שירה | תאי האַין הסומים מתפשטים

שירים מאת גיא מדרר, צביה ליטבסקי ודן אלבו

אוהד שאלתיאל, מתוך הסדרה "זיקוקין", זפת, לכה, צבע שמן, פחם וגריעה עם סכין על בד, 150X100 ס"מ, 2016

.

גיא מדרר

מה שהאוֹפֶה אמר

אֲבַק דְּרָכִים. שֵׂכֶל יָשָׁר

אֲדַבֵּר עַל:

הָרוּחַ הַנֶּחְסֶמֶת

בְּגַב הַכָּנָף.

 

כְּלוֹמַר

הָנַח לְכָךְ. כְּלוֹמַר צְעַד

הָאוֹפֶה אָמַר

הַקְּשׁוֹת אֲבַק דְּרָכִים

הִיא –

הַתַּנּוּר שֵׂכֶל יָשָׁר.

 

בְּבַיִת אַחֵר:

הַדַּף חִיֵּךְ לָאִישׁ

הַנֵּרוֹת שָׁרוּ שִׁיר

 

אֵיזֶה רֶגַע

יָפֶה חָלְקוּ

דְּחוּיֵי הָעִיר

– –

עוֹד דָּבָר אֶתְוַדֶּה כָּאן

שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם

הַכֹּל לוֹמַר:

אַשְׁרֵי הַהֵלֶךְ

בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

הַמִּתְרוֹנֵן בְּעַצְמוֹ וְשָׁר.

.

גיא מדרר, חייל, עוסק בתחומים שונים של אמנות פלסטית, בעיקר במתכת ובעץ, ומתרגם שירה מצרפתית לעברית. זהו פרסום הביכורים שלו בשירה.

.

.

צביה ליטבסקי

עלה צפצפה, ביוגרפיה

נִיחוֹחַ דַּק יִלֵּד אוֹתִי אֶל זְרוֹעוֹת הָרוּחַ.

קֵפֶל חָפוּי נִפְתָּח לְאִטּוֹ,

מְשַׁלֵּחַ בֶּהָרוֹת תּוֹהוֹת שֶׁל אוֹר.

 

הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַזֹּאת

מִנַּיִן הִיא בּוֹקַעַת –

פְּתָחִים סְמוּיִים

צוֹהֲלִים

עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים

כְּנַחֲשֵׁי רְקָק שֶׁזֶּה עַתָּה בָּקְעוּ,

מִשְׁתָּאִים

מָה גָּדוֹל הָעוֹלָם –

 

זֶה עַתָּה גִּלִּיתִי אֶת הַחֹטֶר,

הֶעָנָף, אֶת עֻבְּרֵי הַיָּרֹק הָרַכִּים הַמַּפְקִיעִים

לְאָרְכּוֹ הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

 

הַגֶּזַע

טַח בְּמַבָּטִי.

מִלִּבּוֹ שֶׁל מִי נִשְׁכַּחְתִּי?

 

שְׁלוּחַת תְּשׁוּקָתִי הַדַּקָּה

מִשְׁתַּהָה.

קָצֶהָ נָסוֹג.

אֶחָד אֲנִי בֵּין רְבָבוֹת.

מָה נוֹאַלְתִּי לַחֲשֹׁב שֶׁבִּי טְמוּנָה הַשֶּׁמֶשׁ.

 

הַמֶּרְחָב אֵינוֹ עַרְשִׂי עוֹד.

בְּדִידוּתִי הוּא.

 

בְּשָׂרִי קֵהֵה-תְּחוּשָׁה, מִתְקַשֵּׁחַ,

חָשׂוּף

לְמַהֲלוּמוֹת הָרוּחַ.

הַהִתְפַּשְּׁטוּת חָדְלָה מִכְּבָר.

רִקְמוֹתַי מִדַּקְּקוֹת

אֶל עוֹרְקִים מִתְעַבִּים, מַצְהִיבִים,

שֶׁאֵינָם פּוֹעֲמִים עוֹד.

 

תַּק.

נִתַּק

קְנֵה קִיּוּמִי,

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נָתַתִּי עָלָיו דַּעְתִּי.

 

הֶהָפַכְתִּי צִפּוֹר?

הֲשָּׁבָה הָרוּחַ לִהְיוֹת לִי לְאֵם?

חָפוּן רַכּוֹת בְּנוֹעַ-חֲלָלֶיהָ,

אַט

נִשְׁמָט

מִכַּף יָד אֶל כַּף יָד.

 

מִדְרָכָה.

כַּף רֶגֶל יְחֵפָה, קְטַנָּה, דָּרְכָה עָלַי בִּמְרוּצָתָהּ.

כָּךְ נוֹדְעָה לִי הִתְמַסְּרוּת לָרִאשׁוֹנָה.

 

תָּאֵי הָאַיִן הַסּוּמִים מִתְפַּשְּׁטִים אֶל תַּרְדֵּמָה גְּדוֹלָה.

נִיצוֹצוֹת צָהֳלָה אַחֲרוֹנִים

כּוֹסְסִים בִּקְצוֹתֵיהֶם.

 

וּבְעוֹד אֲנִי נָפוֹג אֶל פְּנִים,

מַשִּׁיר הַמֶּרְחָב

מַטָּה מַטָּה

אֶת גַּגּוֹת הַבָּתִּים, גּוֹאֶה מְלֹא

שְׁקִיפוּתוֹ.

.

צביה ליטבסקי, זמרת קלאסית בעברה, מרצה לספרות במכללת דוד ילין, מבקרת ספרות במוסך. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום־שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עתיד לראות לאור בהוצאת כרמל. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 46 של המוסך.

.

.

דן אלבו

הנביא האחרון מת מזמן

I.

דָּבָר וְעוֹד דָּבָר,

לֹא עֲשׂוּיִים בְּהֶכְרֵחַ מֵאוֹתוֹ דָּבָר.

לַאֲנָשִׁים חַדֵּי עַיִן אֵין צֹרֶךְ לִרְאוֹת דָּבָר וְלֹא חֲצִי דָּבָר

כִּי בְּהִתְלַקֵּחַ הָאֵשׁ בִּשְׂדוֹת הַקָּמָה

מִפִּיהֶם נִמְלֶטֶת תָּמִיד הַצְּעָקָה הָרִאשׁוֹנָה.

 

II.

לָרֹעַ דְּפוּסֵי פְּעֻלָּה הֶגְיוֹנִיִּים לְגַמְרֵי,

כְּפִי שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית יָצְאָה מֵרַחְמָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ,

הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה תֵּצֵא מֵרַחְמָהּ שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַנּוֹכְחִית.

כְּאָז גַּם עַתָּה, יְרִי צַלָּפִים וְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת פִּגְזֵי אַרְטִילֶרְיָה בְּכָל עֵבֶר

גְּוִיּוֹת וּפְגָרִים, מִיתָה וְעוֹד מִיתָה,

בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל הָאֵלֶּה

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּמֵתָה לְאִטָּהּ לְאִטָּהּ

 

III.

הַנָּבִיא הָאַחֲרוֹן מֵת מִזְּמַן, וְזֶה

שֶׁאָמוּר הָיָה לָבוֹא אַחֲרָיו מֵת עוֹד לְפָנָיו,

הַגְּאֻלָּה טֶרֶם בָּאָה וְאִם תִּקְרַב, תִּפְחַד לָבוֹא יֵשׁ לְהָנִיחַ.

 

VI.

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים

בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁתַּגְּעִים בְּסוֹף אוֹגוּסְט,

בְּהַגִּיעְךָ לְפִתְחָהּ, אַתָּה לָמֵד שֶׁאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְשֵׁם מָה בָּאתָ,

מִכָּל עֵבֶר אַתָּה שׁוֹמֵעַ "עִם הַזְּמַן זֶה יַעֲבֹר",

"הַזְּמַן יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ", "יוֹם אֶחָד זֶה יִגָּמֵר",

"לָבֶטַח הוּא יַגִּיעַ"

וְאֶת הַיּוֹם הַזֶּה תָּחֵל לְחַפֵּשׂ עַל הַצּוּקִים הַקֵּרְחִים,

עַל הָעֵצִים וּבֵין הֶעָלִים הַמִּשְׁתַּעֲלִים בַּחֲשֵׁכָה.

 

דן אלבו הוא משורר, חוקר תרבות ודוקטור להיסטוריה. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. בתחילת שנות התשעים ייסד וערך את כתב העת "שלם" עם המשוררת גבריאלה אלישע. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון (כרמל, 2010) והיה תסריטאי־שותף בהפקת סרט תיעודי על חייה. שיריו תורגמו לשפות שונות. שירים פרי עטו הופיעו בגיליונות 13 ו־65 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: אסופת שירי קיץ מאת עמוס נוי, מאיה ויינברג, הדר לוטן, ענת לוין, יונתן קונדה, מירלה משה אלבו, שחר ברם וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | הגאולה שבבשר

"זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם." שי שניידר־אֵילת על ספר השירה של קים מידן

רותם עמיצור, קולאז' ניירות צבועים, 10X7 ס"מ, 2019 (צילום: עידו מרקוס)

.

לטפי עצמך החוצה מן הבור: על "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר" מאת קים מידן

שי שניידר־אֵילת

.

הבקעת דרך החוצה בכוח המילה, מחשכַת תיבות סגורות שביוגרפיה אישית כופה, היא מנוע פואטי רב עוצמה. הוא נוהם במעמקיה של כתיבה בת זמננו וכתיבה בכלל, ובוודאי שירה עכשווית. תנועת ההיחלצות הזאת בעזרת השפה, היא קרביו של ספר הביכורים שכתבה קים מידן, במקדש הזה היחיד, בבשר.

במוטו לשיר [הסוד משכיב אותי בלילה לישון] מידן מצטטת שורה מקרביה של אחרת, הסופרת והמשוררת האמריקנית שרון אולדס:  "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה". הציטוט לקוח מתוך שיר של אולדס בשם "השטן אומר" (מתוך קרקעית חיינו, אפיק והליקון, 2017, בתרגומה המצוין של שירה סתיו), שתוכו דיאלוג דיאבולי בין מי שנעולה בתיבת ארז ובין כוח זדוני המבטיח לחלץ אותה, בתנאי שתקלל את אביה, אמה, עברה האבוד. הנעולה כמעט יוצאת לחופשי, אך ברגע אחרון מתוודה על אהבתה אותם ונותרת חתומה בפנים – במה שהשטן בכבודו מכנה ארון קבורתה.

השתהות על הציטוט הזה ועל שירתה של אולדס בהקשר זה – ספרה הראשון של מידן – מהותית משתי סיבות. ראשית, קל לחוש כי מידן קראה ומכירה את כתיבתה של אולדס, והיא רוחשת מתחת לעורה. שנית, ועוד יותר מכך – לשתי המשוררות משותף ניסיון המילוט הפואטי מתעוקת בית הילדות והשלכותיה, בעזרת ההתעקשות להאיר בפנס השפה את פינותיה האפלות, לקרוא לה בשמות מפורשים ועל ידי כך להשתחרר.

אך קולה של מידן קולה, הידיים ידיה – ובמקדש הזה היחיד, בבשר הוא ספר נוטף יופי, כאב ועוצמות פואטיות ייחודיות ולא שכיחות לספר ביכורים. הזירה שבה הוא מתרחש ומתוכה עולה הקול המבקש פתח יציאה היא זירת הגוף, גוף הבשר. בבשר מתרחש הכול, הוא מקור היופי, הכאב ואפשרות הגאולה; מחוּלל שוב ושוב מפנים ומחוץ, הבשר הוא מקדשו של הספר לכל אורכו, כפי שמבטיחה כותרתו.

מיד בשירים ראשונים נחשף הגוף כנגוף רעב והרעבה, חֶסר והתמכרות, הפלה ומפלה: "אַתְּ אוֹכֶלֶת עוֹד וְעוֹד מִן הֶחָלָל / הֶחָלָל אוֹכֵל עוֹד וְעוֹד מִן אַתְּ / וּכְפִי שֶׁיּוֹתֵר נֶאֱכֶלֶת / חֻלְיוֹתַיִךְ מִתְגַּלּוֹת חֲלוּלוֹת" [את אוכלת עוד ועוד מן החלל]. צליל הרקע בשירים הפותחים הוא של התנפצות אינסופית: "צִנְצֶנֶת דְּבַשׁ שֶׁהִתְנַפְּצָה נוֹתְרָה מִתְנַפֶּצֶת לָנֶצַח / הַקִּירוֹת הִצְטַעֲרוּ וְהָלְכוּ הַקָּרָה קָרְבָה אֵלֶיהָ מְאוֹד / וּבְכָל הַנּוֹגֵעַ לְחֹם – אֱלֹהִים אָהַב אוֹתָהּ לְבַד" [בערב תנים מייללים היו מקיפים את העיירה].

פנימה אל תוכו של הספר ולאחר הליכה בין השברים החותכים שבפתיחתו החזקה, לקוראת נמסרים־נרמזים פרטים ממקורה של אותה התנפצות, של אותו סוד "המשכיב בלילה לישון": "שׁוֹמֶרֶת הֵיטֵב עַל הַסּוֹד / קָרוֹב קָרוֹב לֶחָזֶה וְעָמֹק / מְסֻכָּן וְאָסוּר שֶׁיֵּדְעוּ / אִם יֵדְעוּ יִתְפָּרְקוּ יִתְגָּרְשׁוּ יִכְעֲסוּ יִשְׁלְחוּ / לְפְּנִימִיָּה וְכֻלָּם בְּבֵית סֵפֶר יִשְׁמְעוּ וְגַם כָּךְ / רָעָב לֹא קָשֶׁה לְמִי שֶׁרָגִיל בּוֹ / גַּם שְׁתִיקָה לֹא / דָּבָר טָמוּן בַּגּוּף נִהְיֶה הַגּוּף" ("משפחה"). אותו וידוי, אותה חשיפה הדרגתית של סוד הגוף ובתוכו הנפש שחוּללו בראשיתם, נעוץ בטבור הספר ובמידה רבה הוא הציר הטראומתי שסביבו סובב מכלול שיריו. אפלתו מגדירה את מערכת היחסים המפותלת של הספר עם המציאות – גברים, משפחה, בית, הורות, אמהות – והיא סיבת היות הגוף המרחב הבוער, הדואב, שממנו הכרחי להימלט.

לשונו של במקדש הזה היחיד, בבשר גופנית מאוד, מוחשית־חיה. זהו ספר ללא נקודות כמעט, היעדרן מדגיש את מרווחי הנשימה הקצרים בין מחשבה למחשבה, את הבהילות למסור את רשמי הגוף־נפש כפי שהם מופיעים בראשוניותם, כהווייתם. שפתו הלא־עוצרת מתגלגלת מתוך נאמנות לאמת הגולמית ולצורך מוחשי לרדת לפרטיה, לקרוא בשמם מבלי לסייג. נימתה הפואטית של מידן היא של קונקרטיות פרומה; בה בשעה שהיא גולמית ונשפכת כבווידוי דחוף וקולח, נאמן עד כאב למציאות, היא מלוטשת להפליא והשירים עשויים היטב ומוחזקים בעמוד שדרה איתן וברור.

האם הכתיבה אכן מחלצת? האם יש, בין דפי הספר, פתח ודרך החוצה? היכן? רגעים של התרוממות מעל לבשר המסוכסך־מקודש מורגשים בשירים שבהם מידן מגייסת דמויות חלופיות, בדרך כלל נשיות־מיתולוגיות, לדבר מבעדן. מהשיר "ארטמיס" למשל, המתרחש בממד אגדי, עולה נימה של הפוגה ונחמה: "שִׁמְעִי אוֹתָן פּוֹסְעוֹת בִּדְמָמָה עַד אֵלַיִךְ / הַרְגִּישִׁי בְּמַגַּע אַפָּן הָרָטֹב בָּא אֶל צַוָּארֵךְ אֶל עֵינַיִךְ / הֵן מַקִּיפוֹת אֶת כֻּלֵּךְ בְּמָחוֹל וְאָז / מִצְטַנְּפוֹת מִסְּבִיבֵךְ כְּגוּרוֹת / הַנִּיחִי לָהֶן לְהֵרָדֵם". בשיר שכותרתו Νίκη – ניקֶה, אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית – אפשר לשמוע את משק הכנפיים הנפרשות מחוץ לכלוב, את השירה והמילה ככוח מתעלה, מנצח: "אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם / בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר / שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ / לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם / אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי אֱלֹהִים / נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא … / אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת / כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים / אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה". הכתיבה מאפשרת לכותבת להפוך לדמות אישה כביכול־אחרת, כזו שיודעת לומר למכאיביה לא, להכריז לפני העולם על היותה פתח הרוח והמילים. "אַבָּא שֶׁלִּי קִוָּה לִקְרֹא לִי / דַּיָּה / קִוָּה אוֹתִי צִפּוֹר / וְצַיֶּדֶת / נְמֵרָה אֲדֻמָּה בַּשָּׁמַיִם / בְּסוֹף כְּשֶׁבָּאתִי הוּא קָרָא לִי / אַחֶרֶת. אוּלַי אִם הָיִיתִי דַּיָּהּ דַּיִּי / כָּל זֶה לֹא הָיָה קוֹרֶה – / … דַּי לִי דַּי לִי דַּיָּתִי … זֶה נִגְמַר – אֲנִי דַּיָּה" ("דיה").

ואולי אין הימלטות אחת מכוננת והכתיבה היא רצף חוזר ומתמשך של היחלצויות וניסיונות יציאה. "לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר", כותבת מידן, "נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה" ("שלוש הגולגלות"). כך או כך, משירתה עולה כי מידות הסלחנות, הרוך והאהבה – הכרחיות. למרות ואולי בגלל היישרת המבט אל השטן שבתיבה, מידן כאולדס, מתעקשת על אהבתה: "… הַרְבֵּה טְעִיתֶם בִּי / וַעֲדַיִן / הַחַלּוֹנוֹת גְּדוֹלִים / אוֹר גָּדוֹל נִכְנָס עַד הָעֶרֶב / אַתֶּם הַהוֹרִים שֶׁלִּי / אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶתְכֶם / עַד הָעֶרֶב אֲנִי נִשְׁאֶרֶת " [החלונות הגדולים בבית שלכם]. ההתעקשות הזו על מידת הליטוף, על אהבת הפגם והפוגמים, על יופיים של כל אלו – היא עצמה גאולה.

.

שלוש הגולגלות

אַתְּ חַיָּה עִם עַצְמֵךְ בְּרַכּוּת מְסֻיֶּמֶת אַךְ לֹא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים

כָּל הַדְּבָרִים רַשָּׁאִים לְהֵחָתֵךְ

לַדְּבָרִים יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית לְהֵחָתֵךְ

שִׂימִי עַצְמֵךְ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל כְּנֵסִיָּה וְהָחֵלִּי לָנוּעַ כְּמִי

שֶׁלֹּא זָנְחָה אֶת אֱלֹהֶיהָ מֵעוֹלָם

כְּמִי שֶׁתָּמִיד כִּבְּדָה אֶת הוֹרֶיהָ

מֵעוֹלָם לֹא גָּנְבָה לָהֶם שְׁטָרוֹת מֵהָאַרְנָק

כְּמִי שֶׁהִיא טוֹבָה

הַשְּׁקָעִים הַלְּבָנִים בְּרַקּוֹתַיִךְ

נַסִּי לְהַרְפּוֹת מֵהֶם לְרֶגַע

לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר

הַבִּיטִי אֶל חִוְרוֹנוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה

הַיּוֹם הַזֶּה הַיָּחִיד

מַגַּע הַשְּׂמִיכָה הַצְּהֻבָּה עַל עוֹרֵךְ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה

הָאֵם הַנִּרְדֶּמֶת שֶׁבַּחֲלוֹמָהּ זָכְרָה לֹא לְהַפִּילֵךְ מֵהַיָּדַיִם

כָּעֵת הַמָּוֶת אוֹרֵב וְאֵינֵךְ סַבְלָנִית לִקְרָאתוֹ

אֵינֵךְ סַבְלָנִית כְּלָל וְאֵינֵךְ טוֹרַחַת עַל הַפְּרָחִים

אַךְ הַפְּרָחִים טוֹרְחִים וּמְטַפְּסִים לְאָרְכֵּךְ

בָּאִים לִנְשִׁיקָה

נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה

שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר

נַסִּי לִהְיוֹת חֲלוּלָה וְרֵיקָה מֵעַצְמֵךְ

וְאַחֶרֶת

.

 שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. ספרה השני, "כל מה שהיא שרה מעלה עשן" יראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר לשירה. שיריה פורסמו בהמוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 100 של המוסך.

.

קים מידן, "בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר", מקום לשירה, 2021.

.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "וְאָז הָיִיתִי שָׁמַיִם" מאת רבקה פישביין עמנואל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | אלף־בית של ממשות

"גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות". מחזור שני מתוך עבודה מתהווה מאת ליה נירגד

דורית פיגוביץ גודארד, ללא שם, קולאז' גובלן, 2015

.

אלף־בית של ממשות

ליה נירגד

.

א

ולפעמים בכל זאת נדמה שכן, לפעמים הנפש עדיין מתפתה לזה: לכתוב 'אוויר' ולשמוע גם 'אוויר' גם 'עביר', לראות את האל"ף שם בָּראשית כיאה לה, וצורתה פרוצה כיאה לאוויר העביר – ורק אז להגיע אל האוויר עצמו, כי הרי זה כוחו של הכישוף, להשכיח ממשות בסבך המילים. ולנשום, לנשום אז בפליאה, שכל זה נמצא, נוכח וחיוני ולגמרי שקוף, שקוף ולא רק לעין, המתבוננת בחדר ואומרת הוא ריק.

.

ב

עמוק, עמוק הבלבול – רגל פה רגל שם והראש מסתחרר ביניהן שם למעלה. ולא רק שתיים הרגליים, כי אין כאן סתם עניין של פה ושל שם, השָם לא אחד וגם הכאן לא, הרבה שָמִים וכּאנים מבלבלים את רגלינו – כאן ג'ינס וטריקו ושם משי ותחרה, כאן חדות רציונליות אבל שם בפינה מפת המזלות, כאן דמוקרטיה בכאילו ושם כיבוש של ממש; ונוסטלגיה לעָבר של אחרים מצד אחד, והתנערות מגורלם הכובל מצד שני, כאן עמקים של שלווה ושם מצוקי ההרפתקה; ושקידה על שכלול הנפש הפרטית לצד מסירות הנפש לאחרים, ומריטת שפם אבל לא גבות, ותזונה אורגנית בין מסעות אל־אס־די – כך עוד ועוד, כי כאלה חיינו, כתמנון בחזקת מי יודע הרוקד על ריבוא רגליו, מדלג בין מכות החשמל.

.

ג

מה גאוותנית הגאווה, ראו איך היא מגעגעת בגאון, ראוותנית כל כך, מדרגה אחר מדרגה עולה מעומק הגרון מטפסת אל הלוע מגיעה לשיניים המתהדקות בפסקנות לשפה התחתונה ומיד נפשקות בתנופת מנצחים, ג־א־וו־ההה.

כן, קצת נלעגת הגאווה הזאת, קצת מטרידה, תמיד מסתתר באמתחתה איזה פס מדידה, תמיד היא מתגנדרת לעיני איזה צופה, שונה כל כך מאחיותיה הפשוטות שמחה ואהבה, מאחיה הענווים סיפוק וכבוד. לא אליה יפנו בשעת צרה, לא איתה ימתיקו סוד, בימים של חג ובימים של אבלות היא באה ביניהם במחלצות הדורים, מצמיתה במבטיה האטומים, מנערת מעליה את האבק בצאתה.

.

ד

תשתיות הביוב יקרסו. האדמה תרעד. הכול יתפורר. מים רבים יציפו אותנו, ובכל זאת נהיה צמאים. וגם מס הכנסה, ולחץ דם, גם הילדים, אחד אחת, וגאופוליטיקה, עוד מילדות, וסרטן וזקנה ושאר גוונים של אובדן שבאופק – אלף פנים לדאגה שהופכת את מעינו בשנת דמדומים של שחר. מגדול אל קטן, מרחוק אל קרוב מבטה סוקר את הממשות, ניתז  ומקרטע מצד אל צד כמבטה של תרנגולת נסערת.

והנה היא באה, מוקפת בלהקתה חרדה תבהלה ואימה, גם פלצות וחלחלה אצות במאסף, וכולן אדומות כרבולת, רגע מגעגעות רגע מצווחות, שורטות את הקרקע בתזזיתן הנואלת, מתרוצצות כה וכה וצווארן שלוח להקדים פני צרה, קורץ לשוחט.

לו רק הייתה כאותה אווזה בוטחת המהדסת לה בנחת, הרושפת, גם כן בנחת, על כל חשוד; או עליזה כחתלתולה המשתובבת… או תכליתית כדבורה… ואולי דואה גבוה, גבוה, בכחול הרחוק? אך צר, צר עולמה של הדאגה, ובגעגוע חנוק היא חומקת לפינה, מטילה ביצה ונחה.

.

ה

הווה של ממש, כל כולו התהוות, התגלמות מושלמת בין עבר לעתיד מופקעת ממחזור הירחים, תשעה צעדי נחשון מן הכלום לממש; והכול ייתכן – תלתל שחור, ריס בהיר, רגליים קלות ולשון כבדה – הכול טמון, הכול מקופל, משתכשך בוורוד השפיר, נישא על כנפי משאלה הרת גורל, או נגזר ברגע הרה אסון, או נספח אל עולמו העכור של המובן מאליו.

וכאן, בין המִמילאי והמשתאה, שוב ניכר ההבדל בין גוף ונפש, כי בהיריון אין כל שיעור חדש לגוף, הוא עושה את מה שהיה מסוגל לעשות כמעט מאז ומתמיד; כי בעודו ברחם כבר הייתה לו רחם משלו, ובין שיעשה זאת ובין שלא, הוא מיומן בתכלית לטוות מתוכו חיים של אחר. ואילו הנפש דהומה, הומייה כולה פנימה, מתערסלת אף היא בחשכת המים, מערסלת באהבה, יש לקוות, נשמה חדשה בתכלית. ואם שפר מזלה, אם אומנם נתברכה בהיריון הזה, תוכל להביט מבעד לארובותיה ולהתפעם לנוכח קימורי האופק הנמתח בגופה, ולחלום עוללים של שחר.

חתולה עוברת ברחוב, בטנה שוב תפוחה, אלא מה.

.

ו

כי לפעמים הממשות מסנוורת, או מכוערת, או סתם מיותרת, והנפש מבקשת לה מסתור, חיץ נוסף בין דלת אמות ששקדה לגדר לעצמה לבין המולת הימים, עוד עפעף דקיק שיסוכך על מבטה המגורה, שיצבע בגוונים את האור הבוהק, וירכך זוויות. אולי תסתפק בפס רחב של תחרה כסימון אוורירי למשאלת ההתכנסות שלה, אולי תעדיף יריעה ניגרת של כותנה רכה הנאספת בשלולית על הרצפה; ואולי משי, אם מצויה הפרוטה בכיסה, שאז תחשב בנדיבות את הבד, פי שניים וחצי מרוחב החלון, לחרוש באור תלמים של צל.

וכשבאה רוח הווילון מתבדר, מבודח מיומרותיה לתחום כך גבולות; ואם טוב היום תחייך אף היא, מפויסת, ואם רע תמהר לסגור כל חלון.

.

ז

עוד ועוד ועוד עודפות, נערמת כהרים, צפה באיים, עולם שלם של פלסטיק סדוק ומתכת חלודה שאין חפץ בם, לא עוד. כי לא רק מארזים על גבי מארזים יש בזבל הזה, שכבר מזמן אינו מדשן דבר, אלא גם דברים שסתם נמאסו, או נמצא בהם איזה קלקול של מה בכך, וילדים קטנים, וזקנים קטנים – שחומי עור על פי רוב, הרי כך סידרנו את עולמנו – נוברים בהם ללקט קיימות; ונוברות בהם ציפורים, ונוברים בתמימות הדגים, שטרם למדו את אורחות הקִדמה ושיעור קשה מחכה להם, ונוברים מקקים וצוחקים צחוק גדול, צחוק אחרונים.

.

ח

אמרת חֶבל אמרת קצוות, אמרת חיבור, מצד אל צד נמתח כמו חיוך, מרים מפרש מקים אוהל תולה ערסל אורג רשת, קושר. ילדה הולכת בדרך כורכר וחבל בידה, מחכה להזדמנות.

.

ט

עמקים משובצים בחום וירוק בין גבעות של חורש, ובד ארוג מפשתן, וכלי שכויר בחומר ונשרף באש – ישנו עדיין מקום קסום של מפגש, ובו דברים מעשה אדם שהיד נוגעת בהם כפי שתיגע בסלע או בפרפר, מגע של חי בחי; שם העין רווה נחת קדומה למראה הגשם על התלמים, והאוזן מיטיבה לשמוע את הרוח במצילות שתוּכּנו מעץ ומצדף. שם אפשר עדיין לדמות כי האדם מלמד את הטבע שירים חדשים, ממצה עוד פלא שקופל בו, כאילו אומנם ניתן לו להשתתף במעשה בראשית, ובאהבה. שם, במקום הזה, חוּמה וסבלנית, מחכה הטחינה: כבר שכחה את מוצאה בשומשום היבשושי והיא שלווה בצמיגותה, נדמה לה שהשלימה את מסעה. למגע המים היא נחרדת תחילה, כל כולה עור אווז גבשושי, אבל הנה, עוד סיבוב או שניים היא מתרצה ותכף אף בוהקת בעליזות, מעדן מלכוּת שחברו בו שמש ומים ומגע יד אדם, כמעט היישר מגן עדן באה אלינו, לשמח כל כך את חיינו.

.

י

הן רכות, זה ברור, מי תדמה ירכיים ולא תדמה אותן רכות גם אם יש בעולם אחרות – רוך וירכיים כרוכים בעליל זה בזה; ודשנות הן, בוודאי, מה חפץ בירך בלי הקימור המדויק המזמין למנוחה עורף אהוב; וחזקות כמובן, נושאות הלאה והלאה את הגוף, צעד זו צעד זו, או עוטפות בחיבוק, שתיהן יחד, גוף של אחר.

ובחיבוק מתרווחות הירכיים ומחייכות, חשות ברכותן מבפנים, כמין אפשרות למקום.

.

כ

הנה אחד הגבולות הברורים של הדמיון, המדמה כי ביכולתו להתעופף באשר ירצה, לשכון היכן שיבחר. כי חרף זחיחותו המובנת אין הדמיון יכול להשיג את כאבו של אחר, רק לחבר זיכרונות ולערבב קצת ביניהם: היה לנו פעם פצע דומה ברגל, נדַמה אותו גדול יותר, נדמה אותו בלחי, נכפיל כפליים מפאת רגישות הלחי – והנה, כבר נשמע משק הכנפיים: האיש הזה ממול, שצלקת אדומה חוצה את לחיו, הנה חשנו את כאבו שכאב, חשנו ממש, בדמיוננו המפותח שחוננו בו מילדות. והרעב הנורא שחשנו פעם, בין ארבע לארבע וחצי, והחרדה שתקפה אותנו שהייתה קשה באמת, והניתוח שפעם, והפחד הארוג ברקמות מבראשית – כאבים־כאבים, חומרים מן המוכן, קוביות־קוביות קמים באוויר מגדלים שברוח, מחוזקים פה ושם בידיעה שקראנו ובסרט שבמהלכו עצמנו עיניים רוב הזמן, והנה אנחנו מהנהנים ליד מיטת חוליו של אחר, מעמיקים מבט מבין במבט, ושוב מתפעם ליבנו מעוצם אהדתו, ושוב מחרישות פעימותיו את אוזנינו.

והרי אפילו הכאב הפרטי, זה שבזיכרון, הרי גם הוא רק תצלום דהוי עם כיתוב ממוחזר, הרי כל קוץ, כל ציר, כל עווית כל חתך מפתיעים שוב ושוב, מרעישים ממש, מהתלים בזמן וגם במרחב, כשהכול עוצר והכול מתכנס אל מקום שאין בו אלא כאב, מקום ששום מעוף של הרוח לא ישיג לעולם כי כולו גוף, זעקת תאים בממלכת החומר.

.

ל

ראשיתו בפרחים הקטנים, העבים, דמויי הפלסטיק, שרק ריחם המתוק מעיד על עתידם, נישא בחמימות בין ערביים של אביב. והנה עוד קצת, כמו בצילום איטי, נוצרים הזרעים, עטופים ציפוי חלקלק, וכבר יש גם קליפה ירוקה ומתוחה לגונן על חיים שבכוח, ובין לבין נאגרים אט־אט המים בזקיקים והופכים לעסיס. דומה על כן הלימון לקופת חיסכון, ומי שתשקה כל הקיץ, כל קיץ, תוכל בשעת צורך להכין ממנו לימונדה.

.

מ

טבעי, שלילי, רציונלי ולפעמים גם לא – איזה תכונות אנושיות קשרנו למספר, ממש יוסי'לה קטן עשינו ממנו בלולאות המילים שלנו, בניסיון הנואש לגשר בין מה שמומצא כל כך וגם מוחלט כל כך, לתפוס את המהות החמקמקה הזאת שבלעדיה לא היה אפשר לחלק שליש בחצי, מי הייתה רוצה בכלל, מה זה אומר בכלל מחוץ לכללים המטורפים של המשחק הזה שלכי תביני אותם בלי שיעורי עזר, והרבה.

ואף על פי כן שתי כנפיים לציפור ושלושה חלקים לעוזי, ויחד זה יוצא חמש, תמיד. וגם אם נוסיף ציפורים כאוות נפשנו, וכלי משחית למכביר, תמיד נוכל לרשום בטור מספר אחר מספר ולסכם ולהחסיר בלי חשבון. וזאת רק ההתחלה: סדרים שמימיים, הרמוניה נשגבת, מקצבים מדויקים שביסוד כל ממשות, פתיתי שלג ומשושים של דונג ומערבולות שבצדף; ואוהב לא אוהב, ותאוות הזוגיות של זו המרטשת חרצית – הכול סדור בסך כזה או אחר שיתברר לנו אם רק נשתכלל עוד בתורת המספר. ואולי, מי יודע, אולי זו תמצית האנושיות, לגלות ולבטא את מה שקיים ממילא.

.

נ

ומכל מקום עולה הנהי, רוחות משתרכות בין מצבות שנותצו, גאיות לוחשים שמות שהיו למרמס, בין טרשים זועקות אבנים שהיו פעם קיר. ועם כל צעד בשבילי האביב נמחץ הלב והדעת מתבלבלת, משתבללת במבוכה מאימת האמת ואוזלת התוחלת: כאן, וכאן, וכאן חיו – ואינם עוד. ובמורד האילם מכסיפות עלוות נושנות, ומשוכות צברים מסמנות גבולות מחוקים; במעיין המים עודם מפכים חרש נ נכ נכב נכבה, וילדים שרחצו כאן היו לזקנים; ואיש לא נותן דין וחשבון נפער עוד ועוד כתהום רוחשת.

.

ס

איך לתאר את הפלא? מלבני, תמיד – בגדלים שונים אבל תמיד מלבני – לא בצורה סוד קסמו; צבעו מתחלף בחוץ אך תוכו תמיד לבן – לא בצבע כוחו; ניחוחו דק, וניכר רק מקרוב, ואילו האוזן אינה למדה ממנו דבר. אך היד הלמודה אוחזת בו בנוחות, בקרבה, הופכת בדפים, שם בין שכבות העלים מסתתר הקסם. ואין לדעת מה יתחולל הפעם, מה צפון בשרבוטים הנערמים זה על זה, לאן יוליך הספר את הנפש המרווה במבטה נייר ודיו שיבשו, מצמיחה מחדש את מה שנאצר בהם.

גדול, גדול הפלא: כאילו הכה ברק בעץ, והעץ השכיל לטמון חשמל באצטרובליו הנושרים ומתגוללים במורד, ומי שיאחז באצטרובל וייתן עליו את דעתו יחוש בעקצוץ מן הזרם. כאילו קפאו אדוות האגם כשפגעה בהן אבן, ואגם אחר ירגוש על פי רישום שנמסר לו בדרכים עלומות שמתחת לימים כולם, והנה אדוותיו כאדוות ההן, אז.

גדול הפלא, וכל כולו אנושי: פלא השפה, שיודעת להעמיד עץ ומים, ופלא הכתב, הצובר את השפה סוללות־סוללות – קרבי אליהן עין מיומנת וכבר נושרים אצטרובלים, עוד רגע תישמע אוושת הרוח, וילדות רחוקה של אחרת תהיה משכן ארעי לילדה שקירות הבית צרים לה, ולשונה תרטט ממתיקות מרקחות של פרי שמעולם לא טעמה.

.

ע

ורק לא להביט לאחור. מי שמביטה לאחור דינה להיות למלח, ולא סתם מלח בתפזורת, זה המשמח את חיינו ארוחה אחר ארוחה, אלא מלח בניצב, כלומר גוש קפוא, קפוא לעד, אין לגרוע אין להוסיף, כלומר אין עוד חיים בו. כי העבר, כך לימדו אותנו מילדות, עוד לפני שהספיקו להתחלף לנו השיניים, מסוכן. קטלני אפילו. קדימה, רק קדימה, לכי אחרי לוט, לכי אחרי אלוהיו המר הניחם שוב ושוב על מעשה הבריאה שלו, אל תפני מבט לאחור. העיקר לא להביט לאחור: זה הסתדר יפה עם רוח הזמן החלוצית.

אבל מה יש שם מאחור? לאן מפנה את מבטה זו שתשלם עליו מחיר כבד כל כך? אל מה, אל מי היא מביטה?

אנשים, אנשים רבים יש שם, ושכנים, וחברי ילדות, ומכרים מזדמנים שאומנם לא יקרים לה במיוחד ובכל זאת היו חלק מנוף חייה; גם היא עצמה עוד שם, אניצים מנפשה נותרו במארג שממנו נתלשה בחטף.

מה היה אז במבטה, כשהביטה, ועיניה מסיעות את נפשה אל העיר? מה השקיע את עקביה בחול? געגוע, בוודאי, עוד לא הספיקה להתגעגע בפועל אבל כבר היא יודעת טעמו של געגוע שיבוא; וערגה, בוודאי, הצובטת פחות אך כואבת בלי הפסק, וגם היא למפרע; וצער איום על כל מה שאובד; וחמלה אינסופית, גם כן, כי אין מלבדה שיחמול, לא לוט שהציע לאנשי סדום המתגודדים את שתי בנותיו אשר לא ידעו איש, ולא אלוהיו שחיזק את ידו; ועול הזיכרון, זיכרון כל החטאים שחטאה וחטאו בה, וזיכרון הנפשות והשמות כולם, שאף הוא מוטל עליה מעכשיו; והפחד האיום שמא תשכּח.

וכך היא ניצבת לעולמים אילמת, כתמרור אזהרה לשוגים בכיסופים: רק בזהירות, רק במבטים חטופים בין צעד לצעד, רק בתפזורת הציצו בעבר, ובקשו בליבכם מחילה.

.

פ

עיניה מוקפות קמטוטים, כל כולה חרושה חריצים, נחרצות גם רגליה, כבדות וקמוטות. בבטחת שנים מוליכה הפילה את עדרה, למודת שרב ובצורת, מטילה עם כל צעד את כל כובד משקלה, שאינו כבד לה כלל. מראות ומוראות רבים כבר ראתה בעיניה הזעירות, שאינן מספרות דבר, קולות של נפץ שמעו אוזניה הכבירות, ותרועות מלחמה. שוב היא תרה אחר עיר מקלט, נווה מדבר, זוכרת נתיבים שהתהלכה בהם בצעירותה, מבקשת לה שלולית קטנה להשתכשך בה, כמה עלים ירוקים להביא אל הפה בסלסול חינני של החדק.

ומסופר אי שם, כי אי אז בימי ראשית העולם, לאחר שנבראו אריות ונמרים וזאבים ותנים וריבוא מיני ציפורים וקופים עד שתם מעשה הבריאה כולו, סנטו המלאכים בבורא, שכל יצוריו דומים כל כך. בו במקום, על מנת להשתיק אחת ולתמיד את הגיחוכים, העמיד בפניהם יצור שטרם נראה כמותו, נישא ומוצק כהר, חשוף, ואוזניו ככנפיים אדירות להקל את צעדיו, וחוכמת רזים אין שיעור לה ניבטת שקטה מעיניו. מחאו כל המלאכים כף אל כף והריעו לבורא, ורק מלאך אחד סורר שרבב שפתיים בזלזול והפטיר: "ארבע רגליים וזנב אחד, אוזניים ועיניים שתיים ועוד שתיים – הכול כרגיל; גדול יותר, אומנם, אבל לא הגודל קובע." שרקו כולם בבוז ואמרו לו, "ודאי שקובע," והביטו בחשש בבורא שמא נעלב מדבריו של ההוא, שהרי כבר יצא לו שם של נוטר ונוקם. אך לא עווית של זעם ראו בפניו הנשגבות אלא רק קריצה קונדסית, כשהשיב לחצוף: "חכה חכה, נראה מה תגיד עכשיו…"

.

צ

זורח כחרצית, בוהק בקידה בין הקוצים, חיוור כסהר או יוקד כירח קציר: אין כמו צהוב לאגור את השמש, להעיד על האור – אורן המיטיב של שעות אחרי צהריים מתוקות, של ערבי כיפורים בשדרה, כשהטיח נצבע בחמלה.

.

ק

כן, אפשר עוד קצת, העוגה באמת נהדרת – וכל מה שהיה קודם גם, נהדר, כל מנה ומנה – אבל רק פרוסה קטנה בבקשה; אוי, יצאה גדולה – לא נורא, לעוגה כזאת תמיד יש מקום. בחיוך טופח אדם על בטנו, באדנות, זה מכבר הרגיל את הקיבה שלו לגמישות יתרה. והיא נעתרת, מתמתחת כפי כוחה ועוד קצת, כנועה, כן, אפשר עוד קצת, תמיד, ורק מעט חמיצות עולה ממנה עם כל ויתור נוסף.

.

ר

בפנים דומם ובחוץ רוגש הכול, רוח באה; והיא מרקידה עלים, ענפים, מזמנת תנועה לעצים, בזכותה רוקד אפילו הברוש המכונס, מתנועע בגל איטי ומדוד.

בפנים דומם ובחוץ רוחש, בפנים דומם ובחוץ מתנועע, הרוח מרעידה זגוגיות, מטלטלת כביסה על החבל. נפש הלומת טלטלות, שאינה יכולה לשאת עוד תנועה, תיחרד אז כאילו צר אויב על הבית.

.

ש

אמרת שמש אמרת ניכור: זוהרת בלי הרף, בלי כוונה ובלי תכלית, אדישה לעולם שיונק מחומה, שעולץ לאורה, לעולם מסתפק ברשימוּ. ממרחקים שאין שיעור להם היא חורצת גורלות, יום אחרי יום ושנה אחרי שנה, פעם מחיה ופעם חורכת, והכול בלי משים, מבלי שייגרע ממנה דבר.

אמרת שמש אמרת שררה: כל זרע שהנבטנו בחרדה, כל טיול כל חגיגה, כל שמחה שתכננו – הכול תלוי על בלימה, נטוי חסד, בן רגע היא תוכל לגזול מאיתנו הכול. וכבר בוקעת מעומק קרבינו התחינה, עולה כאד מבעבועים של פחד, וכבר מתערבלים ייחולים בְּדמיון והנה היא טובה השמש, מלטפת, מיטיבה, בשררתה מבטחנו; וכבר אנו קושרים לה כתרים משלמים לה מיסים מקטירים לה זבחים, הנה מוטלים הם, שורות־שורות.

וכך מתרוצצים אנו עלובים, מבוהלים, מורגלים בשרביט, עינינו נישאות מעלה בחשש, וחומקים בין צללים, וגרגרנים כשמזדמן, מתרפקים על זיו חמים של חורף לחמם מפרקים פריכים.

.

ת

השאלה היסודית היא שאלת התום. מה קורה לתום הנעורים עם תום הנעורים. האם הוא עוד אפשרי אז? האם הוא רצוי בכלל? ואולי הוא רק התפנקות? או עווית פנימית, מעין גיחוך מבוהל שקפא? ואולי סתם טמטום?

ומה על תום הנעורים המשותף, תום המדורה והדגל? מדוע הייתה בו כזאת ערגה נכמרת? אותה מתיקות נושנה – שמא הייתה מתיקות הצימוק, מתיקות מרוכזת של פרי שיבש זה מזמן, זיכרון מתוזמר של תום שכבר מזמן חלף־הלך לו?

והתום ההוא, הראשוני, הנקי, המיתי והאמיתי, התום האקסיומטי, התום הדוגמטי – עד כמה היה כרוך מראשיתו בהכחשה פראית, בהדחקה נחושה, בהשתקה מזלזלת, בעיוורון עיקש של עם קשה עורף? כמה אלימות דרש התום ההוא?

וכאן, כאן ועכשיו – יש עוד בכלל? ומה שיש, האומנם תום הוא, או רק עזות מצח באדרת ילדות מתחנחנת?
ואולי סתם טמטום?

ושוב, על אחת כמה וכמה: כמה אלימות נדרשת לקיים את התום הזה?

.

.

ליה נירגד, סופרת ומתרגמת. ספרה האחרון עד כה, "במקום גרניום", ראה אור בשנת 2019 בהוצאת חרגול/מודן. סיפור קצר פרי עטה התפרסם בגיליון 56 של המוסך. הטקסט שכאן הוא מחזור שני מתוך עבודה מתהווה. המחזור הראשון פורסם באתר שלה.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: שני פרקים ראשונים מהספר "משחק הוגן" מאת טוּבֶה ינסון, בתרגום דנה כספי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | ה"ד כותבת לפרויד

"בעוד כתיבתו של פרויד נוגעת באל־זמניות אך נטועה בממשות חייו, ה"ד שואפת להגביה עוף או להעמיק חקר אל לב האדמה." ענת צור מהלאל מתחקה אחר רשמיה של המשוררת הילדה דוליטל ממטפלה

דנה יואלי, פרוסניום, הדפסת צבע, 2016

.

להפוך את הירח: מחוות הוקרה לפרויד מאת ה"ד (הילדה דוליטל)

ענת צור מהלאל

.

If you take the moon in your hands

And turn it round

(heavy, slightly tarnished platter)

you’re there.

.

(H.D., Selected Poems, Grove Press, 1957, p. 66)

.

המשוררת והסופרת ילידת ארצות הברית הילדה דוליטל (1886–1961), הידועה בכינויה ה"ד (H.D.), החלה את דרכה הפואטית כחלק מהזרם האימאג'יסטי. בשנות השלושים המוקדמות החלה ה"ד אנליזה אצל פרויד בווינה, בעקבות משבר כתיבה מתמשך. שנות מלחמת העולם השנייה הניעו אותה לכתיבה חדשנית ועשירה, ובכללה גם התנסות בז'אנר הממואר. דמיינו משוררת באמצע שנות החמישים שלה, המסרבת להתפנות מלונדון המופצצת בידי הנאצים, נאחזת בחוטי זיכרון, כותבת בקדחתנות ממוארים, כותבת ממואר המוקדש לאנליטיקאי המת שלה, פרויד, חופרת מחילה, נועצת ציפורניים בקירות המחילה כדי לנסות לבלום את נפילתה. בפברואר 1946, כעשור לאחר האנליזה וזמן קצר לאחר סיום כתיבת הממואר לפרויד – Writing on the Wall, הובהלה ה"ד למוסד הפסיכיאטרי קוסנכט (Küsnacht) בציריך במצב פסיכוטי חריף וניתוק מוחלט מסביבתה, ונותרה מאושפזת שם חודשים ארוכים. בתקופת האנליזה כתבה ה"ד יומן, ובהמשך ערכה אותו ונתנה לו את השם Advent (התגלות, הופעה). הממואר והיומן הופיעו אחרי מותה בכרך אחד בשם Tribute to Freud (הוקרה לפרויד). הממואר כולו בנוי מפרגמנטים של רשמי זיכרון, חלומות ודמיונות מתקופות שונות בעבר ובימי כתיבתו, מתקופת האנליזה ומילדותה. רשמי הזיכרון מוליכים אותה בעקבותיהם, משיבים אותה בכל פעם מחדש אל דמותו של הפרופסור. היא פונה אליו בממואר בגוף שלישי ומתייחסת אליו כאל מיילד הנפש, אב מאמץ, מאהב ובעיקר מקור השראה ומוזה. כתיבת הזיכרונות מתווה לה דרך בתוך הערפל.

היומן מתקופת האנליזה נפתח ברשמי זיכרונות שצפו ועלו בה בתחילת הטיפול:

בכיתי חזק מדי … איני יודעת מה אני זוכרת: הפגיעה של האחיות הקרות, דמויות הנזירות בזמן האשפוז הראשון שלי בלונדון, אביב 1915; הלם ספינת הלוסיטניה השוקעת במצולות ממש לפני שהילד נולד מת; פחד לטבוע … אם ארפה (אני, הטיפה האחת, האגו האחד תחת המיקרוסקופ–טלסקופ של זיגמונד פרויד) אני חוששת להתמוסס כל־כולי.

 (כל הציטוטים, אלא אם צוין אחרת, מתוך H.D., Tribute to Freud, New Directions, 1974, ובתרגומי מאנגלית.)

זיכרונות אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שבים למודעותה מתוך בליל של אסוציאציות, רודפים את לילותיה בווינה. דימויים מוזרים פוקדים אותה שם בלילות הארוכים, והיא תוהה אם הם מהדהדים זיכרונות של אירועים שהתרחשו, שדומיינו, שנחלמו, או שמא הם נוצרים בדמיונה בהווה. "אינני יודעת אם חלמתי את זה או רק דמיינתי, או אם בשלב מאוחר יותר דמיינתי את מה שחלמתי," היא כותבת. "האם המצאתי הכול? האם חלמתי? ואם חלמתי, האם חלמתי את הדבר לפני ארבעים שנה, או שמא חלמתי אותו אמש?" היא שוקעת בניסיונות קדחתניים למצוא עוגנים שבעזרתם תוכיח לעצמה שאינה חולמת, או ליתר דיוק, שלא הלכה לאיבוד בחלום.

בנקוף ימי האנליזה גוברים ביעותי הלילה: "אהיה חייבת להדליק את האור בקרוב, שכן עיניי, הלטושות באפלה, תוהות אם חציתי את הסף שוב." היא תוהה מדוע אינה מספרת על החוויות הליליות שלה לפרויד. החוויה האנליטית נדמית לה סדורה מדי, פרויד נדמה לה ארצי מדי, "הסבריו של הפרופסור היו מוארים מדי, כך נראה לפעמים; כנפי המחשבה שלי דמויות העטלף היו מכות בכאב נוכח אלומת האור הפתאומית הזו."

בפתח הממואר המוקדש לפרויד היא מצהירה שברצונה להשתחרר מגבולות הזמן ההיסטורי: "איני רוצה להיות מעורבת בהקפדה יתרה ברצף ההיסטורי. הייתי רוצה להיזכר ברשמים, או ליתר דיוק, הייתי רוצה שהרשמים ייזכרו בי. תנו לרשמים לבוא בדרך שלהם, ליצור את הרצף שלהם." ה"ד שבה לרעיון זה בווריאציות שונות: "ביכולתי לוודא את התאריך הממשי של ההתרחשויות בעזרת המחברות שלי, אך אנו בעצם מעוניינים ברושם הכללי של הדברים, יותר מאשר ברצף ההיסטורי או הפוליטי," או במקום אחר: "אמרתי זה מכבר כי על הרשמים להוביל אותי, יותר משאני אוביל אותם".

כאנליזנטית וכמשוררת, ה"ד ערה לכוחה הטרנסצנדנטי של הספרות. ביומנה היא כותבת: "אמרתי שאיני יכולה לאבד אותו [את פרויד], ספריו היו שם עבורי טרם פגשתיו ויהיו שם שוב אחרי שאעזוב את וינה. אי שם ישנה נוסחה של זמן שטרם חושבה". בעניין כוחה הטרנסצנדנטי של הספרות, כתביו של פרויד מעידים על זהירות רבה יותר. הוא התייחס למשוררים שהעריץ כאל "בני אלמוות" (die Unsterblichen alle), והביע בזהירות את משאלתו שכתביו יזכו לחיי נצח. משאלה זו באה לידי ביטוי בספרו פירוש החלום (עם עובד, 2007; תרגמה רות גינזבורג). שם, בחלומו העוסק בביקור של גברת מסוימת במעונו, מתנהלת ביניהם שיחה:

"השאל לי משהו לקריאה." אני מציע לה את היא [She] של ריידר האגרד. "ספר מוזר, אבל בוודאי בעל משמעות סמויה," אני מבקש להסביר לה; "הנשי הנצחי, האלמוות של ריגושינו —" כאן היא קוטעת אותי, "את זה אני מכירה. אין לך דבר משלך?" – "לא, כתביי בני־האלמוות טרם נכתבו".

פרויד משתתק בחלום וחושב בליבו, "איזה מחיר של התגברות וכוח רצון עליי לשלם כדי לפרסם ברבים את עבודתי על החלום, שבה עליי להסגיר כל כך הרבה ממהותי האינטימית."

כך, בעוד כתיבתו של פרויד נוגעת באל־זמניות אך נטועה בממשות חייו, ה"ד שואפת להגביה עוף או להעמיק חקר אל לב האדמה. היא כותבת ביומנה חלום שחלמה לאחר ששכחה את בקבוקון מלחי ההרחה שלה על ספת האנליזה של פרויד באחד הימים, "בחלומי אני ממליחה את מכונת הכתיבה שלי. אני מניחה אפוא שכך ארצה להמליח את כתיבתי סרת הטעם עם מלח הארץ," וממשיכה, "מעולם לא הייתי לגמרי מסופקת מספריי, אלה שפורסמו ואלה שלא פורסמו … ספריי לא נולדו מתים [stillborn], אלא נולדו מהאינטלקט המנותק … התחושה היא שרק חלק מעצמי נמצא בהם" (ההדגשות במקור). במבט לאחור, היא מציגה את המפגש שלה עם פרויד לא רק כחוויה סדורה, אלא גם כמעוררת השראה טרנסצנדנטית: "השנים התקדמו קדימה, ואז שבו לאחור. מעבורת השנים משכה חוט שארג את הדפוס שלי אל תוכו של הפרופסור." אריגת השנים קדימה ואחורה מתקיימת מעבר למגבלות ההיסטוריה והנפרדות. בממלכת הדמיון, היא אומרת, "אנו עצמנו חופשיים לדמיין, לבנות מחדש, לראות אפילו, כמו במחזה או בסרט." האפשרות להתעלות מעל לגבולות הזמן והמרחב הארציים מתעצמת עם הכתיבה בדיעבד, "אין אפשרות לשוב לברגסה [הרחוב שבו התגורר פרויד בווינה מרבית חייו ועד שנמלט ללונדון], או כשם שהייתה צריכה להיקרא, פרוידגסה. אך לפחות בדמיוני, בערפל הדמדומים, אני עדיין יכולה להמשיך במסע החיפוש שלי."

סיבות רבות הובילו את ה"ד לכתוב את זיכרונותיה מהאנליזה (פרויד, על פי עדותה, לא עודד אותה לכך): "ייתכן כי מדובר בחידה עתיקה. ייתכן שאין לה תשובה או שמסוכן לשאול אותה … לפחות אני יכולה לתעד את פרטי ההתנסות שלי, לכתוב אותם, לארוג ולפרום את החוטים, המרבד הנתון במסגרת הזו." כמו פנלופה היא שקועה במלאכת האריגה והפרימה של האריג שלה, מרקם האנליזה, הטקסטורה, הופך לטקסט.

הממואר לפרויד נכתב כאמור לפני התפרצותו של משבר נפשי חריף, שה"ד קרסה אליו בעוצמה. בדיעבד, משבר זה היה עבורה צומת שלאחריו היא לא חזרה לחיים עצמאיים; היא נשארה בקרבת המוסד הרפואי שבו אושפזה ולבסוף מצאה בו את מותה. עם זאת, בכל אותן שנים היא לא חדלה לכתוב. בממואר המאוחר שלה על עזרא פאונד ועל המפגש המכונן וארוך השנים שלה עימו, End to Torment, היא כותבת על הגעתה למוסד האשפוז באותה עת: "כשהגעתי לכאן, לקוסנכט, מאי 1946, אחרי המלחמה, ניקיתי את התיק שלי מתכולתו המגובבת. מדוע קרעתי את התמונות? ובכן, הן היו בלויות וישנות, כשם שהייתי אני. הייתי חייבת למצוא קמעות חדשים. מצאתי אותם בכתיבתי."

.

ענת צור מהלאל, פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. עמיתת מחקר במכון בוצריוס לחקר החברה וההיסטוריה הגרמנית בת־זמננו באוניברסיטת חיפה ומלמדת במסלולי תעודה מתקדמים בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. פרסמה בכתבי עת בארץ ובעולם בתחומי ההיסטוריה של הפסיכואנליזה, פסיכואנליזה וספרות. ספרה "אנליזה מן העבר האחר: מטופלי פרויד כותבים" ראה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג, ולפני כן בגרסה אנגלית בשם Reading Freud’s Patients בהוצאת Routledge. רשימה פרי עטה על השבר והקינה בכתביו של פרויד התפרסמה בגיליון 60 של המוסך.

.

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: רתם פרגר וגנר חוזרת אל שיריו של דן פגיס, במלאת 35 שנה למותו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן