עלייתו ונפילתו של קולנוע רקס

אֲנִי זוֹכֵר קוֹלְנוֹעַ רֶקְס בְּיוֹמִיּוֹת
וּמֵרָחוֹק פַּעֲמוֹנִים שֶׁל כְּנֵסִיּוֹת

מתוך שירו של יוסי בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן"

רחוב שלומציון המלכה בירושלים משמש כיום כציר המרכזי בדרך לשדרת אלרוב ממילא ולחנויות היוקרתיות בה. בסופי שבוע וחגים ניתן לראות ישראלים רבים יורדים ברחוב, עוצרים בבתי הקפה וממשיכים לעבר השדרה. לפני 80 שנים היה הרחוב אחד הרחובות המרכזיים של הממשל הבריטי בירושלים. ערבים ויהודים כאחד היו מגיעים אליו, לבושים במיטב המחלצות ולפי צו האופנה, לשבת בבתי הקפה – ובעיקר כדי לצפות בהצגות היומיות בקולנוע "רקס" ששכן בתחתית הרחוב.

"איך היה הסרט?", שאלנו לא פעם. "הסרט – לא משהו מיוחד, אבל המכות אחרי הסרט היו ממש כיף!". כך מתאר אליהו נאוי, מספר הסיפורים הירושלמי המוכר, את הביקורים בקולנוע "רקס" ברחוב "הנסיכה מרי" בירושלים המנדטורית – כפי שקראו לו אז. הוא מתאר כיצד בתום סרט בו כיכבו עבד אל ווהאב, הזמר הערבי, לצד לילה מוראד היהודייה, החלה תגרה בין יהודים וערבים סביב הקונפליקט בין הדמויות בסרט.

קולנוע רקס נהרס מזמן ורחוב הנסיכה מרי הפך להיות רחוב שלומציון המלכה, אבל יודעי חן עדיין זוכרים את ההקרנות היומיות בבית הקולנוע המפואר בממילא, ממנו לא נותר זכר. אמנם נאוי זוכר לטובה את התגרות שלאחר ההקרנות, אולם האלימות לא נעצרה בכך, ולאחר שתי התקפות של האצ"ל על המקום – יש שיקראו להן פיגועים – בית הקולנוע המפואר, בו היו 1,300 מקומות ישיבה, חרב וננטש. לימים הוקם על חורבותיו קניון האחים ישראל, שעומד במקומו עד היום.

קולנוע רקס התבלט בנוף בתי-הקולנוע בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בעוד שאר בתי-הקולנוע שפעלו באותה תקופה – ציון, אדיסון ועדן – היו בבעלות יהודית, קולנוע רקס הוקם על-ידי ג'וזף פסקל אלבינה, איש עסקים ערבי-נוצרי. אלבינה שיתף פעולה עם יהודים רבים בפרויקטים שונים, פעמים רבות נגד דעת הוועד הערבי העליון. בין היתר הייתה בבעלותו חברת קולנוע בשם "סרטי הנילוס", ואת קולנוע רקס הקים גם כדי להקרין את סרטיו. הקבלן שנבחר לבנות את בית הקולנוע היה היהודי יונה פרידמן, ולאחר סיום הפרויקט, אלבינה מצא כי חסר לו הכסף לשלם לפרידמן על עבודתו והכניסו בתור שותף בבית הקולנוע במקום. ב-6 ביוני 1938 נפתח קולנוע רקס (בלטינית: "מלך"), והוקרנו בו סרטים ערביים – בעיקר מצריים – לצד מערבונים ולהיטים אירופאיים. הקהל הורכב ברובו מערבים ירושלמיים ואנשי מנהל בריטיים, אבל גם יהודים פקדו את המקום לא פעם.

הפיגוע הראשון

במאי 1939, פחות משנה לאחר שנפתח קולנוע רקס, פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את "הספר הלבן" הידוע לשמצה, ובו פורסמו ההגבלות על עליית היהודים לארץ ישראל. הצעד נתפס בתור התקפה ישירה על היישוב היהודי בארץ, והאצ"ל הגיב במהרה בפיגוע נגד. בזכרונותיו מספר ישקה אליאב, מפקד פעולות האצ"ל דאז ולימים מפקד הלח"י, שקולנוע רקס נבחר בזכות היותו "בתוך השטח של מוסדות השלטון הבריטי (…) ובזכות מקומו ובניינו החדיש משך הקולנוע את צמרת השלטון, וכן את שמנה וסלתה של האוכלוסייה הערבית. התנקשות בקולנוע זה נועדה לפגוע בראשי השלטון הצבאי, האזרחי והמשטרתי הבריטי כמו גם בקהל הנמנה על ראשי הציבוריות הערבית ותומכי הכנופיות". ישקה אליאב קיבל מהבריטים את הכינוי "הטרוריסט בעל עיני הקטיפה".

ב-29 במאי חדרו אנשי האצ"ל לבית הקולנוע בעת ששודר שם הסרט "טרזן", מלכדו אותו במעיל מלא בחומר נפץ ובמטעני חבלה שהוסוו בתוך בונבוניירות, ועזבו את המקום. בשעה 20:30, ממש בעת שהאריה המפורסם של חברת הסרטים גולדן-מאייר שאג את שאגתו בתחילת הסרט, התפוצצו המטענים כמתוכנן. ההמון המבוהל ברח מבית הקולנוע, רק כדי לגלות שאנשי האצ"ל המתינו בסמוך לבית-הקברות המוסלמי בממילא, טמנו להם מלכודת ופתחו באש לעבר הנמלטים. חמישה נהרגו, כולם ערבים, ו-18 נפצעו: שישה בריטים, עשרה ערבים ושני יהודים. הרס רב נגרם למקום, שעלה באש, והמתקפה הפכה לשיחת היום בעיר. בעקבות המתקפה על בית הקולנוע הוציא המפקד הצבאי הבריטי בירושלים צו-סגירה לכל בתי הקולנוע בירושלים, לצד מוסדות תרבות נוספים. בעוד שהאצ"ל המשיך בהתקפותיו על מטרות שונות בעיר, נדמה היה שהקיץ הקץ על קולנוע רקס, אולם דווקא פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא להתחדשותו. אנשי צבא בריטיים רבים הגיעו לעיר, והצורך בבית-קולנוע דובר אנגלית התחדש. בעלי המקום מיהרו לשפצו, וקולנוע רקס חזר לעבוד במלוא התנופה.

שנות האופוריה ושברן

לאורך שנות ה-40 שימש קולנוע רקס מקום מפגש בין ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. בניגוד לאמור בזכרונותיהם של אנשי האצ"ל, לפיהם הקולנוע לא שימש את האוכלוסייה היהודית של ירושלים, נראה כי יהודים רבים אכן הגיעו לבית הקולנוע. כרזות ופרסומים אודות סרטים פורסמו בעברית בעיתוני היהודים, לצד ברכות שנה טובה בראש השנה, וב-1946, נוכח שמועות שהשותפים היהודים עזבו את בית הקולנוע, יצאה ההנהלה בהבהרה מיוחדת כי אין אמת בשמועה.

רחוב הנסיכה מרי היה אחד הרחובות המודרניים והקוסמופוליטיים ביותר בתקופת המנדט, ו"רקס" היה הקולנוע היחיד במרכז העיר שהיה פתוח בשבת. בקומה העליונה של המבנה פעל בית קולנוע נוסף, בוטיקי וקטן, בשם "סטודיו". במאמר ב"על המשמר" מתאר גבריאל שטרן את האווירה בירושלים בשנות ה-40, וכותב שבאופן פרדוקסאלי, שנות המלחמה היו שנים של התקרבות בין שני העמים בירושלים, ושנים של שלום יחסי. מיקומו של הקולנוע הפך אותו למקום מפגש בלתי-אמצעי לאוכלוסיות השונות. בתקופת האמצע בין הספר הלבן לבין פרוץ מלחמת העצמאות ב-47', הרגישו עצמם היהודים די בנוח במקום, בייחוד בערבי שבת וחג. על תקופה זו שר יוסי בנאי, בזוכרו את ההצגות היומיות בקולנוע אליהן הלך יחד עם האחים סימון ומואיז. היומיות תמיד היו זולות יותר מהצגות הערב… כך המשיכה האופוריה בקולנוע רקס, עד לערב כ"ט בנובמבר 1947.

לאחר ההכרזה באו"ם ובמחאה על החלטת החלוקה, יזם הוועד הערבי העליון שביתה של שלושה ימים בקרב הציבור הערבי בארץ. האווירה בקרב הציבור הערבי בירושלים הייתה סוערת ומתוחה, ולבסוף הגיעה לכדי פיצוץ. בבוקר ה-2 בדצמבר 1947 התקיף המון ערבי את המרכז המסחרי בממילא, שרוב החנויות בו היו שייכות ליהודים. הכוחות הבריטיים שאמורים היו להגן על המקום עסקו בעיקר ברדיפת כיתת הכוננות של אנשי "ההגנה", והפורעים, רובם מצויד באלות גרזנים וסכינים, העלו באש את המרכז המסחרי ותקפו את הסוחרים. בתגובה, שבו אנשי האצ"ל ותקפו את קולנוע רקס, והפעם העלו אותו באש. בניגוד לפיגוע הראשון שביצע האצ"ל בבית-הקולנוע, שתוכנן בקפידה רבה, הפעם ההתקפה הייתה ספונטנית הרבה יותר. בעיתון "חרות" פורסם סיפור ההתקפה, כפי שפירט משה סלומון ("נתן"), המפקד שיזם אותה: "לא קיבלנו כל הוראה לכך, היינו בסך הכל 5 אנשי אצ"ל (…). הגענו ל"רקס", פרצנו את הדלתות והתחלנו במלאכת ההשמדה, כפי שראינוה מעבר המרכז המסחרי. העלינו באש את חדר המכונות ואת שאר חלקי הבניין (…). לאחר הפעולה הודעתי עליה לממונים עלי באצ"ל והם אישרו אותה בדיעבד".

בית הקולנוע נשרף כליל, שכן סרטי-ההקרנה העשויים ניטריט היוו חומר דליק מאוד. עננות העשן היתמרו גבוה-גבוה ונראו היטב בכל העיר, ואף נתפסו בעדשות המצלמה של כמה צלמים. באותו יום נסתם הגולל על קולנוע רקס, ששירת ערבים, יהודים ובריטים בירושלים. המקום עמד בחורבותיו עד שנות ה-60, אז הוקם במקום הקניון שעומד שם עד היום.

לקריאה נוספת

דאוד אל נאטור – סיפורי המזרח התיכון הישן, חוכמה זימה ומוסר השכל, סיפר אליהו נאווי, הוצאת תמוז

מבוקש – יעקב (ישקה) אליאב, "במחתרת" ירושלים, מהדורת ספרי מעריב

ירושלים – ממילא – גאות שפל והתחדשות, דוד קרויאנקר, הוצאת כתר

הקולנוע שהוחרב פעמיים – עמרם קליין, מקור ראשון