.

משוררי תור הזהב של השירה הרוסית – מבחר שירים

מרוסית: מקסים אוסצקי־פלדמן

 

אלכסנדר פושקין

.

לַדֶּרֶךְ, יָפָתִי!  הַלֵּב דּוֹרֵשׁ מַרְגּוֹעַ –

יָמִים רוֹדְפִים יָמִים, כָּל רֶגַע בָּא לִגְרֹעַ

מִבְּדַל הַהֲוָיָה, וּשְׁנֵינוּ בִּתְמִימוּת

מְיַחֲלִים לִחְיוֹת, וּרְאִי – פִּתְאוֹם נָמוּת.

אֵין אֹשֶׁר בָּעוֹלָם, אַךְ יֵשׁ חֵרוּת וָשֶׁקֶט.

מִזְּמַן קוֹסֶמֶת לִי פְּנִינַת גּוֹרָל נֶחְשֶׁקֶת –

כְּעֶבֶד מְיֻגָּע זוֹמֵם אֲנִי בְּרִיחָה

אֱלֵי מִשְׂגַּב הַנַּחֲלָה וְהַמְּנוּחָה.

 

Алекса́ндр Пу́шкин

Пора, мой друг, пора! покоя сердце просит —
Летят за днями дни, и каждый час уносит
Частичку бытия, а мы с тобой вдвоем
Предполагаем жить, и глядь — как раз умрем.
На свете счастья нет, но есть покой и воля.
Давно завидная мечтается мне доля —
Давно, усталый раб, замыслил я побег
В обитель дальную трудов и чистых нег.

.

אלכסנדר פושקין (1799–1837), משורר, סופר, מחזאי ומסאי. נחשב לאבי השירה הרוסית המודרנית. בין היתר תרם רבות להתפתחות ספרות הרומן הרוסי הריאליסטי, להעשרת אוצר המילים ברוסית ולחקר הפולקלור.

.

.

יבגני ברטינסקי

.

דַּל כִּשְׁרוֹנִי, קוֹלִי אֵינוֹ שׁוֹפֵעַ,

אֲבָל אֲנִי קַיָּם, וּבָעוֹלָם

גַּם קִיּוּמִי לְמִישֶׁהוּ יִנְעַם:

מִי מִצֶּאֱצָאַי לָבֶטַח יְגַלֵּהוּ

בְּתוֹךְ שִׁירַי; הֵן כָּךְ יָכוֹל לִקְרוֹת,

וְזוֹ בָּזוֹ תִּגַּעְנָה נִשְׁמוֹתֵינוּ.

יְדִיד אֱמֶת מָצָאתִי בְּדוֹרֵנוּ,

קוֹרֵא אֶמְצָא בְּדוֹר מִן הַדּוֹרוֹת.

.

Евгений Баратынский

Мой дар убог и голос мой не громок,
Но я живу, и на земли мое
Кому-нибудь любезно бытие:
Его найдёт далёкий мой потомок
В моих стихах: как знать? душа моя
Окажется с душой его в сношеньи,
И как нашёл я друга в поколеньи,
Читателя найду в потомстве я.

.

יבגני ברטינסקי (1800–1844), משורר רומנטי בן זמנו של פושקין. נודע בקולו הייחודי, האינטימי והמדיטטיבי, שלא עלה בקנה אחד עם הרהיטות והאירוניה שהנהיגו פושקין וחבריו.

.

.

מיכאיל לרמונטוב  

.

אִישׁ לֹא יִשְׁמַע קוֹלִי… אֲנִי לְבַד.

הַיּוֹם דּוֹעֵךְ… הָעֲנָנִים לָבְשׁוּ פַּסִּים מַאֲדִימִים,

נָטוּ כְּבָר מַעֲרָבָה, וְהָאָח בּוֹעֶרֶת לְפָנַי. –

אֲנִי שׁוֹפֵעַ חֲלוֹמוֹת עַל הֶעָתִיד…

יָמַי חוֹלְפִים מוּלִי בְּסָךְ אָחִיד וְחַדְגּוֹנִי,

וּבְעֵינַי הַנְּבוֹכוֹת לַשָּׁוְא חִפַּשְׂתִּי

בֵּינֵיהֶם וְלוּ אֶחָד, שֶׁהַגּוֹרָל נָתַן בּוֹ אוֹת!

 

Михаил Лермонтов

Никто моим словам не внемлет… я один.
День гаснет… красными рисуясь полосами,
На запад уклонились тучи и камин
Трещит передо мной. – Я полон весь мечтами,
О будущем… и дни мои толпой
Однообразною проходят предо мной,
И тщетно я ищу смущенными очами
Меж них хоть день один, отмеченный судьбой!

 

מיכאיל לרמונטוב (1814–1841), מהמשוררים המשפיעים ביותר לאחר מותו של פושקין. כתיבתו על חבל ארץ קווקז נחשבת לאחת ממבשרות האוריינטליזם הרוסי.

.

.

פיודור טיוטצ'ב

דֹּם!

Silentium!

דֹּם וְהַסְתֵּר בְּסוֹד שָׁמוּר

כָּל מִשְׁאָלָה וְכָל הִרְהוּר –

עָמֹק בַּנֶּפֶשׁ עֲלֵיהֶם

לִזְרֹחַ וּלְהֵעָלֵם

בְּלִי אֹמֶר, כְּמוֹ כּוֹכְבֵי מָרוֹם.

הַבֵּט בְּזָהֳרָם – וָדֹם.

 

הַלֵּב, כֵּיצַד הוּא יְדַבֵּר?

כֵּיצַד יָבִין אָדָם אַחֵר

אֶת עוֹלָמְךָ וְאֶת רָזָיו?

הֲגִיג שֶׁנֶּהֱגָה – כָּזָב.

אַל תַּעֲכִיר מֵימֵי תְּהוֹם,

רְוֵה מִטָּהֳרָם – וָדֹם.

 

בְּתוֹכְךָ תֵּדַע לִחְיוֹת –

בְּמִסְתּוֹרֵי הַמַּחְשָׁבוֹת

וּבְקִסְמֵיהֶן – עוֹלָם מֻפְלָא.

אוֹתָם תַּחְרִיד הַהֲמֻלָּה,

הֵם יֵעָלְמוּ לְאוֹר הַיּוֹם.

הַקְשֵׁב לְשִׁירָתָם – וָדֹם!…

.

Фё́дор Тю́тчев

Молчи!
Silentium!

Молчи, скрывайся и таи
И чувства и мечты свои —
Пускай в душевной глубине
Встают и заходят оне
Безмолвно, как звезды в ночи, —
Любуйся ими — и молчи.

Как сердцу высказать себя?
Другому как понять тебя?
Поймет ли он, чем ты живешь?
Мысль изреченная есть ложь.
Взрывая, возмутишь ключи, —
Питайся ими — и молчи.

Лишь жить в себе самом умей —
Есть целый мир в душе твоей
Таинственно-волшебных дум;
Их оглушит наружный шум,
Дневные разгонят лучи, —
Внимай их пенью — и молчи!..

.

פיודור טיוטצ'ב (1803–1873), מגדולי המשוררים הרוסים בתקופתו. כתיבתו, שביקשה לחבר בין האינדיווידואליזם הרומנטי ובין מסורת השירה החצרונית הרוסית של המאה השמונה־עשרה, הייתה מקור השראה לסימבוליזם הרוסי.

.

מקסים אוסצקי־פלדמן, מורה לעברית, עוסק בתרגום השירה הרוסית וחוקר ממשקים בין בלשנות לספרות.

 

המערכת מודה למיכאל מקרובסקי על סיועו בהכנת המדור.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשורר האיראני הגולה מֵהְדי מוּסָוִוי, בתרגום אורלי כהן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שוב אוגוסט

מאת סיון בסקין

.

כל קוראת שירה רוסית יודעת שהכוכבת הגדולה של אותה שירה, אנה אחמטובה, שנאה את חודש אוגוסט. לחודש הארור הזה התנקזו אחדות מהטרגדיות (מפחיד אפילו לכתוב "אחדות מהטרגדיות") שפקדו אותה ואת משפחתה: מאסרו של בנה; הצו המפורסם שנועד לחסל אותה כיוצרת ולמנוע ממנה כל אפשרות להתפרנס; וטרגדיית אוגוסט הראשונה מכולן – ההוצאה להורג של המשורר ניקולאי גומיליוב, העמית, האוהב הנצחי, הגרוש שלה, אבי בנה. אבל "קללת אוגוסט" של אחמטובה לא הסתכמה בקורבנות ממשפחתה הקרובה: באוגוסט מת גדול המשוררים הסימבוליסטים, אלכסנדר בלוק, באוגוסט התאבדה המשוררת הענקית השנייה של תור הכסף הרוסי, מרינה צווטאייבה. אוגוסט הוא חודש גורלי לשירת תור הכסף הרוסי – אותו דור מגוון ומדהים של משוררים ומשוררות שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה התשע־עשרה, יצרו נחשול של שירה אדירה, מרובת זרמים וסוחפת בעשורים הראשונים של המאה העשרים, אבל מתו בגילים ובעשורים שונים, בעיקר על פי קפריזות תאבות דם של השלטון הסובייטי – מי באש, מי במים, כאילו ההיסטוריה החליטה בכוונה תחילה להפריד ביניהם במותם.

בואו נעשה קצת סדר בתאריכים, כדי שתישבו איתי בקסם המספרים העגולים, היארצייטים, שהופכים שירה שכתבו אנשים שמתו הרבה לפני לידתנו ללוח שנה פרטי ומשפחתי – כפי שאכן יש לנהוג בשירה. למה אני מתעסקת כל כך הרבה ביארצייטים, בתאריכים עגולים, בחודשים גורליים? מפני שכל עדות לקצב זרימת הזמן יקרה לליבה של משוררת, כי הוא מהדהד את משקלם של השירים, שמהדהד, בתורו, את קצב הנשימה הפרטית.

7 באוגוסט 1921 – לפני מאה שנה: אלכסנדר בלוק בן הארבעים מת מאוסף מחלות שהועצמו על ידי תת־תזונה, שנגרמה מייבוש מכוון למדי של מקורות הפרנסה שלו וממניעה מכוונת למדי של טיפול רפואי נחוץ.

26 באוגוסט 1921 – גם כן לפני מאה שנה: ניקולאי גומיליוב בן השלושים וחמש מוצא להורג בעוון השתתפות בקשר אנטי־סובייטי.

בתוך חודש אחד חיסל השלטון הסובייטי, עוד לא בן ארבע שנים, שתיים מהדמויות המרכזיות ביותר של תור הכסף: את בלוק הנערץ על כולם, אביר הסימבוליזם; את גומיליוב הנערץ על המשוררים הצעירים, מייסד זרם האקמאיזם הנגדי, מורם של רבים כל כך. בלוק אימץ את מהפכת אוקטובר אל ליבו, גומיליוב התנגד לה; היא חיסלה את שניהם באותו חודש לפני מאה שנה. בהמשך תחסל, כך או אחרת, רבים מחבריהם ומעמיתיהם. בין היתר את צווטאייבה:

31 באוגוסט 1941 – לפני שמונים שנה: מרינה צווטאייבה, בת כמעט ארבעים ותשע, מתאבדת בתלייה ביֶלאבּוּגָה, עיר שכוחת אל באזור הוולגה, שאליה פונתה ממוסקבה אחרי פלישת הנאצים לברית המועצות עם בנה הצעיר גיאורגי (המכונה מוּר) בן החמש־עשרה, ועם קבוצה של עמיתיה הסופרים. רק שנתיים קודם לכן שבה לברית המועצות מפריז, בהבנה ברורה למדי שהשיבה הזאת תחסל אותה ואת משפחתה. בעלה, בתה הבכורה ואחותה היו בשעת מותה עצורים או אסורים בגולאגים; בעלה הוצא להורג זמן קצר אחרי מותה, וכנראה לא ידע שאשתו כבר אינה בין החיים.

31 באוגוסט הוא גם יום ההולדת שלי. נולדתי ב־31 באוגוסט 1976, לפני ארבעים וחמש שנה. מאז שגיליתי – בגיל צעיר מאוד – את צירוף התאריכים, כל יום הולדת שלי מלווה בגעגוע לצווטאייבה, שמרוחקת ממני מרחק קטן כל כך, יחסית. ביום שבו מתה צווטאייבה, מחצית ממשפחתי התפנתה לאזור הוולגה, כמוה, והמחצית השנייה גורשה לסיביר, כמו בתה; ואילו משפחתי הרוחנית, יהדות וילנה, כבר התחילה להירצח, ושבוע לאחר מכן כונסה בגטו. אבל אני נולדתי בווילנה השלווה של שנות השבעים; אמי, שנולדה בגלות הסיבירית, קראה שירה רוסית. שירת תור הכסף, לצד יצירתם של מי שהיו משוררים צעירים ורעננים בשנות השישים, תאמה (ועודנה תואמת) את קצב נשימתה. אבל חלק לא קטן מהקורפוס האדיר הזה עדיין היה אז קשה להשגה. בלוק הפך אמנם במרוצת השנים למשורר קאנוני ששיריו נלמדים בבית הספר – יוצרי תוכנית הלימודים אהבו את אהבתו הנכזבת למהפכה, ואילו אמא שלי אהבה את הליריות העדינה שלו. ספריה של צווטאייבה, לעומת זאת, היו נדירים ושימשו לפעמים שוחד לאדם הנותן שירות – רופאה או פקידה שצריכה לתת איזה אישור. באשר לגומיליוב, אני אפילו לא יודעת מאיפה אמא שלי העתיקה בצעירותה את שיריו לפנקסה הקטן. את "ג'ירף", כמובן, שיר ענוג שדוברו מספר לחברתו המלנכולית על יפי הנוף האפריקאי, עם הג'ירף האצילי. גומיליוב היה לא רק משורר נערץ, אלא גם חוקר אפריקה, שראה את הנופים האלה מקרוב וגם ידע מצוין מה לעשות איתם. או למשל, "החובלים":

.

בְּיַמֵּי הַדָּרוֹם וְהַקֹּטֶב,

בֵּין סַלְעֵי הַפְּנִינָה וְהַגִּיר,

נִשָּׂאִים מִפְרָשִׂים – בָּרוּחוֹת הֵם

מִתְנַפְּחִים בֵּין גַּלֵּי הַסַּפִּיר.

 

הַסְּפִינוֹת מְהִירוֹת־הַכְּנָפַיִם

נְהוּגוֹת בִּזְרוֹעוֹת הַחוֹבְלִים,

לְמוּדֵי הַשִּׂרְטוֹן וְהַמַּיִם,

מְגַלֵּי עוֹלָמוֹת נַעֲלִים.

 

אֶת חָזָם לֹא אֲבַק הַנַּיֶּרֶת

מְמַלֵּא – אֶלָּא מֶלַח הַיָּם,

וּבְחֹד עַל מַפָּה מְחוֹרֶרֶת

הֵם טוֹוִים בִּנְחִישׁוּת אֶת דַּרְכָּם.

 

וְעַל גֶּשֶׁר, כּוֹרֵעַ בָּרוּחַ,

נִזְכָּרִים בְּלִי עֶרְגָּה בַּנָּמֵל,

וְאֶת קֶצֶף הַיָּם הַמָּלוּחַ

מְסַלְּקִים בְּמַכּוֹת הַמַּקֵּל.

 

כְּשֶׁהַצֶּוֶת מוֹרֵד, מִתְפָּרֵעַ,

הֵם שׁוֹלְפִים מֵהַמֹּתֶן – אֶקְדָּח,

וְנוֹשֵׁר הַזָּהָב הַגּוֹוֵעַ

מִשַּׁרְוַל תַּחֲרָה מָאֳרָךְ.

 

הַגַּלִּים יִסְעֲרוּ וְיָצִיפוּ

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּמַיִם פּוֹרְצִים –

אֵלֶּה דֶּגֶל לָבָן לֹא יָנִיפוּ,

הֵם יָנִיפוּ לָעַד מִפְרָשִׂים.

 

לֹא מוּגִי הַלֵּבָב וְהַמֹּחַ

הִתְבָּרְכוּ בְּיָדַיִם צְרוּבוֹת,

הַיּוֹדְעוֹת לְשַׁגֵּר אֶל הַכֹּחַ

הַתּוֹקֵף – אֶת סְפִינַת הַקְּרָבוֹת.

 

בַּחֲנִית הַבַּרְזֶל הַנִּנְעֶצֶת

הֵם יוֹדְעִים לַהֲרֹג לִוְיָתָן,

וּבְתוֹךְ אֲפֵלָה מְנַצְנֶצֶת

מְגַלִּים מִגְדַּלּוֹר נֶאֱמָן.

 

לשיר הזה ארבעה חלקים, כל אחד במשקל שונה. תרגמתי את כל הארבעה, והם פורסמו בגיליון השני של הו!. כאן הבאתי את החלק הראשון. זהו אחד מתרגומי השירה "האמיתיים" הראשונים שלי. תרגמתי את המחזור הזה באוקטובר 2004, כשביקרתי את דורי מנור ואת משה סקאל בביתם דאז – בפריז. פריז הייתה חדשה לי, דורי ומשה היו חדשים לי, האפשרות למצוא בית בכתב עת חדש הייתה חדשה לי. הייתי מתעוררת בבקרים לפניהם, מוציאה בשקט, כדי לא להפריע, ספרים מהמדפים בסלון שלהם, שבו ישנתי. "החובלים" באו אליי בעצמם: איכשהו שעות הבוקר הפריזאיות האלה, לפני היציאה היומית להיכרות עם העיר האגדית הזאת, הניחו בידי מחברת ועט, העלו בזיכרוני את המחזור כולו וגרמו לי לכתוב אותו מחדש – בעברית. משה בדיוק היה אז בין עבודות, והיה עושה משמרות לילה במלון קטן במארה. באחד הלילות באנו לבקר אותו שם, התיישבנו ביחד בלובי הריק, שתינו קוניאק, וחשפתי לראשונה את התרגום. לבקשתם, הקראתי, עדיין מהזיכרון, גם את המקור. הם עקבו אחריי על פי התרגום הצרפתי שהיה ברשותם. זה היה קסם, לובי המלון הפריזאי הפך למשך חצי שעה לסיפון של אוניית מפרש – גומיליוב הצעיר היה אוהב את הדימוי הזה, ואילו אני קצת נחנקת ממנו, מעודף הנעורים הקלישאתי־כמעט שבו. פריז היא עיר משמעותית מאוד לתור הכסף הרוסי: רבים מהמשוררים הספיקו לשהות בה – לפני רדת מסך הברזל – וללמוד ממנה לא מעט ממה שהם ידעו אחר כך לעשות ברוסית; רבים היגרו אליה כשלא הייתה ברירה אלא להגר. צווטאייבה, כאמור, חזרה ממנה, נגררה אחרי בעלה, בהבינה שזהו מעשה אובדני.

נעורים, אם כן. לשלושת המשוררים שלנו – חללי אוגוסט – היו נעורים פואטיים מובחנים: שלושתם החלו את דרכם כיוצרים לנוער רומנטי, נלהב, פרסמו בלי בושה את שיריהם המוקדמים, שכבר נשאו בתוכם כישרון ענק, אבל דרשו מהקוראים להיות בעלי טמפרמנט צעיר ומאוהב של תחילת המאה העשרים, בוסרי ומלא תשוקה, שעדיין לא ידע מלחמות ומהפכות – או עדינים כמו אמא שלי, מעריצה גדולה שלהם. הנעורים הללו הפכו לטרגדיה גדולה במיוחד עבור גומיליוב, לא רק מפני שנרצח בגיל כה צעיר, אלא בעיקר מפני שהיה late bloomer באופן מביך כמעט. משחר נעוריו רצה לא רק להיות משורר גדול אלא גם ללמד כיצד לכתוב שירה, להיות מנהיג למשוררים – אם הדבר בכלל אפשרי, שהרי איזה עיסוק בודד יותר משירה? הוא הקים "אולם ייצור למשוררים" (כלשונו), ייסד סדנאות וקורסים לכתיבת שירה, שהיו אז עניין חדש ולא העלו בזיכרון שום קולג' אמריקאי, הקים את זרם האקמאיזם, שאשתו/גרושתו אחמטובה וחברם הטוב אוסיפ מנדלשטם העלו לפסגה גבוהה יותר (אקמאיזם נגזר מהמילה היוונית "אַקמֶה", פסגה) מזו שיכול היה לטפס אליה בעצמו, יצא למסעות המחקר שלו לאפריקה, התגייס למלחמת העולם הראשונה – וכל זה תוך כדי כתיבת שירים נפלאים שהעידו על נפש של גבר צעיר מאוד. ההתבגרות המואצת שלו התרחשה בשנה האחרונה לפני מותו; אין ספק שבגיל שלושים וחמש הוא רק התחיל להתקרב לשיאו. שיר שכתב פחות משנה וחצי לפני מותו, "החשמלית האובדת" – עם המילים המלהיבות "בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַזּוֹ תַּצְלִיחַ / לְהוֹדוּ שֶׁל הָרוּחַ לִקְנוֹת כַּרְטִיס" – נחשב לנקודת מפנה ביצירתו, שסימנה עלייה לשלב הבא, הבשל, הגאוני באמת. אלא ש"גומיליוב המאוחר", המשורר הבוגר ש"החשמלית האובדת" הבטיחה, מעולם לא נולד. כיתת יורים בשירות לנין מנעה מאיתנו לפגוש בו.

החשמלית של גומיליוב אבדה בזמן, היא טסה דרך שכבות הזמן. הגיבור רואה את עצמו בתוך ההיסטוריה, הגאוגרפיה, הספרות של כל הזמנים, חי ומת בו בזמן, כמו החתול של שרדינגר, שעדיין לא הומצא, כמו אורלנדו שעדיין לא נכתב. כשם שגיבור השיר עולה לחשמלית המכושפת ועובר מטמורפוזות מטורפות, כך מחבר השיר עולה אל השיר ומשתנה בעצמו. למרבה הזוועה, השינוי המהיר ביותר, הרדיקלי ביותר התרחש בעולם האמיתי, באוגוסט לפני מאה שנה: מחי – למת. וזה כבר היה בלתי הפיך.

יחסית לקפיצה הסינגולרית של גומיליוב, התבגרותו ומותו של בלוק – לקראת אותו אוגוסט לפני מאה שנה – היו פרי התפתחות ממושכת יותר, אולי דווקא מפני שהשקפת העולם שלו נשאה בתוכה את זרע הטרגדיה עוד משיריו המוקדמים. קשה לדמיין את בלוק נוסע לחקור את אפריקה, מתלהב מהג'ירף היפיפה באגם צ'אד, כותב שירי הרפתקאות מסעירים על יורדי ים או מנסה לראות את העולם בעיניהם של תושבי אפריקה, שאין להם שום עניין באנשים הלבנים שבאו לחמוס את אדמתם. כשבלוק מחפש הרפתקאות ואקזוטיקה, הוא מוצא אותן קל"ב – בפטרבורג, ברחובות, במסעדות, ברומנסות שלה, בזמרות צועניות ששרות רומנסות במסעדות (אם כי גם גומיליוב הקדיש לעניין הצועניות שיר אחד, חזק להפליא ומלא תשוקה), ובמקום להיכנס לראשו של יליד אפריקה הוא נכנס לראש עמו שלו, ומדמה את בני עמו הרוסים לסקיתים, אותו עם־פרא מהחוף הצפוני של הים השחור, שהפחיד את היוונים העתיקים, ועל פי בלוק עומד להפחיד גם את יורשיהם, אירופים בני דורו:

.

אַתֶּם – מִילְיוֹנִים. אָנוּ – תְּהוֹם, וּתְהוֹם, וּתְהוֹם.

נַסּוּ אֵלֵינוּ קְרָב־בֵּינַיִם!

כֵּן, סְקִתִּים הִנְנוּ! כֵּן, אַסִּיָּתִים,

רַעַבְתָנִים, פּוֹזְלֵי־עֵינַיִם!

 

(מתוך "סקיתים"; מרוסית: אברהם שלונסקי)

 

אפשר לומר שבלוק השתכר מהברבריות שייחס לעמו, במהלך אופייני לאינטליגנט מפטרבורג שמצב בריאותו מפוקפק. המשיכה הזאת שלו לפיתויי הברבריות סיכנה אותו משחר נעוריו והחדירה טעם מר־מתוק, טרגי, מאיים ברבים משיריו. באופן עקבי למדי הוא אימץ את מהפכת אוקטובר אל ליבו, ואילו היא בעיקר ידעה לנצל ולנשל אותו. היא גם הביאה לו את היצירה ששינתה את חייו, ולא לטובה – הפואמה "שנים־עשר". שנים־עשר חיילי מהפכה צועדים ברחוב בפטרבורג הקפואה, רואים מכר שנוסע עם פרוצה בעגלתו של עגלון, אחד מהם יורה, העגלון והמכר מצליחים לברוח, ומי שנהרגת היא, כמובן, הבחורה. חיילי המהפכה ממשיכים לצעוד ולהפיץ את המהפכה שלהם, ובראשם צועד, משום מה, זר ורדים לבנים לראשו, ישוע הנוצרי, הוא ולא אחר. הסיפור הבלתי נסבל, הבלתי נסלח הזה מתואר באמצעות שירה גאונית, היונקת ממוטיבים עממיים ומותירה רושם רב:

.

[…]

וְשׁוּב כְּקֹדֶם נִשָּׂא בִּיעָף,

סוֹעֵר, דּוֹהֵר, גּוֹעֵר רַכָּב…

 

עֲצוֹר, עֲצוֹר! אַנְדְּרוּכָא, חוּשׁ עֲזוֹר!!

פֶּטְרוּכָא, סֹבָּה מֵאָחוֹר!…

 

טְרַח־טַרַרַח־טַח־טַח־טַח־טַח!!

עֻפְרַר שָׁמַיְמָה שֶׁלֶג צַח!…

 

רַכָּב – עִם וַנְקָא – וְדָהֹר…

עוֹד פַּעַם נוֹר! כַּוֵּן מַקּוֹר…!

 

טְרַח־טַרַרָח! אוֹרֶךָּּ חִישׁ,

………………………………

אֵיךְ לְזַנְזֵן עִם אֵשֶׁת־אִישׁ!…

 

נִמְלַט, נָבָל! אַךְ אֵין דָּבָר,

עוֹד אֶפָּרַע מִמְּךְ מָחָר!

 

וְקַטְקָה אֵי? – אָבְדָה אָבֹד!

פֻּלַּח פֻּלֹּחַ הַקָּדְקֹד!

 

מָה, קַּטְקָה, טוֹב לָךְ? – אֵין מִלָּה…

שִׁכְבִי בַּשֶּׁלֶג, נְבֵלָה!…

 

הַרְהִיבוּ צַעַד מְהַפְּכָנִי!

כִּי לֹא נִרְגַּע עוֹד חֵיל שׂוֹנְאִים!

 

[…]

 

…בֶּעֱזוּז צוֹעֶדֶת רֶגֶל

– מִי זֶה שָׁמָּה? צֵא מִשָּׁם!

זֶה הָרוּחַ – עִם הַדֶּגֶל

מִתְנַצֵּחַ בְּרֹאשָׁם…

 

לִפְנֵיהֶם – תֵּל־כְּפוֹר מַגְבִּיהַּ.

– מִי בַּתֵּל שָׁם – צֵא מִשָּׁם!

כֶּלֶב דַּל רַק הוּא מַצְלִיעַ

מְזֶה־רָעָב מֵאֲחוֹרָם…

 

– הֶרֶף מֶנִּי, הַנָּגוּעַ,

בְּכִידוֹן אֲקַרְצֶפְךָ!

עוֹלָם יָשָׁן, כַּלְבָּא צָרוּעַ,

הִמָּגֵר – פֶּן אֲשׁוּפְךָ!

 

…שֵׁן חוֹרֵק – כִּזְאֵב סוֹמֵר הוּא…

כְּסַפַּחַת – קְפוּץ זְנָבוֹ –

מְזֵה־רָעָב הוּא – בֶּן־הֶפְקֵר הוּא…

– מִי זֶה שָׁם? עֲנֵה וּבוֹא!

 

– מִי מֵנִיף שָׁם אֹדֶם דֶּגֶל?

– אֵיזֶה חשֶׁךְ, עַיִן שִׂים!

– מִי זֶה אָץ בְּחֵפֶז־רֶגֶל

וְנֶחְבָּא אֶל הַבָּתִּים?

 

– צֵא! וָלֹא – וְהִגַּעְתִּיךָ,

טוֹב כִּי חַי תִּפֹּל בַּיָּד!

רְאֵה, חָבֵר, כִּי הִזְהַרְתִּיךָ,

צֵא, וָלֹא – נִירֶה מִיָּד!

 

טְרַח־טַח־טָח! – וְרַק צוֹלֶלֶת

בַּת־הַקּוֹל לְמֵרָחוֹק…

הַסּוּפָה רַק הִיא בַּשֶּׁלֶג

מִשְׁתּוֹלֶלֶת לָהּ בִּצְחוֹק…

 

טְרַח־טַח־טַח!

טְרַח־טַח־טַח…

 

…כֹּה בְּעֹז צוֹעֶדֶת רֶגֶל –

כֶּלֶב־עֹנִי – מֵאָחוֹר,

מִפָּנִים – הַדָּם בַּדֶּגֶל,

תּוֹךְ הַסַּעַר לֹא־נִרְאֶה,

לֹא־נִזָּק מֵאֵשׁ יוֹרֶה,

עֲדָנִים, מוּרָם מִסַּעַר,

בְּמִשְׁלַג פְּנִינִים יִפְסַע הוּא,

בְּלַבְנוּת שֶׁל זֵר יָהֵל

צֶלֶם יֵשׁוּ הַגּוֹאֵל.

 

(מרוסית: אברהם שלונסקי)

 

נדמה ששלונסקי ריחם קצת על הקוראים והוסיף את המילה "צלם". אם כי מה אכפת לקוראיו היהודים? לעומת זאת, קוראיו הנוצרים של המקור, שקיבלו את המשיח שלהם בראש כנופייה מהפכנית – כעין שנים־עשר שליחים חדשים – בלי שום תיווך של "צלם", כעסו מאוד. השיר נכתב בינואר 1918, המהפכה היתה עדיין חדשה ולא יציבה, רבים קיוו שהסיוט האלים הזה ייגמר בקרוב – אבל הוא רק הלך והחמיר ונעשה אלים יותר מיום ליום. קוראים ועמיתים המשיכו להעריץ את בלוק, אבל רובם לא יכלו לקבל את עמדתו כפי שהוצגה בפואמה. כצפוי, הערצת המהפכה וחילול הקודש הכרוך בהצבת ישו בראש הכנופייה הפריעו להם יותר מיחס סלחני לרצח אישה. במקרה של בלוק, הסצנה המזעזעת הזאת צומחת מתוך שילוב פרדוקסלי של הערצה לנשים ושל הערצה לאיתן הטבע האלים מכולם – ההמון האנושי, ומתוך סוגה עממית המכונה ברוסית "רומנסה אכזרית" (דומה למה שאנחנו מכנים "בלדת רצח", אבל יותר וולגרי מאפל). כצפוי, אותו איתן טבע חנק כעבור זמן לא רב, באותו אוגוסט לפני מאה שנה, גם את בלוק עצמו.

מותו של בלוק היה מכה קשה לעמיתיו. צווטאייבה הגיבה במחזור שירים גדול ועז־רגש לזכרו. שלא כמו בלוק וגומיליוב, שהתגוררו בפטרבורג, צווטאייבה התגוררה בפרק הרוסי של חייה במוסקבה, לא הייתה מחוברת במיוחד לחבורת המשוררים הפטרבורגית ולא השתייכה לשום זרם ספרותי, אבל עקבה אחרי שירתם באהבה גדולה ובהערצה נדיבה להפליא – בשעה שהיא בעצמה הייתה משוררת ראויה להערצה. מאוגוסט שלהם עד אוגוסט שלה נשארו לה עוד עשרים שנות חיים. היא עשתה את רובן מחוץ לרוסיה, וטוב שכך. פראג הייתה טובה אליה, וצווטאייבה החזירה לה אהבה; פריז הייתה קשה יותר, היא חיה בה עם משפחתה בעוני. אבל אין ספק שלו נשארה בברית המועצות, שנות חייה היו מתקצרות אף יותר, ולא היינו זוכים למה שהיה אמור להיות שירת אמצע החיים שלה, כפי שלא זכינו לקרוא שירה מאוחרת שלה. שיבתה לברית המועצות ב־1939, בעקבות הרפתקאות ריגול חסרות אחריות של בעלה, נגמרה כאמור בטרגדיה מהירה באוגוסט לפני שמונים שנה. כמו בלוק, צווטאייבה נשאה את הטרגדיה בליבה ובשירתה משחר נעוריה, וקורות חייה התאימו את עצמם עם הזמן להשקפת עולמה. עוד ב־1923 היא סיכמה, פחות או יותר, את מצבה במחזור "המשורר":

.

מָה אֶעֱשֶׂה, יְתוֹמָה וְעִוֶּרֶת,

בָּעוֹלָם בּוֹ לַכֹּל – רְאִיָּה וְהוֹרִים,

בּוֹ נוֹשְׂאוֹת קְלָלוֹת, כְּגִבְעָה חִוֶּרֶת –

אֶת הַתְּשׁוּקוֹת, וְנַזֶּלֶת קוֹבֶרֶת

בְּכִי תַּמְרוּרִים.

 

מָה אֶעֱשֶׂה עִם כְּלוּב הַצְּלָעוֹת שֶׁל

צִפּוֹר־שִׁיר – כְּסִיבִּיר אוֹ כְּחוּט־חַשְׁמַל.

חוצָה הֲזָיוֹת – כְּגֶשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ,

נְטוּלוֹת הַמָּסָה, חַסְרוֹת הַכֹּשֶׁר

בְּעוֹלָם הַמִּשְׁקָל.

 

מָה אֶעֱשֶׂה, יְחִידָה, מְשׁוֹרֶרֶת,

בָּעוֹלָם בּוֹ הַשְּׁחֹרָה שֶׁבַּחֲתוּלוֹת –

אֲפֹרָה, וְהַהַשְׁרָאָה בְּתֶרְמוֹס נִשְׁמֶרֶת –

אֲנִי, שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֶנִּי נִגְמֶרֶת –

בָּעוֹלָם הַגְּבוּלוֹת?

 

את השיר הזה תרגמתי, לצד רבים אחרים, במבצע נרחב של תרגום שירת צווטאייבה שעשיתי עבור הו! ב־2006, כבר אחרי שפורסם תרגומי לרומן הנפלא שלה, סיפורה של סוניצ'קה (אחוזת בית, 2005). לתרגם את צווטאייבה היה בשבילי חלום שהתגשם, חלום שהתחלתי לחלום בגיל שתים־עשרה, באותו יום שבו ישבתי עם שתי חברות ללמוד למבחן במתמטיקה, ואמא שלי נכנסה לחדר והושיטה לי ספר חדש – קובץ שירי צווטאייבה, שפתאום, בזכות הפרסטרויקה, שוב לא היה נדיר כל כך, ומאותו רגע המבחן במתמטיקה נעלם משדה הראייה שלי – החברות שלי קיבלו את זה באהבה, ממילא היינו טובות במתמטיקה – ואפילו לא ידעתי אז לאיזו שפה אני הולכת לתרגם את זה, ידעתי אז שתי שפות מלבד רוסית, ועברית עדיין לא הייתה אחת מהן. אבל שמרתי את הכול בזיכרון ובלב, עד שנמצאה ונלמדה השפה המתאימה.

נחזור לצורך אפילוג לאישה שבה פתחתי את הרשימה הזאת – אנה אחמטובה, שהאריכה ימים יותר מכל עמיתיה משוררי תור הכסף הגדולים, ופחדה כל חייה מחודש אוגוסט. אחמטובה מתה ב־1966. המשורר, המלחין והמחזאי מתנגד המשטר אלכסנדר גאליץ' כתב לזכרה שיר בשם "שוב אוגוסט". הוא עבד עליו יותר משנתיים, והספיק להכניס אליו גם את אוגוסט 1968, כשטנקים סובייטיים נכנסו לפראג כדי לרמוס את כל התקוות. "ואז איכשהו הכול הסתדר במקום," סיפר גאליץ' למאזיניו בקונצרטים ביתיים, מחתרתיים, במטבחים פרטיים של אנשים. השירה הרוסית הגדולה שרדה במטבחים, בפנקסיהן של נערות כמו אמא שלי, במחברות המתמטיקה שלנו. בלוחות השנה של הזיכרון, שיזכור את משקל השירים גם אחרי שישכח את המילים.

.

תרגומיו של שלונסקי – מתוך פרויקט בן־יהודה

.

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת הו!.

 

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: ענת צור מהלאל מתחקה אחר רשמיה של המשוררת הילדה דוליטל ממטפלה פרויד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קריאה ב"ארמון הטרמיטים" למירלה משה־אלבו

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

אם כבר אימה, לפחות שתהיה מרהיבה. אם כבר שואה, לפחות שתהיה פיוטית. ואם כבר שואה פיוטית, לפחות שיהיה בה צדק.

בארמון הטרמיטים, ספרה השני של מירלה משה־אלבו, אנחנו מקבלות את כל אלה במלואם. זוהי נבואת חורבן וקינה כאחד, על כדור הארץ המובל לאבדון, קינה ונבואת חורבן שאוצרות בתוכן איכות מקראית.

הספר מחולק לשלושה שערים. השער הראשון, "ארמון הטרמיטים", נותן את רשות הדיבור לטבע. מירלה משה־אלבו בוחרת לפתוח בתיאור נפלא ומסחרר של החורבן האקלימי והסביבתי. היא עוד לא מונה באוזנינו את חטאינו; תורם של אלה יבוא אחר כך. קודם כול היא פותחת את האוזניים האטומות ואת הלב החסום אל הגעש המתפרץ של הארץ המותקפת.

הקובץ נפתח בתיאור עליית האוקיינוסים וחדירתם אל לב התרבות האנושית:

.

קֹדֶם יוּצְפוּ עָרֵי הַחוֹף

קוֹמוֹת רִאשׁוֹנוֹת יַבְהִיקוּ בְּתוֹךְ הַכָּחֹל

וּלְאַט יַצְחִין כֵּהֶה וְשֻׁמָּנֵי הַיָּם.

תַּנִּינִים בְּמֶרְכְּזֵי קְנִיּוֹת יַצְלִיפוּ בִּזְנָבָם

אוֹ יָצוּפוּ

כְּמוֹ גּוֹנְדּוֹלוֹת הֲפוּכוֹת,

שִׁלְטֵי חֲנֻיּוֹת יְנַצְנְצוּ

בְּעֵינֵיהֶם הַצְּהַבְהַבּוֹת.

שׁוֹשַׁנּוֹת יָם יִפְרְשׁוּ זְרוֹעוֹת אֶל אִצְטְרֻבְּלֵי בְּרוֹשִׁים,

מְכָלִיּוֹת יִסְחֲפוּ,

מֶדוּזוֹת יְרַחֲפוּ כְּמוֹ פַּעֲמוֹנִים כְּחֻלִּים.

הַסְּפִינָה 'סָנְטָה מַרִיָה'

תִּתְרַסֵּק אֶל חַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה וְתֵעָצֵר.

…

(מתוך “Global Warming”)

.

כדי לשבות אותנו, כדי שנסכים הפעם להקשיב – ולא רק להקשיב, אלא גם להיסחף בזרם, תיאורי האימה לא יכולים להיות פרוזאים. תוכחות והפחדות נוסח כתבות ארכניות במוסף סוף השבוע לא יועילו. על האימה להיות מפתה, חושנית. את החושניות והתאוותנות המאפיינות את כתיבתה של משה־אלבו ככלל, אנחנו פוגשות גם כאן, בספר שעניינו משבר האקלים. זהו לכאורה עניין לעיתונאים, מדענים ומדינאים, אבל בכתיבתה הציורית משה־אלבו מאפשרת לנו לגעת בחזיון החורבן, לשהות בתוכו, לטעום אותו ולחוש אותו. היא מושכת אותנו אליו כמו בנגינת הקסם של החלילן מהמלין. עוצמתו של הספר נובעת בראש ובראשונה מהשירים שבהם שזור כוח הפיתוי שלה. פיתוי, כמו שאנחנו יודעות, כרוך לעיתים באלימות, בתשוקה לאלימות, שהרי את חטאינו אנחנו יודעות ועתה אנחנו משתוקקות ומצפות לעונש. התרגלנו בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, לנרטיב ההאנשה של הטבע כמי שמשיב לבני האדם כגמולם, נוקם בהם על מה שעוללו לו (ודי להיזכר בכל הקלישאות על מה שבאה הקורונה "ללמד אותנו"). משה־אלבו לא מעוניינת בנרקיסיזם הזה, הוא ממנה והלאה. היא כותבת את הטבע כפי שהיא שומעת אותו – ולא כפי שהיא שומעת את עצמה, או את בני האנוש, ומשיבה אליו את פראותו נטולת האנושיות, את החושניות המשוחררת מתרבות. הנקמה המענגת של הטבע מגיעה כשהוא שוצף ומטביע, פשוטו כמשמעו, את התרבות האנושית.

.

הלובר

לֹא שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מוּזָר בְּבַרְבּוּר שָׁט

לְאֹרֶךְ אֲגַף הַ"רֶנֶסַנְס"

נֹכַח הָעֻבְדָּה שֶׁהֶסֶן הוּא נָהָר וְחֻקֵּי הַטֶּבַע

חָלִים עָלָיו

גַּם בְּאוּלַמּוֹת מוּזֵאוֹן מוּצָפִים.

גַּם אִם יִשְׁדֹּד בֹּץ אֶת הַשָּׁטִיחַ, אֶת הַדְּיוֹקָנִים

לִיזָה מְחַיֶּכֶת

עֵינֶיהָ עִם הַבַּרְבּוּר הַיְּפֵיפֶה

עַד שֶׁיְּעֵלָם

בְּגֶרֶם מַדְרֵגוֹת הַמַּיִם, מַעְלָה

אֶל מֵעֵבֶר לְכָל הִגָּיוֹן,

אֶל הַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת.

שִׂמְלָתָהּ כְּבָר סְפוּגָה אוּלָם יָדֶיהָ נָחוֹת בַּשַּׁלְוָה.

בְּאֵין רַגְלַיִם בְּאֵין סְנַפִּירִים

עֲגוּנָה הִיא

בְּצִבְעֵי שֶׁמֶן

לְדוֹבְרַת עֲצֵי צַפְצֵפָה.

.

אבל לא רק טבע נוקם ושוצף יש בספר הזה, גם קינות יפות ונוגעות ללב על כל קורבנותיהם של השיטפונות והשרפות יש בו, למשל קינה על פרפרי הדנאית הנודדים והנכחדים וקינה ללואיס הקואלה המשתאה אל מול עולמה העולה באש, במחווה נהדרת ללואיס של יאיר הורביץ, כששעת ההתבהרות הופכת לשעת ההתאיידות וארץ הצל הופכת לרמץ הצל.

עניינו של הספר כולו הוא במשבר האקלים ומניה וביה בטבע. לצד השירים הארוכים יותר, שבהם התיאורים שופעים וציוריים, חושניים ונדיבים, הספר משובץ לכל אורכו גם בשירים קצרים, דומים לשירי הייקו. אולי הבחירה לפנות לסגנון כזה, ההתייחסות למסורת הזו, נובעת מעצם העיסוק בטבע והבחירה המפורשת בהתבוננות החוצה ולא בעיסוק בעצמי. אבל נדמה לי שטבעו המהורהר והמרוחק של אופן הכתיבה הזה לא מתאים לאופיו התאטרלי של הספר. למרות זאת, בטובים שבשירים הקצרים הללו משה־אלבו מצליחה  ללהטט ולשזור את האימה והדרמה אל תוך השורות הקצרות:

.

כְּשֶׁגִּשְּׁשָׁה אַחַר מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ

פַּקָּח אֶת שֵׁשׁ עֵינָיו

אַרְסָן חוּם

בְּתָא הַכְּפָפוֹת.

.

בשער השני, "הגורם האנושי", עוברת משה־אלבו מנבואת החורבן אל התוכחה, מתיאור האפוקליפסה הפוסט־אנושית אל מה שגרם לה, אל חטאי האנושות, ומתארת אותם באותה חדות ציורית. היא מפיחה חיים בתמונות שקית הפלסטיק החונקת את הדגים בים, עוקבת אחר הצבים והלוויתנים האובדים בפסולת הנפט, אחר עגלי החלב המעונים בתאיהם, אחר ארנבות המעבדה, אחר הדוב הניצוד ואחר התנינים ההופכים לתיקים. לא ניתן להישאר אדישים נוכח החיוּת והעוצמה שיש בתיאורים האלה, הם מהפכי קרביים ולב. אבל המבט של משה־אלבו הופך להיות חד ופוצע במיוחד כאשר הוא מופנה אל המעוולים – אל בני האדם. בדיוק מרהיב היא מתארת את האכזריות, האדישות ובעיקר את הריכוז העצמי וההתענגות העצמית של בני האנוש – אדוני הארץ שבאדנותם ממיטים עליה את חורבנה.

…

וְעַל פִּסְגַּת אֲרָרַט

עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג

בְּרֶכֶב וְתִינוֹק נִשְׁכַּח

נוֹשֵׂא עֵינָיו אֶל הַשְּׁמָשׁוֹת.

.

(מתוך "שעון שמש")

.

אחד השירים מצמיתי הלב ביותר בספר הוא "האנושי", המביא את סיפורו של התצלום "הנשר והילדה הקטנה" שצילם קווין קרטר בסודן ב־1993, וזכה עליו בפרס פוליצר. הסיפור שמאחורי התצלום מזקק באופן חד ומר את ההתענגות העצמית, האובייקטיפיקציה של הזולת, הגאווה, הרהב והחרטה המאוחרת מדי, שגם ממנה לא נעדר הנרקיסיזם, ובשורות מעטות ומדויקות משה־אלבו מצליחה למסור אותו כולו – תיאור צורב של התצלום ושל הסיפור שמאחוריו.

…

הַפָּעוֹטָה מְנַסָּה לִזְחֹל

כֹּה קְרוֹבָה לְמַחֲנֵה חֲלֻקַּת הַמָּזוֹן

אַךְ גַּפֶּיהָ הַכְּחוּשׁוֹת אֵינָן נוֹשְׂאוֹת אֶת גּוּפָהּ

וְהַנֶּשֶׁר מַמְתִּין. יֵשׁ לוֹ זְמַן. הַשֶּׁמֶשׁ

אֵינָהּ נוֹטָה לְשׁוּם צַד

וְהַצַּלָּם עֶשְׂרִים דַּקּוֹת

תְּמִימוֹת

צִפָּה

שֶׁהַדּוֹרֵס יִפְרֹשׂ כָּנָף וְיֵעָלֵם

לְבַסּוֹף וִתֵּר

וְדַוְקָא צִלּוּם אִיקוֹנִי, פּוּלִיצֶר.

.

אני שואלת את עצמי אם השער החותם את הספר, "דובדבנים של נוחם", נועד להציע נחמה לקוראת, אחרי כל התוכחות ונבואות החורבן. אני לא בטוחה שנחמה אפשרית, אני כלל לא בטוחה שהיא אפילו רצויה, גם לא בעיני המשוררת, ובכל זאת את השער השלישי והאחרון מאפיין שקט מינורי המנוגד לנימה של שני החלקים הראשונים של הספר. הנחמה שמציעה לנו משה־אלבו היא הנחמה שמציעים אוצרות הזיכרון של כדור הארץ עצמו. לא בכדי היא פונה בשער הזה למאובני החיים שקפאו בפומפי, לעצמות אוהבים ירויים בחץ שנחשפו בחפירה ארכאולוגית. הנחמה טמונה בכך שהאדמה עצמה תזכור אותנו לאחר שניעלם מכאן בשרפות ובמבול, באסון שאנחנו ממיטים עליה ועל עצמנו. לכן כאן פונה משה־אלבו לראשונה בספר אל האישי, אל הזיכרון הפרטי, אל האבל הפרטי וכותבת על מות אביה. וגם על מלאכת האבל הזו מנצח בשקט – הטבע:

.

תיקון חצות

עוֹרְבָנִי שְׁחֹר כִּפָּה

מַבִּיט בִּי

סַמְכוּתִי וְנִרְגָּן, כְּמוֹ מְנַהֵל

בֵּית יְתוֹמִים.

הַיּוֹם קָבַרְנוּ אֶת אַבָּא. יוֹם הֻלַּדְתּוֹ.

הַיּוֹשְׁבִים נָמִים.

חִזּוּר צְפַרְדֵּעִים וְצִרְצָרִים

גּוֹאֶה לַבַּלְקוֹן הֶחָשׁוּךְ בְּבֵית הוֹרַי.

סִימְפוֹנְיָה לֹא גְּמוּרָה

וַעֲדַיִן

מֻשְׁלֶמֶת.

.

אני מוצאת את עצמי מתקשה לצמצם את  הספר הזה, שהוא יצירה לכידה אחת שלמה לכותרת, "שירת מחאה" או "שירה פוליטית", לא משום שאלה נעדרות ממנו – הרי הוא עוסק בעכשווי, בפוליטי, בקונקרטי עד אימה, והזעקה, הכאב והמחאה נוכחים בו במלוא עוזם. עם זאת מדובר, לתחושתי, ביצירה ייחודית, בפואטיקה שלה, בשדה השירה הפוליטית. יותר מכול זוהי נבואה: שירה דחוסת מבע ועמוסת רגש האוחזת את הקוראת קודם כול בלכידותה הפואטית, בלשונה המסחררת. במידה רבה זוהי כאמור נבואת חורבן, תוכחה וקינה גם יחד. וכנהוג לא פעם בנבואות חורבן משה־אלבו בחרה לחתום את דבריה בהציעה שביב תקווה, גם אם התקווה כתובה בטון מינורי, קטן ומהוסס לעומת הדי החורבן הפרושים לאורך הספר. אנסה גם אני כאן ללכת בעקבותיה ולאמץ את הצעתה:

…

אַתְּ צְרִיכָה הִתְחַלָּה, לוּאִיזָה

כֻּסְבָּרָה, בּוֹנְסַאי, אֲפִלּוּ עַרְעָר.

אַתְּ צְרִיכָה פָּרַח מִשֶּׁלָּךְ

(מתוך "לואיזה")

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

.

מירלה משה־אלבו, "ארמון הטרמיטים", עתון 77, 2021.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך:  שי שניידר־אילת על "במקדש הזה היחיד, בבשר" מאת קים מידן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן