מודל 2021 | הסוררת

"חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב." קטע מתוך "הסוררת" מאת הסופרת העיראקית אִנעאם כּצ'אצ'י, בתרגום יותם בנשלום

אבירו לילו, מנוחה, בטון וקליע 5.56, 2020

.

פרק מתוך "הסוררת" / אִנעאם כּצ'אצ'י

מערבית: יותם בנשלום

.

1

 רגע כזה בחיים לא חוותה מעולם, וכנראה לעולם לא תחווה עוד כמוהו. היא ישבה ברכבת, ליד החלון, וראתה את עברהּ בא ומשליך את עצמו על המושב שמולה. הוא הביט לה בעיניים, שמֵח לאידה, ושלה אותה מתוך שגרת השנים המתישה. שתתעלם ממנו? שתעבור מקום? התחשק לה לקום ממקומה, לגשת אל מעצור החירום ולמשוך בידית האדומה. צווחת הקרונות המתחככים בפסי המסילה ומתיזים ניצוצות תישמע באוזניה, היא תפתח את הדלת, תרד, תצעד על הרציף; אבל עיניו השתלטו עליה וכבלו את ידיה. עפעפיה כבדו, והיא נכנעה ליריעת כותנה לבנה. היא חלמה חלום רע; חלום שפקד אותה בגלל שאלה רגילה לגמרי, שזכתה לתשובה רגילה לכאורה. תחילה לא תפסה מה השוטר המוצב ליד הדלת ההיא אומר לה, אך דבריו הציתו גחלת לוחשת שהיתה טמונה בחזהּ . העובדה ששמר דווקא על הדלת הזאת במסדרון ובו דלתות רבות עוררה את סקרנותה. היא שאלה אותו על החולה השוכב בפנים; מי זה יכול להיות מאחורי הדלת?

 קורה שקצינים מתאשפזים בבית החולים הצבאי הזה, כאן בפריז. אבל סתם חולים אינם זקוקים לשוטר כחול מדים ליד הדלת. אולי זה איזה אח"ם רם־דרג ממדינה ידידותית. הרי מלכים, נשיאים וראשי מפלגות כבר הגיעו לכאן כדי לקבל טיפול. כמה מהם גם מתו כאן. במקרים כאלה מודיעים בתקשורת שהם מתו בארצם שלהם, ומסע ההלוויה יוצא מביתם. ניתוחים וטיפולים מתבצעים כאן בדיסקרטיות, ובאמצעותם צרפת מסלקת את חובותיה לידידיה – ומדי פעם גם לאויביה. אז מי החולה שבחדר? אולי פושע מסוכן, שנפגע במרדף או בחקירה קשוחה מדי ועובר טיפול לפני שיובא בפני שופט. צו הזהירות תבע מן השוטר שלא להשביע את סקרנותה, אך הוא נהג בה באדיבות ולא התעלם מן השאלה. הוא הרים יד אל כובעו לאות ברכה, כנהוג לפני שיחה עם אזרח, רכן אליה ולחש לה את השם. אין צורך לחשוש ממנה או לחשוד בה – גברת זעירה, קשישה ומקומטת המדדה במסדרון בית החולים שעונה על מקל. הוא יגלה לה את שביקשה לדעת, משום שהדבר אינו נוגע לה כלל. האדם השוכב בחדר על ערש דווי הוא חולה שפעם היה מפורסם, אבל היום אין איש מזכיר את שמו. זמנו עבר, ושמו נחקק באנציקלופדיות. הוא עצמו לא שמע עליו, עד שנאמר לו שבעבר היה נשיא אלג'יריה. שוטר הוא שוטר, לא מורה להיסטוריה.

 כששמעה את השם נסערו עטלפי עברהּ. לבה האיץ את מהלכו, והיא חשה מדקרות בחזה. היא לא האמינה שבקומה החמישית בבית החולים ואל־דֶה־גְראס, בחדר השוכן מטרים ספורים מחדרה שלה, נמצא בן־בֶּלָה, הוא ולא אחר. רוח נשבה בספר תולדות חייה, והדפים התעופפו לאחור בזה אחר זה עד להתחלה. קרבת עניינים אכזרית יש כאן, ולא מקרה ממוזל. שומר החדר לחש לה את שם המשפחה, ומיד נזכרה בשם הפרטי: אחמד. היא לא שכחה את כל מה שהקריבה, את אהוביה ואת אלה שברכתה שורה עליהם. הללו עיצבו את דמותו בזיכרונה, הזכירו לה את שמו האמיתי וכן את שם הקוד שלו, מִזְיאני מַסעוּד. איש בעל קומה שקשה לשכוח, גבוה ורזה כמו עץ ברוש. היא ראתה אותו במקום שאמרו לה שיהיה בו: לוגם קפה כמנהגו, בשעה קבועה, על גדת הנילוס. עליה הוטל לפסוע ולהאט לידו. הוא אמור לעצור, להשיב לה ברכה ולענות על שאלותיה הספונטניות. היא אמורה להביט בפניו ולחייך. ואחר להסתלק כלעומת שבאה. סתם לעבור. סתם לשאול. מה היתה השנה אז?

תאג' אלמֻלוּכּ יודעת מי היא. חייה הספיקו לשלושה דורות, ואין היא מצפה עוד לתעתועי גורל ולצירופי מקרים. אך העובדה שהוא נמצא כאן לידה אינה גורל ואינה מקרה. זהו חשבון שטרם יושב.

כשהשעות נאנקות תחת נטל השיעמום, החודשים יוצאים לנבור באשפה ולחפש בה גרעיני אבטיח. החיים נמרחים ומתארכים יותר מדי. אז מחשבותיה נודדות, והיא מדמיינת לה את ידידהּ כאוות נפשה – משחקת שאטי־באטי, מה שנקרא. לא ברור לה לא מה זה שאטי ולא מה זה באטי. משהו כמו עאמי־שאמי. את העובדה שאחיה לגורל ממתין לה במסדרון בית החולים גילתה כאשר יצאה כדי לחלץ מעט את הרגליים כמצוות הרופא. כמו כפיל המבצע את הפעלולים במקום גיבור הסרט. אולי היא שחקנית ואינה יודעת. גיבורה בעל כורחה. והגורל בא לצחוק באוזניה את צחוקו המר. "אני יכולה להיכנס לרגע לומר לו שלום?"

"אסור, גברת. הוא בתרדמת כמעט מלאה."

היא מנסה לדמיין איך היה השוטר מגיב לוּ סיפרה לוֹ שניסתה להתנקש בחייו של החולה הנחבא מאחורי הדלת. הדבר אירע לפני יותר מחמישים שנה. היא ניסתה, אך לבה לא נתנהּ לעשות זאת. השוטר רואה שהיא מחייכת בפיזור נפש, ומחייך חזרה. היא שבה אל חדרה, מקלה נוקש על רצפת המסדרון. היעד ניצל ממוות. נותר בחיים וזכה לראות את ארצו מקבלת את עצמאותה; נעשה נשיא אלג'יריה. היא נזכרת בו בעצב, לא באהבה. אין היא אוהבת את בעלי בריתו של עבד־אלנאצר. מן הכלא, מן הרדיפות ומגזרי דין מוות אל מושב הנשיאות. וממושב הנשיאות אל הכלא. הכול כמנהג המקום. גילו עולה על תשעים שנה, והוא בא לקבל טיפול אצל הכובשים, אויביו משכבר הימים. פוליטיקה, מקצוע מנוול. החדר שלו קרוב לחדרה. נשיא לשעבר ומרגלת לשעבר חיים בשלום זה לצד זה בצלה האיום של הזִקנה. היא תמצא דרך לבקר אותו. היא צריכה לבוא אליו ולומר לו שבזכותה הוא עדיין נושם. אחר כך שילך ויתפגר לו כאוות נפשו.

בבית החולים אין איש יודע את האמת עליה. אבל היא יודעת מי היא. זיכרונה חד כתמיד, ולא ניבעו בו פרצות. "מימונה מכירה את אלוהים, ואלוהים מכיר את מימונה" – פתגם עממי ששמעה מבּורגיבּה כשביקר בבגדאד. הבאשא הכיר לה אותו. אז היתה עיתונאית, והיא ניגשה אליו וראיינה אותו. משפטן ומהפכן תוניסאי. בא לבקש מממשלתו של נוּרי אלסעיד שתסייע לעמו. לכל מדינה ערבית תולדות משלה ומנהיגים משלה. את מטרתו השיג, וארצו זכתה בעצמאות. האקטיביסט הצעיר גדל והיה ללוחם גדול. הלוואי שהראש יפסיק להזרים שמות ומראות. די לה בכאבי הברכיים. האחיות מתרוצצות סביבה, מבקשות להשביע רצון. בעלה היה קצין מלידה, גיבור מגיבורי מלחמת העולם השנייה. די שתאמר שהיא אלמנתו של סיריל שמפיון, ומיד משפיעים עליה את כל הנוחיות. תלמידים לומדים את כתביו במוסדות להכשרת מרגלים. מקצוע בזוי; הם מעדיפים לקרוא להם "מנגנונים מיוחדים". אבל זה כבר סיפור אחר.

 היא נשכבה וקירבה את הטרנזיסטור הקטן שלה אל אוזנה. את עיניה כיסתה במשקפי שמש לשם ריכוז. את תשומת לבה היא ממקדת כעת באביב הערבי. היא עוקבת אחרי חדשות מהפכת היסמין. למשמע הדברים היא נמלאת פליאה, וחזהּ מתרחב. מצב רוחה מצוין. וכשהרופא קורא לה מדאם שמפיון, היא מסרבת לענות. היא מחייכת חיוך ערמומי ואומרת ששמה תאג' אלמֻלוּכּ, איראנית מבגדאד. והוא מאמין לה, כי עורה השחום מעיד עליה. היא עוברת בין התחנות, עוקבת אחרי מהדורות החדשות. בתוניס מהומות ברחובות. ברחוב אלחבּיבּ בּורגיבּה מניפים שלטים. הוא מת, הלך בדרך כל בשר, ורק שׂדרה מנציחה את שמו. הוא עולה לנגד עיניה בחליפת הקיץ הלבנה שלו ובנעליו. נעליים בשני צבעים, שחור ולבן. בבגדאד הפסיקה לצעוד עמו, כשם שהפסיקה לצעוד עם בן־בלה. הוא סירב להתיר למשלוחי הנשק מקהיר לאלג'יריה לעבור בנמלי תוניסיה. סיפורי הרפתקאות של לוחמים מימים סוערים. היא מסירה את השמיכה מעל רגליה וסוקרת אותן. קטנות, קצרות בהונות; אבל הן שחקו הרים וחצו יבשות.

האחות הביאה מגש ועליו הארוחה ותרופות הערב. היא מבקשת עוד כדור שינה. היא יודעת שמחשבותיה לא יניחו לה להירדם. הלילה יהיה ארוך, כי עטלף שחמק מתוך עברהּ שוכב במרחק שלושה חדרים מחדרה. "וְגָמַרְנוּ אֹמֶר – אַלְגִ'ירְיָה תִּחְיֶה… טַ־טַטַם, טַ־טַטַם, טַ־טַטַם." את המנגינה היא זוכרת, אך את שאר המילים שכחה. בכל פעם שבעלה שמע את ההמנון הלאומי הזה בצבצו לו על הפנים פצעונים אדומים וצהובים. אלרגיה ייחודית של קצין מודיעין שהפסיד בקרב. ה"טלטלוֹת" קראו לזה, כדי שלא לכבדן בתואר מלחמה. הדיוויזיה בפיקוד סיריל שמפיון נלחמה בעזרת רובים, תותחים ומשוריינים, ואילו האויב נלחם בעזרת גופי גברים ונשים. מיליון חללים. בעלה קרא להם: מיליון כלבים. הוא קילל את הערבים בנבזות מכוונת, כאילו הוא מקלל אותה, נוקם בה על התיעוב שהיא רוחשת לו. עצמאותה של אלג'יריה היתה לצנינים בעיניו עד לרגע שבו פלט את חרחוריו האחרונים.

 מרטין שמפיון לא ידעה איך הגיע הלילה הזה לסופו. היא שמעה חדשות, ומדי פעם ישנה שינה חטופה. היא חלמה שרגליה שוב חזקות וגבה זקוף. היא התהלכה בשדרות אלחביב בורגיבה בתוניסיה, ועד כיכר תחריר בקהיר הגיעה. לא חלמה; נכספה. היא צעקה עם המוחים, וקולה עלה. היא ערגה להינשא על כתפיים. ממש כמו בוַתְ'בָּה, ההתקוממות ב־1948 נגד הבריטים בבגדאד. היא התעוררה תשושה כולה, כאילו חזרה ממסע, המשיכה לשכב ונאבקה בכאב שלא הצליחה לקבוע את מקומו. הזיכרונות מכאיבים לה. האחות הביאה ארוחה ואת תרופות הבוקר. לפגעי הזמן אין תרופה…

.

אִנעאם כּצ'אצ'י, "הסוררת", פרדס ומכון ון ליר, סדרת מכתוב, 2021. מערבית: יותם בנשלום.
"הסוררת" הוא הרומן הרביעי של אִנעאם כּצ'אצ'י, סופרת ועיתונאית עיראקית שחיה כיום בפריז. הוא ראה אור בשנת 2017 והגיע לרשימה הקצרה של פרס בוקר הערבי בשנת 2019.

.

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "קליפות" מאת מור קדישזון

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | תאי האַין הסומים מתפשטים

שירים מאת גיא מדרר, צביה ליטבסקי ודן אלבו

אוהד שאלתיאל, מתוך הסדרה "זיקוקין", זפת, לכה, צבע שמן, פחם וגריעה עם סכין על בד, 150X100 ס"מ, 2016

.

גיא מדרר

מה שהאוֹפֶה אמר

אֲבַק דְּרָכִים. שֵׂכֶל יָשָׁר

אֲדַבֵּר עַל:

הָרוּחַ הַנֶּחְסֶמֶת

בְּגַב הַכָּנָף.

 

כְּלוֹמַר

הָנַח לְכָךְ. כְּלוֹמַר צְעַד

הָאוֹפֶה אָמַר

הַקְּשׁוֹת אֲבַק דְּרָכִים

הִיא –

הַתַּנּוּר שֵׂכֶל יָשָׁר.

 

בְּבַיִת אַחֵר:

הַדַּף חִיֵּךְ לָאִישׁ

הַנֵּרוֹת שָׁרוּ שִׁיר

 

אֵיזֶה רֶגַע

יָפֶה חָלְקוּ

דְּחוּיֵי הָעִיר

– –

עוֹד דָּבָר אֶתְוַדֶּה כָּאן

שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם

הַכֹּל לוֹמַר:

אַשְׁרֵי הַהֵלֶךְ

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

הַמִּתְרוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְשָׁר.

.

גיא מדרר, חייל, עוסק בתחומים שונים של אמנות פלסטית, בעיקר במתכת ובעץ, ומתרגם שירה מצרפתית לעברית. זהו פרסום הביכורים שלו בשירה.

.

.

צביה ליטבסקי

עלה צפצפה, ביוגרפיה

נִיחוֹחַ דַּק יִלֵּד אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹת הָרוּחַ.

קֵפֶל חָפוּי נִפְתָּח לְאִטּוֹ,

מְשַׁלֵּחַ בֶּהָרוֹת תּוֹהוֹת שֶׁל אוֹר.

 

הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֹּאת

מִנַּיִן הִיא בּוֹקַעַת –

פְּתָחִים סְמוּיִים

צוֹהֲלִים

עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים

כְּנַחֲשֵׁי רְקָק שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ,

מִשְׁתָּאִים

מָה גָּדוֹל הָעוֹלָם –

 

זֶה עַתָּה גִּלִּיתִי אֶת הַחֹטֶר,

הֶעָנָף, אֶת עֻבְּרֵי הַיָּרֹק הָרַכִּים הַמַּפְקִיעִים

לְאָרְכּוֹ הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

 

הַגֶּזַע

טַח בְּמַבָּטִי.

מִלִּבּוֹ שֶׁל מִי נִשְׁכַּחְתִּי?

 

שְׁלוּחַת תְּשׁוּקָתִי הַדַּקָּה

מִשְׁתַּהָה.

קָצֶהָ נָסוֹג.

אֶחָד אֲנִי בֵּין רְבָבוֹת.

מָה נוֹאַלְתִּי לַחֲשֹׁב שֶׁבִּי טְמוּנָה הַשֶּׁמֶשׁ.

 

הַמֶּרְחָב אֵינוֹ עַרְשִׂי עוֹד.

בְּדִידוּתִי הוּא.

 

בְּשָׂרִי קֵהֵה-תְּחוּשָׁה, מִתְקַשֵּׁחַ,

חָשׂוּף

לְמַהֲלוּמוֹת הָרוּחַ.

הַהִתְפַּשְּׁטוּת חָדְלָה מִכְּבָר.

רִקְמוֹתַי מִדַּקְּקוֹת

אֶל עוֹרְקִים מִתְעַבִּים, מַצְהִיבִים,

שֶׁאֵינָם פּוֹעֲמִים עוֹד.

 

תַּק.

נִתַּק

קְנֵה קִיּוּמִי,

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָתַתִּי עָלָיו דַּעְתִּי.

 

הֶהָפַכְתִּי צִפּוֹר?

הֲשָּׁבָה הָרוּחַ לִהְיוֹת לִי לְאֵם?

חָפוּן רַכּוֹת בְּנוֹעַ-חֲלָלֶיהָ,

אַט

נִשְׁמָט

מִכַּף יָד אֶל כַּף יָד.

 

מִדְרָכָה.

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה, קְטַנָּה, דָּרְכָה עָלַי בִּמְרוּצָתָהּ.

כָּךְ נוֹדְעָה לִי הִתְמַסְּרוּת לָרִאשׁוֹנָה.

 

תָּאֵי הָאַיִן הַסּוּמִים מִתְפַּשְּׁטִים אֶל תַּרְדֵּמָה גְּדוֹלָה.

נִיצוֹצוֹת צָהֳלָה אַחֲרוֹנִים

כּוֹסְסִים בִּקְצוֹתֵיהֶם.

 

וּבְעוֹד אֲנִי נָפוֹג אֶל פְּנִים,

מַשִּׁיר הַמֶּרְחָב

מַטָּה מַטָּה

אֶת גַּגּוֹת הַבָּתִּים, גּוֹאֶה מְלֹא

שְׁקִיפוּתוֹ.

.

צביה ליטבסקי, זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין, מבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עתיד לראות לאור בהוצאת כרמל. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 46 של המוסך.

.

.

דן אלבו

הנביא האחרון מת מזמן

I.

דָּבָר וְעוֹד דָּבָר,

לֹא עֲשׂוּיִים בְּהֶכְרֵחַ מֵאוֹתוֹ דָּבָר.

לַאֲנָשִׁים חַדֵּי עַיִן אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר

כִּי בְּהִתְלַקֵּחַ הָאֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה

מִפִּיהֶם נִמְלֶטֶת תָּמִיד הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה.

 

II.

לָרֹעַ דְּפוּסֵי פְּעֻלָּה הֶגְיוֹנִיִּים לְגַמְרֵי,

כְּפִי שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית יָצְאָה מֵרַחְמָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ,

הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה תֵּצֵא מֵרַחְמָהּ שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית.

כְּאָז גַּם עַתָּה, יְרִי צַלָּפִים וְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת פִּגְזֵי אַרְטִילֶרְיָה בְּכָל עֵבֶר

גְּוִיּוֹת וּפְגָרִים, מִיתָה וְעוֹד מִיתָה,

בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל הָאֵלֶּה

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמֵתָה לְאִטָּהּ לְאִטָּהּ

 

III.

הַנָּבִיא הָאַחֲרוֹן מֵת מִזְּמַן, וְזֶה

שֶׁאָמוּר הָיָה לָבוֹא אַחֲרָיו מֵת עוֹד לְפָנָיו,

הַגְּאֻלָּה טֶרֶם בָּאָה וְאִם תִּקְרַב, תִּפְחַד לָבוֹא יֵשׁ לְהָנִיחַ.

 

VI.

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים

בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁתַּגְּעִים בְּסוֹף אוֹגוּסְט,

בְּהַגִּיעְךָ לְפִתְחָהּ, אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה בָּאתָ,

מִכָּל עֵבֶר אַתָּה שׁוֹמֵעַ "עִם הַזְּמַן זֶה יַעֲבֹר",

"הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ", "יוֹם אֶחָד זֶה יִגָּמֵר",

"לָבֶטַח הוּא יַגִּיעַ"

וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה תָּחֵל לְחַפֵּשׂ עַל הַצּוּקִים הַקֵּרְחִים,

עַל הָעֵצִים וּבֵין הֶעָלִים הַמִּשְׁתַּעֲלִים בַּחֲשֵׁכָה.

 

דן אלבו הוא משורר, חוקר תרבות ודוקטור להיסטוריה. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. בתחילת שנות התשעים ייסד וערך את כתב העת "שלם" עם המשוררת גבריאלה אלישע. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון (כרמל, 2010) והיה תסריטאי־שותף בהפקת סרט תיעודי על חייה. שיריו תורגמו לשפות שונות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליונות 13 ו־65 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: אסופת שירי קיץ מאת עמוס נוי, מאיה ויינברג, הדר לוטן, ענת לוין, יונתן קונדה, מירלה משה אלבו, שחר ברם וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "העיר העילית", סיפור קצר מאת מיכל בן־נפתלי

"גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים."

רונה שחר, גן בנימין, שמן על עץ לבוד, 49X64 ס"מ, 2017

.

העיר העילית

מיכל בן־נפתלי

.

המכתב חיכה לה בתיבת הדואר האלקטרוני. "גבי יקרה, היום נתקלתי בשמך ובשם אמך במודעת האבל ולא יכולתי שלא להגיב," כתבה לה. "אני משתתפת בצערך. נזכרתי שבטקס סיום קורס מש"קיות ת"ש, כשקראו לך לקבל תעודת הצטיינות, אמך, שעמדה עם יתר ההורים מול הרחבה, פיהקה. אני זוכרת שהפיהוק שלה העציב אותך, אבל גם שהבנת לליבה."

היא קראה את המכתב כמה פעמים, בערבו של אותו יום ומדי ערב בערב לאורך השבעה, בכל פעם שהותרה קמעא חגורת האנשים הדקה שהרחיקה אותה מעצמה. בתערובת של תשישות ופליאה קראה, תוהה הכיצד אותו מראה נושן של פי אמה נפער בעל־כורחו – חלפו כבר למעלה משלושים שנה – מערה אל תוכו אוויר בשקיקה ממושכת ושב ופולט אותו בחטף, נחרט בתודעת המפקדת שעמדה ככל הנראה בגבה אל אמה וקרוב לוודאי שמעה על הסיפור מפי גבי עצמה. אבל כעת שאלה את עצמה מדוע הניחה דווקא אצל המפקדת את מה שלא יכלה אלא לראות בו את סודה, ואולי אף את סודן, שלה ושל אמה, ומדוע אותה אפיזודה נשכחת הנעוצה בתגובה גופנית ספונטנית בלתי רצונית של לאות משועממת, שבה והתייצבה לפתע, אך כבר לא בינה לבין אמה, שסופה המוחלט מהל את הכול במיץ ההחמצה הבלתי נמנעת, אלא בינה לבינה.

למחרת השבעה חזרה לצעוד עם הכלבים דרך הפסאז' המוזנח שנחצב כמנהרה בתוך בניין וחיבר בין הכביש הראשי לרחוב הפנימי. כשרק עברה לגור בסביבה עוד היו פה חנויות סדקית, כלי בית, בדים לווילונות ובזאר, שהוליכו בחשיכה עד למספרה ולפיצוחייה של האחים ברחוב הראשי. אבל גם כשחלק מהחנויות הומר במשרדי נדל"ן נשמר בו, אפילו לאורך היום ובחודשי הקיץ הארוכים, אותו יסוד לילי צונן שספח אליו סירחון ולכלוך. בעלי החנויות טאטאו רק מעבר לדלת הכניסה הפרטית שלהם, ופועלי הניקיון לא העזו לפלוש למה שנדמה להם כחוץ פנימי מדי. על כיסא גלגלים מחוץ לחנות החשמל ישב המוכר והקדיר את הקירות הדהויים בענני עשן. גם המספרה פיזרה על שפת הרחוב שלושה כיסאות מתקפלים. שתי נשים ניצלו את התאורה העמומה כדי לשבת בראשים צבועים, מגבות מוכתמות על כתפיהן, ידן האחת מאפרת והשנייה אוחזת בפלאפון. על כיסא שלישי, ליד הפיצוחייה, נמנמה חסרת הבית, גבה כפוף על הליכון האלומיניום, כמעט כורעת, עומדת להישבר. שערה הלבן המפוצל לחוטים דקים חשף את בשר הקרקפת שכמו נשפך מקרביה.

רצועות הכלבים הסתבכו בין ידיה. היא קשרה אותן לפקעת וניסתה לגרור אותם בעקבותיה בקצב אחיד ללא הצלחה, כך שימהרו לחצות את הפסאז' ולא יתפתו להשתין עד הגיעם לגדר המשורגת ברחוב הפנימי. ארוך הזנב טלטל את זנבו אנה ואנה, חובט ברגלה. קצוץ הזנב שב והתחכך בה מצידו האחורי כמנסה למצוא את זנבו האבוד. היא הגבירה את קולה המאיץ בהם לזוז, שחררה מעט את הרצועה של הפודל האפרפר כדי שירחרח בקבוק מפלסטיק שנח על המדרכה, והידקה לעברה במשיכה קלה את הכלבה הזקנה שהתעכבה שעה ארוכה מול גוש צואה מפואר ונשכבה לבסוף לידו. גבי אחזה ברצועות בתקיפות, לסתה מתקשחת מחזונות בעתה, וכדי לפייס את נהמות המחאה שהשמיעו הוציאה מתרמילה חפיסת גבינה צהובה וקילפה פרוסה אחר פרוסה. הכלבה הזקנה התרצתה וקמה על רגליה הכושלות.

היא קיבלה את העבודה לפני כמה חודשים. אף אחד לא שאל אותה מה ההכשרה המוקדמת שלה. את קורות החיים שהחזיקה בכיסה למקרה שמישהו יבקש לא זכתה לשלוף. לימודיה, עברה, כל זה לא נחשב. היו שהכירו אותה מפגישה חטופה ברחוב, בקיוסק או בשופרסל. היא הניחה את דעתם של חמישה אנשים. זה היה מספיק כדי לחתום את הלהקה. היא סיכמה את התנאים: סיור בן שעה בצהריים ובערב. היא נהגה להקדים, כיוון ששמה לב שחישוב הזמן שלה לקוי. לראשונה בחייה החלה לאחר.

כשנכנסו לגינת מלץ, שחררה את יוחי. הוא דילג כמרחף לכיוון הגדר וחדר מבעד לסבכים, נעלם ובא במרוצה מן העבר האחר, מכשכש בזנבו. מאחר שפחד אפילו מצללים, היה הכלב היחיד שלא הפיל אימה על המטפלות הפיליפיניות שישבו על ספסלים מסביב לשולחן העץ וידע לעקוף בערמומיות את הקשישים שרבצו בצייתנות בכיסאות הגלגלים לצד המתקנים. הכלבה הזקנה תחבה את אפה אל בין ברכיה, ליקקה את ידה במרץ כמתחננת שתשחרר גם אותה. פעם אחת התירה את הקולר והכלבה דידתה לכביש וכמעט נדרסה. היא פיתתה אותה בעוד פרוסת גבינה צהובה. הכלבה נענתה ועצמה את עיניה מתמכרת לשמש. ארוך הזנב הזדקף, נקש נקישות קצובות על הקרקע וחג סביבה במעגלים עד שמצא את הנקודה והשתטח. קצוץ הזנב ליקק בשקדנות את משטח האבן והניח את לסתו בתוך ביצת הריר, עוצם את עיניו חזק. לפעמים דימתה שהוא קורץ לה, שהוא רק עושה את עצמו ישן. כלבים יכולים להעמיד פנים? היא שאלה את עצמה.

עכשיו נזכרה. "אני חושבת שאני הולכת להתאבד," אמרה אז למפקדת. היא דפקה על דלת חדרה לעת לילה, כמה שעות לאחר הטקס. המפקדת הזמינה אותה פנימה, עטופה בשמיכת צמר על הפיז'מה. "פעם ראשונה שאני שומעת שמתאבדים מהצלחה," ענתה לה מיוזעת, גרונה יבש. השולחן הקטן שאליו ישבו כמו התפתל תחת כובד זרועותיה. היא הרימה את כפות רגליה התפוחות על הכיסא ליד גבי. "זה מפריע לך?" שאלה בהיסוס. "לך זה מפריע," השיבה במבוכה. המפקדת מזגה לעצמה כוסית קוניאק וגבי סיפרה לה על הפיהוק. היא אמרה שחיפשה את אמה בתוך קהל הצופים, ובשעה שכל העיניים היו נשואות אליה, החניכה המצטיינת, פנה מבטה של האם אל מקום אחר עד שתשומת הלב שלה־עצמה התפזרה וכשניתן האות להצדיע, פסס, לחשה המפקדת, התרוממה כף ידה בהססנות לעבר הרקה ונתקעה באמצע הדרך. ואז לתדהמתה הניחה המפקדת את הכוסית ואמרה, "אל תשקרי," ואף על פי שמיהרה לסתור את דבריה, נצרב בתוכה דבר השקר שלה מבלי שתוכל להסירו. שכן במובן מסוים צדקה. בתום הטקס, לפני שכולם הסתלקו לבתים, ניגשה אליה אמה, אימצה אותה לליבה ואמרה: "את כמו פרח," הגבירה את קולה כשהגתה את המילה 'פרח' כבוחנת אותה מן הצד בסבילות, כמעט בחוסר אונים, כפשׂע בין שגשוג לבין היתלשות, מועידה אותה מכאן ואילך לתנודות המטוטלת לבדה, בלי תומך.

עכשיו, ביושבה בגינה, ראתה כל דבר מנקודת מבט כפולה, את עצמה, נערה, ואת אמה המביטה בה, והפיצול הזה כיווץ את בטנה.

אחר הצהריים צעדה באותו מסלול, חצתה עם הכלבים את המדרכות הסדוקות בפתחי הבתים, השהתה את מבטה על קרחות הדשא שהתמלאו ערמות חצץ או סנדות, והניפה את עיניה אל הגגות, מחפשת להיתלות במשהו, סימנים, כלים להבנה, מרגישה בנוזל איטי נמסך לתוכה, מפזר את ריחות חדרי המדרגות וקירותיהם המאוכלים. היא גילתה את העיר העילית נבנית בחשאי, שוברת את הקווים האופקיים, הגלויים, מערערת את תחושת המוכרות. בגינה לעת ערב התקהלו הכלבים סביבה רדומים לצל העצים, גיפפו את רגליה במסירות, הניחו לה ללטף את פרוותם החמימה. ארוך הזנב התרומם והניח שתי כפות חמדניות על ברכיה. ילדה קטנה התיישבה על הנדנדה. מישהי שנראתה כמו סבתה אחזה בשני החבלים, ביד אחת העיפה אותה מעלה ובאחרת אחזה בלולאה בנוקשות כמבקשת לבלום את התנועה פן תעוף. "תחזיקי חזק," אמרה לה במתח. "עוד, עוד," צעקה הילדה שרצתה להגיע לשמיים. חיוורת, ראשה סחרחר, התאמצה הסבתא להישאר יציבה. "זו זכותי," קראה הילדה. "כבר יש לך זכויות?" אמרה הסבתא, "ומה עם החובות שלך?" גבי פרשה את שתי ידיה אל על כמו כדי לראות עד היכן הן יכולות לטפס והרגישה את המאמץ בבטנה. לרגע נדמה לה שהגוף נקרע לשניים. היא עצמה את עיניה. בתוך האדמה הרועדת נכרה בור ומבלי משים הידרדרה לתוכו. היא חשה את נועם הנפילה והקיצה, רגליה קרות. השמש עמדה לשקוע. הגינה נעשתה שוממה. משפת הרחוב לא שוער עומקה המסתורי. כבדות מאיימת עלתה מן העצמים שחדלו מפעילות וניצבו דוממים, הנדנדות, המגלשות, ערוגות החול. גופה רטט לכל רחש שמא נשכח איזה ילד, שמא פלשו אורחים לא קרואים. הכלבים זחלו בתחנונים. היא חשבה שאין לה כוח לברוטליות שהחיים דורשים. עכשיו זו כבר לא הייתה תחושת מחסור או געגוע אלא אי־נוחות גופנית שאיבדה את מקורותיה וליוותה אותה כמו מטרד. עכשיו לא היו אלה הוריה שנמוגו, מותירים מאחוריהם סימני דרך חסרי חיות, אלא כיליון רחב ועקרוני יותר, מוחלט ומרוקן מתקווה. ואף על פי כן, ידעה, זה המקום, אלה חומריו, רכים, לא עקשנים, לא מתנגדים. הכול עשוי עוד לצמוח.

בדרך הביתה, אחרי שהחזירה את הכלבים, עצרה אותה עוברת אורח, עגלתה מלאה שקיות. פניה נראו לה מוכרים. "תני לי כסף," פקדה עליה. היא שלפה את ארנקה מהתרמיל והחלה נוברת. האישה הציצה לתוכו. "כמה יש לך?" שאלה בתקיפות. "אין לי מטבעות," אמרה בקול קטן. "כמה יש לך?" התעקשה עוד. היא החזירה את הארנק לתיק ומיהרה את צעדיה הביתה, טיפסה במדרגות ונעלה את הדלת אחריה פעמיים. היא רצה לחלון לוודא שלא עקבה אחריה, נכנסה למקלחת, שטפה את עצמה וחזרה אל החלון, עמדה כשמגבת לגופה ואז שמטה אותה לפני האישה שעמדה בחוץ, עורה מוכתם, פיה פעור לרווחה.

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. ספרה "המורה" (כתר) זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016, וספרה "בגד מאש" (כתר) נכלל ברשימה הקצרה של פרס ספיר לשנת 2019. לאחרונה ראה אור הספר "הקבוצה", בהוצאת כתר. "השליח", סיפור קצר פרי עטה, התפרסם בגיליון 74 של המוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "גוף זר", סיפור מאת רות קינן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | הגאולה שבבשר

"זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם." שי שניידר־אֵילת על ספר השירה של קים מידן

רותם עמיצור, קולאז' ניירות צבועים, 10X7 ס"מ, 2019 (צילום: עידו מרקוס)

.

לטפי עצמך החוצה מן הבור: על "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר" מאת קים מידן

שי שניידר־אֵילת

.

הבקעת דרך החוצה בכוח המילה, מחשכַת תיבות סגורות שביוגרפיה אישית כופה, היא מנוע פואטי רב עוצמה. הוא נוהם במעמקיה של כתיבה בת זמננו וכתיבה בכלל, ובוודאי שירה עכשווית. תנועת ההיחלצות הזאת בעזרת השפה, היא קרביו של ספר הביכורים שכתבה קים מידן, במקדש הזה היחיד, בבשר.

במוטו לשיר [הסוד משכיב אותי בלילה לישון] מידן מצטטת שורה מקרביה של אחרת, הסופרת והמשוררת האמריקנית שרון אולדס:  "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה". הציטוט לקוח מתוך שיר של אולדס בשם "השטן אומר" (מתוך קרקעית חיינו, אפיק והליקון, 2017, בתרגומה המצוין של שירה סתיו), שתוכו דיאלוג דיאבולי בין מי שנעולה בתיבת ארז ובין כוח זדוני המבטיח לחלץ אותה, בתנאי שתקלל את אביה, אמה, עברה האבוד. הנעולה כמעט יוצאת לחופשי, אך ברגע אחרון מתוודה על אהבתה אותם ונותרת חתומה בפנים – במה שהשטן בכבודו מכנה ארון קבורתה.

השתהות על הציטוט הזה ועל שירתה של אולדס בהקשר זה – ספרה הראשון של מידן – מהותית משתי סיבות. ראשית, קל לחוש כי מידן קראה ומכירה את כתיבתה של אולדס, והיא רוחשת מתחת לעורה. שנית, ועוד יותר מכך – לשתי המשוררות משותף ניסיון המילוט הפואטי מתעוקת בית הילדות והשלכותיה, בעזרת ההתעקשות להאיר בפנס השפה את פינותיה האפלות, לקרוא לה בשמות מפורשים ועל ידי כך להשתחרר.

אך קולה של מידן קולה, הידיים ידיה – ובמקדש הזה היחיד, בבשר הוא ספר נוטף יופי, כאב ועוצמות פואטיות ייחודיות ולא שכיחות לספר ביכורים. הזירה שבה הוא מתרחש ומתוכה עולה הקול המבקש פתח יציאה היא זירת הגוף, גוף הבשר. בבשר מתרחש הכול, הוא מקור היופי, הכאב ואפשרות הגאולה; מחוּלל שוב ושוב מפנים ומחוץ, הבשר הוא מקדשו של הספר לכל אורכו, כפי שמבטיחה כותרתו.

מיד בשירים ראשונים נחשף הגוף כנגוף רעב והרעבה, חֶסר והתמכרות, הפלה ומפלה: "אַתְּ אוֹכֶלֶת עוֹד וְעוֹד מִן הֶחָלָל / הֶחָלָל אוֹכֵל עוֹד וְעוֹד מִן אַתְּ / וּכְפִי שֶׁיּוֹתֵר נֶאֱכֶלֶת / חֻלְיוֹתַיִךְ מִתְגַּלּוֹת חֲלוּלוֹת" [את אוכלת עוד ועוד מן החלל]. צליל הרקע בשירים הפותחים הוא של התנפצות אינסופית: "צִנְצֶנֶת דְּבַשׁ שֶׁהִתְנַפְּצָה נוֹתְרָה מִתְנַפֶּצֶת לָנֶצַח / הַקִּירוֹת הִצְטַעֲרוּ וְהָלְכוּ הַקָּרָה קָרְבָה אֵלֶיהָ מְאוֹד / וּבְכָל הַנּוֹגֵעַ לְחֹם – אֱלֹהִים אָהַב אוֹתָהּ לְבַד" [בערב תנים מייללים היו מקיפים את העיירה].

פנימה אל תוכו של הספר ולאחר הליכה בין השברים החותכים שבפתיחתו החזקה, לקוראת נמסרים־נרמזים פרטים ממקורה של אותה התנפצות, של אותו סוד "המשכיב בלילה לישון": "שׁוֹמֶרֶת הֵיטֵב עַל הַסּוֹד / קָרוֹב קָרוֹב לֶחָזֶה וְעָמֹק / מְסֻכָּן וְאָסוּר שֶׁיֵּדְעוּ / אִם יֵדְעוּ יִתְפָּרְקוּ יִתְגָּרְשׁוּ יִכְעֲסוּ יִשְׁלְחוּ / לְפְּנִימִיָּה וְכֻלָּם בְּבֵית סֵפֶר יִשְׁמְעוּ וְגַם כָּךְ / רָעָב לֹא קָשֶׁה לְמִי שֶׁרָגִיל בּוֹ / גַּם שְׁתִיקָה לֹא / דָּבָר טָמוּן בַּגּוּף נִהְיֶה הַגּוּף" ("משפחה"). אותו וידוי, אותה חשיפה הדרגתית של סוד הגוף ובתוכו הנפש שחוּללו בראשיתם, נעוץ בטבור הספר ובמידה רבה הוא הציר הטראומתי שסביבו סובב מכלול שיריו. אפלתו מגדירה את מערכת היחסים המפותלת של הספר עם המציאות – גברים, משפחה, בית, הורות, אמהות – והיא סיבת היות הגוף המרחב הבוער, הדואב, שממנו הכרחי להימלט.

לשונו של במקדש הזה היחיד, בבשר גופנית מאוד, מוחשית־חיה. זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם. שפתו הלא־עוצרת מתגלגלת מתוך נאמנות לאמת הגולמית ולצורך מוחשי לרדת לפרטיה, לקרוא בשמם מבלי לסייג. נימתה הפואטית של מידן היא של קונקרטיות פרומה; בה בשעה שהיא גולמית ונשפכת כבווידוי דחוף וקולח, נאמן עד כאב למציאות, היא מלוטשת להפליא והשירים עשויים היטב ומוחזקים בעמוד שדרה איתן וברור.

האם הכתיבה אכן מחלצת? האם יש, בין דפי הספר, פתח ודרך החוצה? היכן? רגעים של התרוממות מעל לבשר המסוכסך־מקודש מורגשים בשירים שבהם מידן מגייסת דמויות חלופיות, בדרך כלל נשיות־מיתולוגיות, לדבר מבעדן. מהשיר "ארטמיס" למשל, המתרחש בממד אגדי, עולה נימה של הפוגה ונחמה: "שִׁמְעִי אוֹתָן פּוֹסְעוֹת בִּדְמָמָה עַד אֵלַיִךְ / הַרְגִּישִׁי בְּמַגַּע אַפָּן הָרָטֹב בָּא אֶל צַוָּארֵךְ אֶל עֵינַיִךְ / הֵן מַקִּיפוֹת אֶת כֻּלֵּךְ בְּמָחוֹל וְאָז / מִצְטַנְּפוֹת מִסְּבִיבֵךְ כְּגוּרוֹת / הַנִּיחִי לָהֶן לְהֵרָדֵם". בשיר שכותרתו Νίκη – ניקֶה, אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית – אפשר לשמוע את משק הכנפיים הנפרשות מחוץ לכלוב, את השירה והמילה ככוח מתעלה, מנצח: "אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם / בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר / שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ / לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם / אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי אֱלֹהִים / נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא … / אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת / כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים / אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה". הכתיבה מאפשרת לכותבת להפוך לדמות אישה כביכול־אחרת, כזו שיודעת לומר למכאיביה לא, להכריז לפני העולם על היותה פתח הרוח והמילים. "אַבָּא שֶׁלִּי קִוָּה לִקְרֹא לִי / דַּיָּה / קִוָּה אוֹתִי צִפּוֹר / וְצַיֶּדֶת / נְמֵרָה אֲדֻמָּה בַּשָּׁמַיִם / בְּסוֹף כְּשֶׁבָּאתִי הוּא קָרָא לִי / אַחֶרֶת. אוּלַי אִם הָיִיתִי דַּיָּהּ דַּיִּי / כָּל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה – / … דַּי לִי דַּי לִי דַּיָּתִי … זֶה נִגְמַר – אֲנִי דַּיָּה" ("דיה").

ואולי אין הימלטות אחת מכוננת והכתיבה היא רצף חוזר ומתמשך של היחלצויות וניסיונות יציאה. "לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר", כותבת מידן, "נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה" ("שלוש הגולגלות"). כך או כך, משירתה עולה כי מידות הסלחנות, הרוך והאהבה – הכרחיות. למרות ואולי בגלל היישרת המבט אל השטן שבתיבה, מידן כאולדס, מתעקשת על אהבתה: "… הַרְבֵּה טְעִיתֶם בִּי / וַעֲדַיִן / הַחַלּוֹנוֹת גְּדוֹלִים / אוֹר גָּדוֹל נִכְנָס עַד הָעֶרֶב / אַתֶּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי / אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם / עַד הָעֶרֶב אֲנִי נִשְׁאֶרֶת " [החלונות הגדולים בבית שלכם]. ההתעקשות הזו על מידת הליטוף, על אהבת הפגם והפוגמים, על יופיים של כל אלו – היא עצמה גאולה.

.

שלוש הגולגלות

אַתְּ חַיָּה עִם עַצְמֵךְ בְּרַכּוּת מְסֻיֶּמֶת אַךְ לֹא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים

כָּל הַדְּבָרִים רַשָּׁאִים לְהֵחָתֵךְ

לַדְּבָרִים יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית לְהֵחָתֵךְ

שִׂימִי עַצְמֵךְ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל כְּנֵסִיָּה וְהָחֵלִּי לָנוּעַ כְּמִי

שֶׁלֹּא זָנְחָה אֶת אֱלֹהֶיהָ מֵעוֹלָם

כְּמִי שֶׁתָּמִיד כִּבְּדָה אֶת הוֹרֶיהָ

מֵעוֹלָם לֹא גָּנְבָה לָהֶם שְׁטָרוֹת מֵהָאַרְנָק

כְּמִי שֶׁהִיא טוֹבָה

הַשְּׁקָעִים הַלְּבָנִים בְּרַקּוֹתַיִךְ

נַסִּי לְהַרְפּוֹת מֵהֶם לְרֶגַע

לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר

הַבִּיטִי אֶל חִוְרוֹנוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה

הַיּוֹם הַזֶּה הַיָּחִיד

מַגַּע הַשְּׂמִיכָה הַצְּהֻבָּה עַל עוֹרֵךְ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה

הָאֵם הַנִּרְדֶּמֶת שֶׁבַּחֲלוֹמָהּ זָכְרָה לֹא לְהַפִּילֵךְ מֵהַיָּדַיִם

כָּעֵת הַמָּוֶת אוֹרֵב וְאֵינֵךְ סַבְלָנִית לִקְרָאתוֹ

אֵינֵךְ סַבְלָנִית כְּלָל וְאֵינֵךְ טוֹרַחַת עַל הַפְּרָחִים

אַךְ הַפְּרָחִים טוֹרְחִים וּמְטַפְּסִים לְאָרְכֵּךְ

בָּאִים לִנְשִׁיקָה

נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה

שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר

נַסִּי לִהְיוֹת חֲלוּלָה וְרֵיקָה מֵעַצְמֵךְ

וְאַחֶרֶת

.

 שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" יראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בהמוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 100 של המוסך.

.

קים מידן, "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר", מקום לשירה, 2021.

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם" מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן