבר שכחה את מוצאה בשומשום היבשושי והיא שלווה בצמיגותה, נדמה לה שהשלימה את מסעה. למגע המים היא נחרדת תחילה, כל כולה עור אווז גבשושי, אבל הנה, עוד סיבוב או שניים היא מתרצה ותכף אף בוהקת בעליזות, מעדן מלכוּת שחברו בו שמש ומים ומגע יד אדם, כמעט היישר מגן עדן באה אלינו, לשמח כל כך את חיינו.

.

י

הן רכות, זה ברור, מי תדמה ירכיים ולא תדמה אותן רכות גם אם יש בעולם אחרות – רוך וירכיים כרוכים בעליל זה בזה; ודשנות הן, בוודאי, מה חפץ בירך בלי הקימור המדויק המזמין למנוחה עורף אהוב; וחזקות כמובן, נושאות הלאה והלאה את הגוף, צעד זו צעד זו, או עוטפות בחיבוק, שתיהן יחד, גוף של אחר.

ובחיבוק מתרווחות הירכיים ומחייכות, חשות ברכותן מבפנים, כמין אפשרות למקום.

.

כ

הנה אחד הגבולות הברורים של הדמיון, המדמה כי ביכולתו להתעופף באשר ירצה, לשכון היכן שיבחר. כי חרף זחיחותו המובנת אין הדמיון יכול להשיג את כאבו של אחר, רק לחבר זיכרונות ולערבב קצת ביניהם: היה לנו פעם פצע דומה ברגל, נדַמה אותו גדול יותר, נדמה אותו בלחי, נכפיל כפליים מפאת רגישות הלחי – והנה, כבר נשמע משק הכנפיים: האיש הזה ממול, שצלקת אדומה חוצה את לחיו, הנה חשנו את כאבו שכאב, חשנו ממש, בדמיוננו המפותח שחוננו בו מילדות. והרעב הנורא שחשנו פעם, בין ארבע לארבע וחצי, והחרדה שתקפה אותנו שהייתה קשה באמת, והניתוח שפעם, והפחד הארוג ברקמות מבראשית – כאבים־כאבים, חומרים מן המוכן, קוביות־קוביות קמים באוויר מגדלים שברוח, מחוזקים פה ושם בידיעה שקראנו ובסרט שבמהלכו עצמנו עיניים רוב הזמן, והנה אנחנו מהנהנים ליד מיטת חוליו של אחר, מעמיקים מבט מבין במבט, ושוב מתפעם ליבנו מעוצם אהדתו, ושוב מחרישות פעימותיו את אוזנינו.

והרי אפילו הכאב הפרטי, זה שבזיכרון, הרי גם הוא רק תצלום דהוי עם כיתוב ממוחזר, הרי כל קוץ, כל ציר, כל עווית כל חתך מפתיעים שוב ושוב, מרעישים ממש, מהתלים בזמן וגם במרחב, כשהכול עוצר והכול מתכנס אל מקום שאין בו אלא כאב, מקום ששום מעוף של הרוח לא ישיג לעולם כי כולו גוף, זעקת תאים בממלכת החומר.

.

ל

ראשיתו בפרחים הקטנים, העבים, דמויי הפלסטיק, שרק ריחם המתוק מעיד על עתידם, נישא בחמימות בין ערביים של אביב. והנה עוד קצת, כמו בצילום איטי, נוצרים הזרעים, עטופים ציפוי חלקלק, וכבר יש גם קליפה ירוקה ומתוחה לגונן על חיים שבכוח, ובין לבין נאגרים אט־אט המים בזקיקים והופכים לעסיס. דומה על כן הלימון לקופת חיסכון, ומי שתשקה כל הקיץ, כל קיץ, תוכל בשעת צורך להכין ממנו לימונדה.

.

מ

טבעי, שלילי, רציונלי ולפעמים גם לא – איזה תכונות אנושיות קשרנו למספר, ממש יוסי'לה קטן עשינו ממנו בלולאות המילים שלנו, בניסיון הנואש לגשר בין מה שמומצא כל כך וגם מוחלט כל כך, לתפוס את המהות החמקמקה הזאת שבלעדיה לא היה אפשר לחלק שליש בחצי, מי הייתה רוצה בכלל, מה זה אומר בכלל מחוץ לכללים המטורפים של המשחק הזה שלכי תביני אותם בלי שיעורי עזר, והרבה.

ואף על פי כן שתי כנפיים לציפור ושלושה חלקים לעוזי, ויחד זה יוצא חמש, תמיד. וגם אם נוסיף ציפורים כאוות נפשנו, וכלי משחית למכביר, תמיד נוכל לרשום בטור מספר אחר מספר ולסכם ולהחסיר בלי חשבון. וזאת רק ההתחלה: סדרים שמימיים, הרמוניה נשגבת, מקצבים מדויקים שביסוד כל ממשות, פתיתי שלג ומשושים של דונג ומערבולות שבצדף; ואוהב לא אוהב, ותאוות הזוגיות של זו המרטשת חרצית – הכול סדור בסך כזה או אחר שיתברר לנו אם רק נשתכלל עוד בתורת המספר. ואולי, מי יודע, אולי זו תמצית האנושיות, לגלות ולבטא את מה שקיים ממילא.

.

נ

ומכל מקום עולה הנהי, רוחות משתרכות בין מצבות שנותצו, גאיות לוחשים שמות שהיו למרמס, בין טרשים זועקות אבנים שהיו פעם קיר. ועם כל צעד בשבילי האביב נמחץ הלב והדעת מתבלבלת, משתבללת במבוכה מאימת האמת ואוזלת התוחלת: כאן, וכאן, וכאן חיו – ואינם עוד. ובמורד האילם מכסיפות עלוות נושנות, ומשוכות צברים מסמנות גבולות מחוקים; במעיין המים עודם מפכים חרש נ נכ נכב נכבה, וילדים שרחצו כאן היו לזקנים; ואיש לא נותן דין וחשבון נפער עוד ועוד כתהום רוחשת.

.

ס

איך לתאר את הפלא? מלבני, תמיד – בגדלים שונים אבל תמיד מלבני – לא בצורה סוד קסמו; צבעו מתחלף בחוץ אך תוכו תמיד לבן – לא בצבע כוחו; ניחוחו דק, וניכר רק מקרוב, ואילו האוזן אינה למדה ממנו דבר. אך היד הלמודה אוחזת בו בנוחות, בקרבה, הופכת בדפים, שם בין שכבות העלים מסתתר הקסם. ואין לדעת מה יתחולל הפעם, מה צפון בשרבוטים הנערמים זה על זה, לאן יוליך הספר את הנפש המרווה במבטה נייר ודיו שיבשו, מצמיחה מחדש את מה שנאצר בהם.

גדול, גדול הפלא: כאילו הכה ברק בעץ, והעץ השכיל לטמון חשמל באצטרובליו הנושרים ומתגוללים במורד, ומי שיאחז באצטרובל וייתן עליו את דעתו יחוש בעקצוץ מן הזרם. כאילו קפאו אדוות האגם כשפגעה בהן אבן, ואגם אחר ירגוש על פי רישום שנמסר לו בדרכים עלומות שמתחת לימים כולם, והנה אדוותיו כאדוות ההן, אז.

גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות – קרבי אליהן עין מיומנת וכבר נושרים אצטרובלים, עוד רגע תישמע אוושת הרוח, וילדות רחוקה של אחרת תהיה משכן ארעי לילדה שקירות הבית צרים לה, ולשונה תרטט ממתיקות מרקחות של פרי שמעולם לא טעמה.

.

ע

ורק לא להביט לאחור. מי שמביטה לאחור דינה להיות למלח, ולא סתם מלח בתפזורת, זה המשמח את חיינו ארוחה אחר ארוחה, אלא מלח בניצב, כלומר גוש קפוא, קפוא לעד, אין לגרוע אין להוסיף, כלומר אין עוד חיים בו. כי העבר, כך לימדו אותנו מילדות, עוד לפני שהספיקו להתחלף לנו השיניים, מסוכן. קטלני אפילו. קדימה, רק קדימה, לכי אחרי לוט, לכי אחרי אלוהיו המר הניחם שוב ושוב על מעשה הבריאה שלו, אל תפני מבט לאחור. העיקר לא להביט לאחור: זה הסתדר יפה עם רוח הזמן החלוצית.

אבל מה יש שם מאחור? לאן מפנה את מבטה זו שתשלם עליו מחיר כבד כל כך? אל מה, אל מי היא מביטה?

אנשים, אנשים רבים יש שם, ושכנים, וחברי ילדות, ומכרים מזדמנים שאומנם לא יקרים לה במיוחד ובכל זאת היו חלק מנוף חייה; גם היא עצמה עוד שם, אניצים מנפשה נותרו במארג שממנו נתלשה בחטף.

מה היה אז במבטה, כשהביטה, ועיניה מסיעות את נפשה אל העיר? מה השקיע את עקביה בחול? געגוע, בוודאי, עוד לא הספיקה להתגעגע בפועל אבל כבר היא יודעת טעמו של געגוע שיבוא; וערגה, בוודאי, הצובטת פחות אך כואבת בלי הפסק, וגם היא למפרע; וצער איום על כל מה שאובד; וחמלה אינסופית, גם כן, כי אין מלבדה שיחמול, לא לוט שהציע לאנשי סדום המתגודדים את שתי בנותיו אשר לא ידעו איש, ולא אלוהיו שחיזק את ידו; ועול הזיכרון, זיכרון כל החטאים שחטאה וחטאו בה, וזיכרון הנפשות והשמות כולם, שאף הוא מוטל עליה מעכשיו; והפחד האיום שמא תשכּח.

וכך היא ניצבת לעולמים אילמת, כתמרור אזהרה לשוגים בכיסופים: רק בזהירות, רק במבטים חטופים בין צעד לצעד, רק בתפזורת הציצו בעבר, ובקשו בליבכם מחילה.

.

פ

עיניה מוקפות קמטוטים, כל כולה חרושה חריצים, נחרצות גם רגליה, כבדות וקמוטות. בבטחת שנים מוליכה הפילה את עדרה, למודת שרב ובצורת, מטילה עם כל צעד את כל כובד משקלה, שאינו כבד לה כלל. מראות ומוראות רבים כבר ראתה בעיניה הזעירות, שאינן מספרות דבר, קולות של נפץ שמעו אוזניה הכבירות, ותרועות מלחמה. שוב היא תרה אחר עיר מקלט, נווה מדבר, זוכרת נתיבים שהתהלכה בהם בצעירותה, מבקשת לה שלולית קטנה להשתכשך בה, כמה עלים ירוקים להביא אל הפה בסלסול חינני של החדק.

ומסופר אי שם, כי אי אז בימי ראשית העולם, לאחר שנבראו אריות ונמרים וזאבים ותנים וריבוא מיני ציפורים וקופים עד שתם מעשה הבריאה כולו, סנטו המלאכים בבורא, שכל יצוריו דומים כל כך. בו במקום, על מנת להשתיק אחת ולתמיד את הגיחוכים, העמיד בפניהם יצור שטרם נראה כמותו, נישא ומוצק כהר, חשוף, ואוזניו ככנפיים אדירות להקל את צעדיו, וחוכמת רזים אין שיעור לה ניבטת שקטה מעיניו. מחאו כל המלאכים כף אל כף והריעו לבורא, ורק מלאך אחד סורר שרבב שפתיים בזלזול והפטיר: "ארבע רגליים וזנב אחד, אוזניים ועיניים שתיים ועוד שתיים – הכול כרגיל; גדול יותר, אומנם, אבל לא הגודל קובע." שרקו כולם בבוז ואמרו לו, "ודאי שקובע," והביטו בחשש בבורא שמא נעלב מדבריו של ההוא, שהרי כבר יצא לו שם של נוטר ונוקם. אך לא עווית של זעם ראו בפניו הנשגבות אלא רק קריצה קונדסית, כשהשיב לחצוף: "חכה חכה, נראה מה תגיד עכשיו…"

.

צ

זורח כחרצית, בוהק בקידה בין הקוצים, חיוור כסהר או יוקד כירח קציר: אין כמו צהוב לאגור את השמש, להעיד על האור – אורן המיטיב של שעות אחרי צהריים מתוקות, של ערבי כיפורים בשדרה, כשהטיח נצבע בחמלה.

.

ק

כן, אפשר עוד קצת, העוגה באמת נהדרת – וכל מה שהיה קודם גם, נהדר, כל מנה ומנה – אבל רק פרוסה קטנה בבקשה; אוי, יצאה גדולה – לא נורא, לעוגה כזאת תמיד יש מקום. בחיוך טופח אדם על בטנו, באדנות, זה מכבר הרגיל את הקיבה שלו לגמישות יתרה. והיא נעתרת, מתמתחת כפי כוחה ועוד קצת, כנועה, כן, אפשר עוד קצת, תמיד, ורק מעט חמיצות עולה ממנה עם כל ויתור נוסף.

.

ר

בפנים דומם ובחוץ רוגש הכול, רוח באה; והיא מרקידה עלים, ענפים, מזמנת תנועה לעצים, בזכותה רוקד אפילו הברוש המכונס, מתנועע בגל איטי ומדוד.

בפנים דומם ובחוץ רוחש, בפנים דומם ובחוץ מתנועע, הרוח מרעידה זגוגיות, מטלטלת כביסה על החבל. נפש הלומת טלטלות, שאינה יכולה לשאת עוד תנועה, תיחרד אז כאילו צר אויב על הבית.

.

ש

אמרת שמש אמרת ניכור: זוהרת בלי הרף, בלי כוונה ובלי תכלית, אדישה לעולם שיונק מחומה, שעולץ לאורה, לעולם מסתפק ברשימוּ. ממרחקים שאין שיעור להם היא חורצת גורלות, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, פעם מחיה ופעם חורכת, והכול בלי משים, מבלי שייגרע ממנה דבר.

אמרת שמש אמרת שררה: כל זרע שהנבטנו בחרדה, כל טיול כל חגיגה, כל שמחה שתכננו – הכול תלוי על בלימה, נטוי חסד, בן רגע היא תוכל לגזול מאיתנו הכול. וכבר בוקעת מעומק קרבינו התחינה, עולה כאד מבעבועים של פחד, וכבר מתערבלים ייחולים בְּדמיון והנה היא טובה השמש, מלטפת, מיטיבה, בשררתה מבטחנו; וכבר אנו קושרים לה כתרים משלמים לה מיסים מקטירים לה זבחים, הנה מוטלים הם, שורות־שורות.

וכך מתרוצצים אנו עלובים, מבוהלים, מורגלים בשרביט, עינינו נישאות מעלה בחשש, וחומקים בין צללים, וגרגרנים כשמזדמן, מתרפקים על זיו חמים של חורף לחמם מפרקים פריכים.

.

ת

השאלה היסודית היא שאלת התום. מה קורה לתום הנעורים עם תום הנעורים. האם הוא עוד אפשרי אז? האם הוא רצוי בכלל? ואולי הוא רק התפנקות? או עווית פנימית, מעין גיחוך מבוהל שקפא? ואולי סתם טמטום?

ומה על תום הנעורים המשותף, תום המדורה והדגל? מדוע הייתה בו כזאת ערגה נכמרת? אותה מתיקות נושנה – שמא הייתה מתיקות הצימוק, מתיקות מרוכזת של פרי שיבש זה מזמן, זיכרון מתוזמר של תום שכבר מזמן חלף־הלך לו?

והתום ההוא, הראשוני, הנקי, המיתי והאמיתי, התום האקסיומטי, התום הדוגמטי – עד כמה היה כרוך מראשיתו בהכחשה פראית, בהדחקה נחושה, בהשתקה מזלזלת, בעיוורון עיקש של עם קשה עורף? כמה אלימות דרש התום ההוא?

וכאן, כאן ועכשיו – יש עוד בכלל? ומה שיש, האומנם תום הוא, או רק עזות מצח באדרת ילדות מתחנחנת?
ואולי סתם טמטום?

ושוב, על אחת כמה וכמה: כמה אלימות נדרשת לקיים את התום הזה?

.

.

ליה נירגד, סופרת ומתרגמת. ספרה האחרון עד כה, "במקום גרניום", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת חרגול/מודן. סיפור קצר פרי עטה התפרסם בגיליון 56 של המוסך. הטקסט שכאן הוא מחזור שני מתוך עבודה מתהווה. המחזור הראשון פורסם באתר שלה.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים ראשונים מהספר "משחק הוגן" מאת טוּבֶה ינסון, בתרגום דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

להפוך את הירח: מחוות הוקרה לפרויד מאת ה"ד (הילדה דוליטל)

ענת צור מהלאל

.

If you take the moon in your hands

And turn it round

(heavy, slightly tarnished platter)

you’re there.

.

(H.D., Selected Poems, Grove Press, 1957, p. 66)

.

המשוררת והסופרת ילידת ארצות הברית הילדה דוליטל (1886–1961), הידועה בכינויה ה"ד (H.D.), החלה את דרכה הפואטית כחלק מהזרם האימאג'יסטי. בשנות השלושים המוקדמות החלה ה"ד אנליזה אצל פרויד בווינה, בעקבות משבר כתיבה מתמשך. שנות מלחמת העולם השנייה הניעו אותה לכתיבה חדשנית ועשירה, ובכללה גם התנסות בז'אנר הממואר. דמיינו משוררת באמצע שנות החמישים שלה, המסרבת להתפנות מלונדון המופצצת בידי הנאצים, נאחזת בחוטי זיכרון, כותבת בקדחתנות ממוארים, כותבת ממואר המוקדש לאנליטיקאי המת שלה, פרויד, חופרת מחילה, נועצת ציפורניים בקירות המחילה כדי לנסות לבלום את נפילתה. בפברואר 1946, כעשור לאחר האנליזה וזמן קצר לאחר סיום כתיבת הממואר לפרויד – Writing on the Wall, הובהלה ה"ד למוסד הפסיכיאטרי קוסנכט (Küsnacht) בציריך במצב פסיכוטי חריף וניתוק מוחלט מסביבתה, ונותרה מאושפזת שם חודשים ארוכים. בתקופת האנליזה כתבה ה"ד יומן, ובהמשך ערכה אותו ונתנה לו את השם Advent (התגלות, הופעה). הממואר והיומן הופיעו אחרי מותה בכרך אחד בשם Tribute to Freud (הוקרה לפרויד). הממואר כולו בנוי מפרגמנטים של רשמי זיכרון, חלומות ודמיונות מתקופות שונות בעבר ובימי כתיבתו, מתקופת האנליזה ומילדותה. רשמי הזיכרון מוליכים אותה בעקבותיהם, משיבים אותה בכל פעם מחדש אל דמותו של הפרופסור. היא פונה אליו בממואר בגוף שלישי ומתייחסת אליו כאל מיילד הנפש, אב מאמץ, מאהב ובעיקר מקור השראה ומוזה. כתיבת הזיכרונות מתווה לה דרך בתוך הערפל.

היומן מתקופת האנליזה נפתח ברשמי זיכרונות שצפו ועלו בה בתחילת הטיפול:

בכיתי חזק מדי … איני יודעת מה אני זוכרת: הפגיעה של האחיות הקרות, דמויות הנזירות בזמן האשפוז הראשון שלי בלונדון, אביב 1915; הלם ספינת הלוסיטניה השוקעת במצולות ממש לפני שהילד נולד מת; פחד לטבוע … אם ארפה (אני, הטיפה האחת, האגו האחד תחת המיקרוסקופ–טלסקופ של זיגמונד פרויד) אני חוששת להתמוסס כל־כולי.

 (כל הציטוטים, אלא אם צוין אחרת, מתוך H.D., Tribute to Freud, New Directions, 1974, ובתרגומי מאנגלית.)

זיכרונות אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שבים למודעותה מתוך בליל של אסוציאציות, רודפים את לילותיה בווינה. דימויים מוזרים פוקדים אותה שם בלילות הארוכים, והיא תוהה אם הם מהדהדים זיכרונות של אירועים שהתרחשו, שדומיינו, שנחלמו, או שמא הם נוצרים בדמיונה בהווה. "אינני יודעת אם חלמתי את זה או רק דמיינתי, או אם בשלב מאוחר יותר דמיינתי את מה שחלמתי," היא כותבת. "האם המצאתי הכול? האם חלמתי? ואם חלמתי, האם חלמתי את הדבר לפני ארבעים שנה, או שמא חלמתי אותו אמש?" היא שוקעת בניסיונות קדחתניים למצוא עוגנים שבעזרתם תוכיח לעצמה שאינה חולמת, או ליתר דיוק, שלא הלכה לאיבוד בחלום.

בנקוף ימי האנליזה גוברים ביעותי הלילה: "אהיה חייבת להדליק את האור בקרוב, שכן עיניי, הלטושות באפלה, תוהות אם חציתי את הסף שוב." היא תוהה מדוע אינה מספרת על החוויות הליליות שלה לפרויד. החוויה האנליטית נדמית לה סדורה מדי, פרויד נדמה לה ארצי מדי, "הסבריו של הפרופסור היו מוארים מדי, כך נראה לפעמים; כנפי המחשבה שלי דמויות העטלף היו מכות בכאב נוכח אלומת האור הפתאומית הזו."

בפתח הממואר המוקדש לפרויד היא מצהירה שברצונה להשתחרר מגבולות הזמן ההיסטורי: "איני רוצה להיות מעורבת בהקפדה יתרה ברצף ההיסטורי. הייתי רוצה להיזכר ברשמים, או ליתר דיוק, הייתי רוצה שהרשמים ייזכרו בי. תנו לרשמים לבוא בדרך שלהם, ליצור את הרצף שלהם." ה"ד שבה לרעיון זה בווריאציות שונות: "ביכולתי לוודא את התאריך הממשי של ההתרחשויות בעזרת המחברות שלי, אך אנו בעצם מעוניינים ברושם הכללי של הדברים, יותר מאשר ברצף ההיסטורי או הפוליטי," או במקום אחר: "אמרתי זה מכבר כי על הרשמים להוביל אותי, יותר משאני אוביל אותם".

כאנליזנטית וכמשוררת, ה"ד ערה לכוחה הטרנסצנדנטי של הספרות. ביומנה היא כותבת: "אמרתי שאיני יכולה לאבד אותו [את פרויד], ספריו היו שם עבורי טרם פגשתיו ויהיו שם שוב אחרי שאעזוב את וינה. אי שם ישנה נוסחה של זמן שטרם חושבה". בעניין כוחה הטרנסצנדנטי של הספרות, כתביו של פרויד מעידים על זהירות רבה יותר. הוא התייחס למשוררים שהעריץ כאל "בני אלמוות" (die Unsterblichen alle), והביע בזהירות את משאלתו שכתביו יזכו לחיי נצח. משאלה זו באה לידי ביטוי בספרו פירוש החלום (עם עובד, 2007; תרגמה רות גינזבורג). שם, בחלומו העוסק בביקור של גברת מסוימת במעונו, מתנהלת ביניהם שיחה:

"השאל לי משהו לקריאה." אני מציע לה את היא [She] של ריידר האגרד. "ספר מוזר, אבל בוודאי בעל משמעות סמויה," אני מבקש להסביר לה; "הנשי הנצחי, האלמוות של ריגושינו —" כאן היא קוטעת אותי, "את זה אני מכירה. אין לך דבר משלך?" – "לא, כתביי בני־האלמוות טרם נכתבו".

פרויד משתתק בחלום וחושב בליבו, "איזה מחיר של התגברות וכוח רצון עליי לשלם כדי לפרסם ברבים את עבודתי על החלום, שבה עליי להסגיר כל כך הרבה ממהותי האינטימית."

כך, בעוד כתיבתו של פרויד נוגעת באל־זמניות אך נטועה בממשות חייו, ה"ד שואפת להגביה עוף או להעמיק חקר אל לב האדמה. היא כותבת ביומנה חלום שחלמה לאחר ששכחה את בקבוקון מלחי ההרחה שלה על ספת האנליזה של פרויד באחד הימים, "בחלומי אני ממליחה את מכונת הכתיבה שלי. אני מניחה אפוא שכך ארצה להמליח את כתיבתי סרת הטעם עם מלח הארץ," וממשיכה, "מעולם לא הייתי לגמרי מסופקת מספריי, אלה שפורסמו ואלה שלא פורסמו … ספריי לא נולדו מתים [stillborn], אלא נולדו מהאינטלקט המנותק … התחושה היא שרק חלק מעצמי נמצא בהם" (ההדגשות במקור). במבט לאחור, היא מציגה את המפגש שלה עם פרויד לא רק כחוויה סדורה, אלא גם כמעוררת השראה טרנסצנדנטית: "השנים התקדמו קדימה, ואז שבו לאחור. מעבורת השנים משכה חוט שארג את הדפוס שלי אל תוכו של הפרופסור." אריגת השנים קדימה ואחורה מתקיימת מעבר למגבלות ההיסטוריה והנפרדות. בממלכת הדמיון, היא אומרת, "אנו עצמנו חופשיים לדמיין, לבנות מחדש, לראות אפילו, כמו במחזה או בסרט." האפשרות להתעלות מעל לגבולות הזמן והמרחב הארציים מתעצמת עם הכתיבה בדיעבד, "אין אפשרות לשוב לברגסה [הרחוב שבו התגורר פרויד בווינה מרבית חייו ועד שנמלט ללונדון], או כשם שהייתה צריכה להיקרא, פרוידגסה. אך לפחות בדמיוני, בערפל הדמדומים, אני עדיין יכולה להמשיך במסע החיפוש שלי."

סיבות רבות הובילו את ה"ד לכתוב את זיכרונותיה מהאנליזה (פרויד, על פי עדותה, לא עודד אותה לכך): "ייתכן כי מדובר בחידה עתיקה. ייתכן שאין לה תשובה או שמסוכן לשאול אותה … לפחות אני יכולה לתעד את פרטי ההתנסות שלי, לכתוב אותם, לארוג ולפרום את החוטים, המרבד הנתון במסגרת הזו." כמו פנלופה היא שקועה במלאכת האריגה והפרימה של האריג שלה, מרקם האנליזה, הטקסטורה, הופך לטקסט.

הממואר לפרויד נכתב כאמור לפני התפרצותו של משבר נפשי חריף, שה"ד קרסה אליו בעוצמה. בדיעבד, משבר זה היה עבורה צומת שלאחריו היא לא חזרה לחיים עצמאיים; היא נשארה בקרבת המוסד הרפואי שבו אושפזה ולבסוף מצאה בו את מותה. עם זאת, בכל אותן שנים היא לא חדלה לכתוב. בממואר המאוחר שלה על עזרא פאונד ועל המפגש המכונן וארוך השנים שלה עימו, End to Torment, היא כותבת על הגעתה למוסד האשפוז באותה עת: "כשהגעתי לכאן, לקוסנכט, מאי 1946, אחרי המלחמה, ניקיתי את התיק שלי מתכולתו המגובבת. מדוע קרעתי את התמונות? ובכן, הן היו בלויות וישנות, כשם שהייתי אני. הייתי חייבת למצוא קמעות חדשים. מצאתי אותם בכתיבתי."

.

ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסמה בכתבי עת בארץ ובעולם בתחומי ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, פסיכואנליזה וספרות. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, ולפני כן בגרסה אנגלית בשם Reading Freud’s Patients בהוצאת Routledge. רשימה פרי עטה על השבר והקינה בכתביו של פרויד התפרסמה בגיליון 60 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל שיריו של דן פגיס, במלאת 35 שנה למותו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שני שירים מאת מֵהְדי מוּסָוִוי

מפרסית: אורלי כהן

.

40 ^[1]

יוֹשֶׁבֶת בְּיָדַי

צִפּוֹר עֲצוּבָה

אוֹמֶרֶת לִי: קוּם!

אוֹמֶרֶת לִי: אַל תֵּשֵׁב

.

אֵיזֶה כְּאֵב בְּקוֹלָהּ!

אֵיזֶה רגֶֹז בְּעֵינֶיהָ!

אוֹמֶרֶת: הִצָּמֵד לַטֵּרוּף

וֶאֱהֹב אוֹתִי

.

קוּם מֵהָאֵימָה

גַּלֵּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

אֱמֹר לָעוֹלָם: לאֹ!

פְּתַח אֶת מַנְעוּל הַדֶּלֶת

.

צְחַק כִּמְשֻׁגָּע

בְּיָמִים חוֹלִים אֵלֶּה

בַּעֲבוּר אֲנָשִׁים אֵלֶּה

אַל תַּזִיּל לָרִיק דִּמְעוֹתֶיךָ

.

שְׁאַג עַל הָעוֹלָם,

שַׁאֲגַת שִׂמְחָה

צֵא בְּמָחוֹל מְשֻׁגָּע

עִם מִגְדַּל אַזַאדִי

.

אֶת שֶׁבְּלִבְּךָ מְקַנֵּן –

תֵּן לָזֶה לָצֵאת,

צַיֵּר עַל הַקִּירוֹת

אֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ בְּדָם

.

קַח אֶת הַגִּיטָרָה

הַתְחֵל לָשִׁיר

וּזְכֹר

אֶת רֶגַע הַמָּעוֹף

.

כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמַע בָּעוֹלָם

קוֹל הָאַהֲבָה וְהַטֵּרוּף

בִּשְׁתִיקָה מֻחְלֶטֶת זוֹ

תָּשִׁיר… שׁוּב וָשׁוּב…

▪

גוֹסֶסֶת בְּידַָי

לְזֵכֶר הַגַּן וְהָעֵץ

צִפּוֹר עֲצוּבָה

צִפּוֹר בַּת־מַזָלּ…

 

۴۰

نشسته توو دستام

پرنده ای غمگین

به من می گه: پا شو!

به من می گه که نَشین

.

چه رنجیه توو صداش!

چه بغضیه توو چشاش!

می گه بزن به جنون

که عاشق من باش

.

بلند شو از کابوس

خورشیدو پیدا کن

بگو به دنیا: نه!

قفل درو وا کن

.

بخند دیوونه

توو این روزای مریض

برای این مردم

اشکاتو دور نریز

.

بکش سر دنیا

فریادی از شادی

برقص دیوونه

با برج آزادی

.

حرفای قلبت رو

بذار بیاد بیرون

بکش رو دیوارا

رؤیاهاتو با خون

.

گیتارتو بردار

سر بده آوازو

به خاطرت بسپار

لحظه ی پروازو

.

بپیچه توو دنیا

صدای عشق و جنون

توو این سکوت محض

بخون… دوباره بخون…

▪

می میره توو دستام

به یاد باغ و درخت

پرنده ی غمگین

پرنده ی خوشبخت…

 

59^[2]

הַהִמְנוֹן הָיָה עַל שְׂפָתַיִךְ

הֵפִיחַ חַיִּים בִּשְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים הַמֵּתִים^[3]

זוֹעֶקֶת אֶת זַעֲקָתָהּ שֶׁל אִירָאן

דִּגְלֵךְ הֵנִיף אֶת הָרוּחַ!

.

תֹּף הָלַם בְּמוֹחֵךְ הֶחָלוּל

הַזַעַּם סָדַק אֶת הַקִּירוֹת

מִצַּד זֶה בְּתוֹךְ סִמְטָאוֹת לְלאֹ מוֹצָא

אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה סָפְגָה מַכּוֹת

.

שֻׁדְרּו בַּטֵּלֵוִיזְיהָ

שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ לָךְ לְכִנּוּי וְלִגְנַאי

מַחֲשָׁבָה עַל שִׁחְרוּר מוֹלַדְתִּי

בְּיָדֵךְ הָיָה דֶּגֶל שְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים שֶׁלָּךְ

▪

בַּלַּיְלָה שֶׁל עֵינֶיהָ הַשִּׁכּוֹרוֹת שֶׁל נֶדַא^[4]

הָיוּ הַצַּלָּקוֹת מֵהַמַּלְקוֹת הַ"חַד" שֶׁלִּי^[5]

הַיָּרֹק שֶׁל אוֹתוֹ עֵץ חֲסַר סְתָו

הַצֶּבַע הָיָה לֵילוֹת־הַבְּכִי שֶׁל אֲבוֹתַי

.

עַל כְּתֵפִי בָּעַר כַּדּוּר

זָר מָדַד אֶת הַדֹּפֶק שֶׁלִּי

בַּדָּם, רָכַן קָשִׁישׁ

נִשֵּׁק אֶת הַצָּמִיד הַיָּרֹק שֶׁלִּי^[6]

.

הַיָּרֹק שֶׁל הַדֶּגֶל לְאִישׁ לאֹ הִגִּיעַ

הַגַּן שֶׁלָּנוּ כֻּלּוֹ הוּצַף בִּנְחִילֵי אַרְבֶּה

תְּרוּפַת הַפֶּלֶא^[7] שׁוּב אִחֲרָה לְהַגִּיעַ

גּוּפָתוֹ שֶׁל סֹהְרַאבּ^[8] הָיְתָה קְפוּאָה

.

בְּסוֹף סִמְטְאוֹתַיִךְ לְלאֹ הַמּוֹצָא

הַנְּעוּרִים הִזְדַּקְּנוּ בְּלִבִּי

כֹּה הֻשְׁמַט… מִשִּׁירִי

לאֹ נוֹתַר מָה לִקְרֹא מִלְּבַד הַלָּבָן

.

צֶבַע שָׁחֹר הֵגִיחַ מִמֵּךְ, גּוֹזָל עוֹרֵב

עַל נוֹצוֹתֵיהֶן הָעֲיֵפוֹת שֶׁל הַיּוֹנִים

הָיָה זֶה סִפּוּר הִתְעַלּוּת הָאוֹהֲבִים:

עָלוּ עַל הַגַּרְדּוֹם, הָרָאשִׁים

.

"שְׁעוֹנֵךְ צִלְצֵל אַרְבַּע פְּעָמִים"^[9]

הָאֶקְדָּח תִּכְנֵן לַהֲרגֹ

מְטַר הַשֶּׁלֶג עַל קֶבֶר

הָיָה זֶה הַלָּבָן שֶׁל הַדֶּגֶל שֶׁלִּי^[10]

▪

חָשַׁבְתִּי עַל הַשֶּׁמֶשׁ

מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּךְ הָיוּ תָּמִיד

הָרַדְיוֹ שִׁדֵּר: הָעִיר שְׁקֵטָה

לְמַרְאִית עַיִן, הָאַסְפַלְט הָיָה אָדֹם!

.

הַבּוּלְדּוֹזֵרִים חַסְרֵי הָעֵרֶךְ שֶׁלָּךְ

קָצְרוּ אֶת הַצִּבְעוֹנִים שֶׁלִּי

בַּעֲלֵי הַקְּלִיעִים וְהָאַלּוֹת

הֵטִילוּ וֵטוֹ עַל גּוֹרַל הָאַהֲבָה

.

תַּגִּידִי לְנִטַ'אמִי^[11] שֶׁיִּכְתֹּב

כִּי מִי שֶׁהָיָה בָּעִיר מַגְ'נוּן^[12] הָיהָ

לאֹ הָיָה לוֹ יַיִן וְלאֹ תַּפּוּחַ שֶׁל חַוָּה

הַדֶּגֶל שֶׁלִּי אָדֹם מִדָּם הָיָה!

.

חֲבֵרַי מֵתוּ אֶחָד־אֶחָד

כְּאֵבֵנוּ מֵאַהֲבָה הָיָה אוֹ מִשִּׁגָּעוֹן?!

בְּיָדֵךְ הָיָה דֶּגֶל שְׁלשֶֹׁת הַצְּבָעִים שֶׁלָּךְ

כִּמְכֻשֶּׁפֶת הָיִית מוּל הַטֵּלֵוִיזְיָה

.

כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן: אֲנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים!

אֲנִי בָּכִיתִי: הֵיכָן הִיא הַחֵרוּת?!

הָיִיתָ בְּחֵיק חֲבֶרְתְּךָ!

קִלַּלְתְּ אוֹתִי וְאֶת הָאַהֲבָה!

.

תַּחַת כֹּבֶד אַלְפֵי סְתִירוֹת

מֵעֵבֶר לַהִיסְטוֹרְיָה, לָנֶצַח הָיָה שָׁפוּף

מִכָּל צִבְעֵי תֵּבֵל

מוֹט הַדֶּגֶל, הָיָה גּוֹרַל הַדּוֹר הַזֶה!

 

۵۹

بر لب تو سرود ملّی بود

به سه تا رنگ مرده جان می داد

داد را می کشیدی از «ایران»

پرچمت باد را تکان می داد!!

.

طبل بر مغز خالی ات می کوفت

بغض دیوارها  ترک  می خورد

آن طرف توی کوچه ای بن بست

خواهر کوچکم کتک می خورد

.

پخش می شد درون تلویزیون

اسم هایی که نام و ننگت بود

من به فکر رهایی وطنم

دست تو پرچم سه رنگت بود

▪

در شبِ چشم های مست «ندا»

جای شلّاق های «حدّ» م بود

«سبز»ی آن درخت بی پاییز

رنگ «شبگریه»های جدّم بود

.

روی کتفم گلوله ای می سوخت

یک غریبه گرفت نبضم را

پیرمردی میان خون، خم شد

بوسه زد دستبند «سبز» م را

.

سبز پرچم به هیچ کس نرسید

همه ی باغ ما ملخ زده بود

نوشدارو دوباره دیر رسید

تنِ «سهراب» از تو یخ زده بود

▪

آخر کوچه های بنبستت

پیر شد در دلم جوانی ها

آنقدر حذف شد… که از شعرم

هیچ ماند و «سپید» خوانی ها

.

رنگ «مشکی» زد از تو جوجه کلاغ

بر پَرِ خسته ی کبوترها

شرح معراج عاشقان این بود:

رفت بالای دارها، سرها

.

«ساعتِ تو چهار بار نواخت»

اسلحه توی فکر کشتن بود

ریزش برف بر سرِ یک گور

این سپیدی پرچم من بود

▪

من به خورشید فکر می کردم

عینک دودی تو «هرگز» بود!

رادیو گفت: شهر آرام است

ظاهراً آسفالت، قرمز بود!

.

بولدوزرهای بی سر و پایت

لاله های مرا درو کردند

صاحبان گلوله و باتوم

عاقبت عشق را «وتو» کردند

.

به «نظامی» بگو که بنویسد

هر که در شهر بود «مجنون» بود

نه شراب و نه سیب حوّا داشت

سرخی پرچم من از خون بود!

▪

دوستانم یکی یکی مردند

درد ما عشق بود یا که جنون؟!

دست تو پرچم سه رنگت بود

مسخ بودی جلوی تلویزیون

.

روزنامه نوشت: خوشبختیم!

گریه کردم: کجاست آزادی؟!

بغل دوست دخترت بودی!

به من وعشق، فحش می دادی!!

.

زیر بارِ هزار ناموزون

پشت تاریخ، تا ابد خم بود

از تمامی رنگ های جهان

سهم این نسل، چوب پرچم بود!!

 

____________________________

[1] שיר מס' 40 מתוך הקובץ ״בְּשִׁיטַת הַסָּמוּרַאי״ ( به روش سامورایی), שיצא לאור בפרסית בשנת 2019.
[2] שיר מס' 59 מתוך הקובץ ״לֵצָנוּת מוּל כִּתַּת הַהוֹצָאָה לְהוֹרֵג״ (دلقکبازی جلوی جوخه اعدام), שיצא לאור בפרסית בשנת 2018.
[3] שלושת צבעי דגל איראן מסמלים רעיונות שונים המיוחסים לתקופה הפרה־אסלאמית וגם האסלאמית; הצבעים הם (מלמעלה למטה): ירוק, המסמל טבע, אושר, אחדות, פיתוח ושגשוג, וגם את האסלאם; לבן, המסמל חופש; אדום, המסמל אש, חיים, אהבה וגם אומץ ומרטיריות.
[4]  נֶדַא אַקַא־סוֹלְטַאן (ندا آقاسلطان, Neda Aqa-Soltan, 1983–2009): נהרגה במהלך הפגנות המחאה נגד תוצאותיהן המזויפות של הבחירות לנשיאות באיראן ב־20 ביוני 2009. על פי מקורות מערביים, עדי ראייה סיפרו שאַקַא־סוֹלְטַאן נורתה בפקודת הבַּסִיג' – ארגון צבאי למחצה. עוברי אורח צילמו את מותה ושידרו באינטרנט, והסרטון הפך לנקודת מפגן בעבור האופוזיציה. מותה של נדא הפך לסמל המאבק נגד בחירתו השנויה במחלוקת של הנשיא מחמוד אחמדינז'אד לקדנציה שנייה.
[5] "חַד" (יש לבטא 'הד') בפרסית משמעותו גבול, כלומר לשים גבול או להרתיע באמצעות ענישה. זוהי קטגוריה בחוקי הענישה האסלאמיים, המוזכרים בקוראן ובהלכה האסלאמית ומיושמים ברפובליקה האסלאמית. בקטגוריה זו אין השופט יכול לשנות את גזר הדין שניתן מחמת הפשע, כי הפסיקות הללו נקבעו בקוראן. ואלו כמה מהעונשים הקבועים בחוק: תלייה (למשל מפני גילוי עריות), צליפות שוט (למשל עקב שתיית יין) וקטיעת אצבע, יד או רגל (למשל בשל גניבה).
[6] בהפגנות של קיץ 2009 ענדו המפגינים באיראן צמידים ירוקים, הצבע המזוהה עם התנועה הירוקה. רבים מחוץ לאיראן ענדו אף הם צמידים כאלו לאות הזדהות עם המפגינים.
[7] נוּשְׁדַארוּ (בפרסית) – תְּרוּפַת פֶּלֶא, סוֹתְרָן, תרופה נוגדת רעל. ראו גם בהערה הבאה.
[8] סֹהְרַאבּ אַעְרַאבִּי (سهراب اعرابى, Sohrab Aʻrabi, 1990–2009): סטודנט בן 19, שמותו בעת ההפגנות שלאחר הבחירות לנשיאות איראן בשנת 2009 הפך אותו לסמל. סוהראב נעלם ב־15 ביוני במהלך ההפגנות, ולאחר כחודש של חיפושים שערכו חבריו וקרובי משפחתו – התברר שנהרג. נסיבות מותו המדויקות אינן ודאיות. הדובר בשיר אף מַפְנה אל סוהראב המיתולוגי מעלילות "רֹסְתַם וְסֹהְרַאבּ", המסופרות בשַׁאהְ־נַאמֶה. סוהראב היה בנו של רוסתם, לוחם וגיבור איראני. לאחר שנפצע סוהראב אנושות בדו־קרב, חשש מלך איראן ששילוב כוחם של האב והבן יביא למפלתו ועל כן עיכב את מתן תרופת הפלא לריפוי סוהראב.
[9] ציטוט משירהּ של המשוררת פֹרוּע' פַרֹחְ'זַאד (فروغ فرخزاد, Forough Farrokhzad, 1934–1937), "הבה נאמין בראשית העונה הקרה" (ایمان بیاوریم به آغاز فصل سرد…, 1974). שיר אוטוביוגרפי זה של פרח'זאד מתאר ייאוש פשוט ועצוב; את מצוקתה ובדידותה של הדוברת בהבינה שלא יגיע מושיע – ואילו הזמן חולף לו במעבר העונות, כארבעה צלצולי שעון.
[10] הכוונה לצבע הלבן, משלושת צבעי דגל איראן, המסמל חופש.
[11] גַ'מַאל אַ־דִּין אַבּוּ־מֻחַמַּד אִלְיַאס אִבְּן־יוּסֻף אִבְּן־זַכִּי אִבְּן־מֻאַיַּד (جمال الدین ابو محمّد الیاس بن یوسف بن زکی بن مؤیَّد), שנודע בשם נִטַ'אמִי גַנְגַ'וִי (Nizami Ganjavi, 1141–1209) היה משורר איראני סוני, יליד גַנְגַ'ה (כיום ברפובליקת אזרבייג'אן). ידוע כאחד המשוררים הרומנטיים הגדולים בספרות הפרסית.
[12] "לֶיְלִי וּמַגְ'נוּן" (בערבית مجنون ليلى, באנגלית Leyli and Majnun): פואמה שחיבר נט'אמי בשנת 1192. הפואמה מבוססת על סיפור אמיתי של אהבת המשורר הערבי קייס אל־עמארי ללילא. היות שאהבתו זו הוציאה אותו מדעתו, הוא נודע בתור "מַגְ'נוּן", כלומר משוגע.

.

מֵהְדי מוּסָוִוי, יליד איראן 1976, הוא משורר אופוזיציונר גולה החי כעת בנורווגיה. נחשב כיום לאחד המשוררים האיראנים המפורסמים והאהודים באיראן ומחוצה לה. מוסווי בעל תואר דוקטור ברוקחות והיה בעל בית מרקחת באיראן. השתתף בפסטיבלים מחתרתיים לשירה וגם יזם כמה, והעביר בסתר סדנאות כתיבה יצירתית ושירה באינטרנט. בשל נושאי כתיבתו וביקורתו על המשטר באיראן, הועמד לדין והורשע בשנת 2013 באשמת "העלבת דבר קודש", ונגזר עליו עונש מאסר לתשע שנים, ו־99 מלקות. מוסווי נאסר בכלא אווין והצליח להימלט מאיראן בשנת 2015. שיריו שכאן, בתרגומה של אורלי כהן, רואים אור בימים אלה בספר "כיכר החירות עקובה מדם", בהוצאת כתב.

אורלי כהן, ילידת איראן, דוקטורנטית בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. בעלת תואר שני בפילוסופיה ותואר ראשון בספרות ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. בעלת תעודת הוראה בספרות. עוסקת בהוראת ספרות והוראת עברית באולפן עולים חדשים.

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: סיפור מאת רִיוּנוֹסוּקֶה אָקוּטָגָאווה בתרגום אירית עקרבי ואיתי פרל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן